4.3 – הכול פתוח – סטגנציה, פרוגרסיה ורגרסיה ב-Open House.

פורסם: אוגוסט 2, 2011 ב-שובר שורות עונה רביעית
תגים: , , , , , , , , ,

זהירות ספוילרים.

ככה יפה?

The devil is in the details.

טוב, הרגע הגיע: לי ול"שובר שורות" יש משבר ביחסים. אחרי שלושה פרקי חסד, אני מרשה לעצמי ממש להתבאס.
בוא נבהיר משהו תחילה. זה לא הקצב האטי, ההתחפרות בפסיכולוגיה או ההתמהמהות בפיתוח העלילה שמפריעים לי. לא ולא.
אני מישהי שהייתה מגיעה לגן עדן טלוויזיוני לו וולט וג'סי היו לכודים יחד במעבדה במשך עונה שלמה, מקריאים זה לזה ספרי טלפונים. הדמויות הן הסיפור, האקשן הוא בונוס. ולעזאזל, אם יש משהו שהסדרה לימדה אותנו בשלוש עונותיה – הרי זה את חשיבות הבנייה הקפדנית וה-Slow Pacing.
זו אפילו לא הההתמקדות בפיתוח הדמויות המשניות שמרגיזה אותי. אני חושבת שהגיעה זמנן של הנשים, וכמה מהדמויות המשניות בעבר (סול, גאס, מייק) הפכו בעזרת טיפול מסור לדמויות מרכזיות בהווה.
לא. זו העובדה כי כל האלמנטים הללו חוברים יחד ובונים בקפדנות Set up לעלילה, כך נדמה לפחות, נורא נורא צפויה.
למי שהקדישה פוסט בן 3,000 מילים בשבחה של תימת האי ודאות בברייקינג באד, זו מחשבה מאוד מצערת.

בינתיים, כל כיווני העלילה שהתגשמו, עשו זאת ללא הפתעות. ג'סי ו-וולט שורדים, סקיילר מתנקמת בבוגדאן ומקבלת את שטיפת המכוניות, האנק מקבל לידיו את המחברת של גייל. הכול מנומק בהחלט, אך סדור להדאיג.
היכן הפראות העלילתית? היכן התחושה שאין לך מושג איך הדמויות יגיבו וכיצד יפעלו, ממש כמו אנשים אמיתיים? היכן ריח אבק השריפה שהפך את הסדרה לכל כך נפיצה גם בסצינות הביתיות שלה?
נכון, ייתכן שזה מערך ההטעייה הגדול של העונה, לבנות בצופים תחושה מוטעת ועמוקה שהם יודעים בדיוק מה מגיע, רק כדי לנפץ אותה בהמשך. אבל ההתנהלות מרגישה שקרית לעולם ש-"שובר שורות" בנתה וזה כבר לא כיפי. האם באמת יהיה עליי לשרוד חצי עונת CSI (טוב, הגזמתי) לפני ש-Breaking Bad האמיתית תופיע?

זו טענה כללית לגבי העונה והכיוון שדומה שהיא לוקחת, אבל היו לי בעיות גם נפרדות ספציפיות וחמורות עם הפרק הזה.
Open House, על אף שהייתה בו התקדמות עלילתית מסוימת ומתחילים לראות את האור שבקצה הבילד-אפ, לרגעים ממש הביך אותי.
זה לא שהוא רע לגמרי. היה לו קצב סביר, כמה קטעים מבדחים, ואווירתיות. היה גם משהו בהיעדר הסימבוליקה שהפך את הפרק, על אף המלנכוליה הקשה, להרבה יותר קליל לצפייה משני קודמיו.
אבל לעזאזל, כמה שהוא עצבן אותי!

את הפרק ביים הבמאי האורח, דייויד איי סלייד (שאחראי ל"30 ימי חושך" האימתון שלא ראיתי, ולפרק השלישי בסדרת "טימטומים" שגם לא אראה). אני לא יודעת מה טיבו כבמאי סרטים, אבל פה הוא פישל בגדול וחוסר ההכרות שלו עם החומר ניכרת עד כאב. אמת, גם התסריטאים אחראים להנפקת כמה מהדיאלוגים הכי צורמים ומקרטעים שראיתי בסדרה אי פעם וכמה מרגעיה הכי שקריים, אבל הבימוי של סלייד של הסצינות הללו היה חסר כל חן, אלגנטיות או Finesse והוא רק החמיר את המצב. מעולם לא ניתן היה לכנות את "שובר שורות" מעודנת במיוחד, וזה היה חלק בלתי נפרד מחינה הפרוע, אבל היא אף פעם לא הייתה הסברתית או בלתי אינטליגנטית.
הפרק הזה פשוט לא נראה, לא נשמע ולא הרגיש כמו "שובר שורות". זה היה פרק בסדרה אחרת, סבירה בהחלט אך נחותה ממנה.

סלייד מביים את סצנות השיחות בין סקיילר ו-וולט (וסול, בהמשך) כמו אופרות סבון, בפריימינג המדגיש את המלאכותיות שבטקסטים. *CRINGE*
כצפוי, סקיילר מתעקשת על שטיפת המכוניות. יש לה גם אגו כמו לבעלה. המהלך שלה היה ערמומי ומחוכם ושוב האיר אותה גם באור חיובי וגם באור שלילי. אני לא חושבת שאנחנו אמורים לחבב את הווייטים.
היה נחמד ונכון לראות אותה מגיבה לפנס בעין של וולט. בשביל וולט ובשבילנו הצופים פנס בעין זה עיניין פעוט וזניח, אבל בשביל סקיילר מדובר במשהו באמת מבהיל.
אך מה לעזאזל זו הייתה הסצינה הזו כשהם מחכים לטלפון מבוגדאן!? ההתנהגות של וולט פשוט לא אמינה בשיט, כשהוא מתעקש לזלזל בגלוי בנסיונה של סקיילר, מבוים ומשוחק בחמידות כפויה. חליק, זה היה שקרי לדמות ולמציאות העלילתית.
ואז מגיע הטלפון השני. וסקיילר עונה… זה בוגדאן! ד-י,  ב-א-מ-ת?!
אני מרגישה שאף אחד מהבמאים הקבועים לא היה נותן לזה לקרות. רינג רינג- קאט!
מאידך, וינס גיליגאן נמצא בחדר העריכה, אז WTF?

וכנ"ל לגבי הסצינה של מארי בבית הפתוח השני. אנחנו רואים את הכפיות, המתווכת הולכת להביא למארי נייר הרשמה, חוזרת לפריים וברקע כבר חסרה כפית. מושלם. CUT.
אנחנו יודעים מה היא עושה כי בעונה הראשונה היא הייתה קלפטו, ויותר מזה – כי לפני עשר דקות הייתה סצינה אחרת עם מארי ופיסלון שפילחה!!!
אבל לא, הסצינה ממשיכה. ובסופה המתווכת מסיימת לנקות את הבית ואז קולטת את  ארון הכפיות. מבט נדהם. CUT?
לא! אנחנו מקבלים שוט של ארון הכפיות בקלוז-אפ.
מה זה זה?!?! די להאכיל אותי בכפית!!! (*סטגדיש*)

וכאילו לא די בכל זה, אז הפרק גם היה רזה מבחינת משמעויות. מה זה רזה, אנורקט!
הכול על פני השטח, הכול מוסבר, אין מטאפורות או עומק פסיכולוגי יוצא דופן. ככה, פרק סטנדרטי וחתוך גס ושלא דורש ניתוח. משל דובר כאן ב-"Dexter".

אגב, על אף חוסר המקוריות חיבבתי את העלילות של הנשים, אבל לחלוטין לא הבנתי למה לדחוס שתי עלילות של דמויות משנה לפרק אחד?! אחת פר פרק מספיק, תודה.

אבל יש גם כמה דברים שסלייד עשה לא רע.
למשל, בסצינה שמארי (עלילה, אגב, שכתובה כמו משהו שאפשר היה בקלות למצוא ב"בוורלי הילס 90210". הקלאסי) נואמת את שקריה על בתה החולנית בבית הפתוח השלישי והמתווכת נעמדת מאחוריה, אשכרה נלחצתי.
למעשה, כל כך נלחצתי שהאינסטינקט שלי לחץ על Pause. זה נחמד שבתוכנית שלרוב הסיכונים גבוהים יותר מסתם פאדיחות פרברימיות, סצינה כזו תשלח אותי לקיפאון מרוב מבוכה.

שנית – ג'סי, ג'סי, ג'סי.
על אף שגם כאן הרגשתי את מטרת היוצרים בצורה בוטה מדי, אין מה לעשות, זה עבד עליי ועל השחלות שלי יופי טופי. הסצינות איתו כאילו דחפו לי יד עמוק לגרון ושלפו לי החוצה את הטחול, הקישקע והנשמה.
מניפולציה זולה או לא, כשג'סי הנואש שואל את וולט אם בא לו לעשות משהו ביחד, הלב נשבר לרסיסים.
כשהוא אומר לו שבסוף מתרגלים למכות, כבר בא לך למות.
לעזאזל, הבחור כל כך לא מאופס שהוא מבקש מוולט ללכת איתו לעשות קארטינג (!!!). מוולט (!!!).
אבל אבא לא יכול לקחת אותו ללונה פארק, יש לו פגישה, ואנחנו מקבלים את הסצינה הטובה, החזקה והמדכאת עד היסוד של הפרק, כשג'סי הילד נוהג לבדו (רק למה, למה, למה הצעקה שלו? זו הייתה שגיאה [משחקית? בימואית?] שמתנגשת עם הפסיכולוגיה של ג'סי והיא הייתה אמורה לעוף בעריכה).

לזכות היוצרים ייאמר, שהם שמרו על איזון בין הקורבניות של ג'סי, לבין ההתנהגות הנאלחת שלו, והתדרדרות הבית שלו לכדי מאורת סמים, כשיקוף ההתדרדרות שלו עצמו, מצדיקה רטרואקטיבית את הקו העלילתי של שבוע שעבר.

וכעת אנחנו מגיעים למשמעות היחידה בפרק שהייתה מתחת לפני השטח (גם אם בעומק שניתן להגיע אליו אם עושים פו).
בעוד האנק, סקיילר – ומתוך כך גם וולט, עוברים מקיפאון לתזוזה, מסטטוס קוו אל עבר העתיד, ג'סי ומארי ברגרסיה.
גם מארי וגם ג'סי כלואים בחייהם ומחפשים מפלט. מארי הולכת לבתים פתוחים ומגלמת אינספור נשים רק כדי לא להיות היא ולא לשוב לביתה, וג'סי פותח את ביתו והופך אותו להיכל זר ומנוכר, רק לא להיות לבד, או להיות עצמו עם עצמו. הוא מוקף בזרים ובו זמנית מנצל אותם ומנוצל על ידם, מוצא נחמה בעובדה שהיחס ההדדי ביניהם ברור והם לעולם לא יעזבו אותו.
ג'סי לא נהנה מהזרים בביתו, אין בכך הסחה או נחמה, יש בכך מילוי החור בנפשו בגועל עצמי שונה ובכאב מסוג אחר, נסבלים יותר. אני מתפלאה שהוא עוד לא התחיל לחתוך את עצמו.

הייאוש והבדידות המזהרת של שניהם גורמת להם לחפש אדרנלין באפיקים מפוקפקים ויוצרת רגרסיה אינפנטילית.
באירוניה ריאליסטית בהחלט, הרגרסיה של מארי עוזרת להאנק. טוב לו לא להיות החלש היחיד בבית. הרגרסיה שלה (ביחד עם הצגת המחברת, כמובן) מדרבנת אותו לקחת שליטה מחודשת על חייו. א-מחייה!
בסוף הפרק נדמה שעל אף שהאנק יצעד קדימה, מארי תיוותר מאחור, יחד עם הנטיות המיתומניות-קלפטומניות שלה.
וג'סי? האיש של גאס ידווח לו על מעלליו מעוררי תשומת הלב, בלב לבה של שכונת מגורים לבנה, וזה כבר ידאג לנער אותו. נשאלת רק השאלה באילו דרכים…

לסיכום, הפרק התלוש הזה הזה עצבן ואכזב אותי קשות בחוסר העידון והשטחיות הלא אופייניים לסדרה ובהיותו כל כך צפוי, אבל כמאמר השיר – הכול פתוח, עוד לא מאוחר.
זה יתכן, זה אפשרי שזו היא רק אם כל הסט-אפים, והמקוריות וההפתעות מחכות לנו מעבר לפינה.
ואימרו אמן.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

*למה וולט מחייך לעצמו מול מכונת הקפה של גייל? מה, לרגע הוא שכח איפה הוא כלוא, ומה הוא עשה, ומה מרחף לו מעל הראש ורק שותה קפה-דמים ונהנה מהחיים? ברצינות? אחד הדברים הכי פחות מדויקים שראיתי את הסדרה הזו עושה אי פעם.

* האצבע המשולשת, לעומת זאת, הצחיקה אותי. בזה הייתה אמת.

*שימו לב שעוד לא ראינו את ג'סי צורך סמים. היו לכך רמזים (הוא הכין שלוש שורות כשישב עם באדג'ר ופיט, הוא כל הזמן מושך באף) אבל בינתיים הוא נראה על המסך רק שותה ומעשן סיגריות.

* וולט, "I didn't retaliate because he's a much older man" על המכות שחטף ממייק. לוליק.

* הקומיקאי הג'ינג'י ביל בר בהופעת אורח חסרת חן או הומור (כאיש שסול שלח להתחזות כאיש העירייה). בחיי שאני לא מבינה בשביל מה דווקא הוא, כי בינתיים נראה שהוא נעדר כישרון משחק אמיתי, והדמות קיבלה תפקיד רחוק ממבריק. אולי תפקידו יגדל ויפרח כדי להצדיק את הכלום הזה…

* אהרון פול.

* ברצינות, פול, חשבונות הפסיכולוגית שלי יישלחו אליך.

* ברצינות #2, שלושה פרקים אל תוך העונה וכמות טקסט של 5 שורות בטוטאל ופול כבר זכה באמי מבחינתי.

* למה וולט לא הלך עם ג'סי? כי באמת הייתה לו פגישה. אבל גם משום שהוא יודע שאין דבר שהוא יכול להגיד או לעשות שיעזור לפינקמן והוא פשוט מתחמק מחוסר האונים (ומהאחריות, כמובן).

* ה-Product placements נהיים יותר ויותר חמורים. אם במקרה של משחקי המחשב פרק שעבר יכולתי להעלים עין כי הם שירתו את מטאפורת הזומבי, הרי שהפרק, את  הצ'יטוס (צ'י צ'י צ'י סאונד) אי אפשר היה לפספס. איכסה בלביכסה.

* דייויד איי סלייד כנראה צלם טוב יותר משהוא במאי. הוא העלה לטוויטר שלו את שני הפורטרטים הנאים הבאים.
 

* פרק עלוב או לא, העורך המוזיקלי שלה עדיין מדהים.

Fever Ray – If I had a Heart (מתוך הסצינה עם ה-GoKart ומאורת הסמים של פינקמן, כמובן). יא אללה, אפילו שם השיר משסע את הנשמה.

* לסיום, בגלל שהפרק היה כה מבאס. קבלו בונוס משמח שנתקלתי בו אתמול:
לבראיין קרנסטון ואהרון פול יש מסורת של הגעה בתחפושת למסיבות סיום הצילומים. גם השנה הם לא אכזבו.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. runkkari הגיב:

    יש להם עוד תמונות בתחפושת?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אה, איזה קטע שאתה פה! 🙂

      לשאלתך, אפשר גם אפשר. למרות שאני חשה שרימיתי אותך קצת ושכבר הראיתי לך אותם בעבר.
      ועדיין – תמיד משמח, אז קבל:
      סוף עונה 2, לא מצליחה לאתר למה קרנסטון התחפש, אבל ברור על מי פול הלך (בלבי מקווה שקרנסטון הלך כסקיילר).

      מחופשים זה לזה, סוף עונה 1 (?).

  2. Aya הגיב:

    Argh!!! My laptop just deleted my comment. Lovely.

    I agree with most that you wrote. However, though I agree that it was annoyingly done, Marie and her story line were my favourite of the episode, and possible of the season. Her character and the actress were a real joy to watch, so I forgave the rest.

    I wanted to add that Skyler is officially going in to my black list of worst women on television, and is in danger of being along side Alison Cameron from House and Gwen Cooper from Torchwood. She has changed from a noodnick I could take or leave previously to someone I feel like slapping as she goes on the screen. Thanks fuck they have Marie or I would have waved my angry fists at the creators and accuse them of hating women.

    My biggest problem, however is still Walt. I am finding it harder and harder to find excuses and justifications for his completely idiotic and erratic behaviour. Not only is he no longer the logical calculating bastard that can't handle chaos, but I am beginning to think that all he ever was is just a simple bock who chewed more than he could bit. which is quite disappointing and makes me wonder what the series has been really about so far.

    I agree about Jesse's scream. Not only was it unnecessary, but it was also redundant and ruined what could have been something great. Though I share the love of Jesse, and the Paul fandom, I have to say I get the feeling his character and story line feel like they are slowly dissolving to a point of neglecting. This might be intentional, but I don't like it. I shall have to wait and see.

    I do hope it gets better. Though I never was as big a fan as you are, I think for now, this season doesn't do justice to the series so far, and it deserves better.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      גם אני חיבבתי מאוד את הסיפור של מארי ואהבתי שזה מחזיר לעונה הראשונה, אבל זה היה עשוי, לרוב, נורא.
      אני גם מאוד מחבבת את ברנדט.

      וולט בפרק הזה היה לא קשור לעצמו בשיט, זה היה נורא.
      בפרקים הקודמים אלו היו הגזמות של אטריביוטים קיימים בו (אובססיה, אגו, OCD, הדחקה והצדקה עצמית). יכולת לאהוב את זה או לא, אבל זה לפחות לא היה שקרי. ההתנהגות בפרק הזה היה פשוט תלושה!!!

      ובאשר לג'סי, אני חייבת להודות שזה בערך הדבר היחיד שאני עוד בטוחה בו. הם לא הולכים להשאיר את המצב איתו ככה ובטח ובטח שלא הולכים למסמס אותו. זו בנייה, והוא תכף מתפתח למשהו אחר משהיכרנו. שמה כסף.
      האם זה ייעשה טוב ואמין או לא, זו כבר שאלה אחרת.
      אם כבר יש חשש הפוך. היוצרים והמפיקים כאילו גילו אותו בסוף העונה השלישית וגילו איזה קלף חזק יש להם עם פול, האמי שלו, ומה שהוא עושה ללב צופי, ובואו נודה צופות, הסדרה.
      מזה עולה בי החשש ההפוך – שהם יפריזו בשימוש בו. יזניחו את וולט, ולא יהרגו אותו אף פעם, גם אם העלילה תדרוש זאת.

  3. פוזי הגיב:

    המממממממממממממממממ…….
    יש לי שתי מילים בשבילך. משיכת זמן.
    זה הורס כל חלקה טובה בטלוויזיה האמריקאית. איכשהו רק HBO מצליחים להתחמק באלגנטיות.
    ולענייננו…
    מאחר וההידרדרות ברמת הכתיבה נמשכת, כל מה שנשאר זה להיתלות בעונות הקודמות וזה אומר שהמצב גרוע. אין שום דבר חדש או יותר נכון אין שום התפתחות מאז תחילת העונה. שמת לב כמה מלל יש בעונה הזו? כל הזמן מקשקשים וכל הדיאלוגים שחוקים עד אימה ובמובן של הסידרה נדושים.
    ובכלל מה קרה לסטייל של הסידרה – מה זה הפריימים המשעממים האלה. גם אני לחצתי על PAUSE בפרק – פעמיים, כי נרדמתי (באמת) והייתי צריך להעיר את עצמי עם איזה כריך עסיסי.
    אבל הדאגה האמיתית שלי היא אחרת – בד"כ כשסידרה מושכת זמן זה נעשה כתוצאה מסיפור דל מדי בכדי למלא עונה שלמה כשבכל זאת , למרות שלא תמיד זה נראה כך, ישנה התקדמות. איטית, אבל קיימת, כשרוב הסיפור מרוכז לשליש האחרון של העונה. במקרה שלנו לצערי אני לא מרגיש שום התקדמות. כל פרט שנמסר לנו כבר נמסר לנו בעבר בצורה כזו או אחרת – הסידרה ממחזרת עצמה והסיפור הוא אותו סיפור שכבר סופר ולכן, למרות שאנו באותם מחוזות של מתח ואימה כביכול, אין באמת שום מתח. ושום ניתוח פסיכולוגי לא ישנה את המצב הזה.
    אני חושב שכל סידרה אחרת כבר היתה מקבלת אצלי SHIFT -DELETE בסיטואציה הזו. סביר להניח שאמשיך לראות ולהתבאס

  4. אלדד הגיב:

    באופן כללי אני מסכים עם רוב הדברים שכתבת. כנראה שאחרי שלושה פרקים אפשר להכריז – העונה נפתחה בצורה מקרטעת ולפחות בינתיים, היא לא ממש עונה על הציפיות. אני חושב שבסופו של דבר, הבעייתיות של הפרק הזה טמונה, כפי שציינת, בהתמקדות המוגזמת בדמויות המשנה, ובמסירת פרטים שלא באמת מקדמים את העלילה.

    מצד שני, אני לא ממש מסכים עם הקביעה שלך לגבי השטחיות של הפרק. נכון, לא הייתה בו רבע מכמות האדרנלין והמתח אליה הורגלנו, אבל לתחושתי עדיין מדובר בפרק מעבר/בילד אפ, שרק זורע את הזרעים לדרמה מהסוג שהכרנו ושטבועה ב-ד.נ.א של הסדרה הזאת.
    מה שכן, אני חושב שבניגוד ל"סופרנוס" למשל, שבה לכל פרק יש תימה ורעיון מרכזי שמועבר לצופה, ב"שובר שורות" לא ממש הורגלנו לפרקים מהסוג הזה (לפחות לא בשתי העונות הראשונות). לרצף העלילתי תמיד הייתה חשיבות מכרעת, והעומק הפסיכולוגי והפילוסופי של הסדרה רק ליטשו אותה (או להפך). אז או שהכותבים באמת שינו גישה בעקבות תחושת מיצוי כלשהי של העלילה, או שאני סתם מקשקש ומחרב את זמני בחיפוש אחר משמעויות נסתרות בסדרה גוססת.

    בכל אופן, לדעתי הרעיון המרכזי בפרק הוא תחושת השליטה אל מול תחושת אבדן השליטה שחוות הדמויות.
    הסצינה הפותחת שבה וולט מבין כי הוא נמצא תחת עינו הפקוחה תמיד של גאס, מעידה התסכול שבעקבות אבדן השליטה (וזוהי לטעמי בדיוק מטרתה של סצינת מכונת הקפה לגביה תהית – להראות לנו איך גם מעט השליטה שהייתה לוולט על חייו כנתין, נלקחה לו בהינד צמצם. הקפה הוא רק סמל לרגעי החסד וה"חופש" שיש לוולט במעבדה). גאס מאידך, מהדק את השליטה על שגרת חייו של וולט וג'סי ע"י הצבת המצלמה.

    סקיילר עסוקה גם היא בחיפושים אחר שליטה – בחייו ובעיסוקיו המעורפלים של בעלה. אם עד כה היא הצליחה להתנהל כסוג של בת יענה משודרגת, עכשיו היא נחושה, ודורשת תשובות ("מה בדיוק קרה לך בעין?"). בנוסף, היא ממשיכה להתעקש על רכישת עסק שטיפת המכוניות, וכצפוי גם מצליחה. וולט לעומתה, מפגין פאסיביות לא אופיינית, מעביר את השליטה לידיה, ואולי בפעם הראשונה מאפשר לה את נטילת המושכות (במיוחד בסצינה עם סול).

    מארי גם היא בעסקי החזרת תחושת השליטה לידיה. תוך כדי מפגן שקרים מרשים (שלא היה מבייש חבר כנסת ישראלי ממוצע), היא חוזרת לגנוב. הפציעה של האנק והתמסרותה הטוטלית אליו, גזלו ממנה את תחושת השליטה בעצמה, והיא מנסה להשיב אותה דרך ההתחזות והגניבה. האנק, שאיבד את יכולת השליטה לחלוטין, מנסה גם הוא להחזיר אותה לחייו אחרי התלבטות ארוכה, עם סוף צפוי – חזרה לעסקי החקירה.

    וג'סי – הוא עדיין אדיש ומנוכר לסביבתו. אבל אין זה אומר שאין לו את הצורך לחוות ולהרגיש משהו. הקארטינג מסמל שליטה ואובדן שליטה גם יחד. מצד אחד הוא שולט ברכב, אך מצד שני, כל כולו שקוע במן אקסטזה, איבוד הדעת, ואבדן השליטה העצמית.
    בלון ההדחקה העצום שלו על סף פיצוץ, וגם המסיבות שהוא עורך בביתו כבר לא עוזרות לו לברוח במידה מספקת, אז הוא מחלק כסף (וכמאמר השיר של אביתר בנאי – "כשאני יוצא מזה אני מחלק מתנות לכולם"). בא לומר – אם אין לי את היכולת לשלוט בעצמי, לפחות אני אשלוט בכם.

    • מאור הגיב:

      ניתוח מעולה!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ניתוח מצוין! 🙂
      אין ספק ששובר שורות עובדת כסיפור על רצף הזמן, א-ב-ל, ולהבדיל מ"הסמויה", יש לה ותמיד היו לה פרקים מובחנים מאוד וזכורים מאוד, הן תמטית והן סגנונית, והיא לא קו רציף שאתה לא יכול לזכור מה קרה באיזה פרק.
      היא בנויה במעין רצף שמורכב מהרבה סטנד-אלונים. אי אפשר לבלבל את פרק הפתיחה עם פרק ה"זה לא מת'" עם פרק הדינג דינג עם פרק המזל הרע של פינקמן, עם פרק הצב המתפוצץ וכו', רוב הפרקים הן יצירות שלמות בפני עצמן. גם בעונה הזו זה כך, רק ברמה נחותה יותר. סגנונית אני לא אבלבל בין פרק 2 ופרק 3, גם אם בסך הכול ההבדלים בעלילות הם מינוריים למדי.
      אגב, יותר מאשר בסופרנוס, בעיניי (ולי אישית מזכיר יותר את באפי).

      אני עדיין חושבת שמדובר בפרק מאוד מאוד שטחי, יחסית כמובן.
      המשמעויות שהיטב לתאר, לטעמי, מוגשות לצופה באופן די מפורש משום שהן המשך לתימות שנחשפת אליהם במשך כמה פרקים (ועונות) ולא ייחודיות ואקסקלוסיביות לפרק הזה (היי, הקדשתי לאיבוד השליטה בסדרה פוסט שלם, רק שקראתי לה "אי ודאות". אותו הדבר). שזה סבבה כשלעצמו, ואולי באמת מרמז על שינוי גישה, אבל אי לכך המשמעויות הנדלות מהפרק הספציפי הן קצת דלות וברורות.

      והבהרה אחרונה: משמעות קטע הפתיחה הייתה ברורה לי כשמש (כאמור, פרק מפורש מאוד וחסר עידון).
      מה שלא היה לי ברור זה איך היוצרים, וגם פה אני מאשימה את הבמאי האורח הרבה לפני שאני אאשים את קרנסטון,
      מעיזים לתת לוולט לחייך לעצמו. המוטיבציה מאחורי החיוך כפויה ולא אמינה.
      האיש נכנס למעבדה, מוזג לעצמו קפה, מסתכל מסביבו, ממלא ריאותיו ומחייך לעצמו בסיפוק.
      מ-ה?! על מה!? על מה יש לאיש לחייך? מצבו טוב? הוא אוהב לבוא לעבוד אצל הבוס שלכבודו קנה אקדח? הוא שכח איפה הוא? הוא שכח איפה הפרטנר שלו ומה הוא גרם לו לעשות? הוא שכח מי המציא את הקפה שהוא לוגם? לא, אפילו לא לרגע. אפילו לא למדחיקן סדרתי כמו וולט. לא קונה את זה. שקר, שקר, שקר.

      ואז הוא לפתע נזכר בסיטואציה שלו ובמי בנה את מכונת הקפה, והוא גם קולט את המצלמות ומתחיל הקטע על כל תחושת הכליאות שלו.
      הרי דרך יותר נכונה הייתה להביא אותו למזוג קפה על אוטומט, בלי חיוך, ופתאום הוא נזכר להתעכב על המשקה ומי אחראי לו, וזה מוריד לו את התיאבון. זה היה עובד.
      חיוך?! חיוך!?!?? שביעות רצון לפני שהבועה מתנפצת?~
      זה היה בלתי נסבל בעיניי. וכך התחיל הפרק!!!
      לא פלא ששנאתי אותו עם פתיח שקרי שכזה.

      ואגב אחרון, אני קוראת לגמרי, לגמרי, לגמרי אחרת את הציטוט של אביתר בנאי.
      "כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם" היא תפילה, היא תחינה נואשת.
      "בבקשה, אלוהים, תוציא אותי מזה. אני מבטיח להיות ילד טוב. אני מבטיח להיות נחמד לכווווולם, רק תציל אותי הפעם". או המקבילה הסמי-חילונית-צרכנית של זה.

      אבל לגבי פינקמן, אני מסכימה. גם אם עדיין מדובר בניצול הדדי, ותחושת השליטה בעיניי באה בעובדה שיחסי הכוחות ברורים עם האנשים האלה וכל עוד יש כסף ויש בית הם לא יעזבו אותו לעולם.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      חזרתי לקריאה שלך משום שעכשיו, ממרומי פרק 5, אני חושבת שעלית פה על משהו. סחטיקה בריבוע.

      ייתכן שהחזרת השליטה על הסדרה לידיו של וולט זה המהלך העלילתי של העונה.
      וכשאני אני אומרת שליטה, אני מתכוונת להחזרת הכאוס המוחלט, שהוא מה שמגדיר את וולט ורק בו הוא יודע ורוצה לפעול.

  5. מאור הגיב:

    סיכום מצויין של הפרק, נהניתי מאד מאד לקרוא (כרגיל=)).

    אני כמעט חיבבתי את הפרק, למען האמת, ולפחות בחלק מהסצינות הרגשתי שחלק מהקסם שהיה בסדרה שלא הצלחתי למצוא בשני הפרקים הקודמים קצת חזר. אבל זה לא מספיק… מצד אחד אני מאד מבסוט מהרעיון שמארי חוזרת לקלפטומניה, לא צפיתי את זה וזה נחמד, אבל מצד שני, אני חושב שאם הייתי שם לב כבר בפעם הראשונה שהיא גנבה משהו זה היה די מעצבן ואני מסכים איתך שהיה בפיתוח של העלילה שלה הפרק אלמנט של האכלה בכפית.
    ההתגלגלות של המחברת של גייל להאנק גם לא היתה צפוייה בעיני (אבל בטח לא הפילה אותי מהכסא) וכרגע הקיום של המחברת הזאת הוא בתקווה מה שיציל את קו העלילה של האנק. אולי הוא דמות מרכזית וחשובה וצריך לדעת מה קורה איתו, אבל בשני הפרקים הראשונים כל הסצינות שלו ושל מארי היו זהות. אולי גם בלי המחברת קו העלילה הזה התחיל קצת לזוז, עם הקלפטומניה של מארי, אבל זה לא רע שיש גם מחברת עכשיו. נראה לי שהפרק הזה הצדיק את קיומה של המחברת ועכשיו אני קצת מצטער שקיטרתי עליה (שזה משמח אותי מאד, אגב).
    את קו העלילה של ג'סי השבוע אהבתי הרבה יותר מאשר בשבוע שעבר (גם אני לא אהבתי את הצעקה במיוחד אבל היא לא מאד הפריעה לי) ואני מסכים עם זה שהוא מצדיק את הסיפור של הפרק הקודם.
    אם הסדרה לא היתה שובר שורות, סביר להניח שהייתי הרבה פחות סלחן בנוגע להאכלה בכפית וגם לסצינה עם הטלפונים מבוגדאן, אבל בגלל שהיא שובר שורות, ואני כל כך אוהב אותה, פשוט מבאס ולא נעים לי לומר על זה משהו.

    בתכלס אני מרגיש שאפשר היה לקצץ את הפרק לחצי שעה הרבה יותר מהודקת וזה היה נראה ממש סבבה, וגם על הפרק הקודם אפשר היה לומר את זה, ואולי אפילו גם על הפרק הראשון, ואני מסכים לחלוטין עם פוזי שאמר שהעונה כולם פתאום מקשקשים הרבה יותר מדי, ואלה לא דיאלוגים מעניינים או מעשירים או משהו, הם סתם יומיומיים ומיותרים. זה היה נסבל עוד בפרק הראשון, אבל בפרק השלישי זה מתחיל להעיק. אם גם בפרק הבא אני ארגיש שהפרק סובל ממשקל עודף של רבע שעה אני אתחיל לחשוב שאולי עונה אחרונה מקוצרת היא לא בהכרח רעיון מאד רע (בתנאי כמובן שלא יהיו שם עונות נוספות)(בבקשה אל תסקלו אותי על זה!).
    זה ממש הורג אותי – 13 חודשים חיכינו והכותבים הרוויחו אקסטרה חודשי כתיבה, אז למה העסק די מקרטע? הקצב האיטי הוא סבבה והכל טוב ויפה, והוא מעולם לא הפריע לי, להיפך, אבל פעם הוא היה מגובה ברמת כתיבה בשמים, דיאלוגים מעולים במינון מוצלח ומוקפד, הומור עדין ומוצלח ובנייה מצויינת של הפרקים, והעונה זה לא ככה. הבנייה של הפרקים קצת מגושמת ואני מאמין שאני לא היחיד שמרגיש שאפשר היה לקצר אותם, הדיאלוגים בחלקם סתמיים ויש הרגשה כללית שהכל הולך בכוון מאד נוח (לא לדמויות, לכותבים). מה זה ההנחות האלה?
    זה מרגיש כאילו הכותבים כל כך התאמצו לפתור איכשהו את הסבך שהם הכניסו את עצמם אליו שהם בזבזו את כל הזמן שלהם על להבין איפה הדמויות עומדות ומה עובר עליהן ומה הן אמורות לעשות בהמשך ושכחו שהסדרה, בכל זאת, נהנתה גם מבנייה מאד מוקפדת של פרקים וסצינות ודיאלוגים בעבר והצופים מצפים גם לזה, אבל לא רק שזה לא תירוץ, גם בסוף העונה השנייה הם היו צריכים להשקיע לא מעט מחשבה לקראת העונה השלישית והיא יצאה מעולה, ואז אפילו לא היו להם חודשים נוספים.
    אני מקווה מאד שאני אוכל את הכובע, ושהמשך העונה יהיה כזה מושלם שאני אסתכל על ההודעה הזאת ואגיד לעצמי שהגזמתי ושההמשך היה כל כך טוב שהוא כבר מקרין גם על ההתחלה הקצת מקרטעת ושאני אוהב את העונה הזאת, אבל מפרק לפרק זה הופך לפחות ופחות אפשרי. שלושה פרקים מקרטעים זה כבר לא מעט, במיוחד אם הם עוקבים, ונראה לי שכבר הגענו למצב שלא משנה כמה מדהים זה הולך להיות מכאן והלאה, בסוף העונה אני ארגיש שההתחלה קצת קרטעה, וזה גם מאד חבל, וגם בטח ממש ממש ממש לא עומד בציפיות שהיו לי.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תשמע, אין ספק שהעונה היה להם אתגר הרבה יותר גדול.
      העונה השנייה הסתיימה בבום, תרתי משמע, אבל היא הייתה סגורה, כל קצוות העונה נקשרו והשיא הרגשי הגיע לסיומו. העונה השלישית הסתיימה באמצע המתח ועם סוף פתוח, זה הרבה הרבה יותר מסובך לצאת מזה באמינות ולא לבזבז את כל הקלפים שלך על הפרק הראשון.
      אני עדיין שמחה שהם לא הלכו על פתרון חיצוני אבל מה שהם עושים מאז די בלתי מובן ויש ארומה חזקה של פספוס. כאילו הם לא קולטים מה עשה אותם כל כך גדולים מלכתחילה. כאילו השתן עלה לראש ומסמא את עיניהם.
      זה לא כמות המלל שמפריעה לי, כי 2 מהדמויות היו דוממות במשך רוב זמן המסך שלהן, ובפירוש לא נאמרו יותר מילים מבעונות קודמות. מה שמפריע זה ריקנות ודלות הטקסט הנאמר.
      זו לא האטיות, זו השטחיות והרפטטיביות.

      אולי הזמן הכפול שהיה להם לכתוב גרם להם לפקפק בעצמם ולחזור אחורה אל הפרקים הראשונים ולהילחץ, ולהפוך אותם מחד ליותר קומוניקטיבים כביכול, כלומר מוסברים מדי, מילוליים מדי, ומאידך להלביש עליהם סימבוליקה מוגברת, כפויה, כדי לפצות על ההסברים.
      לפעמים יותר מדי זמן גורם לך לא לסמוך על האינסטינקטים שלך, במקום לאפשר לך יותר חופש יצירתי.

      הקיצר, אני איתך בתחושותיך. 😦 מקווה להתבדות.

  6. מתן קליינר הגיב:

    לפי דעתי את קצת מגזימה בתגובה שלך, זה סך הכל היה פרק חביב וכמו שכתבת הרבה פעמים זה רק build up מבחינתי פרק תחילת העונה נגמר רק עכשיו, הוא אמנם היה ארוך ומעט מייגע אבל הוא סך הכל עשה את המעבר של הדמויות, אם אני לא טועה דובר על פרקי אינטרנט שיגשרו על הפערים בעין העונה השלישית לרביעית, הם בוטלו אז קיבלנו אותם כפרקי פתיחת העונה, אמנם הכל נראה יותר מתוסרט והרבה פחות מיצואתי אבל זה נעשה כדי לזרוק את הדמויות להתנהגויות הרגילות שלהם, אמנם כמעט לא נאמר שום דבר חדש בפרק הזה וכמעט הכל היה מובן מאליו אבל הוא רק הראה את השוני באפיון הדמויות, הפיכת ג'סי לעוד יותר מסכן, בבית מלא במאת' האד בלי החברים שלו ובלי מוזיקה רועשת, זורק כסף לאוויר בשביל השעשוע, החזרת מארי לקלפטומניה שלה, החזרת האנק למסלול, הפיכת סקיילר לעוד יותר כלבה וגאס לעוד יותר חשדן, אני חושב שרק וולטר כמעט ולא עשה שינוי עקב הרצח של גייל ושל ויקטור, הוא לקח את זה בהכי קלות, הוא אמנם קנה אקדח אבל הוא כבר לא מסתובב איתו והוא אמנם ניסה לעשות משהו אבל הוא חטף מכות ונסג, מעכשיו, לפחות לפי דעתי הכל יחזור להיות לא צפוי, מבחינת סקיילר ושטיפת המכוניות, ההתנהגות של מארי עם האנק שהיא לא מצליחה לרצות ובגלל זה חווה רגרסיה, החזרה של האנק לאובססיה שלו למאת' הכחול, הכל יחזור והכל יהפוך להיות רק הרבה פחות צפוי, אז אולי קיבלנו שלושה פרקים שלא תרמו יותר מדי אבל כולי תקווה שהפרק הרביעי יענה על הציפיות ויחזיר אותה למה שהיא הייתה, מפתיעה, אמיתית ובעיקר מרתקת.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      התגובה הקשה הייתה לנוכח הצטברות האכזבה משלוש הפרקים שהגיעה לשיאה עם הפרק הממש ממש לא טוב הזה (נמנעתי מלומר "עלוב").
      הסיבה שהפרק הוציא ממני את כל הפחדים הייתה שעם התמהמהות ופיתוח כיוונים אטיים אני יכולה להתמודד, ליהנות, ובמיוחד – להעריך, אבל על עריכה מטומטמת וסימבוליקה דלה ומלאכותיות חסרת כנות, אני נתקפת פחד.
      ראיתי יותר מדי סדרות שהשתן עלה ליוצריהם לראש והם לחלוטין התקשו להבין מה הפך את יצירתם לטובה מלכתחילה והתחילו לשגר אל הצופה זוועות חנפניות או יומרנות מלאת חשיבות עצמית.
      טוב, לעבור שלוש עונות בסדרה כזו מבלי שזה יקרה זה הישג מאוד מרשים – למד מן זה קרה אחרי עונה, למייטי בוש אחרי שתיים.

      נו, נקווה שבשושבר שורות אוטוטו מתאפסים על עצמם וחוזרים לדייק ולהרטיט.
      אמת היא יופי. in Vince we trust וכו'.

  7. אבישי הגיב:

    פרק נהדר ולו רק בגלל הסיקוונס של ג'סי, יצירת מופת קטנה, שהיתה כל כך מדהימה שהייתי חייב לעצור ולראות אותה שוב. העריכה, הפסקול, המשחק המעולה של ארון, אבל בעיקר המסיבה הזאת שהיתה די פסיכית מלכתחילה והפכה למפלצת שחורה ואלימה במטאפורה מושלמת עד כאב לנפש הפגועה של הנער. והוא יושב שם ומקבל את זה, זה מרגיש לו נכון.
    ואם זה לא מספיק, אנחנו מקבלים עוד בעיטה בביצים עם סצנת הזומבים הכי טובה שראיתי בשנים האחרונות, כשג'סי מאכיל את המפלצת, ובדיוק כמו זאת שבתוכו, היא ניזונה מכסף.
    מבריק.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      הו, לו רק הייתי שותפה להתלהבותך…

      אבלהסצינה, עלאף הפאשלה עם הצעקה, הייתה רומסת לב, והיא תיזכר לעד.

  8. עמינדב הגיב:

    היי נטלי.
    דבר ראשון מגיעה לך תודה רבה! התחלתי לראות את הסדרה בזכות הפרסום שלך בוואלה. בעצם ראיתי את כל שלושת העונות בשלוש שבועות (טורנט ישתבח שמו). זו הייתה חוויה מטהרת וממכרת שעלתה בשעות רבות של למידה למבחנים. בהחלט נחשפתי לסדרה הטובה ביותר שראיתי, ואני בדרך כלל לא אוהב סדרות פשע.
    הייתי עד שובר שורות, אוהד האוס גדול, אבל יו לורי היום נראה לי קצת חיוור כמו שהוא נראה בטקס האמי כשהייזנברג עלה לקבל את הפרס בפעם השלישית. אני לא מבין איך לא ראיתי את הסדרה הזו עד עכשיו…

    שמחתי מאוד לקרוא את הניתוחים שלך ואת שימת הלב לפרטים הקטנים, זה ממש מגניב! הסדרה עוררה בי כל כך הרבה רגשות ושמחתי לקרוא ולהבין יותר עליה.

    לגבי הפרק האחרון – הוא לא כל כך איכזב אותי, אם נעזוב לרגע את האספקטים הקולנועיים שאת מדברת עליהם, שאני לא מבין בהם מספיק. בסך הכל הפרק עושה לנו טיזינג (כמו שהיה בכל העונות) לקראת משהו מפוצץ.
    זה נראה שהאנק הולך לעלות על וולטר, עד עכשיו דבר שכזה היה גומר את הסדרה, אבל כמה פרקים שמכינים אותנו לקראת זה. האנק הוא כבר לא האיש החביב שהכרנו, לאורך כל העונות הוא אולי האיש הכי טוב וחביב מכולם, הוא אמנם מתנשא, גס-רוח, וישיר, אבל תמיד הוא נתן תחושה טובה כזו, שהוא איש מוסרי שרוצה לעשות טוב בסך הכל, הוא עוזר תמיד לוולטר ומשפחתו ומאוד תומך במארי בעניין השופ-ליפטינג. נכון שהוא פיצץ במכות את ג'סי אבל זה די היה מגיע לו (או לוולטר בעצם…) וכמובן שהסצנה שלו עם התאומים היא מהחזקות שבסדרה.
    בכמה פרקים האחרונים האנק הוא צל של עצמו, הוא רע כלפי מארי, והוא בעצם איבד את הרצון לחיות ואת האמון שיהיה טוב. האבסורד הגדול כמובן הוא זה שהאנק מקבל את הכסף של וולטר, כסף שהוא פרי של מה שגרם לפציעתו האישית. עכשיו שהאנק יגלה את כל הסיפור זה כבר לא יהיה רק העניין שהוא מהDIA. עכשיו וולטר גם אשם בזה שהוא נכה. ז"א הקונפליקט פה רק ילך וימתח עד לפיצוץ, הולך להיות מעניין!!! אז יש תקווה.
    חוץ מזה תמיד יש תקווה שג'סי יעשה משהו ממש אמיץ ומטופש…

    מה שבטוח זה שעד סוף העונה הראש של גאס כבר לא יהיה מחובר לשאר הגוף… אגב גאס – יש לי שאלה אלייך נטלי – הוא צ'ילאני? קשה להתעלם מהמבטא שלו (שרק הלך ונהיה כבד במהלך העונות).

    תודה על התובנות המחכימות, אני הולך לעקוב אחרי הבלוג…

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      וואו, איזו תגובה! תודה, ברוך הבא, ושמחתי להפיץ את המוצר לעוד לקוח מרוצה. 🙂
      אני מאוד אוהבת את יו לורי, אבל התפקיד של קרנסטון הוא כל כך דינאמי שבאמת הכול מחוויר, גם גדולי השחקנים מסביבו.

      המממ, דומה שאני היחידה שממש ממש שנאה את פרק 3.

      לגבי האנק, אני לא חושבת שהוא רע. זו התנהגות מאוד מקובלת אצל אנשים שהיו פעם עצמאיים במיוחד ופתאום נפלה עליהם נכות או מחלה שמכריחה אותם להיות בחסדיהם של אחרים. הראשונים לחטוף הם תמיד מי שהכי קרובים. או שזו ההתחלה לשינוי מערכת היחסים שלו עם מארי או שזה משבר זמני (בכל אופן עברו רק איזה חודש-וחצי-חודשיים מאז הפציעה שלו) שייפתר, לפחות בחלקו, ברגע שהוא ימשמע שוב את חייו. רוב הסיכויים שהמשמוע הולך להיות המרדף המחודש אחר הייזנברג. אולי ההתאבססות שהוא עדיין חי, על אף מותו של גייל.
      אגב – האם זה לא נבון מצדם אולם לחזור למת' בצבע לבן? כדי שיחשבו שהמת' הכחול מת עם גייל?
      או שזה לוותר על סימן המותג ולא לא חכם עסקית?
      הגם שהאגו של וולט קצת רוצה שיידעו שהייזנברג עוד חי חי ומבשל.

      לגבי גאס זו שאלה מצוינת. והתשובה לה לא ידועה.
      ג'יאנקרלו אספוזיטו הוא חצי שחור חצי איטלקי, כך שממנו לא יבוא הפתרון.
      היו שמועות שהוא קולומביאני. שמתי לב לקטע משחקי נחמד שהוא עושה – כשגאס מתעצבן, בפעמים הנדירות שזה קרה, אז בורח לו מבטא יותר חזק.
      כלומר, הוא שומר על המוצא שלו בסוד, ע"י הסוואת המבטא.
      הקיצר, לא עזרתי.

  9. Aya הגיב:

    I think both Crnasten and Laurie are as good as each other in terms of acting. I can't say I see that extra that you see in him. Maybe it's because I find Laurie more attractive, I don't know, but I really think they are both as good as each other.

    I have to say so far, at least on the emotional level, House has tortured and toyed with my feelings a lot more the BB has ever done. Yes it could be cause I love Hugh, but I don't really think so, because I acknowledge the inferiority of earlier seasons and I am aware that a large percent of the reason I watched them was Hugh. I do think the writing and the character development was much better and surpassed that of BB. I found myself invested in all main characters and Robert Sean Leonard is not a great actor at all. He is definitely not as good as Cransten or Paul, yet his character broke my heart more times than Jesse did. The episode before last in season 7 has given me nightmares for real, all because of Hugh's acting and not what actually happened on the screen.

    I find the writing of both s6 and 7 but mainly 7 perfect on the emotional level of things. As for character and plot development it was just as good as any good tv drama is, but on emotion and bleakness, for me anyway, the Emmy goes to House.

    Anyway I wasn't gonna go on about House for too long as this is not a House plot. I will however plug my blog in regards to that. In my defence he started it.

    http://notoriousvandenbussche.blogspot.com/2011/05/misery-is-better-than-nothing.html

    • עמינדב הגיב:

      נטלי, חשבתי שהוא צ'ילאני כי יש את הפעם ההיא שהוא מכין לוולט תבשיל צ'ילאני והוא אומר לו שככה היו מכינים בבית שלו בילדות ושהוא לא יכול להכין את זה כי הילדים שלו לא יאכלו… פרק 4 באמת היה הרבה הרבה יותר טוב…

      איה, אני חולה על המשחק של יו לורי, והאוס קרעה לי את הלב ממש. פשוט היא הרבה יותר "out there" משובר שורות, המשחק של לורי כל כך ליצני כל הזמן. ושובר שורות וקרנסטון קורעים לך את הלב בעדינות של המשחק והמסרים.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        כן, זה מה שאני חשבתי ואז מישהו אמר שזה נשמע יותר קולומביאני (לי שניהם נשמעים אותו הדבר).
        אז אולי צ'יליאני זה סיפור הכיסוי, אולי קולומביאני זו טעות, ואולי זה הכול הטעייה. אבל האיש מסתיר את עברו, זה ברור.

      • Aya הגיב:

        it is true that he tends to be very out there most of the time, but in my opinion it is his more subtle looks and gestures that kill, and so far as much as I do love Cranston and Paul very very much, Hugh has killed me with a look.

        Without spoiling cause Nat is behind, I don't know if you have seen s7, but in the episode before last something very extreme happens on the screen, yet the thing I couldn't bare emotionally was Hugh's expression. Same goes for the last shot of the finale. His expression there could be interpret in so many ways. I actually had a vigorous discussion with a friend on FB about the many levels of this one expression, which was very subtle.

        I said that to nat before, I can't really put my finger on why, but for some reason, as much as I love Cransten and Paul very much and it is their incredible acting talent that has kept me watching BB even when I felt it's not really what everyone here seem to think it is, but, and I think it is to do with the character development more than the acting, they did not bring me the same level of emotional impact House did. Like I said, Robert Sean Leonard is a capable actor, but can mainly do that one character, and by no means is even close to the talent of Hugh, Bryan and Aaron. Yet Wilson has pinched my heart more often than anyone on BB. Even Jesse who is totally heartbreaking character.

  10. אלה הגיב:

    רק הערה קטנה לגבי החיוך ליד מכונת הקפה – וולט נזכר בגייל בחיוך, שהוא זה שיצר את המכונה והייתה הדבר הראשון שהוא הראה לוולט כשהוא הגיע לראשונה למעבדה. הוא הרי חיבב אותו. החיוך נמחק לו אחרי כמה שניות כשהוא נזכר שהוא בעצם סוג של רצח אותו.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      שכח שרק לפני שבוע שלח את ג׳סי לרצוח את גייל?! לא קונה את זה, אף לא לשנייה.
      להדחיק את קיומו – כן, להכיר בקיומו ולשכוח את גורלו? אין סיכוי. 100% שקרי.

      מה גם ששפת הגוף שלו הייתה של מי שמשקיף על ממלכתו (שקרי) ולא של מי שנזכר בערגה (שקרי).

  11. מיכאל 23 הגיב:

    היי נטלי! 🙂
    אני חושב שאת קצת overreacting
    הרי, הפרק הזה הכי מעניין עד עכשיו, עם דיאלוגים! ….
    החיוך של וולט הוא ציני לגמרי, איך לא שמים לב לזה? הוא מחייך לעצמו במעין ארשת
    האומרת "אני תקוע פה וזה מבאס ויכולים לרצוח אותי כל רגע" ואז הוא מבין את זה וחוזר
    למבט ישיר ועגמומי.
    הסצינה עם הטלפון מהרמוני ממש הייתה אינפנטילית ולא לעניין, בזה מסכים – מה, אנחנו
    ילדים קטנים? "חכה, הוא יצלצל" וזה קורה. וואו. ממש מרגש.
    הניתוח שלך מצוין, אבל למה ללכלך על דקסטר ומד מן? לא יפה 🙂
    יש סוג של ירידת מתח במד מן עונה 2, אותה התחלתי לא מזמן, אבל את חייבת לראות נזקים,
    הסדרה הכי טובה שבישראל לא רואים.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אולי מבחינת עלילה, אבל מבחינת ביצוע זה היה איום ונורא בעיניי.
      אני באמת חושבת שתחת בימוי אחר הייתי מתמודדת עם זה טוב יותר. ככה זה היה קיטשי, בנאלי, מעושה, לא שנון, לא חכם.

      אין חיוך ציני. אתה לא ממלא ריאות בחיוך ציני. זה אני אומרת הן כשחקנית והן כתסריטאית. אין כזה דבר.

      דקסטר סבבה לגמרי בעיניי, אבל היא לא יצירת אומנות. היא סדרת טלוויזיה. יעילה, מהנה, אבל נורא סטנדרטית, בנאלית, שמרנית ומעט אינפנטילית בסטורי-טלינג שלה.
      עם מאד מן יש לי בעיה ידועה. אני חושבת שעונות 1 ו-4 שלה היו טובות מאוד, אבל מבחינתי מדובר בסדרה הכי אובררייטד של העשרים שנה האחרונות (עונות 2 ו-3 שלה היו בעיניי איומות ממש),
      עם סטורי טלינג שמרני ומיושן, תסריט חלש, ועם דמויות לא מפותחות שלא מרגישות בשר ודם. בעונותיה הטובות זו סדרה מהנה מלאת יופי ויזואלי, סטייל נפלא ואווירתיות סוחפת, אבל בסופו של יום, היא מספקת חוויה אינטלקטואלית ואמוציונלית שטחית ובעיקר יומרנית על פארש.
      זו דעתי כמובן.

      את נזקים אני בהחלט מתכוונת לראות בקרוב. אך ורק בגלל ההמלצה שלך. 🙂

  12. מיכאל 23 הגיב:

    אוי, נטלי, זה מאוד מרגש לשמוע 🙂
    עונה 1 ו – 2 של נזקים מצוינות, לא תדעי מאיפה זה בא לך.
    עונה 3 ו-4 טובות מאוד אם כי הכתיבה נוטה לכיוונים אחרים, פחות מורכבים,
    ובכל זאת זה משובח. חבל שאין לה מועמדות השנה לאמי. ג'ון גודמן ודילן בייקר
    בהחלט ראויים למועמדות על שחקני משנה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s