4.7 – אדם בן כלב – על קבלת החלטות, קבלת אחריות וקבלה עצמית ב-Problem Dog.

פורסם: אוגוסט 31, 2011 ב-שובר שורות עונה רביעית
תגים: , , , , , , , ,

נקודות על כך שהתאפקתי מלהכניס BITCH לכותרת?
ספוילרים לפניכם.

Cool guys step away, sit down and watch explosions

YOU ACCEPT?!
-no.
-About time. 

Problem Dog, המסמן את תחילת חצייה השני של העונה הרביעית, הוא פרק קצבי, מותח ושובר לב, הנגמר בארומה דקה של HolyCrapיות שכה חסרה בעונה עד כה.

יש מספר דברים המונעים מהפרק המצוין זה להפוך למושלם והחמור שבהם, מבחינתי, קורה על ההתחלה.
בפתיח הקר, פינקמן משחק Rage בפלייסטיישן שלו. הוא עומד בפני מסדרון ויורה עם אקדח בזומבים הנגלים לו מאחורי דלתות ובתוך חדרים. המשחק נהיה קשה מדי והוא נפסל וניצב מול השאלה הפשוטה: Quit או Restart. הוא בוחר להמשיך לשחק. בום. כותרות פתיחה.

משמעות מנח גופו של פינקמן, הזזת הזרוע, ביתו המקושקש הדומה למתחם המכוסה גראפיטי בתוך המשחק, המסדרונות, הזיעה הניגרת, ההתנשפויות, היריות לראש, לעזאזל – ברורה לנו כמו השמש שוולט משוכנע שזורחת לו מהתחת, ורק דמותו של גייל המבזיקה מולנו פעמיים הורסת הכול (ועוד פעמיים?!). חבל, הסצינה עשתה עבודה מאוד יפה בלי זה. אוף.

הפרק נפתח בעוד טעימה של סקיילר מחזיקה את וולט קצר. תחזיר את המכונית הנוצצת (אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שיקבלו אותה חזרה בעלות 800 דולר) ותעשה טובה, אל תעצבן אותם, ולך תן טיפ לרוחץ מכוניות. מוי בואנו.
ומה עושה וולט? כאחרון הטינאייג'רים, כוולט ג'וניור וונאבי, הוא לוקח את המכונית למגרש מחוץ לשדה התעופה לעשות חראקות (לקול ה-pretenders). לפני שני פרקים האיש דפק מרדף מכוניות של איש אחד (He puts the auto in automobile) במכונית הפונטיאק אזטק החבוטה שלו. פלא שזה קורה?
אבל זה וולט, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו תקוע על בלימה.
בדומה לקניית הקולה עם הדולר של בוגדן, גם המהלך הבא שלו הוא מפגן BadAssery שהקהל שלו הוא הוא עצמו. הוא תוקע את החוזה המגולגל במיכל הדלק, מצית אותו ומתרחק לאיטו.


Creepy Cat Lady Alert: מכירים את זה שצעקתם על החתול שלכם על פשע ביתי כזה או אחר והוא מתרחק מהזירה נזוף ואז, על הדרך, באם אין עוד חתול או כלב בסביבה, הוא תוקף את רגל השולחן לסשן שריטות זריז – ככה, כדי לא להרגיש הכי מושפל בחדר? זה קצת מזכיר לי את הסיטואציה.
ואם לא די בזה, וולט אולי חושב שהוא מתעל את התאומים המקסיקנים בפרימיירה של העונה ה-3, או לכל הפחות את אנטון שיגור, אבל המכונית מתעכבת להתפוצץ והוא דווקא כן מסתכל אחורה. אז הוא מתיישב ומזמין מונית תחת שמו האמיתי. עוד שריטה נוספת לרגל השולחן.

והנה גילום של תבנית ההתנהגות, המכוונת, של וולט בימים אלה (שלא לומר מטאפורה ויזואלית). במסגרת מה שהתחיל כמעשה "טוב" למען משפחתו ושכעת דורש תיקון, וולט מבצע אקט מרדני המונע מאגו ונכנס לנסיעה פרועה היוצאת משליטה. וכפי שמוכיח אותו שוט עילי המראה את סדרת סלסולי הצמיגים החרוטים על הכביש – משאיר אחריו המון סימנים, אותם הוא לא רק לא טורח לכסות, אלא מחמיר אותם (הצתה? מישהו? ביולר?) ואפילו מפנה אליהם תשומת לב ("הוא יראה אותי" הוא מבטיח לחברת המוניות).

התענוג הזה עלה לוולט 52,000 דולר, מבהיר לו סול, שהצליח למנוע את הגעת המקרה למשטרה, ומחכה ל-Attaboy ואיזו לטיפה (רפרנס כלבי ראשון בפרק!) שלא מגיעים. וולט ששוכב על הספה שלו, ספק כפציינט אצל פסיכולוג (וסול הוא אכן בערך האדם היחיד כיום שמאזין לו באמפתיה), ספק כגופה בארון פתוח, מתלונן על מצבו. ואז חוזר אל המסקנה החביבה עליו – צריך להיפטר מגאס. אלא שסול מכיר רק את האנשים שמייק הכיר לו (לידיעת המצקצקים בעונה שעברה בנוגע לשאלה למה דווקא וולט או פינקמן היו אלה שצריכים להיפטר מגייל) ומציע לו לפנות אל השותף שלו.

בביתו של פינקמן, דומה שהבחור אכן עשה restart והוא צובע את הקירות בצבע "לבן-שפיות" של טמבור.
וולט מתחקר אותו על גאס ולא שוכח להתמרמר על כך שפינקל מספר דברים לסול לפני שהוא מספר לו.
<Insert *FacePalm* here>
הוא נדהם לגלות שג'סי אכן נפגש עם גאס והיה בקרבתו הפיזית. How close? הוא דורש. Closer than you and me right now. פינקמן עונה בתרתי משמע. הוא מספר לו שגאס רואה בו דברים ו-וולט פותח בשפיל תחמוני שפינקמן, המפוכח, קוטע בחדות. Drop the sales speech, I'll do it.

למה ג'סי מסכים? זה וודאי פועל יוצא של התנייה לויאלית ולא מתוך רצון אמיתי ומחושב? אולי הוא פשוט חושב שמה שעשה פעם אחת מגדיר את מי שהוא מאז ולתמיד. רוצח.
האם ההתחלה מחדש שלו היא למחוק את ג'סי הישן ולבנות את עצמו כמתנקש? כרגע בשירות וולט, אבל אולי בעתיד בשירות מישהו אחר? אין ספק שהמשחק וידאו והתנהגותו עד כה העונה מראה שהוא סובל מניתוק רגשי שמתאים יופי לדרישות התפקיד… אבל עוד נגיע לכך.

בינתיים האנק מאפשר לוולט ג'וניור לקחת אותו לסיבוב קצר בלוס פויוס הרמנוס. גאס שרואה את סוכן ה-DEA מגיע ויודע בדיוק במי מדובר (וממעשיו אחר כך מתחוור לנו שהאנק סמך על העובדה הזו) יוצא לברך אותו ואת אחיינו באופן אישי. לרגע דומה שהדבר המהותי ביותר בסצינה היא הצעת העבודה שגאס מעלה בפני פלין (GAWD, NOOOO), אבל חצי דקה אחר כך מתברר שלא. ועוד כעשרים דקות, כשהאנק ישטח את התיאוריה שלו מול חבריו בבולשת, נבין את המהלך האמיתי שנעשה כאן. (אגב, גם בפני האנק עומדת בחירה והוא לא מצמץ לפני שהוא אומר כן, אני אשמח לעוד דיאט קולה. הנה איש שיודע בדיוק מה הוא רוצה).

בחזרה בשטיפת המכוניות, סקיילר, לאחר מפגן זוגיות הכרחי וחורק-משהו מול מארי, מגלה כמה וולט עושה כל חודש ועד כמה התוכנית הזאת שלה לא ממש עובדת… we're gonna need a bigger boat.
גם היא עומדת מול שאלה פשוטה שמציב לה בעלה. In or Out? והיא בוחרת להישאר במשחק.

במעבדה, באיזור נטול מצלמות (למה שלא יהיו שם מצלמות, בעצם?), וולט מבשל שעועית. כלומר, רעל משעועית.
כן, זה כנראה הזמן הזה של העונה שוולט וג'סי מנסים לחסל מישהו עם רייסין. פעם ראשונה טורטייה, פעם שנייה המבורגר, פעם שלישית גלידה?
פינקמן מצליח להרשים את הקהל ואת וולט עם המחבוא החכם שהוא מוצא למבחנה הקטנטנה ועם התירוץ it's my lucky cigarette.
רק אל תעשן אותה אומר וולט ומסכם את סך הפחדים שלנו כלפי הבחור עם הנטיות האובדניות שכרגע נתנו לו נשק להשמדה עצמונית… ברצינות, מישהו מתישהו בסדרה הזו צריך למות מהרעלה!

החלון להשתמש ברעל לא מאחר להיפתח. מייק אוסף את פינקמן ויחד הם נוסעים לחוות תרנגולות מרוחקת במדבר. ההוראה, אם תהית, היא פקח עיניים וסתום ת'פה.
פינקמן, רבע העוף בלבוש הנערי, האוחז בפלטת ירקות חתוכים ומטבל כרעיית פיפטיז בדרך לפגישת הורים, גורם לשכירי החרב במתחם, כמו גם לעצמו, להרים גבה.
ואז הוא נשלח להכין קפה. והופ, הנה הזדמנות הפז ובידיים רועדות הוא בוחן את האופציות שלו. מייק קוטע את חוט המחשבה ונותן לו אקדח. טעון. למקרה ש. סתום ת'פה, סתום ת'פה, אבל לתת לג'סי אקדח אמיתי עם כדורים היא מחווה מאוד רצינית של אמון.
והאם מייק באמת קטע את ג'סי? או האם פינקמן הספיק לפזר רעל הקפה לפני כן? השוט היחידני של גאס שותה לו לבדו בהחלט יכול לרמוז לכך (הוא גם לוגם ברעש! רק על זה מגיע לו למות!!!)

לרגע קל נלחצתי שמהמכונית הממוגנת יירד טיו סלמנקה האיש שהוא ופעמונו בוודאי עוד רודפים את ג'סי בלילות מסוימים (זה יכל להיות מדהים. אני מתה על ריוניינים), אבל המשלחת של הקרטל מתבררת כאיש אחד, זוטר, חתיך, שנשלח לשאול שאלה פשוטה: כן או לא.
הסטירה המצלצלת בפניו של גאס הורגשה. התבלבלת, אתה לא מי שמנהל את המשחק, אין כאן משא ומתן ויש לך בדיוק שתי אופציות. נדמה לנו שגאס בוחר באופציה ב', גם אם השאלה לא ברורה לנו.
האם גאס נדרש להתקפל לגמרי ולתת לקרטל לנהל את הארגון? האם השאלה קשורה לוולט? האם הם רוצים לייצא את הייזנברג למקסיקו? פעם הם רצו להרוג אותו, אבל זה היה לפני שהוא נהייה אימפריה. ומה תעשה האימפריה של גאס בלעדיו?

נציג הקרטל מנפנף לשלום (לא באמת) וג'סי המביט בגאס מאחור מחזק את האחיזה בנשקו, שוקל לירות. אבל זו משימת התאבדות, ולשם מה? לשם מי? (וזה די מרמז לעובדה שהוא לא הרעיל אותו, כי אחרת למה לדפוק לו כדור בעורף?). בנסיעה חזרה הוא שואל את מייק מה לדעתו גאס רואה בו. "נאמנות" מציע המנקה, "…גם אם היא לאדם הלא נכון". אולי הגיע הזמן לריסטארט בנאמנויות.

קרוע מהבחירות שעשה ומאלה העומדות לפניו, ג'סי ממשיך משם אל פגישת הנרקומנים האנונימים ואל (ווין דאפי מג'סטיפייד בתפקיד) היועץ (אתה נכנס? כן או לא?), ולראשונה מאז אותו לילה מנסח את רגשותיו בקול רם ומספר למישהו, גם אם זה עטוף במטאפורה דקיקה, מה עשה לגייל – הכלב הבעייתי שהרדים. הכלב שהוא בעיה.
פינקמן מחפש משמעות ומפלל לתשובות אבל כל מה שמוצע לו הם סליחה וקבלה עצמית. אבל למה, לכל הרוחות, שהוא יסלח לעצמו? ושמישהו ישפוט אותו כבר, לעזאזל! ג'סי מתפוצץ, משתלח וגורם לקבוצה, ואיתה המנחה, לשנוא אותו – זו לא תשובה ולא פתרון וכל השנאה הקבוצתית הזו מתגמדת אל מול השנאה היוקדת שהוא חש כלפי עצמו, אבל היי, זה רגש, וזה לא מעט בימינו.

אתה צריך להרגיע עם הצללית האדומה.

תמיד תהיתי מה אגנוסטיקן או אתאיסט מכור אמור לעשות? כיצד הוא אמור לשאוב כוח ולסלוח לעצמו בפגישות ה-AA וה-NA שלו?
אמונה שלמה בהשגחה עליונה מאפשרת מחילה עצמית, כי האיש עם הזקן הלבן (לא סנטה, השני) שפט אותנו והוא שהחליט לסלוח, וכל שנותר זה רק לצעוד בעקבותיו. ואם הוא לא סלח לנו, לפחות אנחנו יודעים שהעונש בוא יבוא.
אבל מי ישפוט את מי שאין להם נחמה אלוהית? בהיעדר אלוהה האין אנחנו אמורים לשפוט את עצמנו? ואם אנחנו מעודדים תמיד לסלוח לעצמנו, מהי המוטיבציה שלנו לעשות אי פעם את "הדבר הנכון"?
ג'סי אומנם לא מרגיש כלום, אבל המוח שלו מסרב להשלים עם מעשיו. כל מה שהוא רוצה זה שמשהו יכריח אותו לעשות את הדבר הנכון, כי לבד הוא לא מספיק חזק, ויגרום לו לשלם על מה שכבר עשה.
מזל שאין ברסלבים או סיינטולוגים באלבקרקי, כי פינקמן בשל לשטיפת מוח דתית. וחולצתו של ג'סי, עם הדימוי של ישו המודפס עליה, תומכת במשאלת הלב הזו.
אלא שזה דימוי חלול, אין כאן אלוהים. זה סתם קונטור דמותו של סטיב איוקי מוזיקאי ומפיק מוזיקת אלקטרו האוס (אגב, מסתובב ביוטיוב קליפ של אהרון פול עושה קראוד סרפינג בתוך סירה מתנפחת בהופעה של איוקי).

כמעט מיותר כבר לציין זאת בשלב הזה של הסדרה, אבל: אימא'לה, אהרון פול!
כל העונה הבחור גונב את ההצגה בסיסטמטיות עם תפקיד כמעט אילם, ואז בא הפרק הזה ומזכיר לנו איזה אמן מונולוגים אדיר הוא. הנאום היה משסע נשמות והפרק הזה, עם מנעד הרגשות, הוא כנראה הפרק שיגיש לאמי. כשם שפרק שעבר היה הפרק שקרנסטון כנראה יגיש לאקדמיה (מאידך, אולי מוקדם מדי לומר. יש עוד את העימות העתידי בין וולט לג'סי בסוף העונה שעתיד להיות מעט הירושימי).
לא ברור אם האקדמיה תזכור את פול עוד שנה שלמה (לטקס הנוכחי עוד כשבוע, "שובר שורות" אינה מועמדת כי היא עודנה משודרת), אבל לעזאזל, מגיע לו ולא סביר שיהיה מישהו השנה שיתעלה עליו. למעשה, מגיע לו אמי לשחקן ראשי, ויהיו מי שינסו לשדל אותו להגיש לקטגוריה הזו, אבל זה לא יקרה.
מה שבטוח הוא זה: כשתיגמר הסדרה או כשג'סי פינקמן יפסיק להתקיים, מה שיבוא קודם, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כדמות הטראגית הגדולה בתולדות הטלוויזיה.

בסצינה המסיימת את הפרק, האנק מגיע לפגישה עם גומז והצ'יף (לא זוכרת את שמו), ולנו הצופים מתחוור שהביקור ללוס פויוס, כמו גם השאלה בשבוע שעבר "Since when do vegans eat fried chicken?" הם לא רמזים ראשונים שאיתם מגשש הבלש, אלא הדובדבן שבקצה חקירה מבריקה – הפייס דה רזיסטנס!
לאחר שהתיאוריות המופרכות שלו זוכות לתזוזות של אי נוחות בכיסא הוא נאלץ להודות שהוא באמת קצת הגזים, כן, הוא כנראה די קוקוריקו
רק ש… מה עושות טביעות האצבע של גוסטבו פרינג בדירתו של המנוח?
בום! קבלו את קולומבו של ניו מקסיקו!

ופתאום כך, באמצע העונה, בבת אחת, מוצא את עצמו גאס פרינג ניצב מול שלוש חזיתות מסוכנות המתייחסות אליו כאל כלב המהווה בעייה רצינית…

BAM, and that's how you do it!

אני יודעת שהרבה מתמרמרים על הדרך שבה וולט מתואר העונה. מתרגזים על הפיכתו מגאון מחושב לאינפנטיל עם נטיות הרס עצמי ללא הסבר. אבל אני חייבת להודות שבינתיים, לרוב (טפו עליך, פרק 3) הוא די עובד לי.
באומנות הפופולרית ובבידור אנחנו כל כך מורגלים בקיצורי דרך פסיכולוגיסטים. כאילו יש קו מובהק המגדיר אם אתה טוב או רע. עברת אותו, והמוזיקה של דארת' ויידר עולה (היי, פאבלו) וזה סימן שהגעת לנקודת האל חזור. כאילו ניתן לעצור ולהצביע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל המוסרי ומעתה only smooth evil sailings! אבל בפועל, כולנו, גם פסיכופטים וסוציופתים, לא מפסיקים לבחור לעולם. כל פעם מחדש ניצבות בפנינו אופציות וכל פעם מחדש אנו נאלצים לקבל החלטה, בתהליך מתמשך, בלתי נגמר.
הקולנוע והטלוויזיה מאז ומעולם עשו פניות אמוציונליות חדות וכבר למדנו לקבל זאת, לבלבל תירוץ או הנמקה עם תהליך אמיתי. מנגד באה ברייקינג באד ומקדישה 5 עונות להתדרדרות המוסרית של גיבורה, בעלילה שמכילה נקודות שפל שמהן כביכול אין חזור (כמו מקרה ג'יין) שלאחריהן נקודות חסד שלרגע מאפסות את המונה (הצלותיו ההירואיות החוזרות ונשנות של פינקמן).

בעונתה הרביעית, דומה שהסדרה שוב לוקחת את זמנה ומקדישה את כל חצייה הראשון אך ורק לתיאור הפרעת הדחק הפוסט טראומטית של שני הגיבורים שלה. בין אם אהבנו את הבחירה הזו או לא.
כן, מבחינתי כל הרגרסיה של וולט וסינדרום הפה הגדול הם סממני PTSD. וכשם שהטראומה של פינקל מתבטאת באופנים פינקיים מובהקים, קרי מופנות פנימה בשנאה עצמית ואבדון, כך תגובת וולט מתבטאת בהתאם לאופיו ומפנית החוצה, בהשתלחות ובדלוזיה.
כי להבדיל ממה שהוא אומר, וולטר ווייט הוא לא האיש שנוקש. הוא האיש שלא מתקרב לדלת בכלל לפני שמתקשרים אליו ואומרים לו ללכת הבייתה. הוא האיש ששולח את בנו המאומץ לנקוש. כתוצאה מסדרה של החלטות מצערות הוא לא נמצא במקום שהוא אומר שהוא, לא במקום שהיה רוצה להיות בו, ולא במקום שהוא זוכר איך להיות בו.
וולט וג'סי הן שתי דמויות ברגרסיה לילדות (משחקי וידאו מול טנטרומים וחראקות) המחפשות משמעות ולא מסוגלות לחזור לעצמן. האם בכלל קיים בהם עוד "עצמי" לחזור אליו? אלו הן שתי דמויות שרוצות להיתפס, אבל כל אחת מסיבה אחרת לגמרי. ג'סי מבקש עונש ו-וולט דורש הכרה. ג'סי מתמודד עם מעשיו בלקיחת אחריות, לפחות מוסרית, וולט בהכחשה ומגלומניה – שני מנגנוני התמודדות שונים לאותה בעיה.
והנה ניוז פלאש: היוצרים ממש לא רוצים שנחבב את וולט בשלב זה. ביודעין ובמתכוון הפכו היוצרים את היוצרות ואת ג'סי פינקמן לגיבור הסדרה. מזה 7 פרקים הוא הדמות הראשית היחידה, זו הבוגרת ולכאורה המורכבת מבין השניים… אבל בחצייה השני של העונה, כשהכאוס שוב יפרוץ, אני משוכנעת (ומקווה) שהזרקור יחזור אל וולט, מרכזה הדחוק לשוליים של שובר שורות.

כל אחד צריך עוגנים כדי לדעת מי הוא. בית הוא עוגן (ע' זה בית). משפחה היא עוגן. שפה, חברים, מקצוע, כולם עוגנים שההגדרה העצמית שלנו תלויה בהם, ובלעדיהם אנחנו בסכנה לא לדעת מי אנחנו. וולטר ווייט הוא איש שכל חייו הבוגרים, ואולי גם ילדותו, הרגיש כי גורלו האמיתי נמנע ממנו. אדם עם תסביך גדלות מודחק. מאז שהחליט לבשל מת', הוא נתן דרור לאותו תסביך – הכימאי כאלוהים, וכאוס הפך להיות העוגן של הייזנברג הבלתי מנוצח.
ג'סי חסר הביטחון, שמעולם לא פרגן לעצמו, בוודאי לא מצליח לעשות לעצמו הנחות עכשיו ומקנא במי שיש לו אלוהים. האלוהים של וולט נמצא בתוכו, וכשהיכולת להגשים את עצמו ככזה נמנעת ממנו – הוא אבוד.
כרגע, השאיפה לאיבוד השליטה משחרר ממלאת את ווייט במשמעות זמנית. אבל מה יקרה שהחופש יגיע? מול מה יילחם וולט אז? אולי אז ייאלץ להתחיל להתמודד מול עצמו… או להעמיק את האשלייה.
לדעתי זהו המהלך הפסיכולוגי שמנסה הסדרה לתאר העונה. האם המהלך השאפתני יצליח ליוצרים? או שמא הם יקרסו אל תוך היומרה של עצמם? נו, זאת נדע רק בסופה.

ופינקמן?
גם הוא ניצב מול 3 חזיתות הנאבקות על נשמתו. וולט מול גאס ומייק מול ג'סי עצמו.
אם יש מישהו שאנחנו מפללים שישרוד את המעשייה הזו בחתיכה אחת וייצא ממנה חופשי, הרי שזה ג'סי (חוץ מהסוטים שרוצים שהוא ימות). אנחנו מחבקים אותו, וכואבים את כאבו ומאחלים לו בחירות נכונות וסוף טוב…
אבל כפי ששאל את עצמו, והיוצרים את עצמם, כך גם אנחנו נשאלים. אם ג'סי יוצא מזה ללא עונש, מה המשמעות? ומה, לעזאזל, זה אומר עלינו?

הבחנות, תהיות וציונים לשבח

* אוי, בושות! פתאום נפל לי האסימון. בסצינה שוולט מנסה לתמרן את פינקמן לרצוח את גאס (אגב, מאיפה הם בטוחים שלא מצותתים להם?), ג'סי שוב על סולם.
בתור מי שחושבת שמטאפורת הסולם של FLY היא אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים של שנה שעברה ואחד משיאיה של הסדרה כולה, הכמעט-פספוס הזה הוא בגדר מחדל.
שוב, כמו ב"זבוב", וולט שולח את ג'סי להסתכן בשמו, ושוב ג'סי מוכן לחרף את נפשו בשביל וולט…  or is he?

* נו, האם יש לגוסטבו אנשים בבולשת? כלומר, במשטרה בטוח יש – דרך מייק, אבל מה לגבי ה-DEA?
ואם כן, מי? הצ'יף? אולי גם גומי עצמו? והאם אחד מהם הוא זה שהתקשר להזהיר את האנק ממתקפת התאומים?

* איזו באסה לדין נוריס שאהרון פול הפנומן מגדיר עצמו כשחקן משנה, כי הוא פשוט נפלא וזה יכל בקלות גם להיות הפרק שהוא יגיש לאמי.

* הפלאשבק בתחילת העונה מתגלה כאקדח הצ'כובי במערכה הראשונה that just keeps on giving. קודם הסכין היפנית, אחר כך מחברת ההערצה של גייל, וכעת אותו מיכשור יוקרתי שרכש למעבדה וראינו אותו מוציא מהעטיפה אשר הוביל לקישור לפרינג.

* You're nothing to me but customers!
המשפט שהכי אהבתי את ההגשה שלו בנאום של פינקמן, שיאה של ההשתלחות, והוא מובא כשג'סי אוף סקרין. אחח, איזו סצינה.

* רק אני רטטתי מעונג כשג'סי הזכיר את דריסת הילד של המדריך? זו סטייה נוראה, אני יודעת, אבל האיזכור הזה, של משהו שצוין אחת לפני עונה וחצי, ריגש אותי.

* פיטר גולד שכתב וביים את הפרק, הוא אחד ממפיקיה ומכותביה הקבועים של הסדרה. זהו לו הפרק הראשון שהוא מביים בסדרה והדבר השני אי פעם שהוא מביים (11 שנים עברו מאז ניסיון הבימוי הראשון). כבוד.

* Rage, משחק הוידאו, יוצא לחנויות רק עוד כמה חודשים. Dun Dun DUN.
טוב, זה הזמן להלין שהעונה הזו ה-Product Placements נורא נורא כבדים בעין ובמוח (וד"ש למתיו וויינר, סססאמק).
חלקם עובדים לי לא רע – כמו המשחק הזה, כי היות ואני לא חננה אני לא באמת ידעתי שיש פה אנאכרוניזם (אם כי אני מכירה בעובדה שלכמה אלפי גיקים זה בוודאי זעק לשמיים), או כמו מכונת הקולה של וולט בפרק שעבר. אולי בגלל ששניהם שילובים מאוד אפלים ולא בהכרח מחמיאים של המוצר.
חלקם סבירים – כמו הדודג' האדומה של וולט ג'וניור.
וחלקם איומים ממש – צ'י צ'י צ'יטוס לא פריטוס.
ובאותו עיניין – לאן נעלמו ה-Funyuns של ג'סי?!

* באותו משחק, מסתבר, תסתתר ביצת הפתעה למעריצי ברייקינג בד. אין לי מושג איפה ומה, אבל אם מישהו מכם גיימר, הוא או היא מוזמנים לבחון את הסוגייה אחרי ההשקה בספטמבר ולגלות לנו. מה שאני כן יודעת זה שמאט ג'ונז, אק"א באדג'ר, מדבב שתי דמויות במשחק.

* Ameliorate = לשפר, מהמקור הלטיני melior (ומתוך כך, בספרדית mejor ו-mieux בצרפתית). ג'יזס וולט, תגיד לשפר.

* Eyebrows of Doom.

* הסצינה הלפני אחרונה, במעבדה, הייתה די מיותרת ותפקידה היה, ככול הנראה, לגלות לנו שג'סי משקר לוולט.

* שבוע שעבר יצא לי להקשיב לראשונה לפודקאסט מהסוג ש-AMC מעלים אחרי כל פרק.
אז קודם כל, הפודקאסטים הללו עם העורכת, גיליגאן ואורחים משתנים, ממש מוצלחים, מלמדים ומבדחים, וכשיהיה לי זמן אני בהחלט מתכוונת לדגום אותם וממליצה גם לכם בחום.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-4
* שנית, בפודקאסט שאני האזנתי לו (פרק 5) התארח גם ג'ונתן בנקס, הוא מייק המנקה, ומלבד העובדה שהאיש פשוט מקסים ונורא מצחיק התחוור לי משהו.
זוכרים את השיעול המסתורי של מייק? גם לבנקס יש אותו. רוצה לומר, בעיקר לבנקס יש אותו ומייק כנראה ממש לא גוסס. אמרתי לכם שהפודקאסטים מלמדים.
* הופ, הופ, הופה. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הביקורת הלכתי לשמוע את הפודקאסט של פרק 7 ובו נאמר שהסצינה ב-4.06 עם הנשים ההונדוריות במכבסה אכן אולתרה ע"י קרנסטון (ע"פ קווים כללים, כמובן), ושרק אחת משלוש הנשים דוברת אנגלית. אחח, אי אפשר לזייף זרימה קומית ספונטנית.

* גייל היה בן 34?!?!?
די מזעזע שאנחנו בני אותו שנתון. זה כמובן אומר שהוא נולד ב-1977. היה שיר כזה העונה.
האם זה אומר שאהרון פול עוד רגע מידפק על דלתי? לא, כי אני חושבת שעם זה אני יכולה לעבוד…

מודעות פרסומת
תגובות
  1. מאור הגיב:

    איזה ניתוח פנטסטי! ופרק מעולה.
    מגניב, לא ידעתי על הפודקאסטים האלה. אתמול בדיוק התחלתי לראות את ה-indise breaking bad שמעלים על כל פרק ביוטיוב, זו החמוד אבל זה לא להיט.
    גם לי אין העונה שום בעיה עם וולט. אני דווקא אוהב אותו כרגיל, אפילו שהוא חסר רגישות מתמיד.
    זה היה הפרק הראשון העונה שעורר בי תחושות רגשיות חזקות ממש כמו בעבר. אהרון פול שחקן מדהים והמונולוג שלו היה קורע לב ומזעזע.
    (אגב, יש לך אולי לינק לסרטון של אהרון פול על סירה מתנפחת?=))

    הפרק מאד הרשים אותי ונתן לי את ההרגשה שזאת הפעם הראשונה בסדרה שהיוצרים נותנים לדמויות במשך 7 פרקים שלמים לגלגל את הסיפור לגמרי בעצמן, בלי צירופי מקרים (כמו למשל זה שתומאס הוא אח של אנדראה) או איומים חיצוניים (התאומים) או אירועים שלא בשליטת הדמויות (הרצח של קומבו, המעצר של באדג'ר) – הדמויות בעצמן הצליחו לאט לאט להביא את העלילה לפרק שהיה מותח ומרתק מההתחלה ועד הסוף ובלי טיפת אקשן (שזה מסוג הדברים שהכי הערכתי בשובר שורות מאז ומתמיד והיה לי קצת חסר העונה).
    וזה קצת גרם לי לחשוב, וזה מאד תלוי בהמשך הסדרה כי זה עלול להפריך את זה בשנייה, שאולי זה אמור לסמל משהו.
    כמו שוולט מאז ומתמיד נשען על תירוצים ואירועים שונים על מנת לאפשר לעצמו לפשוע ולעשות דברים רעים ולהפוך לאט לאט להייזנברג, כך גם הסדרה הרבה פעמים השתמשה בצירופי מקרים ודמויות חדשות על מנת להזיז את העלילה קדימה או לנווט אותה למקומות אחרים שאי אפשר היה להגיע אליהם בדרך אחרת, ועכשיו כשלוולט אין יותר תירוצים הוא מתחיל לאט לאט להתמסר לשינוי ולקבל אותו על עצמו בלי להזדקק יותר לתירוצים, ובמקביל מבחינה עלילתית לא קורים יותר דברים שהם לא בשליטת הדמויות, וכמו שלעונה לקח זמן לצבור תאוצה, כך גם לוולט לקח זמן לחזור לתהליך של ההפיכה להייזנברג כי הוא רק לאט לאט קיבל את זה על עצמו, ועכשיו כשהוא שוב מתמסר לזה לאט לאט העסקים מתחילים לרוץ.
    אני יודע שבסופו של דבר התהליכים הנפשיים שעוברים על וולט מורכבים בהרבה ואהבתי את הניתוח שלך של הדמות שלו העונה, אבל אני לא חושב שזה סותר, בהכרח, כי בסופו של דבר אני מאמין שהתוצאה של התהליכים האלה שהוא עובר הם להתמיד בשינוי גם אם אין לו יותר צידוקים "מוסריים".
    אני לא יודע אם זה מחזיק מים, ועכשיו פתאום תוך כדי כתיבה נזכרתי שהשוטר ההוא העביר להאנק את המחברת, ואני תוהה אם זה סותר את כל מה שכתבתי.
    עוד לא יצא לי לגמרי לחשוב על זה וחשבתי על זה לפני כמה דקות אז יש מצב שזה בולשיט אטומי (ומצד שני גם יש מצב שמישהו כבר חשב על זה לפניי), אבל אולי…?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      הייתי בטוחה שהנחתת עליי תיק עכשיו עם הקליפ הזה כי מישהו שלח לי אותו לפני חודשים, אבל זה היה הכי בקטנה. פשוט כתבתי Steve Aoiki + Aaron Paul ביוטיוב וזה הופיע ראשון.

      אגב, התיאוריה שלך ממש לא סותרת או לא מחזיקה מים בעיניי, גם אם אני רואה את זה טיפה שונה, אולי. תכף מנסחת תשובה מלאה. 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תשמע, בעיניי, מאז ומעולם הסדרה עסוקה ברעיון של קארמה וצירופי המקרים הם חלק מהעיניין הזה.
      לא בקטע נוצרי, אלא בנחמה אומנותית. באומנות, להבדיל מבחיים, יש דבר כזה קארמה. וזה מאוד קשה ומאתגר לעשות מבלי שזה יתפרש כהטפה דתית ולכן הם במפגיע לא מסתירים את צירופי המקרים שלהם – לעזאזל, הם פוצצו מטוס שכולו דאוס אקס מאכינה ומסב תשומת הלב אל המנגנון הסיפורי ולסגנוניות המוגזמת ושצועק "פה זו אומנות!".
      וזה נוגע בנאום של ג'סי בפרק הזה. עד היום ג'סי אכל כאפות מאוד רציניות. כל פעם שחטא – חטף, וזה איכשהו איפשר לו להתקיים, בסבל, אבל בלי משבר זהות. אבל גם לאחרונה וגם במצטבר מתברר לו שהוא הולך וחומק מעונש, ולא רק זה, גם מתעשר! הוא יושב ומחכה במכונית אחרי הרצח של גייל אבל לא עוצרים אותו, וגם לא רוצחים אותו, והנה הוא שוב עושה צרות וסמים ושוב לא רוצחים אותו, אפילו לא מכסחים אותו, אלא נותנים לו תקווה ואיפשהו, למרות התחושה הטובה, וכנראה בגללה, זה לא מסתדר לו. והנה וולט משדל אותו לעוד רוע, לקעקוע הרוע כדרך חיים, ושוב יש את רוב הסיכויים שהוא לא ייענש על כך.
      הקארמה, כפי שאמרת וכפי שג'סי הבחין, נעלמה מהסדרה…
      אבל היא עוד תחזור, כשסוכן הכאוס הביתי יצליח להוציא את הדברים סופסוף מאיזון.

      וגם זה משהו שיש לשני הגיבורים – הנחמה שבבלגן. ג'סי מטעמי עונש קארמתי ו-וולט מתחושת החופש והכוח לעשות מה שרוצים באמת.

      ולגבי וולט, אני מסכימה בהחלט. הוא כרגע אבוד כי אפילו את ג'סי אין לו שידרוש הצלה ושיכריח אותו להתפרע ולאט לאט הוא כבר לא יוכל להשתמש בתירוצים שהם קארט-בלאנש מוסרי כמו "אני ואתה בסכנה" וייאלץ להודות בפני עצמו שהוא מכור לכוח ורק זה חשוב לו, ומתישהו הוא ישקול להרוג את ג'סי, ומול זה כבר לא יהיה שום לו תירוץ…

      • מאור הגיב:

        קודם כל תודה על הקליפ!=) איזה מגניב.

        האמת היא שאני אוכל את הכובע, התיאוריה שלך מעולה, אני מקבל אותה לגמרי. מעבר לזה שזה סותם כמה בעיות שהיו בתיאוריה שלי, עצם ההתייחסות לזה כאל קארמה מבריקה בעיני, מעולם לא הסתכלתי בצורה הזאת על צירופי המקרים, וזה מתקשר לעלילה ולתוכן בצורה הרבה יותר הדוקה מאשר ההקבלה המעט תלושה שמצאתי בין המנגנונים העלילתיים לקבלה של וולט את התהליך שלו.

        אני כל כך אוהב את וולט בסה"כ שאני תמיד מקווה שההדרדרות המוסרית שלו תיעצר ושהוא לעולם לא יגיע לרמות יותר גרועות ממה שהוא כבר הגיע אליהן, אבל זה ברור שזה לא הולך לקרות וזה עצוב ומדכא לראות לאן הוא מגיע – אפילו כשיודעים לאן זה הולך (לא ידוע, לפחות
        אצלי זה ככה).

        הפודקאסטים מעולים! עוד לא הספקתי לשמוע אחד במלואו (התחלתי את 4X07) אבל זה פשוט נהדר, לא ידעתי בכלל שהם קיימים. תודה!

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          תודה, יקירי. 😉

          כן, זה כואב לחשוב שוולט פעם יהיה דמות נתעבת לחלוטין ללא נקודות זכות, אבל אני חוששת שלשם נושבות הרוחות.

          אני ידעתי שיש פודקאסטים מאז עונה שתיים ורק השבוע עלה במוחי לבדוק אותם. ביזיון! 🙂

      • mikagillמיקה הגיב:

        באמנות להבדיל מהחיים יש עניין כזה קארמה?
        ?!?!?
        בחיים יש גם כן קארמה – ברמות מטורפות – וצירופי מקרים שחבל על הזמן. לראייה: את ואני. והעובדה שאת לא הראשונה שזה קורה לי איתה (אם כי, ללא ספק הכי חשובה…).
        כל פעם מחדש אני נדהמת מכמה שקארמה עובדת שעות נוספות מסביבי, מענישה את הרשעים ומתגמלת את הטובים.
        that said, אפילו לי צירופי המקרים בשו"ש הם קצת מוגזמים, אבל קיבלתי שזה למטרות האמנות וסלחתי להם על עניין אבא של ג'יין. בינינו? הייתי מקבלת את זה שהוא מי שהפיל את המטוס על וולט כי קארמה והכל, לו רק הם לא היו נפגשים בבר! כמובן, לולא הפגישה בבר וולט לא היה יודע שזו קארמה, אבל אני הייתי חיה עם זה הרבה יותר טוב. במיוחד כי תכל'ס? בחדשות היו יכולים (ואולי אף עשו? לא זוכרת) לשים תמונה של ג'יין ולציין שזה בגלל ששכל את ביתו לתאונת אובר דוס מצערת, ואז וולט היה יודע גם יודע שזו קארמה).

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          הו, לו רק יכולתי להאמין שקארמה קיימת לי, ולפינקמן, היה כל כך הרבה יותר קל.
          אבל לא, בעולם בו לני ריפנשטאל מגיעה לגיל 102 בעוד שניצולי שואה לא זוכים בלוטו, אני לא מאמינה בה והיא לא מאמינה בי.
          אני ואת זו בכלל לא דוגמה לקארמה, בעיניי. את יכולה לפרש את זה כגורל, אם את בעיניין של פטאליזן, אבל לא כמעגל של סיבה ותוצאה והאמונה שטוב מוליד טוב ורע בהכרח מוליד רע וכל כלב בא יומו.

          ועליי להודות שכלל לא ירדתי לסוף דעתך בנוגע לש״ש.
          כיצד המפגש הפלאי של וולט ואבא שצ ג׳יין מבטל את רעיון הקארמה? הלוא הוא מחזק אותו, הוא מחזק את המנגנון האומנותי המובהק של הקארמה בסדרה ומפנה את תשומת הלב אל עצמו וקורא ״פה, באומנות, לכול יש קשר מיידי ורסיסי המטוס יפלו אל תוך הבית, לרגליו״

          • יואב הגיב:

            דווקא אין פה קארמה. ככל שוולט עושה דברים רעים הוא בעצם יותר מצליח ,רק שהוא בעצמו הורס הכל כי הוא אף פעם לא מסופק.
            בזכות זה שהוא מייצר קריסטל (ולא מקבל את העבודה אצל החברים שלו) יש לו כסף. בזכות זה שמתמרנים את הדודדנים לפגוע באנק הוא ניצל. בזכות זה שהוא לא הציל את ג'ין, פינקמן חזר לעבוד איתו. בזכות זה שהוא מתמרן את פינקמן להרוג את גייל הוא מציל את עצמו.

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              המממ, כלל לא מדויק, לטעמי.
              עונה שנייה הייתה מוקדשת לרעיון של השלכות וקישרה את זה לקארמה.
              אין ספק שוולט וג׳סי חמקו בינתיים גם ממאסר וגם ממוות, אבל קשה להגיד שמשהו אחד הלך להם חלק, הכול היה די נגדם.
              התוכנית הייתה פשוטה אבל הכול התחרבש ויצא משליטה בקצב מסחרר.
              התרסקות המטוס בדיוק מעל ראשו של וולט ונפילת המזכרות לרגליו לא היו בבחינת העונש אלא בבחינת ״חכה, חכה, karma is gonna get ya".
              ובל נשכח שוולט כבר קיבל את גזר הדין שלו (שחל בו דיחוי אבל הוא לא בוטל) והלך וסיפק מעשים שיצדיקו את הגורל שנקבע לו. אפשר לקרוא זאת כך.

              לא משנה איך ובידי מי, הקארמה תתפוס את וולט. הוא לא עומד לנצח פה.

          • mikagillמיקה הגיב:

            עשיתי קצת מישמש מקארמה וצירופי מקרים. את ואני מוצאות זו את זו – זה צירוף מקרים. אבל צירוף מקרים שממשיך לקרות לי, פעם אחר פעם, והוא לגמרי פנטסטי. בדברים אחרים אני לגמרי מאמינה שקארמה עובדת מסביבי שעות נוספות, אז בעקיפין, אני חושבת שהיא עוזרת לכל מיני צירופי מקרים ברוכים לי להתרחש. אבל האמת שקארמה בדרך כלל עובדת לרעת הרשעים מסביבי. ברמן חריית שהתחיל אתי, נפגע מהסירוב שלי וגרם לפיטורי כי היה לו ותק – נשלח אליו בלי קשר אלי לקוח סמוי והוא נכשל במבחן ולכן פוטר. בוס אידיוט שעשה לי את המוות כי הייתי המלצרית היחידה שלא היתה חבר'ה שלו לפני כן, עשה לי את מה שעשה לכל קודמותיי. הוא קיבל קודם כל אותי, שנכנסתי לו בצורה והלשנתי עליו ללשכת התעסוקה פה שהכריחה אותו לשלם לי בערך כפול מהכסף שהוא גנב ממני ונתן למלצריות האחוקיות שלו, אבל אז קארמה נכנסה בו – בטח בשביל שישלם גם על העוול שגרם לכל האחרות (כמו הברמן, שניהם היו סדרתיים) והוא קודם נאלץ לוותר על לוקיישן הטוב שלו ולעבור ללוקיישן רע, ואז נאלץ לסגור את שעריו ולפשוט רגל. אבל כל זה בא לי כקארמה על זה שהתקבלתי לעבודה באיזה מקום ואחרי ההתלמדות הראשונה הבנתי שלא מתאים לי, ופשוט לא הגעתי – משהו שאני לא עושה בעיקרון. לא יודעת למה לא הודעתי להם שלא מתאים לי וזהו. אבל קארמה נכנסה בי על זה, מאוד בגדול.

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              אז תני לי לנסח זאת מעט אחרת.
              באומנות יש לנו את האפשרות המנחמת והמחזקת להתחייב לקארמה גורפת, מוחלטת, ודאית, בין אם ״קורבנותיה״ או ״הנהנים ממנה״ מאמינים בה או לא.

              • mikagillמיקה הגיב:

                אני לא חושבת ששני החולרות עליהם סיפרתי לך מאמינים בקארמה. לו היו מאמינים בקארמה – הם לא היו מתנהגים ככה.
                אולי פשוט איתרע מזלם לעשות את החרא שלהם למישהי שכן מאמינה בקארמה, ולכן קארמה נכנסה לפעולה? את רואה, זה כבר נשמע לגמרי ספרותי בעיני… 🙂
                אני באמת חושבת שזה היינו הך. בחיים גם לא אכפת לקארמה אם אנשים מאמינים בה או לא. היא עדיין עושה את שלה.
                והבעיה הפצפונת שלי עם שובר שורות (הקטע עם וולט פוגש את אבא של ג'יין ואז אבא של ג'יין הוא מי שמפיל את המטוס על הבית של וולט (והסביבה)) הוא שהחיים שלי מלאים בכל כך הרבה צירופי מקרים שאין דרך אחרת לתאר אותם מלבד "פנטסטיים", שאם מישהו מצליח ליצור צירופי מקרים שייראו לי לא אמינים, אז יש לנו בעיה. ממש גדולה.
                והנה עוד משהו שבעייתי לי בהתייחסות לזה כאל קארמה – למה קארמה נכנסת באבא של ג'יין?
                אם אבא של ג'יין לא היה פוגש בוולט ולא היה אומר לו שעל משפחה לא מוותרים, וולט לא היה חוזר לבית של ג'סי, ולא היה רוצח את ג'יין/ עומד מנגד שאנן ומניח לה למות. ואז אבא של ג'יין לא היה שוכל בת, ולא היה סוחב על המצפון שלו כל כך הרבה הרס והרוגים. אז מה הוא בעצם עשה שזה מגיע לו?

                • Nathalie Dobrzan הגיב:

                  אה, אני מבינה מה את אומרת. אני מניחה שפשוט לי, בחורה שלא מאמינה בקארמה, המבט על זה כקארמה יותר קל. הרבה יותר קל.
                  מבחינתי זו המעשייה של וולט, ודונלד מרגוליס (מאיפה נזכרתי פתאום בשם שלו!?) הוא סתם עוד אחד מהקורבנות שלו, בין אם הגיע לו או לא. יש קורבנות שלא מגיע להם, אני לא חושבת שאפילו ההינדואים חושבים שאין קורבנות חפים מפשע (הם פשוט מאחלים להם גלגול נוסף משופר), אבל מה שבטוח זה שמישהו שמתמיד בדרך מרושעת סופו לקבל עונש.
                  באומנות ובדת, כלומר. לא בחיים.

                  ופה אני שוב חוזרת לסוגיית ההגזמה. ההגזמה בשובר שורות היא זו שמבהירה לנו שזו אומנות, ולא החיים עצמם.
                  בחיים עצמם שני הטמבלים האלה שדברת עליהם לא ידעו ב-100% שזו קארמה שחזרה אליהם כבומרנג.
                  וולט, לעומת זאת, יודע יפה מאוד.
                  גם עם המטוס וגם עם הפגישה במרגוליס בבר.

                  • מיקה הגיב:

                    בדת לא תמיד. המשפםט צדיק ורע לו רשע וטוב לו הוא מהתנ"ך.
                    העם דורש פוסט חדש. פוסט. חדש!

                    • Nathalie Dobrzan הגיב:

                      פפפט, תנך לא נחשב. תנך זה בגדר הצעת הגשה.
                      בטח שלא אצל הנוצרוכריסטיאנים. בגלל זה המציאו את הקונספט של גן עדן וגיהינום וביאת המשיח.

                      ועלה, יקירתי. בקושי. 🙂

  2. מתן קליינר הגיב:

    ניתוח נהדר ופרק נהדר.
    אבל יש לי בעיה עם אחת הנקודות שהעלת, אני לא יודע אם לגאס יש אנשים בDEA אבל אני חושב שהוא עצמו (או מישהו שלו) הזהיר את האנק, הוא הרי רצה את התאומים מתים, ככה הם לא יכולים להגיד שהוא שלח אותם להרוג את האנק, בנוסף הוא גם רצה שהם יתקיפו את האנק בשביל לפגוע בקרטל.
    וגם אני אהבתי שהוא הזכיר למדריך את הדריסה של הילדה שלו, זה נותן תחושה טובה לאנשים שעוקבים אחרי הסדרה שנותנים להם כל מיני אזוכרים ממזמן.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      זה לא סותר בכלל! יש בהחלט מצב שמישהו מטעם גאס (לא הוא עצמו, כי אין סיכוי) הזהיר את האנק. אני פשוט תמיד הנחתי שסביר שהמישהו הזה הוא מה-DEA.
      גאס סיפר לגומי ואמר לו להזהיר את האנק. נניח.

      ו-Yay, אני לא לבד בסטייה! 🙂

  3. יואב הגיב:

    לוולט היו תמיד התקפים פסיכיים. מי שוכח את השתוללות במכון שטיפה שהעלתה את המחיר של המכון ל 10 מליון דולר?

    ואם מזעזע אותך שגיל בן 34, מה אני אגיד???

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      נכון, תמיד היו לו התקפים, אבל את ההשתוללות במכון עוד קיבלנו בהבנה ואף עודדנו. כולנו רוצים להתפטר בדרמטיות. פאק יו אנד יור אייבראוז אינדיד!

      זה לא בדיוק הגיל שמפחיד, זו העובדה שעוד ב"הסמויה" דייויד קוסטיבל נראה בן 43, אז מה נגיד עכשיו 4 שנים אחרי?!

      וגם גאס וגם הקרטל לא מספיק טיפשים לאכול את העופות של לוס פויוס הרמנוס… 😉

  4. יואב הגיב:

    ועוד משהו, גאס שוב מזמין ירקות חתוכים? איפה האמון במוצר של עצמו? אולי אם היה כיבוד יותר מעניין היה לו קל יותר עם מו"מ (:

  5. תתש הגיב:

    וואי, אני מזה מבואס עכשיו שלא הביאו את דון סלמנקה ופעמון האבדון לפרק הזה (מה שכן, אין מצב שלא נראה אותו לפחות עוד פעם אחת לפני סיום הסדרה).

  6. גיא שוהם הגיב:

    ניתוח מעולה כרגיל. אין יותר מדי מה להוסיף. בייחוד שעברת גם לשמוע את הפודקאסטים. אז לסיכום בכמה נקודות:

    מארי לא לבשה סגול אלא אפור (כשהביאה את האנק לתחנת המשטרה)

    הסצינה של ג'סי מול מכונת הקפה היא מחווה ברורה להיצ'קוק.

    גאס מביא לפגישה עם הקרטל ירקות חתוכים ומטבל? מצחיק נורא. למה לא כמה עופות? אה, כי אסור לסוחרים להשתמש בחומר שהם מוכרים.

    החונך בסדנת הגמילה היא דמות שמושפעת נורא מהמורה ההיפי של ביוויס ובאטהד. חשבתי כל רגע שהוא עומד להוציא גיטרה.

    קולומבו קולומבו, אבל כשוולט ג'וניור מספר לו על המכונית שנקנתה והוחזרה הוא מסכם את זה בבדיחה מצ'ואיסטית על הביצה השמאלית שהוא היה נותן כדי לנהוג ברכב כזה חמש דקות וזהו? או שבראש שלו נבנה שוב עוד תיק חקירה.

    יש עוד מלא מלא מלא זמן, אבל האם יכול להיות שהולכים לסוף סידרה כמו המגן, שהגורל הנורא ביותר לגיבור שלנו הוא לחזור להיות מורה לכימיה אפרורי? לא יודע למה, עברה בי מחשבה כזאת אתמול.

    לא יודע מה ההתלבטות, הקרטל רוצה את הייזנברג, עדיף מת, וזהו. משום מה היה לי נורא ברור.

    הכספת של סול מלאה במלא קלטות ובפלאפון אחד. את הכסף הוא שם בצד, כלומר הכסף שיש לו בכספת שווה הרבה פחות מהקלטות והפלאפון. מת לדעת מה יש על הקלטות האלה ולמי שייך הפלאפון.

    זהו בינתיים. מחכה לתגובות. וליום שני….

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      כרגיל, תענוג של תגובה. 🙂

      המממ, קשה להגיד שהתחלתי לשמוע את הפודקאסטים. בינתיים אפילו את 4.07 עודלא סיימתי. זה יותר בגדר ווישפול ת'ינקינג כך שאם יש משהו שנאמר שם ששווה אזכור (מלבד RAGE) אנא שתף. 🙂

      כן, שמתי לב לשמלה של מארי! אני תוהה אם זה בגלל שבסצינה הזו היא לא במצוקה נפשית?

      האין כל סצינת מתח מאז ולתמיד מחווה להיצ'קוק? יש לך היצ'קוק ספציפי בראש?

      לול לגבי גאס. לגמרי! 🙂 ואפשר להיות בטוחים שהעופות שלו לא טהורים ב-99%.

      לא יודעת… בעיניי סיפור של אבא גרוש עם היסטוריה של התמכרות קומפולסיבית קונה לילד הזנוח שלו שעושה לו ריגשי רכב נוצץ שמיד מוחזר לחנות נשמע די אמין ולא דורש נורות. לפחות בשלב זה.

      אם הקרטל היה רוצה את וולט, מה הבעיה שלו – עכשיו שהוא התאושש מהפשיטה של ה-DEA ויכול לשלוח אנשים לחורר משאיות – פשוט להרוג אותו? הרי אין להם כבוד לגאס, אז למה פשוט לא לחסל את הטבח שלו וככה לסגור לו את העסק?
      אני חושבת שהם רוצים את האימפריה, או את מי שמספק לה את הסחורה.
      היש סוף נורא יותר להייזנברג מאשר להחזיק אותו במקסיקו כטבח בכפייה? כלומר, זה יכול להיראות להם כמו עונש הולם כמו מוות + מוצ'וס דינרוס.

      חשבתי על סופה של הסדרה ויש כל כך הרבה אופציות נוראות.
      שמע, אין סיכוי שוולט יוצא מזה בחיים.
      אבל יש מצב יותר מסביר שזה יהיה מרומז, ולא בשואודאון מרהיב (מול ג'סי או האנק מי שישרוד את עונה 4) כמו שוולט היה רוצה, אלא באיזה סצינה שבה וולט, לגמרי בודד, מוקף בהרי הכסף או במשרד של האמפריה שירש – ומקבל טלפון מהרופא. Karma is gonna get ya.

      ולבסוף סול – הקלטות הללו הן מה שמחזיק אותו בחיים וזה לפחות יאוזכר מתישהו. לגמרי.
      באופן כללי, מאז אותו פרק בו סול מציע לוולט את פתרון הקסם, אני תוהה אם לא יקרה מצב שבו, ממש לקראת הסוף, וולט כבר כל כך נואש שהוא פונה אליו שייארגן לו את זה,
      ואז סול נרצח ואיתו מת גם הטריק הזה.

  7. Aya הגיב:

    I'm not going to comment as I feel we are watching different shows.

    I just wanted to say that there are rehab centres that don't use the god thing in the process. They exist in America as well. They're not very common on television, as most American television is not publicly atheist.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ברור לי, אני פשוט אומרת שקשים חייו של האתאיסט (או של הילד עם ההורים האובר-נוצריים שהתפכח ואיבד את אלוהיו).

  8. מיכאל 23 הגיב:

    היי נטלי,
    היה שוב פרק מעולה וחייב לומר – 3 הפרקים הראשונים של עונה 4 מייגעים מדי והנה חזרה למוטב.
    למה לדעתך אין סיכוי כי הקארמה תרחם על וולט ותחוס על חייו? דווקא נדמה לי הגיוני יותר לחשוב כי ג'סי ינפח נשמתו, סול, גאס ואף מארי או האנק אבל לא וולט. אלא אם כן נזכה לסצינת סיום סטייל הסופרנוס 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תשמע, אף אחד לא מוגן בסדרה הזו. לא דמויות ראשיות ולא שחקנים זוכי אמי.
      בוא נגיד שאלא אם כן הם יעשו טריק מטורף ולא סביר, וולט יגיע בחיים עד לפרק האחרון הסדרה.
      אבל הקארמה תשיג אותו. הסדרה הזו עסוקה מדי במוסריות וכל כך כואבת את היעדר ההבטחה לתגמול קוסמי שהיא בטוח תעניש את וולט.
      יכול להיות שהעונש שלו הוא למות בשואו דאון משפיל מול השותף שלו לשעבר או מול האנק?
      ויכול להיות שהוא יגמור בכלא עם הידיעה שהוא עתיד יום אחד למות לבד מסרטן, ללא שותפים ומשפחה?
      יכול להיות שהוא ימשיך לחיות עד גיל מבוגר, אבל בודד וחסר כל כמו הקטור סלמנקה?
      אבל אין סיכוי לסוף טוב למר ווייט. פשוט אין.
      זה לא טיבן של טרגדיות.
      😦

  9. Paedolos הגיב:

    שלום, שלום.

    התחלתי להציץ בפוסטים של ש"ש, ללא ספק מעניין 🙂

    תשובה לשאלה: במשחק RAGE, אפשר למצוא את הגשר של דוקו (זה שהאנק שמר בתוך קוביית קריסטל או וואט-אבר), מונחת על המדף של השריף המקומי. והרי לכם רפרנס ברייקינג באד משעשע.

    זהו בינתיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s