4.12 – Stop, hammer time! – על כנות, נכונות ונאמנות ב-End Times

פורסם: אוקטובר 4, 2011 ב-שובר שורות עונה רביעית
תגים: , , , , , , , , ,

אוי לי. עוד שבוע למנאייק.
ספוילרים מכף רגל ועד ראש.

“I alone should suffer the consequences of those choices, no one else. 

הפרק השבוע מהווה גשר בין פתיחת חגיגות הפינאלה המשולש של שבוע שעבר והפרק שישים קץ לכל הפרקים של שבוע הבא.
כן, אם כולם עושים סיום בן שני חלקים, שובר שורות חייבת להתחכם. שוויצרית.
מגוחך משהו לקרוא לפרק כל כך מתוח ומורט עצבים נפילת מתח, אבל לאחר האנרגיה והסיום עוצר הנשימה של פרק שעבר וכהכנות אחרונות ל-showdown של פרק 13, זה די מה שהוא.

בפתיח אולי הארוך בתולדות הסדרה (אולי חוץ מהשיר המקסיקני על הייזנברג), אנחנו מוצאים את וולט במצב שונה לגמרי ממה שעזבנו אותו פעם אחרונה.
לא עוד רפרנס צוהל לג'וקר של ג'ק ניקולסון, אלא איש שקול ומתחשב, המנהל לראשונה מזה שנה שיחה כנה עם אשתו.
איש שנראה שלם עם הגורל הבא עליו… כל עוד יבוא אליו ולא לאף אחד אחר.
הוא נושק לבתו הבוכייה (לראשונה מזה הרבה זמן קולה נשמע, כדי לשבור את לבנו עוד יותר) ונפרד ממנה ומסקיילר כאילו זו הפעם האחרונה.

בתחילת הפרק, מיד לאחר מכן, נמצא אותו יושב בחצר ביתו לצד הבריכה, באותו מקום בו ניסה לשרוף את הכסף, סמוך למקום בו נחתו שיירי המטוס לרגליו. הוא מהרהר בחייו והחלטותיו ותוהה לאן הגיע.
בשוט מדהים (מהאיש שהביא לכם את פיצה-גג בשוט אחד! סתם, זה בטוח נעשה ב-CGI), הוא מסובב את האקדח על השולחן לצדו וזה נעצר כשהוא מצביע עליו. מסובב שוב, אותה תוצאה.
Cosmos says wha?
ואז, מי יודע אחרי כמה סיבובים שלא ראינו, דומה שהיקום מחליט לפרגן ולהגיד לו לנסות ניסיון אחרון. כשהאקדח נעצר על העציץ ואפשר לראות את גלגלי מוחו של וולט נעים.
Shoot the pot?
Oh, shoot the pothead?!

בינתיים, האנק בביתו השמור מסרב להשתתף בהיסטריה.
כולם, כולל גאס, לא נותנים להאנק קרדיט, אבל האיש חריף, לא פראייר ופשוט בלש מצוין. הוא יודע להגיע למסקנות הנכונות ובעיקר יודע איך לתפעל אנשים (ופשוט תענוג לראות את דין נוריס נהנה לשחק אותו).
וכך גומז, לאחר סשן קצר של רגשי בשילוב פסיכולוגיה הפוכה, מסכים להמשיך בחקירה בשמו של האנק. וכאשר הוא מגיע אל המכבסה הוא נכנס לתפקיד בכל הכוח. בהצגה שהוא עושה לפני סטיב, מנהל העבודה במכבסה, הוא ממש מתעל את האנק. קומפלט עם הסיפורים, הסחבקיות וחוש ההומור הגס שהם מסמני ההיכר שלו.
גומז הוא כמו בובת הגרב של האנק המשמיעה את קולו… ובכלל, מריונטות הן חלק מרכזי בפרק הנוכחי.

גאס ממשיך לנסות לתפעל את ג'סי. "אתה רואה מה השותף שלך עושה?" הוא שואל אותו ומחכה לאישור חיסול שלא מגיע. ג'סי לא טמבל וצריך הרבה יותר מפשיטה ספונטנית כדי לשכנע אותו לפנות נגד מר. ווייט, וצריך יותר ממניפולציות טלפוניות שקופות וזולות.
פינקמן בולע את כבודו ומתקשר להזהיר את המורה לשעבר, שלא עונה. הוא בודק את התיבה הקולית ומגלה שסול פוצץ אותה בסדרה הולכת ומתחרפנת של הודעות להוטות ("אני לא יודע אם דיברתי באנגל…").

הוא מגיע אליו למשרד וזוכה לקבלת פנים חמה מדי ושובבה משהו מהיול, ואז מגלה שהעורך דין שלו חותך מהעיר ושהשותף שלו חושש לחייו ולחיי משפחתו. וכאילו לא די בזאת, בעודו מהרהר בוולט ובאופציות העומדות לפניו הוא מקבל את הבשורות המרות שברוק, הילד המאומץ שלו, מאושפז בבית החולים במצב אנוש ממחלה מסתורית.
זה לא היום שלך, ג'סי. זו גם לא השנה. בינינו, פספוס שנולדת.

לאחר שהוא מגלה לזוועתו כי סיגריית המזל שלו חסרה, הוא אומר לאנדריאה להגיד לרופאים שהילד לקח רייסין. זה כמו RICE הוא אומר לה ומצטט את עצמו בפעם הראשונה שלמד על הרעל מוולט*, ובכך מקווה להציל את הילד ומוודא שאנדריאה ומשפחתה לא תתקרב אליו לעולם.

משם הוא אץ להתעמת עם וולט.
איך הוא הגיע למסקנה המטורפת הזו שוולט הרעיל את ברוק, לעזאזל?
מצבו הרגשי הכל כך מעורער של ג'סי, הקורס תחת רגשות האשם הבלתי נסבלים שייתכן וגרם למותו של עוד ילד, של ילד שני במשפחה של אנדריאה, מעביר אותו על דעתו. הוא עושה את הקישור הנמהר רייסין = וולט.
ממהר למצוא אשם שהוא לא הוא עצמו, ומשם לשים את האצבע על האיש שהכין את הרעל ושם את הסיגריה בכיסו. נואש להוכיח לעצמו שזה לא הוא שהרג את ברוק. רק לא הוא. לא שוב.

ו-וולט לא יודע מה נפל עליו. הוא מברבר בהיסטריה על גאס ומספר על האיום על חיי משפחתו, לא מודע לג'סי העומד מולו ורואה שחור בעיניים. הוא מפנה את גבו וכשיסתובב יגלה שבנו המאומץ מכוון אליו את האקדח שהשאיר מאחור. שלום, אדיפוס ודש להמלט.
ג'סי יכול לירות בו באותה השנייה, אבל הוא רוצה לשמוע אותו מודה במעשה. הוא רוצה לשמוע את וולט מסיר מג'סי המיוסר את האחריות לפשע הנתעב.

אנחנו מוצאים את התיאוריה כה אידיוטית, והמטרה של התוכנית "לעקור את לבו" שנייה לפני שוולט נרצח היא כל כך מופרכת שאנחנו טיפה לועגים לג'סי ורוצים שוולט יצליח להשתלט על ההיסטריה של הבחור.
ו-וולט מכחיש בתוקף, מסרב להודות במשהו שהוא לא עשה. מתי יכל לגנוב את הסיגריה? כשנחטף למדבר? ולמה, לכל העזאזלים, שירעיל ילד?! מי יש לו להרוויח מזה? למה שלמישהו יהיה משהו להרוויח מזה…

ואז האסימון נופל וכל חלקי הפאזל מתחברים, ו-וולט פורץ שוב בצחוק ההיסטרי שבקע מהבור והדפיקות על הדלת שוב נשמעות.
כל היום חיכיתי שגאס ישלח את אחד האנשים שלו להרוג אותי…. והוא שלח אותך.
איזה אמן שחמט הוא גאס וכמה מבריקה וחסרת גבולות היא תוכניתו השטנית!

הלוא תהינו על ציתות ביתו של ג'סי? גאס יודע הכול, תמיד 10 צעדים לפני כולם! אנחנו יודעים את זה, וגם ג'סי עמוק בלב יודע. זה האיש שיודע מה סוג הדם שלו בעוד שהוא עצמו לא בטוח, למען השם! וזה האיש שמעלים עין משימוש והרג ילדים, וזה האיש שיודע מקרוב איזו תגובה נקמנית יש לג'סי למצוקת ילדים! זה האיש שהבטיח תגובה "הולמת"!
ג'סי הוא הצעצוע של גאס והוא מתפעל אותו כמריונטה על חוטים.

וההיגיון מתחיל לחדור את ההיסטריה והכאב של ג'סי והוא סופסוף נשמע לקול ההיגיון. לא לפני שהאקדח שלו מטביע חותם על מצחו* של וולט ושהוא כמעט חוטף מפרצת במוח ו/או מפעיל את מטען הנפץ החבוי בראשו.
הוא אץ אל הדלת, נחוש לנקום באיש שניצל אותו ואת ברוק, על החיים ועל המוות.
ו-וולט, לראשונה מזה זמן רב, סופסוף באמת מדבר אל ג'סי. בכנות, בהתחשבות, באבהיות, ונוגע בכתפו ברכות, וג'סי שעוד לא לגמרי מתמסר, מזיז אותה באינסטינקט, אבל ללא צעקות ואיומים כבעבר.
לא עוד "לך תמות במדבר", אלא "בבקשה, אל תסכן את עצמך". אבל ג'סי נחוש.
I'm going to do this one way or another, Mr. White.
-Then let me help.

בפעם הקודמת שג'סי רצה לנקום מעשה אלימות כנגד ילד, והשתמש מול וולט בדיוק באותן מילים, וולט ניסה להניע אותו מזה בדרכי הלשנה לבוס, כעת וולט רוצה לעזור. 50-50 partners. התקופה הקשה שעברה על וולט ונקודת השפל אליה הגיע, לבד, לימדו אותו מספר דברים חשובים.
וסופסוף העונה אנחנו הצופים צוהלים. היאח, הצמד שוב ביחד, מאוחד נגד הצורר הבא להשמידם!!!

Can't touch this!

התוכנית של וולט מטורפת ונואשת, אבל היא התוכנית הטובה ביותר שניתן היה להגות בזמן כה קצר, בתקופה כה מעורערת, שתוציא את גאס למקום ציבורי ותשמור על שניהם בטוחים יחסית.

לאחר שטייריס, שמבט OH, I KNOW YOU DIDN'T JUST GO THERE, GIRLFRIEND! מוטבע תמידית על פרצופו, לא מצליח לגרור את ג'סי בכוח מבית החולים אל המעבדה להשלים את הבישול, גאס מחליט לבקש מג'סי לעשות זאת באופן אישי.
ובזמן שג'סי נאבק להסתיר את שנאתו היוקדת לבוס שלו, השותף שלו מתקין על הרכב של איש התרנגולות את הפצצה הביתית שהכין.
אני לא יכול לעזוב את בית החולים לרגע כי הילד הורעל והוא עלול למות בכל רגע מדווח ג'סי. מי הרעיל אותו שואל גאס ולא נענה. גאס לבסוף מסכים לספוג את ההפסדים הכספיים (כנראה) ולתת לג'סי לחזור לעובד רק בשבוע הבא, בטון מפויס. ולהבדיל מתגובתו לוולט, נשימתו של ג'סי נעתקת כשגאס נוגע בכתפו בצורה אבהית.
ואז הוא יוצא אל החניון אך נעצר. משהו לא מסתדר לו, ולאימתו של וולט המשקיף עליו מהבנין ממול ומחכה ללחוץ על הכפתור שיפעיל את הפצצה, הוא מסתובב כלעומת שבא.
ההזדמנות היחידה שהייתה לשניים לחסל את גאס התפוגגה ועכשיו הוא יודע שגם ג'סי במזימה נגדו עם וולט.
או במילים אחרות, הולי פאק.

איך גאס ידע?
הוא לא.
הוא פשוט חושד. ומהר מאוד הוא יוכל לבדוק אם יש בחשדות הללו אמת.
וזה לא מאוד מפתיע, כשחושבים על זה.
ג'סי נראה מאוד זועם כשהוא תיקן את גאס שהילד לא חולה אלא הורעל ואמר שהרופאים לא יודעים ממה. ואם ג'סי יודע שברוק הורעל, הוא יודע שזה בגלל הסיגריה כי לרייסין אין שיירים בדם, ואם הוא הלך לבקר את וולט ו-וולט עדיין בחיים (והוא לא ענה לשאלתו "וולט הרעיל אותו"), הרי שג'סי יודע על תוכניתו של גאס והיא נכשלה… או לפחות זה מה שגאס יכול לחשוד בשלב זה, וכאשר הוא מתקרב אל האוטו שהושאר חשוף ולבדו במשך מי יודע כמה דקות, חשש עולה בו.
אתה לא מגיע להיות ברון סמים אם אתה מרשה לעצמך להפנות את הגב לאויב ומבלי לחשוב 10 צעדים קדימה.

פרק הבא, פייס אוף, הוא פרק סיום העונה, ואם לשפוט לפי העונה כולה וההיסטוריה של הסדרה, זה יהיה עוצר נשימה.
האם העימות הסופי יהיה בין האנק וגאס? האם מייק יחזור לעזור לוולט וג'סי?
כל המתח הפסיכוטי שנבנה כל העונה הותיר אותנו צמאי דם וההתרה חייבת להיות קטלנית. מי זה יהיה?
כל הסימנים מצביעים על גאס (מה שאומר שיש לו סיכוי טוב לשרוד את הפרק), אבל את מי הוא ייקח איתו?
שנעשה הימורים?

ולסיום, דיון יותר ספקולטיבי שאולי יכול להרוס לכם את הפינאלה, ובמידה ומשהו ממנו נכון.
להחלטתכם אם לקרוא אותו או לדלג הישר לסקציית ההערות.

מה שיפה בפרק הזה, זו האי וודאות המנקרת.
במשך כל העונה עשה גאס לוולט בית ספר, בסדרה של אינספור ניסיונותיו כושלים של וולט להשתלט על המצב.
אך מה אם וולט, לאחר שהגיע לשפל המדרגה, התייאש וכבר חשב שייכנע, הפנים את המסר האמיתי? שכדי לשחק עם הגדולים צריך לעלות ליגה…
מה אם למד ממנו כמה צעדים קדימה צריך לחשוב וכמה רחוק צריך להיות מוכן ללכת כדי להבטיח את הצלחת התוכנית שלך? מה אם עבר שיעור באיך לתפעל את הבובות שלך?
ואם כלי המשחק של גאס ברור, אז מה עוצר את וולט מלהשתמש באותו הכלי?
Mastermind 101

כי מי מכיר את השותף שלו הכי טוב?
ומי יודע להביא אותו עד אליו, להצגה הגדולה מכולן? מי יודע להשאיר את האקדח לבדו, חשוף ומפתה, ולהפנות את גבו? מי יודע מהו הכפתור הרגשי הגדול מכולם? ואילו רגעים טראומטיים מהעבר להעלות?
ומי אנחנו מכירים שיעשה הכול, אפילו במחיר של הקרבת חיים צעירים, כדי להשאיר את שותפו איתו?
ואת מי ראינו חושב מהר, לא מפגין רחמים ויודע לשקר ולשחק באופן משכנע כשהוא בסכנה אמיתית?
אותו המישהו שלמד שכדי שתוכנית תפעל צריך לבצע אותה בעצמך ולהיות מוכן לסכן הכול בשבילה… לבלוע את הרעל או לבהות אל קנה אקדח.
כדי להיות שחקן טוב צריך דבר אחד בלבד – מוטיבציה, ואין מוטיבציה גדולה יותר מלשחק על החיים ועל המוות.
כי שם המשחק תמיד היה פינקמן, וכלי המשחק הוא נאמנות.

ו-וולט כבר קלט מגאס איך לדבר אל הבחור.
שותל מסקנות  במוחו. "אפילו אתה לא מאמין שגאס לא יודע על הרעל!" ואומר לו מה שהוא רוצה לשמוע. "א-ת-ה החתיכה החסרה בפאזל, אתה כל מה שהוא רוצה!" איפה זה ואיפה it's all about me!?
ושימו לב לריאות המתמלאות של בראיין קרנסטון כשג'סי קורא לו "מר ווייט".
ג'סי שוב שלו.

ובכדי לתפעל את התוכנית הוא לא באמת צריך להקריב את ברוק. די לו להרעיל אותו במשהו עם סימפטומים דומים אבל משהו שאולי אפשר להציל את הנפגע אם תופסים אותו בזמן? מרייסין לא חוזרים, אלא אם מטופלים מיד לאחר החשיפה לחומר, שזה משהו שלא נעשה כאן כי מי יודע כמה שעות עברו מאז שברוק נחשף אליו ועד שג'סי אמר שזה רייסין.
אם ברוק יחלים, יש סיכוי טוב שזה לא רייסין. וכי למה שיהיה? למה להקריב ילד אם לא חייבים, ויותר חשוב מזה – רייסין פועל לאט מדי.
וכך, ללא התנצלויות, וללא הסברים, וולט מקבל את ג'סי שלו בחזרה. והוא רק שלו, כי בהרעלה הבטיח שוב וולט את בידודו החברתי והרס את סיכויו לחיי משפחה נורמטיביים.

וכך וולט נפל לקבר ומתוכו זחל החוצה הייזנברג…
We are born again when we die.
וג'סי פינקמן הוא הפיון המרכזי במשחק השח של שני המלכים, השחור והלבן.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להזיל דמעה בחושך.

לא אני ציירתי, סתמו.

הערות, הארות ומטעמים איטלקיים.

  • חברים, היזהרו! היות והפרק האחרון דלף לרשת מסתובבות להן ברחבי האינטרנט תמונות ספוילריסטיות שהורסות את הפינאלה. הימנעו מפורומים ומטמבלרים בנושא.
    למזלי בחיפושי התמונות לסיכום הפרק עיניי לא נתקלו בתמונה. ולא, הפרק המודלף כבר מזמן נעלם.
  • שו"שו שוב עשתה לי את זה. לרגע, כשוולט הפנה את גבו וג'סי הפנה אליו את האקדח, מחשבה חלפה בראשי שוולט הולך למות.
    מה לעזאזל, מוח?!
  • אז מה, גומז לא מושחת? הואנכנס לעיניין ביותר מדי חשק בשביל להיראות כמו מישהו שמקבל כסף לפשל את החקירה.
  • כפרה עליכם, שובר שורות, שבאמצע הסצינה הכל כך דרמטית הזו אתם מרפררים לבדיחה ההיא.
    וכמה זה מדויק למרות הבדיחה, כי רק ככה הוא זוכר איך קוראים לרעל. הו, ג'סי, יו מאגניפיסנט אידיוט.
  • על פי ריאיון עם וינס גיליגאן, סימן הקנה הקצוץ המוטבע על מצחו של קרנסטון הייתה הפתעה נעימה ולא תיכנון מראש. אילו שחקנים טוטאליים.
    http://twitter.com/#!/TVTango/status/120924016520331264
  • השיר הרודף של הפרק, המגיע בסצינה כשוולט מקבל רעיון ומחליט להילחם על חייו…
    APOLLO SUNSHINE – WE ARE BORN WHEN WE DIE.
  • לסיום, מי רעב?
    הסימן הסופי ששובר שורות חדרה לתרבות הפופולרית – היא נתנה השראה לשתי סוגי פיצות.
מודעות פרסומת
תגובות
  1. מיקה הגיב:

    אהבתי את הפיצות 🙂
    אז כולנו בהסכמה שזה לא היה רייסין, מה שתקף את בראק. אבל את מעלה תיאורית קונספירציה שאולי זה כן רייסין ואכן וולט הוא זה שביצע את ההרעלה? אבל איך? ישר מהבית של ג'סי היכן שראה אותו וולט נלקח למדבר וכו' וגו'.
    אוף.
    למה עוד שבוע של המתנה?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      הפיצות גדולות. את הראשונה ניחשתי לבד אבל השנייה פשוט גאונית! 🙂

      ולא, אני חושבת שוולט הוא זה שהרעיל, אבל השתמש ברעל אחר, מהיר יותר לפעולה, ויש לקוות פחות קטלני.
      היול שלף את חבילת הסיגריות של ג'סי והחליף אותה באחרת (וולט יודע מה הוא מעשן) כשערך עליו חיפוש שובב. ממש כמו שג'סי אמר. רק שג'סי שוב לא הבין מה תפקידו בתוכנית.
      ילד טמבל וטראגי שהוא.

  2. מיכאל 23 הגיב:

    אוקיי, כל הפרק הזה היה בילד אפ אחד גדול לקראת הפינאלה הממשמש ובא.
    כהרגלך, ניתחת לרוחב ולאורך את תיזת העלילה, חוץ מדבר אחד. קטן. קטנטן.
    לאן בדיוק גאס הולך עכשיו עם הפמליה? להביא את ג'סי בכוח ואז וולט יעמוד בפני
    אופציה מזעזעת של הרג ג'סי? מעניין.
    הסצינה עם האקדח המסתובב מבריקה, כאילו וולט היה זקוק לאישור בלעדי של היקום,
    זיק של תקווה המגורדת משאריות הגורל האבוד שלו בכדי לחשוב על דרכים לצמצם נזקים.
    הייתה סצינה ממש קצרה בה האנק ריפרף בתמונות שקיבל מהמכבסה אך נקטענו, כך
    שלא מן הנמנע כי הוא צד משהו באמצעות חושיו החדים.
    ובלי קשר – דאג של 'העשב של השכן' וסול של 'שובר שורות' הם כמו אחים. מתאים, לא?
    אין מצב שגיליגאן לא ראה WEEDS 🙂

    • מיקה הגיב:

      חוץ מזה שסול כתוב טוב ומשוחק נהדר והוא גם ממש מצחיק. ודאג, אעפס, לא.
      (סליחה, אבל קווין נילון עושה לי חררה בתור דאג ובווידס מהשניה הראשונה שלו שם, למרות שהאמינו או לא – הוא רק הלך ונהיה יותר גרוע עם הזמן)

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      רמזתי לכיוון, כשאמרתי שהוא מסתובב כלעומת שבא ושהוא יודע שג'סי פנה נגדו.
      הכי בטוח לג'סי וולט להישאר בבית החולים, אבל שם הם יהיו בטוחים אבל כלואים.
      וכן, אני חושבת שג'סי בסכנה קשה של חטיפה ו/או רצח.
      האם גאס ייקח אותו בכוח למעבדה ויסביר לו שאפשר גם לעשות את זה בצורה מכוערת?
      האם ינסה להסביר לו שאין לו שום יד בהרעלה של ברוק?
      האם יצליח לערער אותו?
      וכן, גם אני מפחדת שבחירה שתעמוד בפני וולט.
      אולי ישימו את ג'סי במכונית הממלוכדת ויתנו לו להחליט האם לפוצץ את גאס ויחד איתו את פינקמן?
      אוף, כמה אופציות ובטח כולן שגויות. P:

  3. מיכאל 23 הגיב:

    מיקה, אין סיכוי שוולט אחראי לזה, זה נוגד את האופי שלו לחלוטין. זה פאקינג ילד.
    וולט הרי שיער נהדר את השתלשלות העניינים – מצלמות האבטחה, החפיסה בארון וכו'.
    וולט חייב איכשהו לזרוק עצם עבה להאנק, בעניין גאס. ואני גם מקווה שנקבל בסיס עלילתי
    רווי שומן לקראת העונה הבאה.

  4. GoldDust הגיב:

    אין על הסיקורים שלך, עושים לי את זה כל פעם מחדש XD
    תגידי, יש לך טמבלר? או לפחות יש טמבלרים שקשורים לשובר שורות שאת ממליצה עליהם? אין לי מספיק שובר שורות בחיי. לצערי אני גם לא מכיר מישהו שרואה את הסדרה הזאת.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ברוך הבא ותודה רבה! 🙂
      לי אין טמבלר והאמת היא שאני די אהבלה בקטע הזה.
      כל פעם אני מחפשת בגוגל תמונות מהפרקים ומגיעה לטמבלרים, חלקם מאוד שווים ואף פעם לא חושבת לשמור ולפברט אותם…
      מאידך, כפי שאמרי, עד הפרק האחרון אני נמנעת מטמבלרים בנושא ומציע גם לך לעשות כן.
      בינתיים, ניסית להקשיב לפודקאסטים של כל הפרקים? ממה שיצא לי לשמוע, זה מרתק ומקסים ונלהב. קלי דיקסון מלכה.

  5. יואב הגיב:

    ראינו הרבה מהבתים של וולט ושל האנק הפעם. לא זכור לי אם כתבת על זה בעבר או לא, אבל שמתי לב שהבית של וולט נראה תלוש לגמרי מהאיזור: בריכה מלאת מים, עצים ירוקים, גג משופע (נגד הצטברות שלג?). לעומת הבית של השרדרים שאפילו בצבעים מתמזג עם המדבר שמסביב ויש לו מאוורר תקרה במרפסת להקלה מהחום.

    • ירון הגיב:

      ואגב הבית של האנק ומארי, הכל שם סגול. פשוט חולני, זה מגיע עד רמת הספוג לניקוי כלים ליד הכיור. מה נסגר איתה?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      המממ… לא חשבתי על עיניין הבריכה והצמחייה אצל וולט.
      איזכרתי בעבר את העובדה שהבית של השרדרים נמוך ונראה קצת מרוחק,
      ושלשרדרים יש גם קקטוסים בתוך הבית…. אין לי מושג מה זה אומר, מבטיחה לנסות לעבד את המידע במוח.

  6. ocean הגיב:

    טוב, אז אני כן אהיה אפידמיולוגית קטנונית:

    מ-ricin חוזרים גם חוזרים. הסימפטומים מופיעים כעבור מספר שעות מהחשיפה, ותמותה נצפית לרוב כעבור מספר ימים. מאחר ונאמר לרופאים שמדובר ברעלן זה, ברוק מקבל טיפול מתאים בטווח קצר יחסית ממועד החשיפה (לכל המוקדם באותו יום בבוקר, שכן ג'סי דיווח כי הסיגריה היתה ברשותו בוודאות כשהגיע למעבדה), כך שסביר ויחלים עם או בלי נזק כרוני כלשהו.

    את דעתי השלילית על הפרק כבר פרסמתי פה: http://www.tvyaddo.com/?p=4717.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      המממ, זה לא מה שאני קראתי, אבל אאמין לך. אין לי שום ידע אמיתי בנושא.

      כאמור, אני חושבת שאופציה ב היא הנכונה. עם שינויים מהותים.
      אני חושבת שהוא מכיר את ג'סי וידע שהוא יבוא ישר אליו, מהסיבות שפירטתי, והוא מגיש לו על כרית מלכותית את כלי הנשק.
      אני רוצה לחשוב שוולט אולי נמצא בשלב שבו מותר להקריב (במידה) ילדים של אחרים, אבל בשום פנים ואופן לא את הילד המאומץ שלו, שותפו היחידי בעולם. הוא ידע שג'סי לא ייעשה את הקישור לגאס, כי מבלי לעבור דרך ההאשמה את וולט אין סיבה לגאס להרעיל את הילד. וכי וולט הכין את הרייסין, בין אם הרעיל אותו במתכוון (מה שג'סי כנראה לא באמת מאמין) ובין אם בעקיפין (כי רק בגלל וולט יש לג'סי את הרייסין מלכתחילה ואולי הסיגרייה התגלגלה לידיו בטעות? הוא לא באמת במצב רגשי לבטל את הרעיון הזה לגמרי. איך אפשר? אנחנו לא זוכרים אם השארנו את המגהץ דולק, אז להיות בטוחים תוך כדי אימה ורגשות אשם איומים אם באמת העברנו את הסיגרייה חפיסה או לא?).
      והיול לא היה צריך לשלוף את הסיגרייה אלא להחליף חפיסה אחת באחרת (וולט יודע מה פינקמן מעשן) וזה כבר לא כזה מסובך.
      וכמה קשה זה לתת לשכיר הג'ינג'י-כאפות הוראה לעבור אצל וולט לקחת משהו ולתת אותו לילד? (סליחה, תיקון טעות, סול בעצמו מכיר את ברוק כי הוא הביא כסף לאימא שלו כל העונה… קארפה דיאם, אוקיי?)
      והוא גם לא השתמש ברייסין, אלא ברעל אחר, קטלני פחות.

      בתחילה חשבתי שהמחשבה של ג'סי שזה וולט מופרכת לחלוטין, ואז פתאום נפלו לי האסימונים. טירוף.

    • גיא שוהם הגיב:

      איזה רוע. כאילו הלכת ללמוד רפואה רק כדי להוכיח לתסריטאים שהם טועים. שחררי. נשמע גם כאילו את ממש סובלת מחויית הצפיה בשו"ש. אז למה לראות? אה, נכון. שכחתי. להצביע על הטעויות של התסריטאים. ממש מחכה לראות את הסדרה שלך שתהיה ברמה של the wire (בלי חורים עלילתיים) ובלי אף דאוס אקס מכינה (כלומר יותר טובה משו"ש הזבלית).

      למה לא לראות, להנות, וזהו?

      יש סיבה שקוראים לזה בידור.

      מאושר מזה שתהיה עוד עונה גם אם יתברר שתיאו סלמנקה רק עשה את עצמו ובעצם מדבר שוטף, טוקו יתעורר לחיים ויתגלה שג'סי היה שתול של הf.b.i.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        ייאמר לזכותה של אושן שהיא אמרה שאני טועה, לא התסריטאים. וזה בסדר. 🙂

        ואני לא מאלה שמעודדים צפייה, אה, עיוורת ונטולת ביקורת. ש״ש היא אומנות והיא יכולה לעמוד בביקורת המוטחת בה ע״י מי שאינם מבינים את גדולתה בכבוד.
        אין צורך להיעלב בשמה.

        מה שכן, אני בהחלט תוהה למה לסבול, אלא אם כן את מבקרת טלוויזיה (או עאלק-מבקרת כמוני, שרואה הרבה דברים שאני לא אוהבת).

        בסוגיית הגישה הלא נכונה, לדעתי, של מי מהצופים הבאים לצפות בה אני מתכוונת לגעת בפוסט האחרון בעונה. 

        • ocean הגיב:

          כתבתי במקור אצל יאדו: צופה בשל סוג של הכרח, ולכן גם מגיבה (כי אם כבר לא ליהנות מהצפיה, לפחות שאוכל ליהנות מהביקורת).

          יאדה על רוב דבריה של נטלי – מדובר בסדרה שנחשבת (אלוהים יודע למה) לסוגה עילית, כך שאי אפשר לפטור את הצפיה בה כאקט של בידור ותו לא. חלקנו מסוגלים לצפות, להעמיק ולגבש דעה ביקורתית. חלק אחר – כנראה שלא.

          לא מסכימה לגבי 'הסמויה', אבל אין לי שום כוונה לפתח כאן דיון על כך. רק אציין שאם לכל תרחיש שאת יכולה להעלות על דעתך יש פוטנציאל של מימוש ב'שובר שורות', אזי משהו רקוב בממלכת דנמרק.

          • Nathalie Dobrzan הגיב:

            לחלוטין לא כל תרחיש אפשרי! רק אילו שפועלים לפי החוקים הפנימיים בעולם שבראו. ו-ודאי שהיו לה מעידות, אבל הן מתגמדות אל מול ההישגים.
            אגב, גם על עלילת שארוד ובאבלס וכל מתווה העונה החמישית של הסמויה ניתן לומר שהן לא נאמנות לעולם הפנימי שבראו היוצרים ולסט החוקים של הסדרה, המתיימרת לריאליזם קיצוני.
            ועדיין, הסמויה היא יצירת מופת מרטיטה.

            הסמויה קלה יחסית לעיכול לעין הצינית והמתפלצנת כי היא "ריאליסטית" ומחוספסת, שזה הכי שווה והכי איכוצ'י.
            שובר שורות, לעומת זאת, היא פריק מוזר וקשה לעיכול. ריאליסטית בפסיכולוגיה שלה, והזויה לחלוטין בעולם שהיא בונה. שילוב של ערב רב סגנוני, מוגזם במופגן, לא מתנצל בחוצפתו.
            דרמת פשע פסיכולוגית, טרגדיה יוונית עם מקהלה מקסיקנית, קומדיה שחורה עם אירוניה קוסמית.
            וכן, לצופה השמרן היא עלולה לבוא לא טוב, כי היא דורשת שחרור פקק קונספטואלי ושבירת מחסום פסיכולוגי.
            אבל למשחררים מובטחת חווית צפייה נדירה בעוצמות שלה. ג'וי רייד סוטה, אפל, מטונף ומסעיר שמכוון ופוגע מאוד מאוד עמוק.
            ואני לא אומרת זאת במטרה לפגוע, כמה מחבריי הטובים ביותר, אנשים משכילים, למודי סדרות ובעלי טעם מעולה, פשוט לא מבינים אותה.
            אבל זה נכון, זה כמו טעם נרכש, ולבי לבי על מי שלא אוהב סושי וגבינות מסריחות.

            אגב, גם על קזבלנקה ניתן להלין שסיפור המסגרת מופרך מהיסוד ומהלכי העלילה מגוחכים (בירת מרוקו ממש לא הייתה השער לעולם החופשי. שום מקום לא היה. זה קשקוש תסריטאי שקרי לחלוטין שהוגש גם לקהל ששרד זה מכבר את המלחמה)… ואז לפספס עוד יצירת מופת.

            מאידך, על טעם ועל ריח.

            • ocean הגיב:

              נטלי, מבחינתי מדובר בתסריטאות גרועה, שזה משהו אובייקטיבי ומקצועי לחלוטין ואין לו קשר לטיב הנתפס של הסדרה. לצורך העניין אני גם לא מתחברת ל'סופרנוס', אבל לעולם לא אגיד מילה רעה על הכתיבה או פיתוח העלילה שם – הסדרה גאונית. במקרה שלנו דומה כי הכותבים בונים את העלילה תוך כדי התקדמות, ללא כל מתווה כלשהו מראש. פרשתי מצפיה ב'שובר שורות' בתום העונה השניה שלה, וחזרתי לסוף העונה הרביעית מבלי שחוויתי צורך להשלים פערים – פשוט כמעט ולא היו. זה תמיד סימן רע מאד.

              • ocean הגיב:

                עוד משהו: מלבד סול, אף דמות לא מצליחה לעורר בי שום רגש. זה קורה כשאת הדמויות העגולות בונים בצורה מחפירה. קחי למשל את וולט כדוגמא:

                לעזאזל, אם כבר בחרתם את הסרטן המתאים לתחום העיסוק של וולט (ריאה), למה לתקוע לו שלב 3ב' שלא מגיב לטיפול עם אחוזי הישרדות בקרשים, ואז להביא לנסיגתו המלאה (!) בטיפול ניסיוני (!) תוך זמן שיא (!)? אין לכך שום הסבר מניח דעת מלבד כתיבה גרועה שנועדה להסביר את כניסתו של איש משפחה מן הישוב כמו וולט לעולם הסמים והבחירה שלו להישאר שם. כמה נוח, כמה עצלני – לייצר דרמה מתוך התרחשויות ונתונים קיצוניים.

                נו, אז עכשיו כשמיצינו בשלב זה (ברור לך שהמחלה תשוב בעונה חמש, כן?) את אופציית הסרטן, מה הלאה? או, בואו נמציא לוולט אגו עצום. איך זה קשור לדמות שהוצגה לנו בתחילת הסדרה? זה לא, אבל צריך לקדם איכשהו את העלילה, לא? וצריך לבנות הדרדרות מוסרית קיצונית (לרצוח? בכיף!), גם במחיר של להפוך את וולט המבריק לאדם טיפש. מה, לא ידעת שלרצות שיעריכו אותך = לרצות שיתפסו אותך? אה, אז התסריטאים של 'שובר שורות' ישמחו להוכיח לך את המשוואה המופרכת הזו.

                אני יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל די. פשוט מפריעה לי כל ההשתפכות המופרזת על הסדרה הזו, בעיקר כשזו מגיעה מתסריטאית.

                • Nathalie Dobrzan הגיב:

                  פעמיים כתבתי תגובה ארוכה ומנומקת, ופעמיים המחשב המסוכסך שלי התנכל אליי ונכבה. 😦
                  פעם שלישית מפרצת!
                  העובדה שאת מתחברת רק לסול, אינה עדות "לכתיבה המחפירה" של הדמויות העגולות. היא מעידה רק עלייך. שזה בסדר וזכותך וגו'.
                  לרובם המוחץ של צופי הסדרה יש חיבור רגשי מ-א-ו-ד חזק עם הדמויות.
                  מבין הדמויות הראשיות, בשלב זה אנחנו אמורים הכי להתחבר להאנק וג'סי, וזה אכן מה שקורה בשטח. אל וולט יש לנו יחס מאוד מורכב הנע בין תיעוב לסימפטיה לרחמים לשנאה.
                  ועם זאת אתמול, נתקלתי בטעות בספוילר לפינאלה של עונה 4 שרומז שוולט מת, ותחושת קבס נוראה אחזה בי. אשכרה כיווץ בבטן ודפיקות לב מואצות!
                  לאחר שנייה קלטתי שזו טעות, זה בכלל לא ספוילר אלא משהו לא קשור, אבל לרגע, בגלל רמז בעקיפין, הייתה לי תגובה פיזית! לגבי וולט!! לא תוך כדי צפייה!!! לדעתי זו עדות לחוזק כתיבת הדמויות.

                  לעומתו, ג'סי, וזאת אני יכולה לומר בוודאות, עבור רבים מהצופים בסדרה הוא אחת הדמויות הכי מעוררות הזדהות בהיסטוריה של הטלוויזיה ויש להם חיבור רגשי חזק בטירוף אליו.
                  ולא, לא רק הצופות. גם על מרבית מהצופים הוא הצליח לגדל זוג שחלות והם חרדים לגורלו גם מחוץ לשעות הצפייה. וזה הישג מדהים, כי מי מזהה עצמו עם סוחר סמים וויגר ואידיוט שעושה דברים איומים?
                  ויעידו על ההישג הזה תגובות הצופים לעובדה שג'סי הפך לרוצח בתום עונה 3, שלא ראית. אנשים היו בהכחשה לגבי מה שקרה באופן מאוד ברור על המסך, אך ורק בגלל שהם לא יכלו לשאת את המחשבה המייסרת. זו עדות לכמה עמוק השתרשה הדמות הזו בלבם, שהם חרדים לו ברמה המוסרית!
                  ואגב, אני יכולה להתערב איתך שאם וכאשר ג'סי ימות גם יאדו, שאינו נמנה על מעריצי הסדרה, יבכה עליו כמו ילד.

                  ודאי שיש לשחקנים יד בכירה בדבר. אבל קרנסטון ופול לא משחקים בוואקום, הסיבה שהם מנפיקים הופעות כאלו היא בגלל שכותבים להם חומרים כל כך קיצוניים ועמוקים שנותנים במה לכישרון שלהם ודוחפים אותם כל הזמן קדימה. בסדרות טובות יש יחסי גומלין נפלאים בין התסריטאי לשחקן ובשובר שורות הן מופלאים במיוחד. את מוזמנת לקרוא על זה בפוסט שכתבתי לפני כמה חודשים כאן.

                • Nathalie Dobrzan הגיב:

                  לגבי וולט והסרטן.
                  את שוב נותנת קריאה מכנית, שמרנית ושטחית של הטקסט הטלוויזיוני. דיג דיפר.
                  לגזר דין המוות ללא אופציה לחנינה משמעות מכרעת לסיפור ולדמות עצמה, הסרטן הוא לא סתם אירוע מחולל.
                  המוות שיחרר את וולט מכל עכבותיו ונתן לו קארט בלאנש מוסרי, מבחינתו.
                  אי לכך גם לנסיגה של הסרטן השפעה מכרעת ומערערת מבחינה פסיכולוגית.
                  העובדה שוולט כועס על ה"החלמה" היא אחד הדברים האפלים והעמוקים שראיתי אי פעם בטלוויזיה.

                  לו היה שמח – ניתן אולי היה לחשוד שזה היה סתם מנגנון מכני של הכותבים, אבל עם האכזבה שלו מכך שניצל ממוות, זה הכול מלבד טריק תסריטאי זול! זו כתיבה אמיצה ומסעירה.
                  ההחלמה סיכסכה אותו עם עצמו ויצרה שינוי אמיתי בדמות, הנאלצת להתמודד עם בחירות חיים איומות שעשתה עם מלאי תירוצים הולך ואוזל.

                  ואגב, כפי שציינה מיקה, הסרטן לא נרפא, אלא גדילתו נעצרה ויש לכך הסבר נורא ברור בטקסט הטלוויזיוני – חיי הפשע מחדירים בוולט רוח חיים (כמודגם כבר בחרמנות שלו בסוף הפיילוט) ומנסיוני האישי יש לרוח חיים השפעה חיובית קיצונית בתגובה לטיפול.
                  הגם שעלילת הסדרה מתרחשת בטווח של שנה, שזה מה שהרופאים מלכתחילה נתנו לו בדיאגנוזה שלהם. כלומר, הארכה שקיבל היא זמנית בלבד. וכן, כולנו חושבים שהסרטן כבר חזר לו (כי העובדה שידע על דבר החלמתו הוציאה לו את הרוח מהמפרשים וינקה ממנו את רוח החיים שחיי הפשע סיפקו לו. הו האירוניה המבריקה).

                  בבסיסה שובר שורות מנסה לענות על השאלות: האם כל אחד יכול להתדרדר לחיי פשע? האם כל אחד יכול להפוך לרוצח? האם כל אחד יכול להפוך לארכי-נבל או לרב-פושעים?
                  והתשובות שהיא מספקת, באופן משכנע פסיכולוגית (לאו דווקא עלילתית. הנסיבות יכולות להיות קיצוניות עד הזויות, אבל התגובות צריכות להיות 100% אנושיות), הן: כן, כן, ולא.
                  כל אחד יכול לפשוע אם הנסיבות ידחקו אותו לכך, כל אחד יכול לרצוח בתנאים המסוימים, אבל לא כל אחד יכול להפוך לראש מאפיה. הסוגייה היא לא אם אפשר לרצוח, אלא מה זה עושה לרוצח? איזה מבנה אישיות יכול לשאת מעבר להתנהלות שבה לחיי אדם איו משמעות, ואיזה מבנה אישיות לא.

                  לוולט, והסדרה מההתחלה רמזה זאת, תמיד היו אישיואים של אגו. הלוא ברגע שהגה את רעיון הבישול האגו שלו השתחרר מכבלי הפרבריות האמריקנית שבהן היה כלוא. רואים את זה עוד בפיילוט עם "פאק יו אנד יור אייבראוז", ומאז רואים את זה כמעט בכל פרק (גרטשן היא עוד דוגמא ניצחת לכך), רק שבתחילה ניתן לטעות ולקטלג את ההתנהלות כ"מרדנית" או "הרואית", לוקח לנו הצופים, וגם לדמות עצמה, לחבר את הנקודות.
                  הנורמטיביות של חיי וולט מעולם לא העידו על טיבו האמיתי כבנאדם. רק הנסיבות הקיצוניות והתגובות שלו אליהן גרדו את מעטפת "הבסדר"יות וחשפו את פניו האמיתיות.
                  וולט מעולם לא היה איש טוב. הוא היה אזרח ממושמע, בעל ואבא אוהב, אבל הוא תמיד היה מתנשא, מגלומן, וחרא של בנאדם שרק מחכה לתירוץ לפרוץ החוצה.

                  יצא לי לא מזמן לנהל שיחה עם גברת אמריקנית מבריקה שבדיוק יצאה לפנסיה. במשך 30 שנה עבדה האישה כפסיכולוגית במתקני כליאה ברחבי ארצות הברית ויצא לה לעבוד עם הפושעים הכבדים ביותר.
                  מהון להון גילינו ששתינו מעריצות גדולות של הסדרה ודסקסנו עליה ארוכות והיא איששה, מהפרספקטיבה שלה כמובן, את מה שחשבתי.
                  מאחורי כל רוצח סדרתי, מאחורי כל ברון סמים, מאחורי כל עבריין צמרת עומד אגו אימתני. תמיד. זה הגורם המאחד. הנסיבות שונות, הרקעים שונים, ההיסטוריה שונה, אבל האגו עומד שם ומנצח על הכול.

                  וזה לא עיניין של "לרצות להיתפס", אבל זה כן עיניין של כבוד. ולוולט מהרגע הראשון בסדרה היה צורך לקבל מהסביבה, ובעיקר מעצמו, את הכבוד המגיע לו. לאחר שנים של דיכוי האני האמיתי שלו, לגישתו. זה קיים מההתחלה בטקסט, את מוזמנת לראות את הפרקים מחדש.
                  לזכותה ייאמר שהסדרה כל כך עמוקה ולכן היא לא מספקת, כמו רוב הסדרות וסרטי הפשע, אמירות ילדות שטחיות נוסח "וולט היה ילד מוכה ולכן וולט עכשיו מכה". יש להפיכתו של וולט להייזנברג (ואפילו גם לטרנספורמציה בדמות של ג'סי, שהוא הכי ילד מוכה) אינספור סיבות שמחוזקות בסדרה הולכת ומסתעפת של טריגרים רגשיים ופסיכולוגים.

                  אז לא בא לך טוב הרצון של וולט להיתפס, ובא לך להתעלם מהנסיבות הקיצוניות שהובילו אותו למהלך המטומטם הזה מול האנק (חוסר השליטה הפתאומי והתקיעות תחת מרותו של גאס, המשבר הפסיכולוגי המודחק אחרי אירועי סוף עונה 3 ותחילת 4, השכרות וכו') – זה לגיטימי לגמרי. גם לי יש כמה וכמה טענות על הדרך שבה דברים נעשו העונה.
                  אבל לחשוב שאגו זה מנגנון זול וריק או להגיד שזה לא קיים שם מההתחלה היא טעות מאוד מאוד גסה.

                  ולבסוף,
                  לא רק בעונה השלישית היה פאיי אוף. לכל עונה יש את הבילד אפ שלה והפאיי אוף שלה.
                  אבל, ובואי לא נעמיד פנים, הסדרה הזו היא כדור שלג מתגלגל, לכל עונה יש בילד אפ שנבנה גם על הפאיי אוף של העונה הקודמת, וזו שלפנייה וזו שלפנייה.
                  ההתפתחות הפסיכולוגית נעה על רצף של זמן והיא לא נעצרת או עומדת במקום לרגע, לכן אין לי בעיה עם אנשים שהפסיקו לראות את הסדרה בעונה 2 כי הם כבר גיבשו דיעה ולא היה להם חיבור לדמויות (אלוהים יודע איך אפשר לראות את הסצינה של וולט וג'יין ולא לחוש את האימה של וולט מעצמו, או את שברון הלב של ג'סי ולא לרצות לחבק אותו כמו תינוק מתייפח, אבל ניחא), אבל פתאום לחזור אליה אחרי עונה וחצי חופש ולטעון שהיא ודמויותיה נותרו במקום, סליחה, אבל זו פשוט שגיאה חמורה.
                  קרו המון תהליכים מאוד מהותיים גם לדמויות וגם למערכת היחסים הסוטה ביניהן בעונה 3, תהליכים שהם המשך לתהליכים שהתחילו קודם וכשלים שבוססו למן ההתחלה.
                  בסדרה שמנסה ומצליחה לספק חוויה רגשית ופסיכולוגית עזה, לדלג על פרקים זה לחבל בתהליך.
                  ואת לעולם לא תדעי על מה אני מדברת עד שלא תבהי מקרוב בקנה האקדח של פינקמן והוא יירה בך פוינט בלאנק.

                  • ocean הגיב:

                    א. לא כתבתי שהסרטן נרפא, אלא שהוא בנסיגה מלאה (רמיסיה, בעגה מקצועית) – עניין נדיר מאד מאד כשעסקינן בסרטן ריאות בדרגה 3ב'. כאמור, את אותו האפקט המחולל אפשר היה לעשות עם דרגה נמוכה יותר של סרטן כזה – מניסיון עם חולים או עם המשפחה שלי, מדובר באירוע מספיק קיצוני מחד, אבל עדיין כזה שניתן יהיה להאמין שניתן יהיה לגרום לנסיגתו.

                    ב. לוחשים לי פה באוזניה שראיתי את הסדרה עד פרק הגרזן, האקדח והאנק (תחילת עונה 3), שבעקבותיו מאסתי ב'שובר שורות' באופן סופי – דאוס אקס מכינה מהזן הנחות ביותר. שום הסבר להתעקשות לשימוש בגרזן לא יתקבל על דעתי, ולא רק על דעתי. גם ראיתי את הפינאלה של העונה הזו. במילים אחרות: פספסתי בקושי עונה אחת, כך שהטיעון שלך נשען על כרעי תרנגולת. יתר על כן משפט כמו "את לעולם לא תדעי על מה אני מדברת עד שלא תבהי מקרוב בקנה האקדח של פינקמן והוא יירה בך פוינט בלאנק" הוא משפט של מעריצה עיוורת, ולא של כותבת בעלת דעה ביקורתית.

                    ג. אצלי חיבור לדמות = כתיבה טובה. לא מסוגלת להתחבר אחרת לדמות (גם לא בספרים לצורך העניין). מבחינתי, מעבר לכתיבה המגששת *עובדתית*, יש רק דמות אחת שכתובה ברמה שהצלחתי להתחבר אליה: סול. הוא מגוון אבל עקבי, וההשפעה שלו על סיטואציות שונות בסדרה היא אמינה והגיונית. לא מרגישה כך כלפי אף דמות אחרת.
                    במקרה של וולט וג'סי, הדבר כנראה נובע מהשינויים הקיצוניים שהדמויות האלה עוברות. אני עדיין טוענת שההתלהבות נובעת הרבה יותר מהמשחק של שני השחקנים הראשיים מאשר הכתיבה של הדמויות שלהם, ובטוחה שאם אחרים ופחות מוכשרים היו משחקים במקומם הפגמים היו בולטים יותר.

                    ד. כאמור, הסדרה לא מדברת אלי מספיק כדי שאכנס לדיוני דמויות עמוקים, צר לי.

                    ה. לשמחתי ושמחתך, קיבלתי פטור מהפינאלה מחר. הייתי כותבת שאני מקווה שתהני, אבל בהיותך גרופית שרופה אני לא חושבת שיש כאן בכלל אופציה אחרת.

                    • Nathalie Dobrzan הגיב:

                      וואו. אני יכולה להבין למה כל כך לא רצית להיכנס לוויכוח. את פשוט לא יודעת איך להתווכח.

                      א. לא, ודאי, למה לא להתעלם מכל מה שאמרתי על התימות והפסיכולוגיה ולהתרכז בסבירות הסטטיסטית הנמוכה.
                      למרות שנדיר משמעו שהתרחיש אולי לא סביר אבל בהחלט אפשרי. אבל את צודקת בדבר אחד, זו לא סדרה לצפייה קטנה, אנאלית וקטנונית.
                      ב. טענתי שהבנייה היא תהליך, אי לכך כל דילוג מחבל במהלך הרגשי. זו סדרה של 13 פרקים, למען השם, גם פרק אחד מהותי. קל וחומר "בקושי עונה אחת".
                      אני מעריצה גאה, אבל לחלוטין לא עיוורת (את מוזמנת לקרוא את ביקורתי לפרק 3). העובדה שאת מכנה אותי כך כאילו לא נתתי תשובה ארוכה ומנומקת לפני אותו משפט מלמדת על חוסר יכולתך לנהל דיון בוגר המאלצת אותך לפנות לעלבונות זולים. זה לא מאוד מחמיא לך.
                      הגם שאני עומדת מאחורי המשפט הזה. מבקר המתייחס ליצירה קולנועית או טלוויזיונית במונחים אסתטים ושכלתניים בלבד ומתעלם מההיבט הפסיכולוגי והרגשי שלה, הוא מבקר שטחי לגישתי.
                      ג. אהבתי שאת יכולה לבטל מיליוני צופים שכן מתחברים משום שאת לא התחברת, וכי זה מוכיח "עובדתית" את טענתך. טיעון נפלא, בהצלחה בבתי משפט.
                      ויופי טופי שאת יכולה להטיח בי שאני, תסריטאית ומבקרת, לא יודעת להבדיל בין משחק לכתיבה. זו עוד אחת מהדעות האבסולוטיות שאת מפזרת ומהנעימות הכללית שאת מפיצה.
                      אגב, סול? הוא דמות נפלאה, אבל הוא אחת הדמויות הכי דו מימדיות בסדרה. הוא קריקטורה מופלאה וזה תפקידו, הוא שטחי ביודעין ובמפגיע.
                      ד. הרשי לי להודות לך בשם כולנו כאן.
                      ה. אני מרחמת על אנשים שחושבים שהם צריכים לדכא את ההתלהבות שלהם. כשפתחנו את הבלוג הזה החלטנו כולנו לכתוב על דברים שמסעירים ומלהיבים אותנו ושמעוררים בנו השראה. וגם על השגותינו אנחנו מדברים ברגש, זה מה שמשאיר את עור הפנים שלנו כל כך מתוח.
                      רחמיי על ציניקנים חסרי תשוקה והפוזה האופפת אותם.

                      הקיצר, על הכיפאק שקפצת לבקר, אל תתני לדלת לפגוע בך בדלת החוצה.

                    • ocean הגיב:

                      שוב אי אפשר להגיב במקום הנכון:

                      אני לא אוהבת את הסדרה – אין טעם לנסות לשכנע אותי שאני "טועה", ולזכותי יאמר שגם כתבתי לך זאת מראש מספר פעמים. אני לא "גרועה" בויכוחים, שכן מעולם לא ניסיתי להתווכח איתך. כן הטרחתי את עצמי להגיב כאן ספציפית כי את תסריטאית, ולכן תהיתי באמת ובתמים איך זה שהעובדה שהיוצר בעצמו טוען שאין לו תוכנית מוגדרת אלא שהעלילה מתפתחת תוך כדי, כן נחשבת בעיניך לתסריטאות טובה (והדגשתי, אגב כך, שהתוצאה היא אכן סובייקטיבית). במקביל, נתתי דוגמאות למה שסוג כזה של תסריטאות גורם (ענייני הגרזן והסרטן, חוסר ההתחברות האישי שלי לדמויות עקב זיגזגים).

                      עד כה, אגב, לא קיבלתי ממך תשובה קונקרטית זולת הגנה בחירוף נפש על הסדרה, פקפוק באינטיליגנציה שלי ובעיטה החוצה. שוין, אם אלו הן יכולות הדיון שלך אז באמת שקטונתי. כאמור, קיבלתי פטור מהפינאלה, כך שאין לך מה לדאוג לשומרי סף (:

                    • Nathalie Dobrzan הגיב:

                      את צוחקת?
                      את כנראה לא ערה לטון הלא נעים שבו השתמשת לאורך כל הדרך, כי אני חושבת שתמצאי שהיית מאוד סבלנית עד לתגובה האחרונה שלך.
                      ועל מה לעזאזל את מדברת? עניתי סעיף סעיף על דברייך.
                      הדבר היחיד שלא התייחסתי אליו זו הערת האגב שלך אודות חוסר הידיעה המוצהר של היוצר, כי התשובה לכך ארוכה. לו היית מנסחת את זה במרכז הטיעונים והטענות שלך הייתי יודעת לייחס לזה חשיבות.
                      אז הנה התשובה הקצרה שנייה לפני שאני נכנסת לאורנה ואלה:
                      את לא סובלת את הסדרה ולכן לוקחת את אמירתו של גיליגאן כהוכחה ניצחת לדלות הכתיבה.
                      אני לעומת זאת חושבת שהסדרה מעולה ולכן אני לא יכולה שלא להעריך את הביצים שבכתיבה כזו, כמה שוברת מוסכמות ומסעירה היא. הגם חשופה לפגמים יותר.
                      הוא יודע מה הוא רוצה להגיד, אבל לא איך יגיד, זה חופש מדהים והוא מאוד משחרר וזה ניכר בטקסט הטלוויזיוני. בגלל שאני מתחברת, אני יכולה להגיד שהתנופה שווה את הפגמים. את כי את לא, את לא.
                      העונה, אגב, הם דווקא כן ידעו כי הם כתבו הכול מראש, וזה ניכר, לטוב ולרע.

                      בדיוק בגלל שאני כותבת, בדיוק בגלל שאני יודעת מה נהוג ומה מקובל ואיך עושים דברים, השיטה הזו שלו מפוצצת לי את המוח.
                      והיא הולכת להשפיע על הכתיבה הטלוויזיונית, יו מארק מיי וורדס. את יכולה להתחיל להצטלב כבר עכשיו.

              • Nathalie Dobrzan הגיב:

                לא, לדעתך מדובר בתסריטאות גרועה. אין דבר וחצי דבר אובייקטיבי או מקצועי באמירה הזו שלך.
                רוב מהלליה חושבים שמדובר באחת הסדרות הכתובות טוב ביותר בכל הזמנים. בין המהללים הללו נמנים גם צ'רלי קאופמן וסטפן קינג, אנשים שיודעים דבר או שניים על כתיבה (גיירמו דל טורו ודיימון לינדלוף קראו לה הכתיבה הטובה ביותר בטלוויזיה מאז "הסמויה").
                האומץ התסריטאי והחופש היצירתי והעובדה שהיא משחקת בקונבנציות ועושה מה שבא לה הם בדיוק נקודות הזכות של הסדרה והם אלה שגורמים לתסריטאים אחרים להתעלף ממנה, ולצופים שראו הכול להתפעל עד כדי פיצוץ מוח.

                העובדה שדילגת על העונה השלישית בכללותה ולא חווית את הבילד אפ הרגשי, הפסיכולוגי והמבני לא מחזקת את האמירות שלך, ורק פוגעת בלגיטימיות הביקורת שלך בכלל.
                פספסת את הסדרה.

                כשיהיה לי זמן אגיב גם על הביקורת המנותקת שלך על הדמויות.

                • ocean הגיב:

                  לא לא, אין צורך. אמרתי לך שאני לא מעוניינת לפתח פה דיון עומק. הכוונה שלי היתה רק לצעוק שהמלך הוא עירום, ואני חושבת שהנקודה שהעליתי עם מחלת הסרטן היתה הוכחה מצויינת: התסריטאים יכלו להשיג את אותו האפקט עם סרטן ריאות קטלני שהתגלה בשלב מוקדם יותר, אבל הם בחרו במודע בדאוס אקס מכינה הזה. זאת עובדה, לא דעה אישית.

                  ובחייאת, אל תתחילי לזרוק פה ניימדרופינג של אנשים שאת מעריכה ואוהבים את הסדרה, זה לא טיעון רציני. עוד רק חסר שתשתמשי בזכיה פרסי אמי או משהו כזה כדי להוכיח את הגישה שלך. לדידי אין פה אומץ תסריטאי, אלא ניסוי וטעיה (הרבה טעיה) בזמן אמת – זה הכל. גיליגן עצמו הודה בכך בראיונות שונים.

                  גם טענתך לגבי עונה שלוש תמוהה לי. אם צריך לחכות שלוש עונות (!) כדי לקבל, כהגדרתך, "בילד אפ רגשי, פסיכולוגי ומבני", מדובר בתסריטאות לא טובה – פשוט כך. האיטיות המחרידה של הסדרה הזו היא הסממן המובהק לכמה שהכתיבה שלה מגששת.

                  אבל די.

                  • Nathalie Dobrzan הגיב:

                    חס וחלילה, לפרסים אין כאן שום קשר. זו לא אינדיקציה לאיכות ואף פעם לא הייתה (להייפ, להלך רוח ציבורי ולפוליטיקה דווקא כן). דעתם המקצועית של תסריטאים על תסריטים של אחרים אעפס קצת יותר רלוונטית בעיניי, אבל זה נאמר רק כהערת אגב.

                    ולא, יש צורך, מה שאין זה זמן, אז זה יקרה רק הערב. בא לך לצעוק המלך עירום, על הכיפאק, לי בא לענות.
                    הקריאה שלך את וולט וכתיבת הדמות שלו משובשת בעיניי, וכשיהיו לי 10 דקות לעצמי אנסה לנסח את זה.

                    ולסיום, מעולם לא אמרתי שיש לחכות שלוש עונות לפאיי אוף רגשי. את דיברת על כך שלא היית צריכה להשלים פערים למרות שדילגת על עונה וחצי והשתמשת בזה כבטיעון מוחץ, ולכן אמרתי שמה שפספסת בדילוגך זה את התהליך הפסיכולוגי של הדמויות והמהלך העלילתי על הצופים, ואם את חושבת שהדמויות כרגע הן אותן הדמויות של סוף עונה 2 קריאתך את הסדרה עוד יותר חסרה ממה שחשבתי.
                    הסדרה היא תהליך, לאנאכרוניזם ודילוגים יש משום חבלה בתהליך.

                    • מיקה הגיב:

                      מה גם ששובר שורות מתרחשת ב"זמן אמת" למדי – לא ברמת 24, אבל מאוד קרוב לזה. אז בניגוד לאופרות סבון שמתפרשות על פני עשורים ובין עשור לעשור לא היה כמעט שינוי, בארבע העונות של שובר שורות עברה בדיוק שנה אחת. או כמעט שנה אחת. הגיוני שניתן יהיה להשלים פערים די בקלות גם אם דילגת על עונה. זה ממש לא "מעיד על כמה שהכתיבה גרועה".

                    • ocean הגיב:

                      בנוגע לתגובה האחרונה שלך (למה אי אפשר להגיב לה ישירות?): זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו, שהדעה שלך או של כל אחד אחר לגבי מד מן או שובר שורות לא אמורה להעיד על בקיאות או חוסר בקיאות כזאת או אחרת.

                      עדיין לא מבינה את טיעון מינון הצפיה שלי: שתי עונות שלמות מספיקות בהחלט כדי לחרוץ דינה של סדרה. אם משהו פלאי קרה אח"כ – זבש"י (כאמור, די בכך בעיניי כדי להעיד על פגם רציני בכתיבה), אבל מבחינתי (בעקבות ההתרשמות של סוף עונה 4) לא קרה מספיק כדי שאשנה את דעתי. אם כבר, אני רק קולטת שחוזרים שם על אותם הפגמים שהפריעו לי קודם.

                  • דוד הגיב:

                    ocean
                    דברי הרפש שלך על שובר שורות מוכיחים שאת לא מבינה כלום בתסריטאות מקצועית.

                    • ocean הגיב:

                      והאנטי פה נגד מד מן מוכיח בקיאות בתסריטאות מקצועית? נו באמת, דוד, אתה מעליב פה לחבר'ה את האינטיליגנציה. מקווה שהפולניוּת שלך תמצא את הדרך להתגבר על "דברי הרפש" שלי על הסדרה.

                      נטלי: אני לא חושבת שהדמויות עומדות במקום, ומעולם לא כתבתי זאת. בנוסף, רק הערתי שציינת שבעונה שלוש הופיע כל הבילד אפ הזה, ואני תהיתי למה לעזאזל צריך לחכות כל כך הרבה זמן בכדי לקבל נתח ממנו. הקצב של הסדרה דנן איטי מדי ובלתי אחיד, רבים וטובים טענו זאת לפני. זה בהחלט מעיד על כתיבה מגששת, וזה משהו שמועד "לפורענות" – זאת עובדה. יש כאלה שזה לא מפריע להם, ויש כאלה שכן – וזאת כבר דעתי האישית. שוב אחזור על עניין הסרטן כדוגמא מייצגת לעצלנות שאת מתעקשת להתעלם ממנה.

                      אישית אין לי עניין להיכנס איתך לדיוני דמויות כי כבר כתבת על הסדרה הזו יותר מדי מילים שהביעו עמדה מאד ברורה, ושום דבר שתוסיפי לא ישכנע אותי. מעבר לכך שזה הבלוג שלך ואת תעשי מה שבא לך, משערת שאחרים פה כן ישמחו לקבל פוסט כזה.

                    • דוד הגיב:

                      לי אין שום אנטי נגד מד מן.
                      לא יצאה ולא תצא שום סדרת טלויזיה מושלמת, גם הסמויה, שהיא במקרה גם הסדרה האהובה עליי, לא הייתה מושלמת.
                      מה שבמיוחד הרגיז אותי שפרשת מהסדרה בשלהי העונה השנייה וכתבת ביקורת על הפרק האחרון. סלחי לי אבל זאת יומרנות מהסוג הגרוע ביותר.
                      שובר שורות היא הסדרה הטובה ביותר שיש לטלויזיה כיום להציע, וגדולים ממני וממך אמרו את זה.

                    • Nathalie Dobrzan הגיב:

                      למד מן יש הרבה מעלות, כתיבה אינה אחת מהן. אין לי שום בעיה להתווכח בחורמה על זה. אבל לא כאן או עכשיו.

                      אבל דעתי על הכתיבה העצלנית והשטחית שלה אינה אומרת שום דבר עליי כמבינה או לא מבינה בתסריטאות, זו דעתי והיא מגובשת ומנומקת להפליא.
                      באופן דומה, דעותיה של אושן, אינן סיבה להחליט שהיא לא מבינה בתחום. דעות זה דעות, כל עוד הן מנומקות – כולן לגיטימיות.
                      אז בואו נשאיר את הדיון נקי.
                      אגב, ברור שלדעות שלי יש קצת יותר לגיטימציה, כי אני ראיתי כל פרק של מד מן, ואושן רק חלק משובר שורות. P:

                    • דוד הגיב:

                      צודקת, קצת הגזמתי.
                      אפשר לא לאהוב את שובר שורות, אבל להגיד שהכתיבה חובבנית? נו באמת..
                      גברת אושן יכולה להביע ביקורת בונה על הסדרה, אבל להגיד על שהכתיבה חובבנית זאת לא ביקורת בונה, בטח כשמדובר בתסריטאים מקצועיים שסביר להניח שיש להם ניסיון עשיר ממנה בתחום.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        אגב, גם לסמויה הפסבדו-סופר-ריאליסטית היו חורים ודאוסים וזה לא הופך אותה לפחות מופתית, כי התמונה הרחבה גדולה מסך חלקיה.

  7. מתן קליינר הגיב:

    אחרי הפרק הכל כך מלחיץ והכל כך מותח של שבוע שעבר לא הייתי יכול שלא לחוש מין אכזבה מסוימת כשהפרק הזה בא על סופו, מה כאן אתה נגמר? והביאוס העצום שחשתי שגאס לא עשה את השלושה צעדים שהיו חסרים לו כדי להפוך להיות צלוי כמו העופות שלו היה לא פחות גדול.
    דבר אחד שכן הפתיע אותי זה הוויתור הכל כך מהיר של גאס לג'סי, הוא מספק חומר לכל כך הרבה אנשים עכשיו (כולל המקסיקנים) ויש לו רק מעבדה אחת (כי אם היו לו יותר לא היה לו טעם בג'סי או בוולטר) אז איך הוא מוכן לספוג כל כך הרבה הפסדים?
    והאנק ממשיך לחפש וסקיילר חוזרת לעשן ורק ג'וניור מפחד על אבא שלו.
    איזה פינאלה הולך להיות לנו!!!!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אני חושבת שגאס וויתר כי הוא קלט שמשהו לא טוב קורה אצל ג'סי במוח. (או קלט שג'סי יודע שהוא הרעיל את ברוק).
      וג'סי הוא הטבח היחיד שלו כרגע, החטיפה למדבר של וולט הבטיחה זאת. אז כדאי לו להיות חביב מהרגיל בתקופה בעייתית זאת.

      מאידך, במקום הציבורי שבו ניהלו את השיחה אין לו יותר מדי מה לעשות בנידון.
      יש מצב שהוא שקל לשלוח מישהו לאחר ארגון מחודש לקחת אותו בניגוד לרצונו. אין דבר שקצת כלורופורם או זריקת שיתוק לא יכולים לסדר.
      פינקמן לא רוצה בנוח? יהיה בכוח.

      • מיקה הגיב:

        אוקיי, למה ומאיפה השעתוק "ברוק"? זה בראק!

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          זה ברוק.
          כך זה כתוב, כך פינקמן הוגה זאת.
          http://www.imdb.com/character/ch0118235/

          • מיקה הגיב:

            את ה-או הוגים כמו א', לא כמו ו'.
            למשל, אם קוראים לך "איתן" ואתה רוצה שדוברי אנגלית יבטאו את השם שלך "איתן", אתה צריך לכתוב aton.אם תכתוב eitan תקבל חיריק וצירה במקום צירה ופתח/קמץ.
            כמו ש"שוט" של וודקה (או כל דבר אחד) מבוטא "שאט", ומתישהו גם התחילו לכתוב את זה ככה בעברית.
            מוזר כל ענייני השעתוקים הללו.
            בכל מקרה, פינקמן הוגה את זה בראק. זה פשוט כמו קמץ כמעט קטן 🙂

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              אני ופינקמן לא מסכימים.
              תסכימי אתי שזה לא באמת מבוטא כמו A, זה מבוטא כמו O בהגיית O אמריקנית, שהיא בין O ל-A, ולכן, בתוספת עם איך שכותבים את זה אני החלטתי לששעתק את זה כברוק.

              הגם שאני הוגה דברים יותר קרוב להגייה האנגלית, סו דר! P:

  8. יותם הגיב:

    לעעעעעעע. וולט? להרעיל ילד?
    יש גבולות, מוסריים ותסריטאים, שאין לחצות. ואני אישית מאמין שהגבול שלו נמתח בזמנו עם ג'יין. הוא לא יחצה אותו שוב (וכמובן שגייל לא נחשב).

    אומנם בעונה 2 מותה של ג'יין היה מטמטם עבורנו כצופים (בעיקר כי נדהמנו מאטימותו של וולט), אבל חשוב מהכל – בזמנו להרוג את ג'יין היה הגיוני-במידה. הבחורה במילא פלרטטה עם המוות, והיוותה סיכון ישיר לעסקים. התסריטאים ריככו לנו היטב את שק הדמעות לפני שדפקו לנו אגרוף לאף.

    – כאן, לעומת זאת, יש ילד תמים, שכול ולא ממש רלוונטי שכאילו קצת צץ משום מקום.
    אני לא חושב שוולט היה מעז לגעת בו, אפילו ברעל-לייט, ולו רק מהחשש שג'סי יעלה על הכל.
    אני חושב שוולט כבר נותן לג'סי יותר קרדיט מבעבר. והוא מכבד אותו מדי בשביל להשתמש בו כבובה.

    אני גם חושב שההרעלה היא בסה"כ חלק מה"השלכות" שציין גאס בפני ג'סי בסצנת הפשיטה — למרות שבמקרה הזה תהיתי איך זה שלא היה ביניהם מתח בסצנת ה"תחזור-בשבוע-הבא".
    בכל מקרה, גאס יכול להרעיל ילד. וולט לא.

    ואגב, אם בסוף באמת יתברר שוולט עשה את זה – הוא מחוק. לא רק מבחינת ג'סי, אלא מבחינת כל הצופים. אני אישית לא אסלח לו יותר. הוא עומד על קרח דק מאד ואני בספק אם התסריטאים יעיזו לשבור אותו תחת רגליו ורגלינו ככה.
    והדיון על כמה רחוק המפלצת שנהייתה ממנו עוד תלך, מזכיר לי שלפני כמה חודשים שמעתי ראיון עם מת'יו ויינר, היוצר של 'מד מן', על תקופתו כתסריטאי ב'סופרנוס'.
    הוא נשאל האם היה איזשהו סיפור שרצה להכניס לסדרה ולא הצליח, וכתשובה הוא סיפר על תסריט שכתב בו טוני נדרש לחסל יהודי זקן ששרד את השואה, ופשוט לא הצליח להתמודד עם זה מבחינה מצפונית. גם לטוני יש גבול.
    ויש לזכור שמדובר בבן אדם ——- זהירות ספוילרים לסופרנוס ——- שהרג לנו את כריסטופר מולטיסנטי, לעזאזל.

    ואגב – אהבתי מאד את הרעיון שעלה פה שגאס יחזור עם ג'סי למכונית, ו-וולט יצטרך להחליט האם ללחוץ על הכפתור. במקרה הזה אני מאמין שהוא ילחץ. והנה ג'סי משלים עונה מדהימה, וארון פול זוכה באמי, באוסקר, בנובל ובפרס סוקולוב.
    במקרה כזה, בעונה הבאה האנטגוניסט התורן שמול וולט יהיה מייק, שיחזור ממקסיקו ויגלה שרצח את ג'סי. גם זה דו-קרב שהייתי שמח לראות. במיוחד כשבשלב הזה מייק יהפוך לדמות האהובה עלינו, במקום וולטר. אין עוד סדרה בעולם שמסוגלת להפוך קערות על פיהן ככה. ואם כבר לשבור את אותו קרח מטאפורי שציינתי – אני חושב שרק כך זה צריך להיעשות.

    וכמובן, גמר חתימה טובה! מקווה שאין לאף אחד כאן דברים להצטער עליהם כמו הדמויות בסדרה. למרות שבמקרה הזה החיים שלכם מעניינים בטירוף

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי יותם, גמר חתימה טובה!
      יש הבדל בין לרצוח ילד ל-להשתמש בילד (או בשניים, אם מחשיבים את ג'סי). וולט עוד לא נמצא בראשון, אבל בנואשותו (המובנת) אני חושבת שהוא בהחלט הגיע לשני.
      ולג'יין הוא נתן למות לא רק בגלל הסחיטה, אלא בעיקר בגלל שהיא איימה לקחת לו את פינקמן. מעבר לרצון שלנו להאמין שוולט עשה זאת כדי להציל את חייו של ג'סי המסומם,
      אנחנו צריכים להכיר בעובדה שיש לו תלות חולנית בו. בעבר השוויתי אותה לתסמונת מינכהאוזן. אני עדיין משווה.
      ו-ודאי שאם עשה זאת לא נסלח לו לעולם, זה בדיוק העיניין פה.
      אבל טוב, מה אני מקשקשת. נחייה ונראה – רק עוד שלושה ימים למנאייק!

      …נשארת רק השאלה מה אז נעשה? 😀

  9. מיכאל 23 הגיב:

    הכנות, שאלות, השערות ותיאוריות אחרונות לקראת פרק סיום העונה הלילה –
    http://collider.com/breaking-bad-season-4-finale-predictions/119387/#more-119387

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה, יקירי.

      אני אישית מסרבת לקרוא, כי גם ככה המוח שלי מתמלא בספקולציות מיותרות.
      ובכלל אני ילדה מאוד טובה שלא הקליקה על תמונת הספוילר למרות שיש לי את הלינק שלה כבר שבוע. יש לי חגורה שחורה באיפוק.

  10. מיכאל 23 הגיב:

    לאט לאט, אני מתחיל לקבל את התיאוריה לפיה וולט הרעיל את ברוק. ונטלי, את לא יכולה להגיד שאם זה כך, אז וולט מחוק בעינייך. אל תשכחי שהוא כימאי. הוא יודע מה הוא עושה. אני לא חושב שהוא נתן לברוק רייסין, אלא רעל אחר, בר טיפול, לשם השגת המטרה של גיוס ג'סי להריגת גאס. היה לך רעיון טוב יותר?
    כל משפחתו בסכנה.. לא שופטים אדם כזה…
    המתח, אוי המתח!!!
    ראיתי 5 שניות מהפרומו ורציתי למות, למה לעזאזל הסתכלתי? זה הרס לי קצת 😦

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      זה לא הרס לך כלום, סמוך עליהם שהם לא שמו שם שום דבר שיכול לרמז להמ שבאמת יקרה.
      אני ראיתי את כל הפרומו ועדיין אין לי שמץ.

      ובוודאי שצריך לשפוט! חובה לשפוט! האם לא שמעת את הנאום של ג'סי בנרקומנים אנונימים?! זהו קולו של וינס גיליגאן הבוקע מגרונו!
      זו סדרה על בחירות, ו-וולט, הבחירות שלו איומות ונוראות ויום הדין שלו יגיע.

      אגב, אני לא אמרתי שהוא מחוק בעיניי. אבל לא אוכל לסלוח לו. יותר משאני מזועזעת ממה שעשה לברוק (שאני חושבת שיחלים, כי לא הורעל ברייסין), אני מתקשה לסלוח לניצול הציני שלו את ג'סי.
      נכון, לא הייתה לו ברירה (כי הוא נזכר ע-כ-ש-י-ו, כל זה לא היה קורה לו תמך בג'סי לאחר רצח גייל), אבל ההתייחסות שלו לבן המאומץ כפיון ומריונטה, משחקי השליטה הפסיכולוגיים שהפעיל עליו, שמראים שוולט יודע בדיוק מה ג'סי מרגיש כלפיו ומה הוא צריך ממנו… אוף, זה כל כך מרושע וטראגי.
      וזה אגב, ההבדל מפעמים קודמות. בעבר ניצל את ג'סי מבלי להודות בפני עצמו שזה מה שהוא עושה, ולא במזיד. עכשיו זה לחלוטין מחושב וקר. 😦

      זה לא אומר שלא יעניין אותי לעקוב אחריו ואחרי מעלליו, וזה לא אומר שלא תהיה לי סימפטיה לרגעים כלפי וולט, אבל הוא יהפוך לסוג של גאס, ויום יבוא ואאחל באמת ובתמים למותו.

  11. מיכאל 23 הגיב:

    מסכים חלקית 🙂

  12. Scorsese הגיב:

    היי, זה פעם ראשונה שאני כותב פה, רק רציתי להגיד שאני מאוד נהניתי לקרוא את הניתוחים שלך במהלך העונה, הם ממש משפרים חווית הצפייה, מקווה לקרוא אותם גם בעונה הבאה. 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      סקורסזה? כבוד!
      אני שמחה שנהנית, ומודה לך על התגובה. זה תמיד כיף לשמוע. 🙂

      באשר לעונה הבאה… נראה איך אשרוד את העונה הזו ואת הפגרה הארוכה שלפנינו ואז נחליט.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s