חגיגות הפינאלה יתפצלו לשלושה פוסטים עוקבים ואחרונים.
ביקורת הפרק, ביקורת העונה וספיישל הערות חגיגי שאמור לעזור לנו להתמודד עם ההתמכרות בחודשי הפגרה הקשים.
בינתיים, חברים, ספוילרים!

הרשה לי ללחוץ את ידך ולברך אותך על העבודה הטובה שעשיתי.

What happened?
-I won. 

במובנים רבים יכל הפרק הזה להיות הפרק החותם את הסדרה כולה.
נכון, אמרתי את זה גם על פרק 11, ואני עדיין עומדת גם מאחורי האמירה ההיא. אבל אם פרק 11 יכל להיות הפינאלה האפוקליפטי עם הקליף-האנגר, הסוף הפתוח והשלילי, הרי ש Face Off -הוא הסיום ההפוך בסקאלה. סוף אפי שמציע סגירה לכל קווי העלילה המרכזיים, מוציא את הגיבור שלנו עם היד על העליונה ואותנו בתחושת ניצחון גורפת.
(טוב, נו, ניצחון במונחי שוברי שורות, קרי מלווה בבחילה על גיבור שסופית הפך לחלאת אדם. אבל עוד נגיע לזה).

איזה פרק מהנה, סוחף ומצחיק זה היה. השוו אותו אל פרקי הפינאלה המעיקים-קיומית (במובן הטוב והטוטאלי של המילים) בעונות 2 ו-3 והקליף-האנגרים המייסרים שלהם?
הפרק הזה שולח אותנו אל הפגרה עירומים מדאגות. הכול נסגר. וולט, ג'סי, סול והמשפחה לא בסכנה, גאס חוסל, הקרטל חוסל, בנקי חוסל, המעבדה טוהרה והוצאה משימוש, החקירה של האנק לא רק שנסגרה אלא גם הצליחה על הדרך להוציא אותו גיבור חכם וצודק, ברוק הקטן יצא מכלל סכנה, אנדריאה מוכנה לקבל את ג'סי חזרה לחייה, ו-וולט והשותף שלו מעולם לא תקשרו טוב יותר. ניצחון.

הפרק הזה, שנכתב ובוים ע"י גיליגאן, משלב בצורה מנצחת בין מתח בלתי נסבל ובין הומור מצחיק בטירוף.
גיליגאן, ויש לומר זאת שוב ושוב, הוא כותב ובמאי קומי אדיר (זה האיש שהגה את המשפט "If I ever get anal polyps I'll know what to name them!". למען השם! מדובר בגאון).
למן הסצינה הראשונה עם וולט הנאבק במעלית כשהפצצה מתמגנטת אליה, דרך פריצתו אל המשרד של סול והמו"מ הכושל עם HT הסוחטת אותו (הוא גם שב ויוצא דרך הזכוכית המנופצת במקום לבקש ממנה לפתוח את הדלת), וכלה כמובן בסצינה המופתית עם הקטור במשרדי ה-DEA.
איזה יופי ואיזה ביטחון יש לאיש כיוצר וכמספר סיפורים שהוא בונה את הבדיחה הנפלאה הזו באופן כל כך מפורט, ואיך הוא לוקח את הזמן כדי לבסס אותה! קודם נלמד את השיטה (dea is not a word) אחר כך נשמע את כל תהליך האיות של שתי הקללות, ואז בתזמון הקומי המדויק נחתוך להתנצלותה של המטפלת המפודחת. מעבר מושלם ממתח ודריכות לתחבולה ובדיחה. ואי אפשר לפספס את מגעו של יוצר הסדרה כאן, שכן הסצינה הזו מגלמת את מהות שובר שורות כסדרה – אנחנו ניקח את הזמן שלנו, אנחנו נראה את התהליך, אבל הפאיי אוף יהיה מאוד מתגמל.

פאקינג היצ'קוק!

יש אירוניה נפלאה בשם הפרק, ונניח בצד לרגע את העובדה שיש גם משהו מאוד בלתי נסבל וספוילריסטי-שלא-לצורך במשמעות הכפולה שלו. מהשם אנו מבינים כי מובטח לנו עימות חזיתי (אם להשאיל את התרגום העברי לסרטו של ג'ון וו, Face off), אבל במקום שני העימותים המתבקשים שאליהם כביכול בונה הפרק, אנחנו מקבלים עימות שלישי אלטרנטיבי. וזה מהלך די מבריק.
שני הגיבורים שלנו, כל אחד בדרכו, עומד בפני עימות מול האנטגוניסט הראשי. וולט המשחק עם גאס במשחק שח ומנסה להשכים להורגו, וג'סי שגאס חוטף אותו לקראת, אה… שיחת בירור, בוא נקרא לה. שניהם בסופו של דבר לא מגיעים למצב של פנים מול פנים עם איש התרנגולות.
זו הסיבה שהבנתי בערך באותו הזמן שגאס הבין שהכיסא של הקטור ממולכד.
כצופה למודת סרטים וסדרות פשוט לא ציפית שהעימות הגדול של העונה יקרה דרך מישהו שלישי כשהגיבור נמצא הרחק הרחק משם.

ובסדרה אחרת גאס היה קודם כל ניגש אל ג'סי במעבדה, עושה את מה שהוא היה עושה (מתחקר, מנסה ללבן עניינים, מענה או מנסח מחדש את חוזה ההעסקה, ואז מבקש מג'סי לשקול את ההצעה ומאיים לעשות משהו דרמטי וכואב כשישוב מה"סידורים הדחופים" שיש לו) ורק אז יוצא אל הסצינה הסופית שלו בבית האבות. אבל לא בסדרה הזו. בעולם הפנימי של שובר שורות אף אחד לא הודיע לגאס שזו תהיה הסצינה האחרונה שלו ולכן אין לו בהילות ללכת לטפל בג'סי. עוד מוסכמה טלוויזיונית ששובר שורות נותנת בה בעיטונת ומטעה אותנו על הדרך.
כנ"ל לגבי מייק. דמות כל כך מרכזית וכל כך פופולרית בכל סדרה אחרת הייתה מגיחה מהגבעות בדקה ה-99. לא כאן.
מייק בבית חולים שדה במקסיקו, שבוע אחרי פציעה חמורה בבטן, והוא ישוב לעלילה רק כאשר ירגיש בטוב.
(אגב, הם עושים דבר נבזי הרבה יותר, השועלים, ומכניסים את ג'ונתן בנקס לרשימת הקרדיטים. גם בכותרות הפתיחה וגם ב-IMDB ושאר הליסטינג של הפרק. נבלות).

כל הדברים הללו יוצרים פרק סיום עונה שהוא לכאורה צפוי ובנאלי להחריד: הרע הראשי שחייב ללכת – מת, וכל הגיבורים שוב שורדים. אבל בפועל הפרק מצליח להלחיץ, לרגש ולהפתיע עם כתיבה לא קונבנציונלית, קלילות לא צפויה וסיום מאוד, מאוד מספק רגשית.
ההיסטוריה והדינאמיקה הידועה של גאס והקטור, הופכת את העימות החזיתי הסופי ביניהם למתגמלת במיוחד.
ואנחנו שוב לא לגמרי יודעים למי להריע. אנחנו מזדהים עם הקטור כי הוא עוזר לוולט ולבנו מחסיר פעימה כשגאס גורר את הכיסא על הרצפה בקול (אימאאאא!) ואז ממלא את המזרק, אבל כאשר הקטור סופסוף נענה לתחינותיו של גאס להסתכל עליו, ועיניו של האחרון נמלאות דמעות כי זה תופס אותו לא מוכן ולשבריר שנייה הוא מפגין חולשה אנושית נדירה, אנחנו לא מצליחים אלא לחוש עצב על שניהם.

ואיזו פרידה ראויה לשתי דמויות נבלים הזויות ובלתי נשכחות (ואיזו תצוגת משחק משובחת)!
טיו עולה השמיימה (ואז מיד יורד שאולה, כמובן) בעזרת הפעמון מעורר הפלצות שלו, כלי נשקו הנצחי, וגאס… גאס הוא הפאקינג טרמינטור.
דמותו מאז ומעולם הייתה קריקטורית וגדולה מהחיים והגיע לו ללכת בסטייל.
כמה גרוטסקי ואופייני לדמותו של גאס שהקנאות לשמירת הפוזה תפיח בה רגעים אחרונים של כוח חיים והיא, לאחר שתתרוצץ כמו תרנגולת כרותת ראש, תמות תוך כדי יישור העניבה?!

זו, אגב, התמונה שהסתובבה ברשת שבוע לפני שידור הפרק!

ברור לי שהאבסורדיות במותו של גאס תעורר את זעמם של מי מהצופים.
האם היא הייתה הכרחית? האם גיליגאן הוסיף אותה רק משום שחשש שהפינאלה לא יהיה מתגמל מספיק בלעדיה? התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית, לא.
הפרק עובד ומתקתק גם כך והבילד אפ יכול היה להסתיים באופן מושלם גם בפיצוץ קונבנציונלי. הקטור מצלצל בפעמון, גאס קולט מאוחר מדי. בום! קאט לוולט ברכב. מבחינה תמטית ורגשית יש כאן את אותה רמת סיפוק.
אבל שובר שורות רוצה להזכיר לנו, אם לרגע התבלבלנו, באיזה עולם היא פועלת. היא סדרה שמעולם התיימרה לריאליזם חברתי ועלילתי. היא מחויבת רק לחוקי העולם שבנתה ולריאליזם הפסיכולוגי של הדמויות שלה, גם אם הן מתנהלות באותו מרחב כמו באטמן, הג'וקר והארווי-טו-פייס-דנט.
וגאס? גאס לא ירצה ללכת לקבר עם עניבה עקומה.

וכך הפינאלה נכנס למערכה האחרונה שלו.
כשוולט דוהר אל המעבדה וזוכה סופסוף לעשות את מה שהוא כל כך אוהב ונמנע ממנו כל העונה – להציל את ג'סי, הנסיכה הכלואה במרתף.
שיהיה בריא, הגיליגאן הזה פשוט מצחיק אותי. בשובבות כל כך מודעת לעצמה הוא מביים את זה כמו קליימקס רומנטי בסרט אקשן גנרי. ג'סי המפוחד מציץ ממחבואו ואז רואה את וולט, המציל שלו, ומגלה את עצמו לפניו וכשוולט מבחין בג'סי הוא מחיש צעדיו ומפיל את נשקו לרצפה בדרמטיות.
הם שמחים לגלות ששניהם שרדו, ואם זה היה אותו סרט אקשן גנרי, וולט היה תופס את הנסיכה שלו ודופק לה בוסה. אבל זה לא, זו שובר שורות, ויש לוולט וג'סי עבודה.

ואז נפצח סיקוונס ונדליסטי וקתרטי במיוחד שבו שני הגיבורים שלנו מחסלים את הראיות לקול צלילי גיטרה מקסיקנית ולבסוף בתיאום זוגי מושלם, כמו שני באד-אס מו-פוז, מתרחקים מהמקום .

על גג בית החולים ג'סי מבשר לוולט שברוק עומד להחלים וכי מה שגרם לו לחלות לא היה רייסין אלא פירותיו של צמח מקומי כלשהו. למי שקרא את הפוסט הקודם שלי ולא קנה את התיאוריה, זה כנראה הרגע שבו סופית הצלחתי להרוס לו  את הפואנטה. סליחה.
ובעיניים לחות ג'סי מכיר בעובדה שגאס לא הרעיל את הילד ומבקש הצדקה, שמגיעה מיד, על הפעלת תוכנית החיסול של האיש. "גאס היה צריך ללכת".
ואז, שנייה לפני פרידה, המורה עושה משהו שהוא מעולם לא עשה ובחיוך אבהי הוא שולח יד ומזמין את תלמידו ללחיצה חמה וארוכה שכולה אומרת "עשינו זאת, אתה ואני. שותפים! ויאללה לך. זריז, לפני שאני מחבק אותך!"
הוא מתקשר לסקיילר ומודיע לה שמעכשיו הכול טוב.

וזהו, תמה לה העונה בקליימקס חיובי ובפרק מושלם… אלמלא דבר אחד.
וולט הרעיל את ברוק.
למי שהיו בהדחקה עד לאותה נקודה, השוט הסופי מוציא אותם ממנה בועטים וצועקים.
רק שחבל שמישהו חשב שזה לא מספיק רק להראות לנו את העציץ, שנייה אחרי שהסבירו לנו עליו, וחייבים לשים פאקינג שלט עם שם הפרח, ובכך מונע מהפרק להיות שלמות טלוויזיונית. מה לעזא…?!
וכך, וולט שכל העונה נבעט ונרמס ונדחק לשולי הסדרה שלו עצמו, יוצא מהפינאלה גיבורה הראשי (ג'סי מי?). ומתוך העציץ צומח הייזנברג במלוא תפרחתו.
מרעיל ילדים, בובנאי שותפים, והמנצח הבלתי מעורער של גמר שובר שורות!

We are born again when we die.

Duh, winning!

מה שהופך את המהלך הפסיכולוגי הפרק (על המהלך לאורך כל העונה נדבר בפוסט המסכם את כולה) לכל כך יעיל אלה הם הרגעים השזורים לכל אורכו.
בראיין קרנסטון כל כך קומי, רב-ניואנסים ונפלא שמעשיו מחליקים לנו בקלות ובחיוך, אבל השינוי המוסרי שחל בו ברור מהסצינה הראשונה.
הוא האיש שמביא פצצה למחלקת ילדים, הוא האיש ששולח את בקי סימונס השכנה (בגילומה של אימא של גיליגאן. כפרה על החוש הומור שלו) לבדוק על בשרה אם אין בבית מתנקשים או מלכודות קטלניות והוא האיש שמציע לפוצץ בית אבות ולכן, כן, זה לא באמת מפתיע בדיעבד שהוא גם יסכן ילד, ויתפעל את השותף שלו כמו בובת גרב.
ההקלה הניכרת בו כשברוק מחלים וכשבקי סימונס מתקשרת להגיד שהכול בסדר היא שעושה את המהפך שלו לכל כך אמין, אך גם לכואב עוד יותר. וולטר אינו פסיכופת. הוא אינו חף מרגשות ומאנושיות ופועל כרובוט או כדקסטר. הוא פשוט מנצל את האנשים הללו על אף האנושיות שבו. יורה קודם בתקווה אחר כך לא לבכות (להבדיל מפינקמן שבוכה לפני, אחרי ותוך כדי).
בקי סימונס שכנה טובה, ברוק ילד חמוד, זה לא אישי וזה מצער אותו מאוד, אבל אם זה מה שצריך לעשות, זה ייעשה.

לכאורה הפרק הזה מאפס את המונים. בתומו אין בלגן עם גאס או הקרטל ומערכת היחסים עם הבן המאומץ חזרה להזכיר בקלילותה את מה שהייתה בתחילת הדרך, כשהכול עוד היה פחות עמוק, אבל גם הרבה פחות טמא (ולכן המוזיקה בסצינת הריסת המעבדה מרפררת ישירות למפגש של השניים בפיילוט).
אבל זה, כאמור, רק לכאורה. אין דבר יותר שקרי שקורה בפרק מלחיצת היד הזו בין שני הגיבורים שלנו. וולט פשוט למד איך לתפעל את השותף שלו, ואם פרגון אבהי זה מה שנדרש כדי לקדם איתו עניינים, אז זה מה שפינקמן יקבל. וולט למד מהטוב ביותר. והפער האירוני בין מה שג'סי חושב שזה והציניות של וולט פשוט רומסת את הלב.
והפינאלה הזה מאפס עוד דברים על הדרך. וולט איבד את רוב הכסף שבגינו נכנס לעסק, אין לו מעבדת על או רשת הפצה, ויש עבודה לגיטימית אך אפורה (וכנראה שיש לו שוב סרטן).
הוא חזר לחייו בעונה הראשונה, אלא שהוא כבר לא אותו האיש.

לסיכום, שובר שורות מסיימת עונה רביעית עם פרק משובח ומבדח שמשאיר לצד הקתרזיס הסוחף, טעם מר של רייסין בפה.
ומה שאולי הכי מדהים כאן, היא העובדה שלא רק שהפינאלה לוחץ על כפתור ה-RESTART לסדרה, אלא הוא עושה זאת כשלפניו עוד עונה אחת, סופית ומכריעה.
אפשר אולי לא לאהוב את הכיוון שנטלה או לא ליהנות מהפרק (איך אפשר?), אבל אי אפשר שלא להעריך את הביצים.

N'aw, see? No hard feelings.

שני שירים הפרק (ותודה לשזאם)

כשגאס צועד אל העימות האחרון שלו.

ובסיומו של הפרק, בגינה של ווייט.
Black – Danger Mouse & Daniele Luppi, featuring Norah Jones

Until you travel to that place you can't come back"
"Where the last painting's gone and all that's left is black

השוו זאת בעצמכם. זו הנעימה שהושמעה כשוולט וג'סי מחסלים את המעבדה.

וזו המוזיקה שהתנגנה כשג'סי נפל מהחלון חזרה אל חייו של וולט בפיילוט.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. יואב הגיב:

    כמה חיכיתי לפעמון שיצלצל! היו מספיק צלצלוים לכל העונה שבה הוא דמם.
    מסכים לגמרי עם התמונה האחרונה של השלט על העציץ. אבל לדעתי וולט במצב יותר טוב מזה שהוא התחיל בו, פסיכולוגית ומעשית. מעשית הוא עכשיו הוא הבוס של השטיפה! פסיכולוגית הוא WINNER ולא צריך לספוג השפלות מצד התלמידים שלו (מעניין אם יצא לו כבר להרעיל אחד מהם…).

    בקשר למטפלת של הקטור, אני חושב שהוא קצת נהנה מהעצבים שלה. יש משהו משפיל בהתייחסות הילדותית שלה אליו (וכנראה בהתייחסות של כל המטפלים למאושפזים שם).

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי! 🙂
      ודאי שוולט במצב טוב יותר מבתחילת הסדרה, ולו בשל הביטחון העצמי שלו.
      א-ב-ל, אתה באמת חושב שהייזי, כי הוא עכשיו באמת כבר לגמרי לגמרי הייזי, או מיסטר ניצחתי, יסתפק בשטיפת מכוניות?
      האם האגו שלו יוכל להסתפק בהנהלה של עסק אפור עם 8 עובדים?
      האם אתה חושב לרגע שהוא יוכל להפנות את גבו לתהילה שבישול הקריסטל מזכה אותו ולחזור לחיי פרברים?

      פעם וולטר היה האדם האמיתי והייזנברג היה הזהות הבדויה, עכשיו זה לגמרי להפך.

      • יואב הגיב:

        כשהם חזור למעבדה לרגע חשבתי שהם יתחילו לבשל שם באופן עצמאי.
        וזה שהקטור ערני לגמרי רק locked in כבר ראינו בחקירה שלו ב DEA (הוא יודע שאנחנו לא על מאדים!)..

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          לגמרי. ה-"וויב גוט וורק טו דו" היה אמור לשלוח את המוח שלנו בדיוק לשם, אל "לטס קוק", וגם סצינת הונדליזם שלאחריו הדיפה ניחוח עז של נוסטלגיה זוגית.
          זוכרים את מונטאז'י הבישול המשותפים של השניים, בתקופה שהפרודוקטיביות הזו הייתה נקודת האור החיובית בחייהם העגומים ובסדרה העגומה עוד יותר? אז כזה.

          טוב, אולי זו רק אני, אבל לדעת באיזה כוכב אתה ולדעת לאיית בלי להתבלבל הם שתי ליגות שונות של יכולות לינגוויסטיות בעיניי.
          הופתעתי. כי תמיד האנשים שדיברו איתו, דיברו לאט וכמו למטומטם שהוא גם טיפש וגם מקסיקני, והנה, האיש גם מבין הכול וגם יודע לאיית באנגלית בשיטה שדורשת המון ריכוז… אפילו בשביל מילים פשוטות כמו סאק מיי…

          • יואב הגיב:

            את הקטור כבר ראינו מאיית כשהדודנים מתחקרים אותו לגבי זהותו של אייזנברג (כמה צילצולי זעם היו שם).

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              אבל בספרדית!

              • יואב הגיב:

                גם בבית של טוקו הוא הראה מודעות לכל מה שקורה סביב, כשהוא ניסה לתקשר לטוקו שהוא עומד להיות מורעל. להיות לוקד אין זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למישהו לדעתי, ומרגישים את התסכול שלו בכל שנייה.

                • יואב הגיב:

                  זה שמדברים אליו כמו למטומטם או ילד זה גם בגלל שהוא זקן וככה מתייחסים גם לשאר הזקנים בבית האבות הזה (וכנראה בכל בית אבות אחר) – לדוגמה במשחק הבינגו.

                  • Nathalie Dobrzan הגיב:

                    בהחלט, בהחלט, אבל עדיין, בבית עם טוקו לא היה ברור לגמרי עד כמה הוא שם.
                    תסכול וכעס והבנה שמישהו הרעיל את האחיין שלך זה רמה אחת ואיות באנגלית זו רמה אחרת.

                    אבל אני מכירה בזה שאולי זה הפתיע רק אותי.

    • אנקל הגיב:

      רגע FACE OFF זה לא מה שקרה פיזית לגאס?

      גם אני אנצל במה זו להודות לכותבת הבלוג. ציפיתי לפוסטים לא פחות מלפרק עצמו.
      תודה!

      דבר אחד מנקר לי בניתוח נטול הקליפ-האנגרים שלך- גאס הגיע למושב הזקנים עם נהג שהמתין לו ברכב (גאס טורח להודיע לו רשמית שימתין ברכב (דקה 35:18)). כשוולט בא להיפרד מג'סי בחניון בית החולים (וולט ורכבו היו היחידים בחניון, חשופים כמטרה) יש שוט צילום מרוחק, סאונד של נשימות כבדות, ניתן להקיש כי מישהו עוקב אחרי וולט, או לכל הפחות ראה אותו ויודע כי הוא מאחורי החיסול(דקה 46:56).

      מר נהגוס יכול לחבור למייק לכשיחזור, או אפילו, רחמנא ליצלן, להתמנייק אצל ה-DEA, ולהכניס למשחק את האנק, שחושיו המחודדים מרמזים לו על העתיד לבוא.

      • אנקל הגיב:

        למה פה?
        לאלוהי הוורדפרס פתרונים

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        איזה כיף! תודה, אנקל, כבוד גדול. 🙂

        הכותרת היא אכן בדיוק מה שקרה לגאס. אני ניחשתי בצחוק שזה מה שיקרה רק מהשם לפני הצפייה, אבל מה שמדהים הוא שכשהרגע הגיע – לא צפיתי אותו למרות הבדיחה המטומטמת! היכולת של הסדרה למשוך אותי פנימה היא מטורפת!

        בעיקרון, אני מניחה שיהיו עוד דיונים על "יחסנו לאן" ושאר תיאוריות עתידיות בפוסט סיכום העונה, אבל אני רוצה לתקן רק דבר אחד.
        נהגוס ומייק הם עובדים שכירים. זה לא משפוחה וזה לא אישי, יש להם סיבה להתמרמר על איבוד מקום העבודה, אבל לא צורך לנקום.
        אני חושדת שהם יגישו קורות חיים לברון הסמים הבא של אלבקרקי. בין אם זה וולט או מישהו אחר.

        למייק, כמובן, יש חוסר חיבה אישית ודי גורפת לוולט והכאוס שהוא מביא. אבל גם יש לו קראש מטורף על ג'סי (אוקיי, הגזמתי. אבל הוא מאוד מחבב את הבחור, בטח יותר משהוא חיבב את גאס בחודשים האחרונים לחייו. ועל אחת כמה וכמה בזמן שהחלים באוהל במקסיקו). הוא לא ישתנקר, וכדי לעבוד עם ג'סי הוא אולי יהיה מוכן לבלוע את הכבוד שלו מול וולט.
        אולי.
        ואז להתחיל לערער לג'סי את התמונהלגבי ההרעלה. שוב, אולי.
        הכול פתוח כאמור.

  2. אירית הגיב:

    פוסט מהמם על פרק מהמם – מסכימה עם כל מילה! פרק מדהים, מרטיט ומצחיק!! וכן, כל כך מלא ביצים.

  3. תתש הגיב:

    פעמנו של טיו סלמנקה לא אכזב. האמריקאים צריכים לשים את הפעמון וכסא הגלגלים בסמית'סוניאן.

    סצנת לוח האותיות עוד תחיה שנים רבות בפארודיות ומחוות.

  4. מיכאל 23 הגיב:

    הגאוניות של הסדרה הגיעה לשיא חדש בפרק החותם את העונה הרביעית!
    המטמורפוזה של וולט הושלמה. מ-מורה לכימיה, אזרח נורמטיבי ל-נבל האולטימטיבי,
    אינטרסנט ואופורטוניסט מושבע. המתח, ההומור, המוזיקה, החיסול של גאס (סצינת קאלט שתיכנס לפנתיאון סצינות הקאלט של הטלויזיה לדורותיה), הטון החצוף – הכל מוביל אותנו למסקנה כי
    טוב היה להיוולד בשנים האחרונות ולחזות בסדרה כה בועטת, אמיצה, שוברת מוסכמות ומפתיעה בטירוף.

    איך בדיוק וולט שיכנע את הקטור לנקום בגאס ולהתאבד תוך כדי? לו היה לו שום לוח אותיות…
    ברשת עולות תהיות לגבי מי עזר לוולט להרעיל את ברוק, ולדעתי זה ברור כי סול אחראי לכך,
    שותף לפשע. למרות הכל, הגורל עבד לטובת וולט. אף אחד לא נפגע. הוא ניצח, כפי שאמר.
    לאן הולכים מכאן? הכל תלוי במייק, כנראה. יהיה מעניין לראות את הטריו בפעולה.
    נטלי, האנק לא יצא בתחושת ניצחון. אל תשכחי שהוא עדיין מחפש אחרי הייזנברג!!! 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      וולט היה צריך רק תשובה אחת מהקטור. צלצל דינג אחד ל"כן, אני בעיניין של לפוצץ את עצמי ואת גאס", ודינג דינג ל"לך חפש את החברים שלך".
      אגב, צדקת!!! הפרק הזה גילינו שהקטור לא רק שמבין אנגלית יופי ופי, יש מוח מאוד חד שכלוא בגוף הזה… או במילים אחרות – גילינו איך מבטאים "פינקמן" בצלצולית!
      🙂
      גיליגאן לא רוצה לדבר על זה, כנראה כדי להשאיר לו ולצוות שלו את האופציות פתוחות, אבל ברור שזה סול.
      לא בכדי הראו לנו לפני 6 פרקים שהוא זה שמביא לאנדריאה את הכסף של ג'סי ומסתחבק עם ברוק (קארפה דיאם, אוקיי?).
      הילד מכיר אותו ולא תהיה לו שום בעיה לקבל ממנו גלידה עם פצפוצי לילי אוף דה ואלי.

      האנק לחלוטין ניצח! הוא אומנם לא תפס את הייזנברג בעצמו, אבל מבחינתו גאס היה הייזנברג! הוא בעל המעבדה, האיש שהעסיק את גייל והדראג-קינגפין.
      רק אנחנו הצופים יודעים שהייזנברג הוא עסק של איש אחד (וחצי) ולא תאגיד סמים ענק. אל תשכח שהבולשת ועולם הפשע עצמו חושבים שהייזנברג הוא פושע גדול בהרבה ממה שהוא.
      הבולשת גילתה שהאנק צדק ובענק (גם המושחתים לא יכולים להכחיש את הפיצוץ הזה בין גאס ובכיר הקרטל לשעבר), והוא כבר יכול לחזור לעבודה.
      האובססיה שלו נוטרלה, אבל הוא קיבל הרבה בתמורה. tell him uncle Hank was right!

  5. לונה הגיב:

    וזה הזמן שלי לומר תודה לך, נטלי.
    שידרגת לי את חווית הצפיה בסדרה הזו.
    לא הגבתי כמעט בבלוג, אבל קראתי כל שבוע והתמוגגתי מהניתוחים המדויקים והנפלאים שלך. ניסחת בשבילי כל פעם מחדש (באופן שדי הפתיע אותי) את מחשבותי על כל מה שראיתי, הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לנסח לעצמי, ועוד הארת לי נקודות שפיספסתי והוספת לי תובנות.
    מעצבן אותי לקרוא כל מיני מגיבים ברשת שמתעצבנים מהסדרה כי היא לא הגיונית לדעתם, וכשקוראים אותם רואים שהם פשוט לא מבינים בכלל את הסדרה. כשקוראים אותך רואים שאת מבינה על מה את מדברת, הכל מנומק וקולע ומבחין בכל ניואנס, וזה תענוג. אני גם משוכנעת שברוב המקרים (אם לא בכולם) קלעת במדויק לכוונת יוצרי הסדרה, והם היו מתמוגגים לו יכלו לקרוא פה (והעובדה שניחשת את ה"טוויסט" לגבי ההרעלה רק מאששת לי את זה).

    מחכה בקוצר רוח לשני פוסטי-הסיכום, ומקווה למצוא אותך ברשת כותבת גם על העונה הבאה 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אוה, וואו, לונה, תודה רבה! 🙂

      זה מצחיק שאת אומרת, כי אחרי שכתבתי את הביקורת שלי התחלתי לקרוא (או לרפרף) בכל הריאיונות שנערכו לקראת ולאחר הפינאלה עם וינס גיליגאן, והיו כל כך הרבה דברים ששמעתי אותו אומר מנקודת מבטו שנשמעו בדיוק כמו דברים שאני אמרתי או כתבתי. מי שקורא את הסדרה כמו שצריך לא יכול לפספס את נקודת מבטו ואת כוונותיו, ויש כנות אדירה גם ביוצר הזה וגם ביצירה הזו.
      ולא משנה שזה מלא פיצוצים, צחוקים ושיגועים.

      לא רציתי לכתוב את זה בפוסט מטעמי דיכוי האגו האימתני שלי, אבל אני מרשה לפרגן לעצמי בתגובה.
      למען האמת היו כמה וכמה אנשים ברשת שניחשו את טוויסט ההרעלה, אבל אני לא חושבת שאף אחד מלבדי דיווח שהייזנברג מגיע כבר בפרק 11.
      אף אחד לא עשה את הקישור בין מטאפורת הקבר של סוף הפרק ההוא אל הרגע שבו וולט מסתכל על העציץ שהאקדח מורה אליו, הרגע בו הפך להייזנברג,
      כשברקע מושרות המילים המדברות על לידה מחדש מהקבר.
      זו לטיפת אגו נחמדה בשבילי, אני חייבת להודות, אבל זה בעיקר מראה על מידת המחשבה והפרטים הנכנסים לכל פרק בסדרה הפסיכית הזו.
      ואיך הכול קיים בטקסט הטלוויזיוני, לו רק טורחים לקרוא אותו לאשורו. 🙂

      שוב תודה, יקירתי.

  6. האח קרמזוב הגיב:

    סיום מעולה לעונה מעולה.
    כמה מחשבות שעלו לי:
    – מסכים לגמרי לגבי השוט על העציץ (ועוד עם פתק עם שם הצמח!). לדעתי מהסצינה על הגג היה ברור שוולט הוא המרעיל, לא היינו צריכים לקבל את זה עם פטיש חמש קילו.
    – החולצה הירוקה של וולט. ירוקה מתמיד, אני חושב. שונה מהפלטה העמומה הרגילה.
    – אם כבר צבעים, כשגאס צועד לעבר מותו, הוא מוקף בירוק של עצי בית האבות. כוונה תחילה?
    – הא!!!
    – ברוך שפטרנו מטייריס.
    – ועדיין, קצת מציק לי שלמסטרמיינד הקרימינלי הזה לוקח רבע שעה להבין שהמזכירה סוחטת אותו.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      השוט עם העציץ היה הכרחי לטעמי. אל תשכח שלא כולם עלו על דבר ההרעלה של וולט, וגם מי שכן, היו צריכים וינדיקציה.
      מה שהיה מיותר בתכלית היה השלט. תיחנקו, אנחנו אולי פתיים כמו פינקמן, אבל אנחנו לא מסוממים.
      בפרק שעושה צחוק מתהליכי איות היית מצפה לא לאיית לך פואנטות.

      צבעים – כוונה תחילה תמיד. גם אם אין לי באמת מוזג מה זה אומר.
      אבל ירוק מאז ומעולם היה צבע השינוי של וולט. איזכרנו את זה באחד הפוסטים, שכשהוא מדוכא ונדחק לפינה הוא חוזר לבז'-וולט, וכשהוא הייזי הוא ירקרק.
      עכשיו שהוא השלים את המהפך, הוא ירוק מאוד בוהק וחד משמעי.
      לגמרי ברוך שפטרנו מטייריס. אבל רציתי שג'סי יוריד לו איזה כף.

      חה! אני אהבתי את זה. זה היה עוד נקודות אנושיות שיש בוולט. כשהוא יודע מול מי הוא מתמודד הוא חד וחריף, אבל כשמפתיעים אותו במקום שהוא לא מצפה והוא לא דרוך לוקח לו זמן להתאפס.
      ולגיליגאן הזה יש יכולת מילולית מדהימה.
      הניסוח שלו של "דרס נו רפיוטאבל ונדור…" היא כל כך מדויקת בקומיות שלה, שהיא פשוט גמרה אותי.

  7. פינקמן הגיב:

    פוסט מעולה, רק רציתי להוסיף דבר אחד שקשה לעלות עליו מצפייה אחת.
    פרק אחד קודם לכן, וולט יושב בחצר ביתו ומסובב את האקדח שלוש פעמים. בפעמיים הראשונות האקדח מצביע עליו, אך בפעם השלישית הוא מצביע על הצמח – Lily of the Valley.

    • עמינדב הגיב:

      בדקתי ואתה אכן צודק!!! פשוט גאוני!!!

      אני לא בטוח שהבנתי נכון אבל נראה לי שהרעלה מהצמח הזה היא כנראה לא קטלנית. ג'סי אומר לו איזה משהו שזה קורה להרבה ילדים? אם וולט היה רוצה להרוג אותו אז הוא באמת היה מרעיל אותו ברייסין… בקיצור וולט הוא עדיין אסהול מניפלוטיבי אבל הוא עדיין קצת אנושי? למרות שבמהלך העונה המראה החיצוני שלו רק מתדרדר מפרק לפרק, עד לפרק 11 שהוא נראה כבר כמו חיה פצועה ומסוכנת. בפרק האחרון הפנסים שלו מתחילים קצת להחלים.

      נטלי, רציתי להצטרף לתשבוחות על הכתיבה שלך במהלך העונה, הוספת לי ממש לחווית הצפייה, וציפיתי לפוסט כמעט כמו שציפיתי לפרק חדש…. וכמובן שבזכות הפרסום שלך בוואלה התחלתי לצפות בסדרה אז בכלל תודה! מחכים לפוסטים בעונה האחרונה.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        היא לא אמורה להיות קטלנית, אבל ילדים קטנים, אי אפשר לסמוך עליהם בשיט.
        וולט לא רצה להרוג את ברוק, הוא אנושי והוא לא סוציופת סדרתי צמא דם, הוא פשוט קר ומחושב והוא נמצא במקום שהוא נותן חשיבות רבה יותר למוח שלו ולא לאנושיות.
        הילד לא צריך למות, רק לגסוס מספיק זמן כדי שג'סי יבוא אליו. הוא מעדיף לסכן את ברוק ובקי סימונס ולקוות שיהיה בסדר, מאשר למצוא דרך אחרת שלא מסכנת איש.
        ואם הוא עכשיו יכול לשים את האנושיות שלו ולפעול אף על פיה, בקרוב הוא יגיע למקום שבו הוא יניח בצד גם את האהבה (האמיתית) שלו לג'סי ויהיה מוכן לסכן במזיד גם אותו.
        אולי גם את המשפחה האמיתית שלו?

        ושוב תודה רבה לך. על הקריאה ועל ההשתתפות ועל המחמאות. אתם מחממים את לבי. 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ג'סיייי!!! 🙂

      בפרק שעבר נורא התלבטתי עם עצמי כמה לחשוף. הייתי משוכנעת ב-100% שאני צודקת, אבל לא רק רציתי להרוס לאחרים את ההפתעה ובעיקר את האפקט הרגשי שלה,
      ולכן רמזתי מספר פעמים על המשמעויות של אותו רגע עם האקדח המורה על העציץ, אבל לא אמרתי זאת מפורשות.
      בסיכום הפרק הזה הכנסתי גיף של השוט אבל האיכות שלו הייתה כל כך איומה שהסרתי אותו. התגובה שלך הבהירה שאולי אנשים לא יעשו את הקישור בלי הדימוי הזה והחזרתי אותו למרות האיכות.
      אז תודה. 🙂

      אבל זה יותר עמוק מזה. לא רק שהאקדח מורה על העציץ, המילים של השיר הנשמעות הן we are born again when we die, שהן בדיוק הרעיון המובע בסצינה.
      מתוך הקבר של וולט, מתוך נואשותו, הוא נולד מחדש כהייזנברג.

  8. toko הגיב:

    נטלי -מבריקה כרגיל.
    תודה על כל העונה.
    שאפו מיוחד על הניבוי המדוייק של הסצנריו הקובע!
    צודקת. הפתק היה מיותר, הבנו מזמן!
    הצבעים הוי הצבעים – גאס החליף בגדים לפני שיצא לבית אבות, וולט עם ירוק, ואפילו האנק לבש את הבורדו החגיגי..
    הטרמינייטור! ג'סי כבר חזה את בקרב היריות הראשון לא?
    ולסיום:
    רק לי השיר האחרון הזכיר את האינטרו של הוטל קליפורניה? ואם כבר הוטל הרי זה כבר ברור שהייזנוולט עמוק בפנים – you can checkout anytime you want, but you can never leave !!!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אאאארג! כן, הירוק של הייזנברג חזר!
      זה מאוזכר בביקורת העונה שלי, אבל שכחתי לכתוב את זה גם פה.
      האם גאס היה דבורה (צהוב ושחור) ו-וולט הוא זבוב (בלי קשר לצבע)? איזה חרק הוא ג'סי?

      אני חייבת להודות שכל המוזיקה בפרק (למעט זו בסצינת ההליכה של גאס אל בית האבות) ממש הזכירה לי את המוזיקה של הפיילוט!
      גם הנעימה הקלילה, המבדחת עם הגיטרה המקסיקנית וגם שיר הסיום שהזכיר לי את out of time man.
      וזה ממש תרם לתחושת הריסטראט והחזרה למקורות שהפינאלה הזה הותיר בי.

      ולסיום, תודה רבה. 🙂

  9. Scorsese הגיב:

    תודה רבה לך נטלי על ניתוחים נהדרים, סיום מעולה לסדרה הטובה ביותר היום בטלויזיה.
    מה שמדהים בסדרה שהיא נעה יפה בין ריאליזם לסוראליזם ובין דרמה לקומדיה.
    היא לא מושלמת, זה נכון, יש פאשלות פה ושם (כמו שציינת עם השלט, היה ממש מיותר), אבל היא ממתק הצפיה הכי ממכר שיש היום.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      לא, לא, תודה לך.
      על הקריאה, הפרגון ועל התגובה. זה מאוד מחמיא. באמת.
      ולא רק בגלל שאני מתה על "נהג מונית". P: (בדיחת הקרש הגרועה ביקום? יש מצב)

      • Scorsese הגיב:

        חח אני דווקא צחקתי, וחשוב לי לציין שעם כל האהבה שלי ל"נהג מונית" "החבר'ה הטובים" תמיד יהיה במקום הראשון אצלי. 🙂

        אתן את התחזית שלי לעונה האחרונה:
        וולט כמובן לא יגמור עם חיי הפשע הסוערים והמרגשים, ואני לא אתפלא אם בעקבות שיגעון הגדלות שלו הוא יהפוך למפלצת גדולה אף יותר.
        לדעתי האנק יהיה דמות מפתח בעונה הזאת, זה שניסה ללכוד את "הייזנברג" המפורסם עוד מהעונה הראשונה ירדוף את וולט עד לישורת האחרונה.
        מייק עשוי להיות האנטגוניסט לפחות בחלק הראשון של העונה, אלא אם כן היוצרים מבשלים אנטגוניסט חדש.
        הפיצוץ הסופי בין וולטר לג'סי יגיע רק בחלק השני של העונה, ואני בטוח שהוא יהיה עוצמתי מתמיד.
        אני לא מאמין שנשארו רק שישה עשר פרקים לסדרה האדירה הזאת. ):

  10. מאור הגיב:

    איזה כיף חגיגות סיום בשלושה חלקים!!!=) תודה רבה על הניתוחים העונה, היה תענוג ומאיר עיניים=)
    סורי שלא הגבתי שבוע שעבר, ראיתי את הפרק רק בחמישי והתנזרתי מאינטרנט עד אחרי שסיימתי לצפות בפינאלה. אני ממש מבסוט שעמדתי בזה, כי לא הייתי מנחש בחיים שוולט הרעיל את ברוק. באמת שאני מסיר את הכובע על ההברקה.
    אז בסוף יצאתי הטמבל היחיד, אבל אם לא היו עושים קלוז אפ בסוף על העציץ לא הייתי בחיים מקשר ומבין שוולט הרעיל את ברוק, אני מניח שזה מזעזע מדי מכדי שהייתי מאמין בזה אם לא היו דוחפים לי את זה לגרון.

    האמת היא שאני בדיוק חלק מאותם צופים שהמוות הגרוטסקי של גאס עצבן אותם. היה פיצוץ – עד שם היה מושלם, ואז הגיע השוט הטיפשי של יישור העניבה וזה היה פשוט רע לדעתי. חוץ מזה הפרק היה די מושלם, אז קשה לי לתקוף את הפרק רק בגלל שתי שניות גרועות מתוך חמישים דקות מבריקות, אבל זה בכל זאת השאיר לי טיפונת טעם רע בפה.

    איזה סדרה מבריקה, הפרק הזה היה בדיוק ההיפך ממה שכולם ציפו לו כי הוא לא היה אפל וקודר אלא יחסית כיפי ומלא הומור, ואיזה כיף שחסכו מאתנו קליף האנגר אכזרי ומורט עצבים כמו פעם שעברה, ושסול חזר, ושכל כך הרבה דברים נסגרו כל כך יפה שעכשיו פתאום אני מרגיש שהציפייה לעונה הבאה תהיה הרבה יותר פשוטה.
    ובסופו של דבר למרות שבהתחלה קצת חששתי לגבי העונה הזאת היתה לדעתי עונה מופתית. אני צריך קצת זמן לצינון ואז אני אוכל למקם אותה ביחס לאחרות (אבל לדעתי זה די בטוח שהיא קצת פחות טובה מהשנייה).

    מחכה לפוסטים הבאים!=)

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      חה! חמוד מצדך להתנצל כאילו לא הגעת לארוחה המשפחתית! 🙂

      אני חושבת שבהחלט היה צריך את השוט הסופי עם העציץ, כדי לא רק לרמוז לאשמתו של וולט, אלא לומר אותה מפורשות, אבל חד משמעית השלט על העציץ היה מיותר ובוטה מדי והרס.
      אני מניחה שמישהו, אולי ברשת, אמר להם שזה לא ברור מספיק וחייבים שלט. *facepalm*

      אני לגמרי אתך! עונה שעברה הקליף האנגר היה כל כך מטלטל שלא הבנתי איך מעבירים שנה וחודשיים מבלי למרוט לעצמך את כל השערות?
      לעומת זאת עכשיו אני פשוט שמחה שקבלתי את החיים שלי בחזרה. P:

  11. מיקה הגיב:

    אז אני במאוכזבים.
    קודם כל, מה זה הקטע עם גאס? הוא ישב מול הקטור. מול! איך הלך לו רק צד אחד של הפרצוף? וזה היה כל כך קריקטורי. אוף. ממש הוציא אותי המסדרה. הגריש כמו פרק של פאוור פאף גירלז או משהו.
    סנטי ישר עלה על זה שהכיסא ממולכד ושהקטור יצלצל בפעמון בשביל להפעיל את הפצצה, בשניה שהם נכנסו לחדר. אני עוד לא הספקתי לחשוב על זה אבל איך שהוא אמר זה התחבר סופית גם אצלי. רק חיכינו לרגע. מה שכן, המשחק של מרגוליס היה מדהים. כל הכבוד לו!
    גאס, לעומתו, קצת עצבן אותי במשחק שלו בסצינה הזו. זה הרגיש לי מאולץ טיפה.
    אול אין אול, התאכזבתי מרות.
    לדעתי בעונה הבאה האנק כבר הבין מי זה הייזנברג וזה יהיה החתול ועכבר של וולט והאנק. אחרי שוולט סובב את המכונית בפתאומיות, עלו להאנק החשדות. עכשיו הכל כבר ברור לו.
    נו, לפחות זה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אוי. 😦
      ראשית – רואים שהוא קולט ומספיק לקום לפני הפיצוץ, כך שאם התכוון לרצוץ יש מצב שבדיוק הספיק לקום ולסובב פרצופו (אם תסתכלי בסצינה כיוון הגוף שלו בהחלט מורה על סיבוב לכיוון הנכון מבחינת הפציעה).
      שנית, הוציא אותך איך? שלא היית מחוברת רגשית לשאר הפרק? שלא נכנסת לקתרזיס של סצינת הונדליזם ולבאסה שבגילוי פניו האמיתיים של הייזי?
      או ברמה שלא תחזרי אליה בעונה הבאה?

      באסה שסנטי עלה על זה, אני אשכרה הייתי משוכנעת שוולט צריך לצוץ ל"עימות החזיתי" ולכן אין סיכוי שזה פצצה.

      ולגמרי איתך בעיניין האנק. 😉
      נו, לפחות זה.

      • מיקה הגיב:

        האמת היא שאת הייזנברג את הרסת לי. מרגע שהסברת מה קרה היה לי ברור שאת צודקת וידעתי. אמה מה? הסדרה היתה יכולה לעשות את זה *טוב* והיא לא עשתה את זה. או בואי נגיד ככה * זהירות ספוילר באפי * – אם ספיילרו לי שאנג'לוס יהרוג את ג'ני הייתי חושבת שהרסו לי – עד שהייתי רואה איך זה קורה – באגביות, בלי לתת לה טיפה חשיבות. טאק – הלכה המפרקת. אז גם שובר שורות היתה יכולה לעשות את הגילוי שוולט הוא הייזנברג בצורה שהיתה גורמת לי להחזיק מהם ולא להתאכזב שכבר שבוע ידעתי את זה כי נטלי סיפרה לי. הם לא.
        וכן, גאס קולט את זה שניה מאוחר מדי אבל… לא יודעת. זה היה לי קריקטורי מדי, הוציא אותי מהרגע ואיבד אותי.
        אבל ברור שאני אחזור לסדרה, דא?! עוד יש לי האנק וג'סי לדאווג להם!

        למה באסה שסנטי עלה על זה?

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          אוי, שיט.
          אז מה שאת אומרת זה שביני לבין סנטי חרבנו לך לגמרי את הפרק. הגעת אליו עם ידיעה של מהי הפואנטה ואז את ההפתעה השנייה גם הרסו לך. זה… הורס את החוויה.

          – זהירות ספוילר באפי – המוות של ג'ני היה דרמטי וחשוב מאוד, אבל הוא לא היה חשוב באותה מידה כמו הטוויסט הזה. לא מתקרב אפילו. – סוף ספוילר באפי _
          הפיכתו המלאה של גיבור הסדרה להייזנברג הוא מהלך מכריע ומכונן בה, אין כאן מקום לאגביות. הגם שהוא מהלך הרבה יותר מסובך עלילתית מסתם רצח.
          אני חושבת שהשוט אל העציץ היה הכרחי, כי המלודרמה חשובה לסיבוב הסכין, אבל חושבת שהצבת השלט הייתה בלתי נסבלת. הקו בין הדגשה מהותית לבין איות הוא דק והם לצערי חצו אותו.

          שמעתי מאנשים שלא קראו אותי או תיאוריות של אחרים והסוף פשוט גמר אותם. הם פשוט לא ראו אותו מתקרב אליהם כמו הרכבת השועטת שהוא.
          לכן, כן, אני די מתבאסת שהרסתי לכמה וכמה אנשים את חווית הצפייה. זה מסוג הדברים שללא ספוילרים מקדימים היה אמור לעבוד כך – מראים לך את העציץ בשוט הסיום, ובום! המוח שלך פתאום חוזר אחורה וכל חלקי הפאזל נופלים למקום ואתה מרגיש כמו אידיוט, כמו בובת גרב בצורת ג'סי, ולא מאמין שהיית כזה עיוור.
          והרי יש המון פרטים שהם הכניסו לשם ואתה מרגיש כמו טאמבל שלא עלית עליהם. הנדנודים של סול, היעלמותו של וולט בפרק, היול והידיים השובבות שלו, כל משפט ומשפט שוולט אומר לג'סי בעימות, החשד של גאס שעוצר אותו מלהיכנס למכונית, כמה מהר וולט המציא תוכנית לחיסול גאס ובנה פצצה, וכמובן השוט עם האקדח והצמח.
          וגם דברים מוקדמים יותר בעונה שלא הבנת את חשיבותם כמו הביקור של סול את אנדריאה וברוק.
          בעיניי זה היה עשוי מאוד, מאוד טוב (למעט אותו שלט אומלל). והממזריות של לתת לג'סי לעלות על התוכנית של וולט על ההתחלה ולגרום לנו לחשוב שג'סי אדיוט שהוא בכלל חושב את זה! ת'ינק אבאוט איט, איטס בריליאנט!!!
          נו, לפחות גם הרסתי לעצמי…

          • מיקה הגיב:

            לגבי דוגמת באפי – אני פשוט מכירה מישהו שצפה בבאפי רק אחרי שתרגם את העונות המאוחרות שלה לצורך עבודה. הוא ידע על כל עלילת אנג'לוס ומה קורה' ובכל זאת נשאר פעור לסת וחווה בעוצמה את הרגע כשנחשף אליו, בגלל האגביות. בדיוקכי היא כבר היתה דמות ממש מרכזית בשלב ההוא, ומילא להרוג אותה, אבל בכזה חוסר חשיבות?
            רוצה להגיד שהאגביות לא מתאימה במקרה הזה (אם כי, תארי לך שגאס היה מתחסל באגביות. כמה שומט לסתות זה היה?) אבל הפואנטה היא לא האגביות. הפואנטה היא שמה הולך לקרות לא חשוב (אם יודעים או לא) כמו האיך שזה הולך לקרות. והגילוי הבלתי מעורער שאכן היה זה וולט שהרעיל את בראק (לא יעזור, לא עובד לי הו' הזו פה) – זה פשוט לא היה עשוי טוב.
            עניין הפעמון והכיסא הממולכד – אם סנטי לא היה אומר את זה אז כמה שניות אחר כך זה היה מתחבר גם אצלי. אני תמיד צופה דברים כאלה מקילומטרים וזה אף פעם לא הפריע לי ליהנות. לא לכשעצמו בכל אופן. מה שהפריע לי היתה הקריקטוריסטיות של הפייס אוף של גאס. מסדרה שבפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלויזיה הציגה הריון אמין (ועוד בפרישה על פני כמה עונות!), סדרה שמצליחה להצעיר ולהזקין שחקנים בכזו יעילות, אני מצפה לפייסאוף קצת יותר מציאותי למראה וקצת פחות" קיל ביל, איזה כיף, משפריצים פה דם! (not)".
            הביוקר של סול את אנדריאה – איך זה חלק מהתכנית של וולט? מה בו גרם לך לחוש ש"זה עשוי טוב", ביחס לסוף העונה?
            מסכימה שהתכנית היתה גאונית וכל זה, אבל הפרק האחרון פשוט לא עמד בציפיות שהוא בנה, בבילד אפ. לא בעיני.
            כשאתה יוצר דברים כאלה, אתה חייב לקחת בחשבון שיהיו כאלה שיבינו ויצפו את הדברים, ואני חושבת שאתה חייב להכניס את זה למשוואה ולתת גם לאלה שחזו דברים מראש את הפיי אוף שלהם. ופה פשוט לא היה את זה. אוף. וכל הפרצוף הקריקטוריסטי, כל זה ביחד פשוט הרס לי.
            לא נורא, תהיה עוד עונה. ווהו!

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              כי אם בראק (פרגנתי לך, אבל עלה לי בבריאות) הכיר את סול כמישהו שקבוע מביא לאימא שלו כסף ומסתחבק איתו, לא הייתה לו שום סיבה לחשוד בגלידה עם האוכמניות שהביא לו…

              מצחיק. אני ידעתי הכול ועדיין לא התאכזבתי. להפך, התמוגגתי מכל רגע.

              לי לא הפריע. גאס תמיד היה קריקטורה והגזמה סינמטית טראשית במתכוון. אם וולט, ג'סי או האנק היו מתים ככה הייתי מתעצבנת, כי הם תמיד היו בשר ודם.
              הם כמובן לעולם לא ימותו ככה.

              • מיקה הגיב:

                את פרגנת לי אבל הבלוב לא. לא קיבלתי התראה! אז מזל שנכנסתי לבדוק בכל זאת, כי אני לא סומכת על טכנולוגיה…

                תודה, זה הסבר מצוין בעניין אנדריאה, הסחבוקיה וסול.
                ואני מקבלת את ההסבר שלך, אבל זה לא מוריד מהבאסה שהפרצוף הזה עשה לי ומהאכזבה שלי. תאמיני לי, לי זה כואב יותר. אחרי הכל – את נהנית 😉

  12. תתש הגיב:

    אני לא חושב שהחקירה של האנק הגיעה לסיומה. השאלה הראשונה שלו תהיה מי מילכד את טיו סלמנקה ושרף את המעבדה? זה לא יכול להיות טיו סלמנקה וזה לא יכול להיות הקרטל כי כבר אין קרטל אז מי עשה את זה?
    האנק יודע שגאס הוא לא הכימאי וזה פשוט לא באופי שלו לא לנסות למצוא את אותו כימאי לא ידוע שהחליף את גייל. אין מצב גם שאחד העובדים במכבסה לא יגיד משהו על האיש הקירח עם הזקן שתמיד יצא ונכנס מאותה מכונה שהובילה למעבדה (להאנק יש קלסתרון של הייזנברג).

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תן לי לנסח את כוונתי יותר טוב.
      אני חושבת שאם וולט סיים עם חיי הפשע היה אפשר להאמין שהקשר בין הייזנברג למעבדה עלה בלהבות ולהאנק לא נותרו קצי חוט.
      קלסתרון זה לא ממש הרבה, כי אף אחד מהעובדים שם לא ידע איך קוראים למזוקן ההוא, ולא בטוח שהם לא עדיין מתורגלים היטב לא לומר דבר. "לא ראינו כלום, סניור".
      הוא לא באמת יודע שהייזנברג לא היה גייל, זו הייתה רק דעתו הלא מבוססת של גיסו המבושם. ומה מחייב שהיה לו תחליף? יכול להיות שהכחול שמסתובב עדיין בשוק, חודשיים-שלושה אחרי מותו זה לא שאריות הבאטץ' האחרון שבישל. אם וולט הפסיק לבשל, העצירה באספקה בהחלט תסתדר עם זה.
      וודאי שזה לא הקלוז'ר שהאנק רצה, אבל היי לפחות כולם יודעים שהוא צדק ב-100%, לא יפקפקו בו שוב (שזה בהחלט יכול לעזור לו אם *כן* יחליט להמשיך בחקירת הייזנברג) וירצו להתחנף אליו ע"י החזרתו המהירה לשירות.
      משהו יצטרך לצוץ כדי שלהאנק יהיה עם מה לעבוד. וזה בוודאי גם מה שיקרה.
      ולדבר הזה בעיקר קוראים האגו של וולט, שלא יוכל לסיים את חייו בשקט כבעליו של מכון שטיפה.

      מ-א-י-ד-ך, אני הייתי די בטוחה שהתאונה של וולט הדליקה אצל האנק את כל הנורות, כך שיכול להיות שהוא כבר חושב שזה וולט וחוקר אותו…

      • מיקה הגיב:

        לדידי, זו לא רק התאונה שהדליקה לו נורות ותכוון אותו אל וולט. זו גם ההיעדרות של וולט מהזירה בזמן הטיפ שהקרטל רוצה להרע להאנק. ויכול להיות שגם יתחבר לו הקטע עם האף בי איי שהותרע בעניין הרייסין וג'סי. אני חושבת שהעונה הבאה תהיה משחק חתול ועכבר של האנק מנסה להוכיח או להפריך את הרעיון שוולט הוא הייזנברג.

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          מסכימה לגמרי. זו התאונה שהדליקה, וההעידרות החשודה של וולט שהעמיקה את החשד.

          לא הבנתי אבל איך אפשר לקשור את וולט לרייסין ולג'סי?
          הקשר בין וולט לג'סי ברור וידוע, והקשר בין ג'סי להייזי גם, ואם האנק חושד בוולט, הוא בוודאי יודע שהוא עובד עם ג'סי.

          ובהחלט. עונה הבאה זו העונה האחרונה לכן ברור שזו העונה שהאנק מגלה על וולט ומתעמת איתו חזיתית.
          א-ב-ל, בגלל שזה כזה ברור, ברור לך שהם יעשו על זה איזה טוויסט מאוד רציני.

          • מיקה הגיב:

            אם האנק שומע שהאף בי איי נקרא כי הועלה חשד שג'סי הרעיל את הילד ברייסין (שלא לדבר על אם מראש הוא שומע את זה כ"קראנו לאף בי איי כי מאיפה הכלומניק הזה יודע על רייסין?") – אני חושדת שזה יחבר לו את הקצוות. הוא יודע על הקשר בין ג'סי לוולט. הוא יודע כמה וולט חכם ומשכיל – בעיקר בעניינים של ביולוגיה וכימיה. אז מאיפה ג'סי יודע על רייסין? מוולט. רק מוולט.

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              למה? וולט אמר משהו להאנק על רייסין? זה לא שוולט רעלולוג, הוא סתם כימאי. ספק-גאון, אבל זה לא קישור ישיר.
              האנק יודע שוולט וג'סי קשורים, אבל הוא לא יודע שאין לג'סי אף אחד מלבד וולט, זה רק אנחנו יודעים. למה שיחשוב שיש לו רק אדם אחד בחיים שיידע על רעלים, לדידו של האנק הוא הרי הכיר גם את גייל הכימאי.
              לא יודעת, לא נראה לי שדווקא זה מה שיעשה את הקישור. אלא אם כן ייתווסף עוד פרט למשוואה.

              • מיקה הגיב:

                לוידעת, תחושת בטן כזו. ככה אני חושבת עובד המוח של האנק. "רגע, מאיפה האפס ההוא מכיר רעל כזה נדיר? כזה מתוחכם? רגע… רגע… מי הוא כבר יכול להכיר שיכול לתת לו מידע כזה? אולי הכימאי המת ההוא? אבל הוא מת. ובל נשכחה[1] שוולט אמר, ובצדק, שהגייל הזה בכלל לא היה כזה גאון. רגע… וולט! וולט מכיר את ג'סי! וולט גאון! …היי!"

                [1] לא, אני לא חושבת שבמוח של האנק יופיע "בל נשכחה". פשוט לא מצאתי ניסוח יותר טוב כרגע.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      מרפרוף זה נראה לי יותר כמו סיכום פרק ולא סיכום עונה.

      אבל אם אתה מחפש סיכומים, הרשת מלאה בהם. הטובים והרציניים שבהם הם אלה של ה-AV CLUB וזה של HITFIX. עוד לא יצא לי ממש לקרוא אותם העונה אבל הם תמיד מעמיקים ומרתקים,
      והקטע הכי טוב בהם? התגובות. התגובות על הפוסטים הללו מבריקות.
      אני לא קוראת ביקורות של אחרים לפני שאני כותבת את שלי, כדי להישאר כנה לניתוחים שלי, אבל יש לי סטייה קשה של רצון לבדוק תגובת קהל אז אני תמיד בודקת האשטגים בטוויטר ולפעמים לא מתאפקת ומעיינת בתגובות של AV CLUB. הילאריוס.

  13. שילה הגיב:

    נטלי, תודה ושוב מליונים של תודות, חלק מחוויית הצפיה שלי בשובר שורות היה להיכנס לכאן, להתעמק, לצחוק, להבין, להזיז חלקים נסתרים לכדי פאזל. היה נפלא, מסיבה ארוכה עם אפטר פארטי, ומצער עד כואב להיפרד, ולו לפז"ם מוגבל.

    את כותבת נפלא, ותקוותי שהסשן פה יימשך ולא יפסיק…

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      וואו, תודה רבה לך!
      מאוד מרגש אותי לשמוע מעוד אנשים שנהנו ממה שעשינו פה. אני ממש מודה על התגובה, והאגו ההייזנברגי שלי מודה לך על המחמאות. 🙂

  14. מתן קליינר הגיב:

    מסכים עם כל מילה.
    העציץ לא הפריע לי כל כך, אמנם זה היה ברור מהרגע שהתחילו להתקרב אליו שזה הוא אבל זה מין סגירת קצוות, לסיים את הפרק והעונה בתמונה שהיא שם של פרח חסר שהוא לכאורה חסר משמעות הוא כל מה שהייתי יכול לצפות משובר שורות, במקום להראות לנו בשוט האחרון של העונה פורטרט של וולטר מחויך או ג'סי מלנכולי היא סוגרת עם שם של פרח, ענק.
    והמוות של גאס היה גאוני, הרי ברור לך שהוא מת אבל ברגע הראשון שרק חצי מהפרצוף שלו נראה אתה חושב לעצמך, מה? הוא חי? וכשהמלצמה עוברת ומגלה את הפרצוף החצוי זה רגע קומי ענקי ומוות הרואי שמגיע לגאס.
    והאיזכור לכפיות של מרי, 48 כמו מספר המדינות של ארצות הברית בלי אלסקה והוואי זה הרי משפט אידיוטי אבל מרי "פורטו ריקו זאת לא מדינה, אבל אולי הם חשבו, יום אחד" זה לא יותר חכם וזה היה מין קישור נחמד.
    אז לחיי העונה הבאה ולחיי הסרטן של וולטר!

  15. מתן קליינר הגיב:

    הייתי בלונדון אז לא הייתי יכול לראות אבל איך שירדתי מהמטוס רצתי למחשב להוריד את הפרק.
    והאזכור, מרי גנבה את הכפית של פורטו ריקו שהיתה חלק מאוסף של כפיות מכל המדינות בארצות הברית חוץ מזה שפורטו ריקו היא לא מדינה ובפרק הזה שוולט בא לבקר את טיו הקריאו מספרים בבינגו של הזקנים האחרון היה 48 כמו מספר המדינות של ארצות הברית בלי אלסקה והוואי, זה אולי כלוש וחסר כל קשר אבל אותי זה ממש הצחיק.

  16. וואו חתיכת עונה וחתיכת פרק! בהחלט פרק גאוני בכלכך הרבה רמות שאי אפשר שלא לחוש הערצה ליצור הסדרה על ההומור, הקצב והסגנון. סצינת המוות של גאס היתה שיא השנינות. הדמות הגאונית הזאת ללא ספק עשתה לי את העונה, במיוחד אחרי הפרק עם הפאלשבק והקלואז-אפ הבלתי נשכח על האצבעות אחרי החקירה המשטרתית. גאס יכול להתחמק מכדורים, בעל חוש שישי לרכבים ממולכדים ועיניים בכל מקום ובכל שעה, ואפילו ברגעיו האחרונים היה נראה לרגע שהצליח לשרוד פיצוץ מטווח אפס. הסידור האייקוני של העניבה נותנים לצופה עוד שניות של תדהמה והתפעלות מהיצור העל-אנושי שנראה כי יצא ללא פגע מהחדר, אבל ברגע שהמצלמה מראה את גאס בשלמותו והצופה מגלה כי גאס הוא בשר ודם מתחת לחזות הרובוטית, אתה מבין שזה לא יכל להגמר אחרת. העובדה שגם אחרי מוות וודאי הבמאי מצליח להוציא מאיתנו WTF נוסף וזאת רק בשביל לגלות שנייה אחרי זה שהוא לרגע עבד עלינו בעוד תחבולה קטנה ומנומקת שנבנתה במהלך עונה שלמה היא גאונות.

    תודה לך על הפוסטים השבועיים המרתקים והניתוחים המעמיקים. ברגע שאני מתחיל לקרוא אני פשוט לא מסוגל להפסיק….
    עכשיו רק צריך לחכות שנה לעונה האחרונה….

    אגב, לגבי התיאוריה שבה סול משחק תפקיד בהרעלה של הילד, נתקלתי בוידיאו המנומק הזה:

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ווהו, עוד קורא חרישי מגיח מהשיחים!
      מאוד מחמיא לשמוע שנהנית, וכן,אני מסכימה עם כל מילה.

      מה שחסר לי בכל הניתוחים הללו של התיאוריה זה התעכבות על הדברים שוולט אומר לג'סי בעימות ביניהם ב-4.12.
      אלה הם הדברים שלי הכי כאבו, כי המניפולציה שם היא בשיאה וכל משפט הוא שקר מכוונן היטב. הניצול הציני שלו את ג'סי, את מה שמפעיל את ג'סי ואת מה שג'סי רואה בו וצריך ממנו, הוא אולי חטאו האיום ביותר.
      היי, לרצוח אנשים ולסכן חפים מפשע זה פשע יותר חמור, אבל הם כולם סתם אנשים בלי נגיעה ממשית לחייו של וולט. את ג'סי הוא אוהב.
      מה זה אומר על מה שיהיה בעתיד מוכן לעשות בבני משפחתו? האם גם בהם ישתמש?
      ומתי יהיה מוכן להרעיל ככה גם את ג'סי?

  17. מיכאל גינזבורג הגיב:

    נטלי, הנכל תלוי בנסיבות אליהן וולט ייקלע…
    אגב, אין סיכוי שוינס גיליגאן לא ראה Weeds
    בוב אודנקירק משתתף בפרק של עונה 4…. חשוד! 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      לא אמרתי שגיליגאן לא ראה ווידס אי פעם. אמרתי שהוא לא ראה אותה כשכתב את הפיילוט, אני בטוחה שמאז שכולם אמרו לו "זה בדיוק כמו ווידס" הוא רץ להשלים פערים.

  18. שחר- רמת הגולן הגיב:

    לצערי נחשפתי לבלוג רק באמצע עונה 3, ההפסד כולו שלי. תודה רבה נטלי על החווייה המשלימה כפי שכתב כאן שילה, אשכרה הבלוג הוא אפטר של אחלה מסיבה! הייתי יוצא מפרקים מסויימים עם סימני שאלה מעצבנים וכאן מצאתי הבהרות ופתרונים משהו טוב.
    עלי והצליחי

  19. chaim הגיב:

    נהניתי מאוד לקרא
    ניתוחים מצויינים.
    ( אני אישית חושב שהסוף של העונה אחר לגמרי אבל ) אני מאוד רוצה לקרא את הפוסטים של העונות הראשונות
    היכן הן ?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי חיים, תודה. 🙂

      אני חוששת שזו השנה הראשונה שאני עושה ניתוחי פרקים, היות ורק לפני שנה פתחתנו את הבלוב.
      מה שכן, לא הפסקתי לברבר על הסדרה בתקופת הפגרה הקודמת בכל פוסט שני, והתמקדתי בה שני פוסטים.
      בהמלצת צפייה גורפת ונטולת ספוילרים.
      הסדרה הכי טובה בטלוויזיה 2010

      ובאופן מעמיק וגדוש ספוילרים כאן:
      אפקט הזבוב

      והייתי שמחה לשמוע, איך את תפשת את פרק הסיום?

      • chaim הגיב:

        אני כותב מהפלאפון אז לא אוכל להאריך כרגע.
        רק לציין שעברתי על הפוסטים האחרים בינתיים וגם על שאר פרקי העונה ו
        א. הכתיבה והניתוחים שלך מדהימים
        ב. הסדרה הזו היא כל כך יותר ממה שחשבתי אחרי שקראתי נקודת מבט של תסריטאי
        ג. הציפייה שלי לעונה הבאה גברה.

        רק שאלה קטנה לפני שאענה על שלך (שאהיה מול מחשב)
        למה פרק הזבוב כל כך מצויין בעינייך ? קראתי את כל(!) הפוסטים והתגובות בבלוג כדי לקבל תשובה על זה אבל דליתי רק פרטי מידע ואפילו ראיתי אותו שוב כדי לראות אולי חמקו ממני דברים.
        אז בסדר זה פרק קורע ( " זאת חרב הזבובים שלך? " ) ובאמת רואים את המשחק המדהים של קרנסטון. אבל תוכלי לכתוב ( בפירוט ? ) על הפרק הזה
        אני ממש מעריך את דעתך .

        ( מה שחשוב שלא הארכתי )

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          קודם כל תודה רבה ודי, תמשיך. P:
          שנית, בשמחה אדבר על הזבוב, אבל זה יקרה רק אחרי שאתמודד עם אסון פוסט סיכום העונה שמתנהל בימים אלו.
          (סיפור ארוך. בקצרה – האינטרנט ועולם המחשבים יצאו במלחמה נגדי)…

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          לצערי די זנחתי את הבקשה הזו שלך (ארורים תהיו, חיים אמיתיים!), אבל במידה וזה עדיין רלוונטי, הנה הביקורת הקצת מבולגנת שלי על פרק הזבוב.

          קודם כל, וידוי אישי. אני מתה על "ספיישלים" בסדרות. ומבחינתי פרק בקבוק הוא ספיישל לכל דבר. למעשה, לעתים קרובות פרקי הבקבוק, בגלל שהם פועלים מתוך מגבלה תקציבית (וימי צילומית), נאלצים להיות הרבה יותר יצירתיים מפרקים רגילים. זה נכון לגבי הכול, יוצרים טובים הם מי שיודעים להפוך מגבלה ליתרון. כך, וזו דוגמא חביבה עליי, ב"בחזרה לעתיד 2" השחקן ששיחק את האב לא רצה או לא יכל להשתתף בסרט השני. הדבר הזה גרם לתסריטאים לחשוב על עלילת היקום האלטרנטיבי בו ביף רצח את אביו והתחתן עם אימו. המגבלה הזו בעצם יצרה את התסריט האפל, הנפלא וה"אילו חיים נפלאים"-י הזה.

          ובחזרה לעניינו: "הזבוב" הוא מחזה קלאוסטרופובי בן שני שחקנים (וזה לא פלא שהוא נכתב ע"י שני מחזאים בעברם). הוא נשען על ההופעה המרטיטה של שני השחקנים הנשגבים הללו, על הדינמיקה ביניהם, אבל בעיקר על כל העבר המשותף והלא מוצהר בין הדמויות. זה כמו האינטימיות הפסיכולוגית של מחזה אבל עם קהל שמודע באופן עמוק להיסטוריה של הדמויות. זה עומק שלתיאטרון כנראה לעולם לא תהיה יכולת להגיע אליו.
          והמחזה הזה הוא גם מטאפורי ואקזיסטנציאליסטי, והוא מזכיר את שייקספיר כמו גם את בקט.

          בעונה 3, בצל הטראומה סביב מותה של ג'יין והתרסקות המטוסים, וולט הרחיק את עצמו מג'סי. יתכן והוא חשב שזה לטובת שניהם, יתכן ורגשות האשמה היו קשים מדי, אולי חשב רק על עצמו, אבל מה שברור הוא שוולט הדף את פינקמן באלימות.
          וכך אנחנו מקבלים עונה שבה לשני הגיבורים שלנו אין כמעט זמן מסך משותף, ואם יש אז הוא ההפך מאינטימי.
          גם רגע הוידוי הגדול של הרגשות שלהם (3.7) נעשה בריב קולני והוכרע כשהם רחוקים, דרך שיחת טלפון (ובסאבטקסט, כמובן).
          גם לאחר הפיוס, ולמרות העבודה המשותפת במעבדה, הם כמעט לא נראים יחד על המסך.
          ופתאום מגיע הפרק הזה שכולו אינטימיות וכולו מוקדש לשני הגיבורים ולמערכת היחסים ביניהם. למי שמוצא את מערכת היחסים הזו אחד מההישגים הכי גדולים של הסדרה, זו מתנה אדירה.

          וב"זבוב", לראשונה בסדרה, וולט מראה חרטה. המון דברים עברו על הדמות ואנחנו הצופים יכולנו רק לנחש מה זה עושה לוולט המדחיקן שלא מפסיק לשקר לעצמו ולסביבתו… ואם בכלל זה עושה.
          והנה כאן וולט חושף בפנינו את הצד האנושי שעוד קיים בו מתחת לשכבות ההדחקה, הצד שג'סי כל כך כמה לראות, וזה שובר לב.
          ולראשונה מאז מקרה ג'יין חזרתי להזדהות עם וולט. אני עדיין חושבת שהוא חלאה וזעמתי עליו, אבל הבנתי אותו כבן אנוש וריחמתי עליו, כי יותר מכול הוא שנא וכעס על עצמו.
          והנאום שלו שבו הוא מחשב בדיוק את הרגע בו היה צריך למות, הוא רגע כל כך רגיש, מכמיר לב ומדויק מבחינה פסיכולוגית. זה הרי בדיוק מתאים לוולט, לנסות להחדיר היגיון ונוסחתיות לחרטה. לו רק היה אפשר להחליט באיזה רגע למות בעזרת מתמטיקה ודדוקציה…

          ובכלל, הפרק מלא ברגעים אנושיים חומצי לב שנמצאים שם רק אם הצופה קשוב ונמצא עם הדמויות באותו החדר, באותה השיחה.
          כמו שג'סי זוקר אוזניו למשמע שמה של ג'יין דרך האנקדוטה על אביה. זה רגע כל כך קטן אבל כל כך נכון.
          או שהוא נואם על האופוסום של דודתו, אבל בעצם מגשש ובוחן האם וולט מאבד את שפיותו כי יש לו גידול במוח.
          והוא מצייר את ג'סי, אולי לראשונה באופן כל כך מובהק ולא רק מרומז, כמו השפוי מבין השניים.
          ונותן לו, מתוך האינטימיות והחלפת התפקידים, אפשרות להראות כמה הוא חכם, לוגי ומתחשב.

          וכדי לאזן את כל הדרמה הרגשית המתחוללת מתחת ומעל לפני השטח, הפרק גדוש בדיאלוגים מבריקים וכמה מהשנינויות הכי זכורות בסדרה.
          Since when did they change it to opossum? Opossum makes it sound like he's irish or something.

          You know what is okay to put in hot dogs? Pig lips and assholes. But I say, hey, have at it bitches 'cause I love hot dogs.

          Yo, gatorade me, bitch!

          We make poison for people who don't care. We probably have the most unpicky customers in the world.

          זאת ועוד ובערך כל דיאלוג בינו לבין וולטר בתחילת הפרק.

          למעשה, הפרק בנוי כך: מערכה ראשונה קומדיה, מערכה שנייה דרמה… ואז מגיעה המערכה השלישית והיא סרט מתח לכל דבר, אבל סרט מתח שמושתת על עומק רגשי אדיר.
          ג'סי מסתכן בשביל וולט, אפילו שהוא יודע שהוא חולה ועייף ומשוגע, אבל מסירותו כל כך רבה למורהו שהוא מחויב אל המרדף. הוא מטפס על הסולם ומתנדנד בין שמים לארץ.

          ואז מתחילה סצינה שהיא אחת הסצינות האהובות עליי בהיסטוריה של הטלוויזיה.
          מצד אחד, נבנה כאן מתח בלתי נסבל בו הקהל לא יודע ממה לחשוש יותר – מפליטת הפה של וולט בדבר מועורבותו בגורלה של ג'יין, או מנפילתו של ג'סי ושבירת המפרקת.
          בחדר אחד, בלי באד גייז בשטח, שובר שורות עדיין מצליחה לעצור את נשימתי ולגרום לי לצפות בה ממאחורי הספה.

          מצד שני, היא מייצרת את אחת המטאפורות הויזואליות הכי כנות ונוגעות ללב שאי פעם ראיתי.
          רבות דובר על הזבוב ומה הוא מסמל (בפרק את מצפונו של וולט, אבל במכלול היצירה גם את וולט המזהם את סביבתו),
          אבל דימוי הסולם הוא ההישג הגדול של הפרק וזה שלקחתי אתי ימים רבים אחרי הצפייה, וזה שמחשבה עליו עדיין מעלה לחלוחית בעיניי.

          ג'סי מטפס על סולם ומוכן למות בשביל וולט, בשביל לרצות אותו, לזכות בהערכתו ולעזור לו, למרות שהוא יודע שהוא מטורף, ו-וולט, היודע עמוק בפנים כי הוא מאבד אחיזה (במציאות, בשפיות, בחייו) הוא זה ששולח את פינקמן לסכן את עצמו ולא מצליח להפסיק לסכן אותו גם כשהוא אכול חרטה ורועד מפחד.
          הוא יודע שהוא זיהם את ג'סי אבל הוא לא יודע איך לעצור את הזיהום.
          it's too late.

          תחשוב על מערכת היחסים שלהם למן היום הראשון עד לאותה נקודה (ועד היום, תכלס) והמטאפורה הזו שורפת באמיתותה.
          וולטר ווייט יביא לחורבנו של בן טיפוחיו, ולחורבן כל האנשים האהובים עליו.

          אני יודעת שאתה לא שנאת אותו אלא סתם לא הבנת על מה הרעש, אז זה לא לגמרי קשור אליך אבל אני חושדת שאנשים ששנאו את הפרק הם אנשים שקצת אולי לא יודעים לקבל שינוי ולהראות גמישות מחשבתית… ואולי הם פשוט צופים בסדרה הלא נכונה.
          למן ההתחלה הפרק מסמן את עצמו כשונה ומתבקש מהצופה לזרום אתו. אם אתה זורם עם השינוי הסגנוני (התיאטרליות הקיצונית מחד, ה"חוסר עלילה" והתמקדות בפסיכולוגיה מאידך), הפרק הוא יצירת מופת שלמה ומושלמת.
          אם אתה מתעקש לשבת על נקודות כמו קצב ("מה זאת ההתמרחות הזו, זו סדרת אקשן!" [אה… לא, זו לא]) או אמינות (למרות שכל מה שקורה בפרק מנומק להפליא, תמיד יקומו הקטנוניים וידברו על ההסתברות הנמוכה שיש לבנאדם שחטף בומבה בראש לקום ולרדוף אחרי זבובים, או משהו מבריק כזה), אתה מפסיד חוויה מרטיטה.

          לגישתי, ואני סבורה שכך גם הסדרה עצמה חושבת, התפתחות של דמות היא היא העלילה כאן. ואם אנחנו מגלים שוולט כן חווה חרטה, זה נורא דרמטי וממש מהותי ליכולת שלנו לרצות לעקוב אחריו ואחר מעלליו האיומים.
          לא הייתי רוצה שבכל פרק ידושו הדמויות במצבן הפסיכולוגי ויאווררו אמיתות שרק חשדנו בהן, אבל כשפרק כזה מגיע אחת לשלוש וחצי עונות, הוא עוצר נשימה.

          • chaim הגיב:

            קודם כל , שמח לראות שאת עדיין בחיים , חשבתי שמשהו קרה ……

            דבר שני , וואו, זו באמת ביקורת מנומקת להפליא , ומשכנעת בצורה יוצאת דופן , לפחות אותי, כי את כל הדברים שכתבת הרגשתי , אבל לא הייתי יכול לנסח בבהירות . ( ממש כמו טיפול פסיכולוגי הביקורת הזו או כמו שירה ….)

            רק משהו קטן , את כותבת שוולט מאבד אחיזה ( במציאות בשפיות בחיים ) , וזו נקודה שאני לא מצליח להזדהות איתה , שוב ושבו אנו מגלים ( גם בלי התוכנית הסופר על שלו בסוף העונה ה4 )שהוא מתכונן יותר מכולם, ויותר מזה , הוא מודע לחלקים שהוא לא מצליח לשלוט עליהם , ויודע להתמודד איתם ,

            אבל באמת , שאני קורא את הביקורת הזו , אני מרגיש שאני צופה אידיוט … באופן כללי.

            תודה על זה . זה חשוב להכיר בערך עצמך

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              מה פתאום צופה אידיוט?!
              אני צופה ביקורתית, למדתי קולנוע ואני כותבת ביקורות, זה משהו נרכש.
              המפתח הוא לשים לב לפרטים, לשאול שאלות (למה זה פה? למה הוא אמר ככה? למה זה צולם כך? ל-מה בדיוק הייתה התגובה הרגשית? וכדומה) ולנבות ולהיות רגיש לכוונת המשורר. ללמוד את הטקסט הקולנועי או הטלוויזיוני, זה שריר שצריך לאמן.
              והכי חשוב – אל תשכח שאני רואה כל פרק שאני מבקרת פעמיים! את הזבוב ראיתי לדעתי בין ארבע לשש פעמים(!!).
              ולבסוף, יש לזכור שיש תמיד מצב שאני טועה בניתוחיי. (שקר)

              וולט מאבד אחיזה, לגמרי. זה אולי הכוח המניע מאחורי הדירדור המוסרי שלו.
              האיש הוא קונטרול פריק (וזה ביטוי של היותו מגלומן) ואיש מדע. הוא חושב שהוא יכול לנסח תוכנית ושהיא תתבצע לפי מה שמוחו הקודח יכתיב. אבל מתי אי פעם דברים עבדו באמת לפי התוכנית?
              (אני יכולה לחשוב רק על "זה לא מת'" של העונה הראשונה).
              גם אם התוכניות שלו עובדות, יש תמיד מבול של השלכות שהוא לא צפה. עקרון אי הודאות של הייזנברג.
              נבשל מת' נחסוך כסף. אופסי, לא, צריך לרצוח סוחרי סמים, לשקר לאישה, לבנות סיפור כיסוי לכסף…
              ניפטר מגופה בדרך הנקייה והאופטימלית. אופסי, לא. ננקה את התרכובת שנשרה מהתקרה.
              נשלח את ג'סי לרצוח את גייל, אופסי, נאבד את ג'סי.
              נפנה לעולם הפשע, נשאר בריאים בנפשינו ונזכה באהבת משפחתנו… אופסי, לא.
              ולכן גם אין לשפוט את סיום העונה הנוכחית כי אנחנו לא יודעים מה יפול עליו בעקבותיה.

              ובאותה נקודה בציר העלילה (ותכלס עד לפרק 12 בעונה 4, למעט הפוגה קצרה בפרקים 12 ו-13 של עונה 3) וולט הרגיש יותר מתמיד שהוא מאבד שליטה ולא באופן המשחרר והחופשי שהוא אוהב:
              הוא הפך לסוחר סמים אבל מצא את עצמו מחתים כרטיס ועובד בשביל בוס שרק המוות שלך ישחרר אותך מחוזה ההעסקה שלו ועם פרטנר פרוע שעוד מחלים מהמוות של חברתו ועם דת' וויש משל עצמו.
              ומהנלמד מהפרק הזה, הוא קורס תחת רגשות האשם שלו וערימות השקרים.
              זו לא שליטה, וראשו מסתחרר מזה.
              והטרגדיה היא שכל פעם שלוולט יש אחיזה במשהו, ניצחון כלשהו, הוא בתת המודע שלו יודע או לפחות חרד שזה רגע חולף בלבד.
              כי הוא זיהום.
              והוא יאבד את משפחתו, יאבד את בנו המאומץ, יאבד את חירותו, ויפסיד.

  20. מיקה הגיב:

    טוב, איפה שני הפוסטים הנוספים שהבטחת? אני מחכה ומחכה והם מבוששים לבוא!

  21. nili הגיב:

    טוב. אז אני התחלתי לראות את הסדרה רק לפני שבוע (כן, כן, מהעונה הראשונה) וכעת סיימתי אותה אחרי יום ארוך ומפרך של מרתון רוב העונה הרביעית. פספסתי כנראה כמה דברים בדרך (too much information, too little time), במיוחד את העובדה שוולט הוא זה שהרעיל את הילד. עד שהגעתי לבלוג בחיפושים אחר ביקורות על הפרק האחרון חשבתי שאולי שהאנשים של גאס, אלה שוולט ראה אותם יוצאים מהבית שלו כשהתקשר לשכנה (והשתמש בה כמגן אנושי), לקחו משם את הצמח… כנראה שאני תמימה משחשבתי 😦

    מדובר בסדרת מופת, ובאמת כשרואים את כל הפרקים בכ"כ מעט זמן, מבינים עד כמה הכל כ"כ מדויק. לאורך כל הצפייה (כל היום…) נדהמתי עד כמה אין כאן פאשלות בתסריט, אפילו לא אחת. בהמשך אני אמצא זמן לקרוא את שאר הבלוג שלך ולהבין עד כמה הפסיכולוגיה כאן היא כ"כ מדויקת גם כן. בהחלט צברתי במהלך השבוע הזה יותר מדי פרטים במעט מדי זמן… גאונות צרופה.

    רציתי רק להוסיף את הניחוש שלי לגבי העונה הבאה, אחרי שקראתי את כל התגובות לפרק האחרון – די ברור שהעימות יהיה בין האנק לוולט, אבל מעבר לכך, התחושה שלי, מתישהו מהעונה השנייה, היא שסופה של הסדרה יהיה שוולט ימות מהסרטן. אני לא רוצה להסתכן בניחושים האם האנק יעלה עליו או לא לפני כן, אבל זה חייב להגיע ללפחות מאד מאד קרוב לזה, אבל האמת… התחושה שלי היא שהודאה סופית הוא לא יצליח לחלץ ממנו. והייזנברג ימות כהייזנברג.

    אפשר יהיה לאמץ את ג'סי כשכל הסאגה הזאת תיגמר? אני לא עומדת בעינייים הכחולות והדומעות שלו…

    תודה לאלוהי הטלוויזיה (וינס גיליגאן מצורף רשמית לאלן בול) ולאלוהי פרשני הטלוויזיה (נטלי, את החברה הראשונה במועדון, אם לא נחשיב את הפרשנויות של זיו יצחקי למאסטר שף). תודה תודה תודה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי נילי!
      באיחור בלתי נסבל (כמו רוב הפוסטים שלי *כחכוח*), נתקלתי בתגובתך.
      אז תודה גם לך על הפירגון והמחמאה. הרגת אותי. *מסמיקה קשות*
      אני שמחה שהצטרפת למשפחה הגדלה של חובבי הסדרה (אם כי אני תוהה איך רואים את כל ארבעת העונות בשבוע ולא יוצאים מזה עם סוג של PTSD. פינקמן, מאחוריך!).

      אני אישית חושבת שהעונה האחרונה תהיה פסיכית לגמרי. והיות והם הגיעו אל עונה 5 עם כל קאסט הגיבורים זה אומר שזה הולך להיות סופר-מלחיץ והסטרס יגיע לשחקים.
      מאידך, החופש הזה אומר שאין לי שום כלים באמת לנחש מהלכים (להבדיל מהעונה הזו).
      מה שבטוח, זה ייגמר בדם ובעונג מפוקפק ומייסר.
      לא יהיה פה שום קתרזיס חיובי ולא ניפרד בדילוגים, בעונה הבאה הם מכוונים לשבור לנו את הלב ולשסע לנו את הנשמה. וגם בסיכוי הקלוש שפינקמן יעמוד בסופה, הרי שהוא יצלע מדמם אל האופק (או אל בית המאסר).

  22. רוני הגיב:

    אני יודעת שכיף לקרוא תגובות מחמיאות,
    לכן אכתוב לך גם אני אחת.

    את והבלוג שלך היו חלק אינטגרלי מהצפיה בסדרה.
    אני זוכרת שראיתי מתישהו את העונה הראשונה, והיא הייתה קצת כבדה בעיני, ולא הרגשתי צורך להמשיך לראות אותה,
    אך אחרי שראיתי את הסופרלטיבים המפליגים שלך על הסדרה, אמרתי לעצמי שאולי ניתן צ'אנס נוסף,
    וכשהגעתי לעונה הרביעית, נתקלתי בביקורות השבועיות שלך.
    אני שמחה שהחלטתי לצפות בה. נהנתי מכל רגע.

    אחרי כל פרק שראיתי, באתי לקרוא כאן, ונהנתי עוד יותר.
    כל הכבוד לך.
    הקריאה כאן בהחלט נתנה ערך מוסף לסדרה, יוצרי הסדרה צריכים לתת לך קרדיט, בתור מעריצה מתמידה 🙂

    תודה לך.
    נתראה בעונה הבאה ובבלוב.

    רוני

  23. […] בשבוע הבא אני מבטיח להביא כאן את הטקסט שכתבתי על "שובר שורות" ב"בלייזר" של אוגוסט, לרגל עליית העונה הרביעית. בינתיים, אני מציע לכם לקרוא את נטלי דוברזן ב"סופרבלוב", שעקבה במסירות, באהבה ובחקרנות אין קץ אחרי העונה הזו, וחגגה את סיום הסדרה בפוסט משולש. תתחילו כאן. […]

  24. ליאת הגיב:

    בואי'נה, את חתיכת מלכה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s