5.8 – הבאתי חליקה – על הטוב, הרע והמכוער ב-Gliding Over All

פורסם: ספטמבר 2, 2013 ב-שובר שורות עונה חמישית

זה (?!) הזמן להודות. לא אהבתי את הפרק החותם את חציה הראשון של עונה 5. כלומר, קצת שנאתי אותו. זו לא הסיבה שלא כתבתי סיכום, אך זה בוודאי לא עזר. (אפילו ניסיתי, אבל הגעתי רק לכותרת).

זה לא שחשבתי שהוא פרק שעשוי רע, ברובו חשבתי שהוא עשוי די מדהים, בפרט בהשוואה לסרט שהלכנו לראות באותו ערב. אז נכון, "זהות גנובה" הוא סרט די מחורבן באופן כללי, אבל אנשים שמו הרבה מאוד כסף עליו ועבדו שנים וזו הפקה הוליוודית מרופדת והנה, סדרת טלוויזיה שהתקציב שלה נראה כמו הטיפים לחברת הקייטרינג ועם לו"ז שאיתו מצלמים דקת סצינת מרדף, שו"שו עושה אקשן יותר מלהיב ומסוכן ושנראה הרבה, הרבה יותר טוב… אבל אני גולשת.
כי הדברים שאותו פרק עשה לא טוב הקפיצו לי את כל הפיוזים הקצרים ממילא שלי.

מבחינתי היו שם שני חטאים שחירבו את ההישגים והרסו לי את חצי העונה רטרואקטיבית.
החטא הראשון והקטנוני-כביכול היה הטיפול שלהם בזמן. במשך ארבע עונות טרחו היוצרים לשטוח עלילה כביכול בזמן רציף. (כלומר, אם מתעלמים מפלאשבקים ופלאשפורוורדים). הדמויות לא יוצאות לחופש גדול כשהסדרה בפגרה (בערך, בין עונה 2 ל-3 הייתה חופשה קלה) וחמש שנות שידור הן שנה וחצי בחייהן.
ופתאום באה עונה חמש ולא רק עושה לנו פלאשפורוורד אל סוף הסדרה, שזה בסדר (ודי בנשלזונה), אלא גם מזרזת תהליכים ומקצרת פינות. מה לכל הרב-רבאק שבעולם זה אמור להיות?!

ארבע עונות שו"שו העניקה לנו אינספור מונטאז'ים יפהפיים וחכמים להפליא.
לכאורה אלה הם מונטאז'ים בעריכה אליפטית המכווצים זמנים ככול מונטאז' מן המניין. אבל לא באמת. במונטאז'יה לאורך העונות בעצם בחרה שו"שו להתקטנן, להתעקש ולא לדלג, ולא משנה כמה סשני-בישול כבר ראינו. אז מה אם אנחנו יודעים מה קורה, אז מה אם זה למעשה מאריך את הפרק, אז מה אם זה לא הכרחי עלילתית? שו"שו בחרה לפרק את החומר לגורמים. בעצם ההתעקשות להראות את כל השלבים, אפילו הם ערוכים, קצביים או רצים במהירות מחומשת, היא האריכה את ה-משך הסיפורי המקובל. והרי זה חלק מהותי מהאמירה שלה ומבנה הדי-אן-איי של הסדרה. "אין קיצורי דרך, כי באנו לתאר תהליך".
ואותה רפטיציה במונטאז'ים, היא אותה חזרה אובססיבית שג'יין מסבירה לג'סי עליה בפתיח הקר ההוא ב-3.11. אותם המונטאז'ים מספרים לנו כל פעם אמת קצת אחרת. נחווים כל פעם קצת שונה.

ב"חליקה" אנחנו מקבלים שני מונטאז'ים, האחד מונטאז' רציחות מבריק, מצחיק ומעורר בחילה/ פלצות. והשני מונטאז' ארוווווווך שבו מראים לנו את חיי הבישול המייסרים של וולט ללא ג'סי והופ, הוא הופך להיות מונטאז' שמספר לנו את התייעלות העסק וההתעשרות של ווייט והופ הופ טרללה, מעביר לנו בכיף שלושה חודשים. סליחה, מה?!
הוא היה עשוי למשעי, כולו נוצץ וחלקלק. אותה חלקלקות מהחליקה שמחליקה מעל הכל בכותרתו של הפרק. אבל הוא חטא למהותה של הסדרה.

חמש שנים של ארוחות בוקר ונסיעות ברכב וסשני בישול ומעברים בין יום ללילה וכל שאר הרכיבים היומיומיים עד להכאיב שבעורמה ובאומץ הצגתם לנו ופתאום דקה לפני היישורת האחרונה אתם שולחים לי תקצירים?!
כעסתי.
כנראה גם נעלבתי.

החטא השני מגיע אחרי הסצינה הטובה ביותר של הפרק. פיקניק בבית משפחת ווייט. וולט יצא מהעסק אחרי שהתעשר (אולי פספסתם, היה מונטאז') וחייו הפכו אידיליה. אולם הדרך המופתית שבה בוימה סצינת הפסטורליה המשפחתית (בשילוב כמובן עם הארבע וחצי עונות של סטרס קיומי שקדמו לה) הפכה אותה לאחת הסצינות המעיקות ועוכרות השלווה ביותר שהנפיקה הסדרה והטלוויזיה בכלל. הצילום המרוחק, המיקום לצד הבריכה (שראתה בחייה כבר כמה וכמה דרמות), החרקים המטיילים חרש חרש שזעקו Memento Mori, הדיאלוגים הארוכים הממולמלים והבלתי ניתנים להבנה, שסימנו לנו שלא כאן מצוי העיקר וזרקו אותנו לחפש סיבה אחרת, גדולה יותר, בלתי מילולית לקיומה של הסצינה – כל אלה בישרו אסון. כך שכל שוט של הולי גרם לכל קהל הצופים לעצור נשימה ולהתפלל אל הגיליגאן שגיליגאן יציב את הגבול בהטבעת תינוקות…
לבסוף כלום לא קורה ואנחנו נושמים לרווחה.
ואז, לאחר השלמות הזו, נכנס האנק לשירותים ומחרבן לי את הפרק. מה לכל הריחות זה היה?!

כלומר, אני מבינה היטב מה ניסית לעשות, שו"שו חביבתי.
קארמה אומנותית וצחוק הגורל הם חלק מהותי במעשייה שלך.
וזה מצחיק, כי, נו, הומור פיפיקאקא זה מצחיק.
וזה מהלך נכון לסדרה כי תמיד חיברת בין הנמוך לגבוה, בין יומרה אומנותית אולטרה-אינטלקטואלית לבדיחות בית שימוש.
וכי אם זו סדרה על תהליכים אז יש מקום גם לתהליך העיכול.
וכי זו סדרה שרוצה לומר שלהכול יש השלכות ואי אפשר לקבור את חטאי העבר, כי הוא נדון לצוף כמו שאריות שלא ירדו עם המים (ולראיה, ההקבלה שעשיתי לזה כבר בניתוח פרק 9 בעונה 4. איפה אוספים את נקודות הבונוס המגיעות לי?)
כי זו דרכם הליטרלית והשובבה של היוצרים לייצר את אם כל ה-Holy Crap moments.
הכול נכון, אבל זה היה עשוי כל כך רע…

הספר הזה צמח משום מקום. ההקדמה הזו, שאומנם ראינו שכמותה, נראתה ברורה מדי אפילו בשביל גייל המאוהב (וו.וו *האחר*?!?! זאת אומרת שיש שניים!? דאן דאן דאאאן!), העובדה שוולט לא קרע את הדף, הימצאותו של הספר בשירותים לעיני אישתו, והסבירות שסקיילר, האישה ששמה לב לכל פרט, לא שאלה אותו על ההקדמה…
זה לא שאי אפשר לנמק למה וולט שמר על הספר וההקדמה (הלוא הוא הצליח, בנזונה חולני שהוא, לשכנע את עצמו שהוא לא פשע נגד גייל וזה לא אישי, רק ביזנס, אז זה בסדר לשמור מתנות מחמיאות, ולמה שמישהו יבוא אליו לשירותים הפרטיים ויעשה את הקישור?), אבל זה לא משהו שאנחנו הצופים צריכים לעשות בעצמנו אלא תפקידה של הסדרה.

וכאילו לא די בכל זה, טעותם המרה ביותר היא לחשוב שלא נבין לבד ושאנחנו ממש ממש צריכים הסבר ויזואלי.  כאילו לרגע קל שבקלים שכחנו את גייל, כאילו נפספס מי האיש היחיד שהיה קונה לווייט ספר שירה של וולט וויטמן, כאילו אם נראה את האנק קורא הקדשה ל-וו.וו ומבין משהו לא נצליח להבין מה לעזאזל הוא מבין, ושאם העונה תסתיים על מבט העצירות הפתאומית שתוקפת אותו לא נצליח להעלות על דעתנו על-שום מה ולמה ונחשוד בפאי הבננות שהוגש בברביקיו.
חליק, שוש, ונאמר שכולנו מת'הדס, זבלי קראוונים ומוכי אמנזיה, הרי כולנו גומעים את הסדרה עשרה פרקים ברצף. גם מי מאיתנו שרואים את הסדרה שבוע שבוע, רואים את הפרקים שוב ושוב. ואחר כך הולכים לאינטרנט לדבר על זה ולהסתכל על גיפים. את יודעת את זה, כך קנית את עולמך. הבי לנו קצת קרדיט!
כעסתי.
ודי ממש נעלבתי.

וכך במחי שתי טעויות הצליחה הסדרה לגרום לי לא לאהוב את העונה החמישית שעד לאותה נקודה אהבתי מאוד. כי אם אתם מזרזים תהליכים במונטאז' פתאומי, איזו הצדקה הייתה לקחת את הזמן עד הפרק האחרון? לא היה אפשר לדלג בקפיצות קצרות טווח יותר, מדודות יותר?
פתאום הכול הכעיס אותי, ההזנחה של דמותו של ג'סי לאורך כל העונה (כולל במהלך המונטאז' שלא אומר לנו מה עבר עליו בשלושה חודשים האלה), ההתמהמהות העלילתית עד רציחתו של דרו שארפ, ואז הנחתת התקדמות עלילתית א-לה דאוס אקס קאקינה בתוספת Flush-back?!


ולמה אני מספרת לכם את זה עכשיו?
כי פרק 9 שפתח את חצייה השני והסופי של ברייקינג היה כל כך טוב בעיניי, שהוא הצליח כמעט להצדיק את עוולות הפרק שקדם לו.
אז לא, הדברים האלה עדיין נחשבים בעיניי טעות מצד הסדרה, אבל אני מוכנה לשוב לשולחן הדיונים.  בפוסט נפרד.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. maayanzil הגיב:

    אעאעא… אני ראשונה לרשום תגובה. והכל כי אני לא מצליחה לישון. אני נכנסת לרידר כרגיל כדי לראות אם יש פוסט חדש על שו"שו של נטלי (כמו שהיא הבטיחה לעשות *אהמ* *אהמ* חשבתי בפולניות, מאז שהתחיל חצי ב' של עונה 5, כבר מוכנה להתאכזב.. ו-מה??? שני פוסטים חדשים!! ואני בטח בין הראשונים שקוראים, והכל תודות לאינסומניה הארורה שיש לי! ידעתי שתהיה לה שימוש יום מן הימים).

    ואחרי שהייתי ככה > http://25.media.tumblr.com/tumblr_m70w2cA5yP1qbxnzho1_500.gif

    נזכרתי שאני צריכה גם לקרוא את זה.

    ואחרי שקראתי הייתי קצת ככה > http://25.media.tumblr.com/f08dd93339168a82a22d3a38300696db/tumblr_mrmtrzzyRg1stk9xvo7_400.gif

    ובגלל שילוב של חוסר ונטילציה מההתרגשות + אכזבה מרה שלא אהבת את הפרק, אני לא אוכל להגיב כמו שצריך ותצא לי תגובה מפגרת. מה גם שדעתי מוסחת בשביל לקרוא את הפוסט הבא וגם כי יש פאקינג-פרק-חדש-של-שושו-היום.

    אבל באמת לא אהבת את 5.8? עד כדי כך שזה אפילו מחק לך את כל 8א' המעולה? אני עצובי 😦
    חשבתי שזה פרק מעולה. ולא בקטע של- את טועה אני צודקת.. בלה בלה בלה.. אלא כי רציתי שתאהבי את זה!!!

    לגבי מה שציינת:
    – דווקא מאוד אהבתי את המונטאז' של דילוג הזמנים ובניית האימפריה. זה נכון שהמונטאז'ים של שו"שו הן לא לצורך קיצורי זמן, אבל בשו"שו, כמו בשו"שו, אני אוהבת שהם לא פוסלים שום דבר, וישתמשו במשהו אם זה נראה להם מתאים. פה. זה הרגיש לי סופר מתאים (וגם, כמו שציינת, מונטאז' דילוג זמנים זה אחת לסדרה, וזה מותר לפעמים לשבור את החוקים). אבל לא רק זה, אני אהבתי את זה, לא באמת הרגשתי שהייתי צריכה לראות את האימפריה של הייזנברג נבנית, כאילו בזמן אמת, הרגשתי שהתהליך שהוא עבר עד תחילת העבודה עם טוד כבר בוסס. מה כבר אפשר להוסיף לכך? אני לא באמת צריכה באמת להתאבסס על הבירוקרטיה, של איך עשו מה. הרי מה שמעניין פה זה התהליך הנפשי של הדמויות, ולא הרגשתי שלספר לנו את הסיפור של העבודה עם טוד ולידיה היה מוסיף משהו. אחרי המוות של מייק והאסירים, סוף התהליך של וולט כבר הרגיש דיי מגובש מבחינתי, כל השאר זה פרטים.
    השוט שסקיילר מראה לו את הכסף. היה נפלא לדעתי. טוב, נו, אני במצב לא הכי קוהרנטי להסביר את זה במדוייק. אבל אוף שלא אהבת.
    אה, וגם אהבתי שלא הראו מה קורה עם ג'סי עד הפגישה עם וולט. הסצנה בה וולט בא להביא לו את הכסף, הייתה מאוד ממצה. היא הבהירה את ההתדרדרות החריפה של ג'סי מאז שדרכו שלו ושל וולט נפרדו, עם ההירדמות עם הסיגריה ביד, והחזרה לסמים. המשחק של ארון, כפרע עליו, הראה את ה-180 מעלות שינוי הגישה שלו כלפי וולט, שכרגע הוא לא סומך עליו בכלל (גם כשהוא מציין את האסירים שהוא יודע שוולט הרג, גם הפחד המטורף שלו כשהוא פותח את התיקים, וכמובן האקדח שהוא מוציא בסוף המפגש).
    במקרה הזה לגמרי הרגשתי ש"לס איז מור", ולא הייתי באמת צריכה לראות 10 סצנות של ג'סי מעשן רעל בוכה וצולל לדיכאון קליני (ואת זה גיליתי, בפתיחת שני הפרקים של 5ב', שלפעמים, למרות שג'סי שיבדל לחיים ארוכים, והוא יודע שאני חולה לו על התחת, יכול להיות קצת מעיק, כשההתייסרות שלו באה במנות גדושות מדי. טוב אבל זה כבר הערה לפוסט הבא). סצנה אחת של הביקור של וולט סגרה את זה הרמטית, והייתה *ג'סי מתייסר במינון הנכון, כזה ששובר את הלב בקטע טוב, ולא חוצה למקום המעיק במקצת.*

    – האנק- דווקא גם עם הגילוי הזה אין לי בעיה. (סוג של מינוס פלוס עם הפלשבק, תכף אסביר). אני לא רואה שום דבר מופרך בעובדה שוולט השאיר את הספר של וולט ויטמן בשירותים. כי החיבורים שצריך לעשות כדי לחבר את ההקדשה של גייל אל הייזנברג הם דיי קלושים. יש פה אולי סוג של דאוס אקט מאכינה, במובן שכן, כאילו הספר צץ מנו וור. אבל וינס פעם אמר, שאין לו בעיה עם צירופי מקרים, כל עוד הם עושים בעיות לגיבורים, ולא מצילים אותם. כאילו דאוס אקט מאכינה, אבל בגירסת הנגטיב, כאילו מעין פיתרון אולי קצת מאולץ, אבל כזה שתוקע את הגיבורים בחרא עמוק יותר, במקום להציל אותם, שזה השימוש המקורי של הכלי העלילתי הזה. ואני מסכימה איתו.
    חוץ מזה שאני עדיין לא רואה את כל הסיטואציה ככזאת מונפצת. נכון, לא הראו את גייל נותן את הספר לוולט, אבל אנחנו יודעים שהוא אהב את ויטמן, ושהוא העריץ את וולט, זה לא כזה אאוט אוף דה בלו. ואני לא רואה מה כ"כ מופרך בזה שוולט השאיר את זה הספר בשירותים. מי כבר יקשר? וסקיילר? בשלב הזה היא הייתה כבר "זונד אאוט" לגמרי. זה לא שהיא הפכה פחות חכמה, וזה לא שהיא כבר לא שמה לב לפרטים, זה שכבר לא אכפת לה. כאילו ג'סי אכל אצלם ארוחת ערב! היא פשוט הגיע למצב שזה לא שהיא לא יכולה לדעת, יותר כמו שזה כבר לא בזין שלה. אז יש לוולט איזה מזכרת/ספר מעובד לשעבר בעסק הלא כ"כ חוקי שהוא עבד פה פעם (כאילו שהיא לא יודעת על זה), היא כבר הרבה מעבר לשלב שיש לה כוח להבין מה המשמעות שלה זה, וזה לא מטיפשות, זה מעייפות. ולמה וולט השאיר את זה שם? טוב, א. ההיבריס. נו באמת, הוא הייזנברג. אבל בכנות, אני חושבת שזו אחת מהטעויות המינוריות שהוא עשה מתוך האגו האימפולסיבי שלו. גם אני במקומו הייתי מרגישה שזה סטרצ' גדול מדי שמישהו יקשר את הספר הזה איכשהו למה שהוא עשה. אני קונה את זה. (אם כבר הדבר הכי מופרך בסיטואציה לדעתי היא העובדה שהאנק מתחיל לקרוא ספר שירה בשירותים!).
    ובאשר להומור השירותים, אני דווקא אהבתי את הניגודיות בין הגילוי לבין המעמד. ותודי שגם אם את רוצה לקרוא לזה בדיחת שירותים (שאני לא ראיתי אותה ככה, אבל זה לא מנע מכל העולם ואחותו לעשות את הבדיחה של- "האנק תקוע על השירותים 10 חודשים המסכן", או, "המהלך הבא של האנק יהיה ללא ספק לנגב את התחת"), זו עדיין בדיחת השירותים הכי מקורית שראיתי, בערך.
    ולגבי הפלשבק של האנק- גם לי הוא צרם. אבל גם בעולם שלנו, שחוויית הצפייה שונה לחלוטין, ואנשים עושים בינג' ווצ'ינג, ומתאבססים על כל פרט באינטרנט, עדיין יש אנשים שרואים טלוויזיה בשיטת האולד סקול.
    לפני 5ב', עשיתי סבב נוסף של הסדרה עם אבא שלי, וגיליתי עד כמה חוויית הצפייה שלנו שונה, בניגוד אלי שיודעת איך להשתמש באינטרנט, הוא רגיל עוד לטלוויזיה הישנה, הזאת שמאכילה בכפית את מה שקורה, כי הוא לא זוכר. ובשביל צופים כמוהו הפלשבק היה נחוץ (ועדיין גם עם הפלשבק הוא לא הבין לגמרי, והייתי צריכה להסביר לו, וכשהתחיל 5ב', הייתי צריכה להסביר מחדש כי הוא שכח הכל). אז לפעמים צריך לעשות פשרות. וכן, אם כי לצופים מהדור החדש, כמוני וכמוך, הפלשבק צורם, יש אנשים שצריכים אותו. פעם אחת בכל הסדרה היה מהלך שהיה יותר האכלה בכפית ממה שהסדרה בד"כ רגילה אליו, אני יכולה לחיות עם זה. במיוחד אם זה יגרום לסדרה להיות נגישה לצופים האולד סקול, שחבל שיפספסו אותה בגלל שהיא קצת יותר מתוחכמת (כמאמר עממי ידוע, אני הבנתי, אבל, בשביל הצופה הממוצע, האמצעי הסיפורי הזה היה נחוץ #צופי טלוויזיה עילאיים ומתנשאים).
    למעשה, המהלך שהתרחש ב- 5.11 (שלא אכנס אליו כאן, כי זה לא המקום המתאים), היה מבריק לדעתי והיה מובן לי מהרגע הראשון, אבל גם הרגשתי ש- וואו, הם חייבים ממש להיות חכמים כדי להבהיר אותו (וכן שמחתי שלא השתמשו בפלשבק כמו במקרה האנק), אבל מצד שני היה ברור לי שהרבה לא יבינו מה בדיוק הלך שם, והיה חבל לי. זו חרב דו צידית שכזו.

    טוב יש לי עוד מלא לחפור על הפרק הזה, ואני מניחה שעוד פי 10 על הפוסט הבא שלך (עוד לא קראתי אותו). אבל הגיע זמן לנוח. וכייף שחזרת 🙂

  2. נטלי, אנחנו לא ראויים לך! 🙂

    הפלאשבק של האנק היה נחוץ וראוי, לא מציק או מיותר, הרי זה הבזק זיכרון של האנק עבור האנק. לא עבור הצופים.

    ומותר לגיליגאן לתמצת 3 חודשים לכדי מונטאז', לצמצם נפח עלילתי כל עוד זה משרת את המטרה הגדולה יותר: להתקדם מבלי לנטוש את הגרעין הקריטי של הנראטיב.

  3. א.ג הגיב:

    ווי, איזה כיף שיש עוד פוסטים! ועוד של פרק מלפני שנה! אני די חשבתי שכבר המשכת הלאה מכל הנושא…
    לגבי הקפיצה בזמן – האמת שקשה לי להבין מה מעליב בזה. נראה הגיוני שאם אין התקדמות עלילתית רלוונטית בשלושת החודשים האלו אז יקצרו אותם איך שהוא, ואני מסכימה עם מעיין ששובר שורות היא סידרה שבכוונה לא רוצה להגביל את עצמה בשטאנצים קבועים או תבניות קבועות אלא נותנת לעצמה חופש לשנות כל פעם מחדש. באחד הפודקאסטים התייחס אחד התסריטאים לאיך שהתחילה העונה ואמר שהם נורא התלבטו, הם ברצינות חשבו להתחיל אותה בעתיד אחרי קפיצה ממושכת, וגם את יום ההולדת של וולט הם חשבו לעשות יותר רחוק – יום הולדת 54 אבל בסופו של דבר החליטו שרציף עדיף.
    לגבי הספר אני מסכימה – גם לי זה ממש הפריע, זה פשוט חסר היגיון שוולט ישאיר אותו שם, במיוחד אחרי שראינו אותו זורק עציץ תמים לחלוטין למראה.
    לגבי הפלאשבק- אני מסכימה שלא כולם רואים באינטרנט ולא כולם זוכרים ולא כולם מקשרים ולא כולם רואים כל פרק כמה פעמים, אז אולי זה בכל זאת נחוץ. ואם להביא את תגובת וינס גיליגן להאשמות:P – הוא אומר בפודקאסט שלדעתו גם מי שכן זוכר ומקשר "מרוויח" משהו מלראות את וולט אומר את המילים האלו – "תפסת אותי!" שיש בזה משהו שמעצים את הסצנה.

  4. מאור הגיב:

    כיף לקום לשני פוסטים ברצף, ולקבל בערב פוסט נוסף.

    מהקפיצה בזמן אני לא התרגזתי. אני חושב שזה היה או זה או לא לתת לוולט להגשים את החלום ואהבתי שהיוצרים נתנו לו לחיות בתור ראש אימפריית סמים משגשגת (ובינלאומית!) תקופה מסוימת, גם אם זה אומר שזו תקופה לא מעניינת מטבעה אז שמדלגים עליה. אני חושב שקפיצות מדודות יותר לא היו עובדות, כי הנקודה לא היתה להגיע לנקודה מסוימת על ציר הזמן כמו שהיא היתה לדלג על הקטע המשעמם אך ה(סוג של)חיוני. בפודקאסט המקסים של נרדיסט מסוף העונה החמישית הכותבים מדברים על זה, ושווה לשמוע אותו בלי קשר כי כל חדר הכותבים שם והם צוות מקסים ומגובש ויצירתי וכשרוני והוא מעניין וכיפי.

    אבל סצינת הסיום היתה… לא קלה לעיכול מכל הסיבות שציינת. הספר שצץ משום מקום, התלישות, הפלאשבק המזעזע שעיצבן וחיסל את כל ההתרגשות מהסצינה, שגם ככה כמעט לא היתה קיימת כי הדרך שבה נעשה הגילוי היתה מאד לא מספקת.
    אבל באופן אירוני, ככל שעבר הזמן חלק ממה ששנאתי בגילוי הזה הפך להיות מה שאני קצת אוהב בו (למרות שהפלאשבק עדיין מכעיס, ואני מאושר שבשמונת הפרקים האלה עד כה הם בחרו להיות מסבירנים פחות).

    בכל אופן, להרוס לי את החצי עונה רטרואקטיבית זה לא הרס… אבל היו בה כל מיני בעיות בקצב שלאו דווקא קשורות למונטאז'.
    וארבעת הפרקים שבאו אח"כ היו מצויינים ואפילו קצת הצדיקו את הדרך שבה היוצרים הלכו עם הגילוי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s