5.14 – איזהמנייאק – על גאונים חסרי לב, וגם קצת על הייזנברג, ב-אוזימנדיאס.

אני יושבת מול המחשב זה זמן מה, אחרי שצפיתי בפרק פעמיים, ולא יודעת איך להתחיל.
חבר אנגלי הציע לכתוב את הביקורת בשמי, כדי להקל עליי, אז הוא העביר אותה בגוגל טרנסלייט. ושלח לי בוואטסאפ.

במידה והביקורת הזו לא מיצתה את תחושותיכם, הנה הביקורת המלאה שלי. ספוילרים וכאלה, אתם יודעים…

קשה לי לכתוב. מאתמול מלווה אותי בחילה תהומית, כזו שנובעת מקיבה מהופכת שמולאה בריקנות.
כמה מביך. זו רק סדרת טלוויזיה, לעזאזל, אבל זה המצב. הסדרה הזו ניערה אותי והותירה אותי שכובה על הקרקע המדברית, ראש במקום אחד, גפיים פזורות לכל עבר, מביטה חסרת אונים באמפרייתי הקורסת.
ידענו שכל זה מגיע, כבר שש שנים אנחנו יודעים, אבל כמו רכבת שירדה מהפסים ודוהרת בלתי ניתנת לעצירה אל עבר חוות שפנפנים, אין שום דבר שיכול להכין אותנו לרגע הפגיעה.

על אף הדרך שבה נקטע הפרק שעבר, אוזימנדיאס מתחיל בימים טובים יותר. לכאורה כדי לתת לנו שתי דקות של חסד לפני ששומטים לנו את הקרקע, אבל למעשה כדי למתוח קו ישיר בין הפרק הראשון ואיפה שאנו מצויים היום.
בכלי תמים למראה מבעבע נוזל שמגיע לרתיחה אלימה. וולטר ווייט וג'סי פינקמן מצויים בסשן הבישול הבכור ו-וולט עומד לשקר לאישתו את השקר הראשון. שם, כך, הכול התחיל. בשקר קטן שסיפר לעצמו. האיש התמים למראה שרותח מכעס ומרמור משלה את עצמו ואת סביבתו שניתן לשלוט על הסיטואציה כמו אקספרימנט כימי. כך הוא מתעקש להתפשט, כביכול כדי להפריד בין עסקי הסמים וחייו הפרטיים, וכך אותו שקר לבן על בוסים והחרקים שתקועים להם בתחת.
הימים, אותם וולט עתיד לשנות לנצח בעזרת אותו שקר מדברי, אכן יפים יותר. ימים של תקווה והתחלה חדשה ושל תינוקת בדרך. ימים של ניצחונות קטנים על רווח של 9$ והזמנת פיצה במבצע 1+1. ימים של משפחה.
אבל הם נמוגים ומתאדים מול עינינו בזה אחר זה ומותירים אחריהם רק את הזירה שבה הכול התחיל ובה הכול עומד להסתיים.
וולט של אז, אב ובעל רך, אוהב, מתחשב, הוא לא וולט של היום. וולט של אז עוד לא אהב את ג'סי, אך עשה ככול יכולתו להציל אותו, האיש הזה כבר לא אותו איש, וסביבתו לא נותרה כשהייתה.

הפרק עצמו נפתח  בצלילי היריות של המטח שחתם את הפרק הקודם ואז מופיע בפנינו אותו פריים מדברי שבו הסתיים הפתיח הקר.
הרכבים מתממשים לנגד עינינו לאחר שהיריות נדומו ורק אז המצלמה מעיזה להתקרב.
על הקרקע, כמו שחשבנו, שכוב גומז ללא רוח חיים. האנק לעומתו ספג ירייה לרגל ונאבק כמו באדאס עד השנייה האחרונה. באקט שמרפרר אל אותו קרב מיתי בינו לבין התאומים המקסיקנים, האנק זוחל אל עבר רובה וכדור בקדמת הפריים… אך הדוד משה מקדים אותו.

Tell Mary I said they're minerals.

שנייה לפני שהוא משגר כדור לראשו של האנק, וולט מצליח לעצור אותו ולהתחנן. לא סתם להתחנן,  אלא גם להציע לנאצים את כל כספו.
ולרגע אנחנו מתפתים לחשוב שוואלה, אולי וולט שוב עשה את זה, הצליח לתמרן את הסיטואציה לטובתו. אולי לא מצב אידיאלי, כי מי רוצה לבנות אמפריית סמים בדם יזע ודמעות רק כדי לתת את כל הרווחים לנאצים, אז נו, סקונד בסט!
אבל שריידר יודע. הוא יודע את מה שהכימאי הגאון לא מצליח להבין. אי אפשר לתמרן הכול ואם הלכת לישון עם נאצים וקריסטל מת', סביר שתתעורר לסיוט הכי גדול שלך.
You're the smartest guy I've ever met, and you're too stupid to see he made up his mind ten minutes ago
הנאצי כמעט נותן לו לסיים את המשפט הבאדאסי שלו (דו וואט יו האב טו ד…) לפני שהוא דופק בו כדור שפגיעתו נחסכת מאיתנו בחסות לונג שוט.
וכך האנק, אייסאק שרדר בשבילכם, יוצא את הסדרה עם הכי הרבה כבוד שאפשר ובאופן הכי נקי. מה שלא ניתן לומר על הדמויות האחרות.

King of kings

מה שחשבתם שהולך לקרות, הזהיר ג'סי את האנק וגומי לפני שני פרקים, ההפך מזה הוא מה שיקרה. ובפרק הזה שהוא כולו התנקזות של חמש עונות לכדי נקודת שיא מבעיתה אחת, זה בדיוק מה שהדמויות ואנחנו הצופים מקבלים.
סקיילר שרצתה להגן על ילדיה מפני האמת, ג'סי שרצה לשים סוף להשתוללות של הייזנברג, האנק שרצה לנצח את גיסו, מארי שביקשה צדק לבעלה… ו-וולט, שרצה לשמור על משפחתו ולתת להם את כספו. כולם קיבלו את ההפך הגמור ונדונים לחיים שלא דמיינו ביקום בלהה מקביל לחלומם.

וכך, עם הכדור שמסיים את חייו של שריידר, וולט צונח אל הקרקע וראשו הקבור בחול, כמו זה של פסלו של אוזימנדיאס, נידון לשכב ולהביט בבעתה במה שנותר מהאמפריה שלו, כשנאצים לוקחים את כספו ומגלגלים את גיסו ואת הסיכוי האחרון לאחדות משפחתו אל קבר שאת הקואורדינטות שלו כבר איש לא ימצא. ובראיין קרנסטון, הו בראיין קרנסטון, שוכב שם אילם מאימה ונראה כמו מסכה של טרגדיה יוונית, כשפיה פעור באופן גרוטסקי להכאיב.
(וכן, הוא מגיב בדיוק כמו שגאס הגיב לרצח של מקס)

אבל עד מהרה וולט מוצא שוב אחיזה בחייו, דרך השעיר לעזאזל הקבוע שלו, האנדרדוג האולטימטיבי, הביטץ' לעת מצוא. ג'סי פינקמן.
חשבתי שאם וולט איבד את האנק ומשפחתו, הוא לא יוכל להביא את עצמו להמית את בנו המאומץ. אבל טעיתי.
לא רק שהוא לא מתחנן על חייו, הוא מתעקש על מותו. בוהה בו שעות מתחבא מתחת לרכב ומתכנן נקמה על מה שג'סי עשה להאנק.
הו כן, זה ג'סי האשם, על כך שהשתנקר ועירב משטרה. כל זה לא היה קורה לו רק שמר על פיו סגור.
וג'סי האומלל, שראה את וולט מציע את כל כספו היקר לו מכול כדי להציל את בן משפחתו, טועה לחשוב שבתחנונים אילמים וולט יחוס גם על חייו.
אבל לא. וולט רוצח את ג'סי במדבר. זה לא משנה שג'סי עוד לא מת, וולט גזר עליו גזר דין מוות בייסורים, ללא חרטה ומבלי להתבלבל (וזהו דווקא טוד, מי שהימרתי שיציע לירות בג'סי, שמציל אותו, לפחות זמנית).
וכאשר ג'סי עוד נאבק כשהוא נגרר משם וולט יודע איך לרצוח אותו שוב.
I watched Jane die הוא אומר לתלמידו ההמום ומשמיט כל פרט שאולי ילמד על מניעיו באותה העת, מכחיש ומאפס את העובדה שאי פעם אהב את ג'סי.
וכך, מבלי למצמץ ובכוונה הזדונית ביותר, וולט פורק מעל חזהו את סודו הנורא ביותר עד שכל האוויר יוצא מג'סי והוא נלקח משם ללא רוח חיים.
מביט דרך שמשת המכונית במורו לשעבר שניצב באבק מיתמר.

רק אז, 19 דקות אל תוך הפרק, יוצאת הסדרה מההלם שבו היא מצויה בו ונזכרת להעלות קרדיטים.
וולט מוכן לנסוע עם חבית הכסף שלו ולאסוף את משפחתו לפני שאמת על האנק תתגלה. אבל לסדרה יש תוכניות אחרות עבורו וכך הוא מוצא את עצמו מגלגל את החבית שלו לאורכו של המדבר האכזרי משל היה סיזיפוס (אבל, היי, לפחות הוא למד שראוי לגלגל חביות ולא לגרור אותן), לצליליו האירוניים של הדבר הכי קרוב לאתנחתא קומית בפרק.
הזמנים נהיים קשים אז קח את יד אהובתך, הסדרה והשיר מלגלגים, ואמור שלום לכולם. את יד סקיילר הוא לא יוכל לקחת, אנחנו יודעים, והוא יוותר רק עם אהובתו, חבית הכסף והחטאים, ולא יגיד שלום לאיש.

המכנסיים מהפיילוט מוסרים דש

באותה העת, בשטיפת המכוניות, מארי צועדת בניצחון אל משרדה של סקיילר לשיחת תוכחה וניעור. וכל שנותר לנו לעשות זה לפעור פינו באופן גרוטסקי אל מול האירוניה מעוררת הקבס על הפער שבין מה שמארי חושבת שקורה למה שבאמת קורה. אנו צופים בסקיילר האומללה שמגיעה לרגע שעשתה הכול כדי למנוע ובשלב נוסף בהתפוררות הבלתי נמנעת של משפחת וויייט. ואותם תריסים במשרדה מעבירים אותנו מהמלכוד שבו סקיילר מצויה עת מארי מכריחה אותה לספר את האמת לפלין, אל הכלוב הממשי שבו ג'סי מצוי.
מצונף בפינה, מוכה ואזוק, אנחנו מוצאים את פינקמן בתחתיתו של בור קר ואפל הלקוח הישר מסרטי אימה. זוחל בעליבות מכמירה כדי ליצור מרחק נלעג וחסר חשיבות בינו לבין מענו. הוא חושב שהוא נמצא הכי נמוך שאפשר, רק כדי לגלות שבכלל עוד לא ביקרנו בקומת המרתף. כי לטוד, הו טוד, הילד הכי מנומס בשכונה, יש תוכניות אחרות לגביו. תוכניות שגיבש עוד במדבר. וברכות לג'סי פלימונס הנפלא על שיצר דמות כל כך מבלבלת ומורכבת ומקריפה שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר. האם הוא אוהב את לידיה, האם הוא אוהב את וולט? האם באמת? או שמא זו העמדת פנים עצמית של פסיכופת? האם באמת צר לו באובדנו? אולי הוא מחבב את ג'סי ומזדהה איתו (היי, הוא קורא לוולט מר ווייט בעקבותיו) או אולי הוא אך ורק משתמש בו כי עינויים זה כיף וכי לידיה רוצה כחול?

אבל לדידו של ג'סי זה פחות מורכב. זוכרים את ההעמדה משבוע שעבר? טוד הוא השטן, וג'סי? ג'סי נמצא בגיהנום.

קבור בבור עינויים, קשור ברצועה כמו כלב ונדון לעבדות ארוכה בשגרת בישול שכל כך הרבה פעמים ניסה לברוח ממנה, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. כמו מה שהקרטל תכננו עבורו, רק הרבה הרבה יותר גרוע. אבל היי, לפחות, בין סשן עינוי לסשן בישול הוא יכול להתאבסס שוב ושוב על חלקו של מי שעד לא מזמן היה אביו המאמץ ברגע הכי קשה בחייו. כזה כיף כיופה שצריך לבנות מתקן בהשראתו בלונה פארק.
אבל להבדיל משאר הדמויות בסיפור, זה מה שג'סי ייחל לו.
רצית שפיטה ועונש? קיבלת, בייבי. בית הכלא הכי איום שיכולת לשער בסיוטיך הגדולים ביותר. מנוהל ע"י נאצים

Dammit, Todd, how many times? A gimp is not a pet!

אוזימנדיאס הוא פרק ברוטאלי שמכה בדמויות ובצופים ללא רחם, אבל ברובו המוחץ הוא לא מראה לנו זאת.
אנחנו פוגשים את קרב היריות לאחר שהסתיים, המראה של הרצח של האנק מוסתר מאיתנו, אנחנו לא חוזים בסקיילר מספרת לוולט ג'וניור את האמת על אביו, אנחנו לא רואים את ג'סי מעונה.
ריאן ג'ונסון ומוירה וולי בקט, הבמאי המדהים והתסריטאית הנפלאה, בעורמה רבה מדגימים לנו שלא צריך לראות את הפגיעה כדי לחוש אותה. כי החלק הקשה מגיע אחרי. לא בהנחתת המכה, אלא בהשלכותיה. כשאנשים שאלו למה לעזאזל הסדרה עוצרת ברגע השיא של קרב האקדחים, טענתי שזה משום  שהיא לא באמת מעוניינת באלימות אפית. כלומר היא כן, אבל היא הרבה יותר מעוניינת  בהשלכות של מוות. בעידן של טלוויזיה שמתחרמנת מאוברדוז של אלימות פורנוגרפית במסווה של אמירה (כאילו ברוטאליות כשלעצמה היא אמירה), ברייקינג בד בולטת כיחידה שבאמת מוכנה לתת לדמויות ולצופים שלה לשלם את המחיר על אלימות.

ובמעבר מהסיוט של הבן המאומץ, אנחנו עוברים אל זה של הבן הביולוגי. אולי גדולת החרדות עבור צופי הסדרה שרואים, ובצדק, בילדי משפחת ווייט את שתי הדמויות החפות מפשע היחידות בסדרה.
השיחה עצמה, כאמור, נחסכת מאיתנו לטובת חוסר אמון ובלבול של פלין שבא אחריה. רק נסה לנשום, באמת?!
ומה שיפה בתגלית של וולט ג'וניור על שני שלביה הוא שהוא מתחיל אותה כמו כל נער מתבגר כפוי טובה הכועס על אימו ומגן על אביו. אז אם שיקרת אז, אולי את משקרת עכשיו, הוא יורה בה את חצי הבוז שלו כאילו שסמנטיקה תציל אותו. ורגע, אם שמרת את כל זה בסוד, את בעצם גרועה כמוהו!
וולט ג'וניור חווה אובדן של אחת משתי הדמויות החשובות בחייו והאינסטינקט הראשוני הוא להכות את הדמות השנייה, למרות שפלין יודע כבר הרבה זמן , שמשהו לא בסדר עם אבא.  זה כל כך טינאייג'רי, זה אך אנושי.
אבל כאשר הוא ואימו מוצאים את וולטר המאובק בסלון, וזה מנסה כמו בימים עברו לדרוש שיבטחו בו שוב, האמת המתגלה בפני ג'וניור בלתי ניתנת להכחשה. וולט הרג את האנק, גם אם זו לא האמת המלאה, זו השורה התחתונה. וולט, הלכה למעשה, כרה להאנק את הקבר.

אין ספק שמכל הסצנות הקשות שמונחתות עלינו אחת אחרי השנייה ללא הפוגה וללא חמלה הפרק, הברוטאלית ביותר היא זו המתרחשת בבית משפחת ווייט, המרפררת אל הפלאשבק בפתיח הקר.  מה זה קר, מקפיא!
אותו סט סכינים ואותו הטלפון, רק שהפעם השקרים של וולט לעצמו אינם לבנים ואינם משכנעים, וסקיילר מרימה את הסכין במקום את השפופרת (לצורך העיניין זו שפופרת). במטרה לשים סוף לטירוף

 
וזוהי הסצינה היחידה שמראה את הפגיעה עצמה. כלומר, כמעט. כשסקיילר פוצעת את וולט זה מרגיש כאילו חתכו לנו בבשר החי, אבל למעשה ראינו שוט של תנועה ושוט של יד פצועה, ללא נעיצה (ודרישת שלום חמה גם לפסיכו).
מה שמתפתח משם היא סצינת האלימות המשפחתית מהקשות, הריאליסטיות והמבעיתות שראיתי בחיי. במצלמה דינאמית, תנופתית ובבליל מבהיל של קלוזאפים וחפצים מחודדים באאוט אוף פוקוס, ריאן ג'ונסון גורם לנו לשכוח לנשום. עד שפלין סופסוף מבין מה קורה לו מול העיניין ובוחר את הצד של אימו. הוא מציב את עצמו חומת מגן בינה לבין אביו, לקול צלילי הבכי של הולי הקטנה,
WHAT THE HELL IS WRONG WITH YOU, וולט שואג.  WE'RE FAMILY!
אם לא היינו בעיצומו של התקף חרדה המשפט הזה בוודאי היה מצחיק אותנו.

כשפלין קורא למשטרה (זוכרים את הימים שהוא כעס על סקיילר שהזמינה משטרה?), וולט נסוג ובאקט אחרון של היאחזות בפיסת משפחה הוא חוטף את הולי ויוצא איתה את הבית. המראה של סקיילר המגואלת בדם הרצה אחריו (עם אותו פה פעור), והמראה של התינוקת הבוכייה על ברכיו מצטרפים אל אסופת המראות הטראומטיים שהפרק נתן לנו ומביאים לכדי שלמות את הרגע הכי גרוע בחיים של שלושת הדמויות.

תמונה לאלבום המשפחתי

בסצינה לאחר מכן, אנו שוב רואים את וולט הרגוע, השפוי, מדבר אל תינוקתו ברכות והומור תוך שהוא מחליף לה חיתול, ממש מופת לנורמליות.  אלא שלהולי הקטנה, במפגן משחק חומץ לב שמאפיל אפילו על המשחק המופתי של קרנסטון וגאן הפרק, יש רק מילה אחת בראש.
מאמאמא, היא חוזרת שוב ושוב.
כן, כן, זה הכול מאוד נחמד, אבא, אבל איפה מאמאמא? תביא לדבר עם מאמאמא.
והילדה הזו שקטנה מדי מכדי לקנות בשקרים מחזירה את וולט לפוקוס ומעמתת גם אותו עם האמת. ברכות, וולט, איבדת את משפחתך.

הסצינה הבאה מוצאת את משפחת ווייט המרוצצת בביתה, כשהמשטרה עומדת לפתוח מצוד אחר האב והבת החטופה.
כאשר וולט מצלצל והמשטרה מאזינה אנחנו מקבלים את הסצינה הקשה האחרונה להפרק.

איזו שיחה מוזרה, אנחנו חושבים לעצמנו, כשוולט פותח במסכת האשמות כלפי סקיילר. וולט לא מדבר ככה, בבוטות כזו, בשפה הזו…. מצד שני, אולי זה הייזנברג, באחד מהנאומים הדלוזים שלו?
והמצלמה מתרכזת על פניה ההמומות של אנה גאן הנהדרת, שעומדת שם, קורבן של בעלה ואם אכולת דאגה, וסופגת את המונולוג.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך! למה את לא יכולה לעשות מה שאומרים לך? זה הכול אשמתך. זה מה שיוצא מהחוסר כבוד שלך.  הזהרתי אותך במשך שנה, אם תרגיזי אותי, יהיו לכך השלכות!" ולאט, לאט, תוך שסקיילר החכמה מבינה זאת, גם אנחנו מבינים (לפחות, רובנו) וולט שוב עושה הצגה. הפעם לא בפני עצמו או בפני משפחתו, הפעם הוא עושה הצגה לשוטרים.
והמילים והמשפטים האלה שהוא מטיח באישתו הם כמו אסופת כל הקלישאות של גבר מכה, שוולט מצטט אחד לאחר השני כדי לבנות נרטיב חדש לסיפור שלהם.
Oh, no, Walt, Walt, you have to stop. Stop this, it isn't moral, it's illegal, someone might get hurt!
הוא מחקה את קולה המתבכיין בזלזול. אבל מלבד העובדה שוולט דופק הצגה לשוטרים במטרה להגן על אחדות משפחתו אחר לכתו, הסדרה גם מנצלת את הדיאלוג הזה, שנכתב על ידי אישה, גם לסגור חשבון עם מעריציה.

והנה היא שוב, המסכה

זו תופעה שקיימת בכל סדרה בימינו, אבל אולי הסדרה הזו, שמערבבת בין אקשן איקוני והומוריסטי לדרמה פסיכולוגית כבדה, סובלת מהתופעה יותר מכל. לברייקינג בד יש נתח גדול של צופים שלא אמור לצפות בה. מעריצים רעים, שלקחו פנייה לא נכונה באלבקרקי והגיעו אל שו"שו בטעות, ואז התעקשו להישאר. אלה הם שונאי הסקיילר, מתלונני ארוחות הבוקר, השמחים במותה של ג'יין, מגיני וולטר הבאדאס והבזים לג'סי החלשלוש והשטינקר. אנשים טיפשים ודי רעים שמעשיית מוסר הייתה דווקא עוזרת להם, לו רק לא הייתה עוברת להם כל כך גבוה מעל הראש.
ובעונתה האחרונה, כשהרייטינג בשמיים וכבר אין מה להפסיד, הסדרה מרגישה שהיא חייבת לצחוק עליהם ולהביע את הגועל שלה מהם.
וולטר ווייט של שיחת הטלפון הזו, נשמע כמו כל הצופים המיזוגנים שבמשך חמש עונות התלוננו על סקיילר ועל היותה ג'ויקיל. מה היא הורסת לו את הבאז, צאי לו מהתחת?! סקיילר הכלבה הזו! בוגדת! בוגדת!!! ו-וולט? הוא לא שקרן ורוצח, יצרן של סמים איומים ומחרב חיים, מתעללן סדרתי ומגלומן מפלצתי, לא, הוא רק רוצה לעזור למשפחה שלו!!!!
לסדרה שיותר מכל סדרה אחרת, אולי אי פעם, רוצה לדבר על מוסר, מגיע מעריצים טובים יותר, במובן העמוק של המילה.
וזה מה שהיא עושה פה בסצינה המופתית הזו, היא מוקיעה ומקיאה את קו העלילה המיזוגני שמעולם לא נקטה בו שרבים מצופיה, שאירוניה דקה מדי מכדי שיתפשו אותה , אימצו.
וולט עוטה עליו את דמות הגבר המתעלל האיום ביותר והוא נשמע בדיוק כמוהם, אלא שכשהוא עושה זאת הוא נשטף בדמעות.
כשוולט לובש את הדמות הזו, שהיא בסופו של דבר הקצנה של עצמו, הוא אכול רגשות אשם ושבור.
וסקיילר, שאף פעם לא הייתה טיפשה (ועל כן הייתה כל כך שנואה), מבינה מה הוא מנסה לעשות וזורמת איתו.
ויש בזה משהו כמעט רומנטי, בחיבור הזה שלהם, ששניהם מצליחים לקרוא את כוונותיהן הטובות בין השורות הכל כך איומות האלה. היא יודעת שוולט העניק לה ולבני המשפחה מתנת פרידה אוהבת, הקרבה אחרונה, אמיתית, ובעצם שיתוף הפעולה שלה היא מכירה בכך בפניו ומודה לו.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

וולטר ווייט הוא לא מפלצת. הוא אדם. ליתר דיוק, הוא חרא של בן אדם, אבל הוא אנושי להכאיב. בדיוק כשאנו חושבים שאנחנו לא יכולים להכיל את שנאתנו אליו, החמלה שלו מבצבצת וגורמת לנו להבין ללבו, בניגוד לרצוננו. ואז האגו שלו שוב גורר אותו למצולות של חלאתיות, רק כדי שהמורה שוב יגיח משם אכול  חרטה ויקריב את עצמו. דמות מורכבת שמאתגרת אותנו תדיר והופכת את המעקב אחר מעלליו לחוויה כל כך נדירה ופוצעת.

בתום השיחה הוא מותיר את הולי, בעוד מפגן משחק מדהים, במה שהיא אחד הסימבולים הכי גדולים של אבירות (גברית בעיקרה) שעוד לא פסה מן העולם – תחנת כבאים. (שח מט)
בסצינה החותמת את הפרק וולט מחכה, על רקע המבנה דמוי בית הקברות, רק הוא וחביתו, לשואב האבק של סול.
בסוף הליצן העצוב, עם חיוך מקובע אך שטוף דמעות של דם, עומד להידחס לקופסה דמוית ארון ולהישלח למקום אחר. התחלה חדשה, במקום שבו מעריכים אומנות. והוא מותיר מאחוריו את משפחתו, את זהותו ואיזה כלב עזוב.

וזהו.
כך, באיזה שהוא מקום, נסתיימה לה "ברייקינג בד".
בפרק שהתהודה שלו היא תוצאה של חמש עונות של ציפייה חרדתית ושנים של צפייה כפייתית, הדבר הכי קרוב לתחושת ההתכנסות התמטית של סיום העונה הרביעית של "הסמויה". אימפקט רגשי ואינטלקטואלי מונומנטלי השמור רק למדיום הטלוויזיה, ורק לסדרות יחידות הסגולה שלוקחות את הזמן שלהן לבנות משהו, אך צועדות כל הזמן לקראת מטרה מסוימת. זה מרטיט ומקעקע באופן שייחודי רק להן.
אני לא בטוחה ששני הפרקים הנותרים יעמדו בסטנדרט הרגשי שהעמיד אוזימנדיאס, למעשה, אני די בטוחה שהם יחווירו מולו, אבל אני לא תאבת בצע, ודי לי אפילו רק בקליימקס אחד כזה בסדרה כדי להוקיר לה תודה עד דמעות.
תודה, וינס, וגאד דאם יו! גאד דאם יו!!!

נקודת האור של השבוע: שני פרקי הסיום של הסדרה יהיו ארוכים במיוחד!

נקודות לסיום והשערות
*אם כך הסתיימה הסדרה אך יש עוד שני פרקים, זה אומר שאולי נקבל סוג טיפה אופטימי?
*כלומר, סוף עצוב וסגור, זה לא יהיה סוף פתוח, אבל אולי כזה שטבול באירוניה?
*זה לא הפרק של ג'סי, זה הפרק של המשפחה של וולט ושל האנק ומארי, אבל להבדיל מהם הסיפור של ג'סי נותר פתוח.
להם יש זה את זה ומול סקיילר לפחות, וולט ביקש סליחה.
לג'סי אין איש ואין דבר, והאדם היחיד שמחזיק אותו בחיים, מחזיק אותו על רצועה. ו-וולט, שסיים את הפרק בהתפכחות נוראה על מה שהעביר את משפחתו (כמודגם בשיחת הטלפון, ושמה שהוא אומר לסקיילר יכול להיות מוכל גם על ג'סי), עומד להתמודד עם העובדה המפלצתית שהתעלל ורצח את בנו המאומץ וכי אין ממי לבקש סליחה.
האם כשקריסטל כחול שוב יציף את השוק (תוך כמה שבועות/חודשים) הוא יבין שג'סי חי? האם הוא יחזור לשחרר אותו רק כדי שבנו המאומץ יוכל להרוג אותו? ( לא שאני רוצה שג'סי יהרוג אותו, אני רוצה שג'סי יבחר לא להרוג אותו)

Thematically speaking, Jesse needs to save himself, so either Walt comes back to rescue him only to realize he already rescued himself, or he doesn't know Jesse is there when he comes to kill the Nazis. So he kills them and doesn't set him free? but doesn't kill him, cause he's a coward. That would be hilarious.
משהו מזה חייב לקרות, אבל כנראה שיקרה ההפך ממה שאנחנו חושבים.
* כן, הכלב העזוב בשוט האחרון הוא ג'סי. נו, מה אני אעשה? וולט הוא הזבוב, ג'סי הוא כלב.
*ועוד מחשבה על ג'סי:
זה שגוי/חולה בראש שעכשיו שהוא עבד-מעבדה אני רוצה מונטאז' בישול מקאברי, אירוני וגרוטסקי איתו ועם מת' דיימון? כזה שיצחיק אותי ויגמור לי את הרצון לחיות בו"ז?
* הנה משהו שהאינטרנט עלה עליו ואני לא.
רמז מטרים או מטאפורה למיגרנה שיש לוולט? (או אולי: וולט מת, יחי הייזנברג!)
*זה לא מפתיע לאור העובדה שכבר חודשים האינטרנט מתעסק בזה, בתופעת הצופים הרעים של הסדרה ושונאי הסקיילר למיניהם, אנה גאן כתבה על כך לפני חודש ווינס הביע את הגועל שלו מהתופעה בריאיונות, וזה בוודאי לא מפתיע כשמנתחים את הפרק הזה. אבל עדיין, אמילי נוסבאום כתבה בדיוק את מה שאני אמרתי בנושא, רק הרבה יותר לעומק.
http://www.newyorker.com/online/blogs/culture/2013/09/last-nights-breaking-bad-that-mindbending-phone-call.html?utm_source=tny&utm_campaign=generalsocial&utm_medium=facebook
*לעזאזל, איזו עבודה מדהימה עשה ריאן ג'ונסון עם התינוקת הזו. ילדים לא עושים עליי רושם בדרך כלל, אבל היא גנבה כל סצינה שלה, ואילו בחירות משחק מבריקות? הבחירה ב-מאמאמא המקורי במקום מאמא הבנאלי, משחק המחבואים העגום בסופו של הפרק. וואו אחד גדול.
וברצינות עכשיו, מה שהוא הוציא ממנה בפרק הזה היא דוגמא ומופת לאיך צריך לתת למצלמה לרוץ עד שהאמת יוצאת. גם אם זה לא כתוב, עם קצת סבלנות המצלמה תוציא את האמת, ואמת היא יופי.
*הפתיח הקר היא הסצינה האחרונה אי פעם שצולמה לסדרה. ריאן ג'ונסון חזר במיוחד ליום אחד כדי לצלם אותה. כמה סימבולי ואופייני ליוצריה הנפלאים של הסדרה הזו (וזה גם מסביר למה ג'סי נראה כמו האיש שבלע את ג'סי).
* וכאן מוירה וולי בקט עושה היצ'קוק לעצמה. ותודה למאור שהזכיר לי

* וזה השיר של הפרק

*זה נראה מיותר בשלב זה, אבל כולכם מכירים את מה היה קורה לו ברייקינג בד התרחשה בפייסבוק, כן?
http://happyplace.someecards.com/26301/if-breaking-bad-took-place-entirely-on-facebook-season-5-episode-14
ותראו מה זה, הם סיפרו את אותן בדיחות כמו שלי, רק טוב יותר!

*והנה מתנה מאהרון פול, למקרה שאתם עצובים.