ארכיון רשומות מהקטגוריה "שובר שורות עונה רביעית"‏

מסתבר שאת לא יכולה לכתוב פוסט שבועי על "שובר שורות" מבלי להיתפש על ידי הסביבה כנשיאת מועדון המעריצים שלה והפייסבוק שלך כסוג של קיר מודעות בנושא.
נו, יש טייטלים קשים מאלו.
אז זהו כנראה הפוסט הכי  פסיכי וידידותי למעריץ שיצא לי אי פעם להעלות, אבל במהלך כל העונה הזו נתקלתי ונשלחו אליי כל כך הרבה חומרים מצוינים, ולפנינו תקופת יובש כה ארוכה, שזה היה לי ברור שאני חייבת לחלוק אותם (או לחלוק אותם שוב) אתכם באופן מסודר. אם להיות כנה על הרבה מהאייטמים יצא לי רק לרפרף אבל מדובר בחומרים איכותיים מסוחרים מהימנים. אז תודה לכל מי ששלח, אל תפסיקו לשתף, ותיהנו!
התוכנית היא שעד שתסיימו לעבור על כל הפוסט הזה – הסדרה תחזור. נתראה עוד שנה. 🙂
אה, ובפעם האחרונה לעונה – זהירות ספוילרים!


תרפיית צפייה

  • סרטון פשוט נפלא מעשה ידי מעריץ מוכשר שהוא למעשה תקציר כל העונות עד כה (ואי לכך גדוש בכל הספוילרים בעולם אי פעם). הקליפ מטיב לשלב יותר מכל קדימון רשמי את מיטב רגעי הסדרה והתימות שלה ולשקף נאמנה את איכויותיה האפיות, כי הוא עושה זאת לצלילי "The Ecstacy of Gold" המפעימה של אניו מוריקונה (מתוך הפסקול של "הטוב, הרע והמכוער").
  • קרנסטון כבר שלוש שנים הוא זונת סרטים נודעת. הוא מקבל אינספור הצעות עבודה, הוא מסכים לכולם, והוא מעולה גם כשהסרט לא.
    מבין המבול הסינמטי, סרט אחד מתבלט כאיכותי במיוחד, עם תפקיד שמצדיק את הליהוק של כישרון אדיר כקרנסטון
    Drive
    מה-3/11 בקולנועים שלכם. ריאן גוסלינג וקרנסטון בדרמת פשע מסוגננת, אווירתית ואלימה במיוחד (באמת, מאוד אלימה). מדובר באחד הסרטים הטובים של השנה כך שהוא מומלץ ללא קשר, אבל גוסלינג כמעט לא מדבר כל הסרט כך שבסצינות משותפות, אם מצמצמם עיניים, אפשר לרגעים לשכנע את עצמך שאהרון פול וקרנסטון חולקים מסך גדול (וחולקים מערכת יחסים נצלנית אך חיובית וחמה, ויש גם חברה עם ילד לטיני קטן!). כי מה הוא ריאן גוסלינג אם לא סוג של אהרון פול שמתחו אותו משני צדדיו?
  • Drive, תיקים באפילה.
    שיתוף הפעולה הראשון של וינס גיליגאן עם בראיין קרנסטון בימי ה-X Files (עונה שישית פרק שני), נקרא כמה מבדח, ממש כמו שם הסרט העכשיווי.
    זהו התפקיד שבראיין עשה לפני שהצטרף ל"מלקולם באמצע" וזה התפקיד שבגללו גיליגאן ייעד אותו לגלם את וולטר ווייט. מלבד העובדה שהפרק מצוין ומלמד המון על התסריטאי והכוכב האורח שלו, קרנסטון פשוט ממש ממש סקסי בו.

YM81APJB4f64e0abe3cec1f31445891a5f551908

  • למי שזקוק למנה של סול, וכבר מיצה את האתר שלו, יש שלל מערכונים מהתוכנית ההזויה של בוב אודנקירק ושל דייויד קרוס, Mr. Show.
    http://www.youtube.com/watch?v=Uco5Ed-5y2U&feature=BFa&list=PLAC5B0A7F92A9549E&lf=results_main


  • טיפ: מי שייצפה ב-Little Miss Sunshine, יקבל בונוס כפול בצורת בראיין קרנסטון בתפקיד חלאה שרמנטית ודין נוריס בתפקיד שוטר.
  • מי שיכול להביא את עצמו לצפות בג'ניפר לאב היואיט, יוכל על הדרך גם לשזוף עיניים באינטראקציה מאוד מעניינת בין ג'יאנקרלו אספוזיטו ואהרון פול, בפרק 1.19 של "הלוחשת לרוחות". שווה ולו בשביל התספורות, ותודה לגיא שוהם על המציאה המטורפת.
    http://tvsearch.co/tv/watch/BXS6JVG7/
  • יש כמה וכמה פארודיות על שובר שורות שמסתובבות ברשת כמו גם סרטונים היתוליים בכיכובם של השחקנים, אבל לא נפלתי מאף אחד מהם.
    מבין כולם, זה עדיין המוצלח שבהם. oldie but goldie
  • אוה, לבראיין קרנסטון לא יוצא לרקוד מספיק בשובר שורות… או להחליק…

  • והנה אהרון פול הקטנטן, עושה עם הפרצוף שלו חיקוי מאוד משכנע של מלקולם (וגם פה יש לו מערכת יחסים מאוד מטרידה ולא לגמרי נורמלית עם מדען). תודה לגיא שוהם.
    אגב, פול עשה אודישן לתפקיד פרנסיס, הבן הבכור ב"מלקולם באמצע". למזלו, ולמזלנו, הוא לא קיבל את התפקיד.
  • שני הסרטונים האחרונים, הן פספוסים רשמיים של הסדרה. כן, זה זול, זה צפוי, זה ישן, בטח כבר נתקלתם בהם, והם לא הפספוסים המוצלחים ביקום (הם כנראה חבורת מקצוענים שלא ממש מפשלים)… אבל זה תמיד יעיל נגד געגועים. הקטעים המוצלחים יותר, לא מפתיע, הם בעיקר אלה בין קרנסטון לפול.

gag reel עונה 2.

gag reel עונה 3.


תרפיית קריאה

  • התסריט של הפיילוט, מאת וינס גיליגאן (ותודה ליותם קניספל על המציאה המדהימה)
    זה אולי יבוא לכם בהפתעה, אבל תשמעו, האיש יודע לכתוב!
    שוב, רק רפרפתי אבל ממה שקראתי מדובר באחד התסריטים הכי סוחפים שיצא לי להיתקל בהם. אפשר להבין איך הפיקו לו את זה למרות הפרמיס הקודר.
    http://www.mediafire.com/?z4xtfazzmbz
  • סדרת הריאיונות עם וינס גיליגאן ב-AV Club, שבו הוא עובר פרק פרק ועונה, ב-50% כנות וענווה אינסופית וב-50% היתממות מתחמקת, על מבחר שאלות מהותיות.
    בבואכם לקרוא את הריאיונות תחשבו לו הייתם שואוראנרים בסדרת מתח מה אתם הייתם מוכנים לחשוף לקהל כשעוד עונה אחרונה לפניכם, ומתוך כך תדעו לברור בין הכנות וההיתממות.
    חלק א –  פרקים Box Cutter עד Open House
    חלק ב – פרקים Bullet Points עד Problem Dog
    חלק ג – פרקים Hermanos עד Salud
    חלק ד – פרקים Crawl Space עד Face Off


תרפיית שמיעה


בונוסים, מעשי ידי מעריצים
יש אינספור פורטרטים, פוסטרים וחולצות שעוצבו ע"י הצופים שמסתובבות ברשת. אלה הן כמה דוגמאות למפגנים יותר יצירתיים של הערכה לסדרה. 

  • לגו שובר שורות

הסופרלאב בלגו (קומפלט עם מכונת הקפה של גייל!).

  • קלפי לוטריה (סוג של בינגו מקסיקני) של שובר שורות

 הסברים מלאים ומקסימים כאן (העובדה שהקלף של הדלת מעוטר בסיגרייה של ג'יין היא לא פחות מנפלאה בעיניי):
http://mlapinski.blogspot.com/search/label/Breaking%20Bad

  • הדמויות של שובר שורות ב-8 ביטים.
  • בובות נייר של שובר שורות


(הרעיון פשוט מבריק, הבובה של וולטר היא שומר המסך שלי כל העונה, ושווה לקרוא גם מה שהבחורצ'יק הזה כותב. יוצרי הסדרה מאוד התרגשו מהמחווה ופירגנו לו בחזרה. מקסים). http://flannelanimal.tumblr.com/post/4948798945

וזה האתר הרציני שלו. שימו לב שזה סט של 8 בובות שהוא כרגע מחכה לאישורי ההפקה כדי להעלות ת ה-6 הנותרות.
http://www.kylehilton.com/BreakingBad1.html

  • meme קומיקס שובר שורות, שמשחזר סצינות מהסדרה תוך כדי הסבר מפורש של המשמעויות.
    בגלל שזה מים, הוא כעור-במפגיע, אין שליטה על איכות וחלק מהם ממש ממש חלשים, אבל אלה שקולעים, קורעים מצחוק.

    http://breaking-bad-comics.tumblr.com/
  • אולסטאר וולטר ווייט, הידוע יותר בשמו "למה, למה, למה זה לא קיים באמת?!". (ותודה ליניב אידלשטיין).

עדכון חמים ונעים: מעכשיו דווקא כן ניתן להזמין אותן. וגם, לאור הקבלה הנלהבת, עוצבו נעלי פינקמן.
http://tauntr.myshopify.com/

Eye Candy
להלן התמונות והגיפים שהכי הקלקתם עליהם העונה, מרוכזים במקום אחד, לנוחיותכם.




ו
הנה תמונות משלימות לכמה מהקלאסיקות (וכן, זה בסדר לחשוק באהרון פול לבוש כג'יין. ולא, זה פחות בסדר לחשוק בקרנסטון בדראג):


כל האמת מאחורי הקשר של גאס עם תרנגולות


Valid Lifestyle Choices

  • מחפשים רעיון לחופשה הבאה שלכם?
    למה לא תבקרו באלבקרקי? (תודה ליניב אידלשטיין)

http://www.flickr.com/photos/24869473@N02/sets/72157623732482564/

  • מחפשים תחפושת לפורים?
    מדוע לא תתחפשו לאפריקני אמריקני צ'יליאני בחליפה ובלי חצי פרצוף?

    …או הזמינו את תחפושת הייזנברג מאמזון.
  •  מחפשים רעיונות חדשים לבילוי?
    מדוע שלא תצאו לערב קריוקי תאילנדי?
  • או אולי תיהנו מבילוי ביתי עם משחק בינגו/ משחק שתייה?

  • או שמא תעדיפו משחק מחשב?
  • הופ, אם "שובר שורות" הייתה משחק וידאו RPG מהאייטיז שהגו החבר'ה בקולג' הומור.
    אחת הפארודיות הנפלאות והמדויקות ביותר שנעשו על הסדרה.
    http://www.collegehumor.com/video/6701398/breaking-bad-rpg
  • מחפשים עורך דין?
    למה שלא תפנו לסול גודמן?
    http://www.bettercallsaul.com/
  • מחפשים פיצה חדשה?
    למה לא תזמינו מויני'ס? (ותודה לארז לסמן)
  • מחפשים מנהיג חזק?
    למה לא תצביעו לוולטר ווייט?


מודעות פרסומת

במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרדצ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות
מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.


בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

  • גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
  • ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
  • וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
  • גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
  • גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
  • וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
  • עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
  • הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
  • וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
  • פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

  • עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
  • אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
  • Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
  • היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
  • התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
  • הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
  • המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
  • שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
  • החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

  • האנק מגלה הכול. Eh, duh.
  • סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
  • המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
  • העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
  • ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
  • מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
  • אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
  • סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
  • מארי הופכת לחציל.
  • טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
  • הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
  • בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
  • וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
  • ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!

חגיגות הפינאלה יתפצלו לשלושה פוסטים עוקבים ואחרונים.
ביקורת הפרק, ביקורת העונה וספיישל הערות חגיגי שאמור לעזור לנו להתמודד עם ההתמכרות בחודשי הפגרה הקשים.
בינתיים, חברים, ספוילרים!

הרשה לי ללחוץ את ידך ולברך אותך על העבודה הטובה שעשיתי.

What happened?
-I won. 

במובנים רבים יכל הפרק הזה להיות הפרק החותם את הסדרה כולה.
נכון, אמרתי את זה גם על פרק 11, ואני עדיין עומדת גם מאחורי האמירה ההיא. אבל אם פרק 11 יכל להיות הפינאלה האפוקליפטי עם הקליף-האנגר, הסוף הפתוח והשלילי, הרי ש Face Off -הוא הסיום ההפוך בסקאלה. סוף אפי שמציע סגירה לכל קווי העלילה המרכזיים, מוציא את הגיבור שלנו עם היד על העליונה ואותנו בתחושת ניצחון גורפת.
(טוב, נו, ניצחון במונחי שוברי שורות, קרי מלווה בבחילה על גיבור שסופית הפך לחלאת אדם. אבל עוד נגיע לזה).

איזה פרק מהנה, סוחף ומצחיק זה היה. השוו אותו אל פרקי הפינאלה המעיקים-קיומית (במובן הטוב והטוטאלי של המילים) בעונות 2 ו-3 והקליף-האנגרים המייסרים שלהם?
הפרק הזה שולח אותנו אל הפגרה עירומים מדאגות. הכול נסגר. וולט, ג'סי, סול והמשפחה לא בסכנה, גאס חוסל, הקרטל חוסל, בנקי חוסל, המעבדה טוהרה והוצאה משימוש, החקירה של האנק לא רק שנסגרה אלא גם הצליחה על הדרך להוציא אותו גיבור חכם וצודק, ברוק הקטן יצא מכלל סכנה, אנדריאה מוכנה לקבל את ג'סי חזרה לחייה, ו-וולט והשותף שלו מעולם לא תקשרו טוב יותר. ניצחון.

הפרק הזה, שנכתב ובוים ע"י גיליגאן, משלב בצורה מנצחת בין מתח בלתי נסבל ובין הומור מצחיק בטירוף.
גיליגאן, ויש לומר זאת שוב ושוב, הוא כותב ובמאי קומי אדיר (זה האיש שהגה את המשפט "If I ever get anal polyps I'll know what to name them!". למען השם! מדובר בגאון).
למן הסצינה הראשונה עם וולט הנאבק במעלית כשהפצצה מתמגנטת אליה, דרך פריצתו אל המשרד של סול והמו"מ הכושל עם HT הסוחטת אותו (הוא גם שב ויוצא דרך הזכוכית המנופצת במקום לבקש ממנה לפתוח את הדלת), וכלה כמובן בסצינה המופתית עם הקטור במשרדי ה-DEA.
איזה יופי ואיזה ביטחון יש לאיש כיוצר וכמספר סיפורים שהוא בונה את הבדיחה הנפלאה הזו באופן כל כך מפורט, ואיך הוא לוקח את הזמן כדי לבסס אותה! קודם נלמד את השיטה (dea is not a word) אחר כך נשמע את כל תהליך האיות של שתי הקללות, ואז בתזמון הקומי המדויק נחתוך להתנצלותה של המטפלת המפודחת. מעבר מושלם ממתח ודריכות לתחבולה ובדיחה. ואי אפשר לפספס את מגעו של יוצר הסדרה כאן, שכן הסצינה הזו מגלמת את מהות שובר שורות כסדרה – אנחנו ניקח את הזמן שלנו, אנחנו נראה את התהליך, אבל הפאיי אוף יהיה מאוד מתגמל.

פאקינג היצ'קוק!

יש אירוניה נפלאה בשם הפרק, ונניח בצד לרגע את העובדה שיש גם משהו מאוד בלתי נסבל וספוילריסטי-שלא-לצורך במשמעות הכפולה שלו. מהשם אנו מבינים כי מובטח לנו עימות חזיתי (אם להשאיל את התרגום העברי לסרטו של ג'ון וו, Face off), אבל במקום שני העימותים המתבקשים שאליהם כביכול בונה הפרק, אנחנו מקבלים עימות שלישי אלטרנטיבי. וזה מהלך די מבריק.
שני הגיבורים שלנו, כל אחד בדרכו, עומד בפני עימות מול האנטגוניסט הראשי. וולט המשחק עם גאס במשחק שח ומנסה להשכים להורגו, וג'סי שגאס חוטף אותו לקראת, אה… שיחת בירור, בוא נקרא לה. שניהם בסופו של דבר לא מגיעים למצב של פנים מול פנים עם איש התרנגולות.
זו הסיבה שהבנתי בערך באותו הזמן שגאס הבין שהכיסא של הקטור ממולכד.
כצופה למודת סרטים וסדרות פשוט לא ציפית שהעימות הגדול של העונה יקרה דרך מישהו שלישי כשהגיבור נמצא הרחק הרחק משם.

ובסדרה אחרת גאס היה קודם כל ניגש אל ג'סי במעבדה, עושה את מה שהוא היה עושה (מתחקר, מנסה ללבן עניינים, מענה או מנסח מחדש את חוזה ההעסקה, ואז מבקש מג'סי לשקול את ההצעה ומאיים לעשות משהו דרמטי וכואב כשישוב מה"סידורים הדחופים" שיש לו) ורק אז יוצא אל הסצינה הסופית שלו בבית האבות. אבל לא בסדרה הזו. בעולם הפנימי של שובר שורות אף אחד לא הודיע לגאס שזו תהיה הסצינה האחרונה שלו ולכן אין לו בהילות ללכת לטפל בג'סי. עוד מוסכמה טלוויזיונית ששובר שורות נותנת בה בעיטונת ומטעה אותנו על הדרך.
כנ"ל לגבי מייק. דמות כל כך מרכזית וכל כך פופולרית בכל סדרה אחרת הייתה מגיחה מהגבעות בדקה ה-99. לא כאן.
מייק בבית חולים שדה במקסיקו, שבוע אחרי פציעה חמורה בבטן, והוא ישוב לעלילה רק כאשר ירגיש בטוב.
(אגב, הם עושים דבר נבזי הרבה יותר, השועלים, ומכניסים את ג'ונתן בנקס לרשימת הקרדיטים. גם בכותרות הפתיחה וגם ב-IMDB ושאר הליסטינג של הפרק. נבלות).

כל הדברים הללו יוצרים פרק סיום עונה שהוא לכאורה צפוי ובנאלי להחריד: הרע הראשי שחייב ללכת – מת, וכל הגיבורים שוב שורדים. אבל בפועל הפרק מצליח להלחיץ, לרגש ולהפתיע עם כתיבה לא קונבנציונלית, קלילות לא צפויה וסיום מאוד, מאוד מספק רגשית.
ההיסטוריה והדינאמיקה הידועה של גאס והקטור, הופכת את העימות החזיתי הסופי ביניהם למתגמלת במיוחד.
ואנחנו שוב לא לגמרי יודעים למי להריע. אנחנו מזדהים עם הקטור כי הוא עוזר לוולט ולבנו מחסיר פעימה כשגאס גורר את הכיסא על הרצפה בקול (אימאאאא!) ואז ממלא את המזרק, אבל כאשר הקטור סופסוף נענה לתחינותיו של גאס להסתכל עליו, ועיניו של האחרון נמלאות דמעות כי זה תופס אותו לא מוכן ולשבריר שנייה הוא מפגין חולשה אנושית נדירה, אנחנו לא מצליחים אלא לחוש עצב על שניהם.

ואיזו פרידה ראויה לשתי דמויות נבלים הזויות ובלתי נשכחות (ואיזו תצוגת משחק משובחת)!
טיו עולה השמיימה (ואז מיד יורד שאולה, כמובן) בעזרת הפעמון מעורר הפלצות שלו, כלי נשקו הנצחי, וגאס… גאס הוא הפאקינג טרמינטור.
דמותו מאז ומעולם הייתה קריקטורית וגדולה מהחיים והגיע לו ללכת בסטייל.
כמה גרוטסקי ואופייני לדמותו של גאס שהקנאות לשמירת הפוזה תפיח בה רגעים אחרונים של כוח חיים והיא, לאחר שתתרוצץ כמו תרנגולת כרותת ראש, תמות תוך כדי יישור העניבה?!

זו, אגב, התמונה שהסתובבה ברשת שבוע לפני שידור הפרק!

ברור לי שהאבסורדיות במותו של גאס תעורר את זעמם של מי מהצופים.
האם היא הייתה הכרחית? האם גיליגאן הוסיף אותה רק משום שחשש שהפינאלה לא יהיה מתגמל מספיק בלעדיה? התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית, לא.
הפרק עובד ומתקתק גם כך והבילד אפ יכול היה להסתיים באופן מושלם גם בפיצוץ קונבנציונלי. הקטור מצלצל בפעמון, גאס קולט מאוחר מדי. בום! קאט לוולט ברכב. מבחינה תמטית ורגשית יש כאן את אותה רמת סיפוק.
אבל שובר שורות רוצה להזכיר לנו, אם לרגע התבלבלנו, באיזה עולם היא פועלת. היא סדרה שמעולם התיימרה לריאליזם חברתי ועלילתי. היא מחויבת רק לחוקי העולם שבנתה ולריאליזם הפסיכולוגי של הדמויות שלה, גם אם הן מתנהלות באותו מרחב כמו באטמן, הג'וקר והארווי-טו-פייס-דנט.
וגאס? גאס לא ירצה ללכת לקבר עם עניבה עקומה.

וכך הפינאלה נכנס למערכה האחרונה שלו.
כשוולט דוהר אל המעבדה וזוכה סופסוף לעשות את מה שהוא כל כך אוהב ונמנע ממנו כל העונה – להציל את ג'סי, הנסיכה הכלואה במרתף.
שיהיה בריא, הגיליגאן הזה פשוט מצחיק אותי. בשובבות כל כך מודעת לעצמה הוא מביים את זה כמו קליימקס רומנטי בסרט אקשן גנרי. ג'סי המפוחד מציץ ממחבואו ואז רואה את וולט, המציל שלו, ומגלה את עצמו לפניו וכשוולט מבחין בג'סי הוא מחיש צעדיו ומפיל את נשקו לרצפה בדרמטיות.
הם שמחים לגלות ששניהם שרדו, ואם זה היה אותו סרט אקשן גנרי, וולט היה תופס את הנסיכה שלו ודופק לה בוסה. אבל זה לא, זו שובר שורות, ויש לוולט וג'סי עבודה.

ואז נפצח סיקוונס ונדליסטי וקתרטי במיוחד שבו שני הגיבורים שלנו מחסלים את הראיות לקול צלילי גיטרה מקסיקנית ולבסוף בתיאום זוגי מושלם, כמו שני באד-אס מו-פוז, מתרחקים מהמקום .

על גג בית החולים ג'סי מבשר לוולט שברוק עומד להחלים וכי מה שגרם לו לחלות לא היה רייסין אלא פירותיו של צמח מקומי כלשהו. למי שקרא את הפוסט הקודם שלי ולא קנה את התיאוריה, זה כנראה הרגע שבו סופית הצלחתי להרוס לו  את הפואנטה. סליחה.
ובעיניים לחות ג'סי מכיר בעובדה שגאס לא הרעיל את הילד ומבקש הצדקה, שמגיעה מיד, על הפעלת תוכנית החיסול של האיש. "גאס היה צריך ללכת".
ואז, שנייה לפני פרידה, המורה עושה משהו שהוא מעולם לא עשה ובחיוך אבהי הוא שולח יד ומזמין את תלמידו ללחיצה חמה וארוכה שכולה אומרת "עשינו זאת, אתה ואני. שותפים! ויאללה לך. זריז, לפני שאני מחבק אותך!"
הוא מתקשר לסקיילר ומודיע לה שמעכשיו הכול טוב.

וזהו, תמה לה העונה בקליימקס חיובי ובפרק מושלם… אלמלא דבר אחד.
וולט הרעיל את ברוק.
למי שהיו בהדחקה עד לאותה נקודה, השוט הסופי מוציא אותם ממנה בועטים וצועקים.
רק שחבל שמישהו חשב שזה לא מספיק רק להראות לנו את העציץ, שנייה אחרי שהסבירו לנו עליו, וחייבים לשים פאקינג שלט עם שם הפרח, ובכך מונע מהפרק להיות שלמות טלוויזיונית. מה לעזא…?!
וכך, וולט שכל העונה נבעט ונרמס ונדחק לשולי הסדרה שלו עצמו, יוצא מהפינאלה גיבורה הראשי (ג'סי מי?). ומתוך העציץ צומח הייזנברג במלוא תפרחתו.
מרעיל ילדים, בובנאי שותפים, והמנצח הבלתי מעורער של גמר שובר שורות!

We are born again when we die.

Duh, winning!

מה שהופך את המהלך הפסיכולוגי הפרק (על המהלך לאורך כל העונה נדבר בפוסט המסכם את כולה) לכל כך יעיל אלה הם הרגעים השזורים לכל אורכו.
בראיין קרנסטון כל כך קומי, רב-ניואנסים ונפלא שמעשיו מחליקים לנו בקלות ובחיוך, אבל השינוי המוסרי שחל בו ברור מהסצינה הראשונה.
הוא האיש שמביא פצצה למחלקת ילדים, הוא האיש ששולח את בקי סימונס השכנה (בגילומה של אימא של גיליגאן. כפרה על החוש הומור שלו) לבדוק על בשרה אם אין בבית מתנקשים או מלכודות קטלניות והוא האיש שמציע לפוצץ בית אבות ולכן, כן, זה לא באמת מפתיע בדיעבד שהוא גם יסכן ילד, ויתפעל את השותף שלו כמו בובת גרב.
ההקלה הניכרת בו כשברוק מחלים וכשבקי סימונס מתקשרת להגיד שהכול בסדר היא שעושה את המהפך שלו לכל כך אמין, אך גם לכואב עוד יותר. וולטר אינו פסיכופת. הוא אינו חף מרגשות ומאנושיות ופועל כרובוט או כדקסטר. הוא פשוט מנצל את האנשים הללו על אף האנושיות שבו. יורה קודם בתקווה אחר כך לא לבכות (להבדיל מפינקמן שבוכה לפני, אחרי ותוך כדי).
בקי סימונס שכנה טובה, ברוק ילד חמוד, זה לא אישי וזה מצער אותו מאוד, אבל אם זה מה שצריך לעשות, זה ייעשה.

לכאורה הפרק הזה מאפס את המונים. בתומו אין בלגן עם גאס או הקרטל ומערכת היחסים עם הבן המאומץ חזרה להזכיר בקלילותה את מה שהייתה בתחילת הדרך, כשהכול עוד היה פחות עמוק, אבל גם הרבה פחות טמא (ולכן המוזיקה בסצינת הריסת המעבדה מרפררת ישירות למפגש של השניים בפיילוט).
אבל זה, כאמור, רק לכאורה. אין דבר יותר שקרי שקורה בפרק מלחיצת היד הזו בין שני הגיבורים שלנו. וולט פשוט למד איך לתפעל את השותף שלו, ואם פרגון אבהי זה מה שנדרש כדי לקדם איתו עניינים, אז זה מה שפינקמן יקבל. וולט למד מהטוב ביותר. והפער האירוני בין מה שג'סי חושב שזה והציניות של וולט פשוט רומסת את הלב.
והפינאלה הזה מאפס עוד דברים על הדרך. וולט איבד את רוב הכסף שבגינו נכנס לעסק, אין לו מעבדת על או רשת הפצה, ויש עבודה לגיטימית אך אפורה (וכנראה שיש לו שוב סרטן).
הוא חזר לחייו בעונה הראשונה, אלא שהוא כבר לא אותו האיש.

לסיכום, שובר שורות מסיימת עונה רביעית עם פרק משובח ומבדח שמשאיר לצד הקתרזיס הסוחף, טעם מר של רייסין בפה.
ומה שאולי הכי מדהים כאן, היא העובדה שלא רק שהפינאלה לוחץ על כפתור ה-RESTART לסדרה, אלא הוא עושה זאת כשלפניו עוד עונה אחת, סופית ומכריעה.
אפשר אולי לא לאהוב את הכיוון שנטלה או לא ליהנות מהפרק (איך אפשר?), אבל אי אפשר שלא להעריך את הביצים.

N'aw, see? No hard feelings.

שני שירים הפרק (ותודה לשזאם)

כשגאס צועד אל העימות האחרון שלו.

ובסיומו של הפרק, בגינה של ווייט.
Black – Danger Mouse & Daniele Luppi, featuring Norah Jones

Until you travel to that place you can't come back"
"Where the last painting's gone and all that's left is black

השוו זאת בעצמכם. זו הנעימה שהושמעה כשוולט וג'סי מחסלים את המעבדה.

וזו המוזיקה שהתנגנה כשג'סי נפל מהחלון חזרה אל חייו של וולט בפיילוט.

אוי לי. עוד שבוע למנאייק.
ספוילרים מכף רגל ועד ראש.

“I alone should suffer the consequences of those choices, no one else. 

הפרק השבוע מהווה גשר בין פתיחת חגיגות הפינאלה המשולש של שבוע שעבר והפרק שישים קץ לכל הפרקים של שבוע הבא.
כן, אם כולם עושים סיום בן שני חלקים, שובר שורות חייבת להתחכם. שוויצרית.
מגוחך משהו לקרוא לפרק כל כך מתוח ומורט עצבים נפילת מתח, אבל לאחר האנרגיה והסיום עוצר הנשימה של פרק שעבר וכהכנות אחרונות ל-showdown של פרק 13, זה די מה שהוא.

בפתיח אולי הארוך בתולדות הסדרה (אולי חוץ מהשיר המקסיקני על הייזנברג), אנחנו מוצאים את וולט במצב שונה לגמרי ממה שעזבנו אותו פעם אחרונה.
לא עוד רפרנס צוהל לג'וקר של ג'ק ניקולסון, אלא איש שקול ומתחשב, המנהל לראשונה מזה שנה שיחה כנה עם אשתו.
איש שנראה שלם עם הגורל הבא עליו… כל עוד יבוא אליו ולא לאף אחד אחר.
הוא נושק לבתו הבוכייה (לראשונה מזה הרבה זמן קולה נשמע, כדי לשבור את לבנו עוד יותר) ונפרד ממנה ומסקיילר כאילו זו הפעם האחרונה.

בתחילת הפרק, מיד לאחר מכן, נמצא אותו יושב בחצר ביתו לצד הבריכה, באותו מקום בו ניסה לשרוף את הכסף, סמוך למקום בו נחתו שיירי המטוס לרגליו. הוא מהרהר בחייו והחלטותיו ותוהה לאן הגיע.
בשוט מדהים (מהאיש שהביא לכם את פיצה-גג בשוט אחד! סתם, זה בטוח נעשה ב-CGI), הוא מסובב את האקדח על השולחן לצדו וזה נעצר כשהוא מצביע עליו. מסובב שוב, אותה תוצאה.
Cosmos says wha?
ואז, מי יודע אחרי כמה סיבובים שלא ראינו, דומה שהיקום מחליט לפרגן ולהגיד לו לנסות ניסיון אחרון. כשהאקדח נעצר על העציץ ואפשר לראות את גלגלי מוחו של וולט נעים.
Shoot the pot?
Oh, shoot the pothead?!

בינתיים, האנק בביתו השמור מסרב להשתתף בהיסטריה.
כולם, כולל גאס, לא נותנים להאנק קרדיט, אבל האיש חריף, לא פראייר ופשוט בלש מצוין. הוא יודע להגיע למסקנות הנכונות ובעיקר יודע איך לתפעל אנשים (ופשוט תענוג לראות את דין נוריס נהנה לשחק אותו).
וכך גומז, לאחר סשן קצר של רגשי בשילוב פסיכולוגיה הפוכה, מסכים להמשיך בחקירה בשמו של האנק. וכאשר הוא מגיע אל המכבסה הוא נכנס לתפקיד בכל הכוח. בהצגה שהוא עושה לפני סטיב, מנהל העבודה במכבסה, הוא ממש מתעל את האנק. קומפלט עם הסיפורים, הסחבקיות וחוש ההומור הגס שהם מסמני ההיכר שלו.
גומז הוא כמו בובת הגרב של האנק המשמיעה את קולו… ובכלל, מריונטות הן חלק מרכזי בפרק הנוכחי.

גאס ממשיך לנסות לתפעל את ג'סי. "אתה רואה מה השותף שלך עושה?" הוא שואל אותו ומחכה לאישור חיסול שלא מגיע. ג'סי לא טמבל וצריך הרבה יותר מפשיטה ספונטנית כדי לשכנע אותו לפנות נגד מר. ווייט, וצריך יותר ממניפולציות טלפוניות שקופות וזולות.
פינקמן בולע את כבודו ומתקשר להזהיר את המורה לשעבר, שלא עונה. הוא בודק את התיבה הקולית ומגלה שסול פוצץ אותה בסדרה הולכת ומתחרפנת של הודעות להוטות ("אני לא יודע אם דיברתי באנגל…").

הוא מגיע אליו למשרד וזוכה לקבלת פנים חמה מדי ושובבה משהו מהיול, ואז מגלה שהעורך דין שלו חותך מהעיר ושהשותף שלו חושש לחייו ולחיי משפחתו. וכאילו לא די בזאת, בעודו מהרהר בוולט ובאופציות העומדות לפניו הוא מקבל את הבשורות המרות שברוק, הילד המאומץ שלו, מאושפז בבית החולים במצב אנוש ממחלה מסתורית.
זה לא היום שלך, ג'סי. זו גם לא השנה. בינינו, פספוס שנולדת.

לאחר שהוא מגלה לזוועתו כי סיגריית המזל שלו חסרה, הוא אומר לאנדריאה להגיד לרופאים שהילד לקח רייסין. זה כמו RICE הוא אומר לה ומצטט את עצמו בפעם הראשונה שלמד על הרעל מוולט*, ובכך מקווה להציל את הילד ומוודא שאנדריאה ומשפחתה לא תתקרב אליו לעולם.

משם הוא אץ להתעמת עם וולט.
איך הוא הגיע למסקנה המטורפת הזו שוולט הרעיל את ברוק, לעזאזל?
מצבו הרגשי הכל כך מעורער של ג'סי, הקורס תחת רגשות האשם הבלתי נסבלים שייתכן וגרם למותו של עוד ילד, של ילד שני במשפחה של אנדריאה, מעביר אותו על דעתו. הוא עושה את הקישור הנמהר רייסין = וולט.
ממהר למצוא אשם שהוא לא הוא עצמו, ומשם לשים את האצבע על האיש שהכין את הרעל ושם את הסיגריה בכיסו. נואש להוכיח לעצמו שזה לא הוא שהרג את ברוק. רק לא הוא. לא שוב.

ו-וולט לא יודע מה נפל עליו. הוא מברבר בהיסטריה על גאס ומספר על האיום על חיי משפחתו, לא מודע לג'סי העומד מולו ורואה שחור בעיניים. הוא מפנה את גבו וכשיסתובב יגלה שבנו המאומץ מכוון אליו את האקדח שהשאיר מאחור. שלום, אדיפוס ודש להמלט.
ג'סי יכול לירות בו באותה השנייה, אבל הוא רוצה לשמוע אותו מודה במעשה. הוא רוצה לשמוע את וולט מסיר מג'סי המיוסר את האחריות לפשע הנתעב.

אנחנו מוצאים את התיאוריה כה אידיוטית, והמטרה של התוכנית "לעקור את לבו" שנייה לפני שוולט נרצח היא כל כך מופרכת שאנחנו טיפה לועגים לג'סי ורוצים שוולט יצליח להשתלט על ההיסטריה של הבחור.
ו-וולט מכחיש בתוקף, מסרב להודות במשהו שהוא לא עשה. מתי יכל לגנוב את הסיגריה? כשנחטף למדבר? ולמה, לכל העזאזלים, שירעיל ילד?! מי יש לו להרוויח מזה? למה שלמישהו יהיה משהו להרוויח מזה…

ואז האסימון נופל וכל חלקי הפאזל מתחברים, ו-וולט פורץ שוב בצחוק ההיסטרי שבקע מהבור והדפיקות על הדלת שוב נשמעות.
כל היום חיכיתי שגאס ישלח את אחד האנשים שלו להרוג אותי…. והוא שלח אותך.
איזה אמן שחמט הוא גאס וכמה מבריקה וחסרת גבולות היא תוכניתו השטנית!

הלוא תהינו על ציתות ביתו של ג'סי? גאס יודע הכול, תמיד 10 צעדים לפני כולם! אנחנו יודעים את זה, וגם ג'סי עמוק בלב יודע. זה האיש שיודע מה סוג הדם שלו בעוד שהוא עצמו לא בטוח, למען השם! וזה האיש שמעלים עין משימוש והרג ילדים, וזה האיש שיודע מקרוב איזו תגובה נקמנית יש לג'סי למצוקת ילדים! זה האיש שהבטיח תגובה "הולמת"!
ג'סי הוא הצעצוע של גאס והוא מתפעל אותו כמריונטה על חוטים.

וההיגיון מתחיל לחדור את ההיסטריה והכאב של ג'סי והוא סופסוף נשמע לקול ההיגיון. לא לפני שהאקדח שלו מטביע חותם על מצחו* של וולט ושהוא כמעט חוטף מפרצת במוח ו/או מפעיל את מטען הנפץ החבוי בראשו.
הוא אץ אל הדלת, נחוש לנקום באיש שניצל אותו ואת ברוק, על החיים ועל המוות.
ו-וולט, לראשונה מזה זמן רב, סופסוף באמת מדבר אל ג'סי. בכנות, בהתחשבות, באבהיות, ונוגע בכתפו ברכות, וג'סי שעוד לא לגמרי מתמסר, מזיז אותה באינסטינקט, אבל ללא צעקות ואיומים כבעבר.
לא עוד "לך תמות במדבר", אלא "בבקשה, אל תסכן את עצמך". אבל ג'סי נחוש.
I'm going to do this one way or another, Mr. White.
-Then let me help.

בפעם הקודמת שג'סי רצה לנקום מעשה אלימות כנגד ילד, והשתמש מול וולט בדיוק באותן מילים, וולט ניסה להניע אותו מזה בדרכי הלשנה לבוס, כעת וולט רוצה לעזור. 50-50 partners. התקופה הקשה שעברה על וולט ונקודת השפל אליה הגיע, לבד, לימדו אותו מספר דברים חשובים.
וסופסוף העונה אנחנו הצופים צוהלים. היאח, הצמד שוב ביחד, מאוחד נגד הצורר הבא להשמידם!!!

Can't touch this!

התוכנית של וולט מטורפת ונואשת, אבל היא התוכנית הטובה ביותר שניתן היה להגות בזמן כה קצר, בתקופה כה מעורערת, שתוציא את גאס למקום ציבורי ותשמור על שניהם בטוחים יחסית.

לאחר שטייריס, שמבט OH, I KNOW YOU DIDN'T JUST GO THERE, GIRLFRIEND! מוטבע תמידית על פרצופו, לא מצליח לגרור את ג'סי בכוח מבית החולים אל המעבדה להשלים את הבישול, גאס מחליט לבקש מג'סי לעשות זאת באופן אישי.
ובזמן שג'סי נאבק להסתיר את שנאתו היוקדת לבוס שלו, השותף שלו מתקין על הרכב של איש התרנגולות את הפצצה הביתית שהכין.
אני לא יכול לעזוב את בית החולים לרגע כי הילד הורעל והוא עלול למות בכל רגע מדווח ג'סי. מי הרעיל אותו שואל גאס ולא נענה. גאס לבסוף מסכים לספוג את ההפסדים הכספיים (כנראה) ולתת לג'סי לחזור לעובד רק בשבוע הבא, בטון מפויס. ולהבדיל מתגובתו לוולט, נשימתו של ג'סי נעתקת כשגאס נוגע בכתפו בצורה אבהית.
ואז הוא יוצא אל החניון אך נעצר. משהו לא מסתדר לו, ולאימתו של וולט המשקיף עליו מהבנין ממול ומחכה ללחוץ על הכפתור שיפעיל את הפצצה, הוא מסתובב כלעומת שבא.
ההזדמנות היחידה שהייתה לשניים לחסל את גאס התפוגגה ועכשיו הוא יודע שגם ג'סי במזימה נגדו עם וולט.
או במילים אחרות, הולי פאק.

איך גאס ידע?
הוא לא.
הוא פשוט חושד. ומהר מאוד הוא יוכל לבדוק אם יש בחשדות הללו אמת.
וזה לא מאוד מפתיע, כשחושבים על זה.
ג'סי נראה מאוד זועם כשהוא תיקן את גאס שהילד לא חולה אלא הורעל ואמר שהרופאים לא יודעים ממה. ואם ג'סי יודע שברוק הורעל, הוא יודע שזה בגלל הסיגריה כי לרייסין אין שיירים בדם, ואם הוא הלך לבקר את וולט ו-וולט עדיין בחיים (והוא לא ענה לשאלתו "וולט הרעיל אותו"), הרי שג'סי יודע על תוכניתו של גאס והיא נכשלה… או לפחות זה מה שגאס יכול לחשוד בשלב זה, וכאשר הוא מתקרב אל האוטו שהושאר חשוף ולבדו במשך מי יודע כמה דקות, חשש עולה בו.
אתה לא מגיע להיות ברון סמים אם אתה מרשה לעצמך להפנות את הגב לאויב ומבלי לחשוב 10 צעדים קדימה.

פרק הבא, פייס אוף, הוא פרק סיום העונה, ואם לשפוט לפי העונה כולה וההיסטוריה של הסדרה, זה יהיה עוצר נשימה.
האם העימות הסופי יהיה בין האנק וגאס? האם מייק יחזור לעזור לוולט וג'סי?
כל המתח הפסיכוטי שנבנה כל העונה הותיר אותנו צמאי דם וההתרה חייבת להיות קטלנית. מי זה יהיה?
כל הסימנים מצביעים על גאס (מה שאומר שיש לו סיכוי טוב לשרוד את הפרק), אבל את מי הוא ייקח איתו?
שנעשה הימורים?

ולסיום, דיון יותר ספקולטיבי שאולי יכול להרוס לכם את הפינאלה, ובמידה ומשהו ממנו נכון.
להחלטתכם אם לקרוא אותו או לדלג הישר לסקציית ההערות.

מה שיפה בפרק הזה, זו האי וודאות המנקרת.
במשך כל העונה עשה גאס לוולט בית ספר, בסדרה של אינספור ניסיונותיו כושלים של וולט להשתלט על המצב.
אך מה אם וולט, לאחר שהגיע לשפל המדרגה, התייאש וכבר חשב שייכנע, הפנים את המסר האמיתי? שכדי לשחק עם הגדולים צריך לעלות ליגה…
מה אם למד ממנו כמה צעדים קדימה צריך לחשוב וכמה רחוק צריך להיות מוכן ללכת כדי להבטיח את הצלחת התוכנית שלך? מה אם עבר שיעור באיך לתפעל את הבובות שלך?
ואם כלי המשחק של גאס ברור, אז מה עוצר את וולט מלהשתמש באותו הכלי?
Mastermind 101

כי מי מכיר את השותף שלו הכי טוב?
ומי יודע להביא אותו עד אליו, להצגה הגדולה מכולן? מי יודע להשאיר את האקדח לבדו, חשוף ומפתה, ולהפנות את גבו? מי יודע מהו הכפתור הרגשי הגדול מכולם? ואילו רגעים טראומטיים מהעבר להעלות?
ומי אנחנו מכירים שיעשה הכול, אפילו במחיר של הקרבת חיים צעירים, כדי להשאיר את שותפו איתו?
ואת מי ראינו חושב מהר, לא מפגין רחמים ויודע לשקר ולשחק באופן משכנע כשהוא בסכנה אמיתית?
אותו המישהו שלמד שכדי שתוכנית תפעל צריך לבצע אותה בעצמך ולהיות מוכן לסכן הכול בשבילה… לבלוע את הרעל או לבהות אל קנה אקדח.
כדי להיות שחקן טוב צריך דבר אחד בלבד – מוטיבציה, ואין מוטיבציה גדולה יותר מלשחק על החיים ועל המוות.
כי שם המשחק תמיד היה פינקמן, וכלי המשחק הוא נאמנות.

ו-וולט כבר קלט מגאס איך לדבר אל הבחור.
שותל מסקנות  במוחו. "אפילו אתה לא מאמין שגאס לא יודע על הרעל!" ואומר לו מה שהוא רוצה לשמוע. "א-ת-ה החתיכה החסרה בפאזל, אתה כל מה שהוא רוצה!" איפה זה ואיפה it's all about me!?
ושימו לב לריאות המתמלאות של בראיין קרנסטון כשג'סי קורא לו "מר ווייט".
ג'סי שוב שלו.

ובכדי לתפעל את התוכנית הוא לא באמת צריך להקריב את ברוק. די לו להרעיל אותו במשהו עם סימפטומים דומים אבל משהו שאולי אפשר להציל את הנפגע אם תופסים אותו בזמן? מרייסין לא חוזרים, אלא אם מטופלים מיד לאחר החשיפה לחומר, שזה משהו שלא נעשה כאן כי מי יודע כמה שעות עברו מאז שברוק נחשף אליו ועד שג'סי אמר שזה רייסין.
אם ברוק יחלים, יש סיכוי טוב שזה לא רייסין. וכי למה שיהיה? למה להקריב ילד אם לא חייבים, ויותר חשוב מזה – רייסין פועל לאט מדי.
וכך, ללא התנצלויות, וללא הסברים, וולט מקבל את ג'סי שלו בחזרה. והוא רק שלו, כי בהרעלה הבטיח שוב וולט את בידודו החברתי והרס את סיכויו לחיי משפחה נורמטיביים.

וכך וולט נפל לקבר ומתוכו זחל החוצה הייזנברג…
We are born again when we die.
וג'סי פינקמן הוא הפיון המרכזי במשחק השח של שני המלכים, השחור והלבן.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להזיל דמעה בחושך.

לא אני ציירתי, סתמו.

הערות, הארות ומטעמים איטלקיים.

  • חברים, היזהרו! היות והפרק האחרון דלף לרשת מסתובבות להן ברחבי האינטרנט תמונות ספוילריסטיות שהורסות את הפינאלה. הימנעו מפורומים ומטמבלרים בנושא.
    למזלי בחיפושי התמונות לסיכום הפרק עיניי לא נתקלו בתמונה. ולא, הפרק המודלף כבר מזמן נעלם.
  • שו"שו שוב עשתה לי את זה. לרגע, כשוולט הפנה את גבו וג'סי הפנה אליו את האקדח, מחשבה חלפה בראשי שוולט הולך למות.
    מה לעזאזל, מוח?!
  • אז מה, גומז לא מושחת? הואנכנס לעיניין ביותר מדי חשק בשביל להיראות כמו מישהו שמקבל כסף לפשל את החקירה.
  • כפרה עליכם, שובר שורות, שבאמצע הסצינה הכל כך דרמטית הזו אתם מרפררים לבדיחה ההיא.
    וכמה זה מדויק למרות הבדיחה, כי רק ככה הוא זוכר איך קוראים לרעל. הו, ג'סי, יו מאגניפיסנט אידיוט.
  • על פי ריאיון עם וינס גיליגאן, סימן הקנה הקצוץ המוטבע על מצחו של קרנסטון הייתה הפתעה נעימה ולא תיכנון מראש. אילו שחקנים טוטאליים.
    http://twitter.com/#!/TVTango/status/120924016520331264
  • השיר הרודף של הפרק, המגיע בסצינה כשוולט מקבל רעיון ומחליט להילחם על חייו…
    APOLLO SUNSHINE – WE ARE BORN WHEN WE DIE.
  • לסיום, מי רעב?
    הסימן הסופי ששובר שורות חדרה לתרבות הפופולרית – היא נתנה השראה לשתי סוגי פיצות.

פרק שבו כל הספקנים מקבלים קילו תפוזים על הראש.
ספוילרים, מכל הגדלים והצבעים.

וולט? תעשה טובה, תעביר שם שואב.

 HAHAHA HAHAHAHAHA HAHAHA!

חמש הדקות האחרונות של "Crawl Space" היו אחד הסיקוונסים המלחיצים, המצמררים והמערערים ביותר שידעה הסדרה, והשוט האחרון נכנס מיידית לפנתיאון רגעי הטלוויזיה הטובים ביותר בכל הזמנים. לו היה זה הפרק האחרון לעונה, הייתי מאושרת. לו היה זה הפרק האחרון בסדרה, הייתי מאושרת.
כי כך צריכה להסתיים "שובר שורות", או כל סדרת דרמה אחרת: בהתנקזות של כל מה שהיינו עדים לו עד היום לכדי נקודה אחת ממנה משוגר אגרוף ישיר לבטן.
המשמעויות שהוא נשא והאימפקט שהוא הותיר, הפכו את השוט האחרון לרגע טלוויזיוני נדיר שבו אני כצופה קפאתי, נאנחתי מכל הלב והודיתי להוריי שהביאוני ולאלוהי הטלוויזיה על שזכיתי לחוות משהו כל כך עוצמתי במסך הקטן.
פעם אחרונה שזה קרה לי זה היה בתום העונה הרביעית של הסמויה (ולפני זה בתום פרק "הגופה" של באפי).
אז לא, אני חושבת ש"שובר שורות" עוד לא מתקרבת להישג של "הסמויה", אבל לעזאזל, מה שהם הצליחו לעשות כאן הוא מדהים וזו חתיכת מחמאה. ואחרי הפרק הזה, יש לי ביטחון מחודש ומלא ביכולת של וינס גיליגאן והחבורה שלו לסיים את הסדרה בבום מחריש אוזניים.

הדימוי של וולט, מכוסה זוהמה ומתגלגל בצחוק מוטרף בקבר שכרה לעצמו, רודפת את הצופה זמן רב לאחר הצפייה.
הכול נבנה לקראת הרגע הזה והאירוניה המרושעת לא נותנת מנוח!

סקיילר נאלצת להשתמש בכסף שנותר לאחר התשלומים לשטיפת המכוניות, עסק הלבנת כספים שהם כבר לא צריכים עכשיו שוולט פוטר, כדי לכסות את חובו של טד ובכך למנוע חקירה רשויות המיסוי שלא תיפתח לעולם כי הוא מת, קישור שלא היה משנה גם לו הייתה נפתחת חקירה אם וולט וסקיילר היו מחליפים זהות, אותו הכסף שיכל להציל אותם, לו וולט שיתף את סקיילר במצבו האמיתי במקום לתת לה נאומי "I'm the one who knocks".
עכשיו וולט שומע את הנקישות על דלתו…

They say vitamin C is good for you...

מה שיפה, כרגיל בשובר שורות, זה שבפרק עם תימה כה אפלה וסיום כל כך טראומטי, יש עדיין זמן לצחוקים ושיגועים.
בעיקר בסצינה המצוינת בה שני שכיריו של סול (כפי שצפיתי וייחלתי, הקומיקאי ביל בר מציל את כבודו בהופעה שנייה בסדרה) מגיעים כדי לשכנע את טד להתנהג יפה.
אפשר להתלונן על הפיתרון הזריז ומהיר מדי בסיפור של סקיילר וטד, להגיד שמותו היה גם צפוי וגם קל מבחינה סיפורית, אבל אני כמובן רואה זאת אחרת. כמו רוב ההצלות של הרגע האחרון בסדרה, גם זו במבט שני מתבררת למעשה כסיבוך או כהצלה גבולית בהחלט (כמו, למשל, בפרק 2.2 עם הגעתו של האנק לביתו של טוקו במדבר וניקובו בכדורים. לכאורה הוא סגר לוולט וג'סי פינה, אבל בפועל הוא הגיע אחרי שהשניים השתלטו על הסיטואציה ולו לא היה מגיע, טוקו היה מדמם לו לאיטו למוות ווולט וג'סי היו חומקים בנוחות במכוניתם במקום להשאיר אותה מאחור).
למראית עין, מותו הגרוטסקי של בנקי האידיוט סוגר את הבעיות של סקיילר מולו – הוא לא יסחוט את משפחת ווייט לעולם ואיש לא יצטרך ללכלך את ידיו בחיסולו, אלא שלמעשה מותו מגיע שעה מאוחר מדי. לו היה מת וסול היה מספיק לעצור את שליחת הצ'ק, זה היה הפיתרון הנוח והקל לכל הצדדים, אבל האירוניה של התזמון היא זו שהופכת את כל הסיטואציה העלובה והמבדחת (שהיא כמו גזורה מסרט של האחים כהן, ולי הזכירה גם קצת את Out of Sight של סודרברג) לאכזרית ונפלאה ועוד רגע של קארמה מטא-טקסטואלית המתנכלת לוולט. והוא בכלל לא יודע זאת!

והרגע בו הג'ינג'י מבשר לסול, "נו, לפחות הצ'ק הופקד", זו אירוניה ברמה שקספירית. כמו הבשורות המשמחות המגיעות בתום המלט, כשכל הדמויות מתבוססות בדמן. "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים!". אחלה.

שתיית הפרידה הגרועה ביקום.

להבדיל מוולט והשפל החדש בחייו, גאס נמצא בשיא אישי ומקצועי. עם השלמת מסע נקמה בן 20 שנה (גם הרופא שלו לא מאמין שהגיע היום), ניצחון מוחץ על הקרטל וחיית מחמד חדשה – הוא מרגיש בלתי מנוצח. לא פלא שהוא חש כל כך טוב שהוא מחליט להסיר קוץ מציק מעקבו.

אבל חיית המחמד החדשה לא כל כך אוהבת מה שהיא רואה. למקרה ששכחנו, ובהחלט שכחנו, ג'סי ואנחנו מקבלים תזכורת מי הוא גאס באמת.
אדם בעל כוח רב ועוצמה שיודע לתכנן כל פרט בקפידה אבל לא טורח לעצור ולהראות אכפתיות אמיתית אל מייק, משרתו הוותיק והנאמן ביותר.
אדם שכן לוקח את הזמן כדי לענות נפשית ישיש משובץ רתוק לכיסא גלגלים.
זה לא מחזה נעים וג'סי מרגיש לא בנוח לעמוד לצדו בשני המקרים. וזאת מבלי לדעת בכלל שגאס איים לרצוח אישה, נער נכה ותינוקת.
ושוב ההזדהות שלנו מזדגזגת. גאס חוזר להיות נבל נאלח ואנחנו לא יכולים שלא לצדד בוולט. כי היי, וולט אולי חתיכת אפס, אבל פתאום, כשהמשפחה שלו בסכנה, הוא חוזר להיות מי שאנחנו מעודדים.

ג'סי שמע על האנק והמכבסה, שזה אומר שגאס מזין אותו אינפורמציה חלקית רעילה, אבל האם עכשיו הוא חושב שצריך לחסל את האנק? האם הוא חושב שזו אשמתו של וולט שעכשיו צריך לחסל את הגיס שלו?
אנחנו יודעים שג'סי לא מוכן שוולט יירצח, השאלה היא למה? רפלקס מותנה? החלטה אנושית גרידא? או שמא יש לו עדיין רגשות כלפיו?
טוב, זה די ברור מה אני חושבת. זעם כזה כמו שהפגין ג'סי מחוץ לבית שלו, יכול לנבוע רק מכאב עמוק. ושנאה כזו יוקדת שמורה אצלנו רק לאנשים שאנחנו ממש אוהבים.
עכשיו ג'סי ייאלץ להחליט מה הוא רוצה יותר: לשמור על אורח החיים הסדור, המשפחתי והכמעט נורמטיבי שעבודה אצל גאס הפסיכופט המתוקתק מאפשרת לו, או לעזור לדמות המורה והאב שהוא אוהב בעל כורחו ולתת לכאוס שוב להשתלט על חייו?
 This man needs help!
-This man pays my salary. 

ROTFL

מדהים אותי שיש אנשים שאשכרה לא הבינו את השתלשתלות העינינים בתום הפרק, אז הנה הבהרה חד משמעית. לא, זה לא שגאס איים להרוג את משפחתו של וולט אם יתקרב לג'סי, מכאן שהפתרון הפשוט הוא לא להתקרב לג'סי. גאס איים עליו לא להתקרב לג'סי, לא הצליח לו, ואז הוא בישר לו, בלי קשר, אפרופו, שהוא הולך לרצוח את האנק ושאם יעז להתערב בדרך כלשהי כדי למנוע את מות גיסו תירצח כל משפחתו.
אז וולט, שקץ בחייו הנוכחיים ונחוש להציל את האנק, קונה כרטיס יציאה מהמשחק למשפחתו ולו (ומתוך כך בוחר לא לראות את ג'סי שוב לעולם) ושולח את סול לשגר את הבולשת שתגן על האנק ובכך מסמן את כל משפחתו להרג…. רק כדי לגלות שאין לו את הכסף להצילם.
זה כמו טייס שמכוון את המטוס שלו להתרסקות בצוללת אויבת, קופץ ממנו ברגע אחרון ואז מגלה ששכח לקפל מצנח.
זה השלב שצוחקים בהיסטריה.

זה לא שבדיוק מפתיע שוולט בחר לצאת מהמשחק. בפעם הראשונה שסול העלה את האופציה של ההיעלמות, וולט עוד היה גאוותן, שאפתן ואופטימי מדי בכדי לוותר. היום, כשהוא תפס את מקומו של פינקמן בתור שק החבטות של ניו מקסיקו, כשאיבד את מקור הכנסתו המרכזי, כשאין לו שום כוח או השפעה על המתרחש סביבו, כשהסרטן כנראה חזר, וכשהבן הבכור שלו לא מחזיר וכנראה גם לא יחזיר בקרוב טלפונים (למרות שוולט יודע *התבהרות עננים* שהוא לא רוצה במותו), זה הזמן הנכון למשוך במעצור החירום, ועל הדרך גם להציל את הגיס.

אין פה מקום לדעות ואינטרפטציות, זו ההשתלשלות, נקודה. ותכלס, אני מרחמת על מי שהחמיצו בצפייה צינית את הדרמה המרעישה שהתחוללה. איזה פספוס אדיר בשבילם.

שני השחקנים פשוט מעולים בסצינה החותמת. בראיין קרנסטון יזכה באמי על הגילום המדויק, הטוטאלי והרווי ניואנסים של ההתחרפנות של וולט, אבל זו דווקא אנה גאן שהופכת את הרגע הזה למצמרר באמת. מבטה המבועת וקולה הרועד של סקיילר, המגיע בניגוד כל כך חד להתנהלותה הרגילה הבטוחה והיודעת כל, הם שהופכים את הרגע למשהו שנשאר איתך הרבה זמן אחרי.
וברגעים האחרונים הללו, אנחנו שוכחים שוב שאנחנו צופים בסדרה, לא מכירים בעובדה שיש עוד שני פרקים לסוף העונה ועוד 16 פרקים לתום הסדרה, מדחיקים שקרנסטון עוד עתיד לזכות באמי חמישי, ומזדהים לחלוטין עם האימה וחוסר הידיעה של הדמויות.
אנחנו עם וולט בבור, חוששים לגורלנו ומאמינים באמת ובתמים שמכאן אין דרך לצאת.

המוטו של העונה הנוכחית, זה שהושמע בפרומואים והודפס בכל הפוסטרים, היה
This season, Walt isn't in danger, he IS danger.
וזו הטעייה מכוונת של ציבור הצופים. לאורך כל העונה בשובבות אופיינית, לאט ובקפידה, טרחו היוצרים להפוך את וולט לדמות הכי פחות מאיימת בסדרה.
רציתם לראות את הייזנברג בועט ישבנים? רציתם לחזות בוולט הופך ל-Scarface של אלבקרקי? לא תקבלו.
רציתם אקשן ואנטי-גיבור חביב שתמיד מצליח להיחלץ ושנותן דרור לאלימות הלטנטית הטבועה בכם? אחלה, לכו תראו דקסטר.
אצלנו, ב-שובר שורות, אין רוצחים סימפטיים שהורגים רק אנשים שממש מגיע להם, אין סוף טוב באופק ואין אקשן בלי השלכות ופסיכולוגיה.
אבל היופי האמיתי הוא שכן, זה נכון. וולט הוא הסכנה. בדרדורו של וולט למצב של חוסר אונים מוחלט העונה, הוא נהפך לדבר הכי מפחיד שקיים, כי אין דבר מסוכן יותר ממישהו נואש שאין לו מה להפסיד. תשאלו כל מחבל מתאבד.
וולט נדחק אל הקצה ומתוך הבור תיוולד המפלצת.
היכונו לביאת הייזנברג. רק לא בהכרח ההייזנברג שרציתם.

הערות, הבחנות, ציונים לשבח ושאר ירקות

* הפסקול. יא אללה, איזה פסקול בקטע הסיום. ספק הלמות הלב ספק צעדים מתקרבים, ספק הידפקות על הדלת. מושלם.

* השוט המדהים של הפרק #2:  וולט וגאס בפגישת פיטורין במדבר כשענן מחליט להתערב.

* השוט המדהים של הפרק #1: השוט הסופי, תרתי משמע.

* אני חוששת שתאונת הדרכים המכוונת של וולט הייתה כל כך קלאמזית ומבוצעת רע, שהיא חיברה להאנק במוח את כל הפרטים. יש מצב שהוא עלה עליו.

* אם צפיתם בפרק וחשבתם לעצמכם "האישה המטומטמת של וולט שוב דפקה אותו לגמרי", ברכות, אתם שוביניסטים ומיזוגנים.

* הודות לגאס ולבית החולים שדה גילינו שני דברים: ג'סי רק בן 25 (ואלרגי למשהו. ומטר שמונים? BAHAHAHA), ושמו המלא של מייק הוא Michael Ehrmantraut. מה?! הרמנטראוט?! אז בדקתי מה משמעות השם הגרמני וזו המשמעות: all encompassing power. "מייק הכל יכול". דווקא בפרק שהוא גוסס אנחנו מגלים את זה.
מאידך, זה אולי רמז שהוא ממש לא הולך לשום מקום.

* הסדרה מתחמקת מלהראות לנו איך ג'סי קורא לוולט בפניו. אבל בשיחה מול גאס הוא עדיין "מר. ווייט". ג'סי לא טיפש, והוא יודע להציג עסקים כרגיל מול הבוס. או אולי, כמו תמיד עם השניים האלה, הם יכולים להביע את הרגשות שלהם זה לזה רק בפני אנשים אחרים.

* לראשונה מזה זמן רב שאנחנו רואים את הולי. צריך להזכיר לנו איזו תינוקת מתוקה היא לפני שמאיימים לרצוח אותה.

* בסצינה בין גאס להקטור, כל פעם שאספוזיטו מזיז את הכיסא הוא מרים אות כך שזה נראה כאילו עוד שנייה הוא מוריד אותו להקטור בראש. מלחיץ.

* מארק מרגוליס, מי שמגלם את הקטור, מקבל כל כך מעט טקסט וכל כך מעט מרחב פעולה, אבל ברור לנו לחלוטין מה עובר על האיש ואי אפשר שלא לחוש את כאבו ולרחם עליו. עבודה די מדהימה של מרגוליס.

* למה לעזאזל גאס הביא את ג'סי לבית האבות? לחשוף בפני ג'סי פיסה מסיפורו? להראות לו ולחזק את העובדה שיש להם אויבים משותפים? לקשור את ג'סי אל הנקמה הפרטית שלו?  Most awkward second date EVER.
או שג'סי סתם היה עוד כלי עינוי להקטור?

* מי מכם גם חושד שהסיבה היחידה שגאס יצר קשר עם וולט מלכתחילה, בעונה 2, הייתה כי ייעד אותו להיות הכימאי המחונן שיפיל את הקרטל בתוכנית הנקמה שלו? וזאת הסיבה שהיה מוכן לספוג אותו ואת שותפו הבעייתי?

* Does the laundry have to be dirty?
-Nope.
(הוא אומר No אבל הוא הוגה את זה בהנאה קז'ואלית שבה אומרים נופ, ובאוחצ'יות לא מבוטלת).

* האם התפוזים הם קריצה לסנדק?

* סטיות של תסריטאים: אני מתה על זה שג'סי לא מצליח לצטט בדיוק את המשפט שוולט איחל לו בפגישתם לפני מקסיקו. הפיתוי הניצב בפני תסריטאי כשדמות אחת מצטטת דמות אחרת הוא גדול. האינסטינקט הוא, במיוחד כשמדובר בשורה חזקה, לתת לדמות לחזור עליה מילה במילה ולאפשר לצופים להנות שוב מההברקה. אבל בחיים, לפחות מניסיוני, את השורות הכי כואבות או חשובות שנאמרו לנו אנחנו מתקשים לזכור במדויק. המשמעות היא מה שאנחנו מצליחים לצטט, תחושת הכאב או הגאווה זה מה שנחקק.

* רגע, אז דון אלדיו לא היה חלק ממשפחת סלמנקה? או שגאס התכוון שאחיינו היה הצעיר ביותר ושעם מותו, חוסלה סופית כל הגברים במשפחה.

* זה גם היה השבוע ששובר שורות התפוצצה באינטרנט סופסוף. הפרק הזה שלח את כולם לטוויטר, לפייסבוק, לפורומים ולטמבלר להשמיע את זעקת את ה-"HOLY SHIT" וה"OMG, YOU MUST WATCH" שלהם ואני שמה כסף שהרייטינג בשידור החוזר היה גבוה מבשידור הראשון. זו גם הפעם הראשונה מחוץ לעונת הפרסים ששובר שורות הייתה טרנדינג טופיק בטוויטר ארה"ב למעלה משמונה שעות, נעלמה ואז שוב חזרה למחרת  – כשאנשים סירבו להשתחרר מהאימפקט.

* אם נוסיף לכך את העובדה שרק לפני שבועיים העלו את 3 העונות הראשונות לנטפליקס וכבר אלפי אנשים (800,000 אנשים בנטפליקס נתנו לסדרה ארבעה וחצי כוכבים. שמונה מאות אלף! בשבועיים!) גמעו אותן כדי להסתנכרן עם השידור: אני צופה שהפינאלה ישבור את שיאי הרייטינג של הסדרה וכי בעונה הבאה והאחרונה מספר הצופים שלהם יעלה ב-50% (הם תמיד עולים ב-20-30% מעונה לעונה) אם לא יוכפל. אחרי ארבע שנים, הבאז סופסוף נהיה מחריש אוזניים.

* האינטרנט פועל מהר.
מישהו רוצה לקנות שואב אבק?

* תכלס, אם הם שולחים את הפרק הזה, יש מצב שהם סופסוף גם לוקחים אמי על הסדרה הכי טובה (מאידך, זה גם מה שאמרו על עונה 3).
עזבו את האקדמיה מצבים מתפוצצים, תאומים עם גרזנים נוצצים או ניגוב שמשות מכונית עם דילרים, גבר הקבור תחת השלכות מעשייו עלול להיות מה שיעשה להם את זה.

* שנה טובה, חברים!!! 🙂

Read. my. lips.

That's good, Jesse.

אם חשבנו שהפרק הקודם היה אורגזמטי, מגיע Salud ומלמד אותנו סיפוק אמיתי מהו. גם מתח עוצר נשימה, גם פאייאוף נקמתי, גם ניצחון אישי, גם חשיפת היסטוריה פרטית וגם התפרקות רגשית. וגם הלבשה תחתונה.
רק שובר שורות יודעת להנפיק פרק בועט ישבנים, שמשולב במרכזו גבר בגיל העמידה, שיכור, שבוכה בתחתוניו. זה כישרון נדיר.

הפתיח הקר לא מתעסק בטיזרים או בפלאשבקים, אלא מיד מסביר לנו יד היכן אנחנו עומדים מבחינת העלילה.
ג'סי עומד לנסוע למקסיקו אל הקרטל כדי ללמד אותם איך לבשל. זה שזה מתחרז לא אומר שזה כיף. הוא מתעכב, משקיף על אלבקרקי כאילו זו הפעם האחרונה ועולה על המסוק בהיסוס ובאימה. גאס מזהה את הפחד שלו ובטון אבהי, ובקול רך יותר משאי פעם שמענו אותו, מנסה להרגיע. You can do this.
לג'סי, ולנו, יש ספקות.

וידעתי שזה הולך להיות פרק מטורף ברגע שראיתי שמי שמביימת אותו (פרק שלישי העונה) היא מישל מקלארן. פעם אחרונה שמקלארן והקרטל נפגשו זה הביא לנו את "דקה אחת".

בביתו של וולט איש לא עונה לטלפון. לצד המשקפיים השבורים וטישו מגואל בדם, המזכירה האלקטרונית (אולד סקול, ביאטץ') משמיעה את קולה המודאג של סקיילר. זה אמצע היום וכבר ההודעה השלישית שהיא משאירה לו והיא כבר לא יכולה לחכות יותר.
וכך, וולט ג'וניור זוכה לקבל ליום הולדתו מכונית פי.טי קרוזר של קרייזלר מאימו. אגב, זה שכבר לא מייצרים מכוניות כאלה, סקיילר, לא עושה את זה וינטאג'.
אכזבתו הניכרת של ג'וניור מורכבת גם מהכבדות וחוסר הסקסיות המשוועת של המכונית וגם מהיעדרותו של אביו. לא רק נפקדות פיזית מהאירוע אלא נפקדות ניכרת בבחירת המכונית עצמה.

בסצינה שמחזירה עטרה קומית לבוב אודנקירק, סול ממלמל לעצמו שזה רעיון איום ונורא ואז מבשר לטד בנקי האידיוט שדודתו בירגיט האהובה מלוקסמבורג נפטרה והורישה לו בדיוק-את-הסכום-שאתה-צריך-לכיסוי-החובות-שלך-במס-הכנסה-זה-סימן-משמיים-אז-קדימה-קדימה-למה-אתה-מחכה-נאדג'-נאדג'-ווינק-ווינק.
סול לא מאמין שזה קורה, אבל בנקי קונה את הבלוף.

בינתיים במחיקו, גאס, מייק וג'סי נוסעים מכוסי עיניים ליעד לא ידוע (אזהרת תימת עיוורון). הם מובלים אל מעבדת העל של הקרטל ושם פוגשים צוות של כימאים. דון אלדיו, מוסבר לגאס, יצטרף אלינו רק אם וכאשר הטבח יוכיח את עצמו. נו פרשר, ג'סי.

באופן לא מפתיע, הכימאי הראשי של הקרטל לא מתרשם מילד הכאפות, שסימני הכאפות עוד מוטבעות טריות על פרצופו, שנשלח להעביר לו חפיפה. וזה בסדר, כי גם ג'סי לא מתרשם מעצמו. אה…. איפה החביות עם הציור של הדבורה? הוא מתבלבל. (אזהרת תימת כוורת)

Hey, kiddo, remind me to not poison you later

אנחנו מסנתזים את החומצה הפניל-אצטית שלנו בעצמנו, מדווח הכימאי הסנוב בספרדית לגאס, וכל תינוק עם תואר בכימיה יכול להכין אותה בעיניים עצומות.
ג'סי מזהה את הטון המתנשא ומתחיל להתחמם וממהר להעמיד את הטבח המקסיקני במקומו.
Tell this asshole if he wants to learn how to make my product he's gotta do it my way. The right way
אני דובר אנגלית, מפתיע המדען.
So you understand what asshole means. Now go get me my phenylacetic acid, asshole.

*סטגדיש*
Who do you think you are? הכימאי של הקרטל דורש בזעם, וג'סי עונה לו בדבר הכי קרוב לנאום ה-"I'm the one who knocks" של וולט:
I'm the guy your boss brought here to show you how it's done.
מכיוון שג'סי, להבדיל מוולט, לא לוקה בדלוזיה, המשפט הזה מצליח להיות גם נאמן לחלוטין לאמת ולא מחייב (העובדה הבלתי מעורערת שהוא נשלח למשימה, לא אומרת שהוא הבנאדם הנכון לג'וב), וגם רגע של ביטחון עצמי נדיר. ועל הדרך הוא גם מצליח להפריך את נאומו של מייק מלפני חודש. He IS the guy.
הוא פוקד על המבוגר ממנו להפסיק להתכיין כמו כלבה ולעשות מה שהוא אומר!
בחיי שלא ידעתי ממה לשמוח יותר, משובה של ה-"Bitch" לשפתיו של ג'סי או מהחיקוי המושלם של וולט שהוא דופק תוך שהוא מנהל את אנשי המעבדה לפי חוקיו המחמירים של מורו ורבו. "אנחנו ננקה את המקום ממזהמים". לוליק. 🙂
זהו רגע של מנהיגות נדירה שג'סי מפגין ואפילו גאס ומייק דופקים מבטים של דודים גאים.

אצל וולט,לעומת זאת, המצב לא מזהיר.
בנו, חתן יום ההולדת, מגיע לפתח דלתו מודאג… אבל מה שהוא מוצא לא יכל להיות פחות מרגיע.
אבא שלו, מתנדנד ולא מאופס, פותח את הדלת בתחתונים וגופייה מגואלים בדם. מזל טוב!!!
לאחר שג'וניור עומד לצלצל לדווח על מצבו של וולט לסקיילר, אביו מתחנן בפניו שלא יגלה לאימו ששב להמר. אבל אני לא מבין, עם מי רבת? שואל בנו.
ואז קורה משהו מדהים שלא קרה פעם אחת בארבע עונותיה של שובר שורות.
וולט מתפרק לגמרי ופורץ בבכי חסר שליטה.

WHAT DO YOU MEAN WAIT A WHOLE YEAR FOR MY 4TH EMMY?!?!

בביקורת הקודמת הבעתי את רצוני לראות מה קרה לשתי הדמויות בדיוק לאחר סשן המכות. ובאותו הקשר, איחלתי לראות את וולט בוכה סופסוף.
קיוויתי שזה יקרה, זיהיתי שזה בשל לקרות, אך לא לגמרי האמנתי. אבל זה קרה וזה תפס אותי ואת ג'וניור (ואת וולט עצמו) לא מוכנים.
מרגע היכרותנו, לפני שלוש או ארבע שנים, מעולם לא יצא לנו הצופים לחוות את וולט כל כך מנותק מהפוזה ומחובר לרגשות שלו, שמציפים אותו ונשפכים החוצה. הקרב עם שותפו הצעיר ערער אותו לגמרי. הוא לא דמיין לרגע שיאבד אותו (כי לגישתו, הבן שלך תמיד נשאר הבן שלך. רק ששכחת להגיש את טפסי האימוץ הרשמיים, אידיוט!!!) והמכות שחטף והמשפט ששמע בסופם היכו בו כרעם ביום בהיר.

ובסצינה הזו בכיתי, בדמעות של ממש, בשביל כל שלושת הנוכחים. בשביל וולט אכול החרטה והמתייסר-באמת, בשביל וולט ג'וניור שנאלץ להתבגר בפתאומיות ולחזות באביו השבור, ובשביל ג'סי, הנוכח הנפקד, שלא יידע לעולם מה וולט באמת מרגיש כלפיו.

ג'וניור מלווה את אביו למיטתו, משכיב אותו ומכסה (באקט דומה למה שג'סי עשה בשבילו בפעם האחרונה שהיה מסומם, בשלהי "זבוב") ותוך כדי תחלופת מילות סיכום וולט המחויך ממלמל אל בנו משפט שעוד יתחרט עליו.
That's good, Jesse.

בפרק מותח במיוחד, עדיין, הרגע היחיד שבו פלטתי בקול רם ונישא קריאת HOLY CRAP! הייתה באותו רגע שוולט פלט.
זה אולי מנגנון סיפורי לא במיוחד מעודן, אבל הוא נשק כל כך יעיל משום שיש בו המון אמת. מי מאיתנו לא התבלבל בשמות וכמעט פלט סודות סתם ברגעי עייפות?
אז על אחת כמה וכמה קל להאמין שוולט במצבו הנפשי המעורער, מצבו הגופני המוצף בכימיקלים ומוחו המלא בפינקמן ימעד כך בלשונו.
וזה היה מרגש. זה היה כמו הוידוא הריגה של הנאום הקודם.
ג'סי אולי לא יודע זאת ולא יידע לעולם, אבל אנחנו יודעים מה זה אומר, ולעזאזל, זה כאב לי פיזית.

והמשפט הזה, "That's good, Jesse" זה כמו הטפיחה על השכם שג'סי אף פעם לא מקבל מוולט. כמו התגובה האבהית שלא יקבל על תפקודו במעבדה המקסיקנית בסצינה שתבוא מיד אחריה. את זאת גאס יעשה במקומו. Well done.

וגם ג'וניור קלט את המשפט והוא יודע. כלומר, הוא לא יודע מה בדיוק הוא יודע, אבל הוא עתיד לנסות להבין.
השאלה עם מי יחלוק את הרגע? עם סקיילר? שתדע לעשות את הקישור ותקבל לפנים את הבן המאומץ שמעולם לא ביקשה.
או חמור מזה, עם האנק? שגם יידע לקשר, אבל באופן הרבה יותר משמעותי והרסני?

במעבדת העל המקסיקנית, לעיניי קהל רב ומצלמת וידאו, ג'סי מתמודד לגמר מאסטר שף. כשמתגלה תוצאת הבדיקה של הקריסטל שבישל, שנייה לפני שג'סי מתחיל להכחיל מרוב החזקת נשימה, מתברר שהחומר שלו הוא טהור ברמת 96.2%.
לא ה-99% של וולט, אבל גבוה משמעותית מזה של איש הקרטל ויותר גבוה, כמה יפה, מהתוצאה של גייל, הכימאי המחונן שגאס טיפח במיוחד לדבר.
וזה כבר ניצחון של ממש. זה לא סתם לעשות קול סמכותי ולקוות שהקהל יאמין, לא. עכשיו זה הדבר האמיתי. ג'סי הוא הדבר האמיתי.
והסצינה הזכירה לי רגעי שיא בסרטי נעורים מהאייטיז, והיא מספקת לצפייה באותה מידה.
רק שבסרט אייטיז, אחד מהנוכחים שם היה מתחיל במחיאת כף אטית עד שכולם היו מצטרפים אליו.
וגם בסוף סצינת שיא כזו אחד לא היה פונה אל הגיבור, טופח לו על השכם ואומר לו שמעתה הוא שייך לקרטל.
*gulp*

באלבקרקי, סול מגיע לבקר את סקיילר (הם מסתדרים נורא חמוד ביחד, לא?) במשרדי שטיפת המכוניות כדי לדווח לה שבנקי, האידיוט, לא שילם את החוב אלא, שלוש שעות אחרי קבלת הכסף, ארגן לעצמו ב-מ-וו חדשה. אידיוט.

בביתו, וולט המאושש מתעורר ומוצא את משקפיו מתוקנים (אתם יודעים איזו אזהרה באה עכשיו) ואת בנו ישן על הספה. הוא מעיר אותו ומתחיל לעשות Damage control על אירועי היום הקודם. אלא שגם בעבודת הניקיון הזו יש המון כנות מפתיעה כשוולט חושף בפני בנו ובפנינו פיסה מהותית מההיסטוריה הפרטית שלו.
אביו נפטר כשהיה בן 6 ממחלת עצבים גנטית, וכמה שלא ניסו כולם מסביבו למלא את ראשו ולבו בסיפורים על איזה מן איש היה אביו, הזיכרון היחיד האמיתי שלו ממנו הוא של כלי חלול וריק שכוב במיטת בית חולים. הוא לא רוצה שהזיכרון המוחשי היחיד שיהיה לוולט ג'וניור לאחר מותו יהיה שלו במצבו השיכור, התלותי והפתטי.
וואו.
הנאום של וולט מסביר עליו כל כך הרבה. הפחד האובססיבי שלו מלהיתפש כחלש. הסלידה מבתי חולים וטיפולים. ההתעקשות שאב חייב לעשות הכול בשביל משפחתו. הצורך המודחק שלו ללכת אל מותו בפיצוץ ולא בקול ענות חלושה. אלא שוולט ג'וניור לא רואה זאת כך, וכאן ההפתעה. הוא היה מעדיף אבא אמיתי וקרוב, על פני אבא חזק ורחוק.
וכל ניסיונותיו של וולט לספק למשפחתו ביטחון כלכלי וזיכרון של חוסן בעצם הרחיקו אותו מהם, והוא לא היה שם בשביל וולט ג'וניור בדיוק כשם שאביו לא היה שם בשבילו. האירוניה היא שעם כל מאמציו להיאבק בזה, בגורל של מוות ידוע מראש וזיכרון מרוחק, וולט חי בעצמו את "הטעויות" של אביו.
…וכמובן שעם כל ניסיונותיו להיות אב מגן ומחנך לג'סי, הוא לא היה שם בשבילו והרחיק אותו מעליו.

סקיילר הולכת לפגוש את טד ולנסות להחזיר אותו אל דרך הישר. טוב, הישר היחסי.
זה כמובן כושל, כי בנקי הוא גבר עלוב, גאוותן, קטן ואידיוט. הוא מודה לה על עזרתה ומראה לה את הדלת, ואז סקיילר, בטעות הגדולה של חייה, מגלה לו מאיפה הגיע הכסף. Big mistake, HUGE.
האם האידיוט ישלם למס ההכנסה את החוב? האם ינסה לסחוט את סקיילר בשביל עוד כסף? האם ירמוז שילך למס ההכנסה? האם סקיילר תיאלץ לגלות הכול לוולט או תתמודד עם המשבר הזה לבד?
הקיצר, השאלה היא רק מי ינקה את טד בנקי. מייק? וולט? או שכיר חרב של סקיילר?

במערכה האחרונה חזרנו אל ביתו של דון אלדיו, שם המשחק מוגזם, המבטא נורא והשמש זורחת כמו בפלאשבק של שנות השמונים.
גאס עומד בדיוק מעל המקום שבו המקס שלו נורה ובולע בצורה מסודרת כדורים.
בעוד שג'סי, חמוץ ומבולבל, מתלונן בפני מייק. "אז מה? אני צריך להישאר לבשל במקסיקו כל חיי?"
מייק מבטיח לו שאו ששלושתם עוזבים או שאף אחד לא.

דון אלדיו מגיע וגוסטבו שוב מוצא את עצמו מציג בפניו את הטבח שלו. לא לפני שהוא וזה-שרצח-את-חבר-הנפש-שלו-הצמיד-אותו-לקרקע-והכריח-אותו-לצפות-בו-מדמם-למוות מתחבקים. כיף כיופה.
ג'סי, שאף אחד לא גילה לו מה התוכנית ושהמילים היחידות שהוא יודע בספרדית זה "איי" ו"קראמבה", עומד פעור עיניים ופה ועושה את מה שמבקשים ממנו. קרי, לוחץ יד "למעסיק החדש" שלו. לא נורא שהוא לא יודע ספרדית, יש לו את כל החיים ללמוד! מרגיע דון אלדיו.

ואז דון אלדיו משגיח בקופסת שי לחג המנוחת על השולחן. מתנה מגוסטבו לכבוד הפיוס. נציג הקרטל החתיך מסמן לו שזה בטוח לפתוח את הקופסה, ודון אלדיו מוציא מתוכה בקבוק של משקה נדיר (כל כך נדיר, למעשה, שהוא בכלל לא קיים).
בפעם הקודמת שגאס היה שם, לא הציעו לו לשתות, כי הדון לא חולק את המשקה שלו עם כולם. הפעם הוא דווקא מתעקש.
כל הפמלייה של הדון מרימה כוסית, לחיים ולבריאות הם קוראים. ואז, דון אלדיו במחווה אחרונה של חוסר אמון, מחכה שגאס ישתה. גאס מגלגל עיניים (כאילו, הגרסה שלו של גלגול עיניים) ומוריד את הכוסית ולאחריו מצטרפים אליו גם כל הקרטל. לא כולל פינקמן הנרקומן. יאללה, מסיבה!

גאס יושב חרישי וממשיך להשקיף אל הבריכה, וג'סי כמעט שובר את משענת הכסא מרוב שהוא מנסה להתרחק מהזונה שמתיישבת עליו.
"שמעתי שגם אתה שייך לקרטל?" היא בוודאי לוחשת לו. "אל תדאג, יש לי מספיק חומרי סיכה בשביל שנינו".
ואז היא מתעקשת לתת לו בכוח סיגר.

דון אלדיו ניגש אל גאס היושב לבדו (איזה אומו!). תתעודד, הוא אומר לו, זה כולה עסקים.
אבל לגאס לא מתאימה שיחת ההוויי הנוסטלגית והוא מבקש ללכת לשירותים. דון אלדיו מסכים ושולח איתו מורה דרך, כדי שלא יילך לאיבוד.
הוא נכנס לשירותים, מסיר בנחת את הג'קט שלו, מקפל ומניח אותו על השיש…

ופה אני צריכה לעצור ולהסביר מה עבר עליי. עד לשנייה שבה גאס מניח את המגבת על הרצפה, לא היה לי מושג מה הולך כאן!
בניגוד למי שאני (צופה צינית, סטודנטית לקולנוע פלצנית, תסריטאית ומבקרת יומרנית) קניתי את כל מה שמכרו לי.
זה היה כל כך ברור שהבקבוק מורעל שלא חשדתי בו. או, ליתר דיוק, חשדתי בו בדיוק כמו שדון אלדיו חשד.
חיכיתי לראות אם גאס יסכים לשתות ראשון והסתפקתי בזאת. אז מה אם ראיתי אותו בולע כדורים (זה ללחץ, הסברתי לעצמי)? אז מה אם הוא עוצר את ג'סי מלשתות (אוי, נכון, לנרקמונים בגמילה אסור!)?
כשדון אלדיו מצמיד אליו שומר, האמנתי שבתבוסתו ינסה גאס לברוח. לשבריר שנייה אפילו חשבתי שהוא, מיואש מהנסיבות הסוגרות עליו ומחוסר יכולתו לשבור את דפוסי העבר, נכנס לשירותים כדי להתאבד.
מה?!?!
זה כאילו המוח שלי נורא ניסה לעצור ולהסביר לי מה קורה אבל הרגש והגוף שלי צעקו עליו "שששש, לא עכשיו, אתה נורא מפריע!".
וזו עדות חיה לכמה חזקה היכולת של "שובר שורות" לסחוף אותי בסיפור.
מיליון דברים לא הסתדרו לי, זו תוכנית פעולה מופרעת ולא הגיונית והרבה יותר מדי מועדת לכישלון בשביל גאס, אבל נשאבתי לתוכה לגמרי וכשהוא הניח את המגבת על הרצפה לצד האסלה הרגשתי אהבלה כמו שדון אלדיו ודאי עתיד להרגיש עת ילקה בחלושס פתאומי.

ואז, כשהתוכנית ברורה לנו, אנחנו חוזרים אל איזור הבריכה ושם, בטרנטינואיות מורגשת, מתנגנת לה נעימה אזוטרית ודברים מתבהרים ללא מילים. סיגרים וגברים שמנים נופלים ארצה, וכך גם האסימון בראשו של דון אלדיו.
ג'סי מזנק בבהלה מהכיסא (לוליק) כשמייק מחסל בחוט דנטלי את מקבילו בקרטל, וגאס מצטרף אליהם ובדיוק בזמן כדי לראות את דון אלדיו קופץ בטן לבריכה (וד"ש לבראיין דה פלמה).

כפר הנופש של קוקה קולה, מקסיקו.

מייק מסיר מגופתו של הדון שרשרת מסתורית (תשובה בסקציית ההערות) וגאס לפתע קורס.
אז מה, גם כדורים נגד לחץ וגם בולמיה לא מבטלים לחלוטין פעולות של רעל, אה? (ההיחלשות של גאס זו כמובן נקודת החסד המזהרת במופרכות של התוכנית. בלעדיה זה לא היה עובר אצלינו הצופים).
גאס מגייס כוחות אחרונים כדי לתת מילות אזהרה בפוזה גוסטבואית אופיינית ואז נישא משם ע"י מייק וג'סי, החמושים.

בחניון, בעת שהם מחפשים מכונית עם מפתחות בפנים שהזונות לא גנבו (ווהו, נקמה!), גאס מתפרק ומייק נורה.
מבלי לחשוב לרגע ג'סי מרוקן על היורה מחסנית שלמה. ואם היה אפשר להכניס פה עוד פעם פרסומת סמויה לרייג', אני בטוחה שהם היו שמים.
Get us outta here kid. אומר מייק ואז ג'סי מכניס אותו למכונית ונוסע משם בחראקה כגיבור הבלתי מעורער של הפרק.
כותרות עולות. מפיק וינס גיליגאן. DAMN!

וזה מה שיפה בשובר שורות, בעיניי. שגם בפרקי הפאיי-אוף העלילתי והאקשן הכי גדולים שלהם, שיכולים להגיע כמעט רבע עונה לפני הפינאלה, יש אותה כמות של התפתחות דמויות ופאיי-אוף רגשי. ואיזה משחק מטורף של הזדהויות? את כל שלושת גיבוריי עודדתי.
והוא ממשיך לפתוח חזיתות עלילתיות אפשריות מאינספור כיוונים שונים.

אבל מה קורה עכשיו? או כמו ששרים בבאפי, Where do we go from here?
בסדרות אחרות הפרק הבא היה נפצח בחזרה באדמת ארה"ב, אבל זוהי שו"שו, ופה מראים לך את כל התהליך. כך שגם אם ג'סי הצליח להוציא את גאס ומייק ממתחם הקרטל לא בשלום אבל בחיים, הוא עדיין צריך למצוא להם עזרה רפואית דחופה ודרך לצאת ממחיקו.
האם מייק וגאס יהיו במצב לתת לו הוראות הפעלה וטיפים יעילים?
האם מייק ימות? האם גאס (לא)? כמה זה ישנה את התמונה, אם ישרדו, שג'סי הציל את חייהם?
האם זה באמת סופו של הקרטל? הרי זהו ארגון ענק, בוודאי עם מספר סניפים ברחבי מקסיקו. לא סביר שבאמת חוסלו כל ראשיו וזה הביא לקריסתו. אז מי יגיע במקומו של דון אלדיו? וכמה מהר הוא יגיע? ולאן?
לקרטל, במידה הסבירה והוא עדיין קיים, אין יותר כימאי ראשי (הוא היה בין המורעלים). מה שכן יש להם זה וידאו, ואת שמו של ג'סי פינקמן.
ומה וולט יעשה?
איך יגיב להיעדרותו של ג'סי? האם ייאכל מבפנים ברגשות אשם בחושבו שבנו המאומץ מת במקסיקו מבלי שנפרד ממנו?
האם יזכה אי פעם לבקש את סליחתו? אם כן, האם יקבל אותה?
ואם ג'סי יהווה החוט המקשר אליו בתיאוריה העתידית של האנק, ממי משניהם ייאלץ להיפטר?
וכמה מהר יגיע מס ההכנסה להידפק על דלת משפחת ווייט?

הפרק הזה אולי יותר מקודמיו בעונה עסק באבהות ובאבהות כזהות.
באבהות החסרה של אביו של וולט, באבהות המאמצת של הזוג גאס ומייק את ג'סי (משפחה אלטרנטיבית מאושרת!!!), ובאבהות הכושלת של וולט לשני בניו, כששניהם נאלצים להתבגר ולהתעלות על אביהם.
וולט ג'וניור בכך שהוא מטפל באביו הרצוץ, וג'סי בכך שהוא מתעל אותו ואז תופס את תפקידו.
במחי בישול אחד, בתנאיי לחץ איומים ובתנאי סניטריה ירודים, ג'סי התגלה כתחליף אמיתי לוולט גם בפני גאס. אז לשם מה צריך גאס את וולט יותר? האם ה-3 אחוזים הללו שווים את ההקרבה? ההיסטוריה של הסדרה לימדה אותנו שלא. ורמה קצת מעל לזו של גייל תספיק בהחלט. ולכן אם ג'סי יראה לגאס ולו לרגע שוולט לא חשוב לו, וולט ייכנס לחבית פלסטיק.

ובכך ג'סי משלים סופית את היפוך התפקידים ביניהם.
לא עוד העלמה במצוקה, המוכה והבוכייה שתמיד מסתבכת. לא, התפקיד הזה שמור לוולט בימינו. וג'סי הופך להיות לא סתם חלק בעל ערך מהקבוצה, אלא חלק חיוני, נדיר בערכו. גם טבח מוכשר במיוחד וגם חבר מועיל ונאמן.
איזה מהלך עלילתי שאפתני, אמיץ ומבריק של הסדרה!
מי בכלל דמיין כזה דבר בתחילת העונה? לעזאזל, מי דמיין את זה לפני 5 פרקים?!

וגם תימת העיוורון מתקשרת אל תימת הזהות.
מי אתה בעיניי רוחך? האם זו הדרך לבנות זהות ולמשמע את עצמך?
מי הוא גאס פרינג? ומי ג'סי חושב שהוא? ואיך וולט תופש את עצמו?
Who do you think you are? שואל הכימאי של הקרטל את פינקמן.
וזו שאלה במקומה, כי הדרך שבה ג'סי תופש את עצמו השתנתה.

אולי גישתו של גאס היא Fake it till you make it? הוא לובש את הסטואיות של עצמו, הוא מזייף את ההירואיות של ג'סי וזו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. וג'סי מחקה את וולט עד שהוא הופך להיות וולט.
להבדיל, וולט הוא לא האיש שנוקש, משום שהוא לא מחויב לזיוף ולא מחויב לזהות. רוצה להרעיל מישהו? אל תשלח את הבן שלך לעשות את זה, עשה זאת בעצמך והיה מוכן לבלוע בעצמך את הרעל.

וג'סי כבר לא רואה את עצמו כנחות לוולט, הוא כבר לא רואה עצמו כמקרה סעד שאפשר לוותר עליו. אקט ה-ויקום המלפפון שביצע בוולט ב-Bug, כמוהו כרצח דמות אב סימבולית, וזה עושה בעיקר דברים טובים לאגו של ילד כאפות.
והמטאפורה האדיפלית אף היא מתקשרת לעיוורון.
וולט, שניסה בכל כוחו לברוח, סופו להגשים את הנבואה הגנטית שנגזרה עליו. זה לא גורל, זה עיוורון לדפוסי התנהגות. האיש שלא רצה לגמור אב חלול ונפקד, הפך בדיוק לכזה.
כולם אדיפוס, וכולם בורחים מהנבואה וכולם רוצים לרצוח את אבא.

והבן מתקן את משקפיי אביו, עוזר לו לראות את דברים נכון. אבל האם לוולט יש באמת עוד הזדמנות לשנות?
עם בן אחד אולי לא מאוחר מדי? אבל מה לגבי הבן השני?
ג'סי לא יידע לעולם כיצד וולט באמת מרגיש כלפיו. זו הטרגדיה הנוראה של היחסים שלהם.
ההיפוך ביחסי הכוחות מבטיח כי גם אם וולט ירצה להתוודות על רגשותיו או יבקש סליחתו, ג'סי יטעה לחשוב שהוא עושה זאת רק מתוך פחד לחייו עקב מצבו המעורער בארגון של גאס.

וטוב, אם היו לנו תהיות עד עכשיו באשר לכיוון שהסדרה לוקחת, הפרק הזה העלים אותם. לא הולכות להיות עוד ירידות מתח, בשלושת הפרקים האחרונים תהיה רק החמרה ואסקלציה והתדרדרות עד הפיצוץ הרדיואקטיבי של סוף העונה.

ואימרו אבא'לה!

* הבחנות, הערות ובונוסים לתלמידים מצטיינים.

* אר ג'יי מיטה סופסוף מקבל משהו אחד לעשות מלבד לאכול ארוחת בוקר (שזה שיקוף מכוון לגמרי של ההזנחה שלו) והוא עושה עבודה מצוינת. בסצינת הבכי של וולט הוא לחץ לי חזק על בלוטות הדמע. וגם ההבנה החרישית שלו למשמע "ג'סי" הייתה קטנה ומדויקת.

 * באמת. במציאות אין כזה משקה, זפירו אנייחו. ביררתי. אבל לפי הפרח שעל פקק הבקבוק, זהו סוג (פיקטיבי) של טקילה יוקרתית (אם כי המונח עתיק מבלבל פה. טקילה לא מזדקנת טוב).

* ג'סי שוב הרג. עם כל הקיקאסיות וההרואיות, זו לא בשורה משמחת.

* מעניין יהיה לבדוק איך ג'סי יקרא לוולט מעתה ואילך.
ואם פתאום יחדל להתייחס אליו כאל מר. ווייט, מה זה יעשה לנפשו ולאגו של וולט? הו, האימה!

* ג'סי קורא לכימאי של הקרטל Asshole. זה שם החיבה שהדביק רק לוולט לאורך כל העונה. זה מוסיף לרגע הניצחון של הג'אנקי הצעיר אל מול הכימאי המבוגר, המדופלם והמתנשא משמעות אדיפלית נוספת.

* טוב, שיקרתי. אני לא באמת יודעת למה מייק ידע לקחת את השרשרת. חזרתי לפרק 4.08 כדי לוודא שזו לא השרשרת של מקס, או משהו צ'יזי שכזה. זה לא.
זו השרשרת של דון אלדיו, והוא לבש אותה גם אז. אז מה, סתם מזכרת לנקמה האישית, אה? סבבה.

* אז אנחנו לא יודעים מה עבר על ג'סי ברגעים שאחרי הקרב. ייתכן שהלך לשחק במשחק וידאו, וייתכן בהחלט שבכה בתנוחה עוברית.
היוצרים בעורמה חוסכים מאיתנו את רגעי החולשה של ג'סי (לפחד מהקרטל זו לא חולשה, זו שפיות), כי זה פרק הניצחון של סניור פינקמן והם לא רוצים שדבר יעיב על כך.
ואנחנו גם לא יודעים איך מייק וגאס הגיבו למראהו החבוט. וודאי הייתה להם תגובה כזו או אחרת. וטייריס ודאי בישר להם שגם וולט נראה כמו סטייק טרטר (או אולי טרם הספיק?).
האם שמרו את תגובתם לעצמם, כדי להתעסק רק במה שחשוב כרגע? ודאי הבינו שהקרב היה עם וולט? האם ידעו, כי הם מצותתים להם? האם הוא נשאל על ידם?
האם ענה להם בכנות? (לא סביר)

* ומה נראה עכשיו? האם ג'סי יבקש מגאס להשאיר את וולט שיבשל איתו? בשיקוף הפוך של מה שוולט עשה עם ג'סי ב-3.7? ומה כל זה יעשה לאגו של וולט? הוא ינסה להשלים עם זה, מתוך אהבתו והחרטה שלו, אבל האם יצליח, ולכמה זמן?

* וואי, השבוע ציפייה בין פרק לפרק בשני הפרקים האחרונים היה קשה מנשוא, ויום שני הבא נראה רחוק מתמיד. אי לכך, שני דברים לשים לב אליהם:

1. בשבועות הקרובים הסדרה על שחקניה ודאי הולכת להעביר להילוך גבוה את קידום שלה במדיות השונות. שזה אומר בעיקר ריאיונות טיזריים ואולי אפילו איזה ממתק ויראלי כלשהו. אם אתם נתקלים במשהו, למה לא לבוא לכאן ולשתף אותו עם כל הכיתה?
2. הנה מספר דברים שאני נתקלתי בהם. שיהיה לכולנו צום קל.
התמונה הנעלמה של בראיין קרנסטון כסקיילר.

אהרון היה יותר משכנע.

המשרד לא חזקים באבטחה.

נד פלאנדרס שובר שורות.

ב-NPR ערכו ריאונות עם וינס גיליגאן ואהרון פול. עוד לא האזנתי לכל, ופול הוא לא העיפרון הכי חד, אבל ממה ששמעתי משני הריאיונות, זה מקסים ומעניין.
פלוס, זה תמיד מרתק פתאום רק להאזין לסצנות שראית.
פול:
http://www.npr.org/2011/09/19/140040966/aaron-paul-breaking-bad-dealer-isnt-dead-yet

 גיליגאן:
http://www.npr.org/2011/09/19/140111200/breaking-bad-vince-gilligan-on-meth-and-morals

* פרק הבא נקרא crawl space. שזה בדיוק החלק מתחת לבית של וולט שסקיילר מחביאה בו את הכסף עם הבגדים.
האם שם ייקבר טד?

ספוילרים, רבותיי, ספוילרים.

הסיגרייה שלפני

 Can you walk?
-Yeah.
-Then get the fuck out of here and never come back.

וואו.
אחרי שנה ומשהו של שותפות וכמעט 40 שעות צפייה שהתפרשו על פני ארבע שנים (לחלקנו לפחות), זה סופסוף קרה.
בליל הרגשות המודחקים, האכזבה והמתיחות מגיע לנקודת רתיחה בהתנגשות קתרטית אלימה. כן, היה אורגזמטי כמו שרק ברייקינג באד יכולה להיות.
קרי מביך, מלוכלך, מבלבל ושובר לב כמו תחושותיו של ילד המענג את עצמו מול סרטון של באגס באני בדראג.

קשה להתאפק וללכת לפי סדר כרונולוגי פה, אבל זה מה שנעשה.

הפתיח הקר מכיל סדרה קצרצרה של שוטים טיזריים, עם רקע ב-Out of focus (אזהרת תימת עיוורון).
יד רועדת ופצועה אוספת משקפיים שבורים. טפטוף דם הולך ומתגבר. דם נוחת על נעלי זמש בז'יות. נהימה של מאמץ וכאב.
קשה היה לא לנחש שמדובר בוולט, והסדרה גם לא עושה דבר כדי להסתיר זאת (בטח שלא בשוט הפותח את הסצינה הבאה), אבל הנסיבות לא ברורות לנו. רק ידוע לנו, כמו שהיה ברור לנו מהטיזר בתחילת פרק שעבר, שמשהו פה ייגמר רע.
קבלו בברכה את שובו של ה-Flash-Forward!

בתחילתו של הפרק, וולט שוב אוסף את האנק במכוניתו לעוד יום של הרפתקאות עם עופות מטוגנים.
האנק נרגש לקראת התוצאות שיתקבלו לאחר שבוע המעקב אבל וולט, המבחין בטייריס שעוקב אחריהם, לחוץ וקצר רוח.
מאידך אולי הוא פשוט רוצה לקצר את השהות המשותפת ברכב מהרגע שהאנק מתחיל לשיר.
ומה הוא שר? את שיר הנושא של רוקי 3, עוד רמז מטרים ושובב לסיומו של הפרק.

בבית, לאכזבתו הרבה, האנק מגלה שגאס עשה עליו תעלול, אבל הוא לא מתבלבל לרגע. A man this clean, has to be dirty.
צודק. וזה רק מראה עד כמה גאס מזלזל ביכולתו של סוכן ה-DEA לשעבר, אחרת היה שותל איזו נסיעה ייצוגית ל-Hooters או פעילות "מביכה" אחרת.

כשוולט עוזב את ביתם של מארי והאנק (בשוט עילי ומהמם שמדגיש כי ביתם נמצא על סיפו של המדבר. מדהים איך הצלם מצליח להפוך את אלבקרקי למקום כל כך קלאוסטרופובי משוטים כל כך פתוחים של מרחבים ושמיים פתוחים ונמוכים.), הוא מבחין בטייריס שיושב ומשקיף. מתוך חשש לשלום גיסו (כן. טייריס לא עקב אחר וולט, הוא עקב אחר האנק), הוא מזעיק עליו את המשטרה.
כן, הלו, 911? יש לי כושי בשכונה. תבואו לפנות. מלוכלך ומתריס, אבל יעיל.

למחרת, וולט מגיע אל המכבסה ומגלה את שותפו כבר שם, בהפסקת סיגרייה לאחר שהתחיל לבדו את הבישול. לעיניי המצלמות של גאס הם מנהלים את אחד הסמול-טוקים המצ'וקמקים בהיסטוריה של החיברות האנושי. Puts the OW into OWKWARD.
השיחה, עם הפנינים "Don't you have enough cancer already?" ו"'What does it matter, we're both dead men", היא עוד שלב בדרך לסופו של הפרק.
שני אנשים שכבר לא מסוגלים יותר לנהל שיחה נורמלית, כנה, שפויה. תמיד נותנים הופעה לעיניי המצלמות וזה לזה.

בלילה, סקיילר עוברת לבדה על ההכנסות של שטיפת המכוניות ומתקשרת לבעלה. "העסקים טובים, זה הזמן לחשוב על אסטרטגיית יציאה מהג'וב השני" סקיילר מציעה.
וולט, לבדו, צפון במיטתו, בחדרו החשוך, אומר לה שהוא עובד על אסטרטגייה שכזו ומציץ אל עבר מכשיר המעקב שרכש המונח על השידה.

למחרת בבוקר, האנק הלהוט מתקשר אליו. הוא בוחן בגוגל מאפס את המחסן שמשמש מרכז הפצה לעסקיו של גאס וחושב שזה הזמן שהשניים ייצאו לרחרח.
וולט מתחמק מהנסיעה, תוך שימוש בתיאורים כמעט גראפיים (כפרה על ש"ש ועל החיבה שלה להומור שירותים) ואז מתעקש שהאנק יחכה לו עם הטיול.
האנק, בשוט המראה אותו לכוד בתוך כלא של עציצים (הוילונות והעלים הזקורים מדמים סורגים) מסכים לבקשה, וזה מאפשר לוולט ליידע את מייק שהגיע זמן לעשות ביעור חמץ.

בשטיפת המכוניות, סקיילר מדברת לעצמה ושותלת הכנסות שקריות בקופה, כשלפתע טד בנקי בא לבקר. זה לא ביקור רומנטי, ה-IRS בעקבותיו וסקיילר חתומה על הדו"חות.
שלום וברוכים השבים לסדרה שבה, כמו אסלה מקולקלת, הכול תמיד חוזר לצוף.

בינתיים, במרכז ההפצה, מייק מתעל את CSI (אזהרת מצלמה על הפנס האולטרה סגולי) וג'סי מקרצף רצפות. "האם הוא הולך להרוג אותו?" פינקמן שואל ופוצח בנאום פסבדו-זרם תודעה מחושב היטב שמטרתו להניע את מייק וגאס מלחסל את האנק. טקטיקת סוגסטיה שלמד מוולט, אך כזו שהוא מיטיב לבצע ממנו בעשרות מונים.
זה רגע די מרגש משום שהוא מלמד על אהבתו ונאמנותו של ג'סי לוולט הגורמת לו להגן על האיש שפינצ'ר אותו רק לפני חודשים ספורים. הוא כל כך מזדהה עם הצער שהרצח של האנק יסב לוולט שהמחשבה על כך גורמת למילים להיתקע בגרונו. ואולי זו המחשבה של רצח של עוד אדם חף מפשע שכל כך קשה לג'סי?

מייק תוהה אם חיסולו של "הגיס של מר ווייט" יפריע לג'סי. וג'סי, בתשובה חכמה וכנועה במתכוון, עונה "Who really cares what I think".
הרי זו הטקטיקה הפולנית האולטימטיבית ששותלת במייק (האיש שרוב העצות שלו לג'סי הן: סתום את הפה) את האינסטינקט לחשוב "אני, אני, אני!! אני מקשיב לך! אתה כמו הבן המסומם שמעולם לא רציתי!" (טוב, אולי חוץ מהחצי האחרון של המשפט).

בזמן העמסה למשאית, נציג הקרטל למו"מ צולף בעובדיו של גאס (הוא המייק של הקרטל!!!) ורוצח את האיש שניצב בדיוק לפני ג'סי, וזה קופא על מקומו. בוקר טוב, פינקמן, ה-PTSD שלך חזרה! מייק מגיח בדיוק ברגע האחרון ודוחף את פינקמן אל חוף מבטחים כשנייה לפני שגאס מחליט ללכת אל עבר הכדורים. תראו מה זה, האיש כל כך מפחיד שהקליעים מנסים להתחמק ממנו.

אבל בערב, ביושבו לבד במשרדו החשוך, גאס מקבל טלפון מהקרטל ונכנע. הפעם התשובה היא כן.
וכך, כל גיבורינו מקבלים את ההחלטות שלהם כשהם בודדים, לכודים או מבודדים.
כולם חוץ מג'סי, שעד לסוף הפרק לא ידע היכן הוא עומד, יושב או כורע.

בקרוב אמשול על קליפורניה

מייק וג'סי מגיעים למעבדת העל לבשל בחומצה את העובד הירוי ווולטר טועה לחשוב שזו עוד אחת מסדנאות החינוך של גאס. אז מייק נותן לו סדנת חינוך משלו, לזוועתו של ג'סי הקרוע בין השניים.

בתום סשן ההמסה ג'סי מודה למייק על שהציל את חייו. next time don't just stand there like an idiot, הוא מציע,
run and so forth. אבל למה גאס נרשם לבית הספר למשחק ע"ש שוורצנגר, בזמן שעלינו מוטל לצבוע את דופן המשאיות עם המוח שלנו? פינקמן דורש, ומייק אומר לו שפשוט ישאל את הבוס. אה. אוקיי. פשוט.

ואפרופו בית ספר למשחק, באתנחתא הקומית המפתיעה של הפרק, סקיילר מגיחה במשרדי הממשלה כדי להגן על טד ועל עצמה מפני שלטונות מס ההכנסה והסוכן המיוחד (Oooh, special) שנשלח לחקור אותם. היא מושכת את האש אליה כשהיא מעמידה פני בימבו חסרת השכלה פורמאלית, שקיבלה את התפקיד רק משום שבנקי חרמן (טוב, חצי נכון).
בסוף הפגישה מושגת פשרה שעל פיה אם ישלם טד את חובותיו, הוא יוכל לחמוק ממאסר והתיק ייסגר במס הכנסה. סקיילר מציעה לו בחום למשכן את הבית או למכור את ה-במוו ולסגור עיניין, עיוורת לעובדה שהוא כבר מזמן נוהג בסוסיתא.

בערבו של יום, לג'סי יש דייט לוהט עם גאס. אחח, זוכרים את הימים בהם לוולט הירשו לגשת עד לדלת הראשית של מר. פרינג?
לא ברור את מי זה מערער יותר, את ג'סי או את הצופים, אבל פינקמן עם כוס יין על רקע ג'אז היה מחזה מטריד.
מטרידה אף יותר היא השאלה של גאס האם ג'סי יודע לבשל את המתכון של וולט?
פינקמן המבולבל, שניזון מהפרנויות של וולט וזוכר מה קרה בפעם האחרונה שמישהו נתבקש ע"י גאס לבשל את הנוסחא הסודית (וזאת הוא יודע אפילו מבלי שהיה איתנו עם גאס בבית של גייל!), תוקף את פרינג במפגן כפול של נאמנות וביצים.
You kill Mr. White, you're gonna have to kill me too!
אבל זה לא מה שגאס שאל וסבלנותו הולכת ופוקעת.

טכנית אנחנו לא מגלים בסצינה הזו מה גאס ביקש מג'סי ומהי אותה שאלה של הקרטל שתשובתה "כן או לא" אלא בסצינת הריב (אני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שג'סי לא שיקר לוולט. הוא נראה נסער מדי מכדי לשקר), אבל ברשותכם אדבר עליה עכשיו, כשהדעת עוד יכולה להתעסק בספקולציות עתידיות.
אז מה… צדק מי שאמר (אני!) שהקרטל לא רוצים להרוג את וולט, אלא להשתלט לגאס על חצי מהעסקים. וראו מה זה, לג'סי תפקיד מרכזי, אמיתי, בפתרון בעיותיו של גאס אל מול הקרטל!
אבל האם זה פתרון נבון? האם הקרטל לא יראה בשליחת פינקמן עלבון?
וחמור מזה, האם המזימה של הקרטל לא הייתה לחסל את וולטר מיד לאחר שיגלה להם את הנוסחה?
או לכל הפחות להחזיק אותו בכפייה במקסיקו, להמשך חיים בשירות הקרטל?
ואם כך, מה הם הסיכויים של ג'סי לחזור משליחות שכזו?
האם זה השלב שגאס יגלה לקרטל שגם פינקמן היה אחראי למותו של טוקו (אולי יותר מכולם)?
מה שבטוח, נכונים לו רק דברים טובים. אקפולקו, ביטש!

בלילה לסקיילר יש מחשבות הטורדות את שנתה בדבר כיסוי חובו של טד, אנו מגלים שוולט שם מעקב על המכונית של ג'סי ולמד על פגישתו עם גאס, והופ, הגענו אל ה-סצינה…

בביתו, בתאורה זרקורית ובטו-שוט תיאטרלי רחוק וארוך, ג'סי המפוחד והנסער מספר לראשונה לוולט על הסיטואציה עם הקרטל והנסיעה למקסיקו ומתחנן לעזרתו. אבל כל מה שוולט שומע זה את צליליה הצורמים של הבגידה. הוא חושף בפני ג'סי את העובדה ששם מעקב על רכבו ואז מסיים בעצה אבהית חמה.
Go to Mexico and screw up like I know you would and end up in a barrel somewhere. 

וזהו. ג'סי ספג בימיו הרבה דברים אבל כשמר ווייט לא בוטח בו ואז, באפס מוחלט של אמפתיה, מאחל לו להירצח, זה מה שפסיכולוגים מכנים בעגה מקצועית "קש". בהסלמה מיידית המורה והתלמיד מוצאים את עצמם במהלכו של קרב מטורף.

נכון שקל לעודד רק את ג'סי בקרב הזה, בפרט לאור שני מפגני הנאמנות שלו הפרק, אבל צריך לזכור שוולט הוחזק לחלוטין בעלטה, גם ע"י השותף שלו, וזה תמיד רעיון רע כשמנסים להרגיע פראנויות. הוא לא יודע שג'סי הגן עליו, הוא לא יודע שהקרטל תוקפים את גאס, הוא רק יודע שהשותף שלו מסתיר ממנו דברים.
בסופו של דבר החבטות ההגוונות הגיעו לו כי וולט אשם בהזנחה הנפשית של שותפו, בחוסר רגישות מדהים ממש ובזלזול אינסופי כלפי הבחור שהראה לו לא רק נאמנות תוך ביטול עצמי אלא גם הוכיח את ערכו פעם אחר פעם כשותף נבון ובעל ערך, אבל גם לפינקמן הגיע איזו כאפה קלה.

אני מוכרחה לציין שוב את עבודת המשחק הנפלאה של אהרון פול לאורך כל הפרק.
כדאי לשים לב לטונים השונים שבהם הוא נוקט כשהוא נואם בפני כל אחת מהדמויות.
כל פעם ג'סי משחק את התפקיד שהוא מרגיש שהצד השני מצפה ממנו להיות, או התפקיד שהכי נוח לו להיות בו מולו.
עם מייק הוא בוגר ושקול, כיאה לאינטראקציה מול המבוגר היחיד שהוא מרגיש שמעריך אותו או היחיד שהוא היה רוצה לזכות בהערכתו.
מול גאס הוא שב אל צורת הדיבור של הערס הג'אנקי שעשה לו צרות. בהתרסה מכוונת (כמו אז מול שולחן המו"מ מול שני הדילרים הרצחניים).
ומול וולט בסוף הפרק, כשהוא פונה אליו מבוהל, הוא חוזר להיות ילדון היפהופ חסר ביטחון, המבקש את עזרת מורו.

וגם ההעמדה והפריימינג בכל הדיאלוגים האלה מרתקים. הוא נמצא שפוף לרגליו של מייק, באותו מישור בשולחן מול גאס ומיתמר מעל וולט היושב.
ועמדתו של המספר ברורה לנו. עם מייק הוא אולי נמוך ועל ארבע, אבל הוא זה שתופס את רוב הפריים בעוד שמייק קטן וברקע (כי ג'סי מפגין גדלות נפש).
חלוקת השוטים בין ג'סי וגאס שווה לחלוטין. פרופיל מול פרופיל. מדיום שוט מול מדיום שוט, קלוז אפ מול קלוז אפ (כי הוא מרשה לעצמו להרגיש שווה ערך, ואולי גם גאס תופס אותו ככזה. שני גברים מדברים על העסק שלהם, הלוא?).
ומול וולט, הוא אולי מרכין ראש ומתיילד בתחילת הסצינה, אבל הוא מי שעומד ומתנהל ביותר מקום בפריים (ולבמאי ולצלם יש כל כך הרבה כבוד לפול כשחקן שהם לא קוטעים את הנאום שלו בעריכה, וכבוד כלפינו הצופים שהם נותנים לנו לבחור לבד על מי להסתכל).
לבסוף, לאחר הקרב, ג'סי משתחרר מוולט, קם ומיישר גב, בעוד שוולט יוצא מהבית כפוף.
זה כאילו אנו חוזים בהזדקפות של ג'סי. באבולוציה שלו.

וזה מדהים כיצד הפך הג'אנקי שכולם רצו במותו, כולל היוצרים של הסדרה, לציר המרכזי, הן מבחינה פנים עלילתית, הן מבחינת הסדרה והן מבחינת הקהל (זה אכן מהלך מדהים, גם אם אני מסויגת ומחכה לסוף העונה כדי לגבש את דעתי על מה זה עולל לשובר שורות)!

שנייה, אני רק מנסה לבדוק אחת ולתמיד מה הצבע של דרדס נחנק.

ואיזו סצינת מכות נפלאה! מלבד העובדה שיש לה בילד אפ של ארבע שנים, זו פשוט כוראוגרפיית קרב מצוינת כשלעצמה.
ומה שמתחיל במונולוג ארוך ורציף של שצף מילולי שמתפתח לריב קולני, פתאום מתהפך
והסצינה עוברת מ-100% ל-0% מילוליות.
ולראשונה בהיסטוריה של היאללה-מכות בסדרה (משהו שהוא גם לא מאוד נפוץ בסרטים וסדרות באופן כללי) לא נשמעים רסיסי משפטים או שברי מילים אלא רק נהמות זעם, נשימות כבדות וחרחורי כאב.
ובכלל, תמיד אהבתי את סצינות המכות בסדרה, משום שיש להן את היכולת להיות ברוטאליות לחלוטין, להוות משב רוח רענן בתחום האלימות ולשדר ריאליסטיות (יחסית).
אז כשחולה סרטן בן 50 וג'אנקי צ'יפלון הולכים מכות, מי מנצח?
הצופים, כמובן.

את רוב הקרב שאורך, גם  ב-Real Time, שתיים וחצי דקות על השעון, מבלים שני המשתתפים על ארבע, נאנקים ומשתנקים, ובסופו הזריז הם מותשים לחלוטין.
למי שאינם ספורטאים ועדיין בוחרים ללכת מכות בקרב פרוע – האוויר נגמר מהר מאוד והכוחות מתכלים חיש קל.
ומי שאינם מתאגרפים, קונג-פואיסטים או שוטרים מיומנים ומתעקשים על קרב – הוא הולך להיראות רחוק מאלגנטי, נקי או מכובד.
אין פה אגרופים מדויקים, המחמקויות יעילות ובעיטות מרשימות. לא, כאן יש בעיקר חניקות ומהלכים לא ברורים. היי, לפחות לאף אחד מהם אין שיער אחרת היו פה הרבה משיכות.
לכן את חציו הראשון של הקרב ביליתי בצחקוקים בלתי נשלטים בין כל שאיפה מבועתת.
בשביל מה לעזאזל וולט דוחף את ידו לפה של ג'סי (בעל השיניים הבריאות מאוד יחסית לנרקומן)
בניסיון כושל לעשות לו את מהלך ה-"קרס דיג" הקלאסי? לא ברור, אבל זה הצחיק כמו שזה הביך וזעזע.
בתחילה וולט, המגודל ממנו באיזה 30 קילו, מורח את פינקמן על הקירות, שוטף איתו את הרצפה ומנגב איתו את המדפים…
אבל אז הזיקנה וההקרנות נכנסות לתמונה והנרקומן הצעיר מפגין סיבולת לב ריאה מעט יותר מרשימה, מתאזן ולבסוף זוכה בקרב.
מאידך, הוא די מרמה.

You hungry?

זו אינה הפעם הראשונה שוולט וג'סי הולכים מכות. ב-2.04, בשלהי הפרק הידוע בשמו "הפעם ההיא שג'סי נפל לשירותים הניידים", פינקמן הנואש שוב פונה לשותפו לעזרה. וולט הרגיש שוב עולב בו וג'סי נשבר ומתחיל לחנוק אותו. הם משתוללים ברחבי הקראוון, דוחפים זה את זה ומנפצים את רוב המבחנות על הדרך.
לבסוף, ג'סי מוצא את עצמו יושב על וולט וחונק אותו נמרצות, הוא מרים את ידו ועומד להנחית אגרוף אבל עוצר את עצמו ונשכב לצדו.
בסצינה הבאה, במחווה אינטימית, מתחשבת ואבהית ראשונה, וולט יציע להכין לו ארוחת בוקר (והם משקפים בתנועותיהם זה את זה, כאילו הם עכשיו בסינכרון).

ב-Bug, סופה של הסצינה, כשידו (וגופו) של ג'סי הייתה על העליונה, הזכירה בפעולה, בפריימינג ובבימוי גם את מתקפת הזעם שחטף פינקמן בעצמו מהאנק. ולא בכדי.
את הפינצ'ור החד צדדי ההוא חטף ג'סי כתוצאה מהפתרון הנמהר והנואש שוולט אלתר, כשג'סי שוב מצא את עצמו הסופג היחיד והמיידי של השלכות מעשי הייזנברג. כאן, בהתעקשותו של ג'סי להיות האחרון שמכה, זה שלמעלה, הוא מחזיר לו גם על הפעם ההיא, ועל עשרות המכות הפיזיות והנפשיות שאכל בגלל וולט לפניה ואחריה (אגב, התמונות משמאל מטעות משום שהן תמונות יח"ץ ולא שוטים מתוך הסדרה. אבל סמכו עליי, שתי הסצינות חלקו שוטים זהים לחלוטין).

ואם האירוע ההוא עם האנק הוביל לנאום הקתרטי של ג'סי בבית החולים שהוביל לכך שמר ווייט מחל על כבודו, האגו שלו וחצי מהכסף שלו, שלבסוף הוביל לכך שהשניים חזרו להיות שותפים, זה בהחלט לא כך הפעם.
גם במקרה הקלוש שהמכות, ובעיקר המשפט החותם אותם, פקחו את עיניו של וולט לדרך שבה התייחס לג'סי, הפעם התלמיד באמת לא רוצה דבר יותר מהמורה שלו. הוא השיג את כל מה שיכל מוולט ומכיר בכך שאין לו יותר מה לתת לו. ג'סי המפוכח סופסוף הבין שוולט אינו האיש שהוא קיווה שהוא יהיה בשבילו.

ולמרות שעודדתי, יחד עם כל הקהל בבית, את ג'סי בקרב (מטעמי קתרזיס, מוסר השכל ותחושת comeuppance) בסיומו בעיקר ריחמתי על וולט.
עד לאותה הטלה מלוכלכת (בה בחן את שולחן הקפה עם ארובת העין) וכנראה אף עד לאותו משפט, אני חושדת שלוולט לא היה מושג מה באמת קורה כאן. אני חוששת שהוא חשב שזה רק עוד קרב פיזי שהגיע זמנו, כמו זה שב-Down, שלאחריו הם יתקרבו. דרך (אה, בריאה) לשחרור מתחים ותחליף אקטיבי לקרבה פיזית.
אבל לא ככה ג'סי רואה את הדברים. הוא לא מעוניין לסיים את הסצינה בכך ששניהם ישכבו זה לצד זה מתנשמים ומתנשפים, והוא גם לא מעוניין בתיקו. הוא מטיח את וולט, שנראה כאילו כבר סיים מבחינתו את הקרב, בשולחן מתיישב עליו והפעם בהחלט מנחית את אגרופיו.
בטאץ' מקסים, לאחר שהוא מסיים להכות אותו ונשכב על הרצפה לצדו, ג'סי מרחיק את וולט בבעיטה ממנו. אין לו שום עיניין בקרבה פיזית. (אוקיי, זה אולי לא טאץ' מקסים, אבל הוא מאוד ניואנסי ומדויק).
נראה שרק כאשר הוא יוצא את הבית וולט מבין עד כמה חמורה הייתה טעותו.
זה חלילה לא אומר שהוא חושב שהוא טעה בריב, כן? אבל הוא אולי כן מבין עד כמה לא העריך את ההשלכות של קרב כזה. וזה מה שהופך דווקא אותו לגיבור הטראגי של הפרק. וולט נסע לג'סי כדי להתעמת איתו לפרוק עליו את זעמו אבל לא שיער שבתום העימות יישאר בודד ומבודד. 😦

אני בכלל לא בטוחה שזוהי סופה של השותפות (שלא לומר ממש בטוחה שלא), אבל זהו ללא ספק רגע מכריע בה.
תחושת האמון העיוור שהצד השני, לא משנה מה, בסופו של דבר, תמיד יהיה שם בשבילך, לא תשוב לעולם.
וזה חדש. כי גם כשג'סי איים להסגיר את הייזנברג למשטרה ב-3.07 וולט ידע שהוא מבלף – מתוך כאב, מתוך תשומי, כפוזה ריקה שאמורה לכפר על תחושת הקורבנות שלו. היום זה כל שותף לעצמו, גם אם הם יבינו או כבר מבינים ששיחקו הישר לידיו של גאס.
בעתיד זו יכולה לשוב ולהיות שותפות עסקית, אבל כבר אין כאן שותפות גורל…

וכך מסתיים לו עוד פרק בילד אפ פסיכוטי שפותח, כאילו אין לנו מספיק, עוד שלוש חזיתות של אסון פוטנציאלי הסוגרות על גיבורינו.
מי יפגע במי קודם ומי הכי חזק?
ואם יש משהו מנחם בכתיבת ביקורת מאוחרת, הרי זו המחשבה שיש לצלוח רק את סוף השבוע לפני הפרק הבא.

הבחנות, תהיות וציונים לשבח.

* את הפרק כתבו מוירה וולי-בקט וותומאס שנאוץ', אותו צוות כותבים שכתב את Fly. שיהיו בריאים, הם בסדר הם האסתטיקה התיאטרלית והעומק הרגשי שלהם.

* האם חששתם בסצינת המכות לחייו של פינקמן?
דרך ספוילר מקרי שנתקלתי בו בטעות בחיפושיי אחר לינק להורדה ידעתי בוודאות שפינקמן מופיע בפרק הבא ואי לכך שורד את הפרק.
אבל מה אתם חשבתם תוך כדי?

* לעזאזל, אני רוצה לדעת מה קרה בדיוק שנייה אחרי הקרב.
את הצד של וולט נראה בתחילת הפרק הבא, בוודאות: הרי יש לוולט ג'וניור יומהולדת ואבא שלו יצטרך כנראה להיכנס עם האזטק בעץ (שמשה סדוקה!)
כדי להצדיק את החבורות הרציניות על פרצופו. אין לו זמן לרחם על עצמו ובטח שלא על תלמידו, יש כאן צד פרקטי שצריך לנהל.
אבל אני רוצה לדעת גם מה ג'סי עשה. פעם, לא כל כך מזמן, אחרי ריב כזה ג'סי היה הולך לחדרו, נשכב על המיטה בתנוחה עוברית ומתחיל לבכות. אבל מה היום?
ומתי כבר וולט יבכה?

* What if the equipment is in Mexican instead of English?

* השפיפות הכללית של וולט, עישון הסיגרייה, והביטחון במותו הקרב. כן, בהחלט נראה כאילו הוא יודע שהסרטן חזר.

* It's like having a calculator on your computer. It's amazing.

* נו, נו. כשמדווחים טלפונית למשטרה על אנשים חשודים באמרי'קה, לא נהוג לקחת מהמדווח פרטים מזהים?

* נו, נו, נו. האם מצופה ממני לחשוב שהחוקר של ה-IRS לא לקח את שמה של סקיילר ובדק האם יש לה השכלה פורמאלית?

* רגע, האם בכלל יש לה השכלה פורמאלית בתחום הנהלת חשבונות?

* סקיילר חופשי הולכת לסדר לטד את הכסף. Big mistake. Huge.

* זיהה גוסטבו פרינג את הנאמנות כתכונה המזהרת של פינקמן, ובכך שחמד אותה לעצמו בעצם הצליח לאפס ולבטל אותה. Evil evil evil.

* אז מה, התוכנית המועדפת על פינקמן היא של ערוץ ההיסטוריה?
תוכנית על אנשים שחיים בחוסר ודאות תמידי, בסביבה קרה ובוגדנית שבכל רגע הקרקרע יכולה להישמט תחתיך…

* הפרק הבא, נקרא Salud ("בריאות" ו-"לחיים"). האם הוא יהיה "הרפתקאות פינקמן במחיקו"?
או שיצליחו איכשהו להוציא אותו מזה? (אני כמובן בעד ה-roadtrip, אם תהיתם.)
או האם זה יכונה "הרפתקאות פינקמן בחבית חומצה?" טוב, לא באמת, אבל הקרטל בוודאי ינסו. אין מצב שהם נותנים למיני-הייזנברג לחזור הבייתה.
האופציה שתינתן לו בוודאי תהיה – או שמת' או שאתה מת. (*סטגדיש*)

* עם כל האהבה העזה שלי להאנק ולנוריס, ויש, פרס העיבוד הטוב ביותר ל"עין הנמר" עדיין הולך לג'נסן אקלס.

* מה קרה למוזיקה המדהימה של הסדרה? הרבה זמן לא הסתיים פרק באיזה שיר טוב.
מאידך, עדיף פרק טוב משיר סיום טוב.