ארכיון רשומות מהקטגוריה "שובר שורות עונה רביעית"‏

שובר שורות קוראת בלוגים, ואז עושה פרקים לבקשתנו.
ספוילרים לכל דורש! (וגם למי שלא)

Carpe diem, OK?

איך שו"שו עושה את זה, אה? כמה היא קשובה לרחשי לבנו.
נכון, רוב הזמן היא מתעלמת מהם בכוונה ובאכזריות (ויש שיאמרו בבחירה מוטעת), כדי לבדוק את סבלנותנו, כדי למתוח, כמו כלבלב או כפינקמן, את גבולות אהבתנו… ואז שנייה לפני שאנחנו מרימים ידיים, משגרת פרק שכולו fan service, ועוד אחד כזה שגורם לנו לצחקחק בעונג בקול רם, ספק מהומור, ספק מלחץ.

וכך, אחרי שרטנו לכל אורך העונה עד כה שדמותו של גאס מיצתה את עצמה מזמן, שהוא מעכב את העלילה ושהוא שטוח ופשוט לא מעניין, מגיע Hermanos, והופך את הקערה על פיה. בום!
והפרק המבריק הזה לא רק גורם לנו למצוא עיניין מחודש, אדיר, בגוסטבו פרינג אלא, וזו גדולתו של המהלך, גורם לנו להריע לו, להזדהות עמו ולעמוד לצדו. מי פילל ומי מילל?

ואיך נפצח הפרק הנפלא הזה?
בפתיח קר שמחזיר אותנו אל I see you – 3.08 ואל טיו סלמנקה! לא ייאמן.
שבוע אחרי שהתבאסנו שהנכה המצלצל והדוד האהוב לא הגיע למו"מ עם גאס, מתייצב הפרק הזה להבהיר לנו היכן דברים עומדים. אה, יושבים. ועל הדרך מגלה לנו את שמו: הקטור.
וכל זאת בלי דינג אחד של פעמון!
ולקינוח, שוט אניגמטי וספוילריסטי של דם מתמזג במימיה הירקרקים של בריכה.

לאחר אות הפתיחה אנחנו מוצאים את וולט בחדר המתנה לקראת או לאחר בדיקה סרטן שגרתית. בין לחשוב על גאס ולשגר שיחות מוטיבציה (איפה אתה?!??!) לפינקמן, הוא ניאות לספק מילות השראה לחולה המפוחד שיושב לצדו.
Take control of your life… always be in charge… live on your own terms.
זה המוטו של וולט. אנחנו כבר יודעים זאת, אבל אנחנו יודעים עד כמה הוא אינו מצליח לחיות על פיו, עד כמה עמוקה היא הדלוזיה, או עד כמה פאתטי הוא השכנוע העצמי.
מאז שאובחן במחלה ועשה את בחירת חייו, וולט התמכר לתחושת החופש ממגבלות חברתיות ולפרצי האדרנלין המגיעים כשגורלך בידיך, אבל הוא כמובן מעולם לא היה פחות בשליטה כמו שהוא עכשיו – שכיר מעבדה המחתים כרטיס תחת עינו הפקוחה של האיש שאינו יכול להתקרב אליו.

קאט לוולט במעבדה, בוהה אל חלל החדר, ואז לובש את החליפה הצהובה ומתחיל את יומו, לבד.
נכון שבהמשך הוא מודיע למשפחתו שהסרטן עדיין בנסיגה, אבל האומנם?

אגב, מצאתי את החיבורים בין הסצינות לכל אורך הפרק הזה כל כך ישירים מבחינה סיפורית שזה הפתיע אותי, כאילו העלילה מתניידת במיידיות מעט לא אופיינית בין סצינה לסצינה.

World's tiniest Maracas

בינתיים, במזללת העופות השכונתית, גאס פרינג מוזמן (los pollos hermanos, where something delicious is always cooking) לגשת לשיחת בירור ב-DEA. שניות לפני שהוא נכנס לחקירה, הוא מבחין בקלסתרונו התלוי של ויקטור. האם מתוך כך הבין שמדובר בחקירת המוות של גייל, או שמא קיבל תדרוך מקדים שהאנשים שיש לו בבולשת? התשובה לא ברורה, אבל מה שבטוח זה שהאיש יודע לשקר ובזו אחר זו הוא מכסה את כל השאלות וטווה סיפור אמין בהחלט.
והאנק, שוב מתעל את קולומבו, מבקש לסיום Just one more thing… האם שמך האמיתי הוא פרינג? לא, כי אתה לא רשום בשום מקום בצ'ילה. Booya!
תאשים את פינושה כל שתרצה, גאס, אנחנו יודעים שהאנק עלה פה על משהו.
גאס אומנם שומר על פנים במוד של הבעה נעימה, כזו המבקשת לעזור לעבודת המשטרה ועל הדרך מציעה כאב קליל על מר גורלו של מקבל המלגה המוערך שהלך לעולמו בנסיבות טראגיות מתמיהות… אבל כאשר הוא במעלית ידו מסגירה עווית של לחץ.

בחדר החקירה כל הנוכחים מסכימים שסיפורו של פרינג משכנע. כולם מלבד שריידר, כמובן. לא שזה עוזר לו, עם קשרים בבולשת או סתם מתוקף היותו הפילנטרופ שמממן את מירוץ הכיף השנתי שלהם, אף אחד שם לא רוצה להסתכסך עם איש התרנגולות.

בסצינה האולי מיותרת של הפרק, סול ושומר הראש שלו מבקרים את אנדריאה וברוק בביתם החדש. ג'סי, מסתבר, ממשיך לשלוח לה כסף. והיא, מסתבר, ממשיכה לקבל אותו ברצון. האם זה לא מסמן אותה כמטרה פוטנציאלית, להיות בקשר מתמיד עם ג'סי? האם זה פשוט מלמד אותנו עד כמה ג'סי מרגיש נוח בסידור החדש ולא חש שהוא בסכנה? האם אנדריאה מסכימה משום שהיא מקווה לחידוש הקשר?
סול, לאחר שהוא עושה לברוק הקטן שיחת השראה (פעם שנייה בפרק) חוזר למכוניתו שבה מצוי ג'סי המהורהר. אני יכול להמשיך להביא לה כסף כל שבוע, הוא מציע, אבל למה שלא תלך לדבר איתה? (תפוס את הרגע, פעם שלישית?). ג'סי יוצא מהמכונית ומוותר על הטרמפ. האם הוא נכנס לבית או סתם יוצא מהמכונית כדי לחסוך מעצמו את הצורך להצטדק מול סול? כנראה אופציה א', אבל אנחנו לא זוכים להציץ ונו, מילא.
אולי אני סתם לא מתלהבת כי אנדריאה (להבדיל מג'יין) תמיד הייתה דמות די סתמית והשחקנית שלה חיוורת, אבל זה בהחלט אומר דברים טובים על מצבו הנפשי של ג'סי, אם הוא מפרגן לעצמו להיפגש עם ברוק. רק לפני כמה שבועות הוא שנא ונגעל מעצמו מדי בשביל להסכים להיות בחברת ילד (זוכרים את השוט מהשמשה האחורית המלוכלכת של מכוניתה של אנדריאה, דרכה משתקף ג'סי בפרק 2? כאילו יש חיץ של טינופת בין ג'סי לברוק).

בסצינה קצרה, מבדחת ומתוקה, סקיילר – שבעבר בדקה Money Laundering בוויקיפדיה, מחביאה את הכסף בשקיות בגדים לצלילי בוסה נובה.
המתלה קורס והיא נאלצת לאפסן את הבגדים בחלל הידוע שמתחת לבית.
מעבר זריז אל תוך הבית – אל ארוחת הערב המשפחתית. מארי (שוב לא בסגול, כנראה שמצבה הנפשי באמת טוב, ולראיה:) רוצה יותר שליטה בבית החולים (כי אף אחד שם לא יודע את העבודה), ואילו האנק מתחמן מוולט טרמפ לתערוכת האבנים (מינרלים!).

אבל לא אבנים בראשו של האנק אלא קריסטלים ולמחרת בבוקר מסתבר שהוא עשה לוולט ההמום טריק שובב. כמה שובב? אם זה היה קומדייה בכיכובו של מייק מאיירס, היו קוראים לה "הטריק שתקע אותי". וכך, בסצינה האהובה עליי בפרק כולו (כן, אפילו יותר מהפלאשבק), וולטר מוצא את עצמו בחניון של לוס פויוס הרמנוס, ישוב במכונית עם סוכן בולשת לשעבר, הדורש ממנו (בתמהיל של בריונות ותחנונים) להרכיב ציתות על רכבו של מעסיקו הרצחני. *awkward*
בשיאה המבריק של הסצינה (כה מבריק שנאלצתי לעשות rewind מרוב שצחקקתי בקול רם ולא שמעתי מה נאמר), מייק המחנה את מכוניתו גולש לו לאיטו לצדם ומשפשף עינייו.

רועד ונסער וולט נכנס אל המזללה להזמין שתייה ונתקל בגאס, האיש שלעולם לא יפגוש מתי שהוא יירצה, בדלפק מולו. "לא עשיתי זאת" רוטט וולט ומראה כמו ילד את המכשיר שבידו. "עשה זאת" מציע גאס בחיוך מקפיא דם. אז הוא עושה.
מה שנפלא בסצינה המענגת במכונית, זה שהיא בו זמנית גם נורא מצחיקה וגם הדרמה בה חזקה ואמינה לחלוטין. הפאניקה על פניו של וולט היא לא נלעגת או מוגזמת, היא ברורה ומורגשת על ידינו. והסצינה במזללה (כמו הסצינה שבמכונית לפניה והסצינה במעבדה שמגיעה אחריה) גרמה לי לחזור ולסמפט את וולט, או לפחות להבין אותו, ו-וואו זה לא מעט (אל דאגה, עד הבית של פינקמן זה יעבור).

אפשר להציע לך את מנת הדגל שלנו, גרונות בקטשופ?

חיש קל, בנסיעה זריזה לקצה השני של העיר, וולט מתייצב מול המצלמה במעבדה, במקום היחיד שבו מותר לו לדבר עם הבוס שכרגע פגש (הו, האבסורדיות הנפלאה), מצטדק על מעשיו ומתחנן על חייו של האנק. איש לא מאמין לשריידר ואין לו קצה של הוכחה. אין סיבה להעלים אותו.
זה מרגש כי יש בתחינה הזו משום דאגה כנה לא רק לעצמו אלא גם לגיס שלו, והיא מציגה וולט מחושב, בוגר ואינטליגנטי. התגעגענו.

אבל במהרה חוזר מר. ווייט לדרכיו המרתיחות (Asshole!) ובביתו של השותף שוב לוחץ על ג'סי לזרוק את גאס לסל וחסל לפני שהאנק יעלה עליו.
אחרי סשן חשיבה זריז, ג'סי (בטי-שירט פאייטים כה נוראה שקשה להאמין שוולט הצליח להתרכז לרגע בשיחה) מציג את המתמטיקה ע"פ פינקמן.
You add a plus douchbag to a minus douchbag and you get , like, zero douchbags.
הילד גאון.
לבסוף הוא מגלה שלא פגש בפרינג ולא יודע מתי יפגוש בו שוב אבל מבטיח להוציא את התוכנית לפועל בהזדמנות הראשונה. לוולט זה לא מספיק, הוא רוצה עכשיו. "דרוש להיפגש איתו ולדסקס על הפרטים במקרה ותוזמן לחקירת משטרה. תתעקש. אם הוא ייראה בך סיכון – הוא יסכים". "אם הוא יראה בי סיכון, הוא ירצח אותי" מתקן ג'סי, אבל וולט לא שומע דבר (WHAT? I CAN'T HEAR YOU, YOUR SHIRT IS TOO LOUD!!!).
כשהודעה מגיעה לנייד של ג'סי בעוד הוא בשירותים, וולט מציץ. "הפגישה נדחתה. הבוס עסוק מדי" מסמס לו מייק. אאוץ'.
בוקר טוב, וולט, הפרנויה שלך חזרה.

אבל האם תחושת הבגידה והפרנויה של וולט מוצדקות? לא לגמרי. או לפחות לא בהכרח.
זה שפינקמן ממאן להרעיל את גאס (באגב, מעט מדי חומר שהכין וולט? וד"פ?), לא אומר שהוא עבר צד, אלא שדרכו של ווייט נראית לו מטומטמת, נמהרת ולא הכרחית.
יתכן והוא מנסה לפלטר את ההיסטריה של הייזי עד יעבור זעם או עד תימצא דרך חכמה יותר לטפל בעיניין.
אבל לך תסביר את זה לוולט.

תימת העיוורן של ג'סי מקבלת טוויסט מדאיג

במערכה האחרונה והמשמעותית של Hermanos, גאס שוב הולך לבקר את הקטור ומספר לו על הישגיו השבועיים. מתחיל להתחוור לנו שסשן ההתעללות הנפשית החמדמדה הזו עם החבר המרייר הוא משהו בחזקת מסורת בשביל גאס… ואז מתערבת הסדרה ומגישה לנו את הסיבה לכך. הנה, היא אומרת, הייתם ילדים טובים אז קבלו הצצה למאחורי הקלעים של איש התרנגולות.

זה אולי טעם אישי, אבל כל מי שמכיר אותי די זמן יודע שאחד מהטריקים הנפוצים שאני יותר מתעבת ב-story telling הוא פלאשבקים (קריינות הוא עוד אחד, אם תהיתם, והוא הגרוע שבהם), משום שהם לרוב (אבל לא תמיד), פתרונות זולים, היגדיים ועצלניים מדי.
יש כשלושה סוגי פלאשבקים שהם מבחינתי לגיטימיים: פלאשבקים לאירועים שקרו כרונולוגית לפני תחילת הסדרה (תקף רק לגבי טלוויזיה או סדרות קולנועיות), זגזוג עקבי בין שני או שלושה מרחבי זמן, או פלאשים המופרדים מהעלילה ולא חושפים בדיעבד מניעים למהלכים מרכזיים בה או פערי מידע אקוטיים שהוסתרו מהקהל עד כה באופן שקרי ובלתי אלגנטי.
אז למרות אינסטינקט לגלגל עיניים, שני הפלאשים עבדו לי טוב. כי לא משנה כמה דרמטי הוא סיפור הרקע של גאס, הוא לא משנה שום דבר בעלילה, רק בתפישתנו והבנתנו את האיש (לעזאזל, אפילו לא מגלים לנו מי ביצע את השיחה להאנק ב-3.7!). ולעזאזל, איזה פלאשבק קיבלנו, ברבע שעה שכולה ספרדית וכתוביות…

אנו מובאים דרך מכונת זמן היישר אל שנות ה-80', לתקופה שבה גאס הצעיר כיכב בסיקוול ל-"פני צלקת" של בראיין דה פלמה.
גאס הצעיר, חתימת אפרו לראשו, ומקס, שותפו העסקי, לחוצים. הם עומדים לפגוש בראש הקרטל המקסיקני לפגישת עבודה. "בטח בתוכנית שלך, היא תוכנית טובה" מנסה מקס להרגיע את ידידו, אך ללא הועיל.
בזמן שהם מחכים לבוס הגדול שיופיע, הקטור סלמקה מגיח על שתי רגליו ומשתין אל הבריכה. "זה בסדר, הם אהבו מה שראו" הוא מפטיר לאור הביקורת ומחווה לעבר מקס וגאס. כן, גם בלי פעמון, טיו סלמקה הוא גבר בעל קלאסה וקסם אישי רב.

מראשית הדרך, הגדיר וינס גיליגאן את "שובר שורות" כסיפור הפיכתו של המורה מר. צ'יפס לפני צלקת, והנה, פעם ראשונה יש לנו מחווה ישירה. סטיבן באוור, הוא מאני ב-פ"צ, מגיח כדי לשחק את דון אלדיו, ראש הקרטל המקסיקני (אגב, גם מארק מארגוליס, הוא טיו סלמקה, שיחק בסרט ההוא). לאחר מונולוג קולינרי מרטיט המתאר את העופות הפיקנטיים העסיסיים של לוס פויוס הרמנוס, שגרמו אפילו לצמחונית כמוני לרייר משל הייתי דוד קרטל מוכה שבץ, דון אלדיו מתפנה לדבר עסקים.
במהלך עסקי בלתי קונבנציונלי, גאס מסדר לו ולשותפו את הפגישה עם מי שהם מקווים שיהיו דרכם אל מרכז עולם הסמים של מקסיקו. אבל ההימור כושל, המהלך נתפס כעלבון, ההצעה לעבור למת' לא נראית קוסמת ומקס נורה בראשו ע"י הקטור תוך כדי שהוא מתחנן שיחוסו על חייו של גאס.

בחזרה בהווה, גאס מודיע להקטור שהיום הוא לא היום שזה הולך לקרות, טופח על שכמו ויוצא, ומארק מרגוליס משתמש בטכניקת המשחק הקלאסית של ריור הבעתי להמחשת מצוקתו הנפשית של איש הפעמונים.
למה התכוון גאס? היום שבו ישים קץ לחייו של הקטור? יגאל אותו מיסוריו? היום שבו תאוות הנקמה של גאס תבוא על סיפוקה? האם אי פעם נדע את התשובה?
וכך מסתיים לו הפרק מורט העצבים הזה שלא קידם ולו במעט את עלילת העונה והעימות המתקרב מול הקרטל (אוקיי, אולי דווקא כן ולא כל כך במעט – וולט גילה שג'סי משקר לו, והחקירה של האנק הפכה לעצמאית). התוצאה היא יצירה חד פעמית, מרשימה, מענגת, סוחפת, מטלטלת ומה שמכונה Game-Changer. בין אם אתם אוהבים את מבנה העונה ומרוצים ממה שהיוצרים עשו ובין אם לאו, אין ספק שהם יודעים לנגן על רגשותינו כמו כינור.
כשהם רוצים שנעודד את האנק, כשהם רוצים שנבכה עם ג'סי, וכשהם רוצים שנתהפך על גאס, וכך, גם כשהם ירצו שנזדהה עם וולט… אם ירצו, נעשה כמצווה עלינו.

ובואו נחזור לרגע לכותרת. Hermanos, אחים בספרדית, הוא כמובן נגזרת משם העסק של פרינג, אותו עסק שיזם ופתח יחד עם מקס. מזללת עופות שהיא חזית לבישול מתאמפתמינים. אבל מקס וגאס אינם אחים, הם שותפים קרובים מאוד זה לזה והם רק זוג אחד בפרק משופע בשותפים.
הקטור ודון אלדיו – בני אותה משפחה שעובדים זה עם זה והם כנראה אחים. ואם הקטור הוא הטיו (הדוד) של טוקו, הרי שדון אלדיו הוא האבא שלו. זה מסביר מדוע באוור משחק אותו כל כך דומה לאיך שהדמות בכיכובו של ריימונד קרוז הייתה מתנהגת, לו לא הייתה מפוצצת בסמים.
האנק ו-וולט – brothers in law. האנק מגייס את גיסו להיות הפרטנר שלו, שכן גומז לא היה רוצה כל קשר לחקירה הלא רשמית. ו-וולט בתורו מגן על האנק מול גאס.
וולט וג'סי – פעם שותפים בלתי ניתנים להפרדה ומשפחה חורגת, היום נודע לוולט שג'סי בוגד בו?
וולט וגאס – בעבר תאומים של הערכה הדדית ושיקוף זה של זה כשני צדדיו הקרחים של מטבע. והיום? טעות מצערת.
גאס וג'סי – נאמנותו של ג'סי בלתי ידועה בשלב זה, והוא בדיוק שוקל לשדרג דמות אב. וגאס, מסתמן, אוהב ללהק בני טיפוחים צעירים.
ולבסוף, מקס וגאס – שותפים עם הטבות? הרי תגובתם לסכנה בה היו מצויים הייתה אמוציונלית באופן מפתיע, וכך גם תגובתו של גאס לרצח, שזינק לתקוף את הקטור ללא פחד ואז בכה כילד. שלא לדבר על הקדשת כל חייו, כך נדמה, לנקמה. כל זה רומז לכך שגאס ומקס היו מאהבים. "גאס הוא מי שעשה אותי הגבר שאני היום" (טיהי, אמרת עשה אותי), ואם זה כך, זה רק הופך את הכול לטראגי עוד יותר.

והסוף הטראגי לא מגיע בהפתעה. השוט המדמם בתחילת הפרק היה רמז מטרים. המלגה לכימיה שגאס הקדיש לחברו מקסימיליו שנפל בטרם עת, היה עוד אחד. אבל תחושת האימה המורגשת באוויר והתדהמה והכאב של גאס, מי שאנו מורגלים בפניו החתומות, היו כל כך חדים, מוחלטים ועמוקים שאנחנו לא יכולים שלא להזדעזע עד עמקי נשמתנו מהרצח ולבנו נשבר.

פניו הרבות של גאס פרינג

ג'יאנקרלו אספוזיטו נותן בפרק הופעה מגוונת, מצמררת, ניואנסית וחומצת לב וכאשר גאס מתייפח לצד חברו הרצוח ונאלץ חסר אונים לצפות בו מדמם אל הבריכה (You did this to him!) גם אנחנו גומרים בלבנו לנקום בקרטל.
ופה מגיע המהלך הבאמת מפתיע של הפרק. פתאום גאס חוזר להיות בצד "שלנו", אל מול הקרטל, המסומנים כרוע המוחלט. הקרטל מקדשת קשרי דם בלבד, Familia es todo, ומי שהם רודפים עד חורמה הן משפחות אלטרנטיביות. גאס ומקס, גם אם אינם מאהבים, הרי שחברות הנפש שלהם מתקבלת בבוז מוחלט, וכך גם וולט וג'סי, עם יחסי האב ובן התמוהים שלהם (להזכיר למתגעגעים – טוקו כל הזמן התייחס אל ג'סי כאל הכלבה של וולטר, באופן מיני מובהק). זוהי דרכו של הקרטל, להתייחס לכל רגש שאינו במסגרת לויאליות משפחתית כאל (מה שהם רואים כ)סטייה.

כמו ב"פני צלקת", גם כאן אחד הרגעים המכוננים במי שהגאס עתיד להפוך הוא הרגע בו נאלץ לצפות בחבר יקר נרצח אל מול עינייו. לדברים האלה יש נטייה להשפיע עליך לרעה, מסתבר. באותו רגע, זה ברור לנו, גאס נדר לעצמו למרר את חיי הקרטל, לעולם לא לאבד שליטה ולא להיכנע לרגש.
זה הרגע שהפך את גאס לאיש שהוא היום (Who is Gus Fring?), ולאיש שוולט חושב שהוא אך, כפי שהפרק רומז, האיש שבהחלט איננו.
האם הרגע המכונן של וולט עוד לפניו? או כבר מאחוריו? האם וולט אי פעם יוכל להיות כמו גאס?

אז נכון, רוב המסתוריות של גאס התפוגגה. אבל לטעמי היא נעלמה בדיוק בזמן ופינתה את מקומה אל פיתוח דמות ודינמיקות הרבה יותר מעניינות, והעלתה המון שאלות חדשות.
האם זו הסיבה שגאס בתחילה הזדהה כל כך עם וולט והיה מרותק ממנו – כי הוא שילוב בין מקס וגאס? האם זו הסיבה שבגלל הרעיון של 99% טוהר היה כזה שבלתי ניתן לעמוד בפניו? והאם זה מה שגאס רואה היום בפינקמן? את מקס? את עצמו? קצת משניהם?
מקס היה בן טיפוחיו (הצעיר, היפה, השברירי) של גאס, כמו ג'סי, אבל מקס גם היה הכימאי הגאון בשותפות, כמו וולט, כמו גייל.
גאס היה החצוף, הבטוח בעצמו, כמו וולט, אך גם נאמן באופן טוטאלי ומוכן למות בשביל הפרטנר שלו, כמו ג'סי. האם זו אותה נאמנות שהוא חומד להסית?
אבל רגע, אולי אנחנו פשוט שוכחים פרט חשוב אחד. האיש הנאיבי למדי שהיה שם וראה את חברו נרצח לנגד עינייו, איננו עוד. גאס של היום נשבע לא לתת לרגש להשתלט עליו והמשחק שהוא משחק הוא שכלתני על אף הנקמנות שעומדת בבסיסו, והוא יקריב את מר. ווייט ואת פינקמן מבלי למצמץ.
שובר שורות אולי גרמה לנו בעורמה להבין ללבו של מר. פרינג פתאום, אבל הוא עדיין חרא של בנאדם.
עוד בצ'ילה הוא היה חרא של בנאדם.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח וציונים לגנאי
* אני בעד שג'יאנקרלו אספוזיטו (וג'ונתן בנקס) יגיש מועמדות לאמי על תפקיד אורח, ודין נוריס ואהרון פול יתחרו זה בזה בקטגוריית שחקן המשנה. באסה, אבל זה מה יש.
אם אהרון פול, השחקן הראשי, צריך להתמודד בקטגוריה נחותה לו, אספוזיטו צריך להתקפל (אם זה אפשרי לפי ספר החוקים). היי, זה מה שג'ון לית'גו עשה וזה עבד לו מצוין ב"דקסטר" (והיה לדמותו הרבה, הרבה יותר זמן מסך מאשר לגאס העונה). אחרת, יש סיכוי שאספוזיטו (הבוגר, המכובד) יגנוב לפול את האמי, ועם כל התרשמותי העזה מהמשחק שלו הפרק, פול הוא עדיין המוקד האמוציונלי, עם התהליך הפסיכולוגי העמוק יותר, ומי שמחזיק את העונה על כתפיו הצפלוניות ולכן ראוי הרבה יותר לפרס. הגם שמה שבשטח יקרה זה שהקולות בין אספוזיטו, פול ונוריס יתפצלו ושלושתם יפסידו לפיטר דינקלג'.

* מדוע לא רצח הקרטל את גאס? מי הוא היה בצ'ילה, או שמא – למי הוא מקורב?

* ידיים. המון קלוז אפים של ידיים. ידיים על פעמון, ידיים על ברכיים, ידיים רועדות. כאילו, באלו הידיים? יד תחת יד? או שמא זה Mano a mano?
כדי לסמן את מלחמת התרנגולים של גוסטבו והקטור, נקמה שמותירה את ידיהם של כולם מגואלות בדם.

* כמה מושקעת היא נקמתו של גאס וכמה מחויב הוא לחזון המעבדה של מקס? מלגות הכימיה וטיפוחו של גייל ערכו עשרות שנים! לא פלא שהוא פרש סופית ממועדון המעריצים של וולט אחרי הרצח של בטיקר.

* שמעתי כמה אנשים מזלזלים ביכולות הבילוש של האנק וקוראים לו עיוור על שאינו חושד בוולט. ואני אומרת, פחחח.
ראשית, מי שטוענים זאת צופים בסדרה, אז הדדוקציה שלהם שוולט הוא הייזנברג היא טיפה פחות ממרשימה. ושנית, יש לזכור שהאנק מכיר את וולט לפחות 18 שנה כמורה חיוור וחלשלש לכימיה וכחנון ללא תקנה הנשוי לגיסתו. הוא בכלל לא נמצא לו על הרדאר, ובצדק. מהי שנה לעומת חיים שלמים? ועוד בהקשר של מישהו שהתנהגותו המוזרה נראית תגובה הגיונית למשבר גיל העמידה הכולל מחלה אוטו-אימיונית סופנית. הראיות צריכות להיות יותר מוצקות כדי להתחיל לטפוח לו בפנים.

* לא, ברצינות, החולצה של פינקמן!
מתקפת הנצנצים האלימה!? הכיעור המעוור!? הלוק של ערס בשילוב עם מחליקה על הקרח!? אופנוען מלאכי הגיהינום שהתנגש חזיתית בקיר בלינג!?
OH, GOD, WHAT DOES IT ALL MEAN?!

* אני  בספק אם זה אומר משהו, אבל סול מתוודה על אהבתו לבית הספר בגלל שלושה דברים, כולם מתחילים ב-S.
SeeSaw, Story-Time ו-chasing girls with Sticks.
לא יודעת למה, אבל זה נורא בלט לי. (מחווה ל-ששש? P: )

* גאס לא יודע את זה, אבל מה שהקטור אומר לו בבריכה, הוא שיקוף של מה שג'סי אמר לוולט במאורת הסמים לאחר מות ג'יין. I did this to her
למרות, כמובן, שטכנית ג'סי טועה. וולט עשה את זה. ועדיין, ג'סי נושא על מצפונו את האשמה הזו למות אהובתו השכובה לצדו, כמו גאס.

* I’m sure if you keep digging, you’ll find me.
משפט כזה, שהוא בגדר אתגר והתגרות הוא חשוד. האם גוסטבו פרינג הוא באמת שמו האמיתי? (נכון שמייק אמר שאם הוא לא מוצא אותו בצ'ילה של לפני 89' אז גם האנק לא ימצא, אבל זה עדיין לא אומר שזה שמו, הוא אולי התכוון ל"אם אני לא מוצא גוסטבו פרינג  בצ'ילה לפני 89'…")
ואם לא, האם גאס פרינג האמיתי קבור היכנשהו בצ'ילה, בקבר אחים?
ומאיפה גאס באמת במקור? אלוהים יודע שהספרדית שלו לא מצ'ילה ולא ממקסיקו. ולא מכל ארץ דוברת ספרדית.

* טוב, עד היום הצלחתי להתחמק מלציין זאת, כי זו קצת אמירה פקאצית, אבל אוי ווי זמיר הספרדית של אספוזיטו פשוט מזוויעה. דווקא בפרק הנוכחי זה היה פחות נורא, אבל בפרק שעבר, מול הספרדית המקסיקנית האותנטית של נציג הקרטל, זה היה פשוט בלתי נסבל, האוזניים התקפלו לי לתוך עצמן.
והפרק הזה, גם עם באוור ומרגוליס, בסצינה שהיא 13 דקות של ספרדית רציפה, צופים שהם דובריה מבית בוודאי לא ידעו מה לעשות עם עצמם.

* יאללה, פרק גאס-צנטרי הוא הזדמנות פז לשפוך את הבונוסים הגי'אנקרלו אספוזיטויים שיש לי.
אז הנה תזכורת לכך שאספוזיטו פעם שיחק את Buggin' out בסרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון".

* ומעניין לעניין באותו עניין, לפרק הבא קוראים Bug והמוח משתולל. האם זה מכשיר הציתות של האנק, האם זה ציתות שהושם על ביתו של ג'סי, געגועים לזבוב של וולט או לדמותו האיקונית של אספוזיטו אצל לי?

מודעות פרסומת

נקודות על כך שהתאפקתי מלהכניס BITCH לכותרת?
ספוילרים לפניכם.

Cool guys step away, sit down and watch explosions

YOU ACCEPT?!
-no.
-About time. 

Problem Dog, המסמן את תחילת חצייה השני של העונה הרביעית, הוא פרק קצבי, מותח ושובר לב, הנגמר בארומה דקה של HolyCrapיות שכה חסרה בעונה עד כה.

יש מספר דברים המונעים מהפרק המצוין זה להפוך למושלם והחמור שבהם, מבחינתי, קורה על ההתחלה.
בפתיח הקר, פינקמן משחק Rage בפלייסטיישן שלו. הוא עומד בפני מסדרון ויורה עם אקדח בזומבים הנגלים לו מאחורי דלתות ובתוך חדרים. המשחק נהיה קשה מדי והוא נפסל וניצב מול השאלה הפשוטה: Quit או Restart. הוא בוחר להמשיך לשחק. בום. כותרות פתיחה.

משמעות מנח גופו של פינקמן, הזזת הזרוע, ביתו המקושקש הדומה למתחם המכוסה גראפיטי בתוך המשחק, המסדרונות, הזיעה הניגרת, ההתנשפויות, היריות לראש, לעזאזל – ברורה לנו כמו השמש שוולט משוכנע שזורחת לו מהתחת, ורק דמותו של גייל המבזיקה מולנו פעמיים הורסת הכול (ועוד פעמיים?!). חבל, הסצינה עשתה עבודה מאוד יפה בלי זה. אוף.

הפרק נפתח בעוד טעימה של סקיילר מחזיקה את וולט קצר. תחזיר את המכונית הנוצצת (אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שיקבלו אותה חזרה בעלות 800 דולר) ותעשה טובה, אל תעצבן אותם, ולך תן טיפ לרוחץ מכוניות. מוי בואנו.
ומה עושה וולט? כאחרון הטינאייג'רים, כוולט ג'וניור וונאבי, הוא לוקח את המכונית למגרש מחוץ לשדה התעופה לעשות חראקות (לקול ה-pretenders). לפני שני פרקים האיש דפק מרדף מכוניות של איש אחד (He puts the auto in automobile) במכונית הפונטיאק אזטק החבוטה שלו. פלא שזה קורה?
אבל זה וולט, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו תקוע על בלימה.
בדומה לקניית הקולה עם הדולר של בוגדן, גם המהלך הבא שלו הוא מפגן BadAssery שהקהל שלו הוא הוא עצמו. הוא תוקע את החוזה המגולגל במיכל הדלק, מצית אותו ומתרחק לאיטו.


Creepy Cat Lady Alert: מכירים את זה שצעקתם על החתול שלכם על פשע ביתי כזה או אחר והוא מתרחק מהזירה נזוף ואז, על הדרך, באם אין עוד חתול או כלב בסביבה, הוא תוקף את רגל השולחן לסשן שריטות זריז – ככה, כדי לא להרגיש הכי מושפל בחדר? זה קצת מזכיר לי את הסיטואציה.
ואם לא די בזה, וולט אולי חושב שהוא מתעל את התאומים המקסיקנים בפרימיירה של העונה ה-3, או לכל הפחות את אנטון שיגור, אבל המכונית מתעכבת להתפוצץ והוא דווקא כן מסתכל אחורה. אז הוא מתיישב ומזמין מונית תחת שמו האמיתי. עוד שריטה נוספת לרגל השולחן.

והנה גילום של תבנית ההתנהגות, המכוונת, של וולט בימים אלה (שלא לומר מטאפורה ויזואלית). במסגרת מה שהתחיל כמעשה "טוב" למען משפחתו ושכעת דורש תיקון, וולט מבצע אקט מרדני המונע מאגו ונכנס לנסיעה פרועה היוצאת משליטה. וכפי שמוכיח אותו שוט עילי המראה את סדרת סלסולי הצמיגים החרוטים על הכביש – משאיר אחריו המון סימנים, אותם הוא לא רק לא טורח לכסות, אלא מחמיר אותם (הצתה? מישהו? ביולר?) ואפילו מפנה אליהם תשומת לב ("הוא יראה אותי" הוא מבטיח לחברת המוניות).

התענוג הזה עלה לוולט 52,000 דולר, מבהיר לו סול, שהצליח למנוע את הגעת המקרה למשטרה, ומחכה ל-Attaboy ואיזו לטיפה (רפרנס כלבי ראשון בפרק!) שלא מגיעים. וולט ששוכב על הספה שלו, ספק כפציינט אצל פסיכולוג (וסול הוא אכן בערך האדם היחיד כיום שמאזין לו באמפתיה), ספק כגופה בארון פתוח, מתלונן על מצבו. ואז חוזר אל המסקנה החביבה עליו – צריך להיפטר מגאס. אלא שסול מכיר רק את האנשים שמייק הכיר לו (לידיעת המצקצקים בעונה שעברה בנוגע לשאלה למה דווקא וולט או פינקמן היו אלה שצריכים להיפטר מגייל) ומציע לו לפנות אל השותף שלו.

בביתו של פינקמן, דומה שהבחור אכן עשה restart והוא צובע את הקירות בצבע "לבן-שפיות" של טמבור.
וולט מתחקר אותו על גאס ולא שוכח להתמרמר על כך שפינקל מספר דברים לסול לפני שהוא מספר לו.
<Insert *FacePalm* here>
הוא נדהם לגלות שג'סי אכן נפגש עם גאס והיה בקרבתו הפיזית. How close? הוא דורש. Closer than you and me right now. פינקמן עונה בתרתי משמע. הוא מספר לו שגאס רואה בו דברים ו-וולט פותח בשפיל תחמוני שפינקמן, המפוכח, קוטע בחדות. Drop the sales speech, I'll do it.

למה ג'סי מסכים? זה וודאי פועל יוצא של התנייה לויאלית ולא מתוך רצון אמיתי ומחושב? אולי הוא פשוט חושב שמה שעשה פעם אחת מגדיר את מי שהוא מאז ולתמיד. רוצח.
האם ההתחלה מחדש שלו היא למחוק את ג'סי הישן ולבנות את עצמו כמתנקש? כרגע בשירות וולט, אבל אולי בעתיד בשירות מישהו אחר? אין ספק שהמשחק וידאו והתנהגותו עד כה העונה מראה שהוא סובל מניתוק רגשי שמתאים יופי לדרישות התפקיד… אבל עוד נגיע לכך.

בינתיים האנק מאפשר לוולט ג'וניור לקחת אותו לסיבוב קצר בלוס פויוס הרמנוס. גאס שרואה את סוכן ה-DEA מגיע ויודע בדיוק במי מדובר (וממעשיו אחר כך מתחוור לנו שהאנק סמך על העובדה הזו) יוצא לברך אותו ואת אחיינו באופן אישי. לרגע דומה שהדבר המהותי ביותר בסצינה היא הצעת העבודה שגאס מעלה בפני פלין (GAWD, NOOOO), אבל חצי דקה אחר כך מתברר שלא. ועוד כעשרים דקות, כשהאנק ישטח את התיאוריה שלו מול חבריו בבולשת, נבין את המהלך האמיתי שנעשה כאן. (אגב, גם בפני האנק עומדת בחירה והוא לא מצמץ לפני שהוא אומר כן, אני אשמח לעוד דיאט קולה. הנה איש שיודע בדיוק מה הוא רוצה).

בחזרה בשטיפת המכוניות, סקיילר, לאחר מפגן זוגיות הכרחי וחורק-משהו מול מארי, מגלה כמה וולט עושה כל חודש ועד כמה התוכנית הזאת שלה לא ממש עובדת… we're gonna need a bigger boat.
גם היא עומדת מול שאלה פשוטה שמציב לה בעלה. In or Out? והיא בוחרת להישאר במשחק.

במעבדה, באיזור נטול מצלמות (למה שלא יהיו שם מצלמות, בעצם?), וולט מבשל שעועית. כלומר, רעל משעועית.
כן, זה כנראה הזמן הזה של העונה שוולט וג'סי מנסים לחסל מישהו עם רייסין. פעם ראשונה טורטייה, פעם שנייה המבורגר, פעם שלישית גלידה?
פינקמן מצליח להרשים את הקהל ואת וולט עם המחבוא החכם שהוא מוצא למבחנה הקטנטנה ועם התירוץ it's my lucky cigarette.
רק אל תעשן אותה אומר וולט ומסכם את סך הפחדים שלנו כלפי הבחור עם הנטיות האובדניות שכרגע נתנו לו נשק להשמדה עצמונית… ברצינות, מישהו מתישהו בסדרה הזו צריך למות מהרעלה!

החלון להשתמש ברעל לא מאחר להיפתח. מייק אוסף את פינקמן ויחד הם נוסעים לחוות תרנגולות מרוחקת במדבר. ההוראה, אם תהית, היא פקח עיניים וסתום ת'פה.
פינקמן, רבע העוף בלבוש הנערי, האוחז בפלטת ירקות חתוכים ומטבל כרעיית פיפטיז בדרך לפגישת הורים, גורם לשכירי החרב במתחם, כמו גם לעצמו, להרים גבה.
ואז הוא נשלח להכין קפה. והופ, הנה הזדמנות הפז ובידיים רועדות הוא בוחן את האופציות שלו. מייק קוטע את חוט המחשבה ונותן לו אקדח. טעון. למקרה ש. סתום ת'פה, סתום ת'פה, אבל לתת לג'סי אקדח אמיתי עם כדורים היא מחווה מאוד רצינית של אמון.
והאם מייק באמת קטע את ג'סי? או האם פינקמן הספיק לפזר רעל הקפה לפני כן? השוט היחידני של גאס שותה לו לבדו בהחלט יכול לרמוז לכך (הוא גם לוגם ברעש! רק על זה מגיע לו למות!!!)

לרגע קל נלחצתי שמהמכונית הממוגנת יירד טיו סלמנקה האיש שהוא ופעמונו בוודאי עוד רודפים את ג'סי בלילות מסוימים (זה יכל להיות מדהים. אני מתה על ריוניינים), אבל המשלחת של הקרטל מתבררת כאיש אחד, זוטר, חתיך, שנשלח לשאול שאלה פשוטה: כן או לא.
הסטירה המצלצלת בפניו של גאס הורגשה. התבלבלת, אתה לא מי שמנהל את המשחק, אין כאן משא ומתן ויש לך בדיוק שתי אופציות. נדמה לנו שגאס בוחר באופציה ב', גם אם השאלה לא ברורה לנו.
האם גאס נדרש להתקפל לגמרי ולתת לקרטל לנהל את הארגון? האם השאלה קשורה לוולט? האם הם רוצים לייצא את הייזנברג למקסיקו? פעם הם רצו להרוג אותו, אבל זה היה לפני שהוא נהייה אימפריה. ומה תעשה האימפריה של גאס בלעדיו?

נציג הקרטל מנפנף לשלום (לא באמת) וג'סי המביט בגאס מאחור מחזק את האחיזה בנשקו, שוקל לירות. אבל זו משימת התאבדות, ולשם מה? לשם מי? (וזה די מרמז לעובדה שהוא לא הרעיל אותו, כי אחרת למה לדפוק לו כדור בעורף?). בנסיעה חזרה הוא שואל את מייק מה לדעתו גאס רואה בו. "נאמנות" מציע המנקה, "…גם אם היא לאדם הלא נכון". אולי הגיע הזמן לריסטארט בנאמנויות.

קרוע מהבחירות שעשה ומאלה העומדות לפניו, ג'סי ממשיך משם אל פגישת הנרקומנים האנונימים ואל (ווין דאפי מג'סטיפייד בתפקיד) היועץ (אתה נכנס? כן או לא?), ולראשונה מאז אותו לילה מנסח את רגשותיו בקול רם ומספר למישהו, גם אם זה עטוף במטאפורה דקיקה, מה עשה לגייל – הכלב הבעייתי שהרדים. הכלב שהוא בעיה.
פינקמן מחפש משמעות ומפלל לתשובות אבל כל מה שמוצע לו הם סליחה וקבלה עצמית. אבל למה, לכל הרוחות, שהוא יסלח לעצמו? ושמישהו ישפוט אותו כבר, לעזאזל! ג'סי מתפוצץ, משתלח וגורם לקבוצה, ואיתה המנחה, לשנוא אותו – זו לא תשובה ולא פתרון וכל השנאה הקבוצתית הזו מתגמדת אל מול השנאה היוקדת שהוא חש כלפי עצמו, אבל היי, זה רגש, וזה לא מעט בימינו.

אתה צריך להרגיע עם הצללית האדומה.

תמיד תהיתי מה אגנוסטיקן או אתאיסט מכור אמור לעשות? כיצד הוא אמור לשאוב כוח ולסלוח לעצמו בפגישות ה-AA וה-NA שלו?
אמונה שלמה בהשגחה עליונה מאפשרת מחילה עצמית, כי האיש עם הזקן הלבן (לא סנטה, השני) שפט אותנו והוא שהחליט לסלוח, וכל שנותר זה רק לצעוד בעקבותיו. ואם הוא לא סלח לנו, לפחות אנחנו יודעים שהעונש בוא יבוא.
אבל מי ישפוט את מי שאין להם נחמה אלוהית? בהיעדר אלוהה האין אנחנו אמורים לשפוט את עצמנו? ואם אנחנו מעודדים תמיד לסלוח לעצמנו, מהי המוטיבציה שלנו לעשות אי פעם את "הדבר הנכון"?
ג'סי אומנם לא מרגיש כלום, אבל המוח שלו מסרב להשלים עם מעשיו. כל מה שהוא רוצה זה שמשהו יכריח אותו לעשות את הדבר הנכון, כי לבד הוא לא מספיק חזק, ויגרום לו לשלם על מה שכבר עשה.
מזל שאין ברסלבים או סיינטולוגים באלבקרקי, כי פינקמן בשל לשטיפת מוח דתית. וחולצתו של ג'סי, עם הדימוי של ישו המודפס עליה, תומכת במשאלת הלב הזו.
אלא שזה דימוי חלול, אין כאן אלוהים. זה סתם קונטור דמותו של סטיב איוקי מוזיקאי ומפיק מוזיקת אלקטרו האוס (אגב, מסתובב ביוטיוב קליפ של אהרון פול עושה קראוד סרפינג בתוך סירה מתנפחת בהופעה של איוקי).

כמעט מיותר כבר לציין זאת בשלב הזה של הסדרה, אבל: אימא'לה, אהרון פול!
כל העונה הבחור גונב את ההצגה בסיסטמטיות עם תפקיד כמעט אילם, ואז בא הפרק הזה ומזכיר לנו איזה אמן מונולוגים אדיר הוא. הנאום היה משסע נשמות והפרק הזה, עם מנעד הרגשות, הוא כנראה הפרק שיגיש לאמי. כשם שפרק שעבר היה הפרק שקרנסטון כנראה יגיש לאקדמיה (מאידך, אולי מוקדם מדי לומר. יש עוד את העימות העתידי בין וולט לג'סי בסוף העונה שעתיד להיות מעט הירושימי).
לא ברור אם האקדמיה תזכור את פול עוד שנה שלמה (לטקס הנוכחי עוד כשבוע, "שובר שורות" אינה מועמדת כי היא עודנה משודרת), אבל לעזאזל, מגיע לו ולא סביר שיהיה מישהו השנה שיתעלה עליו. למעשה, מגיע לו אמי לשחקן ראשי, ויהיו מי שינסו לשדל אותו להגיש לקטגוריה הזו, אבל זה לא יקרה.
מה שבטוח הוא זה: כשתיגמר הסדרה או כשג'סי פינקמן יפסיק להתקיים, מה שיבוא קודם, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כדמות הטראגית הגדולה בתולדות הטלוויזיה.

בסצינה המסיימת את הפרק, האנק מגיע לפגישה עם גומז והצ'יף (לא זוכרת את שמו), ולנו הצופים מתחוור שהביקור ללוס פויוס, כמו גם השאלה בשבוע שעבר "Since when do vegans eat fried chicken?" הם לא רמזים ראשונים שאיתם מגשש הבלש, אלא הדובדבן שבקצה חקירה מבריקה – הפייס דה רזיסטנס!
לאחר שהתיאוריות המופרכות שלו זוכות לתזוזות של אי נוחות בכיסא הוא נאלץ להודות שהוא באמת קצת הגזים, כן, הוא כנראה די קוקוריקו
רק ש… מה עושות טביעות האצבע של גוסטבו פרינג בדירתו של המנוח?
בום! קבלו את קולומבו של ניו מקסיקו!

ופתאום כך, באמצע העונה, בבת אחת, מוצא את עצמו גאס פרינג ניצב מול שלוש חזיתות מסוכנות המתייחסות אליו כאל כלב המהווה בעייה רצינית…

BAM, and that's how you do it!

אני יודעת שהרבה מתמרמרים על הדרך שבה וולט מתואר העונה. מתרגזים על הפיכתו מגאון מחושב לאינפנטיל עם נטיות הרס עצמי ללא הסבר. אבל אני חייבת להודות שבינתיים, לרוב (טפו עליך, פרק 3) הוא די עובד לי.
באומנות הפופולרית ובבידור אנחנו כל כך מורגלים בקיצורי דרך פסיכולוגיסטים. כאילו יש קו מובהק המגדיר אם אתה טוב או רע. עברת אותו, והמוזיקה של דארת' ויידר עולה (היי, פאבלו) וזה סימן שהגעת לנקודת האל חזור. כאילו ניתן לעצור ולהצביע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל המוסרי ומעתה only smooth evil sailings! אבל בפועל, כולנו, גם פסיכופטים וסוציופתים, לא מפסיקים לבחור לעולם. כל פעם מחדש ניצבות בפנינו אופציות וכל פעם מחדש אנו נאלצים לקבל החלטה, בתהליך מתמשך, בלתי נגמר.
הקולנוע והטלוויזיה מאז ומעולם עשו פניות אמוציונליות חדות וכבר למדנו לקבל זאת, לבלבל תירוץ או הנמקה עם תהליך אמיתי. מנגד באה ברייקינג באד ומקדישה 5 עונות להתדרדרות המוסרית של גיבורה, בעלילה שמכילה נקודות שפל שמהן כביכול אין חזור (כמו מקרה ג'יין) שלאחריהן נקודות חסד שלרגע מאפסות את המונה (הצלותיו ההירואיות החוזרות ונשנות של פינקמן).

בעונתה הרביעית, דומה שהסדרה שוב לוקחת את זמנה ומקדישה את כל חצייה הראשון אך ורק לתיאור הפרעת הדחק הפוסט טראומטית של שני הגיבורים שלה. בין אם אהבנו את הבחירה הזו או לא.
כן, מבחינתי כל הרגרסיה של וולט וסינדרום הפה הגדול הם סממני PTSD. וכשם שהטראומה של פינקל מתבטאת באופנים פינקיים מובהקים, קרי מופנות פנימה בשנאה עצמית ואבדון, כך תגובת וולט מתבטאת בהתאם לאופיו ומפנית החוצה, בהשתלחות ובדלוזיה.
כי להבדיל ממה שהוא אומר, וולטר ווייט הוא לא האיש שנוקש. הוא האיש שלא מתקרב לדלת בכלל לפני שמתקשרים אליו ואומרים לו ללכת הבייתה. הוא האיש ששולח את בנו המאומץ לנקוש. כתוצאה מסדרה של החלטות מצערות הוא לא נמצא במקום שהוא אומר שהוא, לא במקום שהיה רוצה להיות בו, ולא במקום שהוא זוכר איך להיות בו.
וולט וג'סי הן שתי דמויות ברגרסיה לילדות (משחקי וידאו מול טנטרומים וחראקות) המחפשות משמעות ולא מסוגלות לחזור לעצמן. האם בכלל קיים בהם עוד "עצמי" לחזור אליו? אלו הן שתי דמויות שרוצות להיתפס, אבל כל אחת מסיבה אחרת לגמרי. ג'סי מבקש עונש ו-וולט דורש הכרה. ג'סי מתמודד עם מעשיו בלקיחת אחריות, לפחות מוסרית, וולט בהכחשה ומגלומניה – שני מנגנוני התמודדות שונים לאותה בעיה.
והנה ניוז פלאש: היוצרים ממש לא רוצים שנחבב את וולט בשלב זה. ביודעין ובמתכוון הפכו היוצרים את היוצרות ואת ג'סי פינקמן לגיבור הסדרה. מזה 7 פרקים הוא הדמות הראשית היחידה, זו הבוגרת ולכאורה המורכבת מבין השניים… אבל בחצייה השני של העונה, כשהכאוס שוב יפרוץ, אני משוכנעת (ומקווה) שהזרקור יחזור אל וולט, מרכזה הדחוק לשוליים של שובר שורות.

כל אחד צריך עוגנים כדי לדעת מי הוא. בית הוא עוגן (ע' זה בית). משפחה היא עוגן. שפה, חברים, מקצוע, כולם עוגנים שההגדרה העצמית שלנו תלויה בהם, ובלעדיהם אנחנו בסכנה לא לדעת מי אנחנו. וולטר ווייט הוא איש שכל חייו הבוגרים, ואולי גם ילדותו, הרגיש כי גורלו האמיתי נמנע ממנו. אדם עם תסביך גדלות מודחק. מאז שהחליט לבשל מת', הוא נתן דרור לאותו תסביך – הכימאי כאלוהים, וכאוס הפך להיות העוגן של הייזנברג הבלתי מנוצח.
ג'סי חסר הביטחון, שמעולם לא פרגן לעצמו, בוודאי לא מצליח לעשות לעצמו הנחות עכשיו ומקנא במי שיש לו אלוהים. האלוהים של וולט נמצא בתוכו, וכשהיכולת להגשים את עצמו ככזה נמנעת ממנו – הוא אבוד.
כרגע, השאיפה לאיבוד השליטה משחרר ממלאת את ווייט במשמעות זמנית. אבל מה יקרה שהחופש יגיע? מול מה יילחם וולט אז? אולי אז ייאלץ להתחיל להתמודד מול עצמו… או להעמיק את האשלייה.
לדעתי זהו המהלך הפסיכולוגי שמנסה הסדרה לתאר העונה. האם המהלך השאפתני יצליח ליוצרים? או שמא הם יקרסו אל תוך היומרה של עצמם? נו, זאת נדע רק בסופה.

ופינקמן?
גם הוא ניצב מול 3 חזיתות הנאבקות על נשמתו. וולט מול גאס ומייק מול ג'סי עצמו.
אם יש מישהו שאנחנו מפללים שישרוד את המעשייה הזו בחתיכה אחת וייצא ממנה חופשי, הרי שזה ג'סי (חוץ מהסוטים שרוצים שהוא ימות). אנחנו מחבקים אותו, וכואבים את כאבו ומאחלים לו בחירות נכונות וסוף טוב…
אבל כפי ששאל את עצמו, והיוצרים את עצמם, כך גם אנחנו נשאלים. אם ג'סי יוצא מזה ללא עונש, מה המשמעות? ומה, לעזאזל, זה אומר עלינו?

הבחנות, תהיות וציונים לשבח

* אוי, בושות! פתאום נפל לי האסימון. בסצינה שוולט מנסה לתמרן את פינקמן לרצוח את גאס (אגב, מאיפה הם בטוחים שלא מצותתים להם?), ג'סי שוב על סולם.
בתור מי שחושבת שמטאפורת הסולם של FLY היא אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים של שנה שעברה ואחד משיאיה של הסדרה כולה, הכמעט-פספוס הזה הוא בגדר מחדל.
שוב, כמו ב"זבוב", וולט שולח את ג'סי להסתכן בשמו, ושוב ג'סי מוכן לחרף את נפשו בשביל וולט…  or is he?

* נו, האם יש לגוסטבו אנשים בבולשת? כלומר, במשטרה בטוח יש – דרך מייק, אבל מה לגבי ה-DEA?
ואם כן, מי? הצ'יף? אולי גם גומי עצמו? והאם אחד מהם הוא זה שהתקשר להזהיר את האנק ממתקפת התאומים?

* איזו באסה לדין נוריס שאהרון פול הפנומן מגדיר עצמו כשחקן משנה, כי הוא פשוט נפלא וזה יכל בקלות גם להיות הפרק שהוא יגיש לאמי.

* הפלאשבק בתחילת העונה מתגלה כאקדח הצ'כובי במערכה הראשונה that just keeps on giving. קודם הסכין היפנית, אחר כך מחברת ההערצה של גייל, וכעת אותו מיכשור יוקרתי שרכש למעבדה וראינו אותו מוציא מהעטיפה אשר הוביל לקישור לפרינג.

* You're nothing to me but customers!
המשפט שהכי אהבתי את ההגשה שלו בנאום של פינקמן, שיאה של ההשתלחות, והוא מובא כשג'סי אוף סקרין. אחח, איזו סצינה.

* רק אני רטטתי מעונג כשג'סי הזכיר את דריסת הילד של המדריך? זו סטייה נוראה, אני יודעת, אבל האיזכור הזה, של משהו שצוין אחת לפני עונה וחצי, ריגש אותי.

* פיטר גולד שכתב וביים את הפרק, הוא אחד ממפיקיה ומכותביה הקבועים של הסדרה. זהו לו הפרק הראשון שהוא מביים בסדרה והדבר השני אי פעם שהוא מביים (11 שנים עברו מאז ניסיון הבימוי הראשון). כבוד.

* Rage, משחק הוידאו, יוצא לחנויות רק עוד כמה חודשים. Dun Dun DUN.
טוב, זה הזמן להלין שהעונה הזו ה-Product Placements נורא נורא כבדים בעין ובמוח (וד"ש למתיו וויינר, סססאמק).
חלקם עובדים לי לא רע – כמו המשחק הזה, כי היות ואני לא חננה אני לא באמת ידעתי שיש פה אנאכרוניזם (אם כי אני מכירה בעובדה שלכמה אלפי גיקים זה בוודאי זעק לשמיים), או כמו מכונת הקולה של וולט בפרק שעבר. אולי בגלל ששניהם שילובים מאוד אפלים ולא בהכרח מחמיאים של המוצר.
חלקם סבירים – כמו הדודג' האדומה של וולט ג'וניור.
וחלקם איומים ממש – צ'י צ'י צ'יטוס לא פריטוס.
ובאותו עיניין – לאן נעלמו ה-Funyuns של ג'סי?!

* באותו משחק, מסתבר, תסתתר ביצת הפתעה למעריצי ברייקינג בד. אין לי מושג איפה ומה, אבל אם מישהו מכם גיימר, הוא או היא מוזמנים לבחון את הסוגייה אחרי ההשקה בספטמבר ולגלות לנו. מה שאני כן יודעת זה שמאט ג'ונז, אק"א באדג'ר, מדבב שתי דמויות במשחק.

* Ameliorate = לשפר, מהמקור הלטיני melior (ומתוך כך, בספרדית mejor ו-mieux בצרפתית). ג'יזס וולט, תגיד לשפר.

* Eyebrows of Doom.

* הסצינה הלפני אחרונה, במעבדה, הייתה די מיותרת ותפקידה היה, ככול הנראה, לגלות לנו שג'סי משקר לוולט.

* שבוע שעבר יצא לי להקשיב לראשונה לפודקאסט מהסוג ש-AMC מעלים אחרי כל פרק.
אז קודם כל, הפודקאסטים הללו עם העורכת, גיליגאן ואורחים משתנים, ממש מוצלחים, מלמדים ומבדחים, וכשיהיה לי זמן אני בהחלט מתכוונת לדגום אותם וממליצה גם לכם בחום.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-4
* שנית, בפודקאסט שאני האזנתי לו (פרק 5) התארח גם ג'ונתן בנקס, הוא מייק המנקה, ומלבד העובדה שהאיש פשוט מקסים ונורא מצחיק התחוור לי משהו.
זוכרים את השיעול המסתורי של מייק? גם לבנקס יש אותו. רוצה לומר, בעיקר לבנקס יש אותו ומייק כנראה ממש לא גוסס. אמרתי לכם שהפודקאסטים מלמדים.
* הופ, הופ, הופה. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הביקורת הלכתי לשמוע את הפודקאסט של פרק 7 ובו נאמר שהסצינה ב-4.06 עם הנשים ההונדוריות במכבסה אכן אולתרה ע"י קרנסטון (ע"פ קווים כללים, כמובן), ושרק אחת משלוש הנשים דוברת אנגלית. אחח, אי אפשר לזייף זרימה קומית ספונטנית.

* גייל היה בן 34?!?!?
די מזעזע שאנחנו בני אותו שנתון. זה כמובן אומר שהוא נולד ב-1977. היה שיר כזה העונה.
האם זה אומר שאהרון פול עוד רגע מידפק על דלתי? לא, כי אני חושבת שעם זה אני יכולה לעבוד…

ראשית התנצלות עמוקה על האיחור השערורייתי בהעלאת הפוסט, ושנית על הכותרת – היא קצת שקרית. זה מה שקורה כשבדיחה מטופשת גוברת על קול ההיגיון. הכותרת האמיתית היא "Corny – על רפטטיביות, למידה ואבולוציה ב-cornered".
זהירות ספוילרים.

הייזנברג התקשר להגיד שהוא בדרך.

עוד פרק חביב, עם שתי בעיות עיקריות. האחת, היותו מילולי, מאוית ומפורש מדי והשנייה המיקום שלו בקו העלילה.
לו היה זה פרק 3, אין ספק שהייתי נהנית ממנו יותר, אך כפרק כמעט-אמצע העונה הוא סטטי להכעיס.
מאידך, בשלב זה של העונה אפשר לומר די בוודאות שלהכעיס זה מה שהיוצרים רוצים. אבל עוד נגיע לזה.
עיקר כוחו של הפרק בשני המשפטים החזקים שנאמרים בשני קצוותיו, ובתחושה הכמעט בלתי נסבלת של רתיחה עדינה.

לאור הפרקים הקודמים בעונה, היה אפשר לצפות שב-
"Cornered", נחבאת לה משמעות שלישית הכוללת כלי נשק כלשהו. אני הימרתי על מישהו שגולגולתו מרוצצת ע"י סנדביץ' קורנביף*. במקום, אנחנו מקבלים רק שתי משמעויות, בו זמנית מפורשות מדי ומעט מטעות.
מי הם אותם אנשים שחשים לחוצים לפינה?
באינסטינקט הראשוני אנחנו חושבים שוולט.
בסצינה החזקה של הפרק סקיילר מתעמתת עם וולט המחומרמר על בירבוריו בארוחת הערב אצל השריידרים. היא טועה לחשוב שהוא רוצה להיתפס כי הוא מפחד… כדקה וחצי אחר כך היא מקבלת את תצוגת התכלית של מי שכבר עבר את קו מחצית הדרך בתהליך האבולוציוני להפיכה לברון סמים. איש המונע על ידי שיגעון גדלות. דגש על שיגעון.
כאלפית השנייה לאחר שהמשפט (הגדול. איזה משפט, יא אללה) יוצא בגערה מפיו, וולט מתחרט עליו (הו, קרנסטון, קרנסטון, קרנסטון), אבל מאוחר מדי, וסקיילר המזועזעת נמלטת מהבית.
אדם שקול, או לכל הפחות נבל חכם, היה מלטף את ידה ובוחר מילים שהיו מרגיעות את אשתו החרדה, אבל לווייט חשוב יותר לתקן את הדרך בה העולם תופש אותו ולהשלים את התהליך מאשר להתחשב בזולת.
אגולוציה.

למה לגישתי הכותרת מטעה משהו? כי וולט לא באמת נדחק לשום פינה. לא ע"י סקיילר, לא ע"י בוגדאן ולא ע"י גאס. האמת המרה היא שוולט מת, מת, מת שידחקו בו. הוא רוצה תירוץ לשלח את ההייזנברג לחופשי (כי הוא עדיין מפחד לעשות את הצעד לבד, להתחייב לשינוי ללא תירוץ מוסרי או פסבדו-הישרדותי) ובראשו הוא מנהל קרבות דמיוניים הלוחצים אותו אל הקיר. בפועל וולט לא נדחק אחורה אלא הצדה, וזה מה שבאמת בלתי נסבל מבחינתו.
מי שבאמת נדחקים הם סקיילר וגאס, ובמידה פחותה גם פינקמן, הנאלצים לקבל החלטות לאחר שמצאו את עצמם במקום לא נעים.

תוך שהוא מעורער מהיעלמותה של סקיילר, וולט הולך לקחת מבוגדאן את המפתחות למכון לשטיפת המכוניות. האיש שללא ספק מתפלל יומם וליל לאל-הגבות, ממשיך לעקוץ אותו בנאום בוטה מדי. "האם יש לך מה שצריך כדי להיות בוס?!" *ווינק ווינק*נאדג' נאדג'* ו-וולט מראה איפוק. או לפחות זה מה שהוא חושב לעצמו. אוה, לו סקיילר הייתה רואה כמה יפה אני מתמודד עם בוגדאן (תראי, בלי ידיים ובלי צעקות!). אלא שבוגדאן לא באמת דוחק אותו לכלום ואדם חכם היה משלח את המהגר לשעבר, עם הדולר הראשון שהרוויח בעסק שלו, לדרכו – שלום ולא להתראות. אבל האגו של וולטר מתעקש. As is.
ואם לא די בזה, אז לאחר שבוגדאן עוזב, וולטר מנפץ את הזכוכית והולך לקנות לו קולה, לבד. איזה איש קטן וקטנוני אתה, הייזי.
זה מצחיק, אבל אנחנו אשכרה מצליחים להיות מזועזעים מקרות הלב של המהלך, וזאת למרות שראינו את וולטר רומס את קרוביו ורוצח את אויביו.

נמצא משחק הקלאס הגדול בעולם!

בינתיים, סקיילר דוהרת בכביש לכיוון המשמעות השנייה של הפרק. באקט סימבולי יתר על המידה היא מוצאת את עצמה בגבול המשותף בין ארבע המדינות – ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו ויוטה, במקום הנקרא Four Corners.
גם סקיילר צריכה תירוצים והיא פונה לרוחות השמיים. אבל כשהיא מטילה מטבע והוא נופל (פעמיים) על קולורדו, היא נאלצת להיכנע לההחלטה שמימלא קיבלה ובועטת את המטבע חזרה לניו מקסיקו. הולי הקטנה רואה את אימא עושה את זה אבל היא ממילא לא תגיד כלום. היא אף פעם לא אומרת כלום.

בינתיים, וולט מגיע ליום עבודה במעבדה ומגלה את ג'סי כבר שם.
אהבתי שבשיחתו עם ג'סי שני הצדדים מפוכחים. פינקמן, וזה בהחלט ממשיך את הקו של כל העונה עד כה, לא טיפש. הוא יודע שמייק וגאס עושים עליו מהלך, רק שהוא הרהיב עוז לחשוב שהוא הצליח להרשים אותם ולשנות את התוכניות שלהם לגביו (היי, זה בדיוק מה שאנחנו חושבים, לפחות לגבי מייק, כך שאי אפשר לקרוא לו מטומטם גמור מבלי לחטוף ריקושט). אל דאגה, וולט לא מבזבז שנייה לפני שהוא רומס את שלד האגו השברירי שהחל להיבנות ("אולי אתה כן כזה לוזר, ככלות הכול!").
מה שעצוב הוא שכנראה ששניהם צודקים. ומה שטראגי הוא שוולט כזה אסהול, כמו שג'סי רומז לו בעדינות תוך שהוא נבטש תחת רגליו, ע"י שימוש בפתגם העתיק "you are such an asshole", שהוא לא רואה שהוא עצמו זה שמפורר את החזית המאוחדת שלהם ונופל הישר לתוכנית המשוערת של גאס.

זוהי שוב סצינה בה וולט לא מצליח שלא להעמיד את האגו שלו לפני כולם. תביא לו חיבוק, תגיד לו שדאגת לו, תסביר לו שהוא כמו בן בשבילך! …ורק אז תקרא לו טמבל ותרמוז שאין לו ערך בנפרד ממך. pffft, גברים.
וולט כה מעוור מפרנויות (היי, זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך) ואשליות בשלב זה, שאין לו שום עיניין במי שעומד מולו מעבר לפונקציונליות שלו בחייו. בשלב מסוים הוא אפילו מצטט את מייקל קורליאונה, keep your friends close keep your enemies closer . הכי חש עצמו הסנדק בהתהוות.
וגם זו סבבה של סצינה, רק שהייתי שמחה לו היו נותנים לו משפט סיום פחות בוטה מ-It's all about me! זה לא שזה שקרי ו-וולט בחיים לא היה אומר דבר כזה, להפך, אבל גם ניסוח מעודן יותר, כמו They're just trying to get to me, היה עובד באותה מידה, מערער את פינקל יופיטופי ומרגיש פחות כבד.

לאחר מכן ג'סי, שאינו יכול או רוצה להסתיר את עלבונו, שמח לקבל את ההזדמנות לעוף מהמעבדה ולתקוע אותו לבד עם הניקיונות. וכך, שנייה אחרי שוולט עושה כמיטב יכולתו שנרצה להוריד לו לאטמה חינוכית, מגיעה סצינה שהסבה לי הנאה רבה ועזרה להפוך את הפרק למצחיק ביותר העונה עד כה.
וולט עושה דווקא לגאס ע"י שיכנוע שלוש נשים הונדוריות לנקות במקומו, והסצינה הזו מאפשרת לקרנסטון להזכיר לנו שוב שהוא גאון קומי.
אין לי כל צל של ספק שקרנסטון לא ידע מראש מה הנשים אומרות ולא שמע אילו הוראות בימוי קיבלו כדי לאפשר אימפרוביזציה קומית ספונטנית לחלוטין. וזה אכן הצחיק אותי. אבל בעולם הסיפורי תחושת הניצחון של וולט קצרת מועד ובמהרה כפילו של גאס (טייריס, מסתבר) משגר את שלוש הנשים באוטובוס חזרה להונדורס. על מצפונך, ווייט. ותגיד תודה שלא רצחנו אותם. וכן, גאס רשם את זה בפנקס.

כצפוי, הרומן בין ג'סי למייק מתקדם בקצב מהיר. מהיר מדי, לטעמי.
את הסצינה הראשונה של שניהם בדיינר לא אהבתי במיוחד.
לא רק שהתברר שטעיתי וג'סי חזר לסמים כמו גדול העונה (וסתם לא טרחו להראות לנו את זה), אלא גם מייק בקול מלטף מתעקש שג'סי יאכל. זוהי אינטימיות ורכות מוקדמת מדי וזה הרגיש לי זול (לעומת הכנת כמות כפולה של סנדביצ'ים למשימת הרכב שדווקא הייתה טאץ' מתוק ומדויק). אולי זה בכלל חלק מהמזימה, להטביע אותו בנחמדות מעושה?
מה שכן, אהבתי את האינסטינקט של ג'סי לנבוח בטינאייג'ריות I'm Fine! לשאלה הכנה How are you doing? שנה וחצי של תקשורת עוינת עם וולט תחרבש לך את יכולות התיקשור הנורמטיבי ובהחלט תגרום לך לבלבל אכפתיות עם ביקורת.

אל משימת המעקב, לעומת זאת, מגיע ג'סי הישר אחרי השיחה עם וולט וזה ניכר – אין לו כל עיניין לשבת ולו דקה במכונית ולחכות. אבל לא השיעמום נועץ קוצים בתחת שלו, אלא הצורך הנואש להוכיח לעצמו שוולט טועה. ג'סי מזנק פעם אחר פעם מהמכונית להוט להרשים את מייק ולהחזיר לעצמו את המשמעות שהייזי במחי משפט וחצי גזל.
הניסיון הראשון, הסטנדרטי, כושל וג'סי פונה לאפיקים מקוריים ובכך מפגין את ייחודו: פינקמן לא רק פרוע, נמהר ומסומם, הוא גם עיקש, פיכח ויצירתי. והיי, זה לא מעט!
הבחור, במהלך תום סויירי ממש, יוצא לתפעל את המת'הד כשהוא חמוש רק באת חפירה (ומצלמה בקציה!) וברעיון מופשט. You know why!
הג'אנקי באמת יודע, הדבר הזה הלוא רודף אותו בהזיותיו יומם וליל.
ומייק משגיח ממושבו ומחייך. זה חלילה לא אומר שג'סי לא זקוק לגיבוי, שהרי חלק מהג'אנקים פחות אוהבים לשחק בחול ויותר בעיניין של רובי ציד. אז מייק מופיע ופינקמן מנצל את ההסחה הרגעית כדי לנטרל את פליט ג'סטיפייד (מה קרה לך, דואי?) בעזרת בונג לראש ולהשתלט על הסיטואציה. 10 נקודות לילד האימפולסיבי שקיצר את זמני ההמתנה ועוד הצליח איכשהו להשאיר את ראשו על כתפיו.

רק מה זה החיוך העקום הזה של מייק? למה ההתלהבות שלו ממנו חייבת להיות כה מפורשת וברורה? למה זה לא יכל להיות הרמת חצי גבה או שביעות רצון מעורפלת בעיניים? האם הבוטות הזו היא חלק מהטעייה מכוונת של הצופה, שאמורה לגרום לנו לחשוב שמייק לעולם לא יקריב את פינקמן, רק כדי להפתיע אותנו בהמשך?
בכל מקרה, זה די הרס לי את הרומן ביניהם. וולט וג'סי לנצח, שני קליעים במצח!

מסוג הכלבלבים האלה שנהיים דומים לבעלים שלהם...

בזמן שוולט קונה לוולט ג'וניור מכונית נוצצת שכולה אומרת "סליחה שיש לך אבא שלא רואה אותך ממטר כבר שנה וחצי", גאס מתפרץ לדייט הלילי של ג'סי ומייק.
תחילה משלחים את ג'סי ונותנים לנו להציץ. מייק עושה את מה שהוא רוצה לעשות ומתאפק זה זמן מה – ונותן לגאס את עצתו. תן לי לארגן כמה חבר'ה ובוא נעלה על הקרטל.
גאס מסרב, אולי בשל הבעיות מבית (*כחכוח*וולט*שיעול*) ופרשיית גייל, הוא לא חושב שזה זמן טוב למלחמה חמה. סצינת הפתיחה דחקה אותו לפינה והוא מסכים לפגישה. האם הקרטל עומד להציע שותפות? האם יבקש אישור לחלק את העיר ולחזור להפיץ חומר בניו מקסיקו? האם הם רוצים עסקת חבילה – נפסיק לחסל את המשאיות שלך ולמשוך את המשטרה אליך, אם תביא לנו את ההוא? את ההם…?

ואז, כשגאס שואל איך תפקד הילד, אנחנו נזרקים החוצה לרחוב לחכות לצד ג'סי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני רציתי לשמוע את מילות ההערכה הללו כמעט כמו פינקמן והן נמנעו ממני. לא רק כי יש פה מזימה סודית שמתנהל מאחורי גבנו, אלא גם כדי להעמיד אותי בנעליו של הבחור, בעלטה המתסכלת ובכמיהה תמידית לאישור.
ביציאה מהפגישה גאס זורק לג'סי את העצם המיוחלת.
I
like to think I see things in people
(כאילו, עוד דברים חוץ ממקומות חנייה פוטנציאלים לסכינים יפניות).
אוי לי, איך שהוא קורא את חוסר הביטחון של ג'סי כמו ספר פתוח.
זה אפילו לא שקר… זה ברור שהוא רואה בג'סי פוטנציאל, השאלה היא רק ל-מה? לאיש שרירים וסוד כמו מייק או לבובת חוטים ברת ניצול והקרבה? ואולי זה התחיל בתור משהו אחד ומתפתח למשהו אחר?
בכל מקרה, נקודה לי על הזיהוי שגאס רואה בג'סי משהו בפרק הראשון. אפ יורז, צביקה!

בסיומו של פרק, סקיילר חוזרת לגלות את מה שוולט רכש לג'וניור ומתקנת כמה אי הבנות במשפט שמראה שסופסוף היא מוכנה לראות את הדברים כמו שהם.
Someone needs to protect this family from the man who protects this family היא אומרת ופונה מוולט אל המסדרון ואל עלטה גמורה.
וולקאם טו דה דארק סייד, סקיילר.

כל הפרק עוסק בחזרה, במונוטוניות, ברפטטיביות מתסכלת. את כל הסצינות ראינו כבר באיזה אופן, את הדיאלוגים כבר שמענו. כאילו כולם נמצאים במעין לופ.
וכדי שלא נפספס שזו מגמה מכוונת – הפרק נפתח בסצינת המשך לזו של מייק במשאית הקירור מלפני שני פרקים (4.4), כולל שוט פתיחה זהה של הבל הפה כחלחל בחלל חשוך.
ומכאן גם המסר של הפרק. מי שמתייחסים לחזרה כחוויה מחנכת וכהזדמנות לשינוי – מרוויחים, ומי שלא משכילים ללמוד – מפסידים.
אנשי הקרטל למדו מניסיון עצירת המשאית הקודם, הכושל, והתפתחו. עברו לשלב הבא באבולוציה.
גאס לא השכיל, המשיך לשים אנשים בבטן המשאית עסקים כרגיל, והפסיד.

ג'סי מסרב לשחזר עוד סשן ישיבה ארוכה במכונית ולומד לסמוך על עצמו – ומרוויח את מייק וגאס.
וולט מתנייד בין אדם לאדם בחייו, סצינה אחר סצינה אחר סצינה, מבלי לשנות את התקליט, ומפסיד את סקיילר וג'סי.

וסקיילר שבתחילה משחזרת שיחות ורעיונות "מורה לכימיה בתיכון, חולה סרטן, לא יכול להתפטר!", מתחילה להבין מי עומד מולה.
אבל האם היא באמת לומדת? כלומר, האם היא מתרגמת את הלימוד הזה לטובת שינוי? ההחלטה שלה לא להתרחק מוולט ולחזור הבייתה, ולא משנה מה הן סיבותיה (אכזרי לקרוע את הילדים מהבית, קשה לעקור למקום חדש) או לא משנה כמה חריף היה המשפט שאמרה, מוכיחה שלא. סקיילר בוחרת להמשיך לחזור על הטעויות והיא הולכת להפסיד בענק.

והאם גאס באמת למד? האם הבחירה בדרך לא אלימה היא חלק מלקח עבר? או אולי המשך מגמת הרוגע וההבלגה היא בחזקת חוסר למידה וחזרה על טעויות?
האם הוא עתיד להפסיד בקרוב?

ואולי Cornered הוא בכלל על הפינות הדמיוניות שכולם דוחקים את עצמם אליהן כדי לקבל את ההחלטה שהם ממילא עמוק בפנים רוצים…

לסיכום, זהו עוד פרק מהנה אך מעודן כמהלומת קורנס לראש, כשתסכולי העיקרי נובע ממיקומו בעונה. בעונה 3, פרק 6 היה הפרק שהחרא התחיל לפגוע במטח ארו במאוורר, והעונה לפתע נכנסה להילוך והפכה לאחת העונות הכי טובות שראיתי אי פעם בטלוויזיה.
ופרק 6 בעונה הנוכחית? גורנישט מיט יוק.
העונה הזו עדיין סדורה וסטנדרטית וזרה לעולם של שובר שורות. היא עדיין נעדרת כאוס וטירוף. היא עדיין נעדרת הייזנברג. וכל מה שיש לנו זה ביעבוע עדין וחימום אטי של הגזרה לקראת פיצוץ שמתעכב להפציע.
אבל לזאת התכוון המשורר. אני כצופה יכולה להיות מרוצה מזה או לא, אבל ברור לחלוטין שליוצרים בא לתסכל אותנו, להביא אותנו למצב של מריטת שערות מציפייה. האם הפיצוץ יגיע בקרוב? האם אי פעם?

ורגע לפני הנקודות – שאלה עיניינית אליכם הקוראים: האם אתם חשים שבמידה ומתעכב פוסט, כפי שהתעכב הפעם, הוא מאבד רלוונטיות ואפשר לא לפרסם, או שעדיף לפרסם גם באיחור? לתשובתכם הכנה אודה. 🙂

הבחנות, הערות וציונים לשבח.

* נו, נראה כאילו לפחות למישהי במחלקת האביזרים יש חוש הומור דבילי כמו שלי, כי מייק מציע לג'סי הנגמל Corn on the cob ו-וולט ובנו אוכלים קורנפלקס לארוחת בוקר.

* המרצחים מהקרטל מנשנשים תוך כדי שהם מחכים.

*Do your hands have to be registered as lethal weapons?
-Register THIS
לוליק. קצת התגעגעתי לשיחות האלה בין מר ווייט לג'סי, המתחילות בעלבון מילולי ע"י הראשון ונגמרות באינטרפטציה הפיזית למשפט ע"י האחרון.

* פלין מנגן על אבא שלו כמו כינור מכוון היטב ומשנורר רכב נוצץ.

* הבדיחה שוולט פספס כשהוא שואל את שלוש הנשים המנקות אם הן גרות קרוב – "למה, אתה רוצה להסתובב איתנו?".

* הדרך שבה קרנסטון אומר Habla Ingles.

*הבעת הגועל העמוק על פרצופו של ג'סי כשהוא מכריח את עצמו לאכול… אני מניחה שחלק מתופעות הלווי של הגמילה ממת' היא דיכוי תיאבון וזו לא ביקורת על איכות הדיינר הספציפי, כן?

* הריאקשן שוט של התינוקת האילמת ב-4 פינות.

* פרק שני בלי סול. פרק ראשון לאחר החזרה לחקירה והאנק לא מופיע! זה אומר שפרק הבא זה יטול חלק מרכזי. נקווה.

* עד לפרק הבא אתם מוזמנים להציץ בתיק החקירה של גייל בוטיקר שהעלו באתר AMC. עוד לא הספקתי לבחון אותו, אבל זה נראה מגניב.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/gale-boetticher-case-file

* אין שיר השבוע!
נוי אלוש מוזמן להלחין את הלהיט הויראלי הבא: TUCKER! TUCKER! TUCKER!

* ובינתיים אני מקדישה לוולט את השיר המתבקש הזה לפעם הבאה שהוא בקריוקי בתאילנד.

סכנת ספוילרים הישר לקרנית.
YOU ARE NOT THE GUY!

יא אללה, איזה פרק חמוד.
נכון, הוא נופל מקודמו ויש לו כמה בעיות, אבל מי יכול באמת להתלונן כשג'סי ומייק מעלים את גרסתם ל-"48 שעות"  ו-"מרדף חצות"?

הפרק נפתח באדרנלין בסצינה מצוינת, כשוולט מטורף מדאגה דוהר ברחובות אלבקרקי ומשאיר הוראות והודעות ברוח "יאללה, סוגרים הבאסטה" לעורך דין ולאשתו.
מרגש וסוחף לראות את האיש מוכן לצאת מהעולם כאחרון הקמיקזות בשביל הפרטנר שלו, אבל קשה שלא לשאול האם זו דאגה כנה לג'סי? והתשובה, כמו כל דבר אצל וולט, מורכבת.
יש כאן דאגה לשלומו מתוך אהבה לבחור עצמו, זה ברור, אבל יש כאן בעיקר צורך של "וולט המפרנס" במשמוע עצמי.
במשך שלוש וקצת עונות, ג'סי פינקמן תיפקד כשק החבטות של וולט, כאיש סודו היחיד בעולם וכזרז מוסרי להיפכתו להייזנברג. וולט, יותר משהוא מרחם על רגשותיו של הבחור ורוצה לקנות לו עתיד, רוצה להבטיח לעצמו את בן החסות שלו מבודד, חסר אונים ולכוד לנצח בצורך בהצלה.
אין אהבות טהורות, אבל זו לבטח אחת המטונפות שבהן.

העוקץ מוצא ממפגן הגבורה הזה כשמתבהר שגאס לא עומד בכלל להופיע לדו קרב הזה שוולט דמיין בראשו, ושלמענו זרק כל אמצעי בטיחות, הותיר את שמו המלא למוכרת בלוס פויוס ודפק פוזות של פסיכי למצלמה.
צר לי לבשר לך, וולט, אתה כבר לא פרטנר פה, ולא יריב שווה ערך, וכפי שמודיע השלט "לעובדים בלבד" המתנוסס על דלת משרדו הסגור של גאס, גם לא ממש חלק מהצוות.
ואילו לא די בכל אלה, מגיעה שיחת הטלפון ממייק שממשיכה את קו היחס אל וולט כאל ילד משוגע.
לך הבית, הכול בסדר.
ואז מונחתת המהלומה הסופית – ג'סי עונה. יו, הוא אומר לו. לאן לוקחים אותך, דורש וולט." לוידע, לצפון?" מציע התלמיד בחוסר עיניין מופגן. "ל-מה?!"מזדעק. beats me, מושך ג'סי בכתפיו.
I, don't… I… PUT MIKE BACK ON!
איזה מין עלמה במצוקה אתה, ג'סי, שלא רוצה שאבוא להציל אותך!?! תביא לדבר שוב עם המבוגר האחראי!
כמו בלון מרוקן מאוויר, וולטר חוזר למעבדה לעבוד לבדו. אאוץ'.

במהלך חכם, היוצרים מתמקדים בלחץ האמיתי והנואש של וולט ולא בהעמדת פנים שיש יותר מדי מתח אמיתי בשאלה מה יעלה בגורלו של ג'סי. הם יודעים שאנחנו יודעים את כל הדברים האלה שדיברנו עליהם בפוסטים הקודמים, והם מוציאים את האוויר גם מזה באותה שיחת טלפון קומית.
לצופה כבר ברור ב-95% שלג'סי לא יאונה כל רע כשאנחנו עוברים אל השניים במדבר.

ואיזה כיף כיופה של פתרון?!
הדרך להחזיר למסלול בחור שהחיים האכילו אותו כאפות והוא התרגל אליהן כי לדידו הוא חתיכת חרא על סוליית נעלו של היקום ומגיע לו? לא בעוד בעיטה לאוסף המפואר, אלא בלטיפה.
כמה פשוט, ככה מבריק. ונקודות ל"אח קרמזוב" שהימר על טיול לספא במדבר.

לא הולך לאנוס אותך, ילד טמבל, תניח את המפתחות.

זה לא שאין כאן אלמנט של הפחדה. מייק לא ממש יודע מה מטרת התוכנית ועל כן הוא פועל במייקיות אופיינית (וגאס בוודאי סמך על זה). קרי, שולף את ג'סי ממיטתו ללא מילים, ובלי אפשרות לקחת טלפון, ודוהר אל האופק חמוש בתוכנית מסתורית, מכונית, ואת חפירה.
וכך, ג'סי מגלה להפתעתו שלא לרצות לחיות זה ממש לא אותו הדבר כמו לרצות למות.

ואם כבר למות, אז שיהיה מהיר, בחייאת מייק. כי אם לא, מבטיח פינקמן במודעות עצמית נפלאה, אני אשריט לך את האוזן! אכן, זו הערכה מדויקת לגבי הנזק שתצליח לעשות, ג'סי, וגלגול העיניים של מייק לא מאחר לבוא לנוכח האיום.
אני לא יכולה להסביר לכם כמה מתוקה הייתה בעיניי הבחירה לתת לפינקמן להתחמש בצרור מפתחות.
זו כנראה בדיחה שמדברת רק ל-50% מהאוכלוסייה, אבל כל בחורה שעברה קורס זריז להגנה עצמית או חוותה הליכה ברחובות העיר בימי בני סלע מכירה את הטכניקה הקלאסית הזו, ובקונטקסט של שני רוצחים לפני דו קרב מדברי, אי אפשר שלא לחייך.

כמו שבוע שעבר גם כאן, יש משחק מילים שובב בשם הפרק (מעבר לההטעייה הממזרית הרומזת בשקריות מוחלטת על גורלו של ג'סי מידיו של מייק): בין רובה הציד שאוחז הבחור שעומד "לשדוד" את מייק וג'סי לבין המינוח האמריקני שמשמעו לשבת בכיסא שלצד הנהג.
מצד אחד, ויודע זאת כל ילד הצועק Shotgun ובכך משריין אותו, זה הכיסא היוקרתי ברכב (זה שיש בו הכי הרבה מקום, לרגליים בפרט, ניתן לכוונן את המשענת, הוא קרוב לרדיו ולמזגן ולא צריך "לעבוד" בנהיגה).
מצד שני, מי שיושב בו אינו הנהג, והוא בהכרח מובל.
וכפי שמתברר בסופו של הפרק, זה בדיוק מה שקורה לג'סי.
בשיעמומו, ג'סי אף מייצר לעצמו כיסוי עיניים מחגורת הבטיחות ומחייך למייק (גלגול עיניים מספר 342). תימת העיוורון ממשיכה, עושים עליו מהלך נעלם בזמן שהוא מסמא את עינייו מרצון.

אבל האם זה רע? האם זה משנה שמושכים אותו באף, כל עוד התוצאה היא כל כך חיובית?
לא רק שהבחור מגלה רצון מחודש לחיות, הוא גם הפסיק לסבול. חישבו על זה! כמה זמן לא יכול היה פינקמן ליהנות מחתיכה מהבילה של שעמום עסיסי?
מאז אירועי הפינאלה, ג'סי לא רצה לבלות דקה עם עצמו בלי להתעטות ברעש או אדרנלין או חומר מטשטש כלשהו (בכוונה לא נקבתי במונח סמים – הוא פשוט לא מתנהג כמו ג'אנקי).
והנה, החוויה הזו מספיק חדשה, מסתורית ומסקרנת בשבילו, שהיא מספקת לו שעות על גבי שעות של שקט וסשן כלום אינטנסיבי עם עצמו מבלי שייזכר בגייל. הוא נהנה להשתעמם וזה מקסים.
בפעם הבאה שהוא ישים אוזניות, זה לא יהיה כדי להטביע את מחשבותיו אלא כדי לפלטר את וולט.

ומה עובר על וולט?
ממורמר הוא חוזר בלית ברירה אל המעבדה וממשיך לבשל. יש לו התראה בטלפון שמזכירה לו שהגיע הזמן לחתום על החוזה לעסק החדש שרכש. מזל טוב.
"מעתה לא עוד סודות" סקיילר דורשת והוא מבטיח לה שכך יהיה תוך שהוא מתאבסס על פינקמן במוחו.
סקיילר שומעת את ההודעה האוהבת שהשאיר לה במשיבון והיא ווולט ממירים את הלחיים עם האלכוהול הזול בחגיגה מאוזנת.
זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בהתקרבות ביניהם בפרקים האחרונים (ובעובדה שבפרק 3 הנוראי דומה שסקיילר קצת מתחרמנת מהרעיון שוולט היה בקטטת בר).
לכאורה, זהו רגע ניצחון של וולט והאיחוד המשמח לו ייחל מסוף העונה השנייה, ובהחלט נראה שהשניים נהנו. אבל כשוולט מסיר את משקפיו ונהנה ממשגל מעורפל, הצופה רואה דרך הזכוכיות את הסיטואציה לאשורה. סקיילר למעלה והיא מנהלת את העיניינים.
גם וולט, כמו ג'סי, בוחר לעוור עצמו ולא לראות את המהלכים שנעשים עליו, אבל להבדיל מתלמידו הוא עתיד להבין מה קורה פה בהמשך, בסצינת המטבח עם וולט ג'וניור, בו הוא מתבשר שהוא עובר חזרה הבייתה ביום שלישי.
כן, וולט, סקיילר לא מחכה ששוב תחרבש הכול, והמושכות בידיה.

והמגמה האימפוטנטית ממשיכה עם האיומים הריקים והלא מרשימים אף אחד במעבדה, "לא עובד עד שתביאו לי את ג'סי", ולאחריהם ההתנשאות של ג'סי על וולט ביום שאחרי. היא מגיעה לשיאה ומתפוצצת, כמובן, בביתם של מארי והאנק, כשהוא נאלץ לשמוע אודות "גאונותו" של גייל.
במחי הערה מבושמת אך מנוסחת היטב אחת וולט מחזיר להאנק את הניצוץ בעיניים ונותן לו סיבה לקום בבוקר.
והוא גם נותן לסקיילר המבועתת הצצה כנה למי הוא באמת… שיחת המטבח שלהם בבוקר שאחרי בוודאי נראתה אחרת לגמרי מזו של השריידרים.

את צודקת, לא הייתי צריך לגלח!

Just like you wanted, the kid's a hero
בתגובה ראשונית לסצינה הסופית בין מייק לגאס הגיע תורי לגלגל עיניים. אויש, נו, הייתי חיה טוב מאוד בלי ההסבר המפורש בסוף הפרק.
אבל זו סצינה קצרצרה ובסופו של דבר הכרחית שבלעדיה היינו חושדים שזו תחבולה אבל לא יודעים עד כמה מדויקת היא: זה לא מבחן שיזם המעסיק לבדוק את רמת התפקוד של ג'סי תחת לחץ או את נאמנותו לג'וב. זו מזימה.
האם גאס באמת מייעד את הבחור כתחליף גייל/ויקטור ומבין שצריך לבנות את הבחור מהאגו כלפי מעלה, או רק משתמש בו בציניות כ-פיון במזימה שמטרתה להחליש ולבודד את וולט?
האם ג'סי מטופח כשעיר לעזאזל שיוגש על מגש למשטרה ו/או הקרטל במידת הצורך?
האם גם על מייק נעשה מהלך? שהוא לא יודע איזה תפקיד מייעד לו גאס בחייו של ג'סי?
האם בשלב מתקדם המהלך של גאס יתחוור לוולט וג'סי והם יחתרו תחתיו (זה ברור שוולט כבר חושד, אבל האם יצליח לשכנע גם את פינקמן)?

ומה מייק חושב?
זה נכון שמייק 100% מקצוען ואף פעם לא היה יושב ראש מועדון המעריצים של פינקמן, וג'סי מצדו מקפיד להיות טמבל לאורך כל אורך הפרק, וזה נכון שזה הכול חלק מהתכנית של הבוס… אבל כשג'סי חוזר עם המכונית אחרי פעולת משיכת האש, ומיד עובר לכיסא ה-shotgun, במחווה אינסטינקטיבית מלאת כבוד שבאה לסמן "אני לא מנסה לקחת לך את המכונית או את המקום", נראה שמייק בהחלט מתרכך.
היי, הוא אולי קיבל הוראות מפורטות, אבל גאס לבטח לא אמר לו "כשהוא מצליח במשימה, תקרא לו Kid". אבל זה מה שהוא עושה. Go ahead, Kid, Smoke up.
והעובדה שהוא חוזר על המינוח הזה גם בשיחה במכונית של גאס מאששת זאת. ג'סי כבר לא A Junkie או The junkie  או A liability או אפילו Pinkman, המונחים בהםהשתמש כדי לתארו בעבר, הוא "הילד", "הבחורצ'יק", ויש כאן חיבה.
זה כמובן פותח פתח לאפיקים עלילתיים מרגשים ומעלה שפע של שאלות חדשות.

אין ספק שהכימיה ביו שני השחקנים והדמויות נהדרת, אבל האם זה באמת יתפתח לסרט חברות גברית כמו אלה שהפרק הזכיר, וזוהי תחילתה של ידידות מופלאה? או שמא זו הטעיית הציבור והרומן יסתיים תוך שני פרקים?
אם זה קו עלילתי מתמשך, אזי ברור שג'סי יתאהב במייק. ג'סי הוא כלבלב הכמה לאהבה ואישור, ויש לו חולשה לדמויות סמכותיות וגברים עייפים,קרחים ונרגנים, אבל האם מייק יתאהב בג'סי?
האם מייק, שלא סובל משגעון גדלות ותסביך אגו הרסני, יהיה כל מה שוולט לא הצליח להיות לג'סי – דמות הורית וחינוכית תומכת ומתחשבת?
איך וולט יגיב? האם וולט יהיה נחמד לג'סי בעקבות זאת? (פחחח) …או פשוט ינסה להרוג את מייק?
ומה יחשוב ג'סי על מייק (ועל עצמו) כשיגלה שזה הכול רק חלק מתוכנית?
ואם ג'סי בסופו של דבר יפשל או תגיע העת להקריב אותו ע"פ התוכנית – מה יקרה לו?
האם מייק, שכבר פעמיים זיהינו אצלו מחשבות כפירה (פעם אחת כשגאס שיסף את גרונו של ויקטור והאינסטינקט המיידי של מייק היה לכוון את אקדחו אל הבוס שלו, ופעם שנייה כשישב בפרק שעבר במשרד של גאס ובהה בפותחן המכתבים/ סכין שעל שולחנו) יסרב לפקודת החיסול?
ואולי דווקא זה מה שמבדיל את מייק מוולט? שהוא לעולם לא יבלבל בין אהבה לעבודה?

וכתסריטאית אני לא יכולה שלא לתהות האם מייק אמור להוות תחליף וולט לא רק לג'סי אלא גם לצופים, לשחזר את הדינמיקה הזוגית הקומית והאהובה, לספק להם עוגן רגשי ולשחרר את וולט, כך שדמותו תוכל בנחת להשלים את הטרנספורמציה ולהפוך להייזנברג האמיתי?
נו, ואולי הכול סתם תחבולה.

כמה סט-אפים ממהלך עלילתי אחד קטן. שאפו, גיליגאס, שאפו.
אבל אי אפשר שלא לתהות ממתי הפכה "שובר שורות" מסדרה שמצאה את עצמה בטעות במרכז שדה מוקשים – לסדרת דרמה שדמויותיה מסתמכות על מהלכים אסטרטגים ועלילות סטנדרטיות למדי כמו זה שגאס מעביר את פינקמן או זה שסקיילר העבירה על בוגדאן?

ופתאום הבנתי מדוע העונה הזו כזאת מוזרה.
במשך שלוש עונות ראינו את העולם דרך עינייו, נפשו וסיפורו של וולט – כאוס בלתי ניתן לשליטה ולחיזוי.
אבל העונה הזו מוגשת לנו דרך מבטן של דמויות אחרות המנהלות את העלילה – גאס וסקיילר, והדמויות הללו שונות ממנו בתכלית. הן עובדות במזימות סדורות ומתוכננות היטב, וגם אלה שלא – מארי, האנק, מייק ואפילו ג'סי, דחקו את וולט לשוליו של הסיפור. זו כבר לא התוכנית של וולטר והוא איבד שליטה על הסדרה שלו עצמו!!!
התסכול הזה שלנו, מהשינויים בעלילה, מהמבנה החדש, זהה לתסכול של וולט מהסיפור וממקומו הלא קיים בו, והוא לא הולך לקבל את זה בשקט.
יש מצב שאני מדברת שטויות גמורות, אבל יש סיכוי שזה המהלך של העונה, ואם כך, ולמרות שזו לא הצדקה לפרקים בינוניים, אני נאלצת להוריד בפני גיליגאן את הכובע. ואז לאכול אותו. אם זה כך, וולט נדחק החוצה משובר שורות, עלילתית וסגנונית, והוא הולך לכבוש מחדש את מקומו בה בדם, יזע ודמעות. של אחרים.

ב-"Shotgun" שני אנשים שקצו בחייהם מקבלים במפתיע משמעות חדשה, בעוד שמהשלישי היא נלקחת.
אז הוא ממשמע את עצמו, בכוח, בדרכו הנואשת. נכנס יין, יצא אגו, והכול מחושב להפתיע. ראינו מספיק סרטים על רוצחים סדרתיים כדי לדעת שהמפלצת רוצה להיתפס, כדי לקבל את הקרדיט המגיע לה.
וולטר ווייט הוא הייזנברג, ואם תנסו לסרס אותו ולקחת ממנו את המשמעות הזו לא יהיה לו מה להפסיד. הוא יפיל את עצמו, והוא יידאג לקחת את כולכם איתו.
בעונה הזו, אט אט מסתמן, אין טוקואים או תאומים רצחניים – וולט הוא התאומים, הוא האויב הכי גרוע של עצמו והוא Public enemy #1.
הוא, סביבתו ואנחנו יושבים על סדרה של חביות נפץ והוא תכף תכף מצית גפרור…

הבחנות, ציונים לשבח, טענות ותהיות נוספות

* Since when do vegans eat fried chicken?

* מישל מקלארן ביימה את הפרק הזה. היא הבמאית הכי מסוגננת שיש ל"שובר שורות" והיא האחראית ליצירת האקשן-דרמה המופלאה "דקה אחת" בעונה השלישית. אק"א "הפרק הכי מלחיץ של שובר שורות אי פעם". ולמה זה רלוונטי מלבד קרדיט לבמאית בועטת-הישבנים הזו? כי מסתמן שכל פעם שמישהו בסדרה משתמש בנהיגה ברברס כנשק הם קוראים למקלארן לביים. שזה חמוד, תודו.

* החולשה הצורמת שסקיילר מפגינה כשהיא אומרת "will we be OK?" תוך פלבול ריסים. איכסה.
האם היא משחקת אותה? או שזו סתם שורה שכתובה רע?

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? את צריכה לראות את הגלח של פינקמן! חושב לו וולט. (אוקיי, לא הוא לא. חושבת לה נטלי).

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? השחקנית שמגלמת אותך בהריון חודש חמישי! חושבת לה נטלי.

* החולצה האירונית של האנק בסצינה שבה הוא מוותר על התיק.
DEA fun run 2006. אויה, אימא, כואב!

*מייק שוב משתעל. מה לעזאזל?! סתם סימני זקנה, או הזדמנות לעוד מבוגר בחייו של ג'סי לברוח ממנו לעולם שכולו כימו? ואולי זו הסיבה שגאס מטפח אותו? תחליף מייק.

* פרק הבא הוא הפרק שג'סי היה צריך לגלח את השיער שלו – לכבוד התפקיד החדש, ולא פרק קודם. גרררר.

* תגובת הגועל הטינאייג'רית המדויקת של פלינט/ וולט ג'וניור לתגלית שהוריו בחדר השינה.

* פלינט/ וולטר ג'וניור שותה קפה מספל של חברת Beneke. בוקר טוב, וולטר, הסירוס שלך חזר.

* אם כבר איזכרתי שמות פרקים, ולטובת מי שלא שמו לב בעבר.

  •  זה היה נראה לי ברור אבל Bullet Points – גם ראשי פרקים, במצגת של סקיילר, גם החורים במשאית הירוייה של לוס פויוס הרמנוס וגם שלב שלב בתחקיר האכזרי של וולט על חורי הקליע של פינקמן.
  •  הפרק "דקה אחת", שגם אוזכר כאן קודם, הוא פרק מספר 7 בעונה 3. וזו השעה המדויקת (לאחר שתמה אותה דקה אחת שהוקצבה להאנק להתכונן) שבה החלה מתקפת התאומים הרצחניים. 3:07.

* בפינת הבונוס, קבלו את הקוריוז הבא הודות לגיא שוהם הצדיק. הסיבה האמיתית מדוע גאס המריר זומם מזימות תחת פינקמן.  דלגו לשנייה 0:45, זה שווה את זה!

* שיר השבוע, הוא 1977 של Ana TiJoux. מחווה ישירה אליי ולכל בני השנתון שלי, אני בטוחה.

הללויה! אחרי 3 פרקים בהם דומה היה שהסדרה הולכת (מה זה הולכת? רצה!) ומאבדת את עצמה לחלוטין, אנחנו מקבלים סופסוף פרק של שובר שורות.
זהירות ספוילרים.

Wanna know where we're going? 
Nope- 

אחחח, איזה הבדל מפרק שעבר! לא רק שהעלילה סופסוף מתקדמת, אלא הבימוי והעריכה מהוקצעים למשעי, הקאטים מגיעים בדיוק מתי שהם צריכה להגיע, השחקנים מצולמים במרחק ובפריימנג המתאים ומבוימים כראוי, המוטיבציה של הדמויות ברורה וכנה, והטקסט הטלוויזיוני עשיר בכל כך הרבה משמעויות שהיריעה קצרה מלהכיל.
וכן, יש עלילה. עלילה זה נחמד.

הפתיח הקר (*סטגדיש*) מראה לנו שהעסקים של גאס בצרות וצרורות (*סטגדיש*), כשהקרטל מחליט ליירט את המשלוח או להעביר מסר לאיש התרנגולות או להשאיר רמזים למשטרה, או שלושתם יחד. בינתיים, גאס צופה את מהלכיהם ולכן ידו עדיין על העליונה – אבל עד מתי?
הפתיחה גם מגלה לנו עוד קצת על מייק המנקה, שאנחתו וגלגול העיניים שלו הם מחווה למילותיו האלמותיות של קפטן מרטאו.
"I'm too old for this shit", ו"גם לא משלמים לי מספיק".
אבל מייק הוא פרופציונל, והוא עושה את עבודתו מבלי לסטות ומבלי לערב רגשות, נוחות או דעות אישיות.
והמקצוענות הזו של מייק מלמדת אותנו בדיוק באיזו סכנה פוטנציאלית נמצא ג'סי בסופו של הפרק.

לאחר אות הפתיחה, אנחנו עוברים לסצינה הארוכה והטובה של העונה עד כה.
וולט וסקיילר מתכוננים לקראת הוידוי השקרי מול האנק, מארי ו-וולטר ג'וניור.

הסצינה הנפלאה הזו, שמטיבה לשלב בין דרמה מתוחה וקומיות מעודנת (עם הופעה קומית ודרמטית מבריקה של שני הכוכבים), עובדת בשלושה מישורים בו זמנית.
במישור העלילתי – הזוג ווייט צריך להכין כס"תח. ההימור גבוה: אם המהלך ייעשה לא נכון, יזייף, הוא יסב תשומת לב שלא הופנתה אליהם עד כה ואיר נורה לא רצויה בראשו של סוכן מחלק הסמים הקרוב למקום מגוריהם.
במישור הסאבטקסטי – במעבר האטי בין ראש פרק אחד לאחר, סקיילר מסבירה לוולט בדיוק מה העביר אותה ומנסה להוציא ממנו, ללא ממש הועיל, סממנים של חרטה.
זלזולו הפעם נהיר, הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות (למרות שהוא פדנט ומוכה OCD בדיוק כמוה, אם לא יותר), וכשהוא מתנצל לרגע אפשר לטעות שהוא באמת מצטער, אבל לא, ושברונה של סקיילר ניכר. and why am I ashamed? הו, וולט…
השוו את הניואנסים – בטקסט, בגילום ובבימוי – בסצינה הזו אל הדיאלוגים הכבדים, השטחיים והשקריים של פרק שעבר! עולם ומלואו!
במישור המטא-טקסטואלי – אמירה שנונה על שחקנים, הסדרה, ומנגנוני ה-story telling שהיא מפעילה. זוהי סוג של הצצה לתהליך למידת טקסט וכניסה לדמות של השחקן אבל יותר מכל, יש כאן עקיצה של התסריטאים את עצמם על המבעים שהשתמשו בהם עד כה…
“Just make sure to really hit the cancer, really touch on the fear and despair … We want them to understand why you could do something so stupid.”
והזדמנות לצחוק על כתיבה תסריטאית בנאלית, שמשתמשת במילים ארכאיות כמו Doozy או חוזרת פעמיים על המילה terribly ומדריכה שחקן להסתכל בחרטה על נעליו.
הבדיחה שוב תחזור אליהם, ועל וולט, כשזה, לאחר היתקלותו המחודשת עם דמותו של גייל, משתמש באותה השורה של סקיילר שמיהר לבטל ומצהיר, הפעם באמת, I'm terribly, terribly ashamed…

אני כל כך לא מבינה בפוקר ובז'רגונו שאני אפילו לא אנסה להסביר ולתרגם את כל המטאפורה של המשחק אל מול הבחירות וההימורים הגבוהים שניצבו ועודם ניצבים בפני וולט, אבל השורה התחתונה שלה ברורה.
וולט מנסה לספור את הקלפים ולצפות את העתיד ולהשתלט על התוצאה, אבל בשטח הוא מסתכן ללא צורך מתוך גאווה, מהמר לא נכון, והכי חשוב, מפסיד.

הוא, כמובן, לא היחיד שמפסיד ובסצינה הבאה, בביתם של מארי והאנק, הוא נתקל פנים מול פנים בקורבנות שלו.
האינסטינקט הראשוני שלי לקליפ של גייל שר בקריוקי (קומפלט עם כתוביות בתאילנדית) היה להתעצבן. אויש, נו, חנפנות זולה שאמורה לייצר צחוקים זולים ולהזכיר לקהל כמה הוא נהנה לשמוע את דייויד קוסטבילה שר.
אבל זה תמיד היה מסוג הדברים שהצחיקו את האנק (מי זוכר את התמונה ששלח לוולט של גונזו שדימם למוות כשניסה להוציא את חברו מתחת לערימת המכוניות?) ואין לו עם מי לחלוק כאלה דברים כיום, והסצינה שהייתה מבוימת באיפוק לא נצלני הלכה בין רגע למקומה הטראגי כשמבט האימה-מהולה-בצער השתלט על פניו של וולט.
קאט לפרצופ המוסח של וולט בשולחן האוכל כשברקע נשמע קולה של סקיילר בדיוק ברגעים בהם בחרה להרטיט ולשבור אותו. הפער בין הצער המזויף שלה לכאב האמיתי שלו היה מכווץ בטן.

הסצינה שבה הוא והאנק מדברים על התיק הייתה מתוחה להקפיא והגיעה לשיאה, כמובן, בהקדשה המעריצה של גייל לווילי וונקה. וולט, המדחיקן הסדרתי, חוטף לפנים את אהבתו המוצהרת של קורבנו אליו, ומצליח להדוף באופן אמין בהחלט את חוט החקירה שאך שנייה קודם איים לקבור אותו בקרוב.
בסופו של דבר, האנק יגלה מי עומד מאחורי ראשי התיבות W.W בצורת סטירה או קליע מצלצל לפנים, אבל הרמז נכון לעכשיו נוטרל ביעילות.

כמצוטט בפרק 6, עונה 3:

When I heard the learn'd astronomer;
When the proofs, the figures, were ranged in columns before me;
When I was shown the charts and the diagrams, to add, divide, and
measure them;
When I, sitting, heard the astronomer, where he lectured with much
applause in the lecture-room,
How soon, unaccountable, I became tired and sick;
Till rising and gliding out, I wander'd off by myself,
In the mystical moist night-air, and from time to time,
Look'd up in perfect silence at the stars.

הפעם מתבררת קריאתו של גייל את השיר של וויטמן והיא מעניינת ואולי הפוכה ממשמעותו האמיתית.
השיר, לדידי, ואתם מוזמנים לתקן אותי או להציע את קריאתכם, מדבר על רצונו של המדען "להבין", לנתח את הטבע, להשתלט עליו על ידי כלים רציונלים, ובכך לביית אותו ולגרום לו לסור למרותו. הדובר בשיר מתייאש מזה, הוא מסתפק בהתפעמות אילמת אל מול היופי, כיציר בריאה אל מול האלוהים.
גייל מערב בין שני הדברים והופך את המדען לאותו פלא בריאה. וולט הוא הכוכב הבלתי מושג שגייל מביט אליו ביראה. יש דברים שלא ניתן להבין, יש רק להתפעל.
ובמקרה של גייל הרומנטיקן, חבל שכך. הו, לו רק הבין וראה מי עומד מולו…

1, 2, 3, 4

מכאן חודל הפרק להתמקד בוולט ומתפקס כולו על ג'סי. גם בסצינות שאהרון פול לא מופיע בהן, כולם עוסקים בדמותו (גם אם וולט עדיין מתעקש שהכול סובב סביבו בשיחה עם סול).
וולט דוהר אל ביתו ומגלה את סודותיו האפלים של שותפו, סודות גלויים שהעדיף להעלים מהם עין בימים שאחרי הרצח.
בחוסר רגישות OCDית אופיינית (אותו צורך אובססיבי להתמקדות בפרטים שלעג לסקיילר לגביו) הוא רומס בגסות את נפשו של ג'סי ומסרב לראות מי ומה עומד מולו. סוג של כיסוי עיניים מרצון.
הזום אין אל עיניו של פול, הנוהם ונושם בכבדות, כשוולט דוחק בו להיזכר בכל מה שניסה להדחיק, כואב לנו, והחיתוך הקומי ממנו הוא תגובה כנה (והוא אפשרי רק כאשר ג'סי עוצם עינייו). ג'סי לא ייתן לוולט להמשיך ולהכאיב לו, אין סיכוי. בפרט שהוא לא רואה את הכאב שלו ממטר.
מי שכן רואה את הדברים כמו שהם בפיכחון לאורך כל הפרק (ובואו נודה, לאורך רוב הסדרה) הוא פינקמן. המשטרה אכן לא חושדת בו, שכיריו של גאס לא עומדים לרצוח את גנב הכסף, ואין לו עיניין או טעם בשאלות מיותרות למייק המסיע אותו אל אופק לא ידוע.

בחצייה הראשון של העונה השלישית, כעסתי על היוצרים. הייתי בטוחה, ותכל'ס עודני, שהם התכוונו לחסל במהלך העונה את דמותו של ג'סי. לא כעסתי חלילה על ההחלטה הזו, כי ג'סי היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהחל לייצר סמין קשין ולחבור לוולט, ואני בהחלט יכולה להבין את המחשבה שהדמות לוקחת את העלילה לכיוונים שהיוצרים לא התכוונו אליהם, ומעכבת אותם. לא, מה שעצבן אותי זו הדרך שבה נקטו. הפיכתו ללא סימפטי ללא התעמקות בפסיכולוגיה, דחיקתו מתפקיד ראשי לתפקיד משנה קטן, הפיכתו הכפויה ללא רלוונטי לעלילה המרכזית (לא תשכנעו אותי שהתאומים שהרגו כל דבר שנקרה בדרכם היו באמת צריכים לרדוף רק את וולט על רצח טוקו ושטיו סלמקה, שידע וזכר היטב מי היו שם במדבר איתו, באמת חושב כך), כל אלה ננקטו נגדו וכל אלה הן דרכים זולות (ומאוד מקובלות) לחשל ולהרגיל את הקהל לקראת חיסול דמות, לגרום לצופה לחשוב שאובדנה יהיה מינורי לסדרה. רחוק מהעין רחוק מהלב וגו'.
זו פחדנות. אם הגיע זמנה של דמות כלשהי למות – ראוי שתהיה ליצירה את הביצים להרוג אותה ככה, באור הזרקורים, במרכז הבמה, כמו שהיא, תוך שמירה על האמת הסיפורית, בלי כיוונונים והכנות קרקע חנפניות.
למזלנו ולמזל הסדרה, היוצרים התאפסו על עצמם במחצית הדרך, העיפו את העלילה הוולט-צנטרית ויצרו עלילה אחרת לגמרי שהיא כל כולה וולט-וג'סי. מה שהיה יפה, זה שהמהלך הזה לא הוריד את רמת הסטרס והפחד לגורלו של פינקמן אלא, כנראה, רק העלה אותו.
בעונה הנוכחית, המגיעה אחרי זכיית האמי של אהרון פול והאימפקט הרגשי של פרק סיום העונה הקודמת שנשען כולו על כתפי הדמות,  עולה חשש לבעיה הפוכה.
היוצרים שגילו איזה אוצר יש להם בידיים, ואיך סדרה שעוסקת בהתדרדרות המוסרית של הדמות הראשית חייבת דמות מרכזית אחרת שתספק את האחיזה הרגשית וההזדהותית, עלולים עכשיו להשתפן ולא לוותר עליו לעולם, גם אם הסיפור ידרוש זאת. וחמור מזה – הקהל יודע זאת, מה שמוריד בחצי את דרגות הסטרס הקיומי, וזה חתיכת הפסד.

בפרק 4 של העונה הנוכחית, אני כצופה חוששת לבריאותו הנפשית של פינקמן, להתדרדרות מוסרית ממנה אין חזור, לחציית קווים אדומים חדשים, להתעללות פיזית קשה או למאסר, אבל לא ממש חוששת לחייו. הוא לא יתאבד והוא לא יירצח.
על כן הסצינה בה וולט המודאג פורץ אל ביתו מלווה במוזיקה (המצוינת) של פעימות הלב המוגברות שלו, הייתה מדאיגה, אבל לא כזו שהזעתי ממנה.
מאידך, אם יש משהו שהסדרה הזו למדה אותנו, ואת ג'סי, זה שלפעמים מוות זו האופציה הכי פחות מפחידה ושלפעמים גם אם מתים, תמיד חוזרים להכאיב לדמויות הנותרות ולצופים.

אז לאן מייק לוקח אותו ולשם מה?
נכון, הוא לא שם לג'סי כיסוי עיניים. אבל רק בגלל שזה היה בלתי הגיוני בשני אופנים, הראשון – ג'סי גילה למייק שהוא יודע מה זה אומר, כך שאם המנקה רוצה להפחיד את הילד, הוא בטח שלא יכסה את עיניו עכשיו.
שנית, לא מדובר בסתם ג'אנקי מהרחוב ועוד מנקה אנונימי. הם מכירים זה את זה. אם מייק רוצה להפחיד אותו, הוא בוודאי ובוודאי ירצה שהוא יידע שזה הוא. אחרת מה הפואנטה?
לכן כרגע, כמו שאני רואה את זה – ובהחלט יכול להיות שאני לחלוטין מפספסת, יש לנו כאן שלושה תרחישים אפשריים:
מייק עומד לחסל את ג'סי ו-וולט מספיק לעצור את זה.
מייק עומד לחסל את ג'סי, ומשהו דרמטי קורה ביניהם שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.
מייק רק רוצה להפחיד את ג'סי, על ידי עשיית משהו דרמטי שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.

נו, מה אני אעשה? אני עדיין חושבת שגאס שוקל לטפח אותו כויקטור החדש, והערת כיסוי העיניים ההיא למייק בוודאי הפתיעה לטובה את שכיר החרב הזקן.
ואני גם לא בטוחה שג'סי בכלל חזר לסמים. זה כבר הפרק הרביעי שעוקב אחרי מעללי פינקמן והמסיבה שלו, והוא טרם נראה מסניף או מעשן את המוצר על המסך…
כך שטיפוחו לא לגמרי בלתי מתקבל על הדעת.

מהו אותו "דבר דרמטי"? אין לי שמץ. איום על חיי משפחתו – פינקמן לא יקנה, כי הרבה יותר קל פשוט לחסל ג'אנקי במדבר מאשר משפחה לבנה שלמה. גם איום על וולט לא ישכנע. עינוי פיזי לא נדמה הסטייל של מייק, ופינקמן לימד עצמו להתרגל לכאב (ולראייה, הוא סרב לקבל תרופות לאחר שנשלח לבית החולים ע"י האנק), אז מה?
יחזיק אותו בן ערובה? יאיים להטביע מדי שעה שק חתלתולים עד שפינקמן יבטיח להתיישר? יקבור אותו בחיים, עד שהוא יגיד שנמאס לו?
אולי לפינקמן בעצם כן בא לחיות, והוא לא מצליח להודות זאת בפני עצמו (כי מה זה אומר עליו, אם עמוק עמוק הוא עדיין רוצה לחיות על אף מה שעשה?), וכל המסיבה וההתנהגות שלו היא לא הזמנה פתוחה לרצח, אלא קריאה שמישהו יבוא להציל אותו? אולי מייק פשוט יעמת אותו עם זה…?
ואולי רחמיו של מייק יכמרו על הבחור? הוא הרי מלווה אותו די הרבה זמן, יודע שחברה שלו מתה ושהשותף שלו שלח אותו לרצוח בעל כורחו. האם יש סיכוי קל שבקלושים שהמנקה, שהוא גם סבא ואבא אוהב, שהיה פעם שוטר מוסרי, יפרגן לבחור הזה שלא עומד להתחנן על חייו? האם דווקא היעדר התחנונים, שיבדילו אותו מאותו חלאה מכה-נשים שמייק השוטר ניסה להפחיד ולמד להתחרט על כך (3.12), הם אלה שישכנעו אותו לתת לו עוד הזדמנות? ואולי לא.
נחייה ונראה.

ורק קובלנה, רצינית, אחת יש לי לגבי הפרק – אף מילה על התספורת החדשה של ג'סי?!?!

בסדרה בה גבר קירח = גבר קשוח שהטסטוסטורון נשפך לו מכל זקיק שיערה ערום, ג'סי וכרבולתו האפרוחית היו סמל לרכות ולחולשה ילדית.
כשג'סי מחליט לגלח את שיערו יש לכך משמעות, לעזאזל, הן בעולם הפנימי של הסיפור והן בעולם המטאפורי של הסדרה, ועדיין – אפילו לא Reaction shot בקלוז אפ של וולט.
שום יד נשלחת בלי משים לגעת בשיער ולומר "מה זה, מה עשית לעצמך?". זה בסדר לא לעשות מזה עיניין גדול מדי, אבל טעות להתעלם מזה לחלוטין.
הלוא, את זה הוא בטוח ראה!
ואולי לא. רוצה לומר, שוב ראה ובחר שלא להבין.
מעניין אם הייתה סצינה שלמה, או לפחות אותה תגובה של וולט בקלוז אפ, שנפלו בעריכה מסיבות טכניות, או אם זו סתם פאשלה מכיוונם?
היי, אולי בפרק הבא הדיבור עליה יחזור, גם אם פינקמן עצמו לא.
"המצב טופל?" "כן, הכול נוקה. אגב, הוא הסתפר קצוץ" "וואלה. היה לו יפה?" "לא משהו, גולגולת עגולה מדי".

Bullet Points הוא מבחינתי הפרק הראשון הבאמת מספק העונה, ועל אף סיומת ה-Cliff hanger המעצבנת הוא מרמז על החזרה הברוכה למסלול.
אבל הישגו אולי הגדול ביותר של הפרק הוא בכך שיצירה כל כך גדושה במשמעויות, עשירה מבחינה תמטית, ושהשורה התחתונה שלה אומרת "לעזאזל, איך הכול התבלגן והתחרבש?" – עדיין מצליחה להיות כל כך נקייה, פשוטה ואלגנטית.
ובברכת "המשך עלייה ברמה ו-pay offs מפוצצים בפרק הבא" נסיים.


הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

* אוי לבושה! צביקה רוזן האצילי הפנה את תשומת לבי לעובדה שלחלוטין השמטתי את הסעיף החשוב הזה: סול מציע לוולט, תמורת סכום נאה, משוט שיוציא אותו ממורד נקיק החרא בו כרגע הוא וסירתו מצויים.
הגאווה של וולט והרצון לפתור את הבעיות בעצמו גורמים לו לסרב להצעה בנימוס. אבל הנה כרטיס יציאה מהמשחק שיכול לצוץ שוב בכל שלב. אני מאמינה שוולט לא יזכה להשתמש בו, אבל ייתכן וסקיילר, פינקמן או סול עצמו דווקא כן…

* זה שאני חושבת שג'סי לא ימות בפרק הבא, לא משנה את העובדה שאני מאמינה שבעונתה הרביעית וה-(טפו, טפו, טפו)לפני אחרונה, דמויות מרכזיות חיוביות הולכות לנפוח את נשמתן בקרוב. מי זה יהיה ומי יילך ראשון? לא ידוע, אבל זה יקרה. מועמדים סבירים, האנק וסול. וג'סי.
* כמו שחקנים בחושך לפני עליית המסך, כך עמדו וולט וסקיילר בפני דלתם של השריידרים. נפלא.
* האנק הרואה עצמו כפופאי דויל מ"הקשר הצרפתי". עוד קירח.
* האם חטיפת ג'סי למדבר תספק לנו עוד פנינה מדברית שתזכיר את Grilled, פרק החטיפה הקודם בסדרה? אוה, הלוואי.
ואולי ככה צריך מייק לענות את ג'סי – עם פעמון קבלה. דינג! *זיעה קרה*
* Walt White + Pinkman = Walt Whitman
* לגבי סצינת המצלמה במעבדה, יש שתי אפשרויות:
האחת – שזו מצלמה הפועלת על פי חיישני תנועה, ועל כן היא יכולה להתמקד רק על אחד מהם בכל זמן נתון.
השנייה – שזו מצלמה מתופעלת ע"י בנאדם ושנאמר לו לעקוב אחרי ג'סי (שאולי, אבל כלל לא בטוח, גונב שוב מוצר) בראש ובראשונה.
בהתאם לבחירה, משתנה הקריאה של הסצינה. האם משמעה ללמד את וולט כי לא הוא מרכז הייקום ולא כל העיניים מושרות אליו? כפי שהוכיח גם מבנה הפרק עצמו שעשה באמצע הדרך detour סיפורי מוולט וסקיילר והגיע הישר לפינקמנוויל, או שמא העובדה שהמצלמה יכולה לעקוב רק אחרי אדם אחד היא סט-אפ לידע שוולט עוד עתיד להשתמש בו?
מה דעתכם?
* ג'סי, כאחרון מלכי הסליז, בוחר נערה צעירה ומעלה אותה לחדר השינה שלו… רק כדי לשחק איתה מירוצי מכוניות (לא סתם משחק מחשב אלים, אלא sonic the Hedgehog הכה נאיבי). טוויסטון נחמד והרגרסיה לילדות נמשכת.
*  Where is he?!
הו, וולט. גם אני, אבל בעיקר אתה, אוהבים שאתה כזה קשוח ואקטיבי.
וג'סי נורא רוצה ממך יחס, אז הנה, הכול עובד לטובת שלושתנו.
* That perhaps sounded insensitive.
בוב אודנקירק מצוין הפרק. סוף כל סוף סצינה שבה סול אינו רק האתנחתא הקומית בלי הרבה מעבר לזה, אלא מגלה אמפתיה לסיטואציה של וולט ומתנהג כאיש מורכב.
* החיקוי של מייק שפינקמן/פול עושה בהגשת השורה "You're gonna kill him". טאץ' יפה.
* It's a recipe for vegan shmores. דין נוריס מסיים את המשפט הזה בנחירת צחוק מופתעת שפשוט הורסת אותי. בכלל, הוא נפלא בסצינות עם וולט.
* השיר השבועי מובא לכם הפעם מהמתים בחסות גייל "מייג'ור טום" בוטיקר – גירסת הקריוקי המלאה לשירו של פיטר שילינג (מתה על השיר הנורא הזה).
דייויד קוסטבילה, שיבדל לחיים ארוכים, עם בנדנה, מתוק ככפתור, מוגזם לחלוטין וחומץ את הלב, והתימה האסטרולוגית ממשיכה – גייל הוא מייג'ור טום המביט אל הכוכבים ונסחף אל מותו בחלל.
חפשו את אנחת הרווחה של קוסטבילה בסוף השיר. באמת אחד הדברים היותר חמודים שיצא לי לראות לאחרונה.

* והופ, נמצאה גם דרכם של היוצרים לפצות אותנו על הווביסודים שהובטחו ולא קוימו.

זהירות ספוילרים.

ככה יפה?

The devil is in the details.

טוב, הרגע הגיע: לי ול"שובר שורות" יש משבר ביחסים. אחרי שלושה פרקי חסד, אני מרשה לעצמי ממש להתבאס.
בוא נבהיר משהו תחילה. זה לא הקצב האטי, ההתחפרות בפסיכולוגיה או ההתמהמהות בפיתוח העלילה שמפריעים לי. לא ולא.
אני מישהי שהייתה מגיעה לגן עדן טלוויזיוני לו וולט וג'סי היו לכודים יחד במעבדה במשך עונה שלמה, מקריאים זה לזה ספרי טלפונים. הדמויות הן הסיפור, האקשן הוא בונוס. ולעזאזל, אם יש משהו שהסדרה לימדה אותנו בשלוש עונותיה – הרי זה את חשיבות הבנייה הקפדנית וה-Slow Pacing.
זו אפילו לא הההתמקדות בפיתוח הדמויות המשניות שמרגיזה אותי. אני חושבת שהגיעה זמנן של הנשים, וכמה מהדמויות המשניות בעבר (סול, גאס, מייק) הפכו בעזרת טיפול מסור לדמויות מרכזיות בהווה.
לא. זו העובדה כי כל האלמנטים הללו חוברים יחד ובונים בקפדנות Set up לעלילה, כך נדמה לפחות, נורא נורא צפויה.
למי שהקדישה פוסט בן 3,000 מילים בשבחה של תימת האי ודאות בברייקינג באד, זו מחשבה מאוד מצערת.

בינתיים, כל כיווני העלילה שהתגשמו, עשו זאת ללא הפתעות. ג'סי ו-וולט שורדים, סקיילר מתנקמת בבוגדאן ומקבלת את שטיפת המכוניות, האנק מקבל לידיו את המחברת של גייל. הכול מנומק בהחלט, אך סדור להדאיג.
היכן הפראות העלילתית? היכן התחושה שאין לך מושג איך הדמויות יגיבו וכיצד יפעלו, ממש כמו אנשים אמיתיים? היכן ריח אבק השריפה שהפך את הסדרה לכל כך נפיצה גם בסצינות הביתיות שלה?
נכון, ייתכן שזה מערך ההטעייה הגדול של העונה, לבנות בצופים תחושה מוטעת ועמוקה שהם יודעים בדיוק מה מגיע, רק כדי לנפץ אותה בהמשך. אבל ההתנהלות מרגישה שקרית לעולם ש-"שובר שורות" בנתה וזה כבר לא כיפי. האם באמת יהיה עליי לשרוד חצי עונת CSI (טוב, הגזמתי) לפני ש-Breaking Bad האמיתית תופיע?

זו טענה כללית לגבי העונה והכיוון שדומה שהיא לוקחת, אבל היו לי בעיות גם נפרדות ספציפיות וחמורות עם הפרק הזה.
Open House, על אף שהייתה בו התקדמות עלילתית מסוימת ומתחילים לראות את האור שבקצה הבילד-אפ, לרגעים ממש הביך אותי.
זה לא שהוא רע לגמרי. היה לו קצב סביר, כמה קטעים מבדחים, ואווירתיות. היה גם משהו בהיעדר הסימבוליקה שהפך את הפרק, על אף המלנכוליה הקשה, להרבה יותר קליל לצפייה משני קודמיו.
אבל לעזאזל, כמה שהוא עצבן אותי!

את הפרק ביים הבמאי האורח, דייויד איי סלייד (שאחראי ל"30 ימי חושך" האימתון שלא ראיתי, ולפרק השלישי בסדרת "טימטומים" שגם לא אראה). אני לא יודעת מה טיבו כבמאי סרטים, אבל פה הוא פישל בגדול וחוסר ההכרות שלו עם החומר ניכרת עד כאב. אמת, גם התסריטאים אחראים להנפקת כמה מהדיאלוגים הכי צורמים ומקרטעים שראיתי בסדרה אי פעם וכמה מרגעיה הכי שקריים, אבל הבימוי של סלייד של הסצינות הללו היה חסר כל חן, אלגנטיות או Finesse והוא רק החמיר את המצב. מעולם לא ניתן היה לכנות את "שובר שורות" מעודנת במיוחד, וזה היה חלק בלתי נפרד מחינה הפרוע, אבל היא אף פעם לא הייתה הסברתית או בלתי אינטליגנטית.
הפרק הזה פשוט לא נראה, לא נשמע ולא הרגיש כמו "שובר שורות". זה היה פרק בסדרה אחרת, סבירה בהחלט אך נחותה ממנה.

סלייד מביים את סצנות השיחות בין סקיילר ו-וולט (וסול, בהמשך) כמו אופרות סבון, בפריימינג המדגיש את המלאכותיות שבטקסטים. *CRINGE*
כצפוי, סקיילר מתעקשת על שטיפת המכוניות. יש לה גם אגו כמו לבעלה. המהלך שלה היה ערמומי ומחוכם ושוב האיר אותה גם באור חיובי וגם באור שלילי. אני לא חושבת שאנחנו אמורים לחבב את הווייטים.
היה נחמד ונכון לראות אותה מגיבה לפנס בעין של וולט. בשביל וולט ובשבילנו הצופים פנס בעין זה עיניין פעוט וזניח, אבל בשביל סקיילר מדובר במשהו באמת מבהיל.
אך מה לעזאזל זו הייתה הסצינה הזו כשהם מחכים לטלפון מבוגדאן!? ההתנהגות של וולט פשוט לא אמינה בשיט, כשהוא מתעקש לזלזל בגלוי בנסיונה של סקיילר, מבוים ומשוחק בחמידות כפויה. חליק, זה היה שקרי לדמות ולמציאות העלילתית.
ואז מגיע הטלפון השני. וסקיילר עונה… זה בוגדאן! ד-י,  ב-א-מ-ת?!
אני מרגישה שאף אחד מהבמאים הקבועים לא היה נותן לזה לקרות. רינג רינג- קאט!
מאידך, וינס גיליגאן נמצא בחדר העריכה, אז WTF?

וכנ"ל לגבי הסצינה של מארי בבית הפתוח השני. אנחנו רואים את הכפיות, המתווכת הולכת להביא למארי נייר הרשמה, חוזרת לפריים וברקע כבר חסרה כפית. מושלם. CUT.
אנחנו יודעים מה היא עושה כי בעונה הראשונה היא הייתה קלפטו, ויותר מזה – כי לפני עשר דקות הייתה סצינה אחרת עם מארי ופיסלון שפילחה!!!
אבל לא, הסצינה ממשיכה. ובסופה המתווכת מסיימת לנקות את הבית ואז קולטת את  ארון הכפיות. מבט נדהם. CUT?
לא! אנחנו מקבלים שוט של ארון הכפיות בקלוז-אפ.
מה זה זה?!?! די להאכיל אותי בכפית!!! (*סטגדיש*)

וכאילו לא די בכל זה, אז הפרק גם היה רזה מבחינת משמעויות. מה זה רזה, אנורקט!
הכול על פני השטח, הכול מוסבר, אין מטאפורות או עומק פסיכולוגי יוצא דופן. ככה, פרק סטנדרטי וחתוך גס ושלא דורש ניתוח. משל דובר כאן ב-"Dexter".

אגב, על אף חוסר המקוריות חיבבתי את העלילות של הנשים, אבל לחלוטין לא הבנתי למה לדחוס שתי עלילות של דמויות משנה לפרק אחד?! אחת פר פרק מספיק, תודה.

אבל יש גם כמה דברים שסלייד עשה לא רע.
למשל, בסצינה שמארי (עלילה, אגב, שכתובה כמו משהו שאפשר היה בקלות למצוא ב"בוורלי הילס 90210". הקלאסי) נואמת את שקריה על בתה החולנית בבית הפתוח השלישי והמתווכת נעמדת מאחוריה, אשכרה נלחצתי.
למעשה, כל כך נלחצתי שהאינסטינקט שלי לחץ על Pause. זה נחמד שבתוכנית שלרוב הסיכונים גבוהים יותר מסתם פאדיחות פרברימיות, סצינה כזו תשלח אותי לקיפאון מרוב מבוכה.

שנית – ג'סי, ג'סי, ג'סי.
על אף שגם כאן הרגשתי את מטרת היוצרים בצורה בוטה מדי, אין מה לעשות, זה עבד עליי ועל השחלות שלי יופי טופי. הסצינות איתו כאילו דחפו לי יד עמוק לגרון ושלפו לי החוצה את הטחול, הקישקע והנשמה.
מניפולציה זולה או לא, כשג'סי הנואש שואל את וולט אם בא לו לעשות משהו ביחד, הלב נשבר לרסיסים.
כשהוא אומר לו שבסוף מתרגלים למכות, כבר בא לך למות.
לעזאזל, הבחור כל כך לא מאופס שהוא מבקש מוולט ללכת איתו לעשות קארטינג (!!!). מוולט (!!!).
אבל אבא לא יכול לקחת אותו ללונה פארק, יש לו פגישה, ואנחנו מקבלים את הסצינה הטובה, החזקה והמדכאת עד היסוד של הפרק, כשג'סי הילד נוהג לבדו (רק למה, למה, למה הצעקה שלו? זו הייתה שגיאה [משחקית? בימואית?] שמתנגשת עם הפסיכולוגיה של ג'סי והיא הייתה אמורה לעוף בעריכה).

לזכות היוצרים ייאמר, שהם שמרו על איזון בין הקורבניות של ג'סי, לבין ההתנהגות הנאלחת שלו, והתדרדרות הבית שלו לכדי מאורת סמים, כשיקוף ההתדרדרות שלו עצמו, מצדיקה רטרואקטיבית את הקו העלילתי של שבוע שעבר.

וכעת אנחנו מגיעים למשמעות היחידה בפרק שהייתה מתחת לפני השטח (גם אם בעומק שניתן להגיע אליו אם עושים פו).
בעוד האנק, סקיילר – ומתוך כך גם וולט, עוברים מקיפאון לתזוזה, מסטטוס קוו אל עבר העתיד, ג'סי ומארי ברגרסיה.
גם מארי וגם ג'סי כלואים בחייהם ומחפשים מפלט. מארי הולכת לבתים פתוחים ומגלמת אינספור נשים רק כדי לא להיות היא ולא לשוב לביתה, וג'סי פותח את ביתו והופך אותו להיכל זר ומנוכר, רק לא להיות לבד, או להיות עצמו עם עצמו. הוא מוקף בזרים ובו זמנית מנצל אותם ומנוצל על ידם, מוצא נחמה בעובדה שהיחס ההדדי ביניהם ברור והם לעולם לא יעזבו אותו.
ג'סי לא נהנה מהזרים בביתו, אין בכך הסחה או נחמה, יש בכך מילוי החור בנפשו בגועל עצמי שונה ובכאב מסוג אחר, נסבלים יותר. אני מתפלאה שהוא עוד לא התחיל לחתוך את עצמו.

הייאוש והבדידות המזהרת של שניהם גורמת להם לחפש אדרנלין באפיקים מפוקפקים ויוצרת רגרסיה אינפנטילית.
באירוניה ריאליסטית בהחלט, הרגרסיה של מארי עוזרת להאנק. טוב לו לא להיות החלש היחיד בבית. הרגרסיה שלה (ביחד עם הצגת המחברת, כמובן) מדרבנת אותו לקחת שליטה מחודשת על חייו. א-מחייה!
בסוף הפרק נדמה שעל אף שהאנק יצעד קדימה, מארי תיוותר מאחור, יחד עם הנטיות המיתומניות-קלפטומניות שלה.
וג'סי? האיש של גאס ידווח לו על מעלליו מעוררי תשומת הלב, בלב לבה של שכונת מגורים לבנה, וזה כבר ידאג לנער אותו. נשאלת רק השאלה באילו דרכים…

לסיכום, הפרק התלוש הזה הזה עצבן ואכזב אותי קשות בחוסר העידון והשטחיות הלא אופייניים לסדרה ובהיותו כל כך צפוי, אבל כמאמר השיר – הכול פתוח, עוד לא מאוחר.
זה יתכן, זה אפשרי שזו היא רק אם כל הסט-אפים, והמקוריות וההפתעות מחכות לנו מעבר לפינה.
ואימרו אמן.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

*למה וולט מחייך לעצמו מול מכונת הקפה של גייל? מה, לרגע הוא שכח איפה הוא כלוא, ומה הוא עשה, ומה מרחף לו מעל הראש ורק שותה קפה-דמים ונהנה מהחיים? ברצינות? אחד הדברים הכי פחות מדויקים שראיתי את הסדרה הזו עושה אי פעם.

* האצבע המשולשת, לעומת זאת, הצחיקה אותי. בזה הייתה אמת.

*שימו לב שעוד לא ראינו את ג'סי צורך סמים. היו לכך רמזים (הוא הכין שלוש שורות כשישב עם באדג'ר ופיט, הוא כל הזמן מושך באף) אבל בינתיים הוא נראה על המסך רק שותה ומעשן סיגריות.

* וולט, "I didn't retaliate because he's a much older man" על המכות שחטף ממייק. לוליק.

* הקומיקאי הג'ינג'י ביל בר בהופעת אורח חסרת חן או הומור (כאיש שסול שלח להתחזות כאיש העירייה). בחיי שאני לא מבינה בשביל מה דווקא הוא, כי בינתיים נראה שהוא נעדר כישרון משחק אמיתי, והדמות קיבלה תפקיד רחוק ממבריק. אולי תפקידו יגדל ויפרח כדי להצדיק את הכלום הזה…

* אהרון פול.

* ברצינות, פול, חשבונות הפסיכולוגית שלי יישלחו אליך.

* ברצינות #2, שלושה פרקים אל תוך העונה וכמות טקסט של 5 שורות בטוטאל ופול כבר זכה באמי מבחינתי.

* למה וולט לא הלך עם ג'סי? כי באמת הייתה לו פגישה. אבל גם משום שהוא יודע שאין דבר שהוא יכול להגיד או לעשות שיעזור לפינקמן והוא פשוט מתחמק מחוסר האונים (ומהאחריות, כמובן).

* ה-Product placements נהיים יותר ויותר חמורים. אם במקרה של משחקי המחשב פרק שעבר יכולתי להעלים עין כי הם שירתו את מטאפורת הזומבי, הרי שהפרק, את  הצ'יטוס (צ'י צ'י צ'י סאונד) אי אפשר היה לפספס. איכסה בלביכסה.

* דייויד איי סלייד כנראה צלם טוב יותר משהוא במאי. הוא העלה לטוויטר שלו את שני הפורטרטים הנאים הבאים.
 

* פרק עלוב או לא, העורך המוזיקלי שלה עדיין מדהים.

Fever Ray – If I had a Heart (מתוך הסצינה עם ה-GoKart ומאורת הסמים של פינקמן, כמובן). יא אללה, אפילו שם השיר משסע את הנשמה.

* לסיום, בגלל שהפרק היה כה מבאס. קבלו בונוס משמח שנתקלתי בו אתמול:
לבראיין קרנסטון ואהרון פול יש מסורת של הגעה בתחפושת למסיבות סיום הצילומים. גם השנה הם לא אכזבו.

אם היה משהו שחסר בדיון על הפרק הקודם, הרי זה הדיסקליימר הבא:
למרות מה שנדמה לעתים מהתלהבותי נוכח התוכנית, הצ'ק מוינס גיליגאן טרם הגיע בדואר, כך שעדיין אינני מועסקת על ידו רשמית.
הרגישו חופשי להיכנס בסדרה, וצאו מנקודת הנחה שאם אמצא לנכון, גם אני אעשה זאת בעצמי.

אה, וזהירות ספוילרים לפניכם.

באופן שדי הפתיע אותי לרובכם, ולהבדיל מתגובות הצופים בניכר, הייתה אכזבה די מרה מהפרק הקודם.
הגם שלא חשבתי שמדובר ביצירתם הטובה ביותר, או אפילו בפרק פתיחת העונה הטוב ביותר שיכלו להנפיק, מצאתי שזהו פרק מוצלח למדי בהתחשב בנסיבות.
כי כן, היו נסיבות, וכאלה שאני אישית לקחתי כמובנות מאליהן: פרקי תחילת עונה של סדרות מתח ופשע הם בהגדרתם די מאכזבים. בעיקר כשהם באים בהשוואה לאימפקט הרגשי של פרקי סיום עונה. ועל אחת כמה וכמה אם הם באים לאחר (נו, מילא, נקרא לו כך)"Cliff Hanger".

הסיבות לכך ברורות. הצופה יודע שיוצרי סדרה, כל סדרה, לא יחסלו את אחת הדמויות הראשיות שלהם בפרק הפותח את העונה. דברים כאלה שמורים לפרקי סיום עונה, או בסדרות אמיצות יותר – לאמצען.
אם דמות מרכזית מחוסלת בפרק ראשון של עונה, 99 מתוך 100 מקרים, זה בגלל שהשחקן פרש או הועזב על בסיס בעיית התנהגות ו/או חילוקי דעות פיננסיים וזו דרכם של הכותבים להתנקם בו (צ'ארלי שין, אני מסתכלת עליך).
במקרה האחד הנותר, זה יהיה כי הדמות מיצתה את עצמה מזמן.
יוצרים, וודאי יוצרים טובים, לא יוותרו על הדרמה והרגש שניתן להרוויח מדמות שעוד יש לה מיץ לאורך תקופה, לטובת ריגוש, הלם והפתעה רגעיים בפרק ראשון. אלה הם החוקים הלא כתובים של הסיפור הטלוויזיוני.
אנחנו יודעים זאת והיוצרים יודעים שאנחנו יודעים זאת.

ההבנה הדו-כיוונית הזו בסדרה כמו "שובר שורות", שנשענת על החשש העמוק והתמידי שלנו שכל אחת מהדמויות-המרכזיות-שאינן-וולט יכולה לסגור את הבסטה בכל רגע נתון, היא הרסנית.
בטח ובטח לאחר פרק סיום מצמרר ומופתי כמו זה של עונה 3, ובטח ובטח כשזה מגיע לדמות כמו פינקמן. כל כוחו של האימפקט הרגשי העצום של Full Measures נשען על המהלך שנעשה על נפשו של ג'סי, מהלך שהקהל חשש ממנו 3 עונות מלאות. מהלך שהבטיח שינוי ודרמה אדירים בהתפתחות הדמות. אף יוצר בר דעת, לא כל שכן וינס גיליגאן, יחסל דמות בדיוק לפני שהיא עומדת לעבור טראנספורמציה כזו. ודאי שלא סדרה שעוסקת בפסיכולוגיה של דמויות ובטראנספורמציות.
מתוקף הנסיבות הללו, כל מתח שיכלו יוצריה של "ברייקינג באד" לייצר ב-4.1 היה חייב להיות פאלצ'ה.

אי לכך, לפניהם עמדו שתי אפשרויות: לנסות להגניב עם פתרונות חיצוניים כמו מתקפת פתע של הקרטל המקסיקני או פשיטת משטרה, אבל אלו בהכרח היו מרגישים דאוס אקס-מאכינה-ים, או jump shark-יים (ולא, תאונת המטוס לא באמת הייתה דאוס אקס מאכינה אמיתית, כי כיוונו אליה כל העונה – ולא משנה אם הצופה הצליח לנחש זאת או לא, ולכן מהלך שכמוהו יכל לקרות רק בסיום עונה ולא בתחילתה).
או לפתור את הברוך באופן מינורי, בלי להסעיר או באמת להפתיע, אבל גם מבלי לחבל באמינות הדמויות והעולם הסיפורי.

אני שמחה שהם בחרו באופציה ב'.
מכירים את זה שאתם עומדים על קצה גג ביניין גבוה, הכי גבוה שאי פעם טיפסתם אליו, ולרגליכם תהום עמוקה? מנקודה זו, אם תקפצו לבניין ממול – תתרסקו, לכן אתם צריכים ללכת אחורה כמה צעדים (אחורה אבל לא למטה) כדי לתפוס מומנטום, ואז אתם מתחילים לרוץ ודופקים קפיצה (עדיף בסלואו-מושן) ונוחתים בבטחה בבניין בן אותו מספר הקומות שממול.
אז מבחינתי פתיחת העונה היא כזו.  בתקווה.

 ולשם מה ההקדמה הזו לפרק של היום?
ראשית, כי "thirty eight snub" הוא פרק פינקמן-צנטרי, ושנית, כי אורך רוח זה דבר משתלם והנה העסק מתחיל לנוע אט אט לכיוון נכון.
האמירה האחרונה היא די מוזרה בהתחשב בעובדה שכלום לא קורה בפרק הזה.

צריך לצבוע את התקרה בבז'.

Did that just happen?

הפתיחה הקרה של הפרק, קרי הסצינה שלפני אות הפתיחה,  מציגה לנו את וולט קונה אקדח מדוד בובי. או למי שלא צופה ב"על טבעי" – מסוחר הנשק הלא חוקי העונה לשם Lawson (טיהי), המגולם ע"י ג'ים ביבר (אם כי הליהוק שלו כאן מרפרר לתפקידו במערבון הטלוויזיוני "דדווד").

 הסצינה באה ללמד אותנו שמה שחשדנו שיקרה קרה ו-וולט הפראנואיד פיתח אובססיה לרצוח את גאס. תתחדש, חמוד.
מה שמעניין פה זה איזה אקדח וולט רוכש לעצמו. הוא רוצה אקדח גדול אבל זה גדול ובולט מדי במכנסיו ולכן הוא חייב להמיר אותו בכלי קטן יותר. מעבר לבדיחה פאלית יש פה אמירה על וולט בכללותו.
וולט בוחר בכלי נשק מקוצץ צ'ופצ'יק, המיועד לפחדנים שמשחקים מלוכלך. נו, לא מסוג הדברים שהייתם רוצים שיכתבו עליכם בספר מחזור.
זה, כמו גם הסצינות הבאות של וולט והאקדח, בא בסתירה גמורה לאיך שוולט רואה את עצמו – כקאובוי קשוח ו"מוצדק" – ומתפתח לסדרה של כאפות לאגו.

וכך מתחיל לו הפרק שכל כולו עוסק בנושא אחד. התמודדות. 3 אנשים שרדו את המפגש עם גאס בפרק הקודם, וכל אחד מהם מגיב אחרת.
וולט, כאמור וכצפוי, מגיב כיאה למגלומן מוכה OCD שלא יודע איך להתמודד עם איבוד שליטה, ומנסה להכניס את הדברים חזרה לשורה מסודרת, לתוכנית.
מייק המבולבל, כיאה לעובד נאמן שגילה מה עושים במקום העבודה שלו לעובדים נאמנים, שורץ בבר השכונתי ושותה (ומשתעל! וד"פ?).
וג'סי, שזו לו רק הטראומה האחרונה בשורה ארוכה של התעללויות פיזיות ונפשיות, מתפרק.
שום דבר כאן לא מפתיע או מחדש במאום, אבל יש לפרק בכללותו, אפילו שהיה מבדח מאוד, משקל רגשי יפה ותחושה מלנכולית גורפת.

גם הפרק הזה, כמו קודמו, נקרא על שם כלי נשק שמופיע בפתיח.
אבל, וזה המהלך השנון של הפרק, הנשק של וולט, להבדיל מזה של גאס בפתיחת העונה, לא עושה את העבודה.
ההלעגה של וולטר בפרק הזה מתחילה ברכישת האקדח הקטן, ממשיכה באימונים בישיבה בדירה על רקע תמונה של מדבר ובלבישת כובע (עאלק קאובוי), עוברת בהוצאת העוקץ מניסיון ההתנקשות ונחתמת ב-Bitch Slap הפומבי שהוא חוטף ממייק. אכן, Go home, Walt.
התוכנית הפחדנית וההיסטרית של וולט קורסת בין רגע, ללא כל מאמץ. ובסוף הפרק, להבדיל ממה שוולט קיווה, מייק והוא לא אחוקים. א-ב-ל, מייק אכן לא מרוצה מהסיטואציה בה הוא נמצא והוא לא מלשין לגאס על ההתנהלות של וולט (ולא ילשין בעתיד, אני מוכנה להתערב על כך), וזה אומר המון.

 למרות ההטעייה בכותרת ובסצינה הפותחת, העלילה המרכזית הפרק מתרכזת סביב התמודדותו של ג'סי.
גם הוא רוכש מפלצת (אבל להבדיל מוולט, המדחיקן האוטומטי, המפלצת שלו היא זעקה רמה לעזרה בדמות מערכת סאונד אימתנית), ומזמין את חבריו (וחברינו. התגעגענו!) לבוא לבחון אותה.
מבלי לדעת שזה תפקידם, באדג'ר וסקיני פיט עושים כמיטב יכולתם להיות הסחת הדעת האולטימטיבית בטימטומה.
בתור צופה, היה משהו חורק ולא משכנע בויכוח שלהם על זומבים במשחקי מחשב, בעיקר אם משווים אותם לחילופי דברים בסצינות קודמות עם השניים שהיו מדויקים ומצחיקים בהרבה, אבל האירוניה בשיחה עוברת חזק. גם ג'סי לא מבין על מה הם מדברים, וגם הוא לא מתחבר. הם אולי אלה שאוכלים את הראש, אבל ג'סי הוא הזומבי.

מערכת הסאונד, שמשמיעה המון רעש בלי תוכן, היא לא הדבר היחיד שג'סי קונה. הוא גם רוכש לו רובוט ניקיון (אק"א Roomba) שמסתובב על אוטומט ברחבי הבית, שואב אל הריק שבקרבו לכלוך.
אולי, בדומה לאקדח של וולט, השניים הם מטאפורה לבעלן ואולי לא, אבל באופן די מטורף, ולא משנה כמה מטופש היה ה-Roomba shot, הייתה לי אמפטייה עזה לרובוט הקטן, שהסתובב בין האנשים מנסה ללא הצלחה או סוף נראה לעין לנקות את הטינופת, וסופו להיות מפורק באלימות.

מה שמדהים זה שהעלילה "ג'סי עושה מסיבה כי הוא לא יכול לשאת להיות לבד עם עצמו" של הפרק, בפרט בהקשר של מסיבת הבית בת השלושה ימים, היא כל כך טחונה, ידועה מראש ומושכת תשומת לב למנגנון של עצמה, שהיא נדונה להיכשל. אבל היא לא, ויש לכך שלוש סיבות ברורות: אהרון פול, הפרצוף של אהרון פול, וכישרון המשחק של אהרון פול.
חפשו את התגובה שלו למשפט של סקיני פיט, "Nothing but good times ahead" – כשבבת אחת מתחלפת הפוזה של הבליין הקשוח במבט שבור של ילד מבוהל. בעדינות וללא הגזמה מצליח פול לגלם את נפשו של פינקמן כפריכה ממש.
ועל אף ה-none-story והבנאליות, השוט החותם את הפרק, בו ג'סי מגביר את המוזיקה ומצמיד את אוזניו לרמקולים החדשים שלו כדי שיאנסו לו כל חלקת שכל טובה, מהפך את הקיבה ושובר את הלב.
אנחנו יודעים את זה, צפינו את זה, ועדיין קשה לנו לראות את זה.

 גם שתי הנשים בסדרה עסוקות בהתמודדות.
מארי האומללה (בגילומה המתוק של בטסי ברנדט, שלא מקבלת מספיק קרדיט על עבודתה המצוינת) בוחרת ללבוש מסיכה של עליזות ואופטימיות, גם בפני עצמה, כדי לתמוך בבעלה, שמתעקש לדחות אותה מעליו ובונה סביבו קיר עשוי מאבנים. סליחה, מינרלים.
וסקיילר, ששוב מוכיחה שהיא ו-וולט מאוד דומים בשכלתנות שלהם, מתמודדת על ידי לקיחת אחריות ויוזמה. על פניו, בפגישה שלה עם בעל העסק לשטיפת המכוניות, האיש, הגבות והאגדה, היא זו שידה על העליונה. היא לא פראיירית, לא מפחדת לעבוד קשה, היא ערכה מחקר יסודי ויודעת בדיוק מה היא רוצה. אלא שהיא לא לוקחת בחשבון פקטורים נעלמים, כמו היחס הנזעם של בוגדן לאור התנהלותו של בעלה.
שתי הנשים חוטפות סטירה מצלצלת שמעליבה ומבהירה להן בדיוק היכן הן עומדות, כשהגברים שלהן לא משתפים אותן בחייהם.

הבעיה המרכזית עם הפרק הנוכחי, כמו גם עם קודמו, היא העובדה שהעלילות בו מאוד סטנדרטיות.
הפרקים יפהפים למראה, עשירים באופן נדיר בפרטים ומטאפורות, משוחקים להדהים ועשויים היטב, אבל אנחנו רואים "שובר שורות" בשביל לחזות במשהו מקורי לחלוטין גם בתחום העלילה, וזכר לזה עוד לא ראינו העונה.
אז thirty eight snub הוא פרק מילוי, כבד בסימבולים, שלא באמת קורה בו כלום שיקדם את הסיפור, והוא לא מפרקי המילוי המרטיטים ביותר שידעה הסדרה, אבל הוא מהנה להפליא והאימפקט הרגשי והאווירתי שלו מבטיח דברים טובים יותר והוא גורם לו להרגיש כמו השקט שלפני הסערה.

 אבל אל תטעי, "שובר שורות" יקירתי, שלושה פרקי חסד את מקבלת לפני שאני מתחילה להיכנס לפניקה וקונה אקדח.


הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

* מייק, מייק, מייק. האם כבר ציינתי את אהבתי אליו? מלבד העובדה שמרגש לראות שוב את פרצופו של פרנק האגדי מ"סוכן סמוי",  ג'ונתן בנקס עושה פה יופי של תפקיד. איזה כיף שהוא מקבל יותר במה העונה.

* הפרק שוב מעלה את השאלה המהותית למה פינקמן לא מתאבד? הוא לא חייב לדפוק לעצמו כדור בראש, הוא יכול להזריק אוברדוז של הרואין ולהפליג הרחק מכאן.
התשובה הראשונה לשאלה הזו היא זמן. בעולם הסיפורי עברו רק 4-5 חודשים מאז שג'יין מתה, ורק כשבועיים מאז שג'סי הפך לרוצח.
התשובה השנייה היא וולט – עד לא מזמן היה מר ווייט הסיבה העיקרית של פינקמן להיאחז בחיים. הרצון לזכות בהערכתו או לא לאכזב אותו (תלוי מתי בודקים) היה כוח הישרדותי מניע. כרגע וולט לא משחק שום חלק בחייו של ג'סי והוא פשוט רוצה למות. מתישהו בקרוב היוצרים יצטרכו לתת מענה משכנע לשאלה הזו.

* הבחור החדש שדומה לגאס. האם הוא אחיו? ההרמנו השני של לוס פויוס?

* אוה, מחברת האהבה של גייל, האם תצוצי בפרק הבא?

* על אף מה שאירע הפרק, עדיין: מייק ו-וולט נגד גאס וג'סי. לגמרי.

* לא יודעת מה אתכם, אבל השוט מאחור שבו רואים את ג'סי, פיט ובאדג'ר רוקדים למקצב המערכת גרם לי לצחוק בקול רם. כל כך עלוב, לבנבן ומדויק.

* אז מה, לא שטיפת המכוניות?
אני חושבת שעדיין כן. סקיילר רוצה, וסקיילר תקבל. וההוא עוד קרא לה "האישה של"? הוא הולך לאכול את המילים הללו לארוחת בוקר.

* ואפרופו, אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו סקיילר תגלה על פינקמן ותחטוף קריזה מוצדקת.
זה משהו שעתיד היה לקרות שלוש שנים, ועכשיו שהיא מתעקשת על הצטרפות לעסק, היא הולכת לקבל את הבן המאומץ לפנים. יהיה מעולה.

* הפרסומת של סול, אפילו שהייתה תלושה וכפויה ומרוצה מדי מעצמה במרחב הסיפורי, הייתה נורא, נורא מצחיקה.
סול רודף אמבולנסים במרומים. היה כיף לראות את השימוש הציני בתרסקות המטוס בצורה כל כך גראפית וזולה, עם ההטבות העתידיות שנופלות מהשמיים. So wrong, yet oh so right.

* הפיצה הענקית ללא החיתוך. מלבד העובדה שזו הייתה בדיחה נורא חמודה על חשבון עולם הצרכנות פוסט-איקאה, היא גם היוותה איזשהו ריפרור מבדח לאחת הסצינות האהובות בתולדות הסדרה,
וענתה על השאלה שהטרידה רבים. "איך, לעזאזל, הפיצה לא מתפרקת לסלייסים?!"

גבירותיי ורבותיי, בראיין קרנסטון!

* הפיצה מביאה את מספר הרפרורים לשלושה, ביחד עם Fuck you and your eyebrows והתרסקות המטוס (ואם לא סופרים את התתכתבות בפתיח ובשם, עם הפרק הראשון של העונה הנוכחית).
זהו פרק שני ברצף שהסדרה קורצת להיסטוריה של עצמה. בינתיים אני משועשעת (מה גם שכעסו של בוגדן היה חלק בלתי נפרד מהעלילה), אבל אם הסדרה לא תיזהר, זה בקרוב יהפוך למפגן נוסטלגי של אהבה עצמית. קו דק, חברים.

* פסקול הפרק הורכב ברובו ממוזיקה רעשנית ואיומה באופן מוקפד, ששום דעת לא יכולה להתקיים במקביל אליה. בדיוק מה שפינקמן רצה.
שיר הסיום "Digital Animal" של Honey Claws  היה מעולה בסוגו.

* המממ, האין רובוט הרומבה סוג של חיה דיגיטלית? אולי הוא מטאפורה לפינקמן ככולת הכול.

* לבסוף: חשבתי שזו רק אני, אבל מסתבר שעוד אנשים ברשת סברו כמוני ואף טרחו לעשות סקרין קאפ.
כנראה מהגעגועים לאהרון פול, איתו לא החליף מילה כל הפרק וחלק רק סצינה דוממת אחת במרחק פיזי ניכר, בראיין קרנסטון בתפקיד הזקן וההזוי במסיבה של פינקמן.
שמה כסף שזה היה רעיון של קרנסטון.

אי אפשר לטעות בגומות האלו

 בגלל שכמעט לא שמים לב לזה, אני מחליקה להם. אבל טיפה פחות נסתר וזה היה הופך להיות זחוח.
הישמרי לך, סדרה יקרה.