ארכיון הרשומות עם התג "ברייקינג באד"

איך מתחילים לסכם? איך ניגשים לדבר הזה בכלל?
באזהרת ספוילרים, כנראה…

PunchIce

Kill the blue ice!

סוף טוב הכול טוב
הכול היה צפוי בפינאלה של שובר שורות.
ברשימת המכולת שלי לפרק הסיום ביקשתי שארגמן נאצי יצבע את המדבר, שטוד ייאכל  ע"י חיית המחמד שלו, שלידיה תורעל בעזרת הפרודאקט פלייסמנט ההזוי בהיסטוריה, שג'סי יישרוד.
ביקשתי שוולט יגלה את ג'סי בהפתעה הדדית בקייטנת היטלר, שוולט יציל אותו, שג'סי יסרב לירות בו, שהסוף יהיה סגור ואופטימי.
וכך היה. כאילו וינס גיליגאן עבר על הוויש ליסט הקולקטיבי שלנו וסימן וי אחר וי.
בשביל סדרה שחרטה על דגלה את עקרון האי ודאות, שקנתה את עולמה בהתנהלותה הבלתי מתנחשת, שסחפה את דמויותיה וקהלה אל תוך עננת כאוס ושאבה אותנו לחור שחור אמוציונלי, היה בניקיון ובקשירת הקצוות של פלינה משהו מבלבל ומוציא מאיזון.
זה היה Underwhelming.

ידענו שזה עומד לקרות, כי הבחירה בסוף המשולש רמזה לכך. כמו בפינאלה המשולש של עונה 4 שבה פרק 11 יכל להיות סיום אפוקליפטי לסדרה, פרק 12 היה גשר ופרק 13 תפקד כמו פינאלה חיובי ומוכתם לסדרה.
אבל ציפינו מ"ברייקינג באד" לתת לנו לבנות סט של משאלות לב רק כדי לעשות דווקא ולחרב אותנו, כמו שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
ציפינו בחרדה לאפוקליפסה, חרקנו שיניים לקראת מרחץ הדמים.
סדרות פשע טובות, כך לימדו אותנו, נגמרות רע ומר. סוף איכותי הוא סוף ניהליסטי. הוא סוף אפל כמו חורף אלסקי ללא שחר. הוא סוף שתוקע סכין בבשר צופיו ואז מסובב אותה. ומעל מפזר חופן רייסין, ככה, בשביל הטעם הטוב.

והנה בא הפינאלה ומציע לנו סוף טוב, בהתחשב בנסיבות. סוף נקי וסגור בלי פצעים פתוחים שנותר ללקק, או תהיות קיומיות ומוסריות להתאבסס עליהן.
האם שובר שורות בגדה בעצמה? האם בגדה בצופיה?

בשבועות שקדמו לפינאלה הצופים העלו תיאוריות איומות בהן וולט ג'וניור נהרג, וולט רוצח את אשתו, הולי עולה באש.
סופים מזוויעים של פגיעה בתמימים, המתאימים לתפישת הבונטון השל סדרות האיכות בשילוב עם ניסיון להתעלות על האכזריות ששו"שו הראתה בעברה. סיום שיזעזע ויצלק. ומה יכול להיות גרוע יותר במצבן של כל הדמויות מלבד שואה גרעינית וגשם של קרפדות מעשי ידיו של הייזנברג, אל הנקמה?
וכי איך לא נצפה לרע מכל כאשר שו"שו יודעת איך ולא מפחדת להכאיב לצופיה?  כאשר זה מה שהיא עשתה בדיוק שני פרקים קודם?

הפיטץ' של הסדרה, אותו טאג ליין נדוש ובעייתי (שמובן באמת רק לאמריקנים פנסיונרים) , הוא שוינס גיליגאן רצה לקחת את מר צ'יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. זה היה המהלך העלילתי שאליו התחייבו יוצריה והתמידו לקראתו כל הדרך. מר ווייט, המורה, עתיד להפוך להייזנברג, הנבל. 
באותו רגע גורלי בטואג'ילי, כאשר מר ווייט, שאך רגע קודם התחנן על חייו של האנק, שולח את תלמידו לשעבר למות בייסורים בידי צוררים למרות שהבחור כבר לא מהווה סכנה או מכשול, ובפרט כאשר הוא ניגש אל אותו בן מאומץ שהרגע חרץ את דינו ומספר לו שיכל להציל את ג'יין ובחר שלא – זהו סופו של התהליך.
זה המעשה הראשון שנעשה כל כולו מתוך כוונת זדון, מסאדיזם שאינו משתמע לשתי פנים, מרוע טהור בלי שמץ אנושיות.
במעשה הזה אין טיפת וולטר ווייט, יש רק 100% הייזנברג, סחוט טרי.
 רשע לא מצוי בלחיצה על הדק או בהטסת מטוסך הישר אל מגדלי התאומים. רשע הוא בהחלטה, והתהליך הפסיכולוגי שהתחיל בטואג'ילי הסתיים שם.
ושם, ב"אוזימנדיאס", הסתיים גם המהלך שעבר על הסדרה. שם נגמרה "שובר שורות" האספרימנט הטלוויזיוני הגדול.

 ולכן "ברייקינג באד" יכלה לעזוב אותנו שם, באותו פרק, המומים וכואבים ללא נחמה.
כשנשאלתי מיד לאחר הפרק מה זה היה, עניתי "סדרה שמתנקשת בצופיה". כך זה הרגיש וכך זה יכל גם להיגמר – בפצע מדמם וכאב שקשה להכיל ושממנו בלתי אפשרי להשתחרר. אבל זה לא. האקספרימנט נגמר שם אך לא הסדרה.
וולטר ווייט הוא שובר שורות, ואנחנו ההרס האנושי שהותיר מאחור. ובפרק האחרון הוא חוזר בשבילנו.

Just get me home, I'll do the rest.
אם בסופו של הפרק הקודם, עם כניסתה של נעימת הנושא, פחדנו להעלות על דעתנו מה הן תוכניות הנקמה של הייזנברג ועל מי יכלה את זעמו הנורא

הרי שברגעים באותה מכונית קפואה שחלונותיה הסוגרים עליו נראים כמו מגשי קריסטל כחול, ניתנים לנו רמזים ראשונים.
הוא מתפלל לאלוהי הנרטיב שייתנו לו לחזור הבייתה ו-וינס מסכים ומפיל מפתחות הישר לחיקו.
הוא מניע את המכונית ואת הפרק האחרון לצלילי בלדה על אקדוחן היורה אמנם את דרכו חזרה, אך עושה זאת בכדי למות בזרועות אהובתו.

אבל אנחנו מפספסים את הרמז, וכאשר הוא פורץ בנונשאלנטיות מקפיאת דם , בשוט ארוך ומייסר, אל בית הזוג שוורץ נשימתנו נעתקת.
"הו לא, זה נכון", אנחנו נבעתים, "הוא הולך לרצוח אותם!" ולמרות שהם שני שמוקים פלצנים, ולמרות שהם בוודאי אשמים ביחס לא הוגן כלפי וולט, לא מגיע להם למות ככה.
וזהו הרגע הראשון והאחרון שמצליח להפתיע בפרק. שם מתחוור לנו שהייזנברג לא פועל מתוך תאבת דם, הוא בא אליהם כי הם הפתרון הפונקציונלי לבעיה שלו. ואם הנקודה עוד לא ברורה אזי האסימון נופל כאשר מתברר שוולט השתמש בשירותם של סקיני פיט ובאדג'ר, הנרקומנים הכה אכזריים שלא הצליחו להביא את עצמם למכור סמים שהם עצמם נוטלים לנגמלים.

"אני לא יודע איך להרגיש לגבי זה" מתוודה באדג'ר בפני וולט במכונית.
וסקיני מאשר ומוסיף "כל הדבר מרגיש מפוקפק, מבחינה מוסרית".
רוזנקרנץ וגילדרשטרן של אלבקרקי הם אנחנו הצופים, הם משמיעים את קולנו ומנסחים את תחושותינו. לגבי הסצינה שראינו הרגע ולגבי הסדרה בכללותה, שמאתגרת אותנו כל הזמן לבחון היכן אנחנו ממוצבים, מוראלית.
נו, לפחות אנחנו מרגישים יותר טוב ברגע שאנחנו מתוגמלים ע"י הסדרה (אגב, הוא נתן לכל אחד עשרת אלפים דולר. שזה נחמד והוגן בהתחשב בעובדה שהם היו עושים את זה גם בשביל אלף).

כרוניקה של מוות ידוע מראש
וכשם שהסדרה פונה לספר את חלקה החותם בשלבים סדורים וצפויים לנו לגמרי, כך וולט משתמש במהלכים הצפויים של יריביו כנגדם.
הרגלי שתיית תה קבועיים, הרגלים של הרג. תפישות כוח.
הוא יודע שלידיה והנאצים רואים בו איש גמור, שירד מכוחו ומנכסיו, אכול סרטן ופתטי שלא מהווה עוד איום והופך את זה לנקודת התורפה שלהם.

ובאמצע מסע הנקמה נגד הנאצים יש סידור אחרון שהוא תכנן לעשות. לחזור אל אשתו, לא להשאיר את הדברים כפי שנותרו אחרי אותה שיחת טלפון Skylerאיומה. לשקר לה בפעם האחרונה שקר לבן אחרון שלא נותר לו כסף, כדי להבטיח שפלין יסכים לקבל את המתנה מהשוורצ'ס.
והוא חוזר אליה בשביל לתת לה את טופס הלוטו, שהפרס הגדול שלו הם גופותיהם של שני סוכני משטרה ואפשרות שכה ייחלנו לה לקבורה מכובדת לדמות אהובה ולקצה קצהו של קלוז'ר עבור המשפחה המרוסקת.

ומעל לכול, גם אם לא תכנן זאת מראש, הוא שם כדי לומר לסקיילר את האמת לראשונה. וכמו שאותו שוט נפלא מרמז, לחשוף את עצמו בפניה. בפנינו.
I did this for me.
I liked it. I was good at it… I was alive.

ובאותו רגע אנחנו סקיילר.
חמש עונות חשדנו במניעיו של האיש, ידענו מבלי הוכחות חותכות, אבל עכשיו יש לנו הודאה, וסקיילר ואנחנו פורצים בבכי כי כל כך היינו צריכים את זה.
הו, כמה חיכינו לזה!
ורגע החסד שהוא נותן לה בכנות הזו, ובקשת הרשות העדינה מזכים אותו בהזדמנות לומר שלום להולי הישנה, הילדה שתגדל ותכיר את אביה בעיקר דרך הזוועות שתקרא עליו באינטרנט.

Hard working good partner, 50-50 partner!
ובסופו של יומו האחרון, וולט נוסע אל מחנה הארים ככול הנראה במטרה למות נפשו עם פלשתים ואם אפשר אז על הדרך גם להתנקם בג'סי. אם ההזדמנות לרצוח את תלמידו לשעבר תתפספס כי הוא לא במתחם, אז לכל הפחות לחסל לו את הפרנסה. פרנסה שעשה על גבו של וולט, עם המתכון של וולט ועל סמך המוניטין של וולט.
וגורלם של השניים קשורים זה בזה בעבותות ועל כן אזכור שמו של פינקמן הוא שמציל את וולט מכדור בראש ונותן לו הזדמנות להתאחד עם מפתחותיו ותוכניתו.
אך כמובן מעל לכול הדבר שולח אותו לחשב מחדש את הפיסה האחרונה בפאזל הסידורים האחרונים באלבקרקי. מציאות מסע הנקמה בפינקמן מתנפצת בפרצופו של וולט במלוא אכזריותה הנלעגת. ג'סי שיישתף פעולה עם נאצים? שיזום תוכנית בה ימשיך לבשל? כדי להתנקם בוולט? האם אי פעם הכרת את ג'סי?!
כאשר בנו המאומץ מובא לפניו, רק עור מצולק וקליפה חלולה, אזוק כולו ומושפל עד עפר, הכעס מוחלף בבושה עמוקה.
ומילותיו המלגלגות של ג'ק רק מזכירות לוולט מי היה השותף הטוב שלו, מי הלך איתו 50/50, מי היה חברו. מזכיר לו שהוא דווקא כן היה חובר לעכברוש מלשן, וכי ג'סי לא חיה, לעזאזל. והוא יודע מה עליו לעשות, בפעם האחרונה. הוא משליך את עצמו על ג'סי ומפעיל את מכונת הנקמה that he Macgyvered.
שוטף את רצפת וקירות הסלון של ג'ק בדם.
a_560x0ובסופו של הטבח, זהו ג'ק שמנסה למנוע כדור לראש בעזרת חביות של כסף, ופה זהו וולט שלא נותן לו לסיים את המשפט לפני שהוא משגר את הכדור לראשו. וולט לא רוצה כסף, הוא רוצה לגמור עסק. ולהבדיל מהרצח של האנק ואנדריאה, כאן המצלמה והסדרה מראות לנו את הפגיעה, מורחות את המסך באדום מנצנץ.

רציתם דם של נאצים בנקמה על השניים (וסטיב)? קיבלתם.

ובזכותו של וולט אנו זוכים לראות את ג'סי משתחרר משוביו, פיזית ומטאפורית, כשהוא חונק את טוד בשלשלאות שכבלו אותו במשך חודשים והפכו אותו לעבד ולחיית מחמד. ולטוד אין סיכוי מול השרשרת הנכרחת סביב צווארו משום שהיא מחוברת לגופו של ג'סי וניתנת להסרה רק במפתח שטמון בכיסו שלו. הו, האירוניה.

ולאחר שהוא משתחרר מהנאצים, וולט נותן לג'סי את האפשרות להשתחרר ממנו. להרוג אותו כנקמה מזקקת על כל העוול שעשה לו. זוהי מתנתו של וולט לג'סי.
אבל ג'סי הוא לא כזה. גם אחרי כל מה שהסדרה העבירה אותו, גם לאחר שהוכה והושפל על ידי כל העולם, גם לאחר שנשלט ע"י סדרה של גברים שניצלו את חיפושו אחר הדרכה, גם לאחר תהליך ארוך של דה הומניזציה שדרדרה אותו לכדי כלב, לכדי אונטר מענטש, גם לאחר כל זה ג'סי נשאר עם בסיס מוסרי חזק ורציחתו של אדם חלש כנקמה, גם כזה שהתעלל והתעמר בו שנים, זה לא משהו שהוא מוכן לעשות. (טוד לא נחשב, הוא היה ממשיך להחזיק אותו על רצועה).
גם לאחר שוולט מודה שהוא היה רוצה שג'סי יירה בו, ג'סי מסרב. הוא סיים לקבל הוראות, בטח שמוולט. ודווקא מעצם העובדה שסרב לקבל את מתנת השחרור של וולט, הוא משתחרר ממורו לנצח.
ואנחנו זוכים לרגע חסד אחרון בין השניים. אין כאן סליחה ואין כפרה, לוולט לא מגיע את זה, אבל ג'סי לפחות לומד, מההקרבה של מורו (שלמיטב הבנתו של ג'סי ייתכן ובא למתחם כדי להציל אותו) שוולט אהב אותו ככלות הכול. זה לא מספיק בשביל לתקן עוולות אבל זה לפחות קרוב יותר לאמת. זה יאפשר לבחור להמשיך הלאה בחייו ולא לשקוע בעבר, לא להתאבסס ולנתח עד דק את השנתיים וחמש העונות האחרונות. ואולי, אם ג'סי היה חזק מספיק כדי להישאר נאמן לעצמו למרות כל מה שעבר עליו, הוא גם חזק מספיק לבנות את עצמו מחדש, לבנות את עצמו דרך בנייה ועשייה של משהו טוב, פשוט ומועיל. זה לא סביר, אבל זה אפשרי, ועם האופטימיות הזערורית והזהירה הזו ננצח!

ובזמן שג'סי פורץ את שערי המתחם סופסוף חופשי משלשלאות הנאצים ומכבליו של מר ווייט, וולט הולך למעבדת העל שעזר להקים, למות בתנאים שלו, בניצחון קטן, בקצוות קשורים, לאחר ששם סוף אחת ולתמיד ליצירתו הכחולה, לאחר חשבון נפש ובינות דוודים והכלים הכימיים האהובים. במקום בו בנה לעצמו שם, חירב את משפחתו ואת סביבתו כדי להרגיש לשנתיים חי, שם הוא בשל למות בחיוך. שם הסדרה יכולה להיפרד סופית.


האם לוולט הגיע סוף כזה? האם הגיע לו שכסף הדמים שלו יעבור למשפחתו למרות הכול? האם הגיע לו להתנצל בהצלחה בפני סקיילר? האם הגיע לו לוודא סופית שאיש לא ייקח לו קרדיט על הקריסטל הכחול? האם הגיעה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו בהקשר של ג'סי? האם הגיע לו, קארמתית, שהתוכנית האחרונה שלו תצא לפועל כמעט ללא שינויים או תקלות?
לא.
אבל זה הגיע לסקיילר ולפלין ולהולי ולמארי ולהאנק ולג'סי.
ולעזאזל, זה מגיע לנו!
וולט, לראשונה בסדרה, פועל לתיקון עוול כשלפניו מינימום רווח אישי ולכן לראשונה התוכנית עובדת לו. לכן מה שכן משתבש, משתבש לטובה.

ואם וולט הוא "ברייקינג באד",  הרי שהוא חוזר לאלבקרקי  כדי לסגור קצוות עלילתיים, להשאיר אחריו גם משהו חיובי.
על כן הסדרה בוחרת לוותר על מרחץ הדמים של קורבנות חפים, אותה גלוריפקציה עצמית מפתה בסיומם של סרטים וסדרות דרכה ניתן לטפוח על השכם ולומר "אנחנו כה אמיצים, מחוספסים וחסרי רחמים! כמה אפלים ולפיכך מלאי משמעות אנחנו!" ובמקום זה, היא מוצאת  מקום לרחם על הדמויות ועלינו הצופים, ולסיים בתו אוהב. לתת לנו את הסיום הצפוי ביותר כי זהו הסיום שבלב פנימה רצינו. סיום "מאכזב" ובבה בעת הכי מספק שאפשר.

    ואם וולט הוא הסדרה, אזי אנחנו ג'סי.
וברגע האחרון, למרות שחשבה שתסיים את חייה בטבח גורף, שו"שו מקריבה את עצמה כדי להגן עלינו. חוזרת בה מתוכניותיה הציניות הרצחניות וחומלת. היא מטילה את עצמה עלינו ומחבקת אותנו בכל גופה חיבוק אחרון ואז מאפשרת לנו להתנער ממנה אחת ולתמיד. משחררת אותנו מכבליה ושולחת אותנו החוצה מצולקים אך עם מעט תקווה.
נוחי על משכבך בשלום, שובר שורות, יא גאון חולני.
אהבנו אותך ואת המוצר הטהור והחד פעמי שהפקת אבל עכשיו הזמן לגמילה.

זהו, אנחנו חופשיים.

זהו, אנחנו חופשיים.

****************************************************************************************************

 חברים, עברנו חתיכת מסע ביחד. תודה על המילים היפות והמחשבות המרתקות. אתגעגע.

אתם מוזמנים לדסקס נקודות, לשתף מימים וסרטוני וידאו מנחמים וניתוחים אלטרנטיביים בתגובות.
ייתכן ואכתוב מאמר על הסדרה בכללותה, אבל זה עלול לקחת זמן. זה גם עלול לא לקרות לעולם, כי דומה שכל הדברים נאמרו.
אני ממליצה לכם, במקום לרפרש עד האין קץ, פשוט להירשם למיילינג ליסט. אם אכתוב תקבלו הודעה עד אליכם.
בינתיים, ביי ביי, מיי בייבי בלו. 🙂

 

ספוילרים, דקה לפני הסוף, הישמרו!

Oh deer...

Oh deer…

Live free or die!

בדומה למהלך בעונה 4 , הפינאלה של העונה, ובמקרה זה גם של הסדרה, מורכב משלושה חלקים. אני לא מצליחה להיזכר במהלך כזה בסדרות נוספות (מוזמנים להזכיר לי), כי בדרך כלל סוף העונה מורכב משני פרקים (במתחכמות שבסדרות הפרק הלפני אחרון הוא הנפיץ והאחרון הוא האפילוג) אבל כאן אנחנו שוב מקבלים סיומת משולשת.
אוזימנדיאס הוא הפרק המשמעותי ביותר בתולדות הסדרה, מדינת הגרניט הוא הסידור המוקפד לקראת מהלכי הסיום, ו-פלינה יהיה הסיום הנפיץ ביותר הלכה למעשה. אי לכך ובהתאם לזאת הפרק השבוע לכאורה מרגיש כמו נפילת מתח. לא זאת בלבד, לאחר ההשלכות הפיזיות שהיו על הצופה בשבוע שעבר, יש תחושה של כמעט ניתוק רגשי, פוסט-טראומטי, תוך צפייה בפרק. אבל כל זה רק לכאורה כי בעצם קורים בפרק הזה כמה מהדברים המשמעותים ביותר בסדרה וזהו פרק פשוט נפלא.

נתחיל.
לאורך כל "מדינת הגרניט" שזורות סצינות שבהן הדמויות צופות בדמויות אחרות על מסך טלוויזיה.
זה לא חדש שאני אומרת את זה, אבל שובר שורות מתעסקת באומנות הסיפור המצולם באותה מידה שבה היא מתעסקת בפיתוח הדמויות שלה, ויש לה כמה דברים לומר על תהליך הצפייה ועל ציפיות הקהל ממנה ומסיום הסאגה.

1379943154_01notfun1

אנחנו פוגשים את הסדרה (כביכול) היכן שעזבנו אותה. עם רכבו של איש השואבים.
אך כאשר הרכב נעצר וממנו יוצא רוברט פורסטר המופלא (יאי!), אנחנו מגלים שגם סול לחץ על כפתור כיסא המפלט.
בחנות מלאת שואבי אבק ממשיים נחשף בפנינו פתרון הפלא האגדי של גודמן כמשהו מאוד יומיומי, עלוב למראה וגובל בשיעמום. לזוועתו של סול מתברר שהוא עתיד לחלוק חדר לשלושה ימים הקרובים עם וולט. "איך הוא מתמודד?" סול מברר לפני שהמנקה מפנה אותו ואותנו לצפות במוניטור.
היו אתם השופטים.

בסצינת מעבר קצרצרה שתפקידה להראות לנו בחטף את מארי האומללה אך המוגנת, אנחנו רואים שהנאצים פרצו לבית בעקבות מה שהוציאו מג'סי בעינויים. עוד בטרם הסצינה מתחלפת, אנחנו שומעים את קולו של פינקמן המתוודה, ואז עוברים אל הנאצים היושבים בסלון על בירה ונשנושים וצופים בו משל היה טסטמוניה בגמר הישרדות.

JesseonTV

שופט אתכם שופטים אותו

זו סצינה לא נעימה לנו, הצופים שאוהבים את ג'סי ושכאבו יחד איתו את המקרים שאותם הוא מתאר, ושכעת נאלצים לראות נאצים צוהלים.
ושוב קשה לא לחשוב שהסדרה באה חשבון עם מה שאמילי נוסבאום כינתה צופייה הרעים. אלה שבזים לג'סי הנמושה, העכברוש המלשין, משועשעים משיברון הלב שלו ומשתעממים מחשבון הנפש. לא באנו לפה בשביל לראות נקבה בוכייה מדברת על רגשותיה, באנו לפה בשביל גברים אנטי-גיבורים שעושים דברים באד-אסים! ממורמרים אלימים שבאו לברייקינג בד בשביל האקשן וקיבלו דיון משמים על השלכות.

יש משהו כל כך מחלל בלצפות בנאצים צופים בג'סי משחזר שניים משיאיה הכואבים של "שובר שורות" ומקטינים את הרגע ההוא שרצח את גייל, את הרגע ההוא שדרו שארפ נרצח. בזאת הם לא רק בזים לג'סי, הם בזים לסדרה עצמה והם בזים לנו, הצופים הטובים. וזה מחליא.

Look, ma, they mentioned me on the TV!

Look, ma, they mentioned me on TV!

וטוד, הו טוד, פותח את הפרק בלהקריפ לנו את הצורה, עת הוא מחייך למשמע שמו ועוד בקונטקסט הזה.
הוא לא מחייך כי הוא גאה שרצח ילד, הוא מחייך כי הוא גאה שהוא מקצוען, וכי דודיו עכשיו יודעים עליו שהוא מקצוען, והוא מחייך כי חברשלוג'סי דיבר עליו.  וכעת אם תסלחו לי, אמבטיית אקונומיקה מחכה לי.

שבתי.
מתחת לפני השטח, בחנות השואבים, וולט התזזיתי מחשב ומתכנן, אל מול עיניו המבועתות והמרחמות של סול. כל שנותר מהייזנברג הוא גבר פתטי ואשלייתי והחבית שלו. כמעט אפשר לשמוע את האינפומרשל. לאיחסון כסף, להמסת גופות ולשימוש כשולחן שירבוט מהודר. וזה עוד לא הכול. החבית ניידת ומתגלגלת לכל מקום ובעיתות בדידות קיצונית היא משמשת גם כאוזן קשבת וכתף תומכת. קנו עוד היום את חבית הפלא!

וסול, שתמיד הייתה לו חיבה מסוימת לוולט, או שמא הערכה, מרחם על האיש שלא מודע למצב האמיתי בו הוא מצוי ומשיא לו עצה: אל תעזוב את אלבקרקי. שיחת הטלפון לסקיילר לא זיכתה אותה והיא כעת השעיר לעזאזל עד שהייזנברג יצוץ. קח אחריות ושב בכלא.
אבל הדבר האחרון שוולט רוצה זה להינמק בכלא, אז הוא מסרב. הו, האירוניה, בכלא יש אינטרנט ושיחות טלפון וביקורים ואנשים אחרים מסביבך!
אבל עוד נגיע לזה.
וולט מחליט לקחת את העורך דין שלו איתו לניו האמפשיר, וכאשר זה מסרב, וולט שולף את ההייזנברג שלו ונותן הופעה שנקטעת במהרה לטובת שיעול אלים.
It's over… וכך, כנראה, יוצא סול גודמן האהוב את הסדרה, לפחות כדמות משמעותית לעלילה (אולי עוד נראה אותו בחטף במונטאז' סיום שיראה לנו איפה כולם כיום. אם יעשו כזה דבר)

משם אנחנו חותכים אל סקיילר, בסצינה שמרפררת אל הסצינה של וולט אצל הרופא שלו בפרק הפיילוט.
גם היא כמו וולט בוהה ללא תגובה, אך גם היא כמוהו בזמנו יודעת שהיא בצרות צרורות שאין לה שום דרך להימלט מהן.
בסצינה לאחר מכן אנחנו מגלים שהחוקרים (אף בי איי בשלב זה? מי יודע) עוקבים אחריה לראות אם היא נוסעת לאנשהו.
אבל חמור מזה בהרבה, סקיילר ואנחנו מוצאים את הנאצים בחדר התינוקות של הולי ומגיבים בזעקה בדיוק כמוה.
תניחו לתינוקת כבר, למען השם!!!
וטוד, פאקינג טוד השולח בנו צמרמורות, מאיים עליה בנימוס אופייני והיא ואנחנו נשבעים שלא לומר מילה על לידיה, אותה אישה שבכלל לא העלנו על דעתנו לציין לשוטרים. ובתומו של איום הוא נוגע בכתפה של סקיילר ברכות לוודא סופית את שיתוף הפעולה שלה ולגרום לנו להקיא קצת בפה.

ג'סי פלמונס מתעלה על עצמו בפרק הזה וממשיך לשרטט דמות מרתקת שתענוג מבחיל לצפות בה. מחד היא מקפיאת דם, מאידך מעוררת בנו סוג שלScreen-Shot-2013-09-23-at-8.50.19-AM-640x361 אמפתיה שנואה שקשה לנו לעכל. טוד באמת מכבד את וולט, הוא באמת לא רוצה להרוג את סקיילר, ומבחינתו הוא וג'סי עדיין אחוקים (כי היי, זה לא אישי. חוצמזה שג'סי אומנם השתנקר עליו  אבל טוד הפך אותו לעבד שלו, אז הכי פיטים) מה שהופך אותו ליותר סימפטי, איכשהו (לעזאזל איך?!?!) מהדוד ג'ק ושאר הנאצים.
והגילום העדין והטאצ'ים הקטנים שפלמונס מעניק לטוד, כמו הסרת המוך מעל מעילה של לידיה, הם שהופכים את ההופעה שלו לדורשת פרס אמי דחוף. טראגי שהוא מתחרה מול פול שמגיע לו את פרס מפעל חיים על פינקמן.
הסצינה בבית הקפה, המרפררת למפגש הראשון שלנו עם לידיה, מלמדת אותנו שהיא זו ששלחה את טוד ושהפרנואידית הרצחנית לא מרוצה מכך שלא חיסל את סקיילר. היא כמעט מפרקת את החבילה, אבל הוא מפתה אותה עם הקלף המנצח שלו – מת' כחול 92% מעשה ידי פינקמן להתפאר.

ומה באשר לוולט? הוא יוצא מלועה של משאית פרופיין הישר אל הבית החדש שלו – ניו האמפשיר. שממה קפואה שמן המחצב הטבעי שלה מסתתים מצבות והמוטו הרשמי שלה הוא "חייה חופשי או מות"! אחלה.
בבקתה עלובה, מרוחקת ומנותקת מטלפונים, אינטרנט וכבלים, וולט מוצא את הכלוב שלו.
אבל נו, הוא תמיד יכול לצפות ב-Mr. Magorium's Wonder Emporium. פעמיים. ובזאת כיסינו את הבדיחה היחידה הפרק!
התנאים קשים אך המנקה מודיע לו שאם יעזוב את השמורה ויילך אל העיירה שנמצאת כך וכך קילומטרים משם – הוא לא יחזור לשרת אותו.
ומה עושה וולט מיד לאחר שהמנקה עוזב? נכון, עוטה את כובע ההייזנברג שלו ומתעתד לרדת מהשמורה ולשים פעמיו אל העיירה.
המציאות הקפואה של הישימון בשילוב עם הסרטן מיד מבריחים אותו חזרה אל התנור. מחר.

במחנה הקיץ של הארים, טוד מחליט לתת לג'סי קצת בן אנד ג'ריס (על רקע קריאתו של ג'ק "רק שלא תקלקל אותו מרוב פינוק! אכן)
לגישתו של טוד אם השבוי עשה עבודה טובה, אם הוא היה כלב ממושמע, הוא יקבל ממתק. ואם הוא מבקש בנימוס אחרי שעבד כל כך יפה במעבדה, אז כן, למה לא לפרגן לו קצת שמי כוכבים? זה ביזנס, ואם כך אין סיבה שלא נהיה אדיבים זה לזה. שום דבר אישי.

ומה עושה עכברוש המעבדה? מה עושה חית המחמד המפונקת של טוד? מנצלת את נחמדותו כדי לברוח מהכלוב. כאילו איש לא גילה לה שהעבודה משחררת.
tumblr_mtk6y3KDJi1qb9jcko7_250

בנקודה זו, לאחר שעבר כשבוע של אימון בפתיחת אזיקים בעזרת אטב*, מתחיל מונטאז' הבריחה של ג'סי. גם אם ידענו שדינו להיכשל וסופו להיגמר רע, קשה לא לדחוק את ההיגיון הצידה ולהיסחף בהתלהבות המסעירה של העריכה הקצבית, המוזיקה הפועמת והטאץ' הנפלא שאהרון פול עושה את כל הפעלולים המתוארים בעצמו. וג'סי כה חדור חיים שוב שהוא פונה אל המנעול בקריאת COME ON,
BITCH! " שאנחנו נרגשים איתו.
נו באמת, אין מצב!" אנחנו קוראים בקול ובו זמנית משהים את החוסר אמון שלנו וממשיכים לעודד את ג'סי המפעיל יכולות פיזיות מרשימות ותושייה מעוררת השתאות. גו ג'סי גו! ראן ג'סי ראן!

היינו צריכים לראות את ג'סי אקטיבי. קשה לנו לקבל מישהו כקורבן חסר אונים לאורך זמן, אנחנוtumblr_mtk6y3KDJi1qb9jcko6_250 רוצים שייאבק, אנחנו רוצים  שיילחם על מצבו. גם בנו מכנן משהו מהרצון של דוד ג'ק באקשן ולא בבכי תמידי. אנחנו רוצים גיבורים אמיצים וכמו ג'סי לרגע היינו נאיבים לחשוב שאם יהיה שקט מספיק וזריז מספיק הוא יספיק לברוח לחופשי ולהזעיק את השוטרים אל אנדריאה וברוק. תנו לו לברוח בהירואיות או
למות בכבוד כמו האנק.
אבל הנאצים צופים בבריחה הגדולה שלו במוניטורים של מצלמות האבטחה וג'סי משלם את המחיר הכבד ביותר לאדם שחייו כבר לא חשובים לו אך התאבדות אינה אופציה.

ג'סי בחר להתעלם מהאיום הלא מרומז של התמונה, וטעה במה שנראתה כחיבה אמיתית של טוד אליו במחשבה כאילו משהו השתנה ביניהם, בציפייה לחמלה. אבל טוד עודנו פסיכופת מקצוען שלא בוחל באף אמצעי. וכך עולה ההתעללות בג'סי עוד שלב והוא מואלץ לראות עוד חברה שלו מתה, כשכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחרפן ולדפוק את ראשו עד זוב דם כנגד השמשה.
ולנו, הצופים בו צופה בסרט האימה של חייו, נותר רק לבהות המומים כשאהרון פול מוצא דרכים חדשות לקרוע לנו את הנשמה.

האם ג'סי אחראי למותה של אנדריאה הנאיבית להכאיב? באופן שלא מסיר אחריות מהרוצחים עצמם, ודאי. ואפשר לסמוך על ג'סי שיאשים בעיקר את עצמו. אבל קשה לשפוט גבר מרוצץ ועבד מוכה על חוסר היכולת שלו להפעיל שיקול דעת מספיק. הרצון להיות חופשיים הוא בסיס אנושי מסמא וקשה לדכא אותו. ובסופו של ניסיון הבריחה הכושל והשלכותיו ניתן לנשום לרווחה כי היאח, לנאצים שוב הצליח!

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

לשם מה היינו צריכים את זה? זה הלוא גובל בפורנוגרפיה אמוציונלית, בהתחרמנות עלילתית סדיסטית מהעינוי הבלתי נתפש של ג'סי.
הרצח הסתמי והמיותר של אנדריאה התמימה, שאך לפני שלושה פרקים שמחנו לראות כמה השתקמו חייה, מעמת אותנו עם המציאות האמיתית והלא זוהרת של עולם הפשע. אנשים חפים נפגעים ומוקרבים כלאחר יד. "שובר שורות" היא כבר לא הרפתקאה, פה זה לא ג'יימס בונד, ואלה אנשי עסקים קרים ומחושבים שלא מהססים לרצוח כל אחד. זו הבנאליות של הרוע.

וזה משרת כתזכורת אחרונה לצופים להתיישר על עצמם. ניחא שהזדהתם עם הנאצים כאשר הם צחקו על ג'סי המיבב, כי היי, מה לעשות, לפעמים נאצים מצחיקים. האם אתם עדיין מעודדים אותם להוציא את ג'סי להורג או להתעלל בו? האם אתם עדיין בעד האחים הלבנים שיירו לאישה חפה מפשע כדור בראש רק כדי ללמד את השבוי שלהם לקח, כל עוד הם לא מלשינים בכיינים?!

ואז הסדרה נוטשת את מה שנותר מג'סי למספר חודשים ועוברת להראות לנו מה עובר על וולט, מי ששלח את ג'סי אל אותן נסיבות מחרידות.
זהו הפרק שהפנטזיה הקולנועית והטלוויזיונית מתנפצת לדמויות, ולצופים, בפרצוף ומאלצת אותם להתמודד עם המציאות הקרה. כך שיחת הטלפון של וולטר לסקיילר בפרק שעבר לא באמת פתרה את צרותיה, כך הבריחה ההירואית של ג'סי , שבה הוא מתעל את מקגייוור ואת וולט, מורו הרוחני, מסתיימת בסטירה הכי מצלצלת שיש, וכך פתרון הקסם של סול, זה שיכול להעלים אותך ולבנות לך חיים חדשים מתגלה כמציאות איומה שבה אין מלונות פאר ותנאים מפנקים היאים למיליונר, והמחבוא האולטימטיבי הריאלי משמעו רק ריחוק, בידוד ובדידות נוראה.

אנחנו מוצאים וולטר שנואש לאינטראקציה אנושית, גבר רזה וחלוש שראייתו מתדרדרת. חולה סופני הנמק בגלמודותו. נקודת האור היא שהמשקפיים החדשות שאד, המנקה, מביא לו, הן היפסטריות. זה גם משהו.
הוא מתעדכן בחדשות אלבקרקי ובחיי משפחתו ושנינו מגלים שסקיילר המסכנה חזרה לשם הנעורים שלה, למברט (שהוא למרבה האירוניה, או כמחווה 1daef692-0573-4108-b4eb-e6801f75bc74_e5459489-571d-b197-0a04-005762e9a271_BB_515_UC_0315_0395של וולט בכוונה תחילה, השם שוולט בחר לעצמו, כך שהם עדיין מר וגברת). היא עומדת למשפט ועובדת במשרה חלקית בתחנת מוניות.
ואם המצב לא היה מדכא מספיק, אז מתחיל טיפול הכימו העצמאי ו-וולט משלם למנקה 10,000$ נוספים כדי שיישב איתו, אם לא לשעתיים אז לפחות לשעה. רק שיישאר וישחק עימו קלפים.
"?באחד מן הימים תבוא לכאן ותמצא אותי מת. ומה אז? מה אם אבקש שתיתן את הכסף למשפחתי?" שואל וולט " האם תעשה זאת?"
"ואם אומר כן, האם תאמין לי?" עונה לו המנקה ומוסיף לחלק את הקלפים…
"מלך!" הוא שולף. שני מלכים!

ואולי אין סמל קשה יותר לעליבותו ואובדנו של וולטר ווייט מהרגע שבו טבעת הנישואין מחליקה מידו. ובו במקום השראה מכה בו והוא מחליט לשלוח כסף למשפחתו בקופסת האנשור, אותו משקה מזין המוכר לכל חולה סרטן ומשפחתו, במשחק מילים צובט. הכסף שיבטיח ויגן על בני משפחתו.
אך כשם שהוא אינו יכול לסמוך על אד, הוא אינו יכול לסמוך על הדוור, אז הוא יוצא את השמורה בעצמו וצועד אל העיירה.

והופ, אנחנו פוגשים את וולט ג'וניור בבית הספר, באמצע מבחן, ולבי מחסיר פעימה כי זה מזכיר לי ימים נאיבים בסדרה.
אנחנו משערים שזו לא דודה מארי שמתקשרת אליו, ואכן מתברר שזו איזו גיברת בבר שוולט שיחד כדי שתתקשר.
"אל תגרום להם לגלות" מייעץ וולט כשמה שהוא בעצם צריך לעשות זה להתחנן שבנו לא ינתק. אבל וולט שוב לא קורא את המצב לאשורו.
מקיש לא נכון שבנו עוד איתו, כאילו וולט נתן לו איזו שהיא סיבה, ולו הקלושה שבקלושות, עוד לזכור לו חסד.
חושב שפלין בחיים יסכים לקבל את הכסף או כל "עזרה" אחרת מאביו הרוצח שפירק את משפחתו וסיבך את אימו. הו וולט!
והסצינה הזו מרפררת באירוניה פוצעת אל הפרק הרביעי של העונה הראשונה, כשוולט מסרב לקבל טיפולים כדי להילחם בסרטן ופלין צועק עליו:
"Then why don't you just fucking die, already?! Just give up and die."
מקור התפרצות הזעם ההיא בניסיון (מוצלח) לטעת באביו מוטיבציה ולעודד את הרצון להיאבק על חייו. כעת, שנה וחצי אחרי, פלין פשוט מייחל למותו.
ובאותה נקודה וולט יודע שהדרך היחידה שהוא יכול להגן על משפחתו, היא רק להסגיר את עצמו, למות ולהניח להם.
הוא מצלצל למשטרה ולא מנתק את השיחה כדי שיוכלו לאתרה.

כי בנקודה זו מה נותר מהאיש? וולטר – איש המשפחה, מר. ווייט – המורה המחנך או הייזנברג – הגאון הנורא, שלושת השלבים באבולוציה של הדמות? כמעט ולא כלום.  יש פה אדם שמצוי בניתוק מכל מה שאי פעם הגדיר אותו בפני העולם ובפני עצמו. ועם כל השנאה והכעס והבוז שלנו אל הדמות, זה שורף לצפייה.

וכל זה עומד לזכותה של הסדרה שמזכירה לנו גם בזעמנו הצודק שמדובר בבן אדם. רע ונפשע, חולה ושוגה, אבל אדם. וחובתנו כבני אנוש להשיר מבט ולראות אותו ככזה ולחוש גם הזדהות ורחמים גם בשלבים אחרונים אלו. זה הכלי היחיד שעוצר אותנו מלהיהפך להייזנברג, לטוד – האמפטיה.

והנה שוב יד הגורל, כנראה בפעם האחרונה, מתערבת בסיפורו, ו-וולט זוכה לצפות בטלוויזיה בגרטשן ואליוט מעניקים לו משמעות אחרונה לחיים. הם מוחים את זכרו של האיש ומבטלים את ההישג היחיד שעוד היה לו. מסכמים את "שובר שורות" ומכתיבים את סוף הסדרה. וולטר ווייט? כל תרומתו במשחק מילים דלוח בשם החברה. ומה באשר לקריסטל הכחול שגם חודשים לאחר שפרש למחבוא עדיין מופץ בשווקים הבינלאומיים? זה לא אומר דבר, מבטלת גרטשן, וולטר ווייט מת.

1379943397_nogoodverybadman2

בפרק הקודם ניחשתי שוולט ישמע על הקריסטל הכחול ששב ומציף את השוק ויקיש מכך שג'סי עודו בחיים. אני כבר בכלל לא בטוחה. וולט זועם כי מישהו מבשל טוב כמוהו את המתכון שלו ולוקח לו את כל התהילה, אך ייתכן והוא כלל לא מעלה בדעתו שמדובר בבן חסותו לשעבר.
כך או כך, באותו הרגע האיש מחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה, על כבודו, על תהילתו ועל מורשתו.
את חושבת שוולטר ווייט מת? אני אתן לכם הייזנברג שלא תשכחו לעולם!
השוטרים אומנם עתידים למצוא את הבקתה והכסף, אבל הם לא ימצאו את האיש שעושה את דרכו חזרה לאלבקרקי לקול מצהלותינו החצויות. יו גו, וולט ו-גאד דאמיט, וולט!
ולראשונה בסדרה, אם אינני טועה, נעימת הנושא המלאה מושמעת בתוך הפרק וטוענת אותו במשמעות ואותנו בציפייה, התרגשות ופחד.

מה שהסדרה עושה, דקה לפני היציאה לקרב האחרון, היא לסדר את החיילים שלה בקווים מקבילים.
וולט וג'סי נמצאים כמעט באותו מקום – בתחתית, בגיהינום, בבור במדבר ובחור בשממה, בכלא שאין ממנו בריחה, בסיוט הכי גדול שלהם.
ג'סי כבר היה שם בפרק שעבר, עכשיו רק מנעו ממנו סופית כל שביב תקווה, והפרק וולט הצטרף אליו במישור הפיזי והמנטלי. ולא ניתן שלא למתוח השוואה גם בין הצפייה של וולט בג'ק וחבורתו יורים ואז רוצחים את האנק, לצפייה של ג'סי ברצח של אנדריאה. שניהם קשורי ידיים, במושב האחורי של רכב – מאחורי מסך זכוכית, מוציאים יללה אילמת או זעקה חסומה, בחוסר אונים מוחלט. צופים שבויים. כמונו.

שהרי אם שתי הדמויות הללו התחילו את המסע הזה ביחד סופן לסיים אותו ביחד. סיפורן עתיד להסתיים באותו הזמן, זה אך מתבקש.
ולא אתפלא אם שתי הדמויות הללו, שנולדו באותו רגע בטואג'ילי כשבישלו יחד, עוד יעלו בלהבה ביחד.
אך במהלך כל הסדרה מובהר לנו כי אלה הן שתי דמויות שונות בתכלית, האם  ג'סי ו-וולט, ברגע האמת, יבחרו לצאת מהתחתית באופנים הפוכים? האם תפקידו של האחד להאיר באור הפוך את השני? או האם ג'סי הושחת כליל ויהפוך למיני-הייזנברג בעצמו?

כאמור, אני שונאת לנחש. המוח רץ בעשרים כיוונים שונים ואני לא מוכנה או רוצה להתחייב לאף אחד מהם.  זה מסוג הדברים שרק יגרמו לאכזבה צורבת, ולסיום הסדרה מגיע קצת יותר כבוד מזה.
מה שכן, המחשבה שוולט חוזר למתחם הנאצים כדי לחסל אותם (בין אם ימצא מישהו שנותר לחסל או לא, זו שאלה אחרת) ועתיד לגלות שם את ג'סי בהפתעה עושה לי נעים במיוחד. עימות אחרון בין השניים מתבקש ונדרש, אבל בא לי ששתי הדמויות לא יהיו מוכנות לכך וזה יוציא מהם דברים שהם לא תכננו.

Screen-Shot-2013-09-23-at-8.58.08-AM-640x346

שירת הברבור תהיה מדממת…

אז מה עכשיו? הלוא מכינים אותנו לאפוקליפסה.

הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה אומר שאנחנו רוצים לראות דם של נאצים שוטף את המדבר.
ולראות את טוד חוטף מידיו של כלבלב המחמד שלו.
ואנחנו רוצים את גלולת הרייסין משולבת בסטיביה של לידיה (בפרט אם תפגע בשיערה מראשם של סקיילר והילדים, חחחחטפו).
וזה אומר שאנחנו מייחלים לג'סי לצאת בחיים מכל הסיפור הזה ולגדל את ברוק הקטן במערכת יחסים שתשקם את שניהם. כי היי, למה לא? זה מתאים בול לג'סי כדמות ולמסלול העלילתי שלה. להציל את ברוק בשמם של כל הילדים שלא הצליח להושיע –  אחיו, הילד הג'ינגי' האילם, תומאס, קיילי הרמנטראוט, דרו שארפ ואת עצמו.
אבל מבט מפוכח יזכיר לנו שלברוק יש עדיין סבתא והרשויות בחיים לא ייתנו לו לעבור למשמרתו של הפושע הנרקומן, וזאת גם אם היה סיכוי קלוש שלא יילך לכלא, כך שכל שנותר לו הוא לחטוף אותו ולהוסיף טראומה לחייו ולחיי סבתו.
 וככול שאני מאחלת לשניהם את מערכת היחסים הזו, דומה שהנסיבות פשוט לא יאפשרו זאת. (יאללה, לחטוף את הולי היתומה!)
עד לפני שבוע האמנתי כי הייסורים שהסדרה מעבירה את פינקמן הצעיר מבטיחים באיזה שהוא מקום את הישרדותו, משום שאם האומנות לימדה אותנו משהו הרי זה שדמות שמשלמת על חטאיה היא דמות שיכולה למצוא גאולה, ומי שילם יותר על טעויותיו והחלטותיו בסדרה הזו? ועוד בכלא ליטרלי!
אלא שעם הירצחה של אנדריאה עולה פחד חדש.  בשלב הזה של עינויו ההולכים ומחמירים של ג'סי, מסתמן שהפיתרון היחיד שיביא לו שקט בחיים האלה הוא המוות. הסדרה אשכרה גורמת לי לייחל אקטיבית למותו… (מה שכמובן שוב גורם לי לחשוד שהוא ישרוד. סדרה ארורה)

ומה באשר לוולטר ווייט?
 המדען ששיתף פעולה עם הנאצים, כמו האיש מאחורי האלטר אגו שלו, עתיד לנסות להתנער מהם בעזרת תת מקלע. אבל בל נשכח שלווייט והאחים הארים מכנה משותף. וכי מה הם נאצים, אם לא גברים לבנים, שנולדו לעמדת עליונות, ועדיין ממורמרים על כל הזכויות שנשללות מהם? אנשים שנקודת המוצא שלהם טובה משל רוב האוכלוסיה אך עדיין אינם נוטלים אחריות אישית על הכישלון וחוסר היכולת שלהם לממש את עצמם? לזכור ולא לשכוח!
איזה סוף מצפה לו?
מה זה משנה? בין אם יירצח ע"י בנו המאומץ, יירד שאולה בעשן ירוק מעשה ידיו או ישתעל אט אט אל מותו בכלא, הסדרה יכולה לסמן לה ניצחון מהדהד. היא הצליחה לגרום לנו גם לעודד אותו עד הסוף המר ובו זמנית לאחל בכל מעודנו לנפילתו… והיא תותיר אותנו לבד לשפוט את עצמנו על כך.
לעזאזל איתך, גיליגאן!

כדי לשבור לכם את הלב בהכנה לשבירת הלב, הנה הפרומו האחרון לסדרה, נטול ספוילרים

 

וכאן השיר המלא, כי בואו נודה, המנה הקטנה הזו של כאב לא הספיקה לכם.


מחשבות, אבחנות ושאר ירקות.
* את המנקה האגדי מגלם בסטואיות אה-לה מייק רוברט פורסטר הנפלא (שאתם בעיקר מכירים מ"ג'קי בראון"). זה מגיע בתזמון מבדח שכן אני והקוראות מעיין ומיקה ניהלנו ויכוחון על האם שו"שו עושה או לא עושה הופעות אורח זולות. אסכם את הסוגייה כך: ברייקינג עושה קמיאוז, כמובן, אבל הם אף פעם לא זולים ולעולם לא נוצצים, היא מלהקת שחקני אופי איקונים שהיא מעריכה או שחקנים וקומיקאים שיש להם ארומה של בדיחה פרטית לתפקידי אורח, אבל היא לא מכניסה אנשים שהקהל הרחב יזהה ומנסה למשוך דרכם עוד צופים. יש לה קלאסה.
*לכל המפקפקים, אנחנו רואים שעבר לפחות שבוע מאז ג'סי התחיל לשחק עם האזיקים, כי הפנים שלו נרפאו משמעותית.

יתרה מזאת, הנה הסבר ביוטיוב איך אפשר להיחלץ מאזיקים משטרתיים בעזרת סיכה.

* הנאיביות של אנדריאה גובלת בטמטום בשלב זה. זה נכון שטוד נראה צעיר ותמים למדי אבל לפתוח את הדלת למכריו של ג'סי אחרי שלפני שבוע ביקר אותך הגבר הזה שעכשיו מופיע בכל החדשות בתור איל סמים רצחני? אני מניחה שהיותה אימא עייפה והחולשה שלה לג'סי מבלבלים אותה עד כדי טיפשות.
* מספר הטלפון של "המנקה" מוביל בחיים האמיתיים להודעה מוקלטת המוקראת ע"י רוברט פורסטר שמסביר על פעילות השירות ושעות הפתיחה של החנות. אוי, שו"שו, מה יהיה?

בגלל שאנחנו לקראת הסוף, ובגלל שהגוף כואב מרוב חבלה רגשית, הנה מספר דברים שישמחו את הלב.
*באיחור לא אופנתי ולאחר שורת הפסדים מעוררי זעם (להפסיד להומלנד זה באמת מבזה), ברייקינג באד סופסוף זוכה באמי.
ברגע ההכרזה כל הקהל באולם, ש-90% ממנו, במוצהר ובגלוי, מעדיף להיות בבית ולצפות בפרק של שובר שורות, מתפוצץ בשאגות שמחה. כולל המפסידים. מאוד אירוני, פואטי ומרגש.
והנה הקאסט החמוד שאינו יודע נפשו במבחר תמונות.

tumblr_mtkrlwPCn21sq7pofo4_500_zpsfab8b8f3 - Copy

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

tumblr_mtkj3v7U7b1qc32imo1_500 - Copytumblr_mtkdmxoPSa1qcc6lho1_500tumblr_mtjvwqGEme1s89mq8o1_500tumblr_mtkcmuOG4w1qjjy0zo1_500

*מסוחררים מהאמי, הקאסט המורחב של הסדרה התארחו לספיישל שכולו שושו אצל קונאן, מעריץ פנאטי וותיק של הסדרה.
!מדובר באחד הדברים המענגים, משמחים והמרגשים בהקשר הזה
http://teamcoco.com/video/full-episode-mon-9-23-the-cast-of-breaking-bad-and-musical-guests-los-cuates-de-sinaloa

אל תפספסו גם את הקליפ שמראה  מה עשו הקאסט בתום צילומי התוכנית.

http://teamcoco.com/video/conan-highlight-breaking-bad-cold-open

* אהרון פול התארח השבוע גם אצל ג'ימי קימל, ניתן לראות את הריאיונות המלא כאן: חלק א חלק ב חלק ג
אבל הקליפ הזה הוא השוס האמיתי

ברור שהכישרון הסודי של אהרון יהיה קשור לכלבים. ברור!!!!

* ברייקינג באד לו התרחשה רק בפייסבוק.  זה יתפרסם בטח מתישהו במהלך היום.
http://happyplace.someecards.com/topic/breaking-bad-on-facebook/newest

* הפודקאסטים  הנפלאים בהנחייתה של קלי דיקסון, עורכת הסדרה.
עוד לא יצא לי להקשיב להם העונה, אבל בעונות קודמות היה מדובר בהקשבת חובה לכל מעריץ ולכל מי שמתעניין בעשייה קולנועית וטלוויזיונית. והשנה הם ארוכים במיוחד, אז התענוג הוא כפול.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-5

* קישורים לצפייה ישירה בטוקינג באד
http://fanstash.eu/Watch/Talking-Bad-2216-Season1-Episode7-20551.html

אני יושבת מול המחשב זה זמן מה, אחרי שצפיתי בפרק פעמיים, ולא יודעת איך להתחיל.
חבר אנגלי הציע לכתוב את הביקורת בשמי, כדי להקל עליי, אז הוא העביר אותה בגוגל טרנסלייט. ושלח לי בוואטסאפ.

S514_Review
במידה והביקורת הזו לא מיצתה את תחושותיכם, הנה הביקורת המלאה שלי. ספוילרים וכאלה, אתם יודעים…

TragicMask

קשה לי לכתוב. מאתמול מלווה אותי בחילה תהומית, כזו שנובעת מקיבה מהופכת שמולאה בריקנות.
כמה מביך. זו רק סדרת טלוויזיה, לעזאזל, אבל זה המצב. הסדרה הזו ניערה אותי והותירה אותי שכובה על הקרקע המדברית, ראש במקום אחד, גפיים פזורות לכל עבר, מביטה חסרת אונים באמפרייתי הקורסת.
ידענו שכל זה מגיע, כבר שש שנים אנחנו יודעים, אבל כמו רכבת שירדה מהפסים ודוהרת בלתי ניתנת לעצירה אל עבר חוות שפנפנים, אין שום דבר שיכול להכין אותנו לרגע הפגיעה.

על אף הדרך שבה נקטע הפרק שעבר, אוזימנדיאס מתחיל בימים טובים יותר. לכאורה כדי לתת לנו שתי דקות של חסד לפני ששומטים לנו את הקרקע, אבל למעשה כדי למתוח קו ישיר בין הפרק הראשון ואיפה שאנו מצויים היום.
בכלי תמים למראה מבעבע נוזל שמגיע לרתיחה אלימה. וולטר ווייט וג'סי פינקמן מצויים בסשן הבישול הבכור ו-וולט עומד לשקר לאישתו את השקר הראשון. שם, כך, הכול התחיל. בשקר קטן שסיפר לעצמו. האיש התמים למראה שרותח מכעס ומרמור משלה את עצמו ואת סביבתו שניתן לשלוט על הסיטואציה כמו אקספרימנט כימי. כך הוא מתעקש להתפשט, כביכול כדי להפריד בין עסקי הסמים וחייו הפרטיים, וכך אותו שקר לבן על בוסים והחרקים שתקועים להם בתחת.
הימים, אותם וולט עתיד לשנות לנצח בעזרת אותו שקר מדברי, אכן יפים יותר. ימים של תקווה והתחלה חדשה ושל תינוקת בדרך. ימים של ניצחונות קטנים על רווח של 9$ והזמנת פיצה במבצע 1+1. ימים של משפחה.
אבל הם נמוגים ומתאדים מול עינינו בזה אחר זה ומותירים אחריהם רק את הזירה שבה הכול התחיל ובה הכול עומד להסתיים.
וולט של אז, אב ובעל רך, אוהב, מתחשב, הוא לא וולט של היום. וולט של אז עוד לא אהב את ג'סי, אך עשה ככול יכולתו להציל אותו, האיש הזה כבר לא אותו איש, וסביבתו לא נותרה כשהייתה.
tumblr_mt7ac1rT1r1qltc1qo1_500

הפרק עצמו נפתח  בצלילי היריות של המטח שחתם את הפרק הקודם ואז מופיע בפנינו אותו פריים מדברי שבו הסתיים הפתיח הקר.
הרכבים מתממשים לנגד עינינו לאחר שהיריות נדומו ורק אז המצלמה מעיזה להתקרב.
על הקרקע, כמו שחשבנו, שכוב גומז ללא רוח חיים. האנק לעומתו ספג ירייה לרגל ונאבק כמו באדאס עד השנייה האחרונה. באקט שמרפרר אל אותו קרב מיתי בינו לבין התאומים המקסיקנים, האנק זוחל אל עבר רובה וכדור בקדמת הפריים… אך הדוד משה מקדים אותו.

Hank

Tell Mary I said they're minerals.

שנייה לפני שהוא משגר כדור לראשו של האנק, וולט מצליח לעצור אותו ולהתחנן. לא סתם להתחנן,  אלא גם להציע לנאצים את כל כספו.
ולרגע אנחנו מתפתים לחשוב שוואלה, אולי וולט שוב עשה את זה, הצליח לתמרן את הסיטואציה לטובתו. אולי לא מצב אידיאלי, כי מי רוצה לבנות אמפריית סמים בדם יזע ודמעות רק כדי לתת את כל הרווחים לנאצים, אז נו, סקונד בסט!
אבל שריידר יודע. הוא יודע את מה שהכימאי הגאון לא מצליח להבין. אי אפשר לתמרן הכול ואם הלכת לישון עם נאצים וקריסטל מת', סביר שתתעורר לסיוט הכי גדול שלך.
You're the smartest guy I've ever met, and you're too stupid to see he made up his mind ten minutes ago
הנאצי כמעט נותן לו לסיים את המשפט הבאדאסי שלו (דו וואט יו האב טו ד…) לפני שהוא דופק בו כדור שפגיעתו נחסכת מאיתנו בחסות לונג שוט.
וכך האנק, אייסאק שרדר בשבילכם, יוצא את הסדרה עם הכי הרבה כבוד שאפשר ובאופן הכי נקי. מה שלא ניתן לומר על הדמויות האחרות.

WaltPain

King of kings

מה שחשבתם שהולך לקרות, הזהיר ג'סי את האנק וגומי לפני שני פרקים, ההפך מזה הוא מה שיקרה. ובפרק הזה שהוא כולו התנקזות של חמש עונות לכדי נקודת שיא מבעיתה אחת, זה בדיוק מה שהדמויות ואנחנו הצופים מקבלים.
סקיילר שרצתה להגן על ילדיה מפני האמת, ג'סי שרצה לשים סוף להשתוללות של הייזנברג, האנק שרצה לנצח את גיסו, מארי שביקשה צדק לבעלה… ו-וולט, שרצה לשמור על משפחתו ולתת להם את כספו. כולם קיבלו את ההפך הגמור ונדונים לחיים שלא דמיינו ביקום בלהה מקביל לחלומם.

וכך, עם הכדור שמסיים את חייו של שריידר, וולט צונח אל הקרקע וראשו הקבור בחול, כמו זה של פסלו של אוזימנדיאס, נידון לשכב ולהביט בבעתה במה שנותר מהאמפריה שלו, כשנאצים לוקחים את כספו ומגלגלים את גיסו ואת הסיכוי האחרון לאחדות משפחתו אל קבר שאת הקואורדינטות שלו כבר איש לא ימצא. ובראיין קרנסטון, הו בראיין קרנסטון, שוכב שם אילם מאימה ונראה כמו מסכה של טרגדיה יוונית, כשפיה פעור באופן גרוטסקי להכאיב.
(וכן, הוא מגיב בדיוק כמו שגאס הגיב לרצח של מקס)

אבל עד מהרה וולט מוצא שוב אחיזה בחייו, דרך השעיר לעזאזל הקבוע שלו, האנדרדוג האולטימטיבי, הביטץ' לעת מצוא. ג'סי פינקמן.
חשבתי שאם וולט איבד את האנק ומשפחתו, הוא לא יוכל להביא את עצמו להמית את בנו המאומץ. אבל טעיתי.
לא רק שהוא לא מתחנן על חייו, הוא מתעקש על מותו. בוהה בו שעות מתחבא מתחת לרכב ומתכנן נקמה על מה שג'סי עשה להאנק.
הו כן, זה ג'סי האשם, על כך שהשתנקר ועירב משטרה. כל זה לא היה קורה לו רק שמר על פיו סגור.
וג'סי האומלל, שראה את וולט מציע את כל כספו היקר לו מכול כדי להציל את בן משפחתו, טועה לחשוב שבתחנונים אילמים וולט יחוס גם על חייו.
אבל לא. וולט רוצח את ג'סי במדבר. זה לא משנה שג'סי עוד לא מת, וולט גזר עליו גזר דין מוות בייסורים, ללא חרטה ומבלי להתבלבל (וזהו דווקא טוד, מי שהימרתי שיציע לירות בג'סי, שמציל אותו, לפחות זמנית).
וכאשר ג'סי עוד נאבק כשהוא נגרר משם וולט יודע איך לרצוח אותו שוב.
I watched Jane die הוא אומר לתלמידו ההמום ומשמיט כל פרט שאולי ילמד על מניעיו באותה העת, מכחיש ומאפס את העובדה שאי פעם אהב את ג'סי.
וכך, מבלי למצמץ ובכוונה הזדונית ביותר, וולט פורק מעל חזהו את סודו הנורא ביותר עד שכל האוויר יוצא מג'סי והוא נלקח משם ללא רוח חיים.
מביט דרך שמשת המכונית במורו לשעבר שניצב באבק מיתמר.

רק אז, 19 דקות אל תוך הפרק, יוצאת הסדרה מההלם שבו היא מצויה בו ונזכרת להעלות קרדיטים.
וולט מוכן לנסוע עם חבית הכסף שלו ולאסוף את משפחתו לפני שאמת על האנק תתגלה. אבל לסדרה יש תוכניות אחרות עבורו וכך הוא מוצא את עצמו מגלגל את החבית שלו לאורכו של המדבר האכזרי משל היה סיזיפוס (אבל, היי, לפחות הוא למד שראוי לגלגל חביות ולא לגרור אותן), לצליליו האירוניים של הדבר הכי קרוב לאתנחתא קומית בפרק.
הזמנים נהיים קשים אז קח את יד אהובתך, הסדרה והשיר מלגלגים, ואמור שלום לכולם. את יד סקיילר הוא לא יוכל לקחת, אנחנו יודעים, והוא יוותר רק עם אהובתו, חבית הכסף והחטאים, ולא יגיד שלום לאיש.

WaltPPants

המכנסיים מהפיילוט מוסרים דש

באותה העת, בשטיפת המכוניות, מארי צועדת בניצחון אל משרדה של סקיילר לשיחת תוכחה וניעור. וכל שנותר לנו לעשות זה לפעור פינו באופן גרוטסקי אל מול האירוניה מעוררת הקבס על הפער שבין מה שמארי חושבת שקורה למה שבאמת קורה. אנו צופים בסקיילר האומללה שמגיעה לרגע שעשתה הכול כדי למנוע ובשלב נוסף בהתפוררות הבלתי נמנעת של משפחת וויייט. ואותם תריסים במשרדה מעבירים אותנו מהמלכוד שבו סקיילר מצויה עת מארי מכריחה אותה לספר את האמת לפלין, אל הכלוב הממשי שבו ג'סי מצוי.
מצונף בפינה, מוכה ואזוק, אנחנו מוצאים את פינקמן בתחתיתו של בור קר ואפל הלקוח הישר מסרטי אימה. זוחל בעליבות מכמירה כדי ליצור מרחק נלעג וחסר חשיבות בינו לבין מענו. הוא חושב שהוא נמצא הכי נמוך שאפשר, רק כדי לגלות שבכלל עוד לא ביקרנו בקומת המרתף. כי לטוד, הו טוד, הילד הכי מנומס בשכונה, יש תוכניות אחרות לגביו. תוכניות שגיבש עוד במדבר. וברכות לג'סי פלימונס הנפלא על שיצר דמות כל כך מבלבלת ומורכבת ומקריפה שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר. האם הוא אוהב את לידיה, האם הוא אוהב את וולט? האם באמת? או שמא זו העמדת פנים עצמית של פסיכופת? האם באמת צר לו באובדנו? אולי הוא מחבב את ג'סי ומזדהה איתו (היי, הוא קורא לוולט מר ווייט בעקבותיו) או אולי הוא אך ורק משתמש בו כי עינויים זה כיף וכי לידיה רוצה כחול?

אבל לדידו של ג'סי זה פחות מורכב. זוכרים את ההעמדה משבוע שעבר? טוד הוא השטן, וג'סי? ג'סי נמצא בגיהנום.
tumblr_msu8826vPa1rrsduno1_1280-550x317
קבור בבור עינויים, קשור ברצועה כמו כלב ונדון לעבדות ארוכה בשגרת בישול שכל כך הרבה פעמים ניסה לברוח ממנה, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. כמו מה שהקרטל תכננו עבורו, רק הרבה הרבה יותר גרוע. אבל היי, לפחות, בין סשן עינוי לסשן בישול הוא יכול להתאבסס שוב ושוב על חלקו של מי שעד לא מזמן היה אביו המאמץ ברגע הכי קשה בחייו. כזה כיף כיופה שצריך לבנות מתקן בהשראתו בלונה פארק.
אבל להבדיל משאר הדמויות בסיפור, זה מה שג'סי ייחל לו.
רצית שפיטה ועונש? קיבלת, בייבי. בית הכלא הכי איום שיכולת לשער בסיוטיך הגדולים ביותר. מנוהל ע"י נאצים

JeseeGimp

Dammit, Todd, how many times? A gimp is not a pet!

אוזימנדיאס הוא פרק ברוטאלי שמכה בדמויות ובצופים ללא רחם, אבל ברובו המוחץ הוא לא מראה לנו זאת.
אנחנו פוגשים את קרב היריות לאחר שהסתיים, המראה של הרצח של האנק מוסתר מאיתנו, אנחנו לא חוזים בסקיילר מספרת לוולט ג'וניור את האמת על אביו, אנחנו לא רואים את ג'סי מעונה.
ריאן ג'ונסון ומוירה וולי בקט, הבמאי המדהים והתסריטאית הנפלאה, בעורמה רבה מדגימים לנו שלא צריך לראות את הפגיעה כדי לחוש אותה. כי החלק הקשה מגיע אחרי. לא בהנחתת המכה, אלא בהשלכותיה. כשאנשים שאלו למה לעזאזל הסדרה עוצרת ברגע השיא של קרב האקדחים, טענתי שזה משום  שהיא לא באמת מעוניינת באלימות אפית. כלומר היא כן, אבל היא הרבה יותר מעוניינת  בהשלכות של מוות. בעידן של טלוויזיה שמתחרמנת מאוברדוז של אלימות פורנוגרפית במסווה של אמירה (כאילו ברוטאליות כשלעצמה היא אמירה), ברייקינג בד בולטת כיחידה שבאמת מוכנה לתת לדמויות ולצופים שלה לשלם את המחיר על אלימות.

ובמעבר מהסיוט של הבן המאומץ, אנחנו עוברים אל זה של הבן הביולוגי. אולי גדולת החרדות עבור צופי הסדרה שרואים, ובצדק, בילדי משפחת ווייט את שתי הדמויות החפות מפשע היחידות בסדרה.
השיחה עצמה, כאמור, נחסכת מאיתנו לטובת חוסר אמון ובלבול של פלין שבא אחריה. רק נסה לנשום, באמת?!
ומה שיפה בתגלית של וולט ג'וניור על שני שלביה הוא שהוא מתחיל אותה כמו כל נער מתבגר כפוי טובה הכועס על אימו ומגן על אביו. אז אם שיקרת אז, אולי את משקרת עכשיו, הוא יורה בה את חצי הבוז שלו כאילו שסמנטיקה תציל אותו. ורגע, אם שמרת את כל זה בסוד, את בעצם גרועה כמוהו!
וולט ג'וניור חווה אובדן של אחת משתי הדמויות החשובות בחייו והאינסטינקט הראשוני הוא להכות את הדמות השנייה, למרות שפלין יודע כבר הרבה זמן , שמשהו לא בסדר עם אבא.  זה כל כך טינאייג'רי, זה אך אנושי.
אבל כאשר הוא ואימו מוצאים את וולטר המאובק בסלון, וזה מנסה כמו בימים עברו לדרוש שיבטחו בו שוב, האמת המתגלה בפני ג'וניור בלתי ניתנת להכחשה. וולט הרג את האנק, גם אם זו לא האמת המלאה, זו השורה התחתונה. וולט, הלכה למעשה, כרה להאנק את הקבר.

אין ספק שמכל הסצנות הקשות שמונחתות עלינו אחת אחרי השנייה ללא הפוגה וללא חמלה הפרק, הברוטאלית ביותר היא זו המתרחשת בבית משפחת ווייט, המרפררת אל הפלאשבק בפתיח הקר.  מה זה קר, מקפיא!
אותו סט סכינים ואותו הטלפון, רק שהפעם השקרים של וולט לעצמו אינם לבנים ואינם משכנעים, וסקיילר מרימה את הסכין במקום את השפופרת (לצורך העיניין זו שפופרת). במטרה לשים סוף לטירוף

 SkylerCut1SkylerCut3
וזוהי הסצינה היחידה שמראה את הפגיעה עצמה. כלומר, כמעט. כשסקיילר פוצעת את וולט זה מרגיש כאילו חתכו לנו בבשר החי, אבל למעשה ראינו שוט של תנועה ושוט של יד פצועה, ללא נעיצה (ודרישת שלום חמה גם לפסיכו).
מה שמתפתח משם היא סצינת האלימות המשפחתית מהקשות, הריאליסטיות והמבעיתות שראיתי בחיי. במצלמה דינאמית, תנופתית ובבליל מבהיל של קלוזאפים וחפצים מחודדים באאוט אוף פוקוס, ריאן ג'ונסון גורם לנו לשכוח לנשום. עד שפלין סופסוף מבין מה קורה לו מול העיניין ובוחר את הצד של אימו. הוא מציב את עצמו חומת מגן בינה לבין אביו, לקול צלילי הבכי של הולי הקטנה,
WHAT THE HELL IS WRONG WITH YOU, וולט שואג.  WE'RE FAMILY!
אם לא היינו בעיצומו של התקף חרדה המשפט הזה בוודאי היה מצחיק אותנו.

כשפלין קורא למשטרה (זוכרים את הימים שהוא כעס על סקיילר שהזמינה משטרה?), וולט נסוג ובאקט אחרון של היאחזות בפיסת משפחה הוא חוטף את הולי ויוצא איתה את הבית. המראה של סקיילר המגואלת בדם הרצה אחריו (עם אותו פה פעור), והמראה של התינוקת הבוכייה על ברכיו מצטרפים אל אסופת המראות הטראומטיים שהפרק נתן לנו ומביאים לכדי שלמות את הרגע הכי גרוע בחיים של שלושת הדמויות.

Myfamily

תמונה לאלבום המשפחתי

בסצינה לאחר מכן, אנו שוב רואים את וולט הרגוע, השפוי, מדבר אל תינוקתו ברכות והומור תוך שהוא מחליף לה חיתול, ממש מופת לנורמליות.  אלא שלהולי הקטנה, במפגן משחק חומץ לב שמאפיל אפילו על המשחק המופתי של קרנסטון וגאן הפרק, יש רק מילה אחת בראש.
מאמאמא, היא חוזרת שוב ושוב.
כן, כן, זה הכול מאוד נחמד, אבא, אבל איפה מאמאמא? תביא לדבר עם מאמאמא.
והילדה הזו שקטנה מדי מכדי לקנות בשקרים מחזירה את וולט לפוקוס ומעמתת גם אותו עם האמת. ברכות, וולט, איבדת את משפחתך.

הסצינה הבאה מוצאת את משפחת ווייט המרוצצת בביתה, כשהמשטרה עומדת לפתוח מצוד אחר האב והבת החטופה.
כאשר וולט מצלצל והמשטרה מאזינה אנחנו מקבלים את הסצינה הקשה האחרונה להפרק.

איזו שיחה מוזרה, אנחנו חושבים לעצמנו, כשוולט פותח במסכת האשמות כלפי סקיילר. וולט לא מדבר ככה, בבוטות כזו, בשפה הזו…. מצד שני, אולי זה הייזנברג, באחד מהנאומים הדלוזים שלו?
והמצלמה מתרכזת על פניה ההמומות של אנה גאן הנהדרת, שעומדת שם, קורבן של בעלה ואם אכולת דאגה, וסופגת את המונולוג.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך! למה את לא יכולה לעשות מה שאומרים לך? זה הכול אשמתך. זה מה שיוצא מהחוסר כבוד שלך.  הזהרתי אותך במשך שנה, אם תרגיזי אותי, יהיו לכך השלכות!" ולאט, לאט, תוך שסקיילר החכמה מבינה זאת, גם אנחנו מבינים (לפחות, רובנו) וולט שוב עושה הצגה. הפעם לא בפני עצמו או בפני משפחתו, הפעם הוא עושה הצגה לשוטרים.
והמילים והמשפטים האלה שהוא מטיח באישתו הם כמו אסופת כל הקלישאות של גבר מכה, שוולט מצטט אחד לאחר השני כדי לבנות נרטיב חדש לסיפור שלהם.
Oh, no, Walt, Walt, you have to stop. Stop this, it isn't moral, it's illegal, someone might get hurt!
הוא מחקה את קולה המתבכיין בזלזול. אבל מלבד העובדה שוולט דופק הצגה לשוטרים במטרה להגן על אחדות משפחתו אחר לכתו, הסדרה גם מנצלת את הדיאלוג הזה, שנכתב על ידי אישה, גם לסגור חשבון עם מעריציה.

MaryPain

והנה היא שוב, המסכה

זו תופעה שקיימת בכל סדרה בימינו, אבל אולי הסדרה הזו, שמערבבת בין אקשן איקוני והומוריסטי לדרמה פסיכולוגית כבדה, סובלת מהתופעה יותר מכל. לברייקינג בד יש נתח גדול של צופים שלא אמור לצפות בה. מעריצים רעים, שלקחו פנייה לא נכונה באלבקרקי והגיעו אל שו"שו בטעות, ואז התעקשו להישאר. אלה הם שונאי הסקיילר, מתלונני ארוחות הבוקר, השמחים במותה של ג'יין, מגיני וולטר הבאדאס והבזים לג'סי החלשלוש והשטינקר. אנשים טיפשים ודי רעים שמעשיית מוסר הייתה דווקא עוזרת להם, לו רק לא הייתה עוברת להם כל כך גבוה מעל הראש.
ובעונתה האחרונה, כשהרייטינג בשמיים וכבר אין מה להפסיד, הסדרה מרגישה שהיא חייבת לצחוק עליהם ולהביע את הגועל שלה מהם.
וולטר ווייט של שיחת הטלפון הזו, נשמע כמו כל הצופים המיזוגנים שבמשך חמש עונות התלוננו על סקיילר ועל היותה ג'ויקיל. מה היא הורסת לו את הבאז, צאי לו מהתחת?! סקיילר הכלבה הזו! בוגדת! בוגדת!!! ו-וולט? הוא לא שקרן ורוצח, יצרן של סמים איומים ומחרב חיים, מתעללן סדרתי ומגלומן מפלצתי, לא, הוא רק רוצה לעזור למשפחה שלו!!!!
לסדרה שיותר מכל סדרה אחרת, אולי אי פעם, רוצה לדבר על מוסר, מגיע מעריצים טובים יותר, במובן העמוק של המילה.
וזה מה שהיא עושה פה בסצינה המופתית הזו, היא מוקיעה ומקיאה את קו העלילה המיזוגני שמעולם לא נקטה בו שרבים מצופיה, שאירוניה דקה מדי מכדי שיתפשו אותה , אימצו.
וולט עוטה עליו את דמות הגבר המתעלל האיום ביותר והוא נשמע בדיוק כמוהם, אלא שכשהוא עושה זאת הוא נשטף בדמעות.
כשוולט לובש את הדמות הזו, שהיא בסופו של דבר הקצנה של עצמו, הוא אכול רגשות אשם ושבור.
וסקיילר, שאף פעם לא הייתה טיפשה (ועל כן הייתה כל כך שנואה), מבינה מה הוא מנסה לעשות וזורמת איתו.
ויש בזה משהו כמעט רומנטי, בחיבור הזה שלהם, ששניהם מצליחים לקרוא את כוונותיהן הטובות בין השורות הכל כך איומות האלה. היא יודעת שוולט העניק לה ולבני המשפחה מתנת פרידה אוהבת, הקרבה אחרונה, אמיתית, ובעצם שיתוף הפעולה שלה היא מכירה בכך בפניו ומודה לו.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

וולטר ווייט הוא לא מפלצת. הוא אדם. ליתר דיוק, הוא חרא של בן אדם, אבל הוא אנושי להכאיב. בדיוק כשאנו חושבים שאנחנו לא יכולים להכיל את שנאתנו אליו, החמלה שלו מבצבצת וגורמת לנו להבין ללבו, בניגוד לרצוננו. ואז האגו שלו שוב גורר אותו למצולות של חלאתיות, רק כדי שהמורה שוב יגיח משם אכול  חרטה ויקריב את עצמו. דמות מורכבת שמאתגרת אותנו תדיר והופכת את המעקב אחר מעלליו לחוויה כל כך נדירה ופוצעת.

בתום השיחה הוא מותיר את הולי, בעוד מפגן משחק מדהים, במה שהיא אחד הסימבולים הכי גדולים של אבירות (גברית בעיקרה) שעוד לא פסה מן העולם – תחנת כבאים. (שח מט)
בסצינה החותמת את הפרק וולט מחכה, על רקע המבנה דמוי בית הקברות, רק הוא וחביתו, לשואב האבק של סול.
בסוף הליצן העצוב, עם חיוך מקובע אך שטוף דמעות של דם, עומד להידחס לקופסה דמוית ארון ולהישלח למקום אחר. התחלה חדשה, במקום שבו מעריכים אומנות. והוא מותיר מאחוריו את משפחתו, את זהותו ואיזה כלב עזוב.

וזהו.
כך, באיזה שהוא מקום, נסתיימה לה "ברייקינג בד".
בפרק שהתהודה שלו היא תוצאה של חמש עונות של ציפייה חרדתית ושנים של צפייה כפייתית, הדבר הכי קרוב לתחושת ההתכנסות התמטית של סיום העונה הרביעית של "הסמויה". אימפקט רגשי ואינטלקטואלי מונומנטלי השמור רק למדיום הטלוויזיה, ורק לסדרות יחידות הסגולה שלוקחות את הזמן שלהן לבנות משהו, אך צועדות כל הזמן לקראת מטרה מסוימת. זה מרטיט ומקעקע באופן שייחודי רק להן.
אני לא בטוחה ששני הפרקים הנותרים יעמדו בסטנדרט הרגשי שהעמיד אוזימנדיאס, למעשה, אני די בטוחה שהם יחווירו מולו, אבל אני לא תאבת בצע, ודי לי אפילו רק בקליימקס אחד כזה בסדרה כדי להוקיר לה תודה עד דמעות.
תודה, וינס, וגאד דאם יו! גאד דאם יו!!!

WaltClown

נקודת האור של השבוע: שני פרקי הסיום של הסדרה יהיו ארוכים במיוחד!

נקודות לסיום והשערות
*אם כך הסתיימה הסדרה אך יש עוד שני פרקים, זה אומר שאולי נקבל סוג טיפה אופטימי?
*כלומר, סוף עצוב וסגור, זה לא יהיה סוף פתוח, אבל אולי כזה שטבול באירוניה?
*זה לא הפרק של ג'סי, זה הפרק של המשפחה של וולט ושל האנק ומארי, אבל להבדיל מהם הסיפור של ג'סי נותר פתוח.
להם יש זה את זה ומול סקיילר לפחות, וולט ביקש סליחה.
לג'סי אין איש ואין דבר, והאדם היחיד שמחזיק אותו בחיים, מחזיק אותו על רצועה. ו-וולט, שסיים את הפרק בהתפכחות נוראה על מה שהעביר את משפחתו (כמודגם בשיחת הטלפון, ושמה שהוא אומר לסקיילר יכול להיות מוכל גם על ג'סי), עומד להתמודד עם העובדה המפלצתית שהתעלל ורצח את בנו המאומץ וכי אין ממי לבקש סליחה.
האם כשקריסטל כחול שוב יציף את השוק (תוך כמה שבועות/חודשים) הוא יבין שג'סי חי? האם הוא יחזור לשחרר אותו רק כדי שבנו המאומץ יוכל להרוג אותו? ( לא שאני רוצה שג'סי יהרוג אותו, אני רוצה שג'סי יבחר לא להרוג אותו)

Thematically speaking, Jesse needs to save himself, so either Walt comes back to rescue him only to realize he already rescued himself, or he doesn't know Jesse is there when he comes to kill the Nazis. So he kills them and doesn't set him free? but doesn't kill him, cause he's a coward. That would be hilarious.
משהו מזה חייב לקרות, אבל כנראה שיקרה ההפך ממה שאנחנו חושבים.
* כן, הכלב העזוב בשוט האחרון הוא ג'סי. נו, מה אני אעשה? וולט הוא הזבוב, ג'סי הוא כלב.
*ועוד מחשבה על ג'סי:
זה שגוי/חולה בראש שעכשיו שהוא עבד-מעבדה אני רוצה מונטאז' בישול מקאברי, אירוני וגרוטסקי איתו ועם מת' דיימון? כזה שיצחיק אותי ויגמור לי את הרצון לחיות בו"ז?
* הנה משהו שהאינטרנט עלה עליו ואני לא.
Screen-Shot-2013-09-15-at-9.53.25-PM-550x288רמז מטרים או מטאפורה למיגרנה שיש לוולט? (או אולי: וולט מת, יחי הייזנברג!)
*
זה לא מפתיע לאור העובדה שכבר חודשים האינטרנט מתעסק בזה, בתופעת הצופים הרעים של הסדרה ושונאי הסקיילר למיניהם, אנה גאן כתבה על כך לפני חודש ווינס הביע את הגועל שלו מהתופעה בריאיונות, וזה בוודאי לא מפתיע כשמנתחים את הפרק הזה. אבל עדיין, אמילי נוסבאום כתבה בדיוק את מה שאני אמרתי בנושא, רק הרבה יותר לעומק.
http://www.newyorker.com/online/blogs/culture/2013/09/last-nights-breaking-bad-that-mindbending-phone-call.html?utm_source=tny&utm_campaign=generalsocial&utm_medium=facebook
*לעזאזל, איזו עבודה מדהימה עשה ריאן ג'ונסון עם התינוקת הזו. ילדים לא עושים עליי רושם בדרך כלל, אבל היא גנבה כל סצינה שלה, ואילו בחירות משחק מבריקות? הבחירה ב-מאמאמא המקורי במקום מאמא הבנאלי, משחק המחבואים העגום בסופו של הפרק. וואו אחד גדול.
וברצינות עכשיו, מה שהוא הוציא ממנה בפרק הזה היא דוגמא ומופת לאיך צריך לתת למצלמה לרוץ עד שהאמת יוצאת. גם אם זה לא כתוב, עם קצת סבלנות המצלמה תוציא את האמת, ואמת היא יופי.
*הפתיח הקר היא הסצינה האחרונה אי פעם שצולמה לסדרה. ריאן ג'ונסון חזר במיוחד ליום אחד כדי לצלם אותה. כמה סימבולי ואופייני ליוצריה הנפלאים של הסדרה הזו (וזה גם מסביר למה ג'סי נראה כמו האיש שבלע את ג'סי).
* וכאן מוירה וולי בקט עושה היצ'קוק לעצמה. ותודה למאור שהזכיר לי
BUUgM27CAAA8u27

* וזה השיר של הפרק

*זה נראה מיותר בשלב זה, אבל כולכם מכירים את מה היה קורה לו ברייקינג בד התרחשה בפייסבוק, כן?
http://happyplace.someecards.com/26301/if-breaking-bad-took-place-entirely-on-facebook-season-5-episode-14
ותראו מה זה, הם סיפרו את אותן בדיחות כמו שלי, רק טוב יותר!

*והנה מתנה מאהרון פול, למקרה שאתם עצובים.

tumblr_mt0wmynxAG1qige3yo1_1280

ניתוח עמוס בספוילרים, גם ויזואלים, שומר נפשו ירחק.
ברצינות. קישטה!

Now that we are in control, no one else gets hurt!

אחרי שני הפרקים הקודמים, איזה כיף שקיבלנו פרק הפוגה קומי?!
😦

הו, גיליגאן…
עוד פרק שסיימתי את צפייתו, תפסתי את הראש ופצחתי בבכי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל ככה אני בוכה מהסדרה הזו. אף פעם לא תוך כדי הפרק, תמיד בהלם שאחרי.
וזה מצחיק שאני אומרת הלם, כי שום דבר לא היה מפתיע כאן. וזה מכוון לחלוטין.

ה-Cold Open מפגיש אותנו עם התוכנית של וולטר (או כמו שמייק אומר ומרמז על העתיד לבוא: You're on your own) ועם תסביך ההייזנברג שלו במלוא זוהרו וזיקפתו. כדי לגרום לדקלן וצוותו להסכים להיות המפיצים שלו, הוא עושה תצוגת תכלית מרשימה ומדהימה בתעוזתה עם סדרת משפטים שגורמת לצופים ולדמויות לפעור עיניהם.
"אתה באמת רוצה לחיות בעולם בלי קוקה קולה?", למשל.
1. די מדהים שברייקינג באד מצליחה למרות התכנים שלה לשכנע את קוקה קולה לשים כסף כדי להיות מפורסמת ככה… טוב, כאילו, בפפסי אף פעם לא שמו קוקאין.
2. באמת, וולט? נראה לך שמישהו יבכה יקום ללא קריסטל כחול? אתה חושב שהמוצר שלך אשכרה איקוני? פיסת אמריקנה? פאאאק.
ומי חשב שהייזי כזה מעריץ של דסטניז צ'יילד?!
אבל וואו, זה מצליח לו. והיי, אפילו מייק נותן לו קרדיט! 🙂

😦

על הדרך, תוך פרגון ל"שני בשלני המת' הטובים בעולם", מובהר לנו ולג'סי מה שחשדנו – שוולט לא מתכוון לוותר עליו בקלות.
אבל אם בשלב השריקות של פרק שעבר פינקמן עוד חשב על עצמו שהוא לא מתאים למקצוע, הרי שבשיחה לפני ארוחת הערב המשפחתית הוא נחשף, למרות המניפולציה הרגשית שתגיע מיד אחריה, לחוסר ההיגיון שבהתעקשות השגיונית של וולט לדבוק בדרכו.
ב-SMN, הוא כבר קולט מסצינה לסצינה יותר יותר עם מי יש לו, תרתי משמע, עסק. תחילה במפגש עם דקלן, אחר בפגישה עם סקיילר והשיא כמובן מגיע בסצינת הריב.

אני לא אכחיש. מאוד אהבתי את גישת ה"לה לה לה, לא שומע" של וולטר לטיפול בעיניין העזיבה שלו.
משהו בזלזול ובהמעטה (מה, ג'סי, הקשקוש הזה עוד לא עבר לך?) ובריגשי הפולני (לפחות תעזור לי בהתחלה… נו, זה מוגזם לבקש, אני שואל אותך?) היה כל כך נכון לדמות וכל כך אנושי.

Nope.

במפגש במכון השטיפה, לעומת הצגת הבובות של שבוע שעבר, זוכה ג'סי להצצה אמתית אל היחסים של וולט וסקיילר. זה לא שהוא מבין את טיבם האיום ונורא, לא באמת, וזה לא שוולט מתעלל בה או משפיל אותה לפניו, אבל ג'סי לא יכול לפספס את ההתנשאות של וולטר ואת הדאגה והאומללות של אישתו.
Vamonos מקריא ג'סי את שם חברת הצ'יק צ'ק ג'וק המאולתרת שהוא ובעלה הקימו (שבעברית יש לקוות שהמתרגם בר המזל קרא לה בפרק 3 כ"מרססים הולכים").
הלוואי, מפטירה סקיילר. (בונוס על בדיחה עם סט אפ של 4 פרקים!)
לפני שהיא נעלמת בחשכת המסדרון ג'סי והיא מצליבים מבטים. ההכרה שאולי יש כאן אחווה קורבנית מבליחה לראשונה בתודעתם. ווהו!

אבל כמובן שהכול מתחבר בשיחה עם וולט, שמתחילה על מי מנוחות ומהר מאוד מתדרדרת למעוזות ערסיים. "לך, מי רוצה אותך, בכלל, יא מכוער?!"
הסצינה כתובה מדהים ואפשר לפרוס קרפצ'ו עם הדיוק של שני השחקנים. לעזאזל, איזה תענוג היה לראות את וולט מנסה את כל הגישות הקיימות, בנואשות הולכת ומתחזקת, ואיזה כיף לראות את הפיקחות המפוכחת אליה הגיע פינקמן שלא נותנת למניפולציה הרגשית והלוגית לעבוד עליו יותר.
ללא צל של בושה וללא הפוגה, כשטקטיקה אחת לא עובדת וולט מנחית את הבאה, בזיגזוג בין התחשבות מזויפת להתעללות פסיכולוגית.
אני מציע לך קידום! כי הכנס חנופה כא… כלומר, כי אתה בשלן טוב כמוני!
ולהיות טוב במשהו זה נדיר!
ועד לאותה נקודה זה הזכיר, במתכוון במתכוון, את שיחת העידוד הידועה מהעונה הראשונה (החלק הרלוונטי, החל מ-1:14. חוצמזה שה-"איי דונט נואו" של ג'סי הוא אחת ההגשות האהובות עליי בסדרה).

אך פתאום וולט מאבד שליטה ונופל לסגנון הירידות של פעם, רק שהן כואבות הרבה יותר.
מה יש לך בחיים חוץ ממני? גורנישט! אף אחד אפילו לא מוכן ללכת איתך לגו-קארטס!
תבחר, זה או אני או סמים ומוות ודאי!
והזווית הזו מעתיקה לרגע את נשמתו של פינקמן ומפילה אסימון בגודל ביניין במוחו.
מר. וויי… הוא מלמל לא מאמין מאיפה זה מגיע פתאום. מעניין יהיה לבדוק אם הוא יקרא לו בשם הזה שוב בקרוב. או אי פעם (על ערש דווי לא נחשב).

וולט תופס את עצמו ונסוג, חוזר בהינף עין לטון מרוכך, מתחשב. אבל הוא כבר איבד את ג'סי, שהודף ללא התלהמות ובאיפוק את תחמוניו פעם אחר פעם, כמו ילד חכם של אימא.
אם יש לך ממילא כרטיס במחלקה ראשונה לגיהינום, למה שלא תעשה כמה בוחטות בדרך?!
תשאל את מהשמו הטבעוני המזמר ההוא עם החור במוח, אם הוא חושב שמחכה לך שקט נפשי!
אתה חושב שאתה כזה טוב? אתה והשחקן שמגלם אותך, חושבים שיש לכם כזה עומק רגשי?!

תן לי לפטור אותך מכספי הדמים האלה.
אבל העלבונות, הפסיכולוגיה ההפוכה והסחטנות פיננסית רק מבהירים לו סופית שאין על מה, ועוד פחות עם מי, לדבר.
שמעו, בסופו של ריב, בפרידת האוהבים המי יודע כמה שלהם, זה לא שג'סי קלט עד כמה וולט הוא הפסיכופט שהוא, אבל הוא מבין שהמורה ושהמגלומניה הרומסנית והרשלנית שלו, שלא רואה אותו ממטר, הם עוד סיבה מצוינת לקפל את הבאסטה וללחוץ על הגז.

אנחנו ממש רואים את ההבנות מחלחלות אט אט אל מוחו של ג'סי, בזו אחר זו, וקודוס ענק לאהרון פול על כך, אבל הסצינה הזו שייכת לבראיין קרנסטון שמצליח לזגזג בין תחמנות להתפרצות, לבהלה, להתחרטות, לחרטטנות, לפאניקה ולייאוש מבלי שנוכל לראות את התפרים אלא רק את גלגלי המוח המאיצים, בעבודה ניואנסית מרטיטה.

ותגובתו של ג'סי להבטחתו של וולט המצוטטת בתחילת הפוסט עתידה להתברר כצודקת בסופו הנורא של הפרק.
You keep saying that and it's bullshit every time.

וזה לא יפתיע אותנו, כאמור.
כפי שציינתי בביקורתי הראשונה לעונה, הסדרה יודעת שהכול בשלב הזה נחיש. יש דברים צפויים שחייבים לקרות בסדרת פשע בעונתה האחרונה. עלילות צריכות להיסגר ודמויות עתידות להיפגע. ככה זה.
מותו של מייק היה מתבקש מכל כיוון אפשרי.
מבחינה הגיונית – הזאב הזקן, למוד הקרבות והכדורים, לא הפסיק לפשל מאז שחזר ממקסיקו. על פי התנהלותו ובגילומו הנפלא של ג'ונתן בנקס, נמאס למייק מהמקצוע, ודי נגמר לו מהחיים האלה.
מבחינה עלילתית – יש כאן יריבות ארוכה, ומנומקת היטב, עם וולט.
מבחינה פרקטית והיררכית – מייק הוא הדמות הגדולה והאהובה שהכי הגיוני לחסל.
מבחינה טיימינג – פרק לפני אחרון של עונה הוא בית קברות ידוע ופופולרי.

היוצרים יודעים שאנחנו יודעים את זה, אז הם לא מסתירים את זה. להפך, הם כמעט זועקים את זה מהגגות מתחילת העונה ועד הרגע האחרון.
האיום באקדח בפרק הראשון שמתקשר לכל האיומים הקודמים שספג וולט ממייק, הדחייה והאגרוף של תחילת עונה 4, כל ויכוח והתנגחות מאז, הבגידה של הפרק הקודם,  ההתנשאות המתמשכת של מייק, הבלגן עם התשלומים, ההצהרה המאיימת של וולט לפני שלושה פרקים שמייק לא יודע את מקומו…

ובפרק הזה הכול מגיע לשיא.
כאשר דמות סוגרת קצוות עלילה (עושה סידורים אחרונים, מתפייסת או מבקשת גאולה) הצופה יודע שמכינים לה את כל התנאים להתפגר. ככה זה, ביי דה בוק. נלעגת כל יצירה שמעמידה פנים שלא.
ברייקינג באד השתמשה בעבר בהבנה הזו שלנו כדי לגרום לנו להיכנס למצב לחץ והיפרונטילציה – עם נרטיב החטא והגאולה של האנק בפרק 3.7 – רק כדי להצביע עלינו ולצעוק "סאקרים, עבדנו עליכם!"
בפרק השביעי בעונתה האחרונה היא עושה את ההפך. היא מרמזת על מותו של מייק באופן כמעט דטרמיניסטי. מותו בלתי נמנע, היא זועקת, מייק חייב למות.
ומקיימת.

תפיסת עורך הדין וההשלכות הופכות את מייק לבעיה ולמטרה ברורה להתנקשות, ההכנות שהוא עורך לקראת היעלמותו המכשירות את הקרקע למוות סודי, ההתעכבות על מבטו הקנאי של וולט אל עבר הפרידה הנוגה בין מייק וג'סי… את האקדח שוולט מוצא בתיק הם כבר ממש כמעט זורקים על ראש הצופה.
וכאילו לא די באלה, כשמייק צופה בטלוויזיה, צלם זירת הפשע מישיר את מצלמתו ודופק תמונה.
ואז עוד נתנו להרמנטראוט, שתמיד זלזל בוולט, שעדיין לא הבין באמת עם מי יש לו עסק, לסרב לעזור לו ולומר את דעתו הלא מפולטרת.
וזו משגרת את וולט, אכול קנאה ותחושת קיפוח תמידית, אל מכוניתו ומשם שולחת אותו לשגר קליע קטלני מטווח אפס.
מי מאיתנו לא ידע בהיכנסנו אל הסצינה, שממנה מייק לא ייצא?
כן, כן, המדליות בדואר.

יצא לי פעם, איפשהו בתחילת העונה הרביעית – כשהחומצה בוססה כפתרון הקסם האידיאלי, לשאול את עצמי את השאלה שאולי בבוא היום התסריטאים נאלצו לשאול את עצמם. "אם וולט יחליט להרוג את ג'סי, האם הוא יעשה עימו את החסד ולא ייתן לו להיעלם בתחתיתה של חבית?"
התשובה שנתתי לעצמי, אם זה מעניין אתכם, היא שאין לי מושג אבל שאם הוא אוהב אותו, ואולי אם ג'סי יספיק להתחנן, וולט יואיל בטובו לגמור אותו באוברדוז של הרואין כדי לאפשר למשטרה ולמשפחתו למצוא אותו בזירת מוות מבוימת.
(מה? יש לי מחשבות נורא מהירות על כל תחום שאין לו שום נגיעה אמיתית לחיי!)

והנה הגיעה העונה החמישית והסדרה מתעסקת בגלוי בנושא הזה.
תחילה לידיה מתחננת בפני מייק שלא יעלים אותה, כדי שבתה תדע שמעולם לא נטשה אותה, אחר כך הוריו של דרו שארפ שהטרגדיה היא שלעולם לא יידעו מה עלה בגורל בנם, וכעת קיילי, נכדתו של מייק, שלעד תחשוב שסבה זנח אותה מבלי לומר שלום.
אם יש משהו נורא יותר מלאבד אהוב, הרי זו אי הידיעה המהולה בתחושת נטישה, המתובלת בכאב הבלתי פוסק של התקווה.
והאם יש מחשבה כואבת יותר לנרצח מההכרה שלא יותיר אחריו זכר ולא יתאפשר לאיש להתאבל עליו?
אבל מייק, ששעה לתחינותיה של לידיה (וזו הייתה הפאשלה הראשונה מני רבות שלו העונה), לא יזכה לחסד דומה.

לא מגיע למייק הסוף הטראגי הזה, שאפילו ג'סי לא יידע לבכות.
וזה מצחיק שכל כך אהבנו אותו, כי הוא היה רוצח קר שחיסל רבים ואיים לא אחת על דמויות אהובות. והוא גם לא בדיוק צודק בתפישתו ש"זוכרים שהיה פה שמח לפני שרצחת את פרינג?!". אם היה ניתן לפרינג להתנהל לפי ראות עיניו, ילדים היו עדיין מנוצלים כסוחרים ורוצחים, ג'סי היה מת או וולט היה מחוסל.
אבל מייק היה חתיכת בנזונה קשוח, עם קוד מוסר של פושעים שהיה מספיק יציב ונאמן שיכולנו להתחבר אליו, היו לו משפטי מחץ שזרק בהגשה צוננת, ובעיקר, הייתה לו פינה חמה לנכדתו ולג'סי, והוא שימש בעונה וחצי האחרונות תחליף אב חיובי לתחליף האב ההרסני.

בתומה של הסצינה מייק דוחק בוולט וזה, כצפוי, יורה בו.
אבל אז קורה הדבר שמוכיח שוב למה שובר שורות היא היצירה המרשימה שהיא.

You keep using that word. I don't think it means what you think it means.

אימה משתלטת על וולט.
אנחנו הצופים ידענו שמייק הולך למות, כי וולט הוא פצצה מתקתקת וכי הסדרה משכה אותנו באף עד השוקת. אולם גדולתה של הסצינה היא בהבנה הפתאומית של וולטר את עצמו. באותה שנייה הוא קולט שהוא לא ההייזנברג שבפתיח, שהכול הצגה, שהוא רק אצה, והבטחתו לפינקמן חוזרת להדהד באוזננו ובאוזניו.
שום דבר לא בקונטרול אם אין לך אפילו שליטה עצמית.

ואל מול הנוף הרוגע והיפהפה, וולט מתנצל בכנות בפני מייק. לא היה כל צורך להרוג אותו. אילו רק עצר לחשוב, אילו רק לא היה עבד נרצע לחוסר ביטחון.
וזו ההפתעה.
רגע קטן ותגלית פסיכולוגית פשוטה, שאוכלים בנשמת הצופה יותר מכל טוויסט עלילתי.
ואף כי וולט מתגלה במלוא אנושיותיו הטראגית, כשהצער והחרטה באמת ובתמים ניכרים על פניו, זה מאוחר מדי. והיות ואין כאן מקום להתנצלויות ומחילות, שתוק ותן למות. אז הוא שותק.
ומייק, בשלווה נרגנת אופיינית נופל קורבן למוות הכל כך מיותר וסתמי, ונעלם מעיננו.

במידה ולא בכיתם מספיק, לטעמכם, הציצו בסרטון מאחורי הקלעים לפרק. אם זה לא יגרום לכם לקנות כרטיס טיסה לאל איי כדי לתת לג'ונתן בנקס חיבוק, אני לא יודעת מה כן.


נקודות נוספות למחשבה מלחיצה/ ספוילרית:

אנחנו מקבלים שני אינסידנטים שמדברים על התאבדות הפרק. האחד כשמייק צופה בטלוויזיה בזמן הפשיטה, כשרואים את האימג' של הצלם השוט מכוון למייק, כי הוא מולו, אבל משם חותכים לפניו של האנק וברקע נשמעת שיחה המדברת על התאבדותו של שוטר בירייה לרקה.
וכאשר האנק יוצא מהחדר, מותיר במשרדו את וולט "הבוכה", הוא מחווה סימן של Just shoot me ביריית כדור למוח.
האם שו"שו עושה הטרמה? לא מתאים להאנק להתאבד, מאידך, מי יודע עוד כמה יתדרדר המצב המשפחתי סביבו.
ואולי, גם פה אפשר לשאול, אם וולט יחליט שהאנק הוא בעיה גדולה מדי ויש להיפטר ממנו, האם ייעשה לו את החסד ויזייף זירת התאבדות?
או האם הסדרה סתם עושה טיזינג מעצבן כדי שנחייה בפחד? כי היא יודעת שנפצח מיד עם המיינד פאקינג הזה.

הערות, תהיות ושאר ירקות.

* בפרקים הנותרים אני מניחה שוולט ייכנס לאמוק נואש להוכיח לעצמו בכל מחיר שהוא כן הייזנברג. או לא. אוי לי.

* כן, אני די בטוחה שהתיק של מייק הוא אותו התיק שוולט פותח (באותו סוג שוט תחתי מתא מטען) בפתיח של העונה.
כשם שהפספורט שהיה מונח שם (ואולי תעודת זהות באותו שם?) יצטרף לרשימת הפריטים שמייק הכין לעצמו ככיסא מפלט, ואלה ישמשו מעתה את וולט. האקדח הוא רק הראשון.

* זה הפרק הראשון שתומאס שנאוץ, תסריטאי ותיק של ב"ב, כתב וביים. הוא עשה עבודה פשוט מצוינת בעיניי.

* יש סיכוי מאוד טוב שהשוטרים לא ימצאו את הכספת המיוחדת וקיילי כן תקבל את הכסף שסבא השאיר לה.

* בארוחת הערב השנייה הכי מביכה ביקום, וולט אוכל אוכל לחימום במיקרוגל. סקאבי לזניה!!!!

* הארוחה מובילה בקישור מושלם להצגה שוולט עושה במשרדו של האנק. הפעם אנחנו יודעים שזו הצגה, אבל הסדרה מראה לנו שוב ושוב שוולט מקפיד לבסס את שקריו על אמיתות.

* …כמו תאריך יומהולדת אמיתי בתעודת זהות מזויפת, למשל?

* למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה באמת היומהולדת שלו. זה הכול מבוים. הכול.

* יש להם עיניין מוגבר העונה עם צפייה בטלוויזיה. אזהרת תימת רפלקסיביות.

* עם טלוויזיה או בלי, התימה הזו לא נפקדה גם מהריב של וולט וג'סי שקרץ במידה ליחס של הכותבים והצופים אל שתי הדמויות הללו ולאיך שהן נתפשות.

* זה כבר שלושה או ארבעה פרקים שאני תוהה אם שובר שורות תסתיים כמו "רצח באוריינט אקספרס", כש(זהירות ספוילר אגתה כריסטי) כל קורבנותיו החיים של וולטר (ג'סי, סקיילר, האנק, מי שיוותר) יחברו כדי לפטור את העולם מנוכחותו המזהמת. ועל הדרך יקבלו את מורשתו ומורשתה הגדולה של הסדרה – אספקה לכל החיים של ייסורי אשמה ושנאה עצמית שיאכלו אותם מבפנים.
ברור לי שאם המחשבה עולה לי בראש זה רק בגלל שהסדרה הארורה עשתה לי אינספשן ושתלה לי את זה שם. ולא, זה כנראה לא עומד לקרות.


*הסצינה בחדר הכספות הייתה מקסימה ונאמנה לרוח כל סרט הייסט קלאסי. כלומר, סליקית וג'זית.
אבל איזה טאמבל העורך דין הזה שהוא לא קלט את הוייב השונה מהבנקאית?! לסול זה לא היה קורה.

* זה דווקא היה חכם מצדו של מייק לא למנות לתשעה את עורך הדין שלו אבל לוליק – העלבון האישי של סול לא יימחה בקרוב.

* טיפ קולינרי: מה ישפר עוגיית בננות? פיסות בייקון.
היי, אמריקה, יודעת מה עוד ידגיש את הטעם הטבעי של הפירות? ציפוי פאדג' שוקולד וטיגון עמוק. אם כבר אז כבר.
פאקינג הל, מה הפלא שאתם אלופי העולם ב"צריך להביא מנוף כי הגופה לא עוברת בדלת"?!

* הו, גומי!

* טוד הוא תחליף ג'סי. אבל זה לא אותו דבר. כמויונז.
וללא thrill of the chase, מעניין כמה זמן זה יחזיק.

* הפרק הבא, האחרון לחצי העונה הנוכחית, נקרא Gliding Over All, שזה שם של שיר של וולט וויטמן, שהסדרה לא מפסיקה למתוח קווים בין השירים שלו ובין מר. וייט.

GLIDING o'er all, through all,
Through Nature, Time, and Space,
As a ship on the waters advancing,
The voyage of the soul–not life alone,
Death, many deaths I'll sing.

אתם מוזמנים להיכנס לפאניקה בזמנכם החופשי. מ-עכ-שיו.

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
*
אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
*
It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
*
You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

*
 אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

אוקיי, וואו. בוא ננסה לעשות את זה. סליחה מראש על החלודה.
אגב, רק את פרקים 1 ו-5 ראיתי פעמיים ואת כולם ראיתי בשידורם כך שיהיו השמטות משכחה והדחקות לרוב.

וכמובן, זהו כרטיס למחלקה ראשונה על רכבת הספוילר-אקספרס.

איזה פרק להתחיל לכתוב עליו, מה?
אבל, חכו קטנה, היות וזהו הפוסט הראשון שלי לעונה, בואו נחזור לתחילתה.

אני לא מקנאה ביוצריה של ברייקינג באד, לא מקנאה בהם כלל.
במשך ארבע עונות (אוקיי, שלוש ומשהו, אם אתם ממורמרים כמוני) כתבו גיליגאן וצוותו סדרה שאומנם דהרה אל עבר כיוון מאוד ברור וידוע, אבל בחרה בדרכים לא סלולות, ללא עזרת מפה או ווייז ורוב הזמן תוך סינוור מהשמש המדברית שהעלימה את הכביש וכל מי שנמצא עליו.
והנה הם מוצאים את עצמם בקטע הכביש האחרון, כשהיעד הסופי כבר באופק, וזה המקום הכי קשה להיות בו לסדרה שחרטה על דגלה את עיקרון אי הוודאות. (נ.ב. איך כל הכבוד לי שהתאפקתי לשרטט מטאפורה של רכבות, אה? אה?!)

אין מפלט מיום הדין, יודעים הצופים, ויש מבחר מצומצם של סיומות אפשריות.
או שוולט ימות או שוולט יחיה. זהו עצם העיניין ואין באמצע. והקומבינציות לאחת משתי האופציות הללו ידועות כולן.
או שוולט ייסיים את הסדרה בכלא. או שהוא יישב במגדל השן שלו, ערירי ובודד, סופר את כספו ונדון לעולם להביט מעבר לכתפו.
או שהאנק יהרוג את וולט, או שג'סי יהרוג את וולט, או שהסרטן. זהו.
אוקיי, אוקיי, או שהוא יחליק באמבטיה וישבור מפרקת, והשכנים יזמינו משטרה לפרוץ הדלת אחרי שהריח ייהפך בלתי אפשרי. אבל באמת זהו.
וזה נכון לגבי כל אחת ואחת מהדמויות. או שוולט יגרום בעקיפין או במישרין למותה, או שלא. ברמה הבינארית אין כאן משהו שהוא לא בר-ניחוש.

אנחנו יודעים, והתסריטאים יודעים שאנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים.
וגם וולט יודע.
ומתוך המגבלות המפוקפקות הללו מנסים היוצרים לספק לנו מצד אחד עונה סופית הולמת, העונה על כל השאלות החשובות והצרכים המהותיים (קרי, לא בהכרח מתעכב על זוטות כמו איך טכנית הרעיל סול את ברוק), ומאידך עדיין מצליחה להפתיע ולייצר, לפחות במידה, את אותה פראות בלתי צפויה הנמצאת בבסיסה ובלבה של הסדרה.
וצ'מעו, עד כה הם עושים עבודה די מרשימה.

חושבים שאתם יודעים מה עומד לקרות ואיך הכול יסתיים? מגחכים היוצרים… בום, העונה נפתחת בפלאשפורוורד לוולט עם שיער ארוך וזקן. ושיעול סרטני. מחוץ לאלבקרקי. רוכש כלי נשק מסיבי. בגיל 52.
מה?! מי ראה את זה מתקרב בכלל?
וכך זה ממשיך בינתיים. על כל "מייק יחבור לוולט וג'סי" מתבקש, יש "פחחח, ואתם חשבתם שהם הולכים לבשל מתחת לשטיפת המכוניות!". הכול צפוי ומפתיע בו זמנית.

ורעיון המעבדה הניידת הוא אכן הברקה מוחלטת. לא רק בוחרים היוצרים וגיבורינו לא ללכת בדרך המתנחשת-בקלות, אלא בבחירה הזו יש את הערך המוסף השובב שהו כה אופייני לסדרה. בתום כל סשן, נותנים לנו להאמין, וולט וג'סי יושבים בסלון הבית שבעליו המסכנים הפקירו בלי ידיעתם בידיהם. והבית, הוא משתנה כל שבוע, אולי בעתיד יגיעו אליכם?
והשניים יפלשו פנימה וישבו על הספה שלכם ויצפו בטלוויזיה שאתם קניתם במו כספיכם. צופים בכם צופים בהם. פולשים לכם למרחב הפרטי ואתם לא רק המשת"פים האילמים שלהם, אתם גם הקורבן.
ורגעי הבונדינג הברומנטי האלה, בחממה המאולתרת, על הספה עם בירה קרה, קורים כשהם מוקפים בזוהמה, בינות אינספור חרקים ושאר Contaminants על סף הדברה. שקר בתוך בועת שקר. מושלם. (וכן, הכול מבחינתי הוא רפרנס ל-Fly, 'תמודדו!)

ובבואם לקדם את הסדרה אל היישורת האחרונה מתעקשים יוצריה להציג שינוי מהותי למבנה, כזה שישקף את הטרנספורמציה שעברה על גיבורם.
להבדיל מבעונות הקודמות, וכפי שהצהיר במילות שחתמו את העונה הרביעית, וולטר ווייט כבר לא מפסיד. הוא לא במלחמת הישרדות, הוא בראש שרשרת המזון באלבקרקי. בלי טוקו, הקרטל או גאס שיאיימו עליו.
אז מה עושה סדרה שרוצה לייצר מתח והרפתקאות שבועיות בהיעדר סכנה?
היא מייצרת לנו שרשרת של Heists.
אותו נרטיב מז'אנר הפשע, בו חבורה עליזה של עבריינים יוצאת לבצע את איזו משימה מסורבלת ולכאורה בלתי אפשרית. תחשבו "העוקץ", "אושן 11", "הג'וב האיטלקי", "היהלום המושלם"… וזה מהלך מבריק, כי כשאנחנו הולכים לסרטי הייסט אם יש משהו שאנחנו יודעים הרי זה שגיבורינו הולכים להצליח.
זה יכלול מקבץ של חבר'ה מומחים בתחומם אבל קצת לוזרים היוצאים לקרב סתרים מול ארגון מושחת, מפחיד וכבד (בנק, קזינו, מאפיה), הם ייתקלו במכשולים, יידרשו ליצירתיות מחשבתית ותחבולות מסובכות, תהיינה הפתעות, אבל הסוף ידוע. הם ינצחו.
הקייפרים וההייסטים הם סרטי Feel Good בהגדרתם ובמהותם, ונדירים המקרים שהיוצרים חותרים תחת זאת (והסרטים שעשו זאת או התפספסו, או בכך די הוציאו את עצמם מהתת-סוגה לאלתר).
וכך אנחנו מקבלים בינתיים עונה שמזכירה במבנה את עונות 1 ו(בעיקר)-2, אבל עם טוויסט.
לא עוד שני טאמבלים עטויי כובעי צמר הסוחבים חבית במקום לגלגל אותה וניצלים בעור שיניהם, אלא פושעים מתוחכמים ובטוחים בעצמם המרימים עוקצי-על. לא עוד שניים בודדים מול העולם, אלא מוחות שמתפעלים במיומנות קבוצה מהודקת של עבריינים, כשמר הקלס מתפקד על תקן ה-Q שלהם.

כך הייתה מזימת חיסול הלפטוף של גאס בחדר הראיות (קומפלט עם קריאת ה-YEAH, BITCH, MAGNETS, המרפררת בנוסטלגיות לזה), וכך היא התוכנית להסתנן לסשן בישול בבתים מתרססים.
וכך, כמובן, הוא גם שוד הרכבת הגדול, אותו שילוב של הייסט עם מערבון, בתזמורו של ג'סי פינקמן ג'יימס (ואכן, באותו שוד מפורסם חלופת משקל שיחקה תפקיד מרכזי). מה שמביא אותנו אל הפרק החמישי והמעולה.
להבדיל מפרק שעבר שבו הרוב הפריע לי, הכול עבד לי בפרק הזה. הקצב, ההומור, הדיוק, תשומת הלב לפרטים, סטירת הלחי המצלצלת של הסוף…

הפרק פותח בסצינת הקדם-כתוביות הממוקמת אי שם במדבריות ניו מקסיקו שאת נופם אנו מכירים היטב, עם ילד בהיר-שער רכוב על אופנוע היוצא בשיעמומו לאסוף טרנטולות.
והסדרה, כהרגלה בקודש, לא מאפשרת לנו למקם בוודאות את הסצינה על ציר הזמן. לבושו של הילד עכשיווי כשהם שהוא מתאים לבן מעמד הביניים האמריקני בשנות השישים, השבעים והשמונים. אופנעו ישן ומיושן. אין אייפון, אייקון או כל אביזר אחר שיעזור לנו לתארך. מיהו אותו ילד שובב? האם אנחנו חוזים בכלל בפלאשפורוורד? האם בפלאשבק?

אבל אז מתחיל הפרק בלי השתהות ואנחנו מניחים את הפתיח בצדי המוח.
נקודות בונוס הולכות לדין נוריס על הגילום המדויק שלו את האנק המובך המתחיל למלמל תוך כדי אגיפת תריסים ויוצא מהחדר בהליכת ירח. מה זה? שניה, פשוט קוראים לי. אני תכף חוזר. בינתיים תנוח. מממ…ביי. וולט מכיר היטב גברים כמוהו ואת היחסים ביניהם ומנצל את זה (בצורה מרהיבת עוז שעוד תפיל אותו). האנק הוא בובת גרב נוספת שהוא מתפעל בעזרת מניפולציה רגשית.
וגם אנחנו מאמינים לוולט בתחילה, כי הוא למד את החוק הראשון למשחק אמין: בסס את שקריך על גרעין של אמת. התחבר לרגש אותנטי וחלוב אותו לטובתך.
ומייק גם מזכיר לנו את מה שוולט למד והשתמש על עצמו בפרק 12 של עונה 4: עם אקדח לרקה כל אחד הוא מריל סטריפ.
וולטר ווייט של ימינו לא סתם נעזר כי אם מסב עונג ממשחק המריונטות הזה. מבחינתו, מערכת היחסים שלו עם פינקמן כרגע היא מלאכת מחשבת להתפאר ומעתה ואילך הוא מעדיף להתנהל מול כולם באותה דרך. על האנק זה עובד, על סקיילר, לעזאזל, זה לא. (לא נורא, חושב וולט משל היה סקרלט אוהרה על קוקאין, נמשיך לנסות גם מחרבסוף היא תיפול בפח… ובינתיים השעון מתקתק לשניהם.)

הפרק החמישי, ולראשונה העונה, שייך לג'סי.
כל עוד התנהלה מערכת היחסים שלו עם וולט על מי מנוחות, כל עוד ג'סי הוא הפיון של וולט כך גם בסדרה יהיה לו תפקיד של פיון. קרי משני אך הכרחי, פונקציונלי וניגר-י בבסיסו.
המהלך החמוד של לתת לג'סי להיות זה שמוצא את הפתרונות היצירתיים העונה לא מגיח משום מקום. יש לו הסטוריה מבוססת של השתדלות, ניסיונות לרצות והעלאת רעיונות ("רובוט?") בכל עונות הסדרה, רק שהיום בלי המת' ועם הביטחון העצמי הרעיונות שלו הולכים ומשתפרים.
וכבר פעמיים מראים לנו שהמוטיבציה שלו להשכין שלום בין מייק ו-וולט גורמת לו לחשוב מהר וחד יותר. כמו ילד שיעשה הכול רק כדי לא לשמוע את הוריו רבים.
אך מעל לכל, הו ג'סי, עומדת המוטיבציה לא להרוג שוב לעולם. לא את לידיה, ובטח שלא את אנשי הרכבת המצויים, אם לרפרר לסמויה לרגע, מחוץ למשחק.

ועלילת ההייסט נגללת ב-Dead Freight לפי הספר. הרעיון, התוכנית, הבדיקה, שטיחת המתודה בפני הצופים, הביצוע, הסיבוכים, ההצלחה.
ועל הדרך גם מעניקים לנו, ובעיקר לג'סי, רגע של אושר מזוקק. וולט נותן לבן חסותו להסביר לבחור החדש מה התוכנית, מתוך כבוד מלא. וולט! נותן!! לג'סי!!! קרדיט?!!! וחלופת המבטים הגאים בין השניים כשטוד מכנה את התוכנית מושלמת היא אולי רגע השמחה הגדול ביותר שג'סי חווה מאז ג'יין.
אוה, אוה!!! ואם זהו הפרק של ג'סי, אולי אותו ילד בטוח בעצמו, סקרן ואמיץ מהפתיח הוא ג'סי הקטנטן? הרי ראית כמה נלהב הוא רץ במדבר עם המד מרחק, כאילו הרגיש שוב בבית? האם זכינו להציץ סופסוף להיסטוריה של הבחורצ'יק?! האם זה בא ללמדנו שהבחור חוזר לעצמו האמיתי? לילד הבטוח שהיה?

אבל בביצוע התוכנית מתגלה האופל האופייני לשו"שו, שהסדרה יודעת שצופיה מצפים לו. "לא יכול להיות שהכול טוב", נחשוב. "נכון", תאמר הסדרה, "קבלו את תאבת הבצע של וולט המסכנת את יקירו".
ואכן, אנחנו זועמים. זה לא שאנחנו באמת חוששים לחייו של פינקמן, כי, נו, לא כאן לא עכשיו ולא ככה הוא ילך לנו (מקסימום ייאבד כף רגל). אבל בעיקר אנחנו תוהים בחשש אם טוד פה רק כדי להיות הקורבן התורן לציניות החמדנית של ווייט.
וזה מזעזע אותנו, כי וולט, שלפני פחות מחודש (בעולם הסדרה) בכה כילד אבוד בקניון על אובדן היחסים עם ג'סי, מוכן לסכן את חייו של בנו המאומץ בעבור כמה גלונים עלובים של חומר (זה לא מדויק, כי הפחד שלו היה ששינוי הכמויות היה משפיע על המשקל הסופי וחושף את הגניבה. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה).

אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע. מרגע שוולט החליט להשתמש בג'סי כפיון, ההחלטה החלה מקשיחה את לבו אליו וג'סי אכן מתחיל אט אט להפוך לכלי. וכלים? יש להם נטייה להתנפץ, וזה לא נורא כי הם תמיד ברי החלפה.
 וברייקינג באד מוסיפה לשאול אותנו: מהי אהבה, והיכן עובר הגבול הסופי שלה?
תלות, כפייתיות, קנאות, רכושנות, תועלתנות וניצול הן תופעות לוואי מכוערות הנמצאות במידה מסוימת בכל מערכת יחסים, אבל מתי הן משתלטות עליה עד שהיא כבר לא ראויה להיקרא אהבה?
עם סקיילר דומה שוולט רוצה במערכת היחסים רק כדי לא לראות את עצמו כמפסידן. כי זה המקום היחיד בחייו בו אינו מנצח.
עם ג'סי, נותרה הפונקציונליות, הנוחות האינטימית וה-רק-לא-להיות-לבד-יות.
האם נותר במי משתי המערכות משהו רגשי מעבר לכך?
מבחינתי, ואני חושדת שגם מצד הסדרה, הקו התחתון ביותר עובר בסיכון נפשו או גופו של הצד השני. זה לא שאהבה משמעה לשים עצמך תמיד אחרי האדם השני, כי בוא נודה – יש הרבה דרגות ביניים, אבל משמעה היא תמיד לרצות בטובתו. אולי לא מעל טובתך, אבל לבטח לא להירמס באלימות תחתיה.
שו"שו מספקת לנו ביטוי ויזואלי נאה לכך. וולט נותן לפאקינג רכבת לדרוס את ג'סי = וולט לא אוהב את ג'סי יותר.
זו האמת המצערת הניבטת אלינו מהפרק הזה, כשם שהעובדה שלא נותר דבר אמיתי מאהבתו של וולט את סקיילר, הייתה המסקנה המובהקת מהפרקים הקודמים.

אבל למזלנו ההצצה המבהילה לנבכי נפשו של וולט מסתכמת בדיוק בזאת ולא גובה קורבנות, ועל כן היא לא מצליחה להרוס את ההיי מהצלחת המשימה. אפילו ג'סי שטוף האדרנלין לא זוכר לכעוס! והסדרה המנוולת הזו מנצלת את שמחתם ושמחתנו. זוכרים כמה כיף היה ב"אושן 11"? זוכרים את 2 העוקצים הקודמים בעונה וכמה מגניבים הם היו? זוכרים איך פחדתם שג'סי יאבד גפה לפני רגע?!
זוכרים את הילד מהפתיח?
פאק.

כי שובר שורות לא באה לספר לנו מעשייה על פשע מושלם וסקסי, ולא באמת הגענו עד כאן להיגנב ולהגניב. בסופו של יום באנו לדבר על השלכות ועל לקיחת אחריות אישית.
ושו"שו לוקחת את ההתלהבות שלנו הצופים ומפנה אותה נגדנו באכזריות שאין שנייה לה בטלוויזיה. בכל סדרות הפשע סביבה פרקים הנגמרים בדרמה ובמוות יהיו כבדים, רציניים ורועמים מפאתוס מתחילתם ועד סופם, מקשטים את עצמם בשלטי ניאון של חשיבות תהומית. וברייקינג באד? היא לוקחת את ההרפתקאה הכיפית ואת המעורבות הרגשית שלנו בהצלחת המבצע והופכת אותן על פיהן בהינף, או שמא נאמר נפנוף, יד.
ואת הבחור החדש, שאך לפני רגע העתקם נשימה בחשש לחייו, היא חושפת במפלצתיותו.
טוד, יא בן של זונה מסופלסת, אני הייתי בעדך! מה עשית?!?!?!?! ארורה תהיי, סדרת פיגולים משוקצת!

חשבת שזה פלאשבק, אה, מטומטמת?!
היא לועגת לי. לא שמעת את שריקת הרכבת בפתיח?! לא, זה לא פינקמן, זה רק הילד שיכל להיות כמו פינקמן לו זכה להגיע לבגרות.
אבל אל תרגישי רע, גם פינקמן יזהה את עצמו בו, כמו שהוא תמיד עושה.
היא אומרת ומגלגלת את שפמה כנבל. וזה יגמור אותו. מוהאהאהאהאהא!

ושמיטת הקרקע הזו היא שאחראית לתחושת הקבס הנוראה שאיתה נותרים ג'סי והצופים. וזו תחושה שלא זרה לנו משום שהיא נכחה בכל אחת מארבעת המיתות המהותיות בתולדות הסדרה.
לא, בסדרה כל כך מדממת, מותם האיקוני של גאס, התאומים או טורטוגה מתגמד ונשכח אל מול הטרגדיה האנושית של קרייזי 8, ג'יין, גייל והילד שעוד נלמד את שמו. כל אחד מהם עימת אותנו עם זווית אחרת באמת האיומה על מוות ורצח, אמת שמתעכבת, יותר מכל סדרה אחרת כרגע ואולי בכלל, על המשמעויות למבצע ולקורבן, ומתעקשת לראות מעבר לרומן שלנו כחברה עם אלימות מצולמת.

זה הפרק של פינקמן, אנחנו חווים אותו דרכו, וכיאה לכזה הטראגיות עולה ומבעבעת מכל הפינות. הוא שהגה את כל התוכנית רק כדי למנוע מוות של חפים מפשע, הוא זה שנקודת התורפה שלו היא ילדים, והוא זה שיגיד את המילים שיהדהדו באוזניו של טוד ויבהירו לו מה צריך לעשות.
"אסור שאף אחד יידע על זה".

והטראגיות זועקת עוד יותר אם באים, כמוני, מהגישה שלא היה צריך לעשות כלום לילד.
אחרי השוק הראשוני היה אפשר להבין שהוא לא יודע מה הוא בכלל ראה ואפשר בקלות לשקר לו. ובמקרה הגרוע, הוא יילך הבייתה ויספר לאימא שלו מה הוא ראה והיא תגיד "וואלה? מה אמרתי לך לגבי המדבר? שוב הלכת לאסוף ג'וקים, נכון!??! לך לחדר!!!". ואיש לא היה מעלה את זה שוב כי שום משקל לא חסר ואיש לא היה מתלונן על גניבה.
אבל היגיון או רוגע לא הופעל כאן.

וזה משנה הכול. כי ג'סי הצליח להעמיד פנים בפני עצמו שהוא יכול לשלוט במצב ולהבטיח את העבודה בתנאי המוסר שלו, ושכח שהמסקנה אליה הגיע במכון הגמילה נכונה היא. הוא אכן "The bad guy" .
אם אתה בעסקי המת', ג'סי יקירי, אנשים ייפגעו. חפים מפשע ייפגעו. ילדים ייפגעו.

ומה עכשיו?
מן הסתם אני חושבת שג'סי ירצה לפורש.
מה שנדמה לי שברייקינג מנסה לעשות, ואני אוהב אותה יותר על זה, זה לטפל בסודות בין וולט וג'סי מבלי לחשוף אותם.
כלומר, בחיים האמיתיים טיבו של סוד רצחני אינו בהכרח להתגלות, להפך, זה מסוג הדברים שלוקחים לקבר. אבל טיבו של אדם שיסכן חיים של ילד חף מפשע – להיחשף. אט אט. יותר ויותר. עד שזה יוביל לפיצוץ.
והרי גם אם ג'סי לא יידע על ג'יין ועל ברוק לעולם, הוא נדון לגלות מיהו וולטר באמת בקרוב.

ומצדו של הייזי – אם ג'סי פורש, ואם סקיילר תמשיך להערים קשיים ולא לשחק במשחק, אם הפוקציונליות של שניהם תהיה אבודה? דינם נחרץ.

אהרון פול שואב השראה מחייו האישיים

Where do we go from here?

* יש משהו, כאשר יש לדמויות היסטוריה כל כך עשירה של סודות וקונפליקטים, שברור לנו שסדרה לא תחסל אותן בלי קודם לפתוח ולפתור.
בעונות מוקדמות הדמויות היו מצויות בסיכון תמידי, אבל אם הן שרדו לעונה החותמת ועדיין לא מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהן? אין סיכוי שמותן לא ילווה בהתנגשות חזיתית ופיצוץ רגשי.
אז החל מהפרקים הבאים, כשהבעיות תעלנה לפני השטח, גם תחזור החרדה הקיומית לגורלן של הדמויות.

* אז מה, טוד הוא הג'סי החדש?
כמה נחמד לוולט לגלות שיש ג'סי כזה בעולם שנראה אותו הדבר, אבל עושה מה שאומרים לו ולא מתייסר מצפונית כל הזמן?!

* ומה, מארי והאנק יאמצו את הילדים כשוולט וסקיילר ימותו?

* אבל לא באמת.
אם הסדרה השובבה הזו שותלת אצלכם מחשבות על העתיד, קחו בחשבון שהכול הטעייה. הכול.
יומהולדת 52? לא נראה לי. וולט וטוד נגד ג'סי ומייק? לא ולא. האנק ומארי והולי הקטנה? פחחחח.

* כשם שככול שהקהל (המיזוגני) חפץ במותה של סקיילר, כך גוברים סיכוייה לשרוד את הסדרה.
זדיינו היא אומרת לכם, ובצדק.

בעיות עם העונה עד כה
זה קצת מוזר להתלונן רטרואקטיבית אחרי פרק כל כך טוב ומדויק מבחינתי, אבל לשם האיזון, הנה הבעיות העיקריות שלי עם העונה, שאני בינתיים אוהבת הרבה יותר מהרביעית.
* לא סבלתי חצי מהדברים הדרמטיים שנתנו לוולטר להגיד העונה. חצי ממשפטיו הרועמים הרגישו לי ברורים מדי, מלאכותיים מדי. אני הוא הנבל-יים מדי.
הבנו, אתה בטוח בעצמך ואתה מרושע. ווי גט איט. מזל שקרנסטון שחקן כל כך טוב.

* אתם לא סומכים עלינו שנזכור, מה?
תשמעי, ברייקינג, כפרה. אני לא צריכה שתאכילי אותי. השאירי את הכפיות למארי.
נכון, עברו חודשים ארוכים מאז העונה הקודמת, אבל בעידן הדיוידי וצפיות המרתון אין שום סיבה להסביר ולהזכיר לי פרט פרט, וזאת בנוסף ל-PREVIOUSLY ON BREAKING BAD הבלתי נסבל.
חוצמזה שגם אם זה יהיה מעורפל מדי, את יכולה לסמוך על הצופים שלך שיהיו אובססיביים מספיק כדי לרוץ לאינטרנט לסשן ריענון.

היילייטים שלא צוינו לעיל ומן הראוי לציין:
* בביקורתי את העונה השלישית של "ג'סטיפייד" טענתי שהיא מלאה בקריצות אוהבות ומלאות כבוד ל"ברייקינג באד", ותהיתי האם שו"שו תחזיר לה אהבה.
ואז שכחתי מזה לגמרי, עד שבפרק הפותח את העונה, בסצינת ניסוי המגנטים, מר הקלס צועק FIRE IN THE HOLE!
יה, ביטץ', שאוטאאוט!
* פרק 2, בחיפושי הסיגרייה המאולתרים שארגן, ג'סי נשבר. אז מה הסדרה עושה? היא נותנת לוולט לגעת בכתפו של ג'סי בצורה מנחמת, אבל לא מראה אותם מתחבקים. אהההה, תמותי, סדרה טיזרית ערמומית.
* נ.ב. אל תמותי לעולם. 😦
* קרה ששנאתי את פרק 4, שהוא במקרה הפרק הכי סקיילר-צנטרי של העונה עד כה. ולכן היא נעדרת פה מהדיון. אבל כן, על אף התסריט הגבולי והבימוי המעצבן האימג' של סקיילר בבריכה היה יפהפה ו-haunting וכן, יש פה רפרור לאופליה, למלתעות ולמי יודע מה עוד.
* אנה גאן משחקת מדהים העונה. היא תקבל עוד מועמדות לאמי ובתקווה גם תזכה.
* אפרופו Haunting: סצינת הייסט המגנטים, עם החפצים הזזים כאילו המקום רדוף רוחות, הייתה מהממת.
* Just because you shot Jesse James, doesn't mean you are Jesse James.
* בכלל מייק. כל מילותיו וכל מעשיו.
* היו מי ששאלו אותי: האם השעון שג'סי נתן לוולט עם ציתות. התשובה, בעיניי, היא חד משמעית לא!!!
זו מתנה כנה מקרב לבו של ג'סי שהיה מצוי, עד לדקה החותמת של פרק 5, באוטופיה אידיאלית ביחסיו עם וולט. הכנות הזו ביניהם, הזמן שהם מבלים, העובדה שוולט מקשיב לו, התמיכה הנפשית שהוא מעניק לו, הן כל מה שג'סי ייחל לו מדמות האב במשך 4 עונות. ואולי אי פעם.
אבל משמעות השוט הסוגר את פרק 4, בו וולט שומע את השעון המתקתק, היא כפולה. השעון מסמן את ההצלחה במערכת היחסים עם פינקמן ואת התפעול היעיל של בן החסות. הוא המודל שאליו שואף וולט בכל מערכות היחסים האחרות בחייו, בפרט זו עם סקיילר.
ובו זמנית הוא מסמן את הדקות הנוקפות עד מותו של וולט.
* Nobody stops this train אומר וולט כשג'סי מבקש ממנו להתערב בהחלטה מה לעשות עם לידיה בסוף פרק 3.
שני פרקים אחר כך הם עוצרים רכבת.
* היות וזו העונה האחרונה, המסכמת, אנחנו מקבלים מצעד פרצופים מוכרים. בוא אליי, טוקו, בוא לאימא! (סתם, אני לא רואה איך הוא משתלב).
אבל לא אתנגד לקצת ג'יין (אולי) או אבא שלה (לא יקרה) וכמה שיותר באדג'ר וסקיני פיט.

אפילוג

למי שכמוני סבל יומיים מדיכאון לאחר הפרק הזה, הנה התרופה הכי טובה שאני מכירה.
מתוך ג'יי לנו – אהרון פול הקטנטן מתארח בשעשועון The Price is Right.
כזו חמידות ונלהבות בדך כלל לא מוצאים מחוץ לסרטוני חתלתולים (וקריסטן בל) ביוטיוב.

ואם לא די בזאת, הנה בראיין, אהרון וטלה על סט צילומי השער של הרולינג סטונס.
http://www.rollingstone.com/music/videos/inside-rolling-stones-breaking-bad-cover-shoot-with-bryan-cranston-aaron-paul-20120801

במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרדצ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות
מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.


בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

  • גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
  • ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
  • וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
  • גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
  • גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
  • וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
  • עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
  • הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
  • וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
  • פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

  • עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
  • אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
  • Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
  • היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
  • התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
  • הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
  • המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
  • שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
  • החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

  • האנק מגלה הכול. Eh, duh.
  • סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
  • המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
  • העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
  • ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
  • מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
  • אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
  • סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
  • מארי הופכת לחציל.
  • טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
  • הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
  • בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
  • וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
  • ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!