ארכיון הרשומות עם התג "ברייקינג בד"

איך מתחילים לסכם? איך ניגשים לדבר הזה בכלל?
באזהרת ספוילרים, כנראה…

PunchIce

Kill the blue ice!

סוף טוב הכול טוב
הכול היה צפוי בפינאלה של שובר שורות.
ברשימת המכולת שלי לפרק הסיום ביקשתי שארגמן נאצי יצבע את המדבר, שטוד ייאכל  ע"י חיית המחמד שלו, שלידיה תורעל בעזרת הפרודאקט פלייסמנט ההזוי בהיסטוריה, שג'סי יישרוד.
ביקשתי שוולט יגלה את ג'סי בהפתעה הדדית בקייטנת היטלר, שוולט יציל אותו, שג'סי יסרב לירות בו, שהסוף יהיה סגור ואופטימי.
וכך היה. כאילו וינס גיליגאן עבר על הוויש ליסט הקולקטיבי שלנו וסימן וי אחר וי.
בשביל סדרה שחרטה על דגלה את עקרון האי ודאות, שקנתה את עולמה בהתנהלותה הבלתי מתנחשת, שסחפה את דמויותיה וקהלה אל תוך עננת כאוס ושאבה אותנו לחור שחור אמוציונלי, היה בניקיון ובקשירת הקצוות של פלינה משהו מבלבל ומוציא מאיזון.
זה היה Underwhelming.

ידענו שזה עומד לקרות, כי הבחירה בסוף המשולש רמזה לכך. כמו בפינאלה המשולש של עונה 4 שבה פרק 11 יכל להיות סיום אפוקליפטי לסדרה, פרק 12 היה גשר ופרק 13 תפקד כמו פינאלה חיובי ומוכתם לסדרה.
אבל ציפינו מ"ברייקינג באד" לתת לנו לבנות סט של משאלות לב רק כדי לעשות דווקא ולחרב אותנו, כמו שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
ציפינו בחרדה לאפוקליפסה, חרקנו שיניים לקראת מרחץ הדמים.
סדרות פשע טובות, כך לימדו אותנו, נגמרות רע ומר. סוף איכותי הוא סוף ניהליסטי. הוא סוף אפל כמו חורף אלסקי ללא שחר. הוא סוף שתוקע סכין בבשר צופיו ואז מסובב אותה. ומעל מפזר חופן רייסין, ככה, בשביל הטעם הטוב.

והנה בא הפינאלה ומציע לנו סוף טוב, בהתחשב בנסיבות. סוף נקי וסגור בלי פצעים פתוחים שנותר ללקק, או תהיות קיומיות ומוסריות להתאבסס עליהן.
האם שובר שורות בגדה בעצמה? האם בגדה בצופיה?

בשבועות שקדמו לפינאלה הצופים העלו תיאוריות איומות בהן וולט ג'וניור נהרג, וולט רוצח את אשתו, הולי עולה באש.
סופים מזוויעים של פגיעה בתמימים, המתאימים לתפישת הבונטון השל סדרות האיכות בשילוב עם ניסיון להתעלות על האכזריות ששו"שו הראתה בעברה. סיום שיזעזע ויצלק. ומה יכול להיות גרוע יותר במצבן של כל הדמויות מלבד שואה גרעינית וגשם של קרפדות מעשי ידיו של הייזנברג, אל הנקמה?
וכי איך לא נצפה לרע מכל כאשר שו"שו יודעת איך ולא מפחדת להכאיב לצופיה?  כאשר זה מה שהיא עשתה בדיוק שני פרקים קודם?

הפיטץ' של הסדרה, אותו טאג ליין נדוש ובעייתי (שמובן באמת רק לאמריקנים פנסיונרים) , הוא שוינס גיליגאן רצה לקחת את מר צ'יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. זה היה המהלך העלילתי שאליו התחייבו יוצריה והתמידו לקראתו כל הדרך. מר ווייט, המורה, עתיד להפוך להייזנברג, הנבל. 
באותו רגע גורלי בטואג'ילי, כאשר מר ווייט, שאך רגע קודם התחנן על חייו של האנק, שולח את תלמידו לשעבר למות בייסורים בידי צוררים למרות שהבחור כבר לא מהווה סכנה או מכשול, ובפרט כאשר הוא ניגש אל אותו בן מאומץ שהרגע חרץ את דינו ומספר לו שיכל להציל את ג'יין ובחר שלא – זהו סופו של התהליך.
זה המעשה הראשון שנעשה כל כולו מתוך כוונת זדון, מסאדיזם שאינו משתמע לשתי פנים, מרוע טהור בלי שמץ אנושיות.
במעשה הזה אין טיפת וולטר ווייט, יש רק 100% הייזנברג, סחוט טרי.
 רשע לא מצוי בלחיצה על הדק או בהטסת מטוסך הישר אל מגדלי התאומים. רשע הוא בהחלטה, והתהליך הפסיכולוגי שהתחיל בטואג'ילי הסתיים שם.
ושם, ב"אוזימנדיאס", הסתיים גם המהלך שעבר על הסדרה. שם נגמרה "שובר שורות" האספרימנט הטלוויזיוני הגדול.

 ולכן "ברייקינג באד" יכלה לעזוב אותנו שם, באותו פרק, המומים וכואבים ללא נחמה.
כשנשאלתי מיד לאחר הפרק מה זה היה, עניתי "סדרה שמתנקשת בצופיה". כך זה הרגיש וכך זה יכל גם להיגמר – בפצע מדמם וכאב שקשה להכיל ושממנו בלתי אפשרי להשתחרר. אבל זה לא. האקספרימנט נגמר שם אך לא הסדרה.
וולטר ווייט הוא שובר שורות, ואנחנו ההרס האנושי שהותיר מאחור. ובפרק האחרון הוא חוזר בשבילנו.

Just get me home, I'll do the rest.
אם בסופו של הפרק הקודם, עם כניסתה של נעימת הנושא, פחדנו להעלות על דעתנו מה הן תוכניות הנקמה של הייזנברג ועל מי יכלה את זעמו הנורא

הרי שברגעים באותה מכונית קפואה שחלונותיה הסוגרים עליו נראים כמו מגשי קריסטל כחול, ניתנים לנו רמזים ראשונים.
הוא מתפלל לאלוהי הנרטיב שייתנו לו לחזור הבייתה ו-וינס מסכים ומפיל מפתחות הישר לחיקו.
הוא מניע את המכונית ואת הפרק האחרון לצלילי בלדה על אקדוחן היורה אמנם את דרכו חזרה, אך עושה זאת בכדי למות בזרועות אהובתו.

אבל אנחנו מפספסים את הרמז, וכאשר הוא פורץ בנונשאלנטיות מקפיאת דם , בשוט ארוך ומייסר, אל בית הזוג שוורץ נשימתנו נעתקת.
"הו לא, זה נכון", אנחנו נבעתים, "הוא הולך לרצוח אותם!" ולמרות שהם שני שמוקים פלצנים, ולמרות שהם בוודאי אשמים ביחס לא הוגן כלפי וולט, לא מגיע להם למות ככה.
וזהו הרגע הראשון והאחרון שמצליח להפתיע בפרק. שם מתחוור לנו שהייזנברג לא פועל מתוך תאבת דם, הוא בא אליהם כי הם הפתרון הפונקציונלי לבעיה שלו. ואם הנקודה עוד לא ברורה אזי האסימון נופל כאשר מתברר שוולט השתמש בשירותם של סקיני פיט ובאדג'ר, הנרקומנים הכה אכזריים שלא הצליחו להביא את עצמם למכור סמים שהם עצמם נוטלים לנגמלים.

"אני לא יודע איך להרגיש לגבי זה" מתוודה באדג'ר בפני וולט במכונית.
וסקיני מאשר ומוסיף "כל הדבר מרגיש מפוקפק, מבחינה מוסרית".
רוזנקרנץ וגילדרשטרן של אלבקרקי הם אנחנו הצופים, הם משמיעים את קולנו ומנסחים את תחושותינו. לגבי הסצינה שראינו הרגע ולגבי הסדרה בכללותה, שמאתגרת אותנו כל הזמן לבחון היכן אנחנו ממוצבים, מוראלית.
נו, לפחות אנחנו מרגישים יותר טוב ברגע שאנחנו מתוגמלים ע"י הסדרה (אגב, הוא נתן לכל אחד עשרת אלפים דולר. שזה נחמד והוגן בהתחשב בעובדה שהם היו עושים את זה גם בשביל אלף).

כרוניקה של מוות ידוע מראש
וכשם שהסדרה פונה לספר את חלקה החותם בשלבים סדורים וצפויים לנו לגמרי, כך וולט משתמש במהלכים הצפויים של יריביו כנגדם.
הרגלי שתיית תה קבועיים, הרגלים של הרג. תפישות כוח.
הוא יודע שלידיה והנאצים רואים בו איש גמור, שירד מכוחו ומנכסיו, אכול סרטן ופתטי שלא מהווה עוד איום והופך את זה לנקודת התורפה שלהם.

ובאמצע מסע הנקמה נגד הנאצים יש סידור אחרון שהוא תכנן לעשות. לחזור אל אשתו, לא להשאיר את הדברים כפי שנותרו אחרי אותה שיחת טלפון Skylerאיומה. לשקר לה בפעם האחרונה שקר לבן אחרון שלא נותר לו כסף, כדי להבטיח שפלין יסכים לקבל את המתנה מהשוורצ'ס.
והוא חוזר אליה בשביל לתת לה את טופס הלוטו, שהפרס הגדול שלו הם גופותיהם של שני סוכני משטרה ואפשרות שכה ייחלנו לה לקבורה מכובדת לדמות אהובה ולקצה קצהו של קלוז'ר עבור המשפחה המרוסקת.

ומעל לכול, גם אם לא תכנן זאת מראש, הוא שם כדי לומר לסקיילר את האמת לראשונה. וכמו שאותו שוט נפלא מרמז, לחשוף את עצמו בפניה. בפנינו.
I did this for me.
I liked it. I was good at it… I was alive.

ובאותו רגע אנחנו סקיילר.
חמש עונות חשדנו במניעיו של האיש, ידענו מבלי הוכחות חותכות, אבל עכשיו יש לנו הודאה, וסקיילר ואנחנו פורצים בבכי כי כל כך היינו צריכים את זה.
הו, כמה חיכינו לזה!
ורגע החסד שהוא נותן לה בכנות הזו, ובקשת הרשות העדינה מזכים אותו בהזדמנות לומר שלום להולי הישנה, הילדה שתגדל ותכיר את אביה בעיקר דרך הזוועות שתקרא עליו באינטרנט.

Hard working good partner, 50-50 partner!
ובסופו של יומו האחרון, וולט נוסע אל מחנה הארים ככול הנראה במטרה למות נפשו עם פלשתים ואם אפשר אז על הדרך גם להתנקם בג'סי. אם ההזדמנות לרצוח את תלמידו לשעבר תתפספס כי הוא לא במתחם, אז לכל הפחות לחסל לו את הפרנסה. פרנסה שעשה על גבו של וולט, עם המתכון של וולט ועל סמך המוניטין של וולט.
וגורלם של השניים קשורים זה בזה בעבותות ועל כן אזכור שמו של פינקמן הוא שמציל את וולט מכדור בראש ונותן לו הזדמנות להתאחד עם מפתחותיו ותוכניתו.
אך כמובן מעל לכול הדבר שולח אותו לחשב מחדש את הפיסה האחרונה בפאזל הסידורים האחרונים באלבקרקי. מציאות מסע הנקמה בפינקמן מתנפצת בפרצופו של וולט במלוא אכזריותה הנלעגת. ג'סי שיישתף פעולה עם נאצים? שיזום תוכנית בה ימשיך לבשל? כדי להתנקם בוולט? האם אי פעם הכרת את ג'סי?!
כאשר בנו המאומץ מובא לפניו, רק עור מצולק וקליפה חלולה, אזוק כולו ומושפל עד עפר, הכעס מוחלף בבושה עמוקה.
ומילותיו המלגלגות של ג'ק רק מזכירות לוולט מי היה השותף הטוב שלו, מי הלך איתו 50/50, מי היה חברו. מזכיר לו שהוא דווקא כן היה חובר לעכברוש מלשן, וכי ג'סי לא חיה, לעזאזל. והוא יודע מה עליו לעשות, בפעם האחרונה. הוא משליך את עצמו על ג'סי ומפעיל את מכונת הנקמה that he Macgyvered.
שוטף את רצפת וקירות הסלון של ג'ק בדם.
a_560x0ובסופו של הטבח, זהו ג'ק שמנסה למנוע כדור לראש בעזרת חביות של כסף, ופה זהו וולט שלא נותן לו לסיים את המשפט לפני שהוא משגר את הכדור לראשו. וולט לא רוצה כסף, הוא רוצה לגמור עסק. ולהבדיל מהרצח של האנק ואנדריאה, כאן המצלמה והסדרה מראות לנו את הפגיעה, מורחות את המסך באדום מנצנץ.

רציתם דם של נאצים בנקמה על השניים (וסטיב)? קיבלתם.

ובזכותו של וולט אנו זוכים לראות את ג'סי משתחרר משוביו, פיזית ומטאפורית, כשהוא חונק את טוד בשלשלאות שכבלו אותו במשך חודשים והפכו אותו לעבד ולחיית מחמד. ולטוד אין סיכוי מול השרשרת הנכרחת סביב צווארו משום שהיא מחוברת לגופו של ג'סי וניתנת להסרה רק במפתח שטמון בכיסו שלו. הו, האירוניה.

ולאחר שהוא משתחרר מהנאצים, וולט נותן לג'סי את האפשרות להשתחרר ממנו. להרוג אותו כנקמה מזקקת על כל העוול שעשה לו. זוהי מתנתו של וולט לג'סי.
אבל ג'סי הוא לא כזה. גם אחרי כל מה שהסדרה העבירה אותו, גם לאחר שהוכה והושפל על ידי כל העולם, גם לאחר שנשלט ע"י סדרה של גברים שניצלו את חיפושו אחר הדרכה, גם לאחר תהליך ארוך של דה הומניזציה שדרדרה אותו לכדי כלב, לכדי אונטר מענטש, גם לאחר כל זה ג'סי נשאר עם בסיס מוסרי חזק ורציחתו של אדם חלש כנקמה, גם כזה שהתעלל והתעמר בו שנים, זה לא משהו שהוא מוכן לעשות. (טוד לא נחשב, הוא היה ממשיך להחזיק אותו על רצועה).
גם לאחר שוולט מודה שהוא היה רוצה שג'סי יירה בו, ג'סי מסרב. הוא סיים לקבל הוראות, בטח שמוולט. ודווקא מעצם העובדה שסרב לקבל את מתנת השחרור של וולט, הוא משתחרר ממורו לנצח.
ואנחנו זוכים לרגע חסד אחרון בין השניים. אין כאן סליחה ואין כפרה, לוולט לא מגיע את זה, אבל ג'סי לפחות לומד, מההקרבה של מורו (שלמיטב הבנתו של ג'סי ייתכן ובא למתחם כדי להציל אותו) שוולט אהב אותו ככלות הכול. זה לא מספיק בשביל לתקן עוולות אבל זה לפחות קרוב יותר לאמת. זה יאפשר לבחור להמשיך הלאה בחייו ולא לשקוע בעבר, לא להתאבסס ולנתח עד דק את השנתיים וחמש העונות האחרונות. ואולי, אם ג'סי היה חזק מספיק כדי להישאר נאמן לעצמו למרות כל מה שעבר עליו, הוא גם חזק מספיק לבנות את עצמו מחדש, לבנות את עצמו דרך בנייה ועשייה של משהו טוב, פשוט ומועיל. זה לא סביר, אבל זה אפשרי, ועם האופטימיות הזערורית והזהירה הזו ננצח!

ובזמן שג'סי פורץ את שערי המתחם סופסוף חופשי משלשלאות הנאצים ומכבליו של מר ווייט, וולט הולך למעבדת העל שעזר להקים, למות בתנאים שלו, בניצחון קטן, בקצוות קשורים, לאחר ששם סוף אחת ולתמיד ליצירתו הכחולה, לאחר חשבון נפש ובינות דוודים והכלים הכימיים האהובים. במקום בו בנה לעצמו שם, חירב את משפחתו ואת סביבתו כדי להרגיש לשנתיים חי, שם הוא בשל למות בחיוך. שם הסדרה יכולה להיפרד סופית.


האם לוולט הגיע סוף כזה? האם הגיע לו שכסף הדמים שלו יעבור למשפחתו למרות הכול? האם הגיע לו להתנצל בהצלחה בפני סקיילר? האם הגיע לו לוודא סופית שאיש לא ייקח לו קרדיט על הקריסטל הכחול? האם הגיעה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו בהקשר של ג'סי? האם הגיע לו, קארמתית, שהתוכנית האחרונה שלו תצא לפועל כמעט ללא שינויים או תקלות?
לא.
אבל זה הגיע לסקיילר ולפלין ולהולי ולמארי ולהאנק ולג'סי.
ולעזאזל, זה מגיע לנו!
וולט, לראשונה בסדרה, פועל לתיקון עוול כשלפניו מינימום רווח אישי ולכן לראשונה התוכנית עובדת לו. לכן מה שכן משתבש, משתבש לטובה.

ואם וולט הוא "ברייקינג באד",  הרי שהוא חוזר לאלבקרקי  כדי לסגור קצוות עלילתיים, להשאיר אחריו גם משהו חיובי.
על כן הסדרה בוחרת לוותר על מרחץ הדמים של קורבנות חפים, אותה גלוריפקציה עצמית מפתה בסיומם של סרטים וסדרות דרכה ניתן לטפוח על השכם ולומר "אנחנו כה אמיצים, מחוספסים וחסרי רחמים! כמה אפלים ולפיכך מלאי משמעות אנחנו!" ובמקום זה, היא מוצאת  מקום לרחם על הדמויות ועלינו הצופים, ולסיים בתו אוהב. לתת לנו את הסיום הצפוי ביותר כי זהו הסיום שבלב פנימה רצינו. סיום "מאכזב" ובבה בעת הכי מספק שאפשר.

    ואם וולט הוא הסדרה, אזי אנחנו ג'סי.
וברגע האחרון, למרות שחשבה שתסיים את חייה בטבח גורף, שו"שו מקריבה את עצמה כדי להגן עלינו. חוזרת בה מתוכניותיה הציניות הרצחניות וחומלת. היא מטילה את עצמה עלינו ומחבקת אותנו בכל גופה חיבוק אחרון ואז מאפשרת לנו להתנער ממנה אחת ולתמיד. משחררת אותנו מכבליה ושולחת אותנו החוצה מצולקים אך עם מעט תקווה.
נוחי על משכבך בשלום, שובר שורות, יא גאון חולני.
אהבנו אותך ואת המוצר הטהור והחד פעמי שהפקת אבל עכשיו הזמן לגמילה.

זהו, אנחנו חופשיים.

זהו, אנחנו חופשיים.

****************************************************************************************************

 חברים, עברנו חתיכת מסע ביחד. תודה על המילים היפות והמחשבות המרתקות. אתגעגע.

אתם מוזמנים לדסקס נקודות, לשתף מימים וסרטוני וידאו מנחמים וניתוחים אלטרנטיביים בתגובות.
ייתכן ואכתוב מאמר על הסדרה בכללותה, אבל זה עלול לקחת זמן. זה גם עלול לא לקרות לעולם, כי דומה שכל הדברים נאמרו.
אני ממליצה לכם, במקום לרפרש עד האין קץ, פשוט להירשם למיילינג ליסט. אם אכתוב תקבלו הודעה עד אליכם.
בינתיים, ביי ביי, מיי בייבי בלו. 🙂

 

מודעות פרסומת

ספוילרים, דקה לפני הסוף, הישמרו!

Oh deer...

Oh deer…

Live free or die!

בדומה למהלך בעונה 4 , הפינאלה של העונה, ובמקרה זה גם של הסדרה, מורכב משלושה חלקים. אני לא מצליחה להיזכר במהלך כזה בסדרות נוספות (מוזמנים להזכיר לי), כי בדרך כלל סוף העונה מורכב משני פרקים (במתחכמות שבסדרות הפרק הלפני אחרון הוא הנפיץ והאחרון הוא האפילוג) אבל כאן אנחנו שוב מקבלים סיומת משולשת.
אוזימנדיאס הוא הפרק המשמעותי ביותר בתולדות הסדרה, מדינת הגרניט הוא הסידור המוקפד לקראת מהלכי הסיום, ו-פלינה יהיה הסיום הנפיץ ביותר הלכה למעשה. אי לכך ובהתאם לזאת הפרק השבוע לכאורה מרגיש כמו נפילת מתח. לא זאת בלבד, לאחר ההשלכות הפיזיות שהיו על הצופה בשבוע שעבר, יש תחושה של כמעט ניתוק רגשי, פוסט-טראומטי, תוך צפייה בפרק. אבל כל זה רק לכאורה כי בעצם קורים בפרק הזה כמה מהדברים המשמעותים ביותר בסדרה וזהו פרק פשוט נפלא.

נתחיל.
לאורך כל "מדינת הגרניט" שזורות סצינות שבהן הדמויות צופות בדמויות אחרות על מסך טלוויזיה.
זה לא חדש שאני אומרת את זה, אבל שובר שורות מתעסקת באומנות הסיפור המצולם באותה מידה שבה היא מתעסקת בפיתוח הדמויות שלה, ויש לה כמה דברים לומר על תהליך הצפייה ועל ציפיות הקהל ממנה ומסיום הסאגה.

1379943154_01notfun1

אנחנו פוגשים את הסדרה (כביכול) היכן שעזבנו אותה. עם רכבו של איש השואבים.
אך כאשר הרכב נעצר וממנו יוצא רוברט פורסטר המופלא (יאי!), אנחנו מגלים שגם סול לחץ על כפתור כיסא המפלט.
בחנות מלאת שואבי אבק ממשיים נחשף בפנינו פתרון הפלא האגדי של גודמן כמשהו מאוד יומיומי, עלוב למראה וגובל בשיעמום. לזוועתו של סול מתברר שהוא עתיד לחלוק חדר לשלושה ימים הקרובים עם וולט. "איך הוא מתמודד?" סול מברר לפני שהמנקה מפנה אותו ואותנו לצפות במוניטור.
היו אתם השופטים.

בסצינת מעבר קצרצרה שתפקידה להראות לנו בחטף את מארי האומללה אך המוגנת, אנחנו רואים שהנאצים פרצו לבית בעקבות מה שהוציאו מג'סי בעינויים. עוד בטרם הסצינה מתחלפת, אנחנו שומעים את קולו של פינקמן המתוודה, ואז עוברים אל הנאצים היושבים בסלון על בירה ונשנושים וצופים בו משל היה טסטמוניה בגמר הישרדות.

JesseonTV

שופט אתכם שופטים אותו

זו סצינה לא נעימה לנו, הצופים שאוהבים את ג'סי ושכאבו יחד איתו את המקרים שאותם הוא מתאר, ושכעת נאלצים לראות נאצים צוהלים.
ושוב קשה לא לחשוב שהסדרה באה חשבון עם מה שאמילי נוסבאום כינתה צופייה הרעים. אלה שבזים לג'סי הנמושה, העכברוש המלשין, משועשעים משיברון הלב שלו ומשתעממים מחשבון הנפש. לא באנו לפה בשביל לראות נקבה בוכייה מדברת על רגשותיה, באנו לפה בשביל גברים אנטי-גיבורים שעושים דברים באד-אסים! ממורמרים אלימים שבאו לברייקינג בד בשביל האקשן וקיבלו דיון משמים על השלכות.

יש משהו כל כך מחלל בלצפות בנאצים צופים בג'סי משחזר שניים משיאיה הכואבים של "שובר שורות" ומקטינים את הרגע ההוא שרצח את גייל, את הרגע ההוא שדרו שארפ נרצח. בזאת הם לא רק בזים לג'סי, הם בזים לסדרה עצמה והם בזים לנו, הצופים הטובים. וזה מחליא.

Look, ma, they mentioned me on the TV!

Look, ma, they mentioned me on TV!

וטוד, הו טוד, פותח את הפרק בלהקריפ לנו את הצורה, עת הוא מחייך למשמע שמו ועוד בקונטקסט הזה.
הוא לא מחייך כי הוא גאה שרצח ילד, הוא מחייך כי הוא גאה שהוא מקצוען, וכי דודיו עכשיו יודעים עליו שהוא מקצוען, והוא מחייך כי חברשלוג'סי דיבר עליו.  וכעת אם תסלחו לי, אמבטיית אקונומיקה מחכה לי.

שבתי.
מתחת לפני השטח, בחנות השואבים, וולט התזזיתי מחשב ומתכנן, אל מול עיניו המבועתות והמרחמות של סול. כל שנותר מהייזנברג הוא גבר פתטי ואשלייתי והחבית שלו. כמעט אפשר לשמוע את האינפומרשל. לאיחסון כסף, להמסת גופות ולשימוש כשולחן שירבוט מהודר. וזה עוד לא הכול. החבית ניידת ומתגלגלת לכל מקום ובעיתות בדידות קיצונית היא משמשת גם כאוזן קשבת וכתף תומכת. קנו עוד היום את חבית הפלא!

וסול, שתמיד הייתה לו חיבה מסוימת לוולט, או שמא הערכה, מרחם על האיש שלא מודע למצב האמיתי בו הוא מצוי ומשיא לו עצה: אל תעזוב את אלבקרקי. שיחת הטלפון לסקיילר לא זיכתה אותה והיא כעת השעיר לעזאזל עד שהייזנברג יצוץ. קח אחריות ושב בכלא.
אבל הדבר האחרון שוולט רוצה זה להינמק בכלא, אז הוא מסרב. הו, האירוניה, בכלא יש אינטרנט ושיחות טלפון וביקורים ואנשים אחרים מסביבך!
אבל עוד נגיע לזה.
וולט מחליט לקחת את העורך דין שלו איתו לניו האמפשיר, וכאשר זה מסרב, וולט שולף את ההייזנברג שלו ונותן הופעה שנקטעת במהרה לטובת שיעול אלים.
It's over… וכך, כנראה, יוצא סול גודמן האהוב את הסדרה, לפחות כדמות משמעותית לעלילה (אולי עוד נראה אותו בחטף במונטאז' סיום שיראה לנו איפה כולם כיום. אם יעשו כזה דבר)

משם אנחנו חותכים אל סקיילר, בסצינה שמרפררת אל הסצינה של וולט אצל הרופא שלו בפרק הפיילוט.
גם היא כמו וולט בוהה ללא תגובה, אך גם היא כמוהו בזמנו יודעת שהיא בצרות צרורות שאין לה שום דרך להימלט מהן.
בסצינה לאחר מכן אנחנו מגלים שהחוקרים (אף בי איי בשלב זה? מי יודע) עוקבים אחריה לראות אם היא נוסעת לאנשהו.
אבל חמור מזה בהרבה, סקיילר ואנחנו מוצאים את הנאצים בחדר התינוקות של הולי ומגיבים בזעקה בדיוק כמוה.
תניחו לתינוקת כבר, למען השם!!!
וטוד, פאקינג טוד השולח בנו צמרמורות, מאיים עליה בנימוס אופייני והיא ואנחנו נשבעים שלא לומר מילה על לידיה, אותה אישה שבכלל לא העלנו על דעתנו לציין לשוטרים. ובתומו של איום הוא נוגע בכתפה של סקיילר ברכות לוודא סופית את שיתוף הפעולה שלה ולגרום לנו להקיא קצת בפה.

ג'סי פלמונס מתעלה על עצמו בפרק הזה וממשיך לשרטט דמות מרתקת שתענוג מבחיל לצפות בה. מחד היא מקפיאת דם, מאידך מעוררת בנו סוג שלScreen-Shot-2013-09-23-at-8.50.19-AM-640x361 אמפתיה שנואה שקשה לנו לעכל. טוד באמת מכבד את וולט, הוא באמת לא רוצה להרוג את סקיילר, ומבחינתו הוא וג'סי עדיין אחוקים (כי היי, זה לא אישי. חוצמזה שג'סי אומנם השתנקר עליו  אבל טוד הפך אותו לעבד שלו, אז הכי פיטים) מה שהופך אותו ליותר סימפטי, איכשהו (לעזאזל איך?!?!) מהדוד ג'ק ושאר הנאצים.
והגילום העדין והטאצ'ים הקטנים שפלמונס מעניק לטוד, כמו הסרת המוך מעל מעילה של לידיה, הם שהופכים את ההופעה שלו לדורשת פרס אמי דחוף. טראגי שהוא מתחרה מול פול שמגיע לו את פרס מפעל חיים על פינקמן.
הסצינה בבית הקפה, המרפררת למפגש הראשון שלנו עם לידיה, מלמדת אותנו שהיא זו ששלחה את טוד ושהפרנואידית הרצחנית לא מרוצה מכך שלא חיסל את סקיילר. היא כמעט מפרקת את החבילה, אבל הוא מפתה אותה עם הקלף המנצח שלו – מת' כחול 92% מעשה ידי פינקמן להתפאר.

ומה באשר לוולט? הוא יוצא מלועה של משאית פרופיין הישר אל הבית החדש שלו – ניו האמפשיר. שממה קפואה שמן המחצב הטבעי שלה מסתתים מצבות והמוטו הרשמי שלה הוא "חייה חופשי או מות"! אחלה.
בבקתה עלובה, מרוחקת ומנותקת מטלפונים, אינטרנט וכבלים, וולט מוצא את הכלוב שלו.
אבל נו, הוא תמיד יכול לצפות ב-Mr. Magorium's Wonder Emporium. פעמיים. ובזאת כיסינו את הבדיחה היחידה הפרק!
התנאים קשים אך המנקה מודיע לו שאם יעזוב את השמורה ויילך אל העיירה שנמצאת כך וכך קילומטרים משם – הוא לא יחזור לשרת אותו.
ומה עושה וולט מיד לאחר שהמנקה עוזב? נכון, עוטה את כובע ההייזנברג שלו ומתעתד לרדת מהשמורה ולשים פעמיו אל העיירה.
המציאות הקפואה של הישימון בשילוב עם הסרטן מיד מבריחים אותו חזרה אל התנור. מחר.

במחנה הקיץ של הארים, טוד מחליט לתת לג'סי קצת בן אנד ג'ריס (על רקע קריאתו של ג'ק "רק שלא תקלקל אותו מרוב פינוק! אכן)
לגישתו של טוד אם השבוי עשה עבודה טובה, אם הוא היה כלב ממושמע, הוא יקבל ממתק. ואם הוא מבקש בנימוס אחרי שעבד כל כך יפה במעבדה, אז כן, למה לא לפרגן לו קצת שמי כוכבים? זה ביזנס, ואם כך אין סיבה שלא נהיה אדיבים זה לזה. שום דבר אישי.

ומה עושה עכברוש המעבדה? מה עושה חית המחמד המפונקת של טוד? מנצלת את נחמדותו כדי לברוח מהכלוב. כאילו איש לא גילה לה שהעבודה משחררת.
tumblr_mtk6y3KDJi1qb9jcko7_250

בנקודה זו, לאחר שעבר כשבוע של אימון בפתיחת אזיקים בעזרת אטב*, מתחיל מונטאז' הבריחה של ג'סי. גם אם ידענו שדינו להיכשל וסופו להיגמר רע, קשה לא לדחוק את ההיגיון הצידה ולהיסחף בהתלהבות המסעירה של העריכה הקצבית, המוזיקה הפועמת והטאץ' הנפלא שאהרון פול עושה את כל הפעלולים המתוארים בעצמו. וג'סי כה חדור חיים שוב שהוא פונה אל המנעול בקריאת COME ON,
BITCH! " שאנחנו נרגשים איתו.
נו באמת, אין מצב!" אנחנו קוראים בקול ובו זמנית משהים את החוסר אמון שלנו וממשיכים לעודד את ג'סי המפעיל יכולות פיזיות מרשימות ותושייה מעוררת השתאות. גו ג'סי גו! ראן ג'סי ראן!

היינו צריכים לראות את ג'סי אקטיבי. קשה לנו לקבל מישהו כקורבן חסר אונים לאורך זמן, אנחנוtumblr_mtk6y3KDJi1qb9jcko6_250 רוצים שייאבק, אנחנו רוצים  שיילחם על מצבו. גם בנו מכנן משהו מהרצון של דוד ג'ק באקשן ולא בבכי תמידי. אנחנו רוצים גיבורים אמיצים וכמו ג'סי לרגע היינו נאיבים לחשוב שאם יהיה שקט מספיק וזריז מספיק הוא יספיק לברוח לחופשי ולהזעיק את השוטרים אל אנדריאה וברוק. תנו לו לברוח בהירואיות או
למות בכבוד כמו האנק.
אבל הנאצים צופים בבריחה הגדולה שלו במוניטורים של מצלמות האבטחה וג'סי משלם את המחיר הכבד ביותר לאדם שחייו כבר לא חשובים לו אך התאבדות אינה אופציה.

ג'סי בחר להתעלם מהאיום הלא מרומז של התמונה, וטעה במה שנראתה כחיבה אמיתית של טוד אליו במחשבה כאילו משהו השתנה ביניהם, בציפייה לחמלה. אבל טוד עודנו פסיכופת מקצוען שלא בוחל באף אמצעי. וכך עולה ההתעללות בג'סי עוד שלב והוא מואלץ לראות עוד חברה שלו מתה, כשכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחרפן ולדפוק את ראשו עד זוב דם כנגד השמשה.
ולנו, הצופים בו צופה בסרט האימה של חייו, נותר רק לבהות המומים כשאהרון פול מוצא דרכים חדשות לקרוע לנו את הנשמה.

האם ג'סי אחראי למותה של אנדריאה הנאיבית להכאיב? באופן שלא מסיר אחריות מהרוצחים עצמם, ודאי. ואפשר לסמוך על ג'סי שיאשים בעיקר את עצמו. אבל קשה לשפוט גבר מרוצץ ועבד מוכה על חוסר היכולת שלו להפעיל שיקול דעת מספיק. הרצון להיות חופשיים הוא בסיס אנושי מסמא וקשה לדכא אותו. ובסופו של ניסיון הבריחה הכושל והשלכותיו ניתן לנשום לרווחה כי היאח, לנאצים שוב הצליח!

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

לשם מה היינו צריכים את זה? זה הלוא גובל בפורנוגרפיה אמוציונלית, בהתחרמנות עלילתית סדיסטית מהעינוי הבלתי נתפש של ג'סי.
הרצח הסתמי והמיותר של אנדריאה התמימה, שאך לפני שלושה פרקים שמחנו לראות כמה השתקמו חייה, מעמת אותנו עם המציאות האמיתית והלא זוהרת של עולם הפשע. אנשים חפים נפגעים ומוקרבים כלאחר יד. "שובר שורות" היא כבר לא הרפתקאה, פה זה לא ג'יימס בונד, ואלה אנשי עסקים קרים ומחושבים שלא מהססים לרצוח כל אחד. זו הבנאליות של הרוע.

וזה משרת כתזכורת אחרונה לצופים להתיישר על עצמם. ניחא שהזדהתם עם הנאצים כאשר הם צחקו על ג'סי המיבב, כי היי, מה לעשות, לפעמים נאצים מצחיקים. האם אתם עדיין מעודדים אותם להוציא את ג'סי להורג או להתעלל בו? האם אתם עדיין בעד האחים הלבנים שיירו לאישה חפה מפשע כדור בראש רק כדי ללמד את השבוי שלהם לקח, כל עוד הם לא מלשינים בכיינים?!

ואז הסדרה נוטשת את מה שנותר מג'סי למספר חודשים ועוברת להראות לנו מה עובר על וולט, מי ששלח את ג'סי אל אותן נסיבות מחרידות.
זהו הפרק שהפנטזיה הקולנועית והטלוויזיונית מתנפצת לדמויות, ולצופים, בפרצוף ומאלצת אותם להתמודד עם המציאות הקרה. כך שיחת הטלפון של וולטר לסקיילר בפרק שעבר לא באמת פתרה את צרותיה, כך הבריחה ההירואית של ג'סי , שבה הוא מתעל את מקגייוור ואת וולט, מורו הרוחני, מסתיימת בסטירה הכי מצלצלת שיש, וכך פתרון הקסם של סול, זה שיכול להעלים אותך ולבנות לך חיים חדשים מתגלה כמציאות איומה שבה אין מלונות פאר ותנאים מפנקים היאים למיליונר, והמחבוא האולטימטיבי הריאלי משמעו רק ריחוק, בידוד ובדידות נוראה.

אנחנו מוצאים וולטר שנואש לאינטראקציה אנושית, גבר רזה וחלוש שראייתו מתדרדרת. חולה סופני הנמק בגלמודותו. נקודת האור היא שהמשקפיים החדשות שאד, המנקה, מביא לו, הן היפסטריות. זה גם משהו.
הוא מתעדכן בחדשות אלבקרקי ובחיי משפחתו ושנינו מגלים שסקיילר המסכנה חזרה לשם הנעורים שלה, למברט (שהוא למרבה האירוניה, או כמחווה 1daef692-0573-4108-b4eb-e6801f75bc74_e5459489-571d-b197-0a04-005762e9a271_BB_515_UC_0315_0395של וולט בכוונה תחילה, השם שוולט בחר לעצמו, כך שהם עדיין מר וגברת). היא עומדת למשפט ועובדת במשרה חלקית בתחנת מוניות.
ואם המצב לא היה מדכא מספיק, אז מתחיל טיפול הכימו העצמאי ו-וולט משלם למנקה 10,000$ נוספים כדי שיישב איתו, אם לא לשעתיים אז לפחות לשעה. רק שיישאר וישחק עימו קלפים.
"?באחד מן הימים תבוא לכאן ותמצא אותי מת. ומה אז? מה אם אבקש שתיתן את הכסף למשפחתי?" שואל וולט " האם תעשה זאת?"
"ואם אומר כן, האם תאמין לי?" עונה לו המנקה ומוסיף לחלק את הקלפים…
"מלך!" הוא שולף. שני מלכים!

ואולי אין סמל קשה יותר לעליבותו ואובדנו של וולטר ווייט מהרגע שבו טבעת הנישואין מחליקה מידו. ובו במקום השראה מכה בו והוא מחליט לשלוח כסף למשפחתו בקופסת האנשור, אותו משקה מזין המוכר לכל חולה סרטן ומשפחתו, במשחק מילים צובט. הכסף שיבטיח ויגן על בני משפחתו.
אך כשם שהוא אינו יכול לסמוך על אד, הוא אינו יכול לסמוך על הדוור, אז הוא יוצא את השמורה בעצמו וצועד אל העיירה.

והופ, אנחנו פוגשים את וולט ג'וניור בבית הספר, באמצע מבחן, ולבי מחסיר פעימה כי זה מזכיר לי ימים נאיבים בסדרה.
אנחנו משערים שזו לא דודה מארי שמתקשרת אליו, ואכן מתברר שזו איזו גיברת בבר שוולט שיחד כדי שתתקשר.
"אל תגרום להם לגלות" מייעץ וולט כשמה שהוא בעצם צריך לעשות זה להתחנן שבנו לא ינתק. אבל וולט שוב לא קורא את המצב לאשורו.
מקיש לא נכון שבנו עוד איתו, כאילו וולט נתן לו איזו שהיא סיבה, ולו הקלושה שבקלושות, עוד לזכור לו חסד.
חושב שפלין בחיים יסכים לקבל את הכסף או כל "עזרה" אחרת מאביו הרוצח שפירק את משפחתו וסיבך את אימו. הו וולט!
והסצינה הזו מרפררת באירוניה פוצעת אל הפרק הרביעי של העונה הראשונה, כשוולט מסרב לקבל טיפולים כדי להילחם בסרטן ופלין צועק עליו:
"Then why don't you just fucking die, already?! Just give up and die."
מקור התפרצות הזעם ההיא בניסיון (מוצלח) לטעת באביו מוטיבציה ולעודד את הרצון להיאבק על חייו. כעת, שנה וחצי אחרי, פלין פשוט מייחל למותו.
ובאותה נקודה וולט יודע שהדרך היחידה שהוא יכול להגן על משפחתו, היא רק להסגיר את עצמו, למות ולהניח להם.
הוא מצלצל למשטרה ולא מנתק את השיחה כדי שיוכלו לאתרה.

כי בנקודה זו מה נותר מהאיש? וולטר – איש המשפחה, מר. ווייט – המורה המחנך או הייזנברג – הגאון הנורא, שלושת השלבים באבולוציה של הדמות? כמעט ולא כלום.  יש פה אדם שמצוי בניתוק מכל מה שאי פעם הגדיר אותו בפני העולם ובפני עצמו. ועם כל השנאה והכעס והבוז שלנו אל הדמות, זה שורף לצפייה.

וכל זה עומד לזכותה של הסדרה שמזכירה לנו גם בזעמנו הצודק שמדובר בבן אדם. רע ונפשע, חולה ושוגה, אבל אדם. וחובתנו כבני אנוש להשיר מבט ולראות אותו ככזה ולחוש גם הזדהות ורחמים גם בשלבים אחרונים אלו. זה הכלי היחיד שעוצר אותנו מלהיהפך להייזנברג, לטוד – האמפטיה.

והנה שוב יד הגורל, כנראה בפעם האחרונה, מתערבת בסיפורו, ו-וולט זוכה לצפות בטלוויזיה בגרטשן ואליוט מעניקים לו משמעות אחרונה לחיים. הם מוחים את זכרו של האיש ומבטלים את ההישג היחיד שעוד היה לו. מסכמים את "שובר שורות" ומכתיבים את סוף הסדרה. וולטר ווייט? כל תרומתו במשחק מילים דלוח בשם החברה. ומה באשר לקריסטל הכחול שגם חודשים לאחר שפרש למחבוא עדיין מופץ בשווקים הבינלאומיים? זה לא אומר דבר, מבטלת גרטשן, וולטר ווייט מת.

1379943397_nogoodverybadman2

בפרק הקודם ניחשתי שוולט ישמע על הקריסטל הכחול ששב ומציף את השוק ויקיש מכך שג'סי עודו בחיים. אני כבר בכלל לא בטוחה. וולט זועם כי מישהו מבשל טוב כמוהו את המתכון שלו ולוקח לו את כל התהילה, אך ייתכן והוא כלל לא מעלה בדעתו שמדובר בבן חסותו לשעבר.
כך או כך, באותו הרגע האיש מחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה, על כבודו, על תהילתו ועל מורשתו.
את חושבת שוולטר ווייט מת? אני אתן לכם הייזנברג שלא תשכחו לעולם!
השוטרים אומנם עתידים למצוא את הבקתה והכסף, אבל הם לא ימצאו את האיש שעושה את דרכו חזרה לאלבקרקי לקול מצהלותינו החצויות. יו גו, וולט ו-גאד דאמיט, וולט!
ולראשונה בסדרה, אם אינני טועה, נעימת הנושא המלאה מושמעת בתוך הפרק וטוענת אותו במשמעות ואותנו בציפייה, התרגשות ופחד.

מה שהסדרה עושה, דקה לפני היציאה לקרב האחרון, היא לסדר את החיילים שלה בקווים מקבילים.
וולט וג'סי נמצאים כמעט באותו מקום – בתחתית, בגיהינום, בבור במדבר ובחור בשממה, בכלא שאין ממנו בריחה, בסיוט הכי גדול שלהם.
ג'סי כבר היה שם בפרק שעבר, עכשיו רק מנעו ממנו סופית כל שביב תקווה, והפרק וולט הצטרף אליו במישור הפיזי והמנטלי. ולא ניתן שלא למתוח השוואה גם בין הצפייה של וולט בג'ק וחבורתו יורים ואז רוצחים את האנק, לצפייה של ג'סי ברצח של אנדריאה. שניהם קשורי ידיים, במושב האחורי של רכב – מאחורי מסך זכוכית, מוציאים יללה אילמת או זעקה חסומה, בחוסר אונים מוחלט. צופים שבויים. כמונו.

שהרי אם שתי הדמויות הללו התחילו את המסע הזה ביחד סופן לסיים אותו ביחד. סיפורן עתיד להסתיים באותו הזמן, זה אך מתבקש.
ולא אתפלא אם שתי הדמויות הללו, שנולדו באותו רגע בטואג'ילי כשבישלו יחד, עוד יעלו בלהבה ביחד.
אך במהלך כל הסדרה מובהר לנו כי אלה הן שתי דמויות שונות בתכלית, האם  ג'סי ו-וולט, ברגע האמת, יבחרו לצאת מהתחתית באופנים הפוכים? האם תפקידו של האחד להאיר באור הפוך את השני? או האם ג'סי הושחת כליל ויהפוך למיני-הייזנברג בעצמו?

כאמור, אני שונאת לנחש. המוח רץ בעשרים כיוונים שונים ואני לא מוכנה או רוצה להתחייב לאף אחד מהם.  זה מסוג הדברים שרק יגרמו לאכזבה צורבת, ולסיום הסדרה מגיע קצת יותר כבוד מזה.
מה שכן, המחשבה שוולט חוזר למתחם הנאצים כדי לחסל אותם (בין אם ימצא מישהו שנותר לחסל או לא, זו שאלה אחרת) ועתיד לגלות שם את ג'סי בהפתעה עושה לי נעים במיוחד. עימות אחרון בין השניים מתבקש ונדרש, אבל בא לי ששתי הדמויות לא יהיו מוכנות לכך וזה יוציא מהם דברים שהם לא תכננו.

Screen-Shot-2013-09-23-at-8.58.08-AM-640x346

שירת הברבור תהיה מדממת…

אז מה עכשיו? הלוא מכינים אותנו לאפוקליפסה.

הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה אומר שאנחנו רוצים לראות דם של נאצים שוטף את המדבר.
ולראות את טוד חוטף מידיו של כלבלב המחמד שלו.
ואנחנו רוצים את גלולת הרייסין משולבת בסטיביה של לידיה (בפרט אם תפגע בשיערה מראשם של סקיילר והילדים, חחחחטפו).
וזה אומר שאנחנו מייחלים לג'סי לצאת בחיים מכל הסיפור הזה ולגדל את ברוק הקטן במערכת יחסים שתשקם את שניהם. כי היי, למה לא? זה מתאים בול לג'סי כדמות ולמסלול העלילתי שלה. להציל את ברוק בשמם של כל הילדים שלא הצליח להושיע –  אחיו, הילד הג'ינגי' האילם, תומאס, קיילי הרמנטראוט, דרו שארפ ואת עצמו.
אבל מבט מפוכח יזכיר לנו שלברוק יש עדיין סבתא והרשויות בחיים לא ייתנו לו לעבור למשמרתו של הפושע הנרקומן, וזאת גם אם היה סיכוי קלוש שלא יילך לכלא, כך שכל שנותר לו הוא לחטוף אותו ולהוסיף טראומה לחייו ולחיי סבתו.
 וככול שאני מאחלת לשניהם את מערכת היחסים הזו, דומה שהנסיבות פשוט לא יאפשרו זאת. (יאללה, לחטוף את הולי היתומה!)
עד לפני שבוע האמנתי כי הייסורים שהסדרה מעבירה את פינקמן הצעיר מבטיחים באיזה שהוא מקום את הישרדותו, משום שאם האומנות לימדה אותנו משהו הרי זה שדמות שמשלמת על חטאיה היא דמות שיכולה למצוא גאולה, ומי שילם יותר על טעויותיו והחלטותיו בסדרה הזו? ועוד בכלא ליטרלי!
אלא שעם הירצחה של אנדריאה עולה פחד חדש.  בשלב הזה של עינויו ההולכים ומחמירים של ג'סי, מסתמן שהפיתרון היחיד שיביא לו שקט בחיים האלה הוא המוות. הסדרה אשכרה גורמת לי לייחל אקטיבית למותו… (מה שכמובן שוב גורם לי לחשוד שהוא ישרוד. סדרה ארורה)

ומה באשר לוולטר ווייט?
 המדען ששיתף פעולה עם הנאצים, כמו האיש מאחורי האלטר אגו שלו, עתיד לנסות להתנער מהם בעזרת תת מקלע. אבל בל נשכח שלווייט והאחים הארים מכנה משותף. וכי מה הם נאצים, אם לא גברים לבנים, שנולדו לעמדת עליונות, ועדיין ממורמרים על כל הזכויות שנשללות מהם? אנשים שנקודת המוצא שלהם טובה משל רוב האוכלוסיה אך עדיין אינם נוטלים אחריות אישית על הכישלון וחוסר היכולת שלהם לממש את עצמם? לזכור ולא לשכוח!
איזה סוף מצפה לו?
מה זה משנה? בין אם יירצח ע"י בנו המאומץ, יירד שאולה בעשן ירוק מעשה ידיו או ישתעל אט אט אל מותו בכלא, הסדרה יכולה לסמן לה ניצחון מהדהד. היא הצליחה לגרום לנו גם לעודד אותו עד הסוף המר ובו זמנית לאחל בכל מעודנו לנפילתו… והיא תותיר אותנו לבד לשפוט את עצמנו על כך.
לעזאזל איתך, גיליגאן!

כדי לשבור לכם את הלב בהכנה לשבירת הלב, הנה הפרומו האחרון לסדרה, נטול ספוילרים

 

וכאן השיר המלא, כי בואו נודה, המנה הקטנה הזו של כאב לא הספיקה לכם.


מחשבות, אבחנות ושאר ירקות.
* את המנקה האגדי מגלם בסטואיות אה-לה מייק רוברט פורסטר הנפלא (שאתם בעיקר מכירים מ"ג'קי בראון"). זה מגיע בתזמון מבדח שכן אני והקוראות מעיין ומיקה ניהלנו ויכוחון על האם שו"שו עושה או לא עושה הופעות אורח זולות. אסכם את הסוגייה כך: ברייקינג עושה קמיאוז, כמובן, אבל הם אף פעם לא זולים ולעולם לא נוצצים, היא מלהקת שחקני אופי איקונים שהיא מעריכה או שחקנים וקומיקאים שיש להם ארומה של בדיחה פרטית לתפקידי אורח, אבל היא לא מכניסה אנשים שהקהל הרחב יזהה ומנסה למשוך דרכם עוד צופים. יש לה קלאסה.
*לכל המפקפקים, אנחנו רואים שעבר לפחות שבוע מאז ג'סי התחיל לשחק עם האזיקים, כי הפנים שלו נרפאו משמעותית.

יתרה מזאת, הנה הסבר ביוטיוב איך אפשר להיחלץ מאזיקים משטרתיים בעזרת סיכה.

* הנאיביות של אנדריאה גובלת בטמטום בשלב זה. זה נכון שטוד נראה צעיר ותמים למדי אבל לפתוח את הדלת למכריו של ג'סי אחרי שלפני שבוע ביקר אותך הגבר הזה שעכשיו מופיע בכל החדשות בתור איל סמים רצחני? אני מניחה שהיותה אימא עייפה והחולשה שלה לג'סי מבלבלים אותה עד כדי טיפשות.
* מספר הטלפון של "המנקה" מוביל בחיים האמיתיים להודעה מוקלטת המוקראת ע"י רוברט פורסטר שמסביר על פעילות השירות ושעות הפתיחה של החנות. אוי, שו"שו, מה יהיה?

בגלל שאנחנו לקראת הסוף, ובגלל שהגוף כואב מרוב חבלה רגשית, הנה מספר דברים שישמחו את הלב.
*באיחור לא אופנתי ולאחר שורת הפסדים מעוררי זעם (להפסיד להומלנד זה באמת מבזה), ברייקינג באד סופסוף זוכה באמי.
ברגע ההכרזה כל הקהל באולם, ש-90% ממנו, במוצהר ובגלוי, מעדיף להיות בבית ולצפות בפרק של שובר שורות, מתפוצץ בשאגות שמחה. כולל המפסידים. מאוד אירוני, פואטי ומרגש.
והנה הקאסט החמוד שאינו יודע נפשו במבחר תמונות.

tumblr_mtkrlwPCn21sq7pofo4_500_zpsfab8b8f3 - Copy

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

tumblr_mtkj3v7U7b1qc32imo1_500 - Copytumblr_mtkdmxoPSa1qcc6lho1_500tumblr_mtjvwqGEme1s89mq8o1_500tumblr_mtkcmuOG4w1qjjy0zo1_500

*מסוחררים מהאמי, הקאסט המורחב של הסדרה התארחו לספיישל שכולו שושו אצל קונאן, מעריץ פנאטי וותיק של הסדרה.
!מדובר באחד הדברים המענגים, משמחים והמרגשים בהקשר הזה
http://teamcoco.com/video/full-episode-mon-9-23-the-cast-of-breaking-bad-and-musical-guests-los-cuates-de-sinaloa

אל תפספסו גם את הקליפ שמראה  מה עשו הקאסט בתום צילומי התוכנית.

http://teamcoco.com/video/conan-highlight-breaking-bad-cold-open

* אהרון פול התארח השבוע גם אצל ג'ימי קימל, ניתן לראות את הריאיונות המלא כאן: חלק א חלק ב חלק ג
אבל הקליפ הזה הוא השוס האמיתי

ברור שהכישרון הסודי של אהרון יהיה קשור לכלבים. ברור!!!!

* ברייקינג באד לו התרחשה רק בפייסבוק.  זה יתפרסם בטח מתישהו במהלך היום.
http://happyplace.someecards.com/topic/breaking-bad-on-facebook/newest

* הפודקאסטים  הנפלאים בהנחייתה של קלי דיקסון, עורכת הסדרה.
עוד לא יצא לי להקשיב להם העונה, אבל בעונות קודמות היה מדובר בהקשבת חובה לכל מעריץ ולכל מי שמתעניין בעשייה קולנועית וטלוויזיונית. והשנה הם ארוכים במיוחד, אז התענוג הוא כפול.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-5

* קישורים לצפייה ישירה בטוקינג באד
http://fanstash.eu/Watch/Talking-Bad-2216-Season1-Episode7-20551.html

אני יושבת מול המחשב זה זמן מה, אחרי שצפיתי בפרק פעמיים, ולא יודעת איך להתחיל.
חבר אנגלי הציע לכתוב את הביקורת בשמי, כדי להקל עליי, אז הוא העביר אותה בגוגל טרנסלייט. ושלח לי בוואטסאפ.

S514_Review
במידה והביקורת הזו לא מיצתה את תחושותיכם, הנה הביקורת המלאה שלי. ספוילרים וכאלה, אתם יודעים…

TragicMask

קשה לי לכתוב. מאתמול מלווה אותי בחילה תהומית, כזו שנובעת מקיבה מהופכת שמולאה בריקנות.
כמה מביך. זו רק סדרת טלוויזיה, לעזאזל, אבל זה המצב. הסדרה הזו ניערה אותי והותירה אותי שכובה על הקרקע המדברית, ראש במקום אחד, גפיים פזורות לכל עבר, מביטה חסרת אונים באמפרייתי הקורסת.
ידענו שכל זה מגיע, כבר שש שנים אנחנו יודעים, אבל כמו רכבת שירדה מהפסים ודוהרת בלתי ניתנת לעצירה אל עבר חוות שפנפנים, אין שום דבר שיכול להכין אותנו לרגע הפגיעה.

על אף הדרך שבה נקטע הפרק שעבר, אוזימנדיאס מתחיל בימים טובים יותר. לכאורה כדי לתת לנו שתי דקות של חסד לפני ששומטים לנו את הקרקע, אבל למעשה כדי למתוח קו ישיר בין הפרק הראשון ואיפה שאנו מצויים היום.
בכלי תמים למראה מבעבע נוזל שמגיע לרתיחה אלימה. וולטר ווייט וג'סי פינקמן מצויים בסשן הבישול הבכור ו-וולט עומד לשקר לאישתו את השקר הראשון. שם, כך, הכול התחיל. בשקר קטן שסיפר לעצמו. האיש התמים למראה שרותח מכעס ומרמור משלה את עצמו ואת סביבתו שניתן לשלוט על הסיטואציה כמו אקספרימנט כימי. כך הוא מתעקש להתפשט, כביכול כדי להפריד בין עסקי הסמים וחייו הפרטיים, וכך אותו שקר לבן על בוסים והחרקים שתקועים להם בתחת.
הימים, אותם וולט עתיד לשנות לנצח בעזרת אותו שקר מדברי, אכן יפים יותר. ימים של תקווה והתחלה חדשה ושל תינוקת בדרך. ימים של ניצחונות קטנים על רווח של 9$ והזמנת פיצה במבצע 1+1. ימים של משפחה.
אבל הם נמוגים ומתאדים מול עינינו בזה אחר זה ומותירים אחריהם רק את הזירה שבה הכול התחיל ובה הכול עומד להסתיים.
וולט של אז, אב ובעל רך, אוהב, מתחשב, הוא לא וולט של היום. וולט של אז עוד לא אהב את ג'סי, אך עשה ככול יכולתו להציל אותו, האיש הזה כבר לא אותו איש, וסביבתו לא נותרה כשהייתה.
tumblr_mt7ac1rT1r1qltc1qo1_500

הפרק עצמו נפתח  בצלילי היריות של המטח שחתם את הפרק הקודם ואז מופיע בפנינו אותו פריים מדברי שבו הסתיים הפתיח הקר.
הרכבים מתממשים לנגד עינינו לאחר שהיריות נדומו ורק אז המצלמה מעיזה להתקרב.
על הקרקע, כמו שחשבנו, שכוב גומז ללא רוח חיים. האנק לעומתו ספג ירייה לרגל ונאבק כמו באדאס עד השנייה האחרונה. באקט שמרפרר אל אותו קרב מיתי בינו לבין התאומים המקסיקנים, האנק זוחל אל עבר רובה וכדור בקדמת הפריים… אך הדוד משה מקדים אותו.

Hank

Tell Mary I said they're minerals.

שנייה לפני שהוא משגר כדור לראשו של האנק, וולט מצליח לעצור אותו ולהתחנן. לא סתם להתחנן,  אלא גם להציע לנאצים את כל כספו.
ולרגע אנחנו מתפתים לחשוב שוואלה, אולי וולט שוב עשה את זה, הצליח לתמרן את הסיטואציה לטובתו. אולי לא מצב אידיאלי, כי מי רוצה לבנות אמפריית סמים בדם יזע ודמעות רק כדי לתת את כל הרווחים לנאצים, אז נו, סקונד בסט!
אבל שריידר יודע. הוא יודע את מה שהכימאי הגאון לא מצליח להבין. אי אפשר לתמרן הכול ואם הלכת לישון עם נאצים וקריסטל מת', סביר שתתעורר לסיוט הכי גדול שלך.
You're the smartest guy I've ever met, and you're too stupid to see he made up his mind ten minutes ago
הנאצי כמעט נותן לו לסיים את המשפט הבאדאסי שלו (דו וואט יו האב טו ד…) לפני שהוא דופק בו כדור שפגיעתו נחסכת מאיתנו בחסות לונג שוט.
וכך האנק, אייסאק שרדר בשבילכם, יוצא את הסדרה עם הכי הרבה כבוד שאפשר ובאופן הכי נקי. מה שלא ניתן לומר על הדמויות האחרות.

WaltPain

King of kings

מה שחשבתם שהולך לקרות, הזהיר ג'סי את האנק וגומי לפני שני פרקים, ההפך מזה הוא מה שיקרה. ובפרק הזה שהוא כולו התנקזות של חמש עונות לכדי נקודת שיא מבעיתה אחת, זה בדיוק מה שהדמויות ואנחנו הצופים מקבלים.
סקיילר שרצתה להגן על ילדיה מפני האמת, ג'סי שרצה לשים סוף להשתוללות של הייזנברג, האנק שרצה לנצח את גיסו, מארי שביקשה צדק לבעלה… ו-וולט, שרצה לשמור על משפחתו ולתת להם את כספו. כולם קיבלו את ההפך הגמור ונדונים לחיים שלא דמיינו ביקום בלהה מקביל לחלומם.

וכך, עם הכדור שמסיים את חייו של שריידר, וולט צונח אל הקרקע וראשו הקבור בחול, כמו זה של פסלו של אוזימנדיאס, נידון לשכב ולהביט בבעתה במה שנותר מהאמפריה שלו, כשנאצים לוקחים את כספו ומגלגלים את גיסו ואת הסיכוי האחרון לאחדות משפחתו אל קבר שאת הקואורדינטות שלו כבר איש לא ימצא. ובראיין קרנסטון, הו בראיין קרנסטון, שוכב שם אילם מאימה ונראה כמו מסכה של טרגדיה יוונית, כשפיה פעור באופן גרוטסקי להכאיב.
(וכן, הוא מגיב בדיוק כמו שגאס הגיב לרצח של מקס)

אבל עד מהרה וולט מוצא שוב אחיזה בחייו, דרך השעיר לעזאזל הקבוע שלו, האנדרדוג האולטימטיבי, הביטץ' לעת מצוא. ג'סי פינקמן.
חשבתי שאם וולט איבד את האנק ומשפחתו, הוא לא יוכל להביא את עצמו להמית את בנו המאומץ. אבל טעיתי.
לא רק שהוא לא מתחנן על חייו, הוא מתעקש על מותו. בוהה בו שעות מתחבא מתחת לרכב ומתכנן נקמה על מה שג'סי עשה להאנק.
הו כן, זה ג'סי האשם, על כך שהשתנקר ועירב משטרה. כל זה לא היה קורה לו רק שמר על פיו סגור.
וג'סי האומלל, שראה את וולט מציע את כל כספו היקר לו מכול כדי להציל את בן משפחתו, טועה לחשוב שבתחנונים אילמים וולט יחוס גם על חייו.
אבל לא. וולט רוצח את ג'סי במדבר. זה לא משנה שג'סי עוד לא מת, וולט גזר עליו גזר דין מוות בייסורים, ללא חרטה ומבלי להתבלבל (וזהו דווקא טוד, מי שהימרתי שיציע לירות בג'סי, שמציל אותו, לפחות זמנית).
וכאשר ג'סי עוד נאבק כשהוא נגרר משם וולט יודע איך לרצוח אותו שוב.
I watched Jane die הוא אומר לתלמידו ההמום ומשמיט כל פרט שאולי ילמד על מניעיו באותה העת, מכחיש ומאפס את העובדה שאי פעם אהב את ג'סי.
וכך, מבלי למצמץ ובכוונה הזדונית ביותר, וולט פורק מעל חזהו את סודו הנורא ביותר עד שכל האוויר יוצא מג'סי והוא נלקח משם ללא רוח חיים.
מביט דרך שמשת המכונית במורו לשעבר שניצב באבק מיתמר.

רק אז, 19 דקות אל תוך הפרק, יוצאת הסדרה מההלם שבו היא מצויה בו ונזכרת להעלות קרדיטים.
וולט מוכן לנסוע עם חבית הכסף שלו ולאסוף את משפחתו לפני שאמת על האנק תתגלה. אבל לסדרה יש תוכניות אחרות עבורו וכך הוא מוצא את עצמו מגלגל את החבית שלו לאורכו של המדבר האכזרי משל היה סיזיפוס (אבל, היי, לפחות הוא למד שראוי לגלגל חביות ולא לגרור אותן), לצליליו האירוניים של הדבר הכי קרוב לאתנחתא קומית בפרק.
הזמנים נהיים קשים אז קח את יד אהובתך, הסדרה והשיר מלגלגים, ואמור שלום לכולם. את יד סקיילר הוא לא יוכל לקחת, אנחנו יודעים, והוא יוותר רק עם אהובתו, חבית הכסף והחטאים, ולא יגיד שלום לאיש.

WaltPPants

המכנסיים מהפיילוט מוסרים דש

באותה העת, בשטיפת המכוניות, מארי צועדת בניצחון אל משרדה של סקיילר לשיחת תוכחה וניעור. וכל שנותר לנו לעשות זה לפעור פינו באופן גרוטסקי אל מול האירוניה מעוררת הקבס על הפער שבין מה שמארי חושבת שקורה למה שבאמת קורה. אנו צופים בסקיילר האומללה שמגיעה לרגע שעשתה הכול כדי למנוע ובשלב נוסף בהתפוררות הבלתי נמנעת של משפחת וויייט. ואותם תריסים במשרדה מעבירים אותנו מהמלכוד שבו סקיילר מצויה עת מארי מכריחה אותה לספר את האמת לפלין, אל הכלוב הממשי שבו ג'סי מצוי.
מצונף בפינה, מוכה ואזוק, אנחנו מוצאים את פינקמן בתחתיתו של בור קר ואפל הלקוח הישר מסרטי אימה. זוחל בעליבות מכמירה כדי ליצור מרחק נלעג וחסר חשיבות בינו לבין מענו. הוא חושב שהוא נמצא הכי נמוך שאפשר, רק כדי לגלות שבכלל עוד לא ביקרנו בקומת המרתף. כי לטוד, הו טוד, הילד הכי מנומס בשכונה, יש תוכניות אחרות לגביו. תוכניות שגיבש עוד במדבר. וברכות לג'סי פלימונס הנפלא על שיצר דמות כל כך מבלבלת ומורכבת ומקריפה שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר. האם הוא אוהב את לידיה, האם הוא אוהב את וולט? האם באמת? או שמא זו העמדת פנים עצמית של פסיכופת? האם באמת צר לו באובדנו? אולי הוא מחבב את ג'סי ומזדהה איתו (היי, הוא קורא לוולט מר ווייט בעקבותיו) או אולי הוא אך ורק משתמש בו כי עינויים זה כיף וכי לידיה רוצה כחול?

אבל לדידו של ג'סי זה פחות מורכב. זוכרים את ההעמדה משבוע שעבר? טוד הוא השטן, וג'סי? ג'סי נמצא בגיהנום.
tumblr_msu8826vPa1rrsduno1_1280-550x317
קבור בבור עינויים, קשור ברצועה כמו כלב ונדון לעבדות ארוכה בשגרת בישול שכל כך הרבה פעמים ניסה לברוח ממנה, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. כמו מה שהקרטל תכננו עבורו, רק הרבה הרבה יותר גרוע. אבל היי, לפחות, בין סשן עינוי לסשן בישול הוא יכול להתאבסס שוב ושוב על חלקו של מי שעד לא מזמן היה אביו המאמץ ברגע הכי קשה בחייו. כזה כיף כיופה שצריך לבנות מתקן בהשראתו בלונה פארק.
אבל להבדיל משאר הדמויות בסיפור, זה מה שג'סי ייחל לו.
רצית שפיטה ועונש? קיבלת, בייבי. בית הכלא הכי איום שיכולת לשער בסיוטיך הגדולים ביותר. מנוהל ע"י נאצים

JeseeGimp

Dammit, Todd, how many times? A gimp is not a pet!

אוזימנדיאס הוא פרק ברוטאלי שמכה בדמויות ובצופים ללא רחם, אבל ברובו המוחץ הוא לא מראה לנו זאת.
אנחנו פוגשים את קרב היריות לאחר שהסתיים, המראה של הרצח של האנק מוסתר מאיתנו, אנחנו לא חוזים בסקיילר מספרת לוולט ג'וניור את האמת על אביו, אנחנו לא רואים את ג'סי מעונה.
ריאן ג'ונסון ומוירה וולי בקט, הבמאי המדהים והתסריטאית הנפלאה, בעורמה רבה מדגימים לנו שלא צריך לראות את הפגיעה כדי לחוש אותה. כי החלק הקשה מגיע אחרי. לא בהנחתת המכה, אלא בהשלכותיה. כשאנשים שאלו למה לעזאזל הסדרה עוצרת ברגע השיא של קרב האקדחים, טענתי שזה משום  שהיא לא באמת מעוניינת באלימות אפית. כלומר היא כן, אבל היא הרבה יותר מעוניינת  בהשלכות של מוות. בעידן של טלוויזיה שמתחרמנת מאוברדוז של אלימות פורנוגרפית במסווה של אמירה (כאילו ברוטאליות כשלעצמה היא אמירה), ברייקינג בד בולטת כיחידה שבאמת מוכנה לתת לדמויות ולצופים שלה לשלם את המחיר על אלימות.

ובמעבר מהסיוט של הבן המאומץ, אנחנו עוברים אל זה של הבן הביולוגי. אולי גדולת החרדות עבור צופי הסדרה שרואים, ובצדק, בילדי משפחת ווייט את שתי הדמויות החפות מפשע היחידות בסדרה.
השיחה עצמה, כאמור, נחסכת מאיתנו לטובת חוסר אמון ובלבול של פלין שבא אחריה. רק נסה לנשום, באמת?!
ומה שיפה בתגלית של וולט ג'וניור על שני שלביה הוא שהוא מתחיל אותה כמו כל נער מתבגר כפוי טובה הכועס על אימו ומגן על אביו. אז אם שיקרת אז, אולי את משקרת עכשיו, הוא יורה בה את חצי הבוז שלו כאילו שסמנטיקה תציל אותו. ורגע, אם שמרת את כל זה בסוד, את בעצם גרועה כמוהו!
וולט ג'וניור חווה אובדן של אחת משתי הדמויות החשובות בחייו והאינסטינקט הראשוני הוא להכות את הדמות השנייה, למרות שפלין יודע כבר הרבה זמן , שמשהו לא בסדר עם אבא.  זה כל כך טינאייג'רי, זה אך אנושי.
אבל כאשר הוא ואימו מוצאים את וולטר המאובק בסלון, וזה מנסה כמו בימים עברו לדרוש שיבטחו בו שוב, האמת המתגלה בפני ג'וניור בלתי ניתנת להכחשה. וולט הרג את האנק, גם אם זו לא האמת המלאה, זו השורה התחתונה. וולט, הלכה למעשה, כרה להאנק את הקבר.

אין ספק שמכל הסצנות הקשות שמונחתות עלינו אחת אחרי השנייה ללא הפוגה וללא חמלה הפרק, הברוטאלית ביותר היא זו המתרחשת בבית משפחת ווייט, המרפררת אל הפלאשבק בפתיח הקר.  מה זה קר, מקפיא!
אותו סט סכינים ואותו הטלפון, רק שהפעם השקרים של וולט לעצמו אינם לבנים ואינם משכנעים, וסקיילר מרימה את הסכין במקום את השפופרת (לצורך העיניין זו שפופרת). במטרה לשים סוף לטירוף

 SkylerCut1SkylerCut3
וזוהי הסצינה היחידה שמראה את הפגיעה עצמה. כלומר, כמעט. כשסקיילר פוצעת את וולט זה מרגיש כאילו חתכו לנו בבשר החי, אבל למעשה ראינו שוט של תנועה ושוט של יד פצועה, ללא נעיצה (ודרישת שלום חמה גם לפסיכו).
מה שמתפתח משם היא סצינת האלימות המשפחתית מהקשות, הריאליסטיות והמבעיתות שראיתי בחיי. במצלמה דינאמית, תנופתית ובבליל מבהיל של קלוזאפים וחפצים מחודדים באאוט אוף פוקוס, ריאן ג'ונסון גורם לנו לשכוח לנשום. עד שפלין סופסוף מבין מה קורה לו מול העיניין ובוחר את הצד של אימו. הוא מציב את עצמו חומת מגן בינה לבין אביו, לקול צלילי הבכי של הולי הקטנה,
WHAT THE HELL IS WRONG WITH YOU, וולט שואג.  WE'RE FAMILY!
אם לא היינו בעיצומו של התקף חרדה המשפט הזה בוודאי היה מצחיק אותנו.

כשפלין קורא למשטרה (זוכרים את הימים שהוא כעס על סקיילר שהזמינה משטרה?), וולט נסוג ובאקט אחרון של היאחזות בפיסת משפחה הוא חוטף את הולי ויוצא איתה את הבית. המראה של סקיילר המגואלת בדם הרצה אחריו (עם אותו פה פעור), והמראה של התינוקת הבוכייה על ברכיו מצטרפים אל אסופת המראות הטראומטיים שהפרק נתן לנו ומביאים לכדי שלמות את הרגע הכי גרוע בחיים של שלושת הדמויות.

Myfamily

תמונה לאלבום המשפחתי

בסצינה לאחר מכן, אנו שוב רואים את וולט הרגוע, השפוי, מדבר אל תינוקתו ברכות והומור תוך שהוא מחליף לה חיתול, ממש מופת לנורמליות.  אלא שלהולי הקטנה, במפגן משחק חומץ לב שמאפיל אפילו על המשחק המופתי של קרנסטון וגאן הפרק, יש רק מילה אחת בראש.
מאמאמא, היא חוזרת שוב ושוב.
כן, כן, זה הכול מאוד נחמד, אבא, אבל איפה מאמאמא? תביא לדבר עם מאמאמא.
והילדה הזו שקטנה מדי מכדי לקנות בשקרים מחזירה את וולט לפוקוס ומעמתת גם אותו עם האמת. ברכות, וולט, איבדת את משפחתך.

הסצינה הבאה מוצאת את משפחת ווייט המרוצצת בביתה, כשהמשטרה עומדת לפתוח מצוד אחר האב והבת החטופה.
כאשר וולט מצלצל והמשטרה מאזינה אנחנו מקבלים את הסצינה הקשה האחרונה להפרק.

איזו שיחה מוזרה, אנחנו חושבים לעצמנו, כשוולט פותח במסכת האשמות כלפי סקיילר. וולט לא מדבר ככה, בבוטות כזו, בשפה הזו…. מצד שני, אולי זה הייזנברג, באחד מהנאומים הדלוזים שלו?
והמצלמה מתרכזת על פניה ההמומות של אנה גאן הנהדרת, שעומדת שם, קורבן של בעלה ואם אכולת דאגה, וסופגת את המונולוג.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך! למה את לא יכולה לעשות מה שאומרים לך? זה הכול אשמתך. זה מה שיוצא מהחוסר כבוד שלך.  הזהרתי אותך במשך שנה, אם תרגיזי אותי, יהיו לכך השלכות!" ולאט, לאט, תוך שסקיילר החכמה מבינה זאת, גם אנחנו מבינים (לפחות, רובנו) וולט שוב עושה הצגה. הפעם לא בפני עצמו או בפני משפחתו, הפעם הוא עושה הצגה לשוטרים.
והמילים והמשפטים האלה שהוא מטיח באישתו הם כמו אסופת כל הקלישאות של גבר מכה, שוולט מצטט אחד לאחר השני כדי לבנות נרטיב חדש לסיפור שלהם.
Oh, no, Walt, Walt, you have to stop. Stop this, it isn't moral, it's illegal, someone might get hurt!
הוא מחקה את קולה המתבכיין בזלזול. אבל מלבד העובדה שוולט דופק הצגה לשוטרים במטרה להגן על אחדות משפחתו אחר לכתו, הסדרה גם מנצלת את הדיאלוג הזה, שנכתב על ידי אישה, גם לסגור חשבון עם מעריציה.

MaryPain

והנה היא שוב, המסכה

זו תופעה שקיימת בכל סדרה בימינו, אבל אולי הסדרה הזו, שמערבבת בין אקשן איקוני והומוריסטי לדרמה פסיכולוגית כבדה, סובלת מהתופעה יותר מכל. לברייקינג בד יש נתח גדול של צופים שלא אמור לצפות בה. מעריצים רעים, שלקחו פנייה לא נכונה באלבקרקי והגיעו אל שו"שו בטעות, ואז התעקשו להישאר. אלה הם שונאי הסקיילר, מתלונני ארוחות הבוקר, השמחים במותה של ג'יין, מגיני וולטר הבאדאס והבזים לג'סי החלשלוש והשטינקר. אנשים טיפשים ודי רעים שמעשיית מוסר הייתה דווקא עוזרת להם, לו רק לא הייתה עוברת להם כל כך גבוה מעל הראש.
ובעונתה האחרונה, כשהרייטינג בשמיים וכבר אין מה להפסיד, הסדרה מרגישה שהיא חייבת לצחוק עליהם ולהביע את הגועל שלה מהם.
וולטר ווייט של שיחת הטלפון הזו, נשמע כמו כל הצופים המיזוגנים שבמשך חמש עונות התלוננו על סקיילר ועל היותה ג'ויקיל. מה היא הורסת לו את הבאז, צאי לו מהתחת?! סקיילר הכלבה הזו! בוגדת! בוגדת!!! ו-וולט? הוא לא שקרן ורוצח, יצרן של סמים איומים ומחרב חיים, מתעללן סדרתי ומגלומן מפלצתי, לא, הוא רק רוצה לעזור למשפחה שלו!!!!
לסדרה שיותר מכל סדרה אחרת, אולי אי פעם, רוצה לדבר על מוסר, מגיע מעריצים טובים יותר, במובן העמוק של המילה.
וזה מה שהיא עושה פה בסצינה המופתית הזו, היא מוקיעה ומקיאה את קו העלילה המיזוגני שמעולם לא נקטה בו שרבים מצופיה, שאירוניה דקה מדי מכדי שיתפשו אותה , אימצו.
וולט עוטה עליו את דמות הגבר המתעלל האיום ביותר והוא נשמע בדיוק כמוהם, אלא שכשהוא עושה זאת הוא נשטף בדמעות.
כשוולט לובש את הדמות הזו, שהיא בסופו של דבר הקצנה של עצמו, הוא אכול רגשות אשם ושבור.
וסקיילר, שאף פעם לא הייתה טיפשה (ועל כן הייתה כל כך שנואה), מבינה מה הוא מנסה לעשות וזורמת איתו.
ויש בזה משהו כמעט רומנטי, בחיבור הזה שלהם, ששניהם מצליחים לקרוא את כוונותיהן הטובות בין השורות הכל כך איומות האלה. היא יודעת שוולט העניק לה ולבני המשפחה מתנת פרידה אוהבת, הקרבה אחרונה, אמיתית, ובעצם שיתוף הפעולה שלה היא מכירה בכך בפניו ומודה לו.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

וולטר ווייט הוא לא מפלצת. הוא אדם. ליתר דיוק, הוא חרא של בן אדם, אבל הוא אנושי להכאיב. בדיוק כשאנו חושבים שאנחנו לא יכולים להכיל את שנאתנו אליו, החמלה שלו מבצבצת וגורמת לנו להבין ללבו, בניגוד לרצוננו. ואז האגו שלו שוב גורר אותו למצולות של חלאתיות, רק כדי שהמורה שוב יגיח משם אכול  חרטה ויקריב את עצמו. דמות מורכבת שמאתגרת אותנו תדיר והופכת את המעקב אחר מעלליו לחוויה כל כך נדירה ופוצעת.

בתום השיחה הוא מותיר את הולי, בעוד מפגן משחק מדהים, במה שהיא אחד הסימבולים הכי גדולים של אבירות (גברית בעיקרה) שעוד לא פסה מן העולם – תחנת כבאים. (שח מט)
בסצינה החותמת את הפרק וולט מחכה, על רקע המבנה דמוי בית הקברות, רק הוא וחביתו, לשואב האבק של סול.
בסוף הליצן העצוב, עם חיוך מקובע אך שטוף דמעות של דם, עומד להידחס לקופסה דמוית ארון ולהישלח למקום אחר. התחלה חדשה, במקום שבו מעריכים אומנות. והוא מותיר מאחוריו את משפחתו, את זהותו ואיזה כלב עזוב.

וזהו.
כך, באיזה שהוא מקום, נסתיימה לה "ברייקינג בד".
בפרק שהתהודה שלו היא תוצאה של חמש עונות של ציפייה חרדתית ושנים של צפייה כפייתית, הדבר הכי קרוב לתחושת ההתכנסות התמטית של סיום העונה הרביעית של "הסמויה". אימפקט רגשי ואינטלקטואלי מונומנטלי השמור רק למדיום הטלוויזיה, ורק לסדרות יחידות הסגולה שלוקחות את הזמן שלהן לבנות משהו, אך צועדות כל הזמן לקראת מטרה מסוימת. זה מרטיט ומקעקע באופן שייחודי רק להן.
אני לא בטוחה ששני הפרקים הנותרים יעמדו בסטנדרט הרגשי שהעמיד אוזימנדיאס, למעשה, אני די בטוחה שהם יחווירו מולו, אבל אני לא תאבת בצע, ודי לי אפילו רק בקליימקס אחד כזה בסדרה כדי להוקיר לה תודה עד דמעות.
תודה, וינס, וגאד דאם יו! גאד דאם יו!!!

WaltClown

נקודת האור של השבוע: שני פרקי הסיום של הסדרה יהיו ארוכים במיוחד!

נקודות לסיום והשערות
*אם כך הסתיימה הסדרה אך יש עוד שני פרקים, זה אומר שאולי נקבל סוג טיפה אופטימי?
*כלומר, סוף עצוב וסגור, זה לא יהיה סוף פתוח, אבל אולי כזה שטבול באירוניה?
*זה לא הפרק של ג'סי, זה הפרק של המשפחה של וולט ושל האנק ומארי, אבל להבדיל מהם הסיפור של ג'סי נותר פתוח.
להם יש זה את זה ומול סקיילר לפחות, וולט ביקש סליחה.
לג'סי אין איש ואין דבר, והאדם היחיד שמחזיק אותו בחיים, מחזיק אותו על רצועה. ו-וולט, שסיים את הפרק בהתפכחות נוראה על מה שהעביר את משפחתו (כמודגם בשיחת הטלפון, ושמה שהוא אומר לסקיילר יכול להיות מוכל גם על ג'סי), עומד להתמודד עם העובדה המפלצתית שהתעלל ורצח את בנו המאומץ וכי אין ממי לבקש סליחה.
האם כשקריסטל כחול שוב יציף את השוק (תוך כמה שבועות/חודשים) הוא יבין שג'סי חי? האם הוא יחזור לשחרר אותו רק כדי שבנו המאומץ יוכל להרוג אותו? ( לא שאני רוצה שג'סי יהרוג אותו, אני רוצה שג'סי יבחר לא להרוג אותו)

Thematically speaking, Jesse needs to save himself, so either Walt comes back to rescue him only to realize he already rescued himself, or he doesn't know Jesse is there when he comes to kill the Nazis. So he kills them and doesn't set him free? but doesn't kill him, cause he's a coward. That would be hilarious.
משהו מזה חייב לקרות, אבל כנראה שיקרה ההפך ממה שאנחנו חושבים.
* כן, הכלב העזוב בשוט האחרון הוא ג'סי. נו, מה אני אעשה? וולט הוא הזבוב, ג'סי הוא כלב.
*ועוד מחשבה על ג'סי:
זה שגוי/חולה בראש שעכשיו שהוא עבד-מעבדה אני רוצה מונטאז' בישול מקאברי, אירוני וגרוטסקי איתו ועם מת' דיימון? כזה שיצחיק אותי ויגמור לי את הרצון לחיות בו"ז?
* הנה משהו שהאינטרנט עלה עליו ואני לא.
Screen-Shot-2013-09-15-at-9.53.25-PM-550x288רמז מטרים או מטאפורה למיגרנה שיש לוולט? (או אולי: וולט מת, יחי הייזנברג!)
*
זה לא מפתיע לאור העובדה שכבר חודשים האינטרנט מתעסק בזה, בתופעת הצופים הרעים של הסדרה ושונאי הסקיילר למיניהם, אנה גאן כתבה על כך לפני חודש ווינס הביע את הגועל שלו מהתופעה בריאיונות, וזה בוודאי לא מפתיע כשמנתחים את הפרק הזה. אבל עדיין, אמילי נוסבאום כתבה בדיוק את מה שאני אמרתי בנושא, רק הרבה יותר לעומק.
http://www.newyorker.com/online/blogs/culture/2013/09/last-nights-breaking-bad-that-mindbending-phone-call.html?utm_source=tny&utm_campaign=generalsocial&utm_medium=facebook
*לעזאזל, איזו עבודה מדהימה עשה ריאן ג'ונסון עם התינוקת הזו. ילדים לא עושים עליי רושם בדרך כלל, אבל היא גנבה כל סצינה שלה, ואילו בחירות משחק מבריקות? הבחירה ב-מאמאמא המקורי במקום מאמא הבנאלי, משחק המחבואים העגום בסופו של הפרק. וואו אחד גדול.
וברצינות עכשיו, מה שהוא הוציא ממנה בפרק הזה היא דוגמא ומופת לאיך צריך לתת למצלמה לרוץ עד שהאמת יוצאת. גם אם זה לא כתוב, עם קצת סבלנות המצלמה תוציא את האמת, ואמת היא יופי.
*הפתיח הקר היא הסצינה האחרונה אי פעם שצולמה לסדרה. ריאן ג'ונסון חזר במיוחד ליום אחד כדי לצלם אותה. כמה סימבולי ואופייני ליוצריה הנפלאים של הסדרה הזו (וזה גם מסביר למה ג'סי נראה כמו האיש שבלע את ג'סי).
* וכאן מוירה וולי בקט עושה היצ'קוק לעצמה. ותודה למאור שהזכיר לי
BUUgM27CAAA8u27

* וזה השיר של הפרק

*זה נראה מיותר בשלב זה, אבל כולכם מכירים את מה היה קורה לו ברייקינג בד התרחשה בפייסבוק, כן?
http://happyplace.someecards.com/26301/if-breaking-bad-took-place-entirely-on-facebook-season-5-episode-14
ותראו מה זה, הם סיפרו את אותן בדיחות כמו שלי, רק טוב יותר!

*והנה מתנה מאהרון פול, למקרה שאתם עצובים.

tumblr_mt0wmynxAG1qige3yo1_1280

ניתוח עמוס בספוילרים, גם ויזואלים, שומר נפשו ירחק.
ברצינות. קישטה!

Now that we are in control, no one else gets hurt!

אחרי שני הפרקים הקודמים, איזה כיף שקיבלנו פרק הפוגה קומי?!
😦

הו, גיליגאן…
עוד פרק שסיימתי את צפייתו, תפסתי את הראש ופצחתי בבכי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל ככה אני בוכה מהסדרה הזו. אף פעם לא תוך כדי הפרק, תמיד בהלם שאחרי.
וזה מצחיק שאני אומרת הלם, כי שום דבר לא היה מפתיע כאן. וזה מכוון לחלוטין.

ה-Cold Open מפגיש אותנו עם התוכנית של וולטר (או כמו שמייק אומר ומרמז על העתיד לבוא: You're on your own) ועם תסביך ההייזנברג שלו במלוא זוהרו וזיקפתו. כדי לגרום לדקלן וצוותו להסכים להיות המפיצים שלו, הוא עושה תצוגת תכלית מרשימה ומדהימה בתעוזתה עם סדרת משפטים שגורמת לצופים ולדמויות לפעור עיניהם.
"אתה באמת רוצה לחיות בעולם בלי קוקה קולה?", למשל.
1. די מדהים שברייקינג באד מצליחה למרות התכנים שלה לשכנע את קוקה קולה לשים כסף כדי להיות מפורסמת ככה… טוב, כאילו, בפפסי אף פעם לא שמו קוקאין.
2. באמת, וולט? נראה לך שמישהו יבכה יקום ללא קריסטל כחול? אתה חושב שהמוצר שלך אשכרה איקוני? פיסת אמריקנה? פאאאק.
ומי חשב שהייזי כזה מעריץ של דסטניז צ'יילד?!
אבל וואו, זה מצליח לו. והיי, אפילו מייק נותן לו קרדיט! 🙂

😦

על הדרך, תוך פרגון ל"שני בשלני המת' הטובים בעולם", מובהר לנו ולג'סי מה שחשדנו – שוולט לא מתכוון לוותר עליו בקלות.
אבל אם בשלב השריקות של פרק שעבר פינקמן עוד חשב על עצמו שהוא לא מתאים למקצוע, הרי שבשיחה לפני ארוחת הערב המשפחתית הוא נחשף, למרות המניפולציה הרגשית שתגיע מיד אחריה, לחוסר ההיגיון שבהתעקשות השגיונית של וולט לדבוק בדרכו.
ב-SMN, הוא כבר קולט מסצינה לסצינה יותר יותר עם מי יש לו, תרתי משמע, עסק. תחילה במפגש עם דקלן, אחר בפגישה עם סקיילר והשיא כמובן מגיע בסצינת הריב.

אני לא אכחיש. מאוד אהבתי את גישת ה"לה לה לה, לא שומע" של וולטר לטיפול בעיניין העזיבה שלו.
משהו בזלזול ובהמעטה (מה, ג'סי, הקשקוש הזה עוד לא עבר לך?) ובריגשי הפולני (לפחות תעזור לי בהתחלה… נו, זה מוגזם לבקש, אני שואל אותך?) היה כל כך נכון לדמות וכל כך אנושי.

Nope.

במפגש במכון השטיפה, לעומת הצגת הבובות של שבוע שעבר, זוכה ג'סי להצצה אמתית אל היחסים של וולט וסקיילר. זה לא שהוא מבין את טיבם האיום ונורא, לא באמת, וזה לא שוולט מתעלל בה או משפיל אותה לפניו, אבל ג'סי לא יכול לפספס את ההתנשאות של וולטר ואת הדאגה והאומללות של אישתו.
Vamonos מקריא ג'סי את שם חברת הצ'יק צ'ק ג'וק המאולתרת שהוא ובעלה הקימו (שבעברית יש לקוות שהמתרגם בר המזל קרא לה בפרק 3 כ"מרססים הולכים").
הלוואי, מפטירה סקיילר. (בונוס על בדיחה עם סט אפ של 4 פרקים!)
לפני שהיא נעלמת בחשכת המסדרון ג'סי והיא מצליבים מבטים. ההכרה שאולי יש כאן אחווה קורבנית מבליחה לראשונה בתודעתם. ווהו!

אבל כמובן שהכול מתחבר בשיחה עם וולט, שמתחילה על מי מנוחות ומהר מאוד מתדרדרת למעוזות ערסיים. "לך, מי רוצה אותך, בכלל, יא מכוער?!"
הסצינה כתובה מדהים ואפשר לפרוס קרפצ'ו עם הדיוק של שני השחקנים. לעזאזל, איזה תענוג היה לראות את וולט מנסה את כל הגישות הקיימות, בנואשות הולכת ומתחזקת, ואיזה כיף לראות את הפיקחות המפוכחת אליה הגיע פינקמן שלא נותנת למניפולציה הרגשית והלוגית לעבוד עליו יותר.
ללא צל של בושה וללא הפוגה, כשטקטיקה אחת לא עובדת וולט מנחית את הבאה, בזיגזוג בין התחשבות מזויפת להתעללות פסיכולוגית.
אני מציע לך קידום! כי הכנס חנופה כא… כלומר, כי אתה בשלן טוב כמוני!
ולהיות טוב במשהו זה נדיר!
ועד לאותה נקודה זה הזכיר, במתכוון במתכוון, את שיחת העידוד הידועה מהעונה הראשונה (החלק הרלוונטי, החל מ-1:14. חוצמזה שה-"איי דונט נואו" של ג'סי הוא אחת ההגשות האהובות עליי בסדרה).

אך פתאום וולט מאבד שליטה ונופל לסגנון הירידות של פעם, רק שהן כואבות הרבה יותר.
מה יש לך בחיים חוץ ממני? גורנישט! אף אחד אפילו לא מוכן ללכת איתך לגו-קארטס!
תבחר, זה או אני או סמים ומוות ודאי!
והזווית הזו מעתיקה לרגע את נשמתו של פינקמן ומפילה אסימון בגודל ביניין במוחו.
מר. וויי… הוא מלמל לא מאמין מאיפה זה מגיע פתאום. מעניין יהיה לבדוק אם הוא יקרא לו בשם הזה שוב בקרוב. או אי פעם (על ערש דווי לא נחשב).

וולט תופס את עצמו ונסוג, חוזר בהינף עין לטון מרוכך, מתחשב. אבל הוא כבר איבד את ג'סי, שהודף ללא התלהמות ובאיפוק את תחמוניו פעם אחר פעם, כמו ילד חכם של אימא.
אם יש לך ממילא כרטיס במחלקה ראשונה לגיהינום, למה שלא תעשה כמה בוחטות בדרך?!
תשאל את מהשמו הטבעוני המזמר ההוא עם החור במוח, אם הוא חושב שמחכה לך שקט נפשי!
אתה חושב שאתה כזה טוב? אתה והשחקן שמגלם אותך, חושבים שיש לכם כזה עומק רגשי?!

תן לי לפטור אותך מכספי הדמים האלה.
אבל העלבונות, הפסיכולוגיה ההפוכה והסחטנות פיננסית רק מבהירים לו סופית שאין על מה, ועוד פחות עם מי, לדבר.
שמעו, בסופו של ריב, בפרידת האוהבים המי יודע כמה שלהם, זה לא שג'סי קלט עד כמה וולט הוא הפסיכופט שהוא, אבל הוא מבין שהמורה ושהמגלומניה הרומסנית והרשלנית שלו, שלא רואה אותו ממטר, הם עוד סיבה מצוינת לקפל את הבאסטה וללחוץ על הגז.

אנחנו ממש רואים את ההבנות מחלחלות אט אט אל מוחו של ג'סי, בזו אחר זו, וקודוס ענק לאהרון פול על כך, אבל הסצינה הזו שייכת לבראיין קרנסטון שמצליח לזגזג בין תחמנות להתפרצות, לבהלה, להתחרטות, לחרטטנות, לפאניקה ולייאוש מבלי שנוכל לראות את התפרים אלא רק את גלגלי המוח המאיצים, בעבודה ניואנסית מרטיטה.

ותגובתו של ג'סי להבטחתו של וולט המצוטטת בתחילת הפוסט עתידה להתברר כצודקת בסופו הנורא של הפרק.
You keep saying that and it's bullshit every time.

וזה לא יפתיע אותנו, כאמור.
כפי שציינתי בביקורתי הראשונה לעונה, הסדרה יודעת שהכול בשלב הזה נחיש. יש דברים צפויים שחייבים לקרות בסדרת פשע בעונתה האחרונה. עלילות צריכות להיסגר ודמויות עתידות להיפגע. ככה זה.
מותו של מייק היה מתבקש מכל כיוון אפשרי.
מבחינה הגיונית – הזאב הזקן, למוד הקרבות והכדורים, לא הפסיק לפשל מאז שחזר ממקסיקו. על פי התנהלותו ובגילומו הנפלא של ג'ונתן בנקס, נמאס למייק מהמקצוע, ודי נגמר לו מהחיים האלה.
מבחינה עלילתית – יש כאן יריבות ארוכה, ומנומקת היטב, עם וולט.
מבחינה פרקטית והיררכית – מייק הוא הדמות הגדולה והאהובה שהכי הגיוני לחסל.
מבחינה טיימינג – פרק לפני אחרון של עונה הוא בית קברות ידוע ופופולרי.

היוצרים יודעים שאנחנו יודעים את זה, אז הם לא מסתירים את זה. להפך, הם כמעט זועקים את זה מהגגות מתחילת העונה ועד הרגע האחרון.
האיום באקדח בפרק הראשון שמתקשר לכל האיומים הקודמים שספג וולט ממייק, הדחייה והאגרוף של תחילת עונה 4, כל ויכוח והתנגחות מאז, הבגידה של הפרק הקודם,  ההתנשאות המתמשכת של מייק, הבלגן עם התשלומים, ההצהרה המאיימת של וולט לפני שלושה פרקים שמייק לא יודע את מקומו…

ובפרק הזה הכול מגיע לשיא.
כאשר דמות סוגרת קצוות עלילה (עושה סידורים אחרונים, מתפייסת או מבקשת גאולה) הצופה יודע שמכינים לה את כל התנאים להתפגר. ככה זה, ביי דה בוק. נלעגת כל יצירה שמעמידה פנים שלא.
ברייקינג באד השתמשה בעבר בהבנה הזו שלנו כדי לגרום לנו להיכנס למצב לחץ והיפרונטילציה – עם נרטיב החטא והגאולה של האנק בפרק 3.7 – רק כדי להצביע עלינו ולצעוק "סאקרים, עבדנו עליכם!"
בפרק השביעי בעונתה האחרונה היא עושה את ההפך. היא מרמזת על מותו של מייק באופן כמעט דטרמיניסטי. מותו בלתי נמנע, היא זועקת, מייק חייב למות.
ומקיימת.

תפיסת עורך הדין וההשלכות הופכות את מייק לבעיה ולמטרה ברורה להתנקשות, ההכנות שהוא עורך לקראת היעלמותו המכשירות את הקרקע למוות סודי, ההתעכבות על מבטו הקנאי של וולט אל עבר הפרידה הנוגה בין מייק וג'סי… את האקדח שוולט מוצא בתיק הם כבר ממש כמעט זורקים על ראש הצופה.
וכאילו לא די באלה, כשמייק צופה בטלוויזיה, צלם זירת הפשע מישיר את מצלמתו ודופק תמונה.
ואז עוד נתנו להרמנטראוט, שתמיד זלזל בוולט, שעדיין לא הבין באמת עם מי יש לו עסק, לסרב לעזור לו ולומר את דעתו הלא מפולטרת.
וזו משגרת את וולט, אכול קנאה ותחושת קיפוח תמידית, אל מכוניתו ומשם שולחת אותו לשגר קליע קטלני מטווח אפס.
מי מאיתנו לא ידע בהיכנסנו אל הסצינה, שממנה מייק לא ייצא?
כן, כן, המדליות בדואר.

יצא לי פעם, איפשהו בתחילת העונה הרביעית – כשהחומצה בוססה כפתרון הקסם האידיאלי, לשאול את עצמי את השאלה שאולי בבוא היום התסריטאים נאלצו לשאול את עצמם. "אם וולט יחליט להרוג את ג'סי, האם הוא יעשה עימו את החסד ולא ייתן לו להיעלם בתחתיתה של חבית?"
התשובה שנתתי לעצמי, אם זה מעניין אתכם, היא שאין לי מושג אבל שאם הוא אוהב אותו, ואולי אם ג'סי יספיק להתחנן, וולט יואיל בטובו לגמור אותו באוברדוז של הרואין כדי לאפשר למשטרה ולמשפחתו למצוא אותו בזירת מוות מבוימת.
(מה? יש לי מחשבות נורא מהירות על כל תחום שאין לו שום נגיעה אמיתית לחיי!)

והנה הגיעה העונה החמישית והסדרה מתעסקת בגלוי בנושא הזה.
תחילה לידיה מתחננת בפני מייק שלא יעלים אותה, כדי שבתה תדע שמעולם לא נטשה אותה, אחר כך הוריו של דרו שארפ שהטרגדיה היא שלעולם לא יידעו מה עלה בגורל בנם, וכעת קיילי, נכדתו של מייק, שלעד תחשוב שסבה זנח אותה מבלי לומר שלום.
אם יש משהו נורא יותר מלאבד אהוב, הרי זו אי הידיעה המהולה בתחושת נטישה, המתובלת בכאב הבלתי פוסק של התקווה.
והאם יש מחשבה כואבת יותר לנרצח מההכרה שלא יותיר אחריו זכר ולא יתאפשר לאיש להתאבל עליו?
אבל מייק, ששעה לתחינותיה של לידיה (וזו הייתה הפאשלה הראשונה מני רבות שלו העונה), לא יזכה לחסד דומה.

לא מגיע למייק הסוף הטראגי הזה, שאפילו ג'סי לא יידע לבכות.
וזה מצחיק שכל כך אהבנו אותו, כי הוא היה רוצח קר שחיסל רבים ואיים לא אחת על דמויות אהובות. והוא גם לא בדיוק צודק בתפישתו ש"זוכרים שהיה פה שמח לפני שרצחת את פרינג?!". אם היה ניתן לפרינג להתנהל לפי ראות עיניו, ילדים היו עדיין מנוצלים כסוחרים ורוצחים, ג'סי היה מת או וולט היה מחוסל.
אבל מייק היה חתיכת בנזונה קשוח, עם קוד מוסר של פושעים שהיה מספיק יציב ונאמן שיכולנו להתחבר אליו, היו לו משפטי מחץ שזרק בהגשה צוננת, ובעיקר, הייתה לו פינה חמה לנכדתו ולג'סי, והוא שימש בעונה וחצי האחרונות תחליף אב חיובי לתחליף האב ההרסני.

בתומה של הסצינה מייק דוחק בוולט וזה, כצפוי, יורה בו.
אבל אז קורה הדבר שמוכיח שוב למה שובר שורות היא היצירה המרשימה שהיא.

You keep using that word. I don't think it means what you think it means.

אימה משתלטת על וולט.
אנחנו הצופים ידענו שמייק הולך למות, כי וולט הוא פצצה מתקתקת וכי הסדרה משכה אותנו באף עד השוקת. אולם גדולתה של הסצינה היא בהבנה הפתאומית של וולטר את עצמו. באותה שנייה הוא קולט שהוא לא ההייזנברג שבפתיח, שהכול הצגה, שהוא רק אצה, והבטחתו לפינקמן חוזרת להדהד באוזננו ובאוזניו.
שום דבר לא בקונטרול אם אין לך אפילו שליטה עצמית.

ואל מול הנוף הרוגע והיפהפה, וולט מתנצל בכנות בפני מייק. לא היה כל צורך להרוג אותו. אילו רק עצר לחשוב, אילו רק לא היה עבד נרצע לחוסר ביטחון.
וזו ההפתעה.
רגע קטן ותגלית פסיכולוגית פשוטה, שאוכלים בנשמת הצופה יותר מכל טוויסט עלילתי.
ואף כי וולט מתגלה במלוא אנושיותיו הטראגית, כשהצער והחרטה באמת ובתמים ניכרים על פניו, זה מאוחר מדי. והיות ואין כאן מקום להתנצלויות ומחילות, שתוק ותן למות. אז הוא שותק.
ומייק, בשלווה נרגנת אופיינית נופל קורבן למוות הכל כך מיותר וסתמי, ונעלם מעיננו.

במידה ולא בכיתם מספיק, לטעמכם, הציצו בסרטון מאחורי הקלעים לפרק. אם זה לא יגרום לכם לקנות כרטיס טיסה לאל איי כדי לתת לג'ונתן בנקס חיבוק, אני לא יודעת מה כן.


נקודות נוספות למחשבה מלחיצה/ ספוילרית:

אנחנו מקבלים שני אינסידנטים שמדברים על התאבדות הפרק. האחד כשמייק צופה בטלוויזיה בזמן הפשיטה, כשרואים את האימג' של הצלם השוט מכוון למייק, כי הוא מולו, אבל משם חותכים לפניו של האנק וברקע נשמעת שיחה המדברת על התאבדותו של שוטר בירייה לרקה.
וכאשר האנק יוצא מהחדר, מותיר במשרדו את וולט "הבוכה", הוא מחווה סימן של Just shoot me ביריית כדור למוח.
האם שו"שו עושה הטרמה? לא מתאים להאנק להתאבד, מאידך, מי יודע עוד כמה יתדרדר המצב המשפחתי סביבו.
ואולי, גם פה אפשר לשאול, אם וולט יחליט שהאנק הוא בעיה גדולה מדי ויש להיפטר ממנו, האם ייעשה לו את החסד ויזייף זירת התאבדות?
או האם הסדרה סתם עושה טיזינג מעצבן כדי שנחייה בפחד? כי היא יודעת שנפצח מיד עם המיינד פאקינג הזה.

הערות, תהיות ושאר ירקות.

* בפרקים הנותרים אני מניחה שוולט ייכנס לאמוק נואש להוכיח לעצמו בכל מחיר שהוא כן הייזנברג. או לא. אוי לי.

* כן, אני די בטוחה שהתיק של מייק הוא אותו התיק שוולט פותח (באותו סוג שוט תחתי מתא מטען) בפתיח של העונה.
כשם שהפספורט שהיה מונח שם (ואולי תעודת זהות באותו שם?) יצטרף לרשימת הפריטים שמייק הכין לעצמו ככיסא מפלט, ואלה ישמשו מעתה את וולט. האקדח הוא רק הראשון.

* זה הפרק הראשון שתומאס שנאוץ, תסריטאי ותיק של ב"ב, כתב וביים. הוא עשה עבודה פשוט מצוינת בעיניי.

* יש סיכוי מאוד טוב שהשוטרים לא ימצאו את הכספת המיוחדת וקיילי כן תקבל את הכסף שסבא השאיר לה.

* בארוחת הערב השנייה הכי מביכה ביקום, וולט אוכל אוכל לחימום במיקרוגל. סקאבי לזניה!!!!

* הארוחה מובילה בקישור מושלם להצגה שוולט עושה במשרדו של האנק. הפעם אנחנו יודעים שזו הצגה, אבל הסדרה מראה לנו שוב ושוב שוולט מקפיד לבסס את שקריו על אמיתות.

* …כמו תאריך יומהולדת אמיתי בתעודת זהות מזויפת, למשל?

* למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה באמת היומהולדת שלו. זה הכול מבוים. הכול.

* יש להם עיניין מוגבר העונה עם צפייה בטלוויזיה. אזהרת תימת רפלקסיביות.

* עם טלוויזיה או בלי, התימה הזו לא נפקדה גם מהריב של וולט וג'סי שקרץ במידה ליחס של הכותבים והצופים אל שתי הדמויות הללו ולאיך שהן נתפשות.

* זה כבר שלושה או ארבעה פרקים שאני תוהה אם שובר שורות תסתיים כמו "רצח באוריינט אקספרס", כש(זהירות ספוילר אגתה כריסטי) כל קורבנותיו החיים של וולטר (ג'סי, סקיילר, האנק, מי שיוותר) יחברו כדי לפטור את העולם מנוכחותו המזהמת. ועל הדרך יקבלו את מורשתו ומורשתה הגדולה של הסדרה – אספקה לכל החיים של ייסורי אשמה ושנאה עצמית שיאכלו אותם מבפנים.
ברור לי שאם המחשבה עולה לי בראש זה רק בגלל שהסדרה הארורה עשתה לי אינספשן ושתלה לי את זה שם. ולא, זה כנראה לא עומד לקרות.


*הסצינה בחדר הכספות הייתה מקסימה ונאמנה לרוח כל סרט הייסט קלאסי. כלומר, סליקית וג'זית.
אבל איזה טאמבל העורך דין הזה שהוא לא קלט את הוייב השונה מהבנקאית?! לסול זה לא היה קורה.

* זה דווקא היה חכם מצדו של מייק לא למנות לתשעה את עורך הדין שלו אבל לוליק – העלבון האישי של סול לא יימחה בקרוב.

* טיפ קולינרי: מה ישפר עוגיית בננות? פיסות בייקון.
היי, אמריקה, יודעת מה עוד ידגיש את הטעם הטבעי של הפירות? ציפוי פאדג' שוקולד וטיגון עמוק. אם כבר אז כבר.
פאקינג הל, מה הפלא שאתם אלופי העולם ב"צריך להביא מנוף כי הגופה לא עוברת בדלת"?!

* הו, גומי!

* טוד הוא תחליף ג'סי. אבל זה לא אותו דבר. כמויונז.
וללא thrill of the chase, מעניין כמה זמן זה יחזיק.

* הפרק הבא, האחרון לחצי העונה הנוכחית, נקרא Gliding Over All, שזה שם של שיר של וולט וויטמן, שהסדרה לא מפסיקה למתוח קווים בין השירים שלו ובין מר. וייט.

GLIDING o'er all, through all,
Through Nature, Time, and Space,
As a ship on the waters advancing,
The voyage of the soul–not life alone,
Death, many deaths I'll sing.

אתם מוזמנים להיכנס לפאניקה בזמנכם החופשי. מ-עכ-שיו.

נקודות על כך שהתאפקתי מלהכניס BITCH לכותרת?
ספוילרים לפניכם.

Cool guys step away, sit down and watch explosions

YOU ACCEPT?!
-no.
-About time. 

Problem Dog, המסמן את תחילת חצייה השני של העונה הרביעית, הוא פרק קצבי, מותח ושובר לב, הנגמר בארומה דקה של HolyCrapיות שכה חסרה בעונה עד כה.

יש מספר דברים המונעים מהפרק המצוין זה להפוך למושלם והחמור שבהם, מבחינתי, קורה על ההתחלה.
בפתיח הקר, פינקמן משחק Rage בפלייסטיישן שלו. הוא עומד בפני מסדרון ויורה עם אקדח בזומבים הנגלים לו מאחורי דלתות ובתוך חדרים. המשחק נהיה קשה מדי והוא נפסל וניצב מול השאלה הפשוטה: Quit או Restart. הוא בוחר להמשיך לשחק. בום. כותרות פתיחה.

משמעות מנח גופו של פינקמן, הזזת הזרוע, ביתו המקושקש הדומה למתחם המכוסה גראפיטי בתוך המשחק, המסדרונות, הזיעה הניגרת, ההתנשפויות, היריות לראש, לעזאזל – ברורה לנו כמו השמש שוולט משוכנע שזורחת לו מהתחת, ורק דמותו של גייל המבזיקה מולנו פעמיים הורסת הכול (ועוד פעמיים?!). חבל, הסצינה עשתה עבודה מאוד יפה בלי זה. אוף.

הפרק נפתח בעוד טעימה של סקיילר מחזיקה את וולט קצר. תחזיר את המכונית הנוצצת (אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שיקבלו אותה חזרה בעלות 800 דולר) ותעשה טובה, אל תעצבן אותם, ולך תן טיפ לרוחץ מכוניות. מוי בואנו.
ומה עושה וולט? כאחרון הטינאייג'רים, כוולט ג'וניור וונאבי, הוא לוקח את המכונית למגרש מחוץ לשדה התעופה לעשות חראקות (לקול ה-pretenders). לפני שני פרקים האיש דפק מרדף מכוניות של איש אחד (He puts the auto in automobile) במכונית הפונטיאק אזטק החבוטה שלו. פלא שזה קורה?
אבל זה וולט, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו תקוע על בלימה.
בדומה לקניית הקולה עם הדולר של בוגדן, גם המהלך הבא שלו הוא מפגן BadAssery שהקהל שלו הוא הוא עצמו. הוא תוקע את החוזה המגולגל במיכל הדלק, מצית אותו ומתרחק לאיטו.


Creepy Cat Lady Alert: מכירים את זה שצעקתם על החתול שלכם על פשע ביתי כזה או אחר והוא מתרחק מהזירה נזוף ואז, על הדרך, באם אין עוד חתול או כלב בסביבה, הוא תוקף את רגל השולחן לסשן שריטות זריז – ככה, כדי לא להרגיש הכי מושפל בחדר? זה קצת מזכיר לי את הסיטואציה.
ואם לא די בזה, וולט אולי חושב שהוא מתעל את התאומים המקסיקנים בפרימיירה של העונה ה-3, או לכל הפחות את אנטון שיגור, אבל המכונית מתעכבת להתפוצץ והוא דווקא כן מסתכל אחורה. אז הוא מתיישב ומזמין מונית תחת שמו האמיתי. עוד שריטה נוספת לרגל השולחן.

והנה גילום של תבנית ההתנהגות, המכוונת, של וולט בימים אלה (שלא לומר מטאפורה ויזואלית). במסגרת מה שהתחיל כמעשה "טוב" למען משפחתו ושכעת דורש תיקון, וולט מבצע אקט מרדני המונע מאגו ונכנס לנסיעה פרועה היוצאת משליטה. וכפי שמוכיח אותו שוט עילי המראה את סדרת סלסולי הצמיגים החרוטים על הכביש – משאיר אחריו המון סימנים, אותם הוא לא רק לא טורח לכסות, אלא מחמיר אותם (הצתה? מישהו? ביולר?) ואפילו מפנה אליהם תשומת לב ("הוא יראה אותי" הוא מבטיח לחברת המוניות).

התענוג הזה עלה לוולט 52,000 דולר, מבהיר לו סול, שהצליח למנוע את הגעת המקרה למשטרה, ומחכה ל-Attaboy ואיזו לטיפה (רפרנס כלבי ראשון בפרק!) שלא מגיעים. וולט ששוכב על הספה שלו, ספק כפציינט אצל פסיכולוג (וסול הוא אכן בערך האדם היחיד כיום שמאזין לו באמפתיה), ספק כגופה בארון פתוח, מתלונן על מצבו. ואז חוזר אל המסקנה החביבה עליו – צריך להיפטר מגאס. אלא שסול מכיר רק את האנשים שמייק הכיר לו (לידיעת המצקצקים בעונה שעברה בנוגע לשאלה למה דווקא וולט או פינקמן היו אלה שצריכים להיפטר מגייל) ומציע לו לפנות אל השותף שלו.

בביתו של פינקמן, דומה שהבחור אכן עשה restart והוא צובע את הקירות בצבע "לבן-שפיות" של טמבור.
וולט מתחקר אותו על גאס ולא שוכח להתמרמר על כך שפינקל מספר דברים לסול לפני שהוא מספר לו.
<Insert *FacePalm* here>
הוא נדהם לגלות שג'סי אכן נפגש עם גאס והיה בקרבתו הפיזית. How close? הוא דורש. Closer than you and me right now. פינקמן עונה בתרתי משמע. הוא מספר לו שגאס רואה בו דברים ו-וולט פותח בשפיל תחמוני שפינקמן, המפוכח, קוטע בחדות. Drop the sales speech, I'll do it.

למה ג'סי מסכים? זה וודאי פועל יוצא של התנייה לויאלית ולא מתוך רצון אמיתי ומחושב? אולי הוא פשוט חושב שמה שעשה פעם אחת מגדיר את מי שהוא מאז ולתמיד. רוצח.
האם ההתחלה מחדש שלו היא למחוק את ג'סי הישן ולבנות את עצמו כמתנקש? כרגע בשירות וולט, אבל אולי בעתיד בשירות מישהו אחר? אין ספק שהמשחק וידאו והתנהגותו עד כה העונה מראה שהוא סובל מניתוק רגשי שמתאים יופי לדרישות התפקיד… אבל עוד נגיע לכך.

בינתיים האנק מאפשר לוולט ג'וניור לקחת אותו לסיבוב קצר בלוס פויוס הרמנוס. גאס שרואה את סוכן ה-DEA מגיע ויודע בדיוק במי מדובר (וממעשיו אחר כך מתחוור לנו שהאנק סמך על העובדה הזו) יוצא לברך אותו ואת אחיינו באופן אישי. לרגע דומה שהדבר המהותי ביותר בסצינה היא הצעת העבודה שגאס מעלה בפני פלין (GAWD, NOOOO), אבל חצי דקה אחר כך מתברר שלא. ועוד כעשרים דקות, כשהאנק ישטח את התיאוריה שלו מול חבריו בבולשת, נבין את המהלך האמיתי שנעשה כאן. (אגב, גם בפני האנק עומדת בחירה והוא לא מצמץ לפני שהוא אומר כן, אני אשמח לעוד דיאט קולה. הנה איש שיודע בדיוק מה הוא רוצה).

בחזרה בשטיפת המכוניות, סקיילר, לאחר מפגן זוגיות הכרחי וחורק-משהו מול מארי, מגלה כמה וולט עושה כל חודש ועד כמה התוכנית הזאת שלה לא ממש עובדת… we're gonna need a bigger boat.
גם היא עומדת מול שאלה פשוטה שמציב לה בעלה. In or Out? והיא בוחרת להישאר במשחק.

במעבדה, באיזור נטול מצלמות (למה שלא יהיו שם מצלמות, בעצם?), וולט מבשל שעועית. כלומר, רעל משעועית.
כן, זה כנראה הזמן הזה של העונה שוולט וג'סי מנסים לחסל מישהו עם רייסין. פעם ראשונה טורטייה, פעם שנייה המבורגר, פעם שלישית גלידה?
פינקמן מצליח להרשים את הקהל ואת וולט עם המחבוא החכם שהוא מוצא למבחנה הקטנטנה ועם התירוץ it's my lucky cigarette.
רק אל תעשן אותה אומר וולט ומסכם את סך הפחדים שלנו כלפי הבחור עם הנטיות האובדניות שכרגע נתנו לו נשק להשמדה עצמונית… ברצינות, מישהו מתישהו בסדרה הזו צריך למות מהרעלה!

החלון להשתמש ברעל לא מאחר להיפתח. מייק אוסף את פינקמן ויחד הם נוסעים לחוות תרנגולות מרוחקת במדבר. ההוראה, אם תהית, היא פקח עיניים וסתום ת'פה.
פינקמן, רבע העוף בלבוש הנערי, האוחז בפלטת ירקות חתוכים ומטבל כרעיית פיפטיז בדרך לפגישת הורים, גורם לשכירי החרב במתחם, כמו גם לעצמו, להרים גבה.
ואז הוא נשלח להכין קפה. והופ, הנה הזדמנות הפז ובידיים רועדות הוא בוחן את האופציות שלו. מייק קוטע את חוט המחשבה ונותן לו אקדח. טעון. למקרה ש. סתום ת'פה, סתום ת'פה, אבל לתת לג'סי אקדח אמיתי עם כדורים היא מחווה מאוד רצינית של אמון.
והאם מייק באמת קטע את ג'סי? או האם פינקמן הספיק לפזר רעל הקפה לפני כן? השוט היחידני של גאס שותה לו לבדו בהחלט יכול לרמוז לכך (הוא גם לוגם ברעש! רק על זה מגיע לו למות!!!)

לרגע קל נלחצתי שמהמכונית הממוגנת יירד טיו סלמנקה האיש שהוא ופעמונו בוודאי עוד רודפים את ג'סי בלילות מסוימים (זה יכל להיות מדהים. אני מתה על ריוניינים), אבל המשלחת של הקרטל מתבררת כאיש אחד, זוטר, חתיך, שנשלח לשאול שאלה פשוטה: כן או לא.
הסטירה המצלצלת בפניו של גאס הורגשה. התבלבלת, אתה לא מי שמנהל את המשחק, אין כאן משא ומתן ויש לך בדיוק שתי אופציות. נדמה לנו שגאס בוחר באופציה ב', גם אם השאלה לא ברורה לנו.
האם גאס נדרש להתקפל לגמרי ולתת לקרטל לנהל את הארגון? האם השאלה קשורה לוולט? האם הם רוצים לייצא את הייזנברג למקסיקו? פעם הם רצו להרוג אותו, אבל זה היה לפני שהוא נהייה אימפריה. ומה תעשה האימפריה של גאס בלעדיו?

נציג הקרטל מנפנף לשלום (לא באמת) וג'סי המביט בגאס מאחור מחזק את האחיזה בנשקו, שוקל לירות. אבל זו משימת התאבדות, ולשם מה? לשם מי? (וזה די מרמז לעובדה שהוא לא הרעיל אותו, כי אחרת למה לדפוק לו כדור בעורף?). בנסיעה חזרה הוא שואל את מייק מה לדעתו גאס רואה בו. "נאמנות" מציע המנקה, "…גם אם היא לאדם הלא נכון". אולי הגיע הזמן לריסטארט בנאמנויות.

קרוע מהבחירות שעשה ומאלה העומדות לפניו, ג'סי ממשיך משם אל פגישת הנרקומנים האנונימים ואל (ווין דאפי מג'סטיפייד בתפקיד) היועץ (אתה נכנס? כן או לא?), ולראשונה מאז אותו לילה מנסח את רגשותיו בקול רם ומספר למישהו, גם אם זה עטוף במטאפורה דקיקה, מה עשה לגייל – הכלב הבעייתי שהרדים. הכלב שהוא בעיה.
פינקמן מחפש משמעות ומפלל לתשובות אבל כל מה שמוצע לו הם סליחה וקבלה עצמית. אבל למה, לכל הרוחות, שהוא יסלח לעצמו? ושמישהו ישפוט אותו כבר, לעזאזל! ג'סי מתפוצץ, משתלח וגורם לקבוצה, ואיתה המנחה, לשנוא אותו – זו לא תשובה ולא פתרון וכל השנאה הקבוצתית הזו מתגמדת אל מול השנאה היוקדת שהוא חש כלפי עצמו, אבל היי, זה רגש, וזה לא מעט בימינו.

אתה צריך להרגיע עם הצללית האדומה.

תמיד תהיתי מה אגנוסטיקן או אתאיסט מכור אמור לעשות? כיצד הוא אמור לשאוב כוח ולסלוח לעצמו בפגישות ה-AA וה-NA שלו?
אמונה שלמה בהשגחה עליונה מאפשרת מחילה עצמית, כי האיש עם הזקן הלבן (לא סנטה, השני) שפט אותנו והוא שהחליט לסלוח, וכל שנותר זה רק לצעוד בעקבותיו. ואם הוא לא סלח לנו, לפחות אנחנו יודעים שהעונש בוא יבוא.
אבל מי ישפוט את מי שאין להם נחמה אלוהית? בהיעדר אלוהה האין אנחנו אמורים לשפוט את עצמנו? ואם אנחנו מעודדים תמיד לסלוח לעצמנו, מהי המוטיבציה שלנו לעשות אי פעם את "הדבר הנכון"?
ג'סי אומנם לא מרגיש כלום, אבל המוח שלו מסרב להשלים עם מעשיו. כל מה שהוא רוצה זה שמשהו יכריח אותו לעשות את הדבר הנכון, כי לבד הוא לא מספיק חזק, ויגרום לו לשלם על מה שכבר עשה.
מזל שאין ברסלבים או סיינטולוגים באלבקרקי, כי פינקמן בשל לשטיפת מוח דתית. וחולצתו של ג'סי, עם הדימוי של ישו המודפס עליה, תומכת במשאלת הלב הזו.
אלא שזה דימוי חלול, אין כאן אלוהים. זה סתם קונטור דמותו של סטיב איוקי מוזיקאי ומפיק מוזיקת אלקטרו האוס (אגב, מסתובב ביוטיוב קליפ של אהרון פול עושה קראוד סרפינג בתוך סירה מתנפחת בהופעה של איוקי).

כמעט מיותר כבר לציין זאת בשלב הזה של הסדרה, אבל: אימא'לה, אהרון פול!
כל העונה הבחור גונב את ההצגה בסיסטמטיות עם תפקיד כמעט אילם, ואז בא הפרק הזה ומזכיר לנו איזה אמן מונולוגים אדיר הוא. הנאום היה משסע נשמות והפרק הזה, עם מנעד הרגשות, הוא כנראה הפרק שיגיש לאמי. כשם שפרק שעבר היה הפרק שקרנסטון כנראה יגיש לאקדמיה (מאידך, אולי מוקדם מדי לומר. יש עוד את העימות העתידי בין וולט לג'סי בסוף העונה שעתיד להיות מעט הירושימי).
לא ברור אם האקדמיה תזכור את פול עוד שנה שלמה (לטקס הנוכחי עוד כשבוע, "שובר שורות" אינה מועמדת כי היא עודנה משודרת), אבל לעזאזל, מגיע לו ולא סביר שיהיה מישהו השנה שיתעלה עליו. למעשה, מגיע לו אמי לשחקן ראשי, ויהיו מי שינסו לשדל אותו להגיש לקטגוריה הזו, אבל זה לא יקרה.
מה שבטוח הוא זה: כשתיגמר הסדרה או כשג'סי פינקמן יפסיק להתקיים, מה שיבוא קודם, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כדמות הטראגית הגדולה בתולדות הטלוויזיה.

בסצינה המסיימת את הפרק, האנק מגיע לפגישה עם גומז והצ'יף (לא זוכרת את שמו), ולנו הצופים מתחוור שהביקור ללוס פויוס, כמו גם השאלה בשבוע שעבר "Since when do vegans eat fried chicken?" הם לא רמזים ראשונים שאיתם מגשש הבלש, אלא הדובדבן שבקצה חקירה מבריקה – הפייס דה רזיסטנס!
לאחר שהתיאוריות המופרכות שלו זוכות לתזוזות של אי נוחות בכיסא הוא נאלץ להודות שהוא באמת קצת הגזים, כן, הוא כנראה די קוקוריקו
רק ש… מה עושות טביעות האצבע של גוסטבו פרינג בדירתו של המנוח?
בום! קבלו את קולומבו של ניו מקסיקו!

ופתאום כך, באמצע העונה, בבת אחת, מוצא את עצמו גאס פרינג ניצב מול שלוש חזיתות מסוכנות המתייחסות אליו כאל כלב המהווה בעייה רצינית…

BAM, and that's how you do it!

אני יודעת שהרבה מתמרמרים על הדרך שבה וולט מתואר העונה. מתרגזים על הפיכתו מגאון מחושב לאינפנטיל עם נטיות הרס עצמי ללא הסבר. אבל אני חייבת להודות שבינתיים, לרוב (טפו עליך, פרק 3) הוא די עובד לי.
באומנות הפופולרית ובבידור אנחנו כל כך מורגלים בקיצורי דרך פסיכולוגיסטים. כאילו יש קו מובהק המגדיר אם אתה טוב או רע. עברת אותו, והמוזיקה של דארת' ויידר עולה (היי, פאבלו) וזה סימן שהגעת לנקודת האל חזור. כאילו ניתן לעצור ולהצביע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל המוסרי ומעתה only smooth evil sailings! אבל בפועל, כולנו, גם פסיכופטים וסוציופתים, לא מפסיקים לבחור לעולם. כל פעם מחדש ניצבות בפנינו אופציות וכל פעם מחדש אנו נאלצים לקבל החלטה, בתהליך מתמשך, בלתי נגמר.
הקולנוע והטלוויזיה מאז ומעולם עשו פניות אמוציונליות חדות וכבר למדנו לקבל זאת, לבלבל תירוץ או הנמקה עם תהליך אמיתי. מנגד באה ברייקינג באד ומקדישה 5 עונות להתדרדרות המוסרית של גיבורה, בעלילה שמכילה נקודות שפל שמהן כביכול אין חזור (כמו מקרה ג'יין) שלאחריהן נקודות חסד שלרגע מאפסות את המונה (הצלותיו ההירואיות החוזרות ונשנות של פינקמן).

בעונתה הרביעית, דומה שהסדרה שוב לוקחת את זמנה ומקדישה את כל חצייה הראשון אך ורק לתיאור הפרעת הדחק הפוסט טראומטית של שני הגיבורים שלה. בין אם אהבנו את הבחירה הזו או לא.
כן, מבחינתי כל הרגרסיה של וולט וסינדרום הפה הגדול הם סממני PTSD. וכשם שהטראומה של פינקל מתבטאת באופנים פינקיים מובהקים, קרי מופנות פנימה בשנאה עצמית ואבדון, כך תגובת וולט מתבטאת בהתאם לאופיו ומפנית החוצה, בהשתלחות ובדלוזיה.
כי להבדיל ממה שהוא אומר, וולטר ווייט הוא לא האיש שנוקש. הוא האיש שלא מתקרב לדלת בכלל לפני שמתקשרים אליו ואומרים לו ללכת הבייתה. הוא האיש ששולח את בנו המאומץ לנקוש. כתוצאה מסדרה של החלטות מצערות הוא לא נמצא במקום שהוא אומר שהוא, לא במקום שהיה רוצה להיות בו, ולא במקום שהוא זוכר איך להיות בו.
וולט וג'סי הן שתי דמויות ברגרסיה לילדות (משחקי וידאו מול טנטרומים וחראקות) המחפשות משמעות ולא מסוגלות לחזור לעצמן. האם בכלל קיים בהם עוד "עצמי" לחזור אליו? אלו הן שתי דמויות שרוצות להיתפס, אבל כל אחת מסיבה אחרת לגמרי. ג'סי מבקש עונש ו-וולט דורש הכרה. ג'סי מתמודד עם מעשיו בלקיחת אחריות, לפחות מוסרית, וולט בהכחשה ומגלומניה – שני מנגנוני התמודדות שונים לאותה בעיה.
והנה ניוז פלאש: היוצרים ממש לא רוצים שנחבב את וולט בשלב זה. ביודעין ובמתכוון הפכו היוצרים את היוצרות ואת ג'סי פינקמן לגיבור הסדרה. מזה 7 פרקים הוא הדמות הראשית היחידה, זו הבוגרת ולכאורה המורכבת מבין השניים… אבל בחצייה השני של העונה, כשהכאוס שוב יפרוץ, אני משוכנעת (ומקווה) שהזרקור יחזור אל וולט, מרכזה הדחוק לשוליים של שובר שורות.

כל אחד צריך עוגנים כדי לדעת מי הוא. בית הוא עוגן (ע' זה בית). משפחה היא עוגן. שפה, חברים, מקצוע, כולם עוגנים שההגדרה העצמית שלנו תלויה בהם, ובלעדיהם אנחנו בסכנה לא לדעת מי אנחנו. וולטר ווייט הוא איש שכל חייו הבוגרים, ואולי גם ילדותו, הרגיש כי גורלו האמיתי נמנע ממנו. אדם עם תסביך גדלות מודחק. מאז שהחליט לבשל מת', הוא נתן דרור לאותו תסביך – הכימאי כאלוהים, וכאוס הפך להיות העוגן של הייזנברג הבלתי מנוצח.
ג'סי חסר הביטחון, שמעולם לא פרגן לעצמו, בוודאי לא מצליח לעשות לעצמו הנחות עכשיו ומקנא במי שיש לו אלוהים. האלוהים של וולט נמצא בתוכו, וכשהיכולת להגשים את עצמו ככזה נמנעת ממנו – הוא אבוד.
כרגע, השאיפה לאיבוד השליטה משחרר ממלאת את ווייט במשמעות זמנית. אבל מה יקרה שהחופש יגיע? מול מה יילחם וולט אז? אולי אז ייאלץ להתחיל להתמודד מול עצמו… או להעמיק את האשלייה.
לדעתי זהו המהלך הפסיכולוגי שמנסה הסדרה לתאר העונה. האם המהלך השאפתני יצליח ליוצרים? או שמא הם יקרסו אל תוך היומרה של עצמם? נו, זאת נדע רק בסופה.

ופינקמן?
גם הוא ניצב מול 3 חזיתות הנאבקות על נשמתו. וולט מול גאס ומייק מול ג'סי עצמו.
אם יש מישהו שאנחנו מפללים שישרוד את המעשייה הזו בחתיכה אחת וייצא ממנה חופשי, הרי שזה ג'סי (חוץ מהסוטים שרוצים שהוא ימות). אנחנו מחבקים אותו, וכואבים את כאבו ומאחלים לו בחירות נכונות וסוף טוב…
אבל כפי ששאל את עצמו, והיוצרים את עצמם, כך גם אנחנו נשאלים. אם ג'סי יוצא מזה ללא עונש, מה המשמעות? ומה, לעזאזל, זה אומר עלינו?

הבחנות, תהיות וציונים לשבח

* אוי, בושות! פתאום נפל לי האסימון. בסצינה שוולט מנסה לתמרן את פינקמן לרצוח את גאס (אגב, מאיפה הם בטוחים שלא מצותתים להם?), ג'סי שוב על סולם.
בתור מי שחושבת שמטאפורת הסולם של FLY היא אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים של שנה שעברה ואחד משיאיה של הסדרה כולה, הכמעט-פספוס הזה הוא בגדר מחדל.
שוב, כמו ב"זבוב", וולט שולח את ג'סי להסתכן בשמו, ושוב ג'סי מוכן לחרף את נפשו בשביל וולט…  or is he?

* נו, האם יש לגוסטבו אנשים בבולשת? כלומר, במשטרה בטוח יש – דרך מייק, אבל מה לגבי ה-DEA?
ואם כן, מי? הצ'יף? אולי גם גומי עצמו? והאם אחד מהם הוא זה שהתקשר להזהיר את האנק ממתקפת התאומים?

* איזו באסה לדין נוריס שאהרון פול הפנומן מגדיר עצמו כשחקן משנה, כי הוא פשוט נפלא וזה יכל בקלות גם להיות הפרק שהוא יגיש לאמי.

* הפלאשבק בתחילת העונה מתגלה כאקדח הצ'כובי במערכה הראשונה that just keeps on giving. קודם הסכין היפנית, אחר כך מחברת ההערצה של גייל, וכעת אותו מיכשור יוקרתי שרכש למעבדה וראינו אותו מוציא מהעטיפה אשר הוביל לקישור לפרינג.

* You're nothing to me but customers!
המשפט שהכי אהבתי את ההגשה שלו בנאום של פינקמן, שיאה של ההשתלחות, והוא מובא כשג'סי אוף סקרין. אחח, איזו סצינה.

* רק אני רטטתי מעונג כשג'סי הזכיר את דריסת הילד של המדריך? זו סטייה נוראה, אני יודעת, אבל האיזכור הזה, של משהו שצוין אחת לפני עונה וחצי, ריגש אותי.

* פיטר גולד שכתב וביים את הפרק, הוא אחד ממפיקיה ומכותביה הקבועים של הסדרה. זהו לו הפרק הראשון שהוא מביים בסדרה והדבר השני אי פעם שהוא מביים (11 שנים עברו מאז ניסיון הבימוי הראשון). כבוד.

* Rage, משחק הוידאו, יוצא לחנויות רק עוד כמה חודשים. Dun Dun DUN.
טוב, זה הזמן להלין שהעונה הזו ה-Product Placements נורא נורא כבדים בעין ובמוח (וד"ש למתיו וויינר, סססאמק).
חלקם עובדים לי לא רע – כמו המשחק הזה, כי היות ואני לא חננה אני לא באמת ידעתי שיש פה אנאכרוניזם (אם כי אני מכירה בעובדה שלכמה אלפי גיקים זה בוודאי זעק לשמיים), או כמו מכונת הקולה של וולט בפרק שעבר. אולי בגלל ששניהם שילובים מאוד אפלים ולא בהכרח מחמיאים של המוצר.
חלקם סבירים – כמו הדודג' האדומה של וולט ג'וניור.
וחלקם איומים ממש – צ'י צ'י צ'יטוס לא פריטוס.
ובאותו עיניין – לאן נעלמו ה-Funyuns של ג'סי?!

* באותו משחק, מסתבר, תסתתר ביצת הפתעה למעריצי ברייקינג בד. אין לי מושג איפה ומה, אבל אם מישהו מכם גיימר, הוא או היא מוזמנים לבחון את הסוגייה אחרי ההשקה בספטמבר ולגלות לנו. מה שאני כן יודעת זה שמאט ג'ונז, אק"א באדג'ר, מדבב שתי דמויות במשחק.

* Ameliorate = לשפר, מהמקור הלטיני melior (ומתוך כך, בספרדית mejor ו-mieux בצרפתית). ג'יזס וולט, תגיד לשפר.

* Eyebrows of Doom.

* הסצינה הלפני אחרונה, במעבדה, הייתה די מיותרת ותפקידה היה, ככול הנראה, לגלות לנו שג'סי משקר לוולט.

* שבוע שעבר יצא לי להקשיב לראשונה לפודקאסט מהסוג ש-AMC מעלים אחרי כל פרק.
אז קודם כל, הפודקאסטים הללו עם העורכת, גיליגאן ואורחים משתנים, ממש מוצלחים, מלמדים ומבדחים, וכשיהיה לי זמן אני בהחלט מתכוונת לדגום אותם וממליצה גם לכם בחום.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-4
* שנית, בפודקאסט שאני האזנתי לו (פרק 5) התארח גם ג'ונתן בנקס, הוא מייק המנקה, ומלבד העובדה שהאיש פשוט מקסים ונורא מצחיק התחוור לי משהו.
זוכרים את השיעול המסתורי של מייק? גם לבנקס יש אותו. רוצה לומר, בעיקר לבנקס יש אותו ומייק כנראה ממש לא גוסס. אמרתי לכם שהפודקאסטים מלמדים.
* הופ, הופ, הופה. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הביקורת הלכתי לשמוע את הפודקאסט של פרק 7 ובו נאמר שהסצינה ב-4.06 עם הנשים ההונדוריות במכבסה אכן אולתרה ע"י קרנסטון (ע"פ קווים כללים, כמובן), ושרק אחת משלוש הנשים דוברת אנגלית. אחח, אי אפשר לזייף זרימה קומית ספונטנית.

* גייל היה בן 34?!?!?
די מזעזע שאנחנו בני אותו שנתון. זה כמובן אומר שהוא נולד ב-1977. היה שיר כזה העונה.
האם זה אומר שאהרון פול עוד רגע מידפק על דלתי? לא, כי אני חושבת שעם זה אני יכולה לעבוד…

ראשית התנצלות עמוקה על האיחור השערורייתי בהעלאת הפוסט, ושנית על הכותרת – היא קצת שקרית. זה מה שקורה כשבדיחה מטופשת גוברת על קול ההיגיון. הכותרת האמיתית היא "Corny – על רפטטיביות, למידה ואבולוציה ב-cornered".
זהירות ספוילרים.

הייזנברג התקשר להגיד שהוא בדרך.

עוד פרק חביב, עם שתי בעיות עיקריות. האחת, היותו מילולי, מאוית ומפורש מדי והשנייה המיקום שלו בקו העלילה.
לו היה זה פרק 3, אין ספק שהייתי נהנית ממנו יותר, אך כפרק כמעט-אמצע העונה הוא סטטי להכעיס.
מאידך, בשלב זה של העונה אפשר לומר די בוודאות שלהכעיס זה מה שהיוצרים רוצים. אבל עוד נגיע לזה.
עיקר כוחו של הפרק בשני המשפטים החזקים שנאמרים בשני קצוותיו, ובתחושה הכמעט בלתי נסבלת של רתיחה עדינה.

לאור הפרקים הקודמים בעונה, היה אפשר לצפות שב-
"Cornered", נחבאת לה משמעות שלישית הכוללת כלי נשק כלשהו. אני הימרתי על מישהו שגולגולתו מרוצצת ע"י סנדביץ' קורנביף*. במקום, אנחנו מקבלים רק שתי משמעויות, בו זמנית מפורשות מדי ומעט מטעות.
מי הם אותם אנשים שחשים לחוצים לפינה?
באינסטינקט הראשוני אנחנו חושבים שוולט.
בסצינה החזקה של הפרק סקיילר מתעמתת עם וולט המחומרמר על בירבוריו בארוחת הערב אצל השריידרים. היא טועה לחשוב שהוא רוצה להיתפס כי הוא מפחד… כדקה וחצי אחר כך היא מקבלת את תצוגת התכלית של מי שכבר עבר את קו מחצית הדרך בתהליך האבולוציוני להפיכה לברון סמים. איש המונע על ידי שיגעון גדלות. דגש על שיגעון.
כאלפית השנייה לאחר שהמשפט (הגדול. איזה משפט, יא אללה) יוצא בגערה מפיו, וולט מתחרט עליו (הו, קרנסטון, קרנסטון, קרנסטון), אבל מאוחר מדי, וסקיילר המזועזעת נמלטת מהבית.
אדם שקול, או לכל הפחות נבל חכם, היה מלטף את ידה ובוחר מילים שהיו מרגיעות את אשתו החרדה, אבל לווייט חשוב יותר לתקן את הדרך בה העולם תופש אותו ולהשלים את התהליך מאשר להתחשב בזולת.
אגולוציה.

למה לגישתי הכותרת מטעה משהו? כי וולט לא באמת נדחק לשום פינה. לא ע"י סקיילר, לא ע"י בוגדאן ולא ע"י גאס. האמת המרה היא שוולט מת, מת, מת שידחקו בו. הוא רוצה תירוץ לשלח את ההייזנברג לחופשי (כי הוא עדיין מפחד לעשות את הצעד לבד, להתחייב לשינוי ללא תירוץ מוסרי או פסבדו-הישרדותי) ובראשו הוא מנהל קרבות דמיוניים הלוחצים אותו אל הקיר. בפועל וולט לא נדחק אחורה אלא הצדה, וזה מה שבאמת בלתי נסבל מבחינתו.
מי שבאמת נדחקים הם סקיילר וגאס, ובמידה פחותה גם פינקמן, הנאלצים לקבל החלטות לאחר שמצאו את עצמם במקום לא נעים.

תוך שהוא מעורער מהיעלמותה של סקיילר, וולט הולך לקחת מבוגדאן את המפתחות למכון לשטיפת המכוניות. האיש שללא ספק מתפלל יומם וליל לאל-הגבות, ממשיך לעקוץ אותו בנאום בוטה מדי. "האם יש לך מה שצריך כדי להיות בוס?!" *ווינק ווינק*נאדג' נאדג'* ו-וולט מראה איפוק. או לפחות זה מה שהוא חושב לעצמו. אוה, לו סקיילר הייתה רואה כמה יפה אני מתמודד עם בוגדאן (תראי, בלי ידיים ובלי צעקות!). אלא שבוגדאן לא באמת דוחק אותו לכלום ואדם חכם היה משלח את המהגר לשעבר, עם הדולר הראשון שהרוויח בעסק שלו, לדרכו – שלום ולא להתראות. אבל האגו של וולטר מתעקש. As is.
ואם לא די בזה, אז לאחר שבוגדאן עוזב, וולטר מנפץ את הזכוכית והולך לקנות לו קולה, לבד. איזה איש קטן וקטנוני אתה, הייזי.
זה מצחיק, אבל אנחנו אשכרה מצליחים להיות מזועזעים מקרות הלב של המהלך, וזאת למרות שראינו את וולטר רומס את קרוביו ורוצח את אויביו.

נמצא משחק הקלאס הגדול בעולם!

בינתיים, סקיילר דוהרת בכביש לכיוון המשמעות השנייה של הפרק. באקט סימבולי יתר על המידה היא מוצאת את עצמה בגבול המשותף בין ארבע המדינות – ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו ויוטה, במקום הנקרא Four Corners.
גם סקיילר צריכה תירוצים והיא פונה לרוחות השמיים. אבל כשהיא מטילה מטבע והוא נופל (פעמיים) על קולורדו, היא נאלצת להיכנע לההחלטה שמימלא קיבלה ובועטת את המטבע חזרה לניו מקסיקו. הולי הקטנה רואה את אימא עושה את זה אבל היא ממילא לא תגיד כלום. היא אף פעם לא אומרת כלום.

בינתיים, וולט מגיע ליום עבודה במעבדה ומגלה את ג'סי כבר שם.
אהבתי שבשיחתו עם ג'סי שני הצדדים מפוכחים. פינקמן, וזה בהחלט ממשיך את הקו של כל העונה עד כה, לא טיפש. הוא יודע שמייק וגאס עושים עליו מהלך, רק שהוא הרהיב עוז לחשוב שהוא הצליח להרשים אותם ולשנות את התוכניות שלהם לגביו (היי, זה בדיוק מה שאנחנו חושבים, לפחות לגבי מייק, כך שאי אפשר לקרוא לו מטומטם גמור מבלי לחטוף ריקושט). אל דאגה, וולט לא מבזבז שנייה לפני שהוא רומס את שלד האגו השברירי שהחל להיבנות ("אולי אתה כן כזה לוזר, ככלות הכול!").
מה שעצוב הוא שכנראה ששניהם צודקים. ומה שטראגי הוא שוולט כזה אסהול, כמו שג'סי רומז לו בעדינות תוך שהוא נבטש תחת רגליו, ע"י שימוש בפתגם העתיק "you are such an asshole", שהוא לא רואה שהוא עצמו זה שמפורר את החזית המאוחדת שלהם ונופל הישר לתוכנית המשוערת של גאס.

זוהי שוב סצינה בה וולט לא מצליח שלא להעמיד את האגו שלו לפני כולם. תביא לו חיבוק, תגיד לו שדאגת לו, תסביר לו שהוא כמו בן בשבילך! …ורק אז תקרא לו טמבל ותרמוז שאין לו ערך בנפרד ממך. pffft, גברים.
וולט כה מעוור מפרנויות (היי, זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך) ואשליות בשלב זה, שאין לו שום עיניין במי שעומד מולו מעבר לפונקציונליות שלו בחייו. בשלב מסוים הוא אפילו מצטט את מייקל קורליאונה, keep your friends close keep your enemies closer . הכי חש עצמו הסנדק בהתהוות.
וגם זו סבבה של סצינה, רק שהייתי שמחה לו היו נותנים לו משפט סיום פחות בוטה מ-It's all about me! זה לא שזה שקרי ו-וולט בחיים לא היה אומר דבר כזה, להפך, אבל גם ניסוח מעודן יותר, כמו They're just trying to get to me, היה עובד באותה מידה, מערער את פינקל יופיטופי ומרגיש פחות כבד.

לאחר מכן ג'סי, שאינו יכול או רוצה להסתיר את עלבונו, שמח לקבל את ההזדמנות לעוף מהמעבדה ולתקוע אותו לבד עם הניקיונות. וכך, שנייה אחרי שוולט עושה כמיטב יכולתו שנרצה להוריד לו לאטמה חינוכית, מגיעה סצינה שהסבה לי הנאה רבה ועזרה להפוך את הפרק למצחיק ביותר העונה עד כה.
וולט עושה דווקא לגאס ע"י שיכנוע שלוש נשים הונדוריות לנקות במקומו, והסצינה הזו מאפשרת לקרנסטון להזכיר לנו שוב שהוא גאון קומי.
אין לי כל צל של ספק שקרנסטון לא ידע מראש מה הנשים אומרות ולא שמע אילו הוראות בימוי קיבלו כדי לאפשר אימפרוביזציה קומית ספונטנית לחלוטין. וזה אכן הצחיק אותי. אבל בעולם הסיפורי תחושת הניצחון של וולט קצרת מועד ובמהרה כפילו של גאס (טייריס, מסתבר) משגר את שלוש הנשים באוטובוס חזרה להונדורס. על מצפונך, ווייט. ותגיד תודה שלא רצחנו אותם. וכן, גאס רשם את זה בפנקס.

כצפוי, הרומן בין ג'סי למייק מתקדם בקצב מהיר. מהיר מדי, לטעמי.
את הסצינה הראשונה של שניהם בדיינר לא אהבתי במיוחד.
לא רק שהתברר שטעיתי וג'סי חזר לסמים כמו גדול העונה (וסתם לא טרחו להראות לנו את זה), אלא גם מייק בקול מלטף מתעקש שג'סי יאכל. זוהי אינטימיות ורכות מוקדמת מדי וזה הרגיש לי זול (לעומת הכנת כמות כפולה של סנדביצ'ים למשימת הרכב שדווקא הייתה טאץ' מתוק ומדויק). אולי זה בכלל חלק מהמזימה, להטביע אותו בנחמדות מעושה?
מה שכן, אהבתי את האינסטינקט של ג'סי לנבוח בטינאייג'ריות I'm Fine! לשאלה הכנה How are you doing? שנה וחצי של תקשורת עוינת עם וולט תחרבש לך את יכולות התיקשור הנורמטיבי ובהחלט תגרום לך לבלבל אכפתיות עם ביקורת.

אל משימת המעקב, לעומת זאת, מגיע ג'סי הישר אחרי השיחה עם וולט וזה ניכר – אין לו כל עיניין לשבת ולו דקה במכונית ולחכות. אבל לא השיעמום נועץ קוצים בתחת שלו, אלא הצורך הנואש להוכיח לעצמו שוולט טועה. ג'סי מזנק פעם אחר פעם מהמכונית להוט להרשים את מייק ולהחזיר לעצמו את המשמעות שהייזי במחי משפט וחצי גזל.
הניסיון הראשון, הסטנדרטי, כושל וג'סי פונה לאפיקים מקוריים ובכך מפגין את ייחודו: פינקמן לא רק פרוע, נמהר ומסומם, הוא גם עיקש, פיכח ויצירתי. והיי, זה לא מעט!
הבחור, במהלך תום סויירי ממש, יוצא לתפעל את המת'הד כשהוא חמוש רק באת חפירה (ומצלמה בקציה!) וברעיון מופשט. You know why!
הג'אנקי באמת יודע, הדבר הזה הלוא רודף אותו בהזיותיו יומם וליל.
ומייק משגיח ממושבו ומחייך. זה חלילה לא אומר שג'סי לא זקוק לגיבוי, שהרי חלק מהג'אנקים פחות אוהבים לשחק בחול ויותר בעיניין של רובי ציד. אז מייק מופיע ופינקמן מנצל את ההסחה הרגעית כדי לנטרל את פליט ג'סטיפייד (מה קרה לך, דואי?) בעזרת בונג לראש ולהשתלט על הסיטואציה. 10 נקודות לילד האימפולסיבי שקיצר את זמני ההמתנה ועוד הצליח איכשהו להשאיר את ראשו על כתפיו.

רק מה זה החיוך העקום הזה של מייק? למה ההתלהבות שלו ממנו חייבת להיות כה מפורשת וברורה? למה זה לא יכל להיות הרמת חצי גבה או שביעות רצון מעורפלת בעיניים? האם הבוטות הזו היא חלק מהטעייה מכוונת של הצופה, שאמורה לגרום לנו לחשוב שמייק לעולם לא יקריב את פינקמן, רק כדי להפתיע אותנו בהמשך?
בכל מקרה, זה די הרס לי את הרומן ביניהם. וולט וג'סי לנצח, שני קליעים במצח!

מסוג הכלבלבים האלה שנהיים דומים לבעלים שלהם...

בזמן שוולט קונה לוולט ג'וניור מכונית נוצצת שכולה אומרת "סליחה שיש לך אבא שלא רואה אותך ממטר כבר שנה וחצי", גאס מתפרץ לדייט הלילי של ג'סי ומייק.
תחילה משלחים את ג'סי ונותנים לנו להציץ. מייק עושה את מה שהוא רוצה לעשות ומתאפק זה זמן מה – ונותן לגאס את עצתו. תן לי לארגן כמה חבר'ה ובוא נעלה על הקרטל.
גאס מסרב, אולי בשל הבעיות מבית (*כחכוח*וולט*שיעול*) ופרשיית גייל, הוא לא חושב שזה זמן טוב למלחמה חמה. סצינת הפתיחה דחקה אותו לפינה והוא מסכים לפגישה. האם הקרטל עומד להציע שותפות? האם יבקש אישור לחלק את העיר ולחזור להפיץ חומר בניו מקסיקו? האם הם רוצים עסקת חבילה – נפסיק לחסל את המשאיות שלך ולמשוך את המשטרה אליך, אם תביא לנו את ההוא? את ההם…?

ואז, כשגאס שואל איך תפקד הילד, אנחנו נזרקים החוצה לרחוב לחכות לצד ג'סי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני רציתי לשמוע את מילות ההערכה הללו כמעט כמו פינקמן והן נמנעו ממני. לא רק כי יש פה מזימה סודית שמתנהל מאחורי גבנו, אלא גם כדי להעמיד אותי בנעליו של הבחור, בעלטה המתסכלת ובכמיהה תמידית לאישור.
ביציאה מהפגישה גאס זורק לג'סי את העצם המיוחלת.
I
like to think I see things in people
(כאילו, עוד דברים חוץ ממקומות חנייה פוטנציאלים לסכינים יפניות).
אוי לי, איך שהוא קורא את חוסר הביטחון של ג'סי כמו ספר פתוח.
זה אפילו לא שקר… זה ברור שהוא רואה בג'סי פוטנציאל, השאלה היא רק ל-מה? לאיש שרירים וסוד כמו מייק או לבובת חוטים ברת ניצול והקרבה? ואולי זה התחיל בתור משהו אחד ומתפתח למשהו אחר?
בכל מקרה, נקודה לי על הזיהוי שגאס רואה בג'סי משהו בפרק הראשון. אפ יורז, צביקה!

בסיומו של פרק, סקיילר חוזרת לגלות את מה שוולט רכש לג'וניור ומתקנת כמה אי הבנות במשפט שמראה שסופסוף היא מוכנה לראות את הדברים כמו שהם.
Someone needs to protect this family from the man who protects this family היא אומרת ופונה מוולט אל המסדרון ואל עלטה גמורה.
וולקאם טו דה דארק סייד, סקיילר.

כל הפרק עוסק בחזרה, במונוטוניות, ברפטטיביות מתסכלת. את כל הסצינות ראינו כבר באיזה אופן, את הדיאלוגים כבר שמענו. כאילו כולם נמצאים במעין לופ.
וכדי שלא נפספס שזו מגמה מכוונת – הפרק נפתח בסצינת המשך לזו של מייק במשאית הקירור מלפני שני פרקים (4.4), כולל שוט פתיחה זהה של הבל הפה כחלחל בחלל חשוך.
ומכאן גם המסר של הפרק. מי שמתייחסים לחזרה כחוויה מחנכת וכהזדמנות לשינוי – מרוויחים, ומי שלא משכילים ללמוד – מפסידים.
אנשי הקרטל למדו מניסיון עצירת המשאית הקודם, הכושל, והתפתחו. עברו לשלב הבא באבולוציה.
גאס לא השכיל, המשיך לשים אנשים בבטן המשאית עסקים כרגיל, והפסיד.

ג'סי מסרב לשחזר עוד סשן ישיבה ארוכה במכונית ולומד לסמוך על עצמו – ומרוויח את מייק וגאס.
וולט מתנייד בין אדם לאדם בחייו, סצינה אחר סצינה אחר סצינה, מבלי לשנות את התקליט, ומפסיד את סקיילר וג'סי.

וסקיילר שבתחילה משחזרת שיחות ורעיונות "מורה לכימיה בתיכון, חולה סרטן, לא יכול להתפטר!", מתחילה להבין מי עומד מולה.
אבל האם היא באמת לומדת? כלומר, האם היא מתרגמת את הלימוד הזה לטובת שינוי? ההחלטה שלה לא להתרחק מוולט ולחזור הבייתה, ולא משנה מה הן סיבותיה (אכזרי לקרוע את הילדים מהבית, קשה לעקור למקום חדש) או לא משנה כמה חריף היה המשפט שאמרה, מוכיחה שלא. סקיילר בוחרת להמשיך לחזור על הטעויות והיא הולכת להפסיד בענק.

והאם גאס באמת למד? האם הבחירה בדרך לא אלימה היא חלק מלקח עבר? או אולי המשך מגמת הרוגע וההבלגה היא בחזקת חוסר למידה וחזרה על טעויות?
האם הוא עתיד להפסיד בקרוב?

ואולי Cornered הוא בכלל על הפינות הדמיוניות שכולם דוחקים את עצמם אליהן כדי לקבל את ההחלטה שהם ממילא עמוק בפנים רוצים…

לסיכום, זהו עוד פרק מהנה אך מעודן כמהלומת קורנס לראש, כשתסכולי העיקרי נובע ממיקומו בעונה. בעונה 3, פרק 6 היה הפרק שהחרא התחיל לפגוע במטח ארו במאוורר, והעונה לפתע נכנסה להילוך והפכה לאחת העונות הכי טובות שראיתי אי פעם בטלוויזיה.
ופרק 6 בעונה הנוכחית? גורנישט מיט יוק.
העונה הזו עדיין סדורה וסטנדרטית וזרה לעולם של שובר שורות. היא עדיין נעדרת כאוס וטירוף. היא עדיין נעדרת הייזנברג. וכל מה שיש לנו זה ביעבוע עדין וחימום אטי של הגזרה לקראת פיצוץ שמתעכב להפציע.
אבל לזאת התכוון המשורר. אני כצופה יכולה להיות מרוצה מזה או לא, אבל ברור לחלוטין שליוצרים בא לתסכל אותנו, להביא אותנו למצב של מריטת שערות מציפייה. האם הפיצוץ יגיע בקרוב? האם אי פעם?

ורגע לפני הנקודות – שאלה עיניינית אליכם הקוראים: האם אתם חשים שבמידה ומתעכב פוסט, כפי שהתעכב הפעם, הוא מאבד רלוונטיות ואפשר לא לפרסם, או שעדיף לפרסם גם באיחור? לתשובתכם הכנה אודה. 🙂

הבחנות, הערות וציונים לשבח.

* נו, נראה כאילו לפחות למישהי במחלקת האביזרים יש חוש הומור דבילי כמו שלי, כי מייק מציע לג'סי הנגמל Corn on the cob ו-וולט ובנו אוכלים קורנפלקס לארוחת בוקר.

* המרצחים מהקרטל מנשנשים תוך כדי שהם מחכים.

*Do your hands have to be registered as lethal weapons?
-Register THIS
לוליק. קצת התגעגעתי לשיחות האלה בין מר ווייט לג'סי, המתחילות בעלבון מילולי ע"י הראשון ונגמרות באינטרפטציה הפיזית למשפט ע"י האחרון.

* פלין מנגן על אבא שלו כמו כינור מכוון היטב ומשנורר רכב נוצץ.

* הבדיחה שוולט פספס כשהוא שואל את שלוש הנשים המנקות אם הן גרות קרוב – "למה, אתה רוצה להסתובב איתנו?".

* הדרך שבה קרנסטון אומר Habla Ingles.

*הבעת הגועל העמוק על פרצופו של ג'סי כשהוא מכריח את עצמו לאכול… אני מניחה שחלק מתופעות הלווי של הגמילה ממת' היא דיכוי תיאבון וזו לא ביקורת על איכות הדיינר הספציפי, כן?

* הריאקשן שוט של התינוקת האילמת ב-4 פינות.

* פרק שני בלי סול. פרק ראשון לאחר החזרה לחקירה והאנק לא מופיע! זה אומר שפרק הבא זה יטול חלק מרכזי. נקווה.

* עד לפרק הבא אתם מוזמנים להציץ בתיק החקירה של גייל בוטיקר שהעלו באתר AMC. עוד לא הספקתי לבחון אותו, אבל זה נראה מגניב.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/gale-boetticher-case-file

* אין שיר השבוע!
נוי אלוש מוזמן להלחין את הלהיט הויראלי הבא: TUCKER! TUCKER! TUCKER!

* ובינתיים אני מקדישה לוולט את השיר המתבקש הזה לפעם הבאה שהוא בקריוקי בתאילנד.

סכנת ספוילרים הישר לקרנית.
YOU ARE NOT THE GUY!

יא אללה, איזה פרק חמוד.
נכון, הוא נופל מקודמו ויש לו כמה בעיות, אבל מי יכול באמת להתלונן כשג'סי ומייק מעלים את גרסתם ל-"48 שעות"  ו-"מרדף חצות"?

הפרק נפתח באדרנלין בסצינה מצוינת, כשוולט מטורף מדאגה דוהר ברחובות אלבקרקי ומשאיר הוראות והודעות ברוח "יאללה, סוגרים הבאסטה" לעורך דין ולאשתו.
מרגש וסוחף לראות את האיש מוכן לצאת מהעולם כאחרון הקמיקזות בשביל הפרטנר שלו, אבל קשה שלא לשאול האם זו דאגה כנה לג'סי? והתשובה, כמו כל דבר אצל וולט, מורכבת.
יש כאן דאגה לשלומו מתוך אהבה לבחור עצמו, זה ברור, אבל יש כאן בעיקר צורך של "וולט המפרנס" במשמוע עצמי.
במשך שלוש וקצת עונות, ג'סי פינקמן תיפקד כשק החבטות של וולט, כאיש סודו היחיד בעולם וכזרז מוסרי להיפכתו להייזנברג. וולט, יותר משהוא מרחם על רגשותיו של הבחור ורוצה לקנות לו עתיד, רוצה להבטיח לעצמו את בן החסות שלו מבודד, חסר אונים ולכוד לנצח בצורך בהצלה.
אין אהבות טהורות, אבל זו לבטח אחת המטונפות שבהן.

העוקץ מוצא ממפגן הגבורה הזה כשמתבהר שגאס לא עומד בכלל להופיע לדו קרב הזה שוולט דמיין בראשו, ושלמענו זרק כל אמצעי בטיחות, הותיר את שמו המלא למוכרת בלוס פויוס ודפק פוזות של פסיכי למצלמה.
צר לי לבשר לך, וולט, אתה כבר לא פרטנר פה, ולא יריב שווה ערך, וכפי שמודיע השלט "לעובדים בלבד" המתנוסס על דלת משרדו הסגור של גאס, גם לא ממש חלק מהצוות.
ואילו לא די בכל אלה, מגיעה שיחת הטלפון ממייק שממשיכה את קו היחס אל וולט כאל ילד משוגע.
לך הבית, הכול בסדר.
ואז מונחתת המהלומה הסופית – ג'סי עונה. יו, הוא אומר לו. לאן לוקחים אותך, דורש וולט." לוידע, לצפון?" מציע התלמיד בחוסר עיניין מופגן. "ל-מה?!"מזדעק. beats me, מושך ג'סי בכתפיו.
I, don't… I… PUT MIKE BACK ON!
איזה מין עלמה במצוקה אתה, ג'סי, שלא רוצה שאבוא להציל אותך!?! תביא לדבר שוב עם המבוגר האחראי!
כמו בלון מרוקן מאוויר, וולטר חוזר למעבדה לעבוד לבדו. אאוץ'.

במהלך חכם, היוצרים מתמקדים בלחץ האמיתי והנואש של וולט ולא בהעמדת פנים שיש יותר מדי מתח אמיתי בשאלה מה יעלה בגורלו של ג'סי. הם יודעים שאנחנו יודעים את כל הדברים האלה שדיברנו עליהם בפוסטים הקודמים, והם מוציאים את האוויר גם מזה באותה שיחת טלפון קומית.
לצופה כבר ברור ב-95% שלג'סי לא יאונה כל רע כשאנחנו עוברים אל השניים במדבר.

ואיזה כיף כיופה של פתרון?!
הדרך להחזיר למסלול בחור שהחיים האכילו אותו כאפות והוא התרגל אליהן כי לדידו הוא חתיכת חרא על סוליית נעלו של היקום ומגיע לו? לא בעוד בעיטה לאוסף המפואר, אלא בלטיפה.
כמה פשוט, ככה מבריק. ונקודות ל"אח קרמזוב" שהימר על טיול לספא במדבר.

לא הולך לאנוס אותך, ילד טמבל, תניח את המפתחות.

זה לא שאין כאן אלמנט של הפחדה. מייק לא ממש יודע מה מטרת התוכנית ועל כן הוא פועל במייקיות אופיינית (וגאס בוודאי סמך על זה). קרי, שולף את ג'סי ממיטתו ללא מילים, ובלי אפשרות לקחת טלפון, ודוהר אל האופק חמוש בתוכנית מסתורית, מכונית, ואת חפירה.
וכך, ג'סי מגלה להפתעתו שלא לרצות לחיות זה ממש לא אותו הדבר כמו לרצות למות.

ואם כבר למות, אז שיהיה מהיר, בחייאת מייק. כי אם לא, מבטיח פינקמן במודעות עצמית נפלאה, אני אשריט לך את האוזן! אכן, זו הערכה מדויקת לגבי הנזק שתצליח לעשות, ג'סי, וגלגול העיניים של מייק לא מאחר לבוא לנוכח האיום.
אני לא יכולה להסביר לכם כמה מתוקה הייתה בעיניי הבחירה לתת לפינקמן להתחמש בצרור מפתחות.
זו כנראה בדיחה שמדברת רק ל-50% מהאוכלוסייה, אבל כל בחורה שעברה קורס זריז להגנה עצמית או חוותה הליכה ברחובות העיר בימי בני סלע מכירה את הטכניקה הקלאסית הזו, ובקונטקסט של שני רוצחים לפני דו קרב מדברי, אי אפשר שלא לחייך.

כמו שבוע שעבר גם כאן, יש משחק מילים שובב בשם הפרק (מעבר לההטעייה הממזרית הרומזת בשקריות מוחלטת על גורלו של ג'סי מידיו של מייק): בין רובה הציד שאוחז הבחור שעומד "לשדוד" את מייק וג'סי לבין המינוח האמריקני שמשמעו לשבת בכיסא שלצד הנהג.
מצד אחד, ויודע זאת כל ילד הצועק Shotgun ובכך משריין אותו, זה הכיסא היוקרתי ברכב (זה שיש בו הכי הרבה מקום, לרגליים בפרט, ניתן לכוונן את המשענת, הוא קרוב לרדיו ולמזגן ולא צריך "לעבוד" בנהיגה).
מצד שני, מי שיושב בו אינו הנהג, והוא בהכרח מובל.
וכפי שמתברר בסופו של הפרק, זה בדיוק מה שקורה לג'סי.
בשיעמומו, ג'סי אף מייצר לעצמו כיסוי עיניים מחגורת הבטיחות ומחייך למייק (גלגול עיניים מספר 342). תימת העיוורון ממשיכה, עושים עליו מהלך נעלם בזמן שהוא מסמא את עינייו מרצון.

אבל האם זה רע? האם זה משנה שמושכים אותו באף, כל עוד התוצאה היא כל כך חיובית?
לא רק שהבחור מגלה רצון מחודש לחיות, הוא גם הפסיק לסבול. חישבו על זה! כמה זמן לא יכול היה פינקמן ליהנות מחתיכה מהבילה של שעמום עסיסי?
מאז אירועי הפינאלה, ג'סי לא רצה לבלות דקה עם עצמו בלי להתעטות ברעש או אדרנלין או חומר מטשטש כלשהו (בכוונה לא נקבתי במונח סמים – הוא פשוט לא מתנהג כמו ג'אנקי).
והנה, החוויה הזו מספיק חדשה, מסתורית ומסקרנת בשבילו, שהיא מספקת לו שעות על גבי שעות של שקט וסשן כלום אינטנסיבי עם עצמו מבלי שייזכר בגייל. הוא נהנה להשתעמם וזה מקסים.
בפעם הבאה שהוא ישים אוזניות, זה לא יהיה כדי להטביע את מחשבותיו אלא כדי לפלטר את וולט.

ומה עובר על וולט?
ממורמר הוא חוזר בלית ברירה אל המעבדה וממשיך לבשל. יש לו התראה בטלפון שמזכירה לו שהגיע הזמן לחתום על החוזה לעסק החדש שרכש. מזל טוב.
"מעתה לא עוד סודות" סקיילר דורשת והוא מבטיח לה שכך יהיה תוך שהוא מתאבסס על פינקמן במוחו.
סקיילר שומעת את ההודעה האוהבת שהשאיר לה במשיבון והיא ווולט ממירים את הלחיים עם האלכוהול הזול בחגיגה מאוזנת.
זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בהתקרבות ביניהם בפרקים האחרונים (ובעובדה שבפרק 3 הנוראי דומה שסקיילר קצת מתחרמנת מהרעיון שוולט היה בקטטת בר).
לכאורה, זהו רגע ניצחון של וולט והאיחוד המשמח לו ייחל מסוף העונה השנייה, ובהחלט נראה שהשניים נהנו. אבל כשוולט מסיר את משקפיו ונהנה ממשגל מעורפל, הצופה רואה דרך הזכוכיות את הסיטואציה לאשורה. סקיילר למעלה והיא מנהלת את העיניינים.
גם וולט, כמו ג'סי, בוחר לעוור עצמו ולא לראות את המהלכים שנעשים עליו, אבל להבדיל מתלמידו הוא עתיד להבין מה קורה פה בהמשך, בסצינת המטבח עם וולט ג'וניור, בו הוא מתבשר שהוא עובר חזרה הבייתה ביום שלישי.
כן, וולט, סקיילר לא מחכה ששוב תחרבש הכול, והמושכות בידיה.

והמגמה האימפוטנטית ממשיכה עם האיומים הריקים והלא מרשימים אף אחד במעבדה, "לא עובד עד שתביאו לי את ג'סי", ולאחריהם ההתנשאות של ג'סי על וולט ביום שאחרי. היא מגיעה לשיאה ומתפוצצת, כמובן, בביתם של מארי והאנק, כשהוא נאלץ לשמוע אודות "גאונותו" של גייל.
במחי הערה מבושמת אך מנוסחת היטב אחת וולט מחזיר להאנק את הניצוץ בעיניים ונותן לו סיבה לקום בבוקר.
והוא גם נותן לסקיילר המבועתת הצצה כנה למי הוא באמת… שיחת המטבח שלהם בבוקר שאחרי בוודאי נראתה אחרת לגמרי מזו של השריידרים.

את צודקת, לא הייתי צריך לגלח!

Just like you wanted, the kid's a hero
בתגובה ראשונית לסצינה הסופית בין מייק לגאס הגיע תורי לגלגל עיניים. אויש, נו, הייתי חיה טוב מאוד בלי ההסבר המפורש בסוף הפרק.
אבל זו סצינה קצרצרה ובסופו של דבר הכרחית שבלעדיה היינו חושדים שזו תחבולה אבל לא יודעים עד כמה מדויקת היא: זה לא מבחן שיזם המעסיק לבדוק את רמת התפקוד של ג'סי תחת לחץ או את נאמנותו לג'וב. זו מזימה.
האם גאס באמת מייעד את הבחור כתחליף גייל/ויקטור ומבין שצריך לבנות את הבחור מהאגו כלפי מעלה, או רק משתמש בו בציניות כ-פיון במזימה שמטרתה להחליש ולבודד את וולט?
האם ג'סי מטופח כשעיר לעזאזל שיוגש על מגש למשטרה ו/או הקרטל במידת הצורך?
האם גם על מייק נעשה מהלך? שהוא לא יודע איזה תפקיד מייעד לו גאס בחייו של ג'סי?
האם בשלב מתקדם המהלך של גאס יתחוור לוולט וג'סי והם יחתרו תחתיו (זה ברור שוולט כבר חושד, אבל האם יצליח לשכנע גם את פינקמן)?

ומה מייק חושב?
זה נכון שמייק 100% מקצוען ואף פעם לא היה יושב ראש מועדון המעריצים של פינקמן, וג'סי מצדו מקפיד להיות טמבל לאורך כל אורך הפרק, וזה נכון שזה הכול חלק מהתכנית של הבוס… אבל כשג'סי חוזר עם המכונית אחרי פעולת משיכת האש, ומיד עובר לכיסא ה-shotgun, במחווה אינסטינקטיבית מלאת כבוד שבאה לסמן "אני לא מנסה לקחת לך את המכונית או את המקום", נראה שמייק בהחלט מתרכך.
היי, הוא אולי קיבל הוראות מפורטות, אבל גאס לבטח לא אמר לו "כשהוא מצליח במשימה, תקרא לו Kid". אבל זה מה שהוא עושה. Go ahead, Kid, Smoke up.
והעובדה שהוא חוזר על המינוח הזה גם בשיחה במכונית של גאס מאששת זאת. ג'סי כבר לא A Junkie או The junkie  או A liability או אפילו Pinkman, המונחים בהםהשתמש כדי לתארו בעבר, הוא "הילד", "הבחורצ'יק", ויש כאן חיבה.
זה כמובן פותח פתח לאפיקים עלילתיים מרגשים ומעלה שפע של שאלות חדשות.

אין ספק שהכימיה ביו שני השחקנים והדמויות נהדרת, אבל האם זה באמת יתפתח לסרט חברות גברית כמו אלה שהפרק הזכיר, וזוהי תחילתה של ידידות מופלאה? או שמא זו הטעיית הציבור והרומן יסתיים תוך שני פרקים?
אם זה קו עלילתי מתמשך, אזי ברור שג'סי יתאהב במייק. ג'סי הוא כלבלב הכמה לאהבה ואישור, ויש לו חולשה לדמויות סמכותיות וגברים עייפים,קרחים ונרגנים, אבל האם מייק יתאהב בג'סי?
האם מייק, שלא סובל משגעון גדלות ותסביך אגו הרסני, יהיה כל מה שוולט לא הצליח להיות לג'סי – דמות הורית וחינוכית תומכת ומתחשבת?
איך וולט יגיב? האם וולט יהיה נחמד לג'סי בעקבות זאת? (פחחח) …או פשוט ינסה להרוג את מייק?
ומה יחשוב ג'סי על מייק (ועל עצמו) כשיגלה שזה הכול רק חלק מתוכנית?
ואם ג'סי בסופו של דבר יפשל או תגיע העת להקריב אותו ע"פ התוכנית – מה יקרה לו?
האם מייק, שכבר פעמיים זיהינו אצלו מחשבות כפירה (פעם אחת כשגאס שיסף את גרונו של ויקטור והאינסטינקט המיידי של מייק היה לכוון את אקדחו אל הבוס שלו, ופעם שנייה כשישב בפרק שעבר במשרד של גאס ובהה בפותחן המכתבים/ סכין שעל שולחנו) יסרב לפקודת החיסול?
ואולי דווקא זה מה שמבדיל את מייק מוולט? שהוא לעולם לא יבלבל בין אהבה לעבודה?

וכתסריטאית אני לא יכולה שלא לתהות האם מייק אמור להוות תחליף וולט לא רק לג'סי אלא גם לצופים, לשחזר את הדינמיקה הזוגית הקומית והאהובה, לספק להם עוגן רגשי ולשחרר את וולט, כך שדמותו תוכל בנחת להשלים את הטרנספורמציה ולהפוך להייזנברג האמיתי?
נו, ואולי הכול סתם תחבולה.

כמה סט-אפים ממהלך עלילתי אחד קטן. שאפו, גיליגאס, שאפו.
אבל אי אפשר שלא לתהות ממתי הפכה "שובר שורות" מסדרה שמצאה את עצמה בטעות במרכז שדה מוקשים – לסדרת דרמה שדמויותיה מסתמכות על מהלכים אסטרטגים ועלילות סטנדרטיות למדי כמו זה שגאס מעביר את פינקמן או זה שסקיילר העבירה על בוגדאן?

ופתאום הבנתי מדוע העונה הזו כזאת מוזרה.
במשך שלוש עונות ראינו את העולם דרך עינייו, נפשו וסיפורו של וולט – כאוס בלתי ניתן לשליטה ולחיזוי.
אבל העונה הזו מוגשת לנו דרך מבטן של דמויות אחרות המנהלות את העלילה – גאס וסקיילר, והדמויות הללו שונות ממנו בתכלית. הן עובדות במזימות סדורות ומתוכננות היטב, וגם אלה שלא – מארי, האנק, מייק ואפילו ג'סי, דחקו את וולט לשוליו של הסיפור. זו כבר לא התוכנית של וולטר והוא איבד שליטה על הסדרה שלו עצמו!!!
התסכול הזה שלנו, מהשינויים בעלילה, מהמבנה החדש, זהה לתסכול של וולט מהסיפור וממקומו הלא קיים בו, והוא לא הולך לקבל את זה בשקט.
יש מצב שאני מדברת שטויות גמורות, אבל יש סיכוי שזה המהלך של העונה, ואם כך, ולמרות שזו לא הצדקה לפרקים בינוניים, אני נאלצת להוריד בפני גיליגאן את הכובע. ואז לאכול אותו. אם זה כך, וולט נדחק החוצה משובר שורות, עלילתית וסגנונית, והוא הולך לכבוש מחדש את מקומו בה בדם, יזע ודמעות. של אחרים.

ב-"Shotgun" שני אנשים שקצו בחייהם מקבלים במפתיע משמעות חדשה, בעוד שמהשלישי היא נלקחת.
אז הוא ממשמע את עצמו, בכוח, בדרכו הנואשת. נכנס יין, יצא אגו, והכול מחושב להפתיע. ראינו מספיק סרטים על רוצחים סדרתיים כדי לדעת שהמפלצת רוצה להיתפס, כדי לקבל את הקרדיט המגיע לה.
וולטר ווייט הוא הייזנברג, ואם תנסו לסרס אותו ולקחת ממנו את המשמעות הזו לא יהיה לו מה להפסיד. הוא יפיל את עצמו, והוא יידאג לקחת את כולכם איתו.
בעונה הזו, אט אט מסתמן, אין טוקואים או תאומים רצחניים – וולט הוא התאומים, הוא האויב הכי גרוע של עצמו והוא Public enemy #1.
הוא, סביבתו ואנחנו יושבים על סדרה של חביות נפץ והוא תכף תכף מצית גפרור…

הבחנות, ציונים לשבח, טענות ותהיות נוספות

* Since when do vegans eat fried chicken?

* מישל מקלארן ביימה את הפרק הזה. היא הבמאית הכי מסוגננת שיש ל"שובר שורות" והיא האחראית ליצירת האקשן-דרמה המופלאה "דקה אחת" בעונה השלישית. אק"א "הפרק הכי מלחיץ של שובר שורות אי פעם". ולמה זה רלוונטי מלבד קרדיט לבמאית בועטת-הישבנים הזו? כי מסתמן שכל פעם שמישהו בסדרה משתמש בנהיגה ברברס כנשק הם קוראים למקלארן לביים. שזה חמוד, תודו.

* החולשה הצורמת שסקיילר מפגינה כשהיא אומרת "will we be OK?" תוך פלבול ריסים. איכסה.
האם היא משחקת אותה? או שזו סתם שורה שכתובה רע?

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? את צריכה לראות את הגלח של פינקמן! חושב לו וולט. (אוקיי, לא הוא לא. חושבת לה נטלי).

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? השחקנית שמגלמת אותך בהריון חודש חמישי! חושבת לה נטלי.

* החולצה האירונית של האנק בסצינה שבה הוא מוותר על התיק.
DEA fun run 2006. אויה, אימא, כואב!

*מייק שוב משתעל. מה לעזאזל?! סתם סימני זקנה, או הזדמנות לעוד מבוגר בחייו של ג'סי לברוח ממנו לעולם שכולו כימו? ואולי זו הסיבה שגאס מטפח אותו? תחליף מייק.

* פרק הבא הוא הפרק שג'סי היה צריך לגלח את השיער שלו – לכבוד התפקיד החדש, ולא פרק קודם. גרררר.

* תגובת הגועל הטינאייג'רית המדויקת של פלינט/ וולט ג'וניור לתגלית שהוריו בחדר השינה.

* פלינט/ וולטר ג'וניור שותה קפה מספל של חברת Beneke. בוקר טוב, וולטר, הסירוס שלך חזר.

* אם כבר איזכרתי שמות פרקים, ולטובת מי שלא שמו לב בעבר.

  •  זה היה נראה לי ברור אבל Bullet Points – גם ראשי פרקים, במצגת של סקיילר, גם החורים במשאית הירוייה של לוס פויוס הרמנוס וגם שלב שלב בתחקיר האכזרי של וולט על חורי הקליע של פינקמן.
  •  הפרק "דקה אחת", שגם אוזכר כאן קודם, הוא פרק מספר 7 בעונה 3. וזו השעה המדויקת (לאחר שתמה אותה דקה אחת שהוקצבה להאנק להתכונן) שבה החלה מתקפת התאומים הרצחניים. 3:07.

* בפינת הבונוס, קבלו את הקוריוז הבא הודות לגיא שוהם הצדיק. הסיבה האמיתית מדוע גאס המריר זומם מזימות תחת פינקמן.  דלגו לשנייה 0:45, זה שווה את זה!

* שיר השבוע, הוא 1977 של Ana TiJoux. מחווה ישירה אליי ולכל בני השנתון שלי, אני בטוחה.