ארכיון הרשומות עם התג "ג'סי פינקמן"

איך מתחילים לסכם? איך ניגשים לדבר הזה בכלל?
באזהרת ספוילרים, כנראה…

PunchIce

Kill the blue ice!

סוף טוב הכול טוב
הכול היה צפוי בפינאלה של שובר שורות.
ברשימת המכולת שלי לפרק הסיום ביקשתי שארגמן נאצי יצבע את המדבר, שטוד ייאכל  ע"י חיית המחמד שלו, שלידיה תורעל בעזרת הפרודאקט פלייסמנט ההזוי בהיסטוריה, שג'סי יישרוד.
ביקשתי שוולט יגלה את ג'סי בהפתעה הדדית בקייטנת היטלר, שוולט יציל אותו, שג'סי יסרב לירות בו, שהסוף יהיה סגור ואופטימי.
וכך היה. כאילו וינס גיליגאן עבר על הוויש ליסט הקולקטיבי שלנו וסימן וי אחר וי.
בשביל סדרה שחרטה על דגלה את עקרון האי ודאות, שקנתה את עולמה בהתנהלותה הבלתי מתנחשת, שסחפה את דמויותיה וקהלה אל תוך עננת כאוס ושאבה אותנו לחור שחור אמוציונלי, היה בניקיון ובקשירת הקצוות של פלינה משהו מבלבל ומוציא מאיזון.
זה היה Underwhelming.

ידענו שזה עומד לקרות, כי הבחירה בסוף המשולש רמזה לכך. כמו בפינאלה המשולש של עונה 4 שבה פרק 11 יכל להיות סיום אפוקליפטי לסדרה, פרק 12 היה גשר ופרק 13 תפקד כמו פינאלה חיובי ומוכתם לסדרה.
אבל ציפינו מ"ברייקינג באד" לתת לנו לבנות סט של משאלות לב רק כדי לעשות דווקא ולחרב אותנו, כמו שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
ציפינו בחרדה לאפוקליפסה, חרקנו שיניים לקראת מרחץ הדמים.
סדרות פשע טובות, כך לימדו אותנו, נגמרות רע ומר. סוף איכותי הוא סוף ניהליסטי. הוא סוף אפל כמו חורף אלסקי ללא שחר. הוא סוף שתוקע סכין בבשר צופיו ואז מסובב אותה. ומעל מפזר חופן רייסין, ככה, בשביל הטעם הטוב.

והנה בא הפינאלה ומציע לנו סוף טוב, בהתחשב בנסיבות. סוף נקי וסגור בלי פצעים פתוחים שנותר ללקק, או תהיות קיומיות ומוסריות להתאבסס עליהן.
האם שובר שורות בגדה בעצמה? האם בגדה בצופיה?

בשבועות שקדמו לפינאלה הצופים העלו תיאוריות איומות בהן וולט ג'וניור נהרג, וולט רוצח את אשתו, הולי עולה באש.
סופים מזוויעים של פגיעה בתמימים, המתאימים לתפישת הבונטון השל סדרות האיכות בשילוב עם ניסיון להתעלות על האכזריות ששו"שו הראתה בעברה. סיום שיזעזע ויצלק. ומה יכול להיות גרוע יותר במצבן של כל הדמויות מלבד שואה גרעינית וגשם של קרפדות מעשי ידיו של הייזנברג, אל הנקמה?
וכי איך לא נצפה לרע מכל כאשר שו"שו יודעת איך ולא מפחדת להכאיב לצופיה?  כאשר זה מה שהיא עשתה בדיוק שני פרקים קודם?

הפיטץ' של הסדרה, אותו טאג ליין נדוש ובעייתי (שמובן באמת רק לאמריקנים פנסיונרים) , הוא שוינס גיליגאן רצה לקחת את מר צ'יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. זה היה המהלך העלילתי שאליו התחייבו יוצריה והתמידו לקראתו כל הדרך. מר ווייט, המורה, עתיד להפוך להייזנברג, הנבל. 
באותו רגע גורלי בטואג'ילי, כאשר מר ווייט, שאך רגע קודם התחנן על חייו של האנק, שולח את תלמידו לשעבר למות בייסורים בידי צוררים למרות שהבחור כבר לא מהווה סכנה או מכשול, ובפרט כאשר הוא ניגש אל אותו בן מאומץ שהרגע חרץ את דינו ומספר לו שיכל להציל את ג'יין ובחר שלא – זהו סופו של התהליך.
זה המעשה הראשון שנעשה כל כולו מתוך כוונת זדון, מסאדיזם שאינו משתמע לשתי פנים, מרוע טהור בלי שמץ אנושיות.
במעשה הזה אין טיפת וולטר ווייט, יש רק 100% הייזנברג, סחוט טרי.
 רשע לא מצוי בלחיצה על הדק או בהטסת מטוסך הישר אל מגדלי התאומים. רשע הוא בהחלטה, והתהליך הפסיכולוגי שהתחיל בטואג'ילי הסתיים שם.
ושם, ב"אוזימנדיאס", הסתיים גם המהלך שעבר על הסדרה. שם נגמרה "שובר שורות" האספרימנט הטלוויזיוני הגדול.

 ולכן "ברייקינג באד" יכלה לעזוב אותנו שם, באותו פרק, המומים וכואבים ללא נחמה.
כשנשאלתי מיד לאחר הפרק מה זה היה, עניתי "סדרה שמתנקשת בצופיה". כך זה הרגיש וכך זה יכל גם להיגמר – בפצע מדמם וכאב שקשה להכיל ושממנו בלתי אפשרי להשתחרר. אבל זה לא. האקספרימנט נגמר שם אך לא הסדרה.
וולטר ווייט הוא שובר שורות, ואנחנו ההרס האנושי שהותיר מאחור. ובפרק האחרון הוא חוזר בשבילנו.

Just get me home, I'll do the rest.
אם בסופו של הפרק הקודם, עם כניסתה של נעימת הנושא, פחדנו להעלות על דעתנו מה הן תוכניות הנקמה של הייזנברג ועל מי יכלה את זעמו הנורא

הרי שברגעים באותה מכונית קפואה שחלונותיה הסוגרים עליו נראים כמו מגשי קריסטל כחול, ניתנים לנו רמזים ראשונים.
הוא מתפלל לאלוהי הנרטיב שייתנו לו לחזור הבייתה ו-וינס מסכים ומפיל מפתחות הישר לחיקו.
הוא מניע את המכונית ואת הפרק האחרון לצלילי בלדה על אקדוחן היורה אמנם את דרכו חזרה, אך עושה זאת בכדי למות בזרועות אהובתו.

אבל אנחנו מפספסים את הרמז, וכאשר הוא פורץ בנונשאלנטיות מקפיאת דם , בשוט ארוך ומייסר, אל בית הזוג שוורץ נשימתנו נעתקת.
"הו לא, זה נכון", אנחנו נבעתים, "הוא הולך לרצוח אותם!" ולמרות שהם שני שמוקים פלצנים, ולמרות שהם בוודאי אשמים ביחס לא הוגן כלפי וולט, לא מגיע להם למות ככה.
וזהו הרגע הראשון והאחרון שמצליח להפתיע בפרק. שם מתחוור לנו שהייזנברג לא פועל מתוך תאבת דם, הוא בא אליהם כי הם הפתרון הפונקציונלי לבעיה שלו. ואם הנקודה עוד לא ברורה אזי האסימון נופל כאשר מתברר שוולט השתמש בשירותם של סקיני פיט ובאדג'ר, הנרקומנים הכה אכזריים שלא הצליחו להביא את עצמם למכור סמים שהם עצמם נוטלים לנגמלים.

"אני לא יודע איך להרגיש לגבי זה" מתוודה באדג'ר בפני וולט במכונית.
וסקיני מאשר ומוסיף "כל הדבר מרגיש מפוקפק, מבחינה מוסרית".
רוזנקרנץ וגילדרשטרן של אלבקרקי הם אנחנו הצופים, הם משמיעים את קולנו ומנסחים את תחושותינו. לגבי הסצינה שראינו הרגע ולגבי הסדרה בכללותה, שמאתגרת אותנו כל הזמן לבחון היכן אנחנו ממוצבים, מוראלית.
נו, לפחות אנחנו מרגישים יותר טוב ברגע שאנחנו מתוגמלים ע"י הסדרה (אגב, הוא נתן לכל אחד עשרת אלפים דולר. שזה נחמד והוגן בהתחשב בעובדה שהם היו עושים את זה גם בשביל אלף).

כרוניקה של מוות ידוע מראש
וכשם שהסדרה פונה לספר את חלקה החותם בשלבים סדורים וצפויים לנו לגמרי, כך וולט משתמש במהלכים הצפויים של יריביו כנגדם.
הרגלי שתיית תה קבועיים, הרגלים של הרג. תפישות כוח.
הוא יודע שלידיה והנאצים רואים בו איש גמור, שירד מכוחו ומנכסיו, אכול סרטן ופתטי שלא מהווה עוד איום והופך את זה לנקודת התורפה שלהם.

ובאמצע מסע הנקמה נגד הנאצים יש סידור אחרון שהוא תכנן לעשות. לחזור אל אשתו, לא להשאיר את הדברים כפי שנותרו אחרי אותה שיחת טלפון Skylerאיומה. לשקר לה בפעם האחרונה שקר לבן אחרון שלא נותר לו כסף, כדי להבטיח שפלין יסכים לקבל את המתנה מהשוורצ'ס.
והוא חוזר אליה בשביל לתת לה את טופס הלוטו, שהפרס הגדול שלו הם גופותיהם של שני סוכני משטרה ואפשרות שכה ייחלנו לה לקבורה מכובדת לדמות אהובה ולקצה קצהו של קלוז'ר עבור המשפחה המרוסקת.

ומעל לכול, גם אם לא תכנן זאת מראש, הוא שם כדי לומר לסקיילר את האמת לראשונה. וכמו שאותו שוט נפלא מרמז, לחשוף את עצמו בפניה. בפנינו.
I did this for me.
I liked it. I was good at it… I was alive.

ובאותו רגע אנחנו סקיילר.
חמש עונות חשדנו במניעיו של האיש, ידענו מבלי הוכחות חותכות, אבל עכשיו יש לנו הודאה, וסקיילר ואנחנו פורצים בבכי כי כל כך היינו צריכים את זה.
הו, כמה חיכינו לזה!
ורגע החסד שהוא נותן לה בכנות הזו, ובקשת הרשות העדינה מזכים אותו בהזדמנות לומר שלום להולי הישנה, הילדה שתגדל ותכיר את אביה בעיקר דרך הזוועות שתקרא עליו באינטרנט.

Hard working good partner, 50-50 partner!
ובסופו של יומו האחרון, וולט נוסע אל מחנה הארים ככול הנראה במטרה למות נפשו עם פלשתים ואם אפשר אז על הדרך גם להתנקם בג'סי. אם ההזדמנות לרצוח את תלמידו לשעבר תתפספס כי הוא לא במתחם, אז לכל הפחות לחסל לו את הפרנסה. פרנסה שעשה על גבו של וולט, עם המתכון של וולט ועל סמך המוניטין של וולט.
וגורלם של השניים קשורים זה בזה בעבותות ועל כן אזכור שמו של פינקמן הוא שמציל את וולט מכדור בראש ונותן לו הזדמנות להתאחד עם מפתחותיו ותוכניתו.
אך כמובן מעל לכול הדבר שולח אותו לחשב מחדש את הפיסה האחרונה בפאזל הסידורים האחרונים באלבקרקי. מציאות מסע הנקמה בפינקמן מתנפצת בפרצופו של וולט במלוא אכזריותה הנלעגת. ג'סי שיישתף פעולה עם נאצים? שיזום תוכנית בה ימשיך לבשל? כדי להתנקם בוולט? האם אי פעם הכרת את ג'סי?!
כאשר בנו המאומץ מובא לפניו, רק עור מצולק וקליפה חלולה, אזוק כולו ומושפל עד עפר, הכעס מוחלף בבושה עמוקה.
ומילותיו המלגלגות של ג'ק רק מזכירות לוולט מי היה השותף הטוב שלו, מי הלך איתו 50/50, מי היה חברו. מזכיר לו שהוא דווקא כן היה חובר לעכברוש מלשן, וכי ג'סי לא חיה, לעזאזל. והוא יודע מה עליו לעשות, בפעם האחרונה. הוא משליך את עצמו על ג'סי ומפעיל את מכונת הנקמה that he Macgyvered.
שוטף את רצפת וקירות הסלון של ג'ק בדם.
a_560x0ובסופו של הטבח, זהו ג'ק שמנסה למנוע כדור לראש בעזרת חביות של כסף, ופה זהו וולט שלא נותן לו לסיים את המשפט לפני שהוא משגר את הכדור לראשו. וולט לא רוצה כסף, הוא רוצה לגמור עסק. ולהבדיל מהרצח של האנק ואנדריאה, כאן המצלמה והסדרה מראות לנו את הפגיעה, מורחות את המסך באדום מנצנץ.

רציתם דם של נאצים בנקמה על השניים (וסטיב)? קיבלתם.

ובזכותו של וולט אנו זוכים לראות את ג'סי משתחרר משוביו, פיזית ומטאפורית, כשהוא חונק את טוד בשלשלאות שכבלו אותו במשך חודשים והפכו אותו לעבד ולחיית מחמד. ולטוד אין סיכוי מול השרשרת הנכרחת סביב צווארו משום שהיא מחוברת לגופו של ג'סי וניתנת להסרה רק במפתח שטמון בכיסו שלו. הו, האירוניה.

ולאחר שהוא משתחרר מהנאצים, וולט נותן לג'סי את האפשרות להשתחרר ממנו. להרוג אותו כנקמה מזקקת על כל העוול שעשה לו. זוהי מתנתו של וולט לג'סי.
אבל ג'סי הוא לא כזה. גם אחרי כל מה שהסדרה העבירה אותו, גם לאחר שהוכה והושפל על ידי כל העולם, גם לאחר שנשלט ע"י סדרה של גברים שניצלו את חיפושו אחר הדרכה, גם לאחר תהליך ארוך של דה הומניזציה שדרדרה אותו לכדי כלב, לכדי אונטר מענטש, גם לאחר כל זה ג'סי נשאר עם בסיס מוסרי חזק ורציחתו של אדם חלש כנקמה, גם כזה שהתעלל והתעמר בו שנים, זה לא משהו שהוא מוכן לעשות. (טוד לא נחשב, הוא היה ממשיך להחזיק אותו על רצועה).
גם לאחר שוולט מודה שהוא היה רוצה שג'סי יירה בו, ג'סי מסרב. הוא סיים לקבל הוראות, בטח שמוולט. ודווקא מעצם העובדה שסרב לקבל את מתנת השחרור של וולט, הוא משתחרר ממורו לנצח.
ואנחנו זוכים לרגע חסד אחרון בין השניים. אין כאן סליחה ואין כפרה, לוולט לא מגיע את זה, אבל ג'סי לפחות לומד, מההקרבה של מורו (שלמיטב הבנתו של ג'סי ייתכן ובא למתחם כדי להציל אותו) שוולט אהב אותו ככלות הכול. זה לא מספיק בשביל לתקן עוולות אבל זה לפחות קרוב יותר לאמת. זה יאפשר לבחור להמשיך הלאה בחייו ולא לשקוע בעבר, לא להתאבסס ולנתח עד דק את השנתיים וחמש העונות האחרונות. ואולי, אם ג'סי היה חזק מספיק כדי להישאר נאמן לעצמו למרות כל מה שעבר עליו, הוא גם חזק מספיק לבנות את עצמו מחדש, לבנות את עצמו דרך בנייה ועשייה של משהו טוב, פשוט ומועיל. זה לא סביר, אבל זה אפשרי, ועם האופטימיות הזערורית והזהירה הזו ננצח!

ובזמן שג'סי פורץ את שערי המתחם סופסוף חופשי משלשלאות הנאצים ומכבליו של מר ווייט, וולט הולך למעבדת העל שעזר להקים, למות בתנאים שלו, בניצחון קטן, בקצוות קשורים, לאחר ששם סוף אחת ולתמיד ליצירתו הכחולה, לאחר חשבון נפש ובינות דוודים והכלים הכימיים האהובים. במקום בו בנה לעצמו שם, חירב את משפחתו ואת סביבתו כדי להרגיש לשנתיים חי, שם הוא בשל למות בחיוך. שם הסדרה יכולה להיפרד סופית.


האם לוולט הגיע סוף כזה? האם הגיע לו שכסף הדמים שלו יעבור למשפחתו למרות הכול? האם הגיע לו להתנצל בהצלחה בפני סקיילר? האם הגיע לו לוודא סופית שאיש לא ייקח לו קרדיט על הקריסטל הכחול? האם הגיעה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו בהקשר של ג'סי? האם הגיע לו, קארמתית, שהתוכנית האחרונה שלו תצא לפועל כמעט ללא שינויים או תקלות?
לא.
אבל זה הגיע לסקיילר ולפלין ולהולי ולמארי ולהאנק ולג'סי.
ולעזאזל, זה מגיע לנו!
וולט, לראשונה בסדרה, פועל לתיקון עוול כשלפניו מינימום רווח אישי ולכן לראשונה התוכנית עובדת לו. לכן מה שכן משתבש, משתבש לטובה.

ואם וולט הוא "ברייקינג באד",  הרי שהוא חוזר לאלבקרקי  כדי לסגור קצוות עלילתיים, להשאיר אחריו גם משהו חיובי.
על כן הסדרה בוחרת לוותר על מרחץ הדמים של קורבנות חפים, אותה גלוריפקציה עצמית מפתה בסיומם של סרטים וסדרות דרכה ניתן לטפוח על השכם ולומר "אנחנו כה אמיצים, מחוספסים וחסרי רחמים! כמה אפלים ולפיכך מלאי משמעות אנחנו!" ובמקום זה, היא מוצאת  מקום לרחם על הדמויות ועלינו הצופים, ולסיים בתו אוהב. לתת לנו את הסיום הצפוי ביותר כי זהו הסיום שבלב פנימה רצינו. סיום "מאכזב" ובבה בעת הכי מספק שאפשר.

    ואם וולט הוא הסדרה, אזי אנחנו ג'סי.
וברגע האחרון, למרות שחשבה שתסיים את חייה בטבח גורף, שו"שו מקריבה את עצמה כדי להגן עלינו. חוזרת בה מתוכניותיה הציניות הרצחניות וחומלת. היא מטילה את עצמה עלינו ומחבקת אותנו בכל גופה חיבוק אחרון ואז מאפשרת לנו להתנער ממנה אחת ולתמיד. משחררת אותנו מכבליה ושולחת אותנו החוצה מצולקים אך עם מעט תקווה.
נוחי על משכבך בשלום, שובר שורות, יא גאון חולני.
אהבנו אותך ואת המוצר הטהור והחד פעמי שהפקת אבל עכשיו הזמן לגמילה.

זהו, אנחנו חופשיים.

זהו, אנחנו חופשיים.

****************************************************************************************************

 חברים, עברנו חתיכת מסע ביחד. תודה על המילים היפות והמחשבות המרתקות. אתגעגע.

אתם מוזמנים לדסקס נקודות, לשתף מימים וסרטוני וידאו מנחמים וניתוחים אלטרנטיביים בתגובות.
ייתכן ואכתוב מאמר על הסדרה בכללותה, אבל זה עלול לקחת זמן. זה גם עלול לא לקרות לעולם, כי דומה שכל הדברים נאמרו.
אני ממליצה לכם, במקום לרפרש עד האין קץ, פשוט להירשם למיילינג ליסט. אם אכתוב תקבלו הודעה עד אליכם.
בינתיים, ביי ביי, מיי בייבי בלו. 🙂

 

מודעות פרסומת

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
*
אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
*
It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
*
You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

*
 אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

אוקיי, וואו. בוא ננסה לעשות את זה. סליחה מראש על החלודה.
אגב, רק את פרקים 1 ו-5 ראיתי פעמיים ואת כולם ראיתי בשידורם כך שיהיו השמטות משכחה והדחקות לרוב.

וכמובן, זהו כרטיס למחלקה ראשונה על רכבת הספוילר-אקספרס.

איזה פרק להתחיל לכתוב עליו, מה?
אבל, חכו קטנה, היות וזהו הפוסט הראשון שלי לעונה, בואו נחזור לתחילתה.

אני לא מקנאה ביוצריה של ברייקינג באד, לא מקנאה בהם כלל.
במשך ארבע עונות (אוקיי, שלוש ומשהו, אם אתם ממורמרים כמוני) כתבו גיליגאן וצוותו סדרה שאומנם דהרה אל עבר כיוון מאוד ברור וידוע, אבל בחרה בדרכים לא סלולות, ללא עזרת מפה או ווייז ורוב הזמן תוך סינוור מהשמש המדברית שהעלימה את הכביש וכל מי שנמצא עליו.
והנה הם מוצאים את עצמם בקטע הכביש האחרון, כשהיעד הסופי כבר באופק, וזה המקום הכי קשה להיות בו לסדרה שחרטה על דגלה את עיקרון אי הוודאות. (נ.ב. איך כל הכבוד לי שהתאפקתי לשרטט מטאפורה של רכבות, אה? אה?!)

אין מפלט מיום הדין, יודעים הצופים, ויש מבחר מצומצם של סיומות אפשריות.
או שוולט ימות או שוולט יחיה. זהו עצם העיניין ואין באמצע. והקומבינציות לאחת משתי האופציות הללו ידועות כולן.
או שוולט ייסיים את הסדרה בכלא. או שהוא יישב במגדל השן שלו, ערירי ובודד, סופר את כספו ונדון לעולם להביט מעבר לכתפו.
או שהאנק יהרוג את וולט, או שג'סי יהרוג את וולט, או שהסרטן. זהו.
אוקיי, אוקיי, או שהוא יחליק באמבטיה וישבור מפרקת, והשכנים יזמינו משטרה לפרוץ הדלת אחרי שהריח ייהפך בלתי אפשרי. אבל באמת זהו.
וזה נכון לגבי כל אחת ואחת מהדמויות. או שוולט יגרום בעקיפין או במישרין למותה, או שלא. ברמה הבינארית אין כאן משהו שהוא לא בר-ניחוש.

אנחנו יודעים, והתסריטאים יודעים שאנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים.
וגם וולט יודע.
ומתוך המגבלות המפוקפקות הללו מנסים היוצרים לספק לנו מצד אחד עונה סופית הולמת, העונה על כל השאלות החשובות והצרכים המהותיים (קרי, לא בהכרח מתעכב על זוטות כמו איך טכנית הרעיל סול את ברוק), ומאידך עדיין מצליחה להפתיע ולייצר, לפחות במידה, את אותה פראות בלתי צפויה הנמצאת בבסיסה ובלבה של הסדרה.
וצ'מעו, עד כה הם עושים עבודה די מרשימה.

חושבים שאתם יודעים מה עומד לקרות ואיך הכול יסתיים? מגחכים היוצרים… בום, העונה נפתחת בפלאשפורוורד לוולט עם שיער ארוך וזקן. ושיעול סרטני. מחוץ לאלבקרקי. רוכש כלי נשק מסיבי. בגיל 52.
מה?! מי ראה את זה מתקרב בכלל?
וכך זה ממשיך בינתיים. על כל "מייק יחבור לוולט וג'סי" מתבקש, יש "פחחח, ואתם חשבתם שהם הולכים לבשל מתחת לשטיפת המכוניות!". הכול צפוי ומפתיע בו זמנית.

ורעיון המעבדה הניידת הוא אכן הברקה מוחלטת. לא רק בוחרים היוצרים וגיבורינו לא ללכת בדרך המתנחשת-בקלות, אלא בבחירה הזו יש את הערך המוסף השובב שהו כה אופייני לסדרה. בתום כל סשן, נותנים לנו להאמין, וולט וג'סי יושבים בסלון הבית שבעליו המסכנים הפקירו בלי ידיעתם בידיהם. והבית, הוא משתנה כל שבוע, אולי בעתיד יגיעו אליכם?
והשניים יפלשו פנימה וישבו על הספה שלכם ויצפו בטלוויזיה שאתם קניתם במו כספיכם. צופים בכם צופים בהם. פולשים לכם למרחב הפרטי ואתם לא רק המשת"פים האילמים שלהם, אתם גם הקורבן.
ורגעי הבונדינג הברומנטי האלה, בחממה המאולתרת, על הספה עם בירה קרה, קורים כשהם מוקפים בזוהמה, בינות אינספור חרקים ושאר Contaminants על סף הדברה. שקר בתוך בועת שקר. מושלם. (וכן, הכול מבחינתי הוא רפרנס ל-Fly, 'תמודדו!)

ובבואם לקדם את הסדרה אל היישורת האחרונה מתעקשים יוצריה להציג שינוי מהותי למבנה, כזה שישקף את הטרנספורמציה שעברה על גיבורם.
להבדיל מבעונות הקודמות, וכפי שהצהיר במילות שחתמו את העונה הרביעית, וולטר ווייט כבר לא מפסיד. הוא לא במלחמת הישרדות, הוא בראש שרשרת המזון באלבקרקי. בלי טוקו, הקרטל או גאס שיאיימו עליו.
אז מה עושה סדרה שרוצה לייצר מתח והרפתקאות שבועיות בהיעדר סכנה?
היא מייצרת לנו שרשרת של Heists.
אותו נרטיב מז'אנר הפשע, בו חבורה עליזה של עבריינים יוצאת לבצע את איזו משימה מסורבלת ולכאורה בלתי אפשרית. תחשבו "העוקץ", "אושן 11", "הג'וב האיטלקי", "היהלום המושלם"… וזה מהלך מבריק, כי כשאנחנו הולכים לסרטי הייסט אם יש משהו שאנחנו יודעים הרי זה שגיבורינו הולכים להצליח.
זה יכלול מקבץ של חבר'ה מומחים בתחומם אבל קצת לוזרים היוצאים לקרב סתרים מול ארגון מושחת, מפחיד וכבד (בנק, קזינו, מאפיה), הם ייתקלו במכשולים, יידרשו ליצירתיות מחשבתית ותחבולות מסובכות, תהיינה הפתעות, אבל הסוף ידוע. הם ינצחו.
הקייפרים וההייסטים הם סרטי Feel Good בהגדרתם ובמהותם, ונדירים המקרים שהיוצרים חותרים תחת זאת (והסרטים שעשו זאת או התפספסו, או בכך די הוציאו את עצמם מהתת-סוגה לאלתר).
וכך אנחנו מקבלים בינתיים עונה שמזכירה במבנה את עונות 1 ו(בעיקר)-2, אבל עם טוויסט.
לא עוד שני טאמבלים עטויי כובעי צמר הסוחבים חבית במקום לגלגל אותה וניצלים בעור שיניהם, אלא פושעים מתוחכמים ובטוחים בעצמם המרימים עוקצי-על. לא עוד שניים בודדים מול העולם, אלא מוחות שמתפעלים במיומנות קבוצה מהודקת של עבריינים, כשמר הקלס מתפקד על תקן ה-Q שלהם.

כך הייתה מזימת חיסול הלפטוף של גאס בחדר הראיות (קומפלט עם קריאת ה-YEAH, BITCH, MAGNETS, המרפררת בנוסטלגיות לזה), וכך היא התוכנית להסתנן לסשן בישול בבתים מתרססים.
וכך, כמובן, הוא גם שוד הרכבת הגדול, אותו שילוב של הייסט עם מערבון, בתזמורו של ג'סי פינקמן ג'יימס (ואכן, באותו שוד מפורסם חלופת משקל שיחקה תפקיד מרכזי). מה שמביא אותנו אל הפרק החמישי והמעולה.
להבדיל מפרק שעבר שבו הרוב הפריע לי, הכול עבד לי בפרק הזה. הקצב, ההומור, הדיוק, תשומת הלב לפרטים, סטירת הלחי המצלצלת של הסוף…

הפרק פותח בסצינת הקדם-כתוביות הממוקמת אי שם במדבריות ניו מקסיקו שאת נופם אנו מכירים היטב, עם ילד בהיר-שער רכוב על אופנוע היוצא בשיעמומו לאסוף טרנטולות.
והסדרה, כהרגלה בקודש, לא מאפשרת לנו למקם בוודאות את הסצינה על ציר הזמן. לבושו של הילד עכשיווי כשהם שהוא מתאים לבן מעמד הביניים האמריקני בשנות השישים, השבעים והשמונים. אופנעו ישן ומיושן. אין אייפון, אייקון או כל אביזר אחר שיעזור לנו לתארך. מיהו אותו ילד שובב? האם אנחנו חוזים בכלל בפלאשפורוורד? האם בפלאשבק?

אבל אז מתחיל הפרק בלי השתהות ואנחנו מניחים את הפתיח בצדי המוח.
נקודות בונוס הולכות לדין נוריס על הגילום המדויק שלו את האנק המובך המתחיל למלמל תוך כדי אגיפת תריסים ויוצא מהחדר בהליכת ירח. מה זה? שניה, פשוט קוראים לי. אני תכף חוזר. בינתיים תנוח. מממ…ביי. וולט מכיר היטב גברים כמוהו ואת היחסים ביניהם ומנצל את זה (בצורה מרהיבת עוז שעוד תפיל אותו). האנק הוא בובת גרב נוספת שהוא מתפעל בעזרת מניפולציה רגשית.
וגם אנחנו מאמינים לוולט בתחילה, כי הוא למד את החוק הראשון למשחק אמין: בסס את שקריך על גרעין של אמת. התחבר לרגש אותנטי וחלוב אותו לטובתך.
ומייק גם מזכיר לנו את מה שוולט למד והשתמש על עצמו בפרק 12 של עונה 4: עם אקדח לרקה כל אחד הוא מריל סטריפ.
וולטר ווייט של ימינו לא סתם נעזר כי אם מסב עונג ממשחק המריונטות הזה. מבחינתו, מערכת היחסים שלו עם פינקמן כרגע היא מלאכת מחשבת להתפאר ומעתה ואילך הוא מעדיף להתנהל מול כולם באותה דרך. על האנק זה עובד, על סקיילר, לעזאזל, זה לא. (לא נורא, חושב וולט משל היה סקרלט אוהרה על קוקאין, נמשיך לנסות גם מחרבסוף היא תיפול בפח… ובינתיים השעון מתקתק לשניהם.)

הפרק החמישי, ולראשונה העונה, שייך לג'סי.
כל עוד התנהלה מערכת היחסים שלו עם וולט על מי מנוחות, כל עוד ג'סי הוא הפיון של וולט כך גם בסדרה יהיה לו תפקיד של פיון. קרי משני אך הכרחי, פונקציונלי וניגר-י בבסיסו.
המהלך החמוד של לתת לג'סי להיות זה שמוצא את הפתרונות היצירתיים העונה לא מגיח משום מקום. יש לו הסטוריה מבוססת של השתדלות, ניסיונות לרצות והעלאת רעיונות ("רובוט?") בכל עונות הסדרה, רק שהיום בלי המת' ועם הביטחון העצמי הרעיונות שלו הולכים ומשתפרים.
וכבר פעמיים מראים לנו שהמוטיבציה שלו להשכין שלום בין מייק ו-וולט גורמת לו לחשוב מהר וחד יותר. כמו ילד שיעשה הכול רק כדי לא לשמוע את הוריו רבים.
אך מעל לכל, הו ג'סי, עומדת המוטיבציה לא להרוג שוב לעולם. לא את לידיה, ובטח שלא את אנשי הרכבת המצויים, אם לרפרר לסמויה לרגע, מחוץ למשחק.

ועלילת ההייסט נגללת ב-Dead Freight לפי הספר. הרעיון, התוכנית, הבדיקה, שטיחת המתודה בפני הצופים, הביצוע, הסיבוכים, ההצלחה.
ועל הדרך גם מעניקים לנו, ובעיקר לג'סי, רגע של אושר מזוקק. וולט נותן לבן חסותו להסביר לבחור החדש מה התוכנית, מתוך כבוד מלא. וולט! נותן!! לג'סי!!! קרדיט?!!! וחלופת המבטים הגאים בין השניים כשטוד מכנה את התוכנית מושלמת היא אולי רגע השמחה הגדול ביותר שג'סי חווה מאז ג'יין.
אוה, אוה!!! ואם זהו הפרק של ג'סי, אולי אותו ילד בטוח בעצמו, סקרן ואמיץ מהפתיח הוא ג'סי הקטנטן? הרי ראית כמה נלהב הוא רץ במדבר עם המד מרחק, כאילו הרגיש שוב בבית? האם זכינו להציץ סופסוף להיסטוריה של הבחורצ'יק?! האם זה בא ללמדנו שהבחור חוזר לעצמו האמיתי? לילד הבטוח שהיה?

אבל בביצוע התוכנית מתגלה האופל האופייני לשו"שו, שהסדרה יודעת שצופיה מצפים לו. "לא יכול להיות שהכול טוב", נחשוב. "נכון", תאמר הסדרה, "קבלו את תאבת הבצע של וולט המסכנת את יקירו".
ואכן, אנחנו זועמים. זה לא שאנחנו באמת חוששים לחייו של פינקמן, כי, נו, לא כאן לא עכשיו ולא ככה הוא ילך לנו (מקסימום ייאבד כף רגל). אבל בעיקר אנחנו תוהים בחשש אם טוד פה רק כדי להיות הקורבן התורן לציניות החמדנית של ווייט.
וזה מזעזע אותנו, כי וולט, שלפני פחות מחודש (בעולם הסדרה) בכה כילד אבוד בקניון על אובדן היחסים עם ג'סי, מוכן לסכן את חייו של בנו המאומץ בעבור כמה גלונים עלובים של חומר (זה לא מדויק, כי הפחד שלו היה ששינוי הכמויות היה משפיע על המשקל הסופי וחושף את הגניבה. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה).

אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע. מרגע שוולט החליט להשתמש בג'סי כפיון, ההחלטה החלה מקשיחה את לבו אליו וג'סי אכן מתחיל אט אט להפוך לכלי. וכלים? יש להם נטייה להתנפץ, וזה לא נורא כי הם תמיד ברי החלפה.
 וברייקינג באד מוסיפה לשאול אותנו: מהי אהבה, והיכן עובר הגבול הסופי שלה?
תלות, כפייתיות, קנאות, רכושנות, תועלתנות וניצול הן תופעות לוואי מכוערות הנמצאות במידה מסוימת בכל מערכת יחסים, אבל מתי הן משתלטות עליה עד שהיא כבר לא ראויה להיקרא אהבה?
עם סקיילר דומה שוולט רוצה במערכת היחסים רק כדי לא לראות את עצמו כמפסידן. כי זה המקום היחיד בחייו בו אינו מנצח.
עם ג'סי, נותרה הפונקציונליות, הנוחות האינטימית וה-רק-לא-להיות-לבד-יות.
האם נותר במי משתי המערכות משהו רגשי מעבר לכך?
מבחינתי, ואני חושדת שגם מצד הסדרה, הקו התחתון ביותר עובר בסיכון נפשו או גופו של הצד השני. זה לא שאהבה משמעה לשים עצמך תמיד אחרי האדם השני, כי בוא נודה – יש הרבה דרגות ביניים, אבל משמעה היא תמיד לרצות בטובתו. אולי לא מעל טובתך, אבל לבטח לא להירמס באלימות תחתיה.
שו"שו מספקת לנו ביטוי ויזואלי נאה לכך. וולט נותן לפאקינג רכבת לדרוס את ג'סי = וולט לא אוהב את ג'סי יותר.
זו האמת המצערת הניבטת אלינו מהפרק הזה, כשם שהעובדה שלא נותר דבר אמיתי מאהבתו של וולט את סקיילר, הייתה המסקנה המובהקת מהפרקים הקודמים.

אבל למזלנו ההצצה המבהילה לנבכי נפשו של וולט מסתכמת בדיוק בזאת ולא גובה קורבנות, ועל כן היא לא מצליחה להרוס את ההיי מהצלחת המשימה. אפילו ג'סי שטוף האדרנלין לא זוכר לכעוס! והסדרה המנוולת הזו מנצלת את שמחתם ושמחתנו. זוכרים כמה כיף היה ב"אושן 11"? זוכרים את 2 העוקצים הקודמים בעונה וכמה מגניבים הם היו? זוכרים איך פחדתם שג'סי יאבד גפה לפני רגע?!
זוכרים את הילד מהפתיח?
פאק.

כי שובר שורות לא באה לספר לנו מעשייה על פשע מושלם וסקסי, ולא באמת הגענו עד כאן להיגנב ולהגניב. בסופו של יום באנו לדבר על השלכות ועל לקיחת אחריות אישית.
ושו"שו לוקחת את ההתלהבות שלנו הצופים ומפנה אותה נגדנו באכזריות שאין שנייה לה בטלוויזיה. בכל סדרות הפשע סביבה פרקים הנגמרים בדרמה ובמוות יהיו כבדים, רציניים ורועמים מפאתוס מתחילתם ועד סופם, מקשטים את עצמם בשלטי ניאון של חשיבות תהומית. וברייקינג באד? היא לוקחת את ההרפתקאה הכיפית ואת המעורבות הרגשית שלנו בהצלחת המבצע והופכת אותן על פיהן בהינף, או שמא נאמר נפנוף, יד.
ואת הבחור החדש, שאך לפני רגע העתקם נשימה בחשש לחייו, היא חושפת במפלצתיותו.
טוד, יא בן של זונה מסופלסת, אני הייתי בעדך! מה עשית?!?!?!?! ארורה תהיי, סדרת פיגולים משוקצת!

חשבת שזה פלאשבק, אה, מטומטמת?!
היא לועגת לי. לא שמעת את שריקת הרכבת בפתיח?! לא, זה לא פינקמן, זה רק הילד שיכל להיות כמו פינקמן לו זכה להגיע לבגרות.
אבל אל תרגישי רע, גם פינקמן יזהה את עצמו בו, כמו שהוא תמיד עושה.
היא אומרת ומגלגלת את שפמה כנבל. וזה יגמור אותו. מוהאהאהאהאהא!

ושמיטת הקרקע הזו היא שאחראית לתחושת הקבס הנוראה שאיתה נותרים ג'סי והצופים. וזו תחושה שלא זרה לנו משום שהיא נכחה בכל אחת מארבעת המיתות המהותיות בתולדות הסדרה.
לא, בסדרה כל כך מדממת, מותם האיקוני של גאס, התאומים או טורטוגה מתגמד ונשכח אל מול הטרגדיה האנושית של קרייזי 8, ג'יין, גייל והילד שעוד נלמד את שמו. כל אחד מהם עימת אותנו עם זווית אחרת באמת האיומה על מוות ורצח, אמת שמתעכבת, יותר מכל סדרה אחרת כרגע ואולי בכלל, על המשמעויות למבצע ולקורבן, ומתעקשת לראות מעבר לרומן שלנו כחברה עם אלימות מצולמת.

זה הפרק של פינקמן, אנחנו חווים אותו דרכו, וכיאה לכזה הטראגיות עולה ומבעבעת מכל הפינות. הוא שהגה את כל התוכנית רק כדי למנוע מוות של חפים מפשע, הוא זה שנקודת התורפה שלו היא ילדים, והוא זה שיגיד את המילים שיהדהדו באוזניו של טוד ויבהירו לו מה צריך לעשות.
"אסור שאף אחד יידע על זה".

והטראגיות זועקת עוד יותר אם באים, כמוני, מהגישה שלא היה צריך לעשות כלום לילד.
אחרי השוק הראשוני היה אפשר להבין שהוא לא יודע מה הוא בכלל ראה ואפשר בקלות לשקר לו. ובמקרה הגרוע, הוא יילך הבייתה ויספר לאימא שלו מה הוא ראה והיא תגיד "וואלה? מה אמרתי לך לגבי המדבר? שוב הלכת לאסוף ג'וקים, נכון!??! לך לחדר!!!". ואיש לא היה מעלה את זה שוב כי שום משקל לא חסר ואיש לא היה מתלונן על גניבה.
אבל היגיון או רוגע לא הופעל כאן.

וזה משנה הכול. כי ג'סי הצליח להעמיד פנים בפני עצמו שהוא יכול לשלוט במצב ולהבטיח את העבודה בתנאי המוסר שלו, ושכח שהמסקנה אליה הגיע במכון הגמילה נכונה היא. הוא אכן "The bad guy" .
אם אתה בעסקי המת', ג'סי יקירי, אנשים ייפגעו. חפים מפשע ייפגעו. ילדים ייפגעו.

ומה עכשיו?
מן הסתם אני חושבת שג'סי ירצה לפורש.
מה שנדמה לי שברייקינג מנסה לעשות, ואני אוהב אותה יותר על זה, זה לטפל בסודות בין וולט וג'סי מבלי לחשוף אותם.
כלומר, בחיים האמיתיים טיבו של סוד רצחני אינו בהכרח להתגלות, להפך, זה מסוג הדברים שלוקחים לקבר. אבל טיבו של אדם שיסכן חיים של ילד חף מפשע – להיחשף. אט אט. יותר ויותר. עד שזה יוביל לפיצוץ.
והרי גם אם ג'סי לא יידע על ג'יין ועל ברוק לעולם, הוא נדון לגלות מיהו וולטר באמת בקרוב.

ומצדו של הייזי – אם ג'סי פורש, ואם סקיילר תמשיך להערים קשיים ולא לשחק במשחק, אם הפוקציונליות של שניהם תהיה אבודה? דינם נחרץ.

אהרון פול שואב השראה מחייו האישיים

Where do we go from here?

* יש משהו, כאשר יש לדמויות היסטוריה כל כך עשירה של סודות וקונפליקטים, שברור לנו שסדרה לא תחסל אותן בלי קודם לפתוח ולפתור.
בעונות מוקדמות הדמויות היו מצויות בסיכון תמידי, אבל אם הן שרדו לעונה החותמת ועדיין לא מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהן? אין סיכוי שמותן לא ילווה בהתנגשות חזיתית ופיצוץ רגשי.
אז החל מהפרקים הבאים, כשהבעיות תעלנה לפני השטח, גם תחזור החרדה הקיומית לגורלן של הדמויות.

* אז מה, טוד הוא הג'סי החדש?
כמה נחמד לוולט לגלות שיש ג'סי כזה בעולם שנראה אותו הדבר, אבל עושה מה שאומרים לו ולא מתייסר מצפונית כל הזמן?!

* ומה, מארי והאנק יאמצו את הילדים כשוולט וסקיילר ימותו?

* אבל לא באמת.
אם הסדרה השובבה הזו שותלת אצלכם מחשבות על העתיד, קחו בחשבון שהכול הטעייה. הכול.
יומהולדת 52? לא נראה לי. וולט וטוד נגד ג'סי ומייק? לא ולא. האנק ומארי והולי הקטנה? פחחחח.

* כשם שככול שהקהל (המיזוגני) חפץ במותה של סקיילר, כך גוברים סיכוייה לשרוד את הסדרה.
זדיינו היא אומרת לכם, ובצדק.

בעיות עם העונה עד כה
זה קצת מוזר להתלונן רטרואקטיבית אחרי פרק כל כך טוב ומדויק מבחינתי, אבל לשם האיזון, הנה הבעיות העיקריות שלי עם העונה, שאני בינתיים אוהבת הרבה יותר מהרביעית.
* לא סבלתי חצי מהדברים הדרמטיים שנתנו לוולטר להגיד העונה. חצי ממשפטיו הרועמים הרגישו לי ברורים מדי, מלאכותיים מדי. אני הוא הנבל-יים מדי.
הבנו, אתה בטוח בעצמך ואתה מרושע. ווי גט איט. מזל שקרנסטון שחקן כל כך טוב.

* אתם לא סומכים עלינו שנזכור, מה?
תשמעי, ברייקינג, כפרה. אני לא צריכה שתאכילי אותי. השאירי את הכפיות למארי.
נכון, עברו חודשים ארוכים מאז העונה הקודמת, אבל בעידן הדיוידי וצפיות המרתון אין שום סיבה להסביר ולהזכיר לי פרט פרט, וזאת בנוסף ל-PREVIOUSLY ON BREAKING BAD הבלתי נסבל.
חוצמזה שגם אם זה יהיה מעורפל מדי, את יכולה לסמוך על הצופים שלך שיהיו אובססיביים מספיק כדי לרוץ לאינטרנט לסשן ריענון.

היילייטים שלא צוינו לעיל ומן הראוי לציין:
* בביקורתי את העונה השלישית של "ג'סטיפייד" טענתי שהיא מלאה בקריצות אוהבות ומלאות כבוד ל"ברייקינג באד", ותהיתי האם שו"שו תחזיר לה אהבה.
ואז שכחתי מזה לגמרי, עד שבפרק הפותח את העונה, בסצינת ניסוי המגנטים, מר הקלס צועק FIRE IN THE HOLE!
יה, ביטץ', שאוטאאוט!
* פרק 2, בחיפושי הסיגרייה המאולתרים שארגן, ג'סי נשבר. אז מה הסדרה עושה? היא נותנת לוולט לגעת בכתפו של ג'סי בצורה מנחמת, אבל לא מראה אותם מתחבקים. אהההה, תמותי, סדרה טיזרית ערמומית.
* נ.ב. אל תמותי לעולם. 😦
* קרה ששנאתי את פרק 4, שהוא במקרה הפרק הכי סקיילר-צנטרי של העונה עד כה. ולכן היא נעדרת פה מהדיון. אבל כן, על אף התסריט הגבולי והבימוי המעצבן האימג' של סקיילר בבריכה היה יפהפה ו-haunting וכן, יש פה רפרור לאופליה, למלתעות ולמי יודע מה עוד.
* אנה גאן משחקת מדהים העונה. היא תקבל עוד מועמדות לאמי ובתקווה גם תזכה.
* אפרופו Haunting: סצינת הייסט המגנטים, עם החפצים הזזים כאילו המקום רדוף רוחות, הייתה מהממת.
* Just because you shot Jesse James, doesn't mean you are Jesse James.
* בכלל מייק. כל מילותיו וכל מעשיו.
* היו מי ששאלו אותי: האם השעון שג'סי נתן לוולט עם ציתות. התשובה, בעיניי, היא חד משמעית לא!!!
זו מתנה כנה מקרב לבו של ג'סי שהיה מצוי, עד לדקה החותמת של פרק 5, באוטופיה אידיאלית ביחסיו עם וולט. הכנות הזו ביניהם, הזמן שהם מבלים, העובדה שוולט מקשיב לו, התמיכה הנפשית שהוא מעניק לו, הן כל מה שג'סי ייחל לו מדמות האב במשך 4 עונות. ואולי אי פעם.
אבל משמעות השוט הסוגר את פרק 4, בו וולט שומע את השעון המתקתק, היא כפולה. השעון מסמן את ההצלחה במערכת היחסים עם פינקמן ואת התפעול היעיל של בן החסות. הוא המודל שאליו שואף וולט בכל מערכות היחסים האחרות בחייו, בפרט זו עם סקיילר.
ובו זמנית הוא מסמן את הדקות הנוקפות עד מותו של וולט.
* Nobody stops this train אומר וולט כשג'סי מבקש ממנו להתערב בהחלטה מה לעשות עם לידיה בסוף פרק 3.
שני פרקים אחר כך הם עוצרים רכבת.
* היות וזו העונה האחרונה, המסכמת, אנחנו מקבלים מצעד פרצופים מוכרים. בוא אליי, טוקו, בוא לאימא! (סתם, אני לא רואה איך הוא משתלב).
אבל לא אתנגד לקצת ג'יין (אולי) או אבא שלה (לא יקרה) וכמה שיותר באדג'ר וסקיני פיט.

אפילוג

למי שכמוני סבל יומיים מדיכאון לאחר הפרק הזה, הנה התרופה הכי טובה שאני מכירה.
מתוך ג'יי לנו – אהרון פול הקטנטן מתארח בשעשועון The Price is Right.
כזו חמידות ונלהבות בדך כלל לא מוצאים מחוץ לסרטוני חתלתולים (וקריסטן בל) ביוטיוב.

ואם לא די בזאת, הנה בראיין, אהרון וטלה על סט צילומי השער של הרולינג סטונס.
http://www.rollingstone.com/music/videos/inside-rolling-stones-breaking-bad-cover-shoot-with-bryan-cranston-aaron-paul-20120801

חגיגות הפינאלה יתפצלו לשלושה פוסטים עוקבים ואחרונים.
ביקורת הפרק, ביקורת העונה וספיישל הערות חגיגי שאמור לעזור לנו להתמודד עם ההתמכרות בחודשי הפגרה הקשים.
בינתיים, חברים, ספוילרים!

הרשה לי ללחוץ את ידך ולברך אותך על העבודה הטובה שעשיתי.

What happened?
-I won. 

במובנים רבים יכל הפרק הזה להיות הפרק החותם את הסדרה כולה.
נכון, אמרתי את זה גם על פרק 11, ואני עדיין עומדת גם מאחורי האמירה ההיא. אבל אם פרק 11 יכל להיות הפינאלה האפוקליפטי עם הקליף-האנגר, הסוף הפתוח והשלילי, הרי ש Face Off -הוא הסיום ההפוך בסקאלה. סוף אפי שמציע סגירה לכל קווי העלילה המרכזיים, מוציא את הגיבור שלנו עם היד על העליונה ואותנו בתחושת ניצחון גורפת.
(טוב, נו, ניצחון במונחי שוברי שורות, קרי מלווה בבחילה על גיבור שסופית הפך לחלאת אדם. אבל עוד נגיע לזה).

איזה פרק מהנה, סוחף ומצחיק זה היה. השוו אותו אל פרקי הפינאלה המעיקים-קיומית (במובן הטוב והטוטאלי של המילים) בעונות 2 ו-3 והקליף-האנגרים המייסרים שלהם?
הפרק הזה שולח אותנו אל הפגרה עירומים מדאגות. הכול נסגר. וולט, ג'סי, סול והמשפחה לא בסכנה, גאס חוסל, הקרטל חוסל, בנקי חוסל, המעבדה טוהרה והוצאה משימוש, החקירה של האנק לא רק שנסגרה אלא גם הצליחה על הדרך להוציא אותו גיבור חכם וצודק, ברוק הקטן יצא מכלל סכנה, אנדריאה מוכנה לקבל את ג'סי חזרה לחייה, ו-וולט והשותף שלו מעולם לא תקשרו טוב יותר. ניצחון.

הפרק הזה, שנכתב ובוים ע"י גיליגאן, משלב בצורה מנצחת בין מתח בלתי נסבל ובין הומור מצחיק בטירוף.
גיליגאן, ויש לומר זאת שוב ושוב, הוא כותב ובמאי קומי אדיר (זה האיש שהגה את המשפט "If I ever get anal polyps I'll know what to name them!". למען השם! מדובר בגאון).
למן הסצינה הראשונה עם וולט הנאבק במעלית כשהפצצה מתמגנטת אליה, דרך פריצתו אל המשרד של סול והמו"מ הכושל עם HT הסוחטת אותו (הוא גם שב ויוצא דרך הזכוכית המנופצת במקום לבקש ממנה לפתוח את הדלת), וכלה כמובן בסצינה המופתית עם הקטור במשרדי ה-DEA.
איזה יופי ואיזה ביטחון יש לאיש כיוצר וכמספר סיפורים שהוא בונה את הבדיחה הנפלאה הזו באופן כל כך מפורט, ואיך הוא לוקח את הזמן כדי לבסס אותה! קודם נלמד את השיטה (dea is not a word) אחר כך נשמע את כל תהליך האיות של שתי הקללות, ואז בתזמון הקומי המדויק נחתוך להתנצלותה של המטפלת המפודחת. מעבר מושלם ממתח ודריכות לתחבולה ובדיחה. ואי אפשר לפספס את מגעו של יוצר הסדרה כאן, שכן הסצינה הזו מגלמת את מהות שובר שורות כסדרה – אנחנו ניקח את הזמן שלנו, אנחנו נראה את התהליך, אבל הפאיי אוף יהיה מאוד מתגמל.

פאקינג היצ'קוק!

יש אירוניה נפלאה בשם הפרק, ונניח בצד לרגע את העובדה שיש גם משהו מאוד בלתי נסבל וספוילריסטי-שלא-לצורך במשמעות הכפולה שלו. מהשם אנו מבינים כי מובטח לנו עימות חזיתי (אם להשאיל את התרגום העברי לסרטו של ג'ון וו, Face off), אבל במקום שני העימותים המתבקשים שאליהם כביכול בונה הפרק, אנחנו מקבלים עימות שלישי אלטרנטיבי. וזה מהלך די מבריק.
שני הגיבורים שלנו, כל אחד בדרכו, עומד בפני עימות מול האנטגוניסט הראשי. וולט המשחק עם גאס במשחק שח ומנסה להשכים להורגו, וג'סי שגאס חוטף אותו לקראת, אה… שיחת בירור, בוא נקרא לה. שניהם בסופו של דבר לא מגיעים למצב של פנים מול פנים עם איש התרנגולות.
זו הסיבה שהבנתי בערך באותו הזמן שגאס הבין שהכיסא של הקטור ממולכד.
כצופה למודת סרטים וסדרות פשוט לא ציפית שהעימות הגדול של העונה יקרה דרך מישהו שלישי כשהגיבור נמצא הרחק הרחק משם.

ובסדרה אחרת גאס היה קודם כל ניגש אל ג'סי במעבדה, עושה את מה שהוא היה עושה (מתחקר, מנסה ללבן עניינים, מענה או מנסח מחדש את חוזה ההעסקה, ואז מבקש מג'סי לשקול את ההצעה ומאיים לעשות משהו דרמטי וכואב כשישוב מה"סידורים הדחופים" שיש לו) ורק אז יוצא אל הסצינה הסופית שלו בבית האבות. אבל לא בסדרה הזו. בעולם הפנימי של שובר שורות אף אחד לא הודיע לגאס שזו תהיה הסצינה האחרונה שלו ולכן אין לו בהילות ללכת לטפל בג'סי. עוד מוסכמה טלוויזיונית ששובר שורות נותנת בה בעיטונת ומטעה אותנו על הדרך.
כנ"ל לגבי מייק. דמות כל כך מרכזית וכל כך פופולרית בכל סדרה אחרת הייתה מגיחה מהגבעות בדקה ה-99. לא כאן.
מייק בבית חולים שדה במקסיקו, שבוע אחרי פציעה חמורה בבטן, והוא ישוב לעלילה רק כאשר ירגיש בטוב.
(אגב, הם עושים דבר נבזי הרבה יותר, השועלים, ומכניסים את ג'ונתן בנקס לרשימת הקרדיטים. גם בכותרות הפתיחה וגם ב-IMDB ושאר הליסטינג של הפרק. נבלות).

כל הדברים הללו יוצרים פרק סיום עונה שהוא לכאורה צפוי ובנאלי להחריד: הרע הראשי שחייב ללכת – מת, וכל הגיבורים שוב שורדים. אבל בפועל הפרק מצליח להלחיץ, לרגש ולהפתיע עם כתיבה לא קונבנציונלית, קלילות לא צפויה וסיום מאוד, מאוד מספק רגשית.
ההיסטוריה והדינאמיקה הידועה של גאס והקטור, הופכת את העימות החזיתי הסופי ביניהם למתגמלת במיוחד.
ואנחנו שוב לא לגמרי יודעים למי להריע. אנחנו מזדהים עם הקטור כי הוא עוזר לוולט ולבנו מחסיר פעימה כשגאס גורר את הכיסא על הרצפה בקול (אימאאאא!) ואז ממלא את המזרק, אבל כאשר הקטור סופסוף נענה לתחינותיו של גאס להסתכל עליו, ועיניו של האחרון נמלאות דמעות כי זה תופס אותו לא מוכן ולשבריר שנייה הוא מפגין חולשה אנושית נדירה, אנחנו לא מצליחים אלא לחוש עצב על שניהם.

ואיזו פרידה ראויה לשתי דמויות נבלים הזויות ובלתי נשכחות (ואיזו תצוגת משחק משובחת)!
טיו עולה השמיימה (ואז מיד יורד שאולה, כמובן) בעזרת הפעמון מעורר הפלצות שלו, כלי נשקו הנצחי, וגאס… גאס הוא הפאקינג טרמינטור.
דמותו מאז ומעולם הייתה קריקטורית וגדולה מהחיים והגיע לו ללכת בסטייל.
כמה גרוטסקי ואופייני לדמותו של גאס שהקנאות לשמירת הפוזה תפיח בה רגעים אחרונים של כוח חיים והיא, לאחר שתתרוצץ כמו תרנגולת כרותת ראש, תמות תוך כדי יישור העניבה?!

זו, אגב, התמונה שהסתובבה ברשת שבוע לפני שידור הפרק!

ברור לי שהאבסורדיות במותו של גאס תעורר את זעמם של מי מהצופים.
האם היא הייתה הכרחית? האם גיליגאן הוסיף אותה רק משום שחשש שהפינאלה לא יהיה מתגמל מספיק בלעדיה? התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית, לא.
הפרק עובד ומתקתק גם כך והבילד אפ יכול היה להסתיים באופן מושלם גם בפיצוץ קונבנציונלי. הקטור מצלצל בפעמון, גאס קולט מאוחר מדי. בום! קאט לוולט ברכב. מבחינה תמטית ורגשית יש כאן את אותה רמת סיפוק.
אבל שובר שורות רוצה להזכיר לנו, אם לרגע התבלבלנו, באיזה עולם היא פועלת. היא סדרה שמעולם התיימרה לריאליזם חברתי ועלילתי. היא מחויבת רק לחוקי העולם שבנתה ולריאליזם הפסיכולוגי של הדמויות שלה, גם אם הן מתנהלות באותו מרחב כמו באטמן, הג'וקר והארווי-טו-פייס-דנט.
וגאס? גאס לא ירצה ללכת לקבר עם עניבה עקומה.

וכך הפינאלה נכנס למערכה האחרונה שלו.
כשוולט דוהר אל המעבדה וזוכה סופסוף לעשות את מה שהוא כל כך אוהב ונמנע ממנו כל העונה – להציל את ג'סי, הנסיכה הכלואה במרתף.
שיהיה בריא, הגיליגאן הזה פשוט מצחיק אותי. בשובבות כל כך מודעת לעצמה הוא מביים את זה כמו קליימקס רומנטי בסרט אקשן גנרי. ג'סי המפוחד מציץ ממחבואו ואז רואה את וולט, המציל שלו, ומגלה את עצמו לפניו וכשוולט מבחין בג'סי הוא מחיש צעדיו ומפיל את נשקו לרצפה בדרמטיות.
הם שמחים לגלות ששניהם שרדו, ואם זה היה אותו סרט אקשן גנרי, וולט היה תופס את הנסיכה שלו ודופק לה בוסה. אבל זה לא, זו שובר שורות, ויש לוולט וג'סי עבודה.

ואז נפצח סיקוונס ונדליסטי וקתרטי במיוחד שבו שני הגיבורים שלנו מחסלים את הראיות לקול צלילי גיטרה מקסיקנית ולבסוף בתיאום זוגי מושלם, כמו שני באד-אס מו-פוז, מתרחקים מהמקום .

על גג בית החולים ג'סי מבשר לוולט שברוק עומד להחלים וכי מה שגרם לו לחלות לא היה רייסין אלא פירותיו של צמח מקומי כלשהו. למי שקרא את הפוסט הקודם שלי ולא קנה את התיאוריה, זה כנראה הרגע שבו סופית הצלחתי להרוס לו  את הפואנטה. סליחה.
ובעיניים לחות ג'סי מכיר בעובדה שגאס לא הרעיל את הילד ומבקש הצדקה, שמגיעה מיד, על הפעלת תוכנית החיסול של האיש. "גאס היה צריך ללכת".
ואז, שנייה לפני פרידה, המורה עושה משהו שהוא מעולם לא עשה ובחיוך אבהי הוא שולח יד ומזמין את תלמידו ללחיצה חמה וארוכה שכולה אומרת "עשינו זאת, אתה ואני. שותפים! ויאללה לך. זריז, לפני שאני מחבק אותך!"
הוא מתקשר לסקיילר ומודיע לה שמעכשיו הכול טוב.

וזהו, תמה לה העונה בקליימקס חיובי ובפרק מושלם… אלמלא דבר אחד.
וולט הרעיל את ברוק.
למי שהיו בהדחקה עד לאותה נקודה, השוט הסופי מוציא אותם ממנה בועטים וצועקים.
רק שחבל שמישהו חשב שזה לא מספיק רק להראות לנו את העציץ, שנייה אחרי שהסבירו לנו עליו, וחייבים לשים פאקינג שלט עם שם הפרח, ובכך מונע מהפרק להיות שלמות טלוויזיונית. מה לעזא…?!
וכך, וולט שכל העונה נבעט ונרמס ונדחק לשולי הסדרה שלו עצמו, יוצא מהפינאלה גיבורה הראשי (ג'סי מי?). ומתוך העציץ צומח הייזנברג במלוא תפרחתו.
מרעיל ילדים, בובנאי שותפים, והמנצח הבלתי מעורער של גמר שובר שורות!

We are born again when we die.

Duh, winning!

מה שהופך את המהלך הפסיכולוגי הפרק (על המהלך לאורך כל העונה נדבר בפוסט המסכם את כולה) לכל כך יעיל אלה הם הרגעים השזורים לכל אורכו.
בראיין קרנסטון כל כך קומי, רב-ניואנסים ונפלא שמעשיו מחליקים לנו בקלות ובחיוך, אבל השינוי המוסרי שחל בו ברור מהסצינה הראשונה.
הוא האיש שמביא פצצה למחלקת ילדים, הוא האיש ששולח את בקי סימונס השכנה (בגילומה של אימא של גיליגאן. כפרה על החוש הומור שלו) לבדוק על בשרה אם אין בבית מתנקשים או מלכודות קטלניות והוא האיש שמציע לפוצץ בית אבות ולכן, כן, זה לא באמת מפתיע בדיעבד שהוא גם יסכן ילד, ויתפעל את השותף שלו כמו בובת גרב.
ההקלה הניכרת בו כשברוק מחלים וכשבקי סימונס מתקשרת להגיד שהכול בסדר היא שעושה את המהפך שלו לכל כך אמין, אך גם לכואב עוד יותר. וולטר אינו פסיכופת. הוא אינו חף מרגשות ומאנושיות ופועל כרובוט או כדקסטר. הוא פשוט מנצל את האנשים הללו על אף האנושיות שבו. יורה קודם בתקווה אחר כך לא לבכות (להבדיל מפינקמן שבוכה לפני, אחרי ותוך כדי).
בקי סימונס שכנה טובה, ברוק ילד חמוד, זה לא אישי וזה מצער אותו מאוד, אבל אם זה מה שצריך לעשות, זה ייעשה.

לכאורה הפרק הזה מאפס את המונים. בתומו אין בלגן עם גאס או הקרטל ומערכת היחסים עם הבן המאומץ חזרה להזכיר בקלילותה את מה שהייתה בתחילת הדרך, כשהכול עוד היה פחות עמוק, אבל גם הרבה פחות טמא (ולכן המוזיקה בסצינת הריסת המעבדה מרפררת ישירות למפגש של השניים בפיילוט).
אבל זה, כאמור, רק לכאורה. אין דבר יותר שקרי שקורה בפרק מלחיצת היד הזו בין שני הגיבורים שלנו. וולט פשוט למד איך לתפעל את השותף שלו, ואם פרגון אבהי זה מה שנדרש כדי לקדם איתו עניינים, אז זה מה שפינקמן יקבל. וולט למד מהטוב ביותר. והפער האירוני בין מה שג'סי חושב שזה והציניות של וולט פשוט רומסת את הלב.
והפינאלה הזה מאפס עוד דברים על הדרך. וולט איבד את רוב הכסף שבגינו נכנס לעסק, אין לו מעבדת על או רשת הפצה, ויש עבודה לגיטימית אך אפורה (וכנראה שיש לו שוב סרטן).
הוא חזר לחייו בעונה הראשונה, אלא שהוא כבר לא אותו האיש.

לסיכום, שובר שורות מסיימת עונה רביעית עם פרק משובח ומבדח שמשאיר לצד הקתרזיס הסוחף, טעם מר של רייסין בפה.
ומה שאולי הכי מדהים כאן, היא העובדה שלא רק שהפינאלה לוחץ על כפתור ה-RESTART לסדרה, אלא הוא עושה זאת כשלפניו עוד עונה אחת, סופית ומכריעה.
אפשר אולי לא לאהוב את הכיוון שנטלה או לא ליהנות מהפרק (איך אפשר?), אבל אי אפשר שלא להעריך את הביצים.

N'aw, see? No hard feelings.

שני שירים הפרק (ותודה לשזאם)

כשגאס צועד אל העימות האחרון שלו.

ובסיומו של הפרק, בגינה של ווייט.
Black – Danger Mouse & Daniele Luppi, featuring Norah Jones

Until you travel to that place you can't come back"
"Where the last painting's gone and all that's left is black

השוו זאת בעצמכם. זו הנעימה שהושמעה כשוולט וג'סי מחסלים את המעבדה.

וזו המוזיקה שהתנגנה כשג'סי נפל מהחלון חזרה אל חייו של וולט בפיילוט.

סכנת ספוילרים הישר לקרנית.
YOU ARE NOT THE GUY!

יא אללה, איזה פרק חמוד.
נכון, הוא נופל מקודמו ויש לו כמה בעיות, אבל מי יכול באמת להתלונן כשג'סי ומייק מעלים את גרסתם ל-"48 שעות"  ו-"מרדף חצות"?

הפרק נפתח באדרנלין בסצינה מצוינת, כשוולט מטורף מדאגה דוהר ברחובות אלבקרקי ומשאיר הוראות והודעות ברוח "יאללה, סוגרים הבאסטה" לעורך דין ולאשתו.
מרגש וסוחף לראות את האיש מוכן לצאת מהעולם כאחרון הקמיקזות בשביל הפרטנר שלו, אבל קשה שלא לשאול האם זו דאגה כנה לג'סי? והתשובה, כמו כל דבר אצל וולט, מורכבת.
יש כאן דאגה לשלומו מתוך אהבה לבחור עצמו, זה ברור, אבל יש כאן בעיקר צורך של "וולט המפרנס" במשמוע עצמי.
במשך שלוש וקצת עונות, ג'סי פינקמן תיפקד כשק החבטות של וולט, כאיש סודו היחיד בעולם וכזרז מוסרי להיפכתו להייזנברג. וולט, יותר משהוא מרחם על רגשותיו של הבחור ורוצה לקנות לו עתיד, רוצה להבטיח לעצמו את בן החסות שלו מבודד, חסר אונים ולכוד לנצח בצורך בהצלה.
אין אהבות טהורות, אבל זו לבטח אחת המטונפות שבהן.

העוקץ מוצא ממפגן הגבורה הזה כשמתבהר שגאס לא עומד בכלל להופיע לדו קרב הזה שוולט דמיין בראשו, ושלמענו זרק כל אמצעי בטיחות, הותיר את שמו המלא למוכרת בלוס פויוס ודפק פוזות של פסיכי למצלמה.
צר לי לבשר לך, וולט, אתה כבר לא פרטנר פה, ולא יריב שווה ערך, וכפי שמודיע השלט "לעובדים בלבד" המתנוסס על דלת משרדו הסגור של גאס, גם לא ממש חלק מהצוות.
ואילו לא די בכל אלה, מגיעה שיחת הטלפון ממייק שממשיכה את קו היחס אל וולט כאל ילד משוגע.
לך הבית, הכול בסדר.
ואז מונחתת המהלומה הסופית – ג'סי עונה. יו, הוא אומר לו. לאן לוקחים אותך, דורש וולט." לוידע, לצפון?" מציע התלמיד בחוסר עיניין מופגן. "ל-מה?!"מזדעק. beats me, מושך ג'סי בכתפיו.
I, don't… I… PUT MIKE BACK ON!
איזה מין עלמה במצוקה אתה, ג'סי, שלא רוצה שאבוא להציל אותך!?! תביא לדבר שוב עם המבוגר האחראי!
כמו בלון מרוקן מאוויר, וולטר חוזר למעבדה לעבוד לבדו. אאוץ'.

במהלך חכם, היוצרים מתמקדים בלחץ האמיתי והנואש של וולט ולא בהעמדת פנים שיש יותר מדי מתח אמיתי בשאלה מה יעלה בגורלו של ג'סי. הם יודעים שאנחנו יודעים את כל הדברים האלה שדיברנו עליהם בפוסטים הקודמים, והם מוציאים את האוויר גם מזה באותה שיחת טלפון קומית.
לצופה כבר ברור ב-95% שלג'סי לא יאונה כל רע כשאנחנו עוברים אל השניים במדבר.

ואיזה כיף כיופה של פתרון?!
הדרך להחזיר למסלול בחור שהחיים האכילו אותו כאפות והוא התרגל אליהן כי לדידו הוא חתיכת חרא על סוליית נעלו של היקום ומגיע לו? לא בעוד בעיטה לאוסף המפואר, אלא בלטיפה.
כמה פשוט, ככה מבריק. ונקודות ל"אח קרמזוב" שהימר על טיול לספא במדבר.

לא הולך לאנוס אותך, ילד טמבל, תניח את המפתחות.

זה לא שאין כאן אלמנט של הפחדה. מייק לא ממש יודע מה מטרת התוכנית ועל כן הוא פועל במייקיות אופיינית (וגאס בוודאי סמך על זה). קרי, שולף את ג'סי ממיטתו ללא מילים, ובלי אפשרות לקחת טלפון, ודוהר אל האופק חמוש בתוכנית מסתורית, מכונית, ואת חפירה.
וכך, ג'סי מגלה להפתעתו שלא לרצות לחיות זה ממש לא אותו הדבר כמו לרצות למות.

ואם כבר למות, אז שיהיה מהיר, בחייאת מייק. כי אם לא, מבטיח פינקמן במודעות עצמית נפלאה, אני אשריט לך את האוזן! אכן, זו הערכה מדויקת לגבי הנזק שתצליח לעשות, ג'סי, וגלגול העיניים של מייק לא מאחר לבוא לנוכח האיום.
אני לא יכולה להסביר לכם כמה מתוקה הייתה בעיניי הבחירה לתת לפינקמן להתחמש בצרור מפתחות.
זו כנראה בדיחה שמדברת רק ל-50% מהאוכלוסייה, אבל כל בחורה שעברה קורס זריז להגנה עצמית או חוותה הליכה ברחובות העיר בימי בני סלע מכירה את הטכניקה הקלאסית הזו, ובקונטקסט של שני רוצחים לפני דו קרב מדברי, אי אפשר שלא לחייך.

כמו שבוע שעבר גם כאן, יש משחק מילים שובב בשם הפרק (מעבר לההטעייה הממזרית הרומזת בשקריות מוחלטת על גורלו של ג'סי מידיו של מייק): בין רובה הציד שאוחז הבחור שעומד "לשדוד" את מייק וג'סי לבין המינוח האמריקני שמשמעו לשבת בכיסא שלצד הנהג.
מצד אחד, ויודע זאת כל ילד הצועק Shotgun ובכך משריין אותו, זה הכיסא היוקרתי ברכב (זה שיש בו הכי הרבה מקום, לרגליים בפרט, ניתן לכוונן את המשענת, הוא קרוב לרדיו ולמזגן ולא צריך "לעבוד" בנהיגה).
מצד שני, מי שיושב בו אינו הנהג, והוא בהכרח מובל.
וכפי שמתברר בסופו של הפרק, זה בדיוק מה שקורה לג'סי.
בשיעמומו, ג'סי אף מייצר לעצמו כיסוי עיניים מחגורת הבטיחות ומחייך למייק (גלגול עיניים מספר 342). תימת העיוורון ממשיכה, עושים עליו מהלך נעלם בזמן שהוא מסמא את עינייו מרצון.

אבל האם זה רע? האם זה משנה שמושכים אותו באף, כל עוד התוצאה היא כל כך חיובית?
לא רק שהבחור מגלה רצון מחודש לחיות, הוא גם הפסיק לסבול. חישבו על זה! כמה זמן לא יכול היה פינקמן ליהנות מחתיכה מהבילה של שעמום עסיסי?
מאז אירועי הפינאלה, ג'סי לא רצה לבלות דקה עם עצמו בלי להתעטות ברעש או אדרנלין או חומר מטשטש כלשהו (בכוונה לא נקבתי במונח סמים – הוא פשוט לא מתנהג כמו ג'אנקי).
והנה, החוויה הזו מספיק חדשה, מסתורית ומסקרנת בשבילו, שהיא מספקת לו שעות על גבי שעות של שקט וסשן כלום אינטנסיבי עם עצמו מבלי שייזכר בגייל. הוא נהנה להשתעמם וזה מקסים.
בפעם הבאה שהוא ישים אוזניות, זה לא יהיה כדי להטביע את מחשבותיו אלא כדי לפלטר את וולט.

ומה עובר על וולט?
ממורמר הוא חוזר בלית ברירה אל המעבדה וממשיך לבשל. יש לו התראה בטלפון שמזכירה לו שהגיע הזמן לחתום על החוזה לעסק החדש שרכש. מזל טוב.
"מעתה לא עוד סודות" סקיילר דורשת והוא מבטיח לה שכך יהיה תוך שהוא מתאבסס על פינקמן במוחו.
סקיילר שומעת את ההודעה האוהבת שהשאיר לה במשיבון והיא ווולט ממירים את הלחיים עם האלכוהול הזול בחגיגה מאוזנת.
זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בהתקרבות ביניהם בפרקים האחרונים (ובעובדה שבפרק 3 הנוראי דומה שסקיילר קצת מתחרמנת מהרעיון שוולט היה בקטטת בר).
לכאורה, זהו רגע ניצחון של וולט והאיחוד המשמח לו ייחל מסוף העונה השנייה, ובהחלט נראה שהשניים נהנו. אבל כשוולט מסיר את משקפיו ונהנה ממשגל מעורפל, הצופה רואה דרך הזכוכיות את הסיטואציה לאשורה. סקיילר למעלה והיא מנהלת את העיניינים.
גם וולט, כמו ג'סי, בוחר לעוור עצמו ולא לראות את המהלכים שנעשים עליו, אבל להבדיל מתלמידו הוא עתיד להבין מה קורה פה בהמשך, בסצינת המטבח עם וולט ג'וניור, בו הוא מתבשר שהוא עובר חזרה הבייתה ביום שלישי.
כן, וולט, סקיילר לא מחכה ששוב תחרבש הכול, והמושכות בידיה.

והמגמה האימפוטנטית ממשיכה עם האיומים הריקים והלא מרשימים אף אחד במעבדה, "לא עובד עד שתביאו לי את ג'סי", ולאחריהם ההתנשאות של ג'סי על וולט ביום שאחרי. היא מגיעה לשיאה ומתפוצצת, כמובן, בביתם של מארי והאנק, כשהוא נאלץ לשמוע אודות "גאונותו" של גייל.
במחי הערה מבושמת אך מנוסחת היטב אחת וולט מחזיר להאנק את הניצוץ בעיניים ונותן לו סיבה לקום בבוקר.
והוא גם נותן לסקיילר המבועתת הצצה כנה למי הוא באמת… שיחת המטבח שלהם בבוקר שאחרי בוודאי נראתה אחרת לגמרי מזו של השריידרים.

את צודקת, לא הייתי צריך לגלח!

Just like you wanted, the kid's a hero
בתגובה ראשונית לסצינה הסופית בין מייק לגאס הגיע תורי לגלגל עיניים. אויש, נו, הייתי חיה טוב מאוד בלי ההסבר המפורש בסוף הפרק.
אבל זו סצינה קצרצרה ובסופו של דבר הכרחית שבלעדיה היינו חושדים שזו תחבולה אבל לא יודעים עד כמה מדויקת היא: זה לא מבחן שיזם המעסיק לבדוק את רמת התפקוד של ג'סי תחת לחץ או את נאמנותו לג'וב. זו מזימה.
האם גאס באמת מייעד את הבחור כתחליף גייל/ויקטור ומבין שצריך לבנות את הבחור מהאגו כלפי מעלה, או רק משתמש בו בציניות כ-פיון במזימה שמטרתה להחליש ולבודד את וולט?
האם ג'סי מטופח כשעיר לעזאזל שיוגש על מגש למשטרה ו/או הקרטל במידת הצורך?
האם גם על מייק נעשה מהלך? שהוא לא יודע איזה תפקיד מייעד לו גאס בחייו של ג'סי?
האם בשלב מתקדם המהלך של גאס יתחוור לוולט וג'סי והם יחתרו תחתיו (זה ברור שוולט כבר חושד, אבל האם יצליח לשכנע גם את פינקמן)?

ומה מייק חושב?
זה נכון שמייק 100% מקצוען ואף פעם לא היה יושב ראש מועדון המעריצים של פינקמן, וג'סי מצדו מקפיד להיות טמבל לאורך כל אורך הפרק, וזה נכון שזה הכול חלק מהתכנית של הבוס… אבל כשג'סי חוזר עם המכונית אחרי פעולת משיכת האש, ומיד עובר לכיסא ה-shotgun, במחווה אינסטינקטיבית מלאת כבוד שבאה לסמן "אני לא מנסה לקחת לך את המכונית או את המקום", נראה שמייק בהחלט מתרכך.
היי, הוא אולי קיבל הוראות מפורטות, אבל גאס לבטח לא אמר לו "כשהוא מצליח במשימה, תקרא לו Kid". אבל זה מה שהוא עושה. Go ahead, Kid, Smoke up.
והעובדה שהוא חוזר על המינוח הזה גם בשיחה במכונית של גאס מאששת זאת. ג'סי כבר לא A Junkie או The junkie  או A liability או אפילו Pinkman, המונחים בהםהשתמש כדי לתארו בעבר, הוא "הילד", "הבחורצ'יק", ויש כאן חיבה.
זה כמובן פותח פתח לאפיקים עלילתיים מרגשים ומעלה שפע של שאלות חדשות.

אין ספק שהכימיה ביו שני השחקנים והדמויות נהדרת, אבל האם זה באמת יתפתח לסרט חברות גברית כמו אלה שהפרק הזכיר, וזוהי תחילתה של ידידות מופלאה? או שמא זו הטעיית הציבור והרומן יסתיים תוך שני פרקים?
אם זה קו עלילתי מתמשך, אזי ברור שג'סי יתאהב במייק. ג'סי הוא כלבלב הכמה לאהבה ואישור, ויש לו חולשה לדמויות סמכותיות וגברים עייפים,קרחים ונרגנים, אבל האם מייק יתאהב בג'סי?
האם מייק, שלא סובל משגעון גדלות ותסביך אגו הרסני, יהיה כל מה שוולט לא הצליח להיות לג'סי – דמות הורית וחינוכית תומכת ומתחשבת?
איך וולט יגיב? האם וולט יהיה נחמד לג'סי בעקבות זאת? (פחחח) …או פשוט ינסה להרוג את מייק?
ומה יחשוב ג'סי על מייק (ועל עצמו) כשיגלה שזה הכול רק חלק מתוכנית?
ואם ג'סי בסופו של דבר יפשל או תגיע העת להקריב אותו ע"פ התוכנית – מה יקרה לו?
האם מייק, שכבר פעמיים זיהינו אצלו מחשבות כפירה (פעם אחת כשגאס שיסף את גרונו של ויקטור והאינסטינקט המיידי של מייק היה לכוון את אקדחו אל הבוס שלו, ופעם שנייה כשישב בפרק שעבר במשרד של גאס ובהה בפותחן המכתבים/ סכין שעל שולחנו) יסרב לפקודת החיסול?
ואולי דווקא זה מה שמבדיל את מייק מוולט? שהוא לעולם לא יבלבל בין אהבה לעבודה?

וכתסריטאית אני לא יכולה שלא לתהות האם מייק אמור להוות תחליף וולט לא רק לג'סי אלא גם לצופים, לשחזר את הדינמיקה הזוגית הקומית והאהובה, לספק להם עוגן רגשי ולשחרר את וולט, כך שדמותו תוכל בנחת להשלים את הטרנספורמציה ולהפוך להייזנברג האמיתי?
נו, ואולי הכול סתם תחבולה.

כמה סט-אפים ממהלך עלילתי אחד קטן. שאפו, גיליגאס, שאפו.
אבל אי אפשר שלא לתהות ממתי הפכה "שובר שורות" מסדרה שמצאה את עצמה בטעות במרכז שדה מוקשים – לסדרת דרמה שדמויותיה מסתמכות על מהלכים אסטרטגים ועלילות סטנדרטיות למדי כמו זה שגאס מעביר את פינקמן או זה שסקיילר העבירה על בוגדאן?

ופתאום הבנתי מדוע העונה הזו כזאת מוזרה.
במשך שלוש עונות ראינו את העולם דרך עינייו, נפשו וסיפורו של וולט – כאוס בלתי ניתן לשליטה ולחיזוי.
אבל העונה הזו מוגשת לנו דרך מבטן של דמויות אחרות המנהלות את העלילה – גאס וסקיילר, והדמויות הללו שונות ממנו בתכלית. הן עובדות במזימות סדורות ומתוכננות היטב, וגם אלה שלא – מארי, האנק, מייק ואפילו ג'סי, דחקו את וולט לשוליו של הסיפור. זו כבר לא התוכנית של וולטר והוא איבד שליטה על הסדרה שלו עצמו!!!
התסכול הזה שלנו, מהשינויים בעלילה, מהמבנה החדש, זהה לתסכול של וולט מהסיפור וממקומו הלא קיים בו, והוא לא הולך לקבל את זה בשקט.
יש מצב שאני מדברת שטויות גמורות, אבל יש סיכוי שזה המהלך של העונה, ואם כך, ולמרות שזו לא הצדקה לפרקים בינוניים, אני נאלצת להוריד בפני גיליגאן את הכובע. ואז לאכול אותו. אם זה כך, וולט נדחק החוצה משובר שורות, עלילתית וסגנונית, והוא הולך לכבוש מחדש את מקומו בה בדם, יזע ודמעות. של אחרים.

ב-"Shotgun" שני אנשים שקצו בחייהם מקבלים במפתיע משמעות חדשה, בעוד שמהשלישי היא נלקחת.
אז הוא ממשמע את עצמו, בכוח, בדרכו הנואשת. נכנס יין, יצא אגו, והכול מחושב להפתיע. ראינו מספיק סרטים על רוצחים סדרתיים כדי לדעת שהמפלצת רוצה להיתפס, כדי לקבל את הקרדיט המגיע לה.
וולטר ווייט הוא הייזנברג, ואם תנסו לסרס אותו ולקחת ממנו את המשמעות הזו לא יהיה לו מה להפסיד. הוא יפיל את עצמו, והוא יידאג לקחת את כולכם איתו.
בעונה הזו, אט אט מסתמן, אין טוקואים או תאומים רצחניים – וולט הוא התאומים, הוא האויב הכי גרוע של עצמו והוא Public enemy #1.
הוא, סביבתו ואנחנו יושבים על סדרה של חביות נפץ והוא תכף תכף מצית גפרור…

הבחנות, ציונים לשבח, טענות ותהיות נוספות

* Since when do vegans eat fried chicken?

* מישל מקלארן ביימה את הפרק הזה. היא הבמאית הכי מסוגננת שיש ל"שובר שורות" והיא האחראית ליצירת האקשן-דרמה המופלאה "דקה אחת" בעונה השלישית. אק"א "הפרק הכי מלחיץ של שובר שורות אי פעם". ולמה זה רלוונטי מלבד קרדיט לבמאית בועטת-הישבנים הזו? כי מסתמן שכל פעם שמישהו בסדרה משתמש בנהיגה ברברס כנשק הם קוראים למקלארן לביים. שזה חמוד, תודו.

* החולשה הצורמת שסקיילר מפגינה כשהיא אומרת "will we be OK?" תוך פלבול ריסים. איכסה.
האם היא משחקת אותה? או שזו סתם שורה שכתובה רע?

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? את צריכה לראות את הגלח של פינקמן! חושב לו וולט. (אוקיי, לא הוא לא. חושבת לה נטלי).

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? השחקנית שמגלמת אותך בהריון חודש חמישי! חושבת לה נטלי.

* החולצה האירונית של האנק בסצינה שבה הוא מוותר על התיק.
DEA fun run 2006. אויה, אימא, כואב!

*מייק שוב משתעל. מה לעזאזל?! סתם סימני זקנה, או הזדמנות לעוד מבוגר בחייו של ג'סי לברוח ממנו לעולם שכולו כימו? ואולי זו הסיבה שגאס מטפח אותו? תחליף מייק.

* פרק הבא הוא הפרק שג'סי היה צריך לגלח את השיער שלו – לכבוד התפקיד החדש, ולא פרק קודם. גרררר.

* תגובת הגועל הטינאייג'רית המדויקת של פלינט/ וולט ג'וניור לתגלית שהוריו בחדר השינה.

* פלינט/ וולטר ג'וניור שותה קפה מספל של חברת Beneke. בוקר טוב, וולטר, הסירוס שלך חזר.

* אם כבר איזכרתי שמות פרקים, ולטובת מי שלא שמו לב בעבר.

  •  זה היה נראה לי ברור אבל Bullet Points – גם ראשי פרקים, במצגת של סקיילר, גם החורים במשאית הירוייה של לוס פויוס הרמנוס וגם שלב שלב בתחקיר האכזרי של וולט על חורי הקליע של פינקמן.
  •  הפרק "דקה אחת", שגם אוזכר כאן קודם, הוא פרק מספר 7 בעונה 3. וזו השעה המדויקת (לאחר שתמה אותה דקה אחת שהוקצבה להאנק להתכונן) שבה החלה מתקפת התאומים הרצחניים. 3:07.

* בפינת הבונוס, קבלו את הקוריוז הבא הודות לגיא שוהם הצדיק. הסיבה האמיתית מדוע גאס המריר זומם מזימות תחת פינקמן.  דלגו לשנייה 0:45, זה שווה את זה!

* שיר השבוע, הוא 1977 של Ana TiJoux. מחווה ישירה אליי ולכל בני השנתון שלי, אני בטוחה.