ארכיון הרשומות עם התג "ג'יאנקרלו אספוזיטו"

במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרדצ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות
מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.


בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

  • גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
  • ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
  • וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
  • גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
  • גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
  • וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
  • עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
  • הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
  • וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
  • פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

  • עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
  • אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
  • Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
  • היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
  • התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
  • הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
  • המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
  • שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
  • החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

  • האנק מגלה הכול. Eh, duh.
  • סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
  • המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
  • העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
  • ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
  • מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
  • אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
  • סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
  • מארי הופכת לחציל.
  • טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
  • הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
  • בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
  • וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
  • ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!

מודעות פרסומת

חגיגות הפינאלה יתפצלו לשלושה פוסטים עוקבים ואחרונים.
ביקורת הפרק, ביקורת העונה וספיישל הערות חגיגי שאמור לעזור לנו להתמודד עם ההתמכרות בחודשי הפגרה הקשים.
בינתיים, חברים, ספוילרים!

הרשה לי ללחוץ את ידך ולברך אותך על העבודה הטובה שעשיתי.

What happened?
-I won. 

במובנים רבים יכל הפרק הזה להיות הפרק החותם את הסדרה כולה.
נכון, אמרתי את זה גם על פרק 11, ואני עדיין עומדת גם מאחורי האמירה ההיא. אבל אם פרק 11 יכל להיות הפינאלה האפוקליפטי עם הקליף-האנגר, הסוף הפתוח והשלילי, הרי ש Face Off -הוא הסיום ההפוך בסקאלה. סוף אפי שמציע סגירה לכל קווי העלילה המרכזיים, מוציא את הגיבור שלנו עם היד על העליונה ואותנו בתחושת ניצחון גורפת.
(טוב, נו, ניצחון במונחי שוברי שורות, קרי מלווה בבחילה על גיבור שסופית הפך לחלאת אדם. אבל עוד נגיע לזה).

איזה פרק מהנה, סוחף ומצחיק זה היה. השוו אותו אל פרקי הפינאלה המעיקים-קיומית (במובן הטוב והטוטאלי של המילים) בעונות 2 ו-3 והקליף-האנגרים המייסרים שלהם?
הפרק הזה שולח אותנו אל הפגרה עירומים מדאגות. הכול נסגר. וולט, ג'סי, סול והמשפחה לא בסכנה, גאס חוסל, הקרטל חוסל, בנקי חוסל, המעבדה טוהרה והוצאה משימוש, החקירה של האנק לא רק שנסגרה אלא גם הצליחה על הדרך להוציא אותו גיבור חכם וצודק, ברוק הקטן יצא מכלל סכנה, אנדריאה מוכנה לקבל את ג'סי חזרה לחייה, ו-וולט והשותף שלו מעולם לא תקשרו טוב יותר. ניצחון.

הפרק הזה, שנכתב ובוים ע"י גיליגאן, משלב בצורה מנצחת בין מתח בלתי נסבל ובין הומור מצחיק בטירוף.
גיליגאן, ויש לומר זאת שוב ושוב, הוא כותב ובמאי קומי אדיר (זה האיש שהגה את המשפט "If I ever get anal polyps I'll know what to name them!". למען השם! מדובר בגאון).
למן הסצינה הראשונה עם וולט הנאבק במעלית כשהפצצה מתמגנטת אליה, דרך פריצתו אל המשרד של סול והמו"מ הכושל עם HT הסוחטת אותו (הוא גם שב ויוצא דרך הזכוכית המנופצת במקום לבקש ממנה לפתוח את הדלת), וכלה כמובן בסצינה המופתית עם הקטור במשרדי ה-DEA.
איזה יופי ואיזה ביטחון יש לאיש כיוצר וכמספר סיפורים שהוא בונה את הבדיחה הנפלאה הזו באופן כל כך מפורט, ואיך הוא לוקח את הזמן כדי לבסס אותה! קודם נלמד את השיטה (dea is not a word) אחר כך נשמע את כל תהליך האיות של שתי הקללות, ואז בתזמון הקומי המדויק נחתוך להתנצלותה של המטפלת המפודחת. מעבר מושלם ממתח ודריכות לתחבולה ובדיחה. ואי אפשר לפספס את מגעו של יוצר הסדרה כאן, שכן הסצינה הזו מגלמת את מהות שובר שורות כסדרה – אנחנו ניקח את הזמן שלנו, אנחנו נראה את התהליך, אבל הפאיי אוף יהיה מאוד מתגמל.

פאקינג היצ'קוק!

יש אירוניה נפלאה בשם הפרק, ונניח בצד לרגע את העובדה שיש גם משהו מאוד בלתי נסבל וספוילריסטי-שלא-לצורך במשמעות הכפולה שלו. מהשם אנו מבינים כי מובטח לנו עימות חזיתי (אם להשאיל את התרגום העברי לסרטו של ג'ון וו, Face off), אבל במקום שני העימותים המתבקשים שאליהם כביכול בונה הפרק, אנחנו מקבלים עימות שלישי אלטרנטיבי. וזה מהלך די מבריק.
שני הגיבורים שלנו, כל אחד בדרכו, עומד בפני עימות מול האנטגוניסט הראשי. וולט המשחק עם גאס במשחק שח ומנסה להשכים להורגו, וג'סי שגאס חוטף אותו לקראת, אה… שיחת בירור, בוא נקרא לה. שניהם בסופו של דבר לא מגיעים למצב של פנים מול פנים עם איש התרנגולות.
זו הסיבה שהבנתי בערך באותו הזמן שגאס הבין שהכיסא של הקטור ממולכד.
כצופה למודת סרטים וסדרות פשוט לא ציפית שהעימות הגדול של העונה יקרה דרך מישהו שלישי כשהגיבור נמצא הרחק הרחק משם.

ובסדרה אחרת גאס היה קודם כל ניגש אל ג'סי במעבדה, עושה את מה שהוא היה עושה (מתחקר, מנסה ללבן עניינים, מענה או מנסח מחדש את חוזה ההעסקה, ואז מבקש מג'סי לשקול את ההצעה ומאיים לעשות משהו דרמטי וכואב כשישוב מה"סידורים הדחופים" שיש לו) ורק אז יוצא אל הסצינה הסופית שלו בבית האבות. אבל לא בסדרה הזו. בעולם הפנימי של שובר שורות אף אחד לא הודיע לגאס שזו תהיה הסצינה האחרונה שלו ולכן אין לו בהילות ללכת לטפל בג'סי. עוד מוסכמה טלוויזיונית ששובר שורות נותנת בה בעיטונת ומטעה אותנו על הדרך.
כנ"ל לגבי מייק. דמות כל כך מרכזית וכל כך פופולרית בכל סדרה אחרת הייתה מגיחה מהגבעות בדקה ה-99. לא כאן.
מייק בבית חולים שדה במקסיקו, שבוע אחרי פציעה חמורה בבטן, והוא ישוב לעלילה רק כאשר ירגיש בטוב.
(אגב, הם עושים דבר נבזי הרבה יותר, השועלים, ומכניסים את ג'ונתן בנקס לרשימת הקרדיטים. גם בכותרות הפתיחה וגם ב-IMDB ושאר הליסטינג של הפרק. נבלות).

כל הדברים הללו יוצרים פרק סיום עונה שהוא לכאורה צפוי ובנאלי להחריד: הרע הראשי שחייב ללכת – מת, וכל הגיבורים שוב שורדים. אבל בפועל הפרק מצליח להלחיץ, לרגש ולהפתיע עם כתיבה לא קונבנציונלית, קלילות לא צפויה וסיום מאוד, מאוד מספק רגשית.
ההיסטוריה והדינאמיקה הידועה של גאס והקטור, הופכת את העימות החזיתי הסופי ביניהם למתגמלת במיוחד.
ואנחנו שוב לא לגמרי יודעים למי להריע. אנחנו מזדהים עם הקטור כי הוא עוזר לוולט ולבנו מחסיר פעימה כשגאס גורר את הכיסא על הרצפה בקול (אימאאאא!) ואז ממלא את המזרק, אבל כאשר הקטור סופסוף נענה לתחינותיו של גאס להסתכל עליו, ועיניו של האחרון נמלאות דמעות כי זה תופס אותו לא מוכן ולשבריר שנייה הוא מפגין חולשה אנושית נדירה, אנחנו לא מצליחים אלא לחוש עצב על שניהם.

ואיזו פרידה ראויה לשתי דמויות נבלים הזויות ובלתי נשכחות (ואיזו תצוגת משחק משובחת)!
טיו עולה השמיימה (ואז מיד יורד שאולה, כמובן) בעזרת הפעמון מעורר הפלצות שלו, כלי נשקו הנצחי, וגאס… גאס הוא הפאקינג טרמינטור.
דמותו מאז ומעולם הייתה קריקטורית וגדולה מהחיים והגיע לו ללכת בסטייל.
כמה גרוטסקי ואופייני לדמותו של גאס שהקנאות לשמירת הפוזה תפיח בה רגעים אחרונים של כוח חיים והיא, לאחר שתתרוצץ כמו תרנגולת כרותת ראש, תמות תוך כדי יישור העניבה?!

זו, אגב, התמונה שהסתובבה ברשת שבוע לפני שידור הפרק!

ברור לי שהאבסורדיות במותו של גאס תעורר את זעמם של מי מהצופים.
האם היא הייתה הכרחית? האם גיליגאן הוסיף אותה רק משום שחשש שהפינאלה לא יהיה מתגמל מספיק בלעדיה? התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית, לא.
הפרק עובד ומתקתק גם כך והבילד אפ יכול היה להסתיים באופן מושלם גם בפיצוץ קונבנציונלי. הקטור מצלצל בפעמון, גאס קולט מאוחר מדי. בום! קאט לוולט ברכב. מבחינה תמטית ורגשית יש כאן את אותה רמת סיפוק.
אבל שובר שורות רוצה להזכיר לנו, אם לרגע התבלבלנו, באיזה עולם היא פועלת. היא סדרה שמעולם התיימרה לריאליזם חברתי ועלילתי. היא מחויבת רק לחוקי העולם שבנתה ולריאליזם הפסיכולוגי של הדמויות שלה, גם אם הן מתנהלות באותו מרחב כמו באטמן, הג'וקר והארווי-טו-פייס-דנט.
וגאס? גאס לא ירצה ללכת לקבר עם עניבה עקומה.

וכך הפינאלה נכנס למערכה האחרונה שלו.
כשוולט דוהר אל המעבדה וזוכה סופסוף לעשות את מה שהוא כל כך אוהב ונמנע ממנו כל העונה – להציל את ג'סי, הנסיכה הכלואה במרתף.
שיהיה בריא, הגיליגאן הזה פשוט מצחיק אותי. בשובבות כל כך מודעת לעצמה הוא מביים את זה כמו קליימקס רומנטי בסרט אקשן גנרי. ג'סי המפוחד מציץ ממחבואו ואז רואה את וולט, המציל שלו, ומגלה את עצמו לפניו וכשוולט מבחין בג'סי הוא מחיש צעדיו ומפיל את נשקו לרצפה בדרמטיות.
הם שמחים לגלות ששניהם שרדו, ואם זה היה אותו סרט אקשן גנרי, וולט היה תופס את הנסיכה שלו ודופק לה בוסה. אבל זה לא, זו שובר שורות, ויש לוולט וג'סי עבודה.

ואז נפצח סיקוונס ונדליסטי וקתרטי במיוחד שבו שני הגיבורים שלנו מחסלים את הראיות לקול צלילי גיטרה מקסיקנית ולבסוף בתיאום זוגי מושלם, כמו שני באד-אס מו-פוז, מתרחקים מהמקום .

על גג בית החולים ג'סי מבשר לוולט שברוק עומד להחלים וכי מה שגרם לו לחלות לא היה רייסין אלא פירותיו של צמח מקומי כלשהו. למי שקרא את הפוסט הקודם שלי ולא קנה את התיאוריה, זה כנראה הרגע שבו סופית הצלחתי להרוס לו  את הפואנטה. סליחה.
ובעיניים לחות ג'סי מכיר בעובדה שגאס לא הרעיל את הילד ומבקש הצדקה, שמגיעה מיד, על הפעלת תוכנית החיסול של האיש. "גאס היה צריך ללכת".
ואז, שנייה לפני פרידה, המורה עושה משהו שהוא מעולם לא עשה ובחיוך אבהי הוא שולח יד ומזמין את תלמידו ללחיצה חמה וארוכה שכולה אומרת "עשינו זאת, אתה ואני. שותפים! ויאללה לך. זריז, לפני שאני מחבק אותך!"
הוא מתקשר לסקיילר ומודיע לה שמעכשיו הכול טוב.

וזהו, תמה לה העונה בקליימקס חיובי ובפרק מושלם… אלמלא דבר אחד.
וולט הרעיל את ברוק.
למי שהיו בהדחקה עד לאותה נקודה, השוט הסופי מוציא אותם ממנה בועטים וצועקים.
רק שחבל שמישהו חשב שזה לא מספיק רק להראות לנו את העציץ, שנייה אחרי שהסבירו לנו עליו, וחייבים לשים פאקינג שלט עם שם הפרח, ובכך מונע מהפרק להיות שלמות טלוויזיונית. מה לעזא…?!
וכך, וולט שכל העונה נבעט ונרמס ונדחק לשולי הסדרה שלו עצמו, יוצא מהפינאלה גיבורה הראשי (ג'סי מי?). ומתוך העציץ צומח הייזנברג במלוא תפרחתו.
מרעיל ילדים, בובנאי שותפים, והמנצח הבלתי מעורער של גמר שובר שורות!

We are born again when we die.

Duh, winning!

מה שהופך את המהלך הפסיכולוגי הפרק (על המהלך לאורך כל העונה נדבר בפוסט המסכם את כולה) לכל כך יעיל אלה הם הרגעים השזורים לכל אורכו.
בראיין קרנסטון כל כך קומי, רב-ניואנסים ונפלא שמעשיו מחליקים לנו בקלות ובחיוך, אבל השינוי המוסרי שחל בו ברור מהסצינה הראשונה.
הוא האיש שמביא פצצה למחלקת ילדים, הוא האיש ששולח את בקי סימונס השכנה (בגילומה של אימא של גיליגאן. כפרה על החוש הומור שלו) לבדוק על בשרה אם אין בבית מתנקשים או מלכודות קטלניות והוא האיש שמציע לפוצץ בית אבות ולכן, כן, זה לא באמת מפתיע בדיעבד שהוא גם יסכן ילד, ויתפעל את השותף שלו כמו בובת גרב.
ההקלה הניכרת בו כשברוק מחלים וכשבקי סימונס מתקשרת להגיד שהכול בסדר היא שעושה את המהפך שלו לכל כך אמין, אך גם לכואב עוד יותר. וולטר אינו פסיכופת. הוא אינו חף מרגשות ומאנושיות ופועל כרובוט או כדקסטר. הוא פשוט מנצל את האנשים הללו על אף האנושיות שבו. יורה קודם בתקווה אחר כך לא לבכות (להבדיל מפינקמן שבוכה לפני, אחרי ותוך כדי).
בקי סימונס שכנה טובה, ברוק ילד חמוד, זה לא אישי וזה מצער אותו מאוד, אבל אם זה מה שצריך לעשות, זה ייעשה.

לכאורה הפרק הזה מאפס את המונים. בתומו אין בלגן עם גאס או הקרטל ומערכת היחסים עם הבן המאומץ חזרה להזכיר בקלילותה את מה שהייתה בתחילת הדרך, כשהכול עוד היה פחות עמוק, אבל גם הרבה פחות טמא (ולכן המוזיקה בסצינת הריסת המעבדה מרפררת ישירות למפגש של השניים בפיילוט).
אבל זה, כאמור, רק לכאורה. אין דבר יותר שקרי שקורה בפרק מלחיצת היד הזו בין שני הגיבורים שלנו. וולט פשוט למד איך לתפעל את השותף שלו, ואם פרגון אבהי זה מה שנדרש כדי לקדם איתו עניינים, אז זה מה שפינקמן יקבל. וולט למד מהטוב ביותר. והפער האירוני בין מה שג'סי חושב שזה והציניות של וולט פשוט רומסת את הלב.
והפינאלה הזה מאפס עוד דברים על הדרך. וולט איבד את רוב הכסף שבגינו נכנס לעסק, אין לו מעבדת על או רשת הפצה, ויש עבודה לגיטימית אך אפורה (וכנראה שיש לו שוב סרטן).
הוא חזר לחייו בעונה הראשונה, אלא שהוא כבר לא אותו האיש.

לסיכום, שובר שורות מסיימת עונה רביעית עם פרק משובח ומבדח שמשאיר לצד הקתרזיס הסוחף, טעם מר של רייסין בפה.
ומה שאולי הכי מדהים כאן, היא העובדה שלא רק שהפינאלה לוחץ על כפתור ה-RESTART לסדרה, אלא הוא עושה זאת כשלפניו עוד עונה אחת, סופית ומכריעה.
אפשר אולי לא לאהוב את הכיוון שנטלה או לא ליהנות מהפרק (איך אפשר?), אבל אי אפשר שלא להעריך את הביצים.

N'aw, see? No hard feelings.

שני שירים הפרק (ותודה לשזאם)

כשגאס צועד אל העימות האחרון שלו.

ובסיומו של הפרק, בגינה של ווייט.
Black – Danger Mouse & Daniele Luppi, featuring Norah Jones

Until you travel to that place you can't come back"
"Where the last painting's gone and all that's left is black

השוו זאת בעצמכם. זו הנעימה שהושמעה כשוולט וג'סי מחסלים את המעבדה.

וזו המוזיקה שהתנגנה כשג'סי נפל מהחלון חזרה אל חייו של וולט בפיילוט.

שובר שורות קוראת בלוגים, ואז עושה פרקים לבקשתנו.
ספוילרים לכל דורש! (וגם למי שלא)

Carpe diem, OK?

איך שו"שו עושה את זה, אה? כמה היא קשובה לרחשי לבנו.
נכון, רוב הזמן היא מתעלמת מהם בכוונה ובאכזריות (ויש שיאמרו בבחירה מוטעת), כדי לבדוק את סבלנותנו, כדי למתוח, כמו כלבלב או כפינקמן, את גבולות אהבתנו… ואז שנייה לפני שאנחנו מרימים ידיים, משגרת פרק שכולו fan service, ועוד אחד כזה שגורם לנו לצחקחק בעונג בקול רם, ספק מהומור, ספק מלחץ.

וכך, אחרי שרטנו לכל אורך העונה עד כה שדמותו של גאס מיצתה את עצמה מזמן, שהוא מעכב את העלילה ושהוא שטוח ופשוט לא מעניין, מגיע Hermanos, והופך את הקערה על פיה. בום!
והפרק המבריק הזה לא רק גורם לנו למצוא עיניין מחודש, אדיר, בגוסטבו פרינג אלא, וזו גדולתו של המהלך, גורם לנו להריע לו, להזדהות עמו ולעמוד לצדו. מי פילל ומי מילל?

ואיך נפצח הפרק הנפלא הזה?
בפתיח קר שמחזיר אותנו אל I see you – 3.08 ואל טיו סלמנקה! לא ייאמן.
שבוע אחרי שהתבאסנו שהנכה המצלצל והדוד האהוב לא הגיע למו"מ עם גאס, מתייצב הפרק הזה להבהיר לנו היכן דברים עומדים. אה, יושבים. ועל הדרך מגלה לנו את שמו: הקטור.
וכל זאת בלי דינג אחד של פעמון!
ולקינוח, שוט אניגמטי וספוילריסטי של דם מתמזג במימיה הירקרקים של בריכה.

לאחר אות הפתיחה אנחנו מוצאים את וולט בחדר המתנה לקראת או לאחר בדיקה סרטן שגרתית. בין לחשוב על גאס ולשגר שיחות מוטיבציה (איפה אתה?!??!) לפינקמן, הוא ניאות לספק מילות השראה לחולה המפוחד שיושב לצדו.
Take control of your life… always be in charge… live on your own terms.
זה המוטו של וולט. אנחנו כבר יודעים זאת, אבל אנחנו יודעים עד כמה הוא אינו מצליח לחיות על פיו, עד כמה עמוקה היא הדלוזיה, או עד כמה פאתטי הוא השכנוע העצמי.
מאז שאובחן במחלה ועשה את בחירת חייו, וולט התמכר לתחושת החופש ממגבלות חברתיות ולפרצי האדרנלין המגיעים כשגורלך בידיך, אבל הוא כמובן מעולם לא היה פחות בשליטה כמו שהוא עכשיו – שכיר מעבדה המחתים כרטיס תחת עינו הפקוחה של האיש שאינו יכול להתקרב אליו.

קאט לוולט במעבדה, בוהה אל חלל החדר, ואז לובש את החליפה הצהובה ומתחיל את יומו, לבד.
נכון שבהמשך הוא מודיע למשפחתו שהסרטן עדיין בנסיגה, אבל האומנם?

אגב, מצאתי את החיבורים בין הסצינות לכל אורך הפרק הזה כל כך ישירים מבחינה סיפורית שזה הפתיע אותי, כאילו העלילה מתניידת במיידיות מעט לא אופיינית בין סצינה לסצינה.

World's tiniest Maracas

בינתיים, במזללת העופות השכונתית, גאס פרינג מוזמן (los pollos hermanos, where something delicious is always cooking) לגשת לשיחת בירור ב-DEA. שניות לפני שהוא נכנס לחקירה, הוא מבחין בקלסתרונו התלוי של ויקטור. האם מתוך כך הבין שמדובר בחקירת המוות של גייל, או שמא קיבל תדרוך מקדים שהאנשים שיש לו בבולשת? התשובה לא ברורה, אבל מה שבטוח זה שהאיש יודע לשקר ובזו אחר זו הוא מכסה את כל השאלות וטווה סיפור אמין בהחלט.
והאנק, שוב מתעל את קולומבו, מבקש לסיום Just one more thing… האם שמך האמיתי הוא פרינג? לא, כי אתה לא רשום בשום מקום בצ'ילה. Booya!
תאשים את פינושה כל שתרצה, גאס, אנחנו יודעים שהאנק עלה פה על משהו.
גאס אומנם שומר על פנים במוד של הבעה נעימה, כזו המבקשת לעזור לעבודת המשטרה ועל הדרך מציעה כאב קליל על מר גורלו של מקבל המלגה המוערך שהלך לעולמו בנסיבות טראגיות מתמיהות… אבל כאשר הוא במעלית ידו מסגירה עווית של לחץ.

בחדר החקירה כל הנוכחים מסכימים שסיפורו של פרינג משכנע. כולם מלבד שריידר, כמובן. לא שזה עוזר לו, עם קשרים בבולשת או סתם מתוקף היותו הפילנטרופ שמממן את מירוץ הכיף השנתי שלהם, אף אחד שם לא רוצה להסתכסך עם איש התרנגולות.

בסצינה האולי מיותרת של הפרק, סול ושומר הראש שלו מבקרים את אנדריאה וברוק בביתם החדש. ג'סי, מסתבר, ממשיך לשלוח לה כסף. והיא, מסתבר, ממשיכה לקבל אותו ברצון. האם זה לא מסמן אותה כמטרה פוטנציאלית, להיות בקשר מתמיד עם ג'סי? האם זה פשוט מלמד אותנו עד כמה ג'סי מרגיש נוח בסידור החדש ולא חש שהוא בסכנה? האם אנדריאה מסכימה משום שהיא מקווה לחידוש הקשר?
סול, לאחר שהוא עושה לברוק הקטן שיחת השראה (פעם שנייה בפרק) חוזר למכוניתו שבה מצוי ג'סי המהורהר. אני יכול להמשיך להביא לה כסף כל שבוע, הוא מציע, אבל למה שלא תלך לדבר איתה? (תפוס את הרגע, פעם שלישית?). ג'סי יוצא מהמכונית ומוותר על הטרמפ. האם הוא נכנס לבית או סתם יוצא מהמכונית כדי לחסוך מעצמו את הצורך להצטדק מול סול? כנראה אופציה א', אבל אנחנו לא זוכים להציץ ונו, מילא.
אולי אני סתם לא מתלהבת כי אנדריאה (להבדיל מג'יין) תמיד הייתה דמות די סתמית והשחקנית שלה חיוורת, אבל זה בהחלט אומר דברים טובים על מצבו הנפשי של ג'סי, אם הוא מפרגן לעצמו להיפגש עם ברוק. רק לפני כמה שבועות הוא שנא ונגעל מעצמו מדי בשביל להסכים להיות בחברת ילד (זוכרים את השוט מהשמשה האחורית המלוכלכת של מכוניתה של אנדריאה, דרכה משתקף ג'סי בפרק 2? כאילו יש חיץ של טינופת בין ג'סי לברוק).

בסצינה קצרה, מבדחת ומתוקה, סקיילר – שבעבר בדקה Money Laundering בוויקיפדיה, מחביאה את הכסף בשקיות בגדים לצלילי בוסה נובה.
המתלה קורס והיא נאלצת לאפסן את הבגדים בחלל הידוע שמתחת לבית.
מעבר זריז אל תוך הבית – אל ארוחת הערב המשפחתית. מארי (שוב לא בסגול, כנראה שמצבה הנפשי באמת טוב, ולראיה:) רוצה יותר שליטה בבית החולים (כי אף אחד שם לא יודע את העבודה), ואילו האנק מתחמן מוולט טרמפ לתערוכת האבנים (מינרלים!).

אבל לא אבנים בראשו של האנק אלא קריסטלים ולמחרת בבוקר מסתבר שהוא עשה לוולט ההמום טריק שובב. כמה שובב? אם זה היה קומדייה בכיכובו של מייק מאיירס, היו קוראים לה "הטריק שתקע אותי". וכך, בסצינה האהובה עליי בפרק כולו (כן, אפילו יותר מהפלאשבק), וולטר מוצא את עצמו בחניון של לוס פויוס הרמנוס, ישוב במכונית עם סוכן בולשת לשעבר, הדורש ממנו (בתמהיל של בריונות ותחנונים) להרכיב ציתות על רכבו של מעסיקו הרצחני. *awkward*
בשיאה המבריק של הסצינה (כה מבריק שנאלצתי לעשות rewind מרוב שצחקקתי בקול רם ולא שמעתי מה נאמר), מייק המחנה את מכוניתו גולש לו לאיטו לצדם ומשפשף עינייו.

רועד ונסער וולט נכנס אל המזללה להזמין שתייה ונתקל בגאס, האיש שלעולם לא יפגוש מתי שהוא יירצה, בדלפק מולו. "לא עשיתי זאת" רוטט וולט ומראה כמו ילד את המכשיר שבידו. "עשה זאת" מציע גאס בחיוך מקפיא דם. אז הוא עושה.
מה שנפלא בסצינה המענגת במכונית, זה שהיא בו זמנית גם נורא מצחיקה וגם הדרמה בה חזקה ואמינה לחלוטין. הפאניקה על פניו של וולט היא לא נלעגת או מוגזמת, היא ברורה ומורגשת על ידינו. והסצינה במזללה (כמו הסצינה שבמכונית לפניה והסצינה במעבדה שמגיעה אחריה) גרמה לי לחזור ולסמפט את וולט, או לפחות להבין אותו, ו-וואו זה לא מעט (אל דאגה, עד הבית של פינקמן זה יעבור).

אפשר להציע לך את מנת הדגל שלנו, גרונות בקטשופ?

חיש קל, בנסיעה זריזה לקצה השני של העיר, וולט מתייצב מול המצלמה במעבדה, במקום היחיד שבו מותר לו לדבר עם הבוס שכרגע פגש (הו, האבסורדיות הנפלאה), מצטדק על מעשיו ומתחנן על חייו של האנק. איש לא מאמין לשריידר ואין לו קצה של הוכחה. אין סיבה להעלים אותו.
זה מרגש כי יש בתחינה הזו משום דאגה כנה לא רק לעצמו אלא גם לגיס שלו, והיא מציגה וולט מחושב, בוגר ואינטליגנטי. התגעגענו.

אבל במהרה חוזר מר. ווייט לדרכיו המרתיחות (Asshole!) ובביתו של השותף שוב לוחץ על ג'סי לזרוק את גאס לסל וחסל לפני שהאנק יעלה עליו.
אחרי סשן חשיבה זריז, ג'סי (בטי-שירט פאייטים כה נוראה שקשה להאמין שוולט הצליח להתרכז לרגע בשיחה) מציג את המתמטיקה ע"פ פינקמן.
You add a plus douchbag to a minus douchbag and you get , like, zero douchbags.
הילד גאון.
לבסוף הוא מגלה שלא פגש בפרינג ולא יודע מתי יפגוש בו שוב אבל מבטיח להוציא את התוכנית לפועל בהזדמנות הראשונה. לוולט זה לא מספיק, הוא רוצה עכשיו. "דרוש להיפגש איתו ולדסקס על הפרטים במקרה ותוזמן לחקירת משטרה. תתעקש. אם הוא ייראה בך סיכון – הוא יסכים". "אם הוא יראה בי סיכון, הוא ירצח אותי" מתקן ג'סי, אבל וולט לא שומע דבר (WHAT? I CAN'T HEAR YOU, YOUR SHIRT IS TOO LOUD!!!).
כשהודעה מגיעה לנייד של ג'סי בעוד הוא בשירותים, וולט מציץ. "הפגישה נדחתה. הבוס עסוק מדי" מסמס לו מייק. אאוץ'.
בוקר טוב, וולט, הפרנויה שלך חזרה.

אבל האם תחושת הבגידה והפרנויה של וולט מוצדקות? לא לגמרי. או לפחות לא בהכרח.
זה שפינקמן ממאן להרעיל את גאס (באגב, מעט מדי חומר שהכין וולט? וד"פ?), לא אומר שהוא עבר צד, אלא שדרכו של ווייט נראית לו מטומטמת, נמהרת ולא הכרחית.
יתכן והוא מנסה לפלטר את ההיסטריה של הייזי עד יעבור זעם או עד תימצא דרך חכמה יותר לטפל בעיניין.
אבל לך תסביר את זה לוולט.

תימת העיוורן של ג'סי מקבלת טוויסט מדאיג

במערכה האחרונה והמשמעותית של Hermanos, גאס שוב הולך לבקר את הקטור ומספר לו על הישגיו השבועיים. מתחיל להתחוור לנו שסשן ההתעללות הנפשית החמדמדה הזו עם החבר המרייר הוא משהו בחזקת מסורת בשביל גאס… ואז מתערבת הסדרה ומגישה לנו את הסיבה לכך. הנה, היא אומרת, הייתם ילדים טובים אז קבלו הצצה למאחורי הקלעים של איש התרנגולות.

זה אולי טעם אישי, אבל כל מי שמכיר אותי די זמן יודע שאחד מהטריקים הנפוצים שאני יותר מתעבת ב-story telling הוא פלאשבקים (קריינות הוא עוד אחד, אם תהיתם, והוא הגרוע שבהם), משום שהם לרוב (אבל לא תמיד), פתרונות זולים, היגדיים ועצלניים מדי.
יש כשלושה סוגי פלאשבקים שהם מבחינתי לגיטימיים: פלאשבקים לאירועים שקרו כרונולוגית לפני תחילת הסדרה (תקף רק לגבי טלוויזיה או סדרות קולנועיות), זגזוג עקבי בין שני או שלושה מרחבי זמן, או פלאשים המופרדים מהעלילה ולא חושפים בדיעבד מניעים למהלכים מרכזיים בה או פערי מידע אקוטיים שהוסתרו מהקהל עד כה באופן שקרי ובלתי אלגנטי.
אז למרות אינסטינקט לגלגל עיניים, שני הפלאשים עבדו לי טוב. כי לא משנה כמה דרמטי הוא סיפור הרקע של גאס, הוא לא משנה שום דבר בעלילה, רק בתפישתנו והבנתנו את האיש (לעזאזל, אפילו לא מגלים לנו מי ביצע את השיחה להאנק ב-3.7!). ולעזאזל, איזה פלאשבק קיבלנו, ברבע שעה שכולה ספרדית וכתוביות…

אנו מובאים דרך מכונת זמן היישר אל שנות ה-80', לתקופה שבה גאס הצעיר כיכב בסיקוול ל-"פני צלקת" של בראיין דה פלמה.
גאס הצעיר, חתימת אפרו לראשו, ומקס, שותפו העסקי, לחוצים. הם עומדים לפגוש בראש הקרטל המקסיקני לפגישת עבודה. "בטח בתוכנית שלך, היא תוכנית טובה" מנסה מקס להרגיע את ידידו, אך ללא הועיל.
בזמן שהם מחכים לבוס הגדול שיופיע, הקטור סלמקה מגיח על שתי רגליו ומשתין אל הבריכה. "זה בסדר, הם אהבו מה שראו" הוא מפטיר לאור הביקורת ומחווה לעבר מקס וגאס. כן, גם בלי פעמון, טיו סלמקה הוא גבר בעל קלאסה וקסם אישי רב.

מראשית הדרך, הגדיר וינס גיליגאן את "שובר שורות" כסיפור הפיכתו של המורה מר. צ'יפס לפני צלקת, והנה, פעם ראשונה יש לנו מחווה ישירה. סטיבן באוור, הוא מאני ב-פ"צ, מגיח כדי לשחק את דון אלדיו, ראש הקרטל המקסיקני (אגב, גם מארק מארגוליס, הוא טיו סלמקה, שיחק בסרט ההוא). לאחר מונולוג קולינרי מרטיט המתאר את העופות הפיקנטיים העסיסיים של לוס פויוס הרמנוס, שגרמו אפילו לצמחונית כמוני לרייר משל הייתי דוד קרטל מוכה שבץ, דון אלדיו מתפנה לדבר עסקים.
במהלך עסקי בלתי קונבנציונלי, גאס מסדר לו ולשותפו את הפגישה עם מי שהם מקווים שיהיו דרכם אל מרכז עולם הסמים של מקסיקו. אבל ההימור כושל, המהלך נתפס כעלבון, ההצעה לעבור למת' לא נראית קוסמת ומקס נורה בראשו ע"י הקטור תוך כדי שהוא מתחנן שיחוסו על חייו של גאס.

בחזרה בהווה, גאס מודיע להקטור שהיום הוא לא היום שזה הולך לקרות, טופח על שכמו ויוצא, ומארק מרגוליס משתמש בטכניקת המשחק הקלאסית של ריור הבעתי להמחשת מצוקתו הנפשית של איש הפעמונים.
למה התכוון גאס? היום שבו ישים קץ לחייו של הקטור? יגאל אותו מיסוריו? היום שבו תאוות הנקמה של גאס תבוא על סיפוקה? האם אי פעם נדע את התשובה?
וכך מסתיים לו הפרק מורט העצבים הזה שלא קידם ולו במעט את עלילת העונה והעימות המתקרב מול הקרטל (אוקיי, אולי דווקא כן ולא כל כך במעט – וולט גילה שג'סי משקר לו, והחקירה של האנק הפכה לעצמאית). התוצאה היא יצירה חד פעמית, מרשימה, מענגת, סוחפת, מטלטלת ומה שמכונה Game-Changer. בין אם אתם אוהבים את מבנה העונה ומרוצים ממה שהיוצרים עשו ובין אם לאו, אין ספק שהם יודעים לנגן על רגשותינו כמו כינור.
כשהם רוצים שנעודד את האנק, כשהם רוצים שנבכה עם ג'סי, וכשהם רוצים שנתהפך על גאס, וכך, גם כשהם ירצו שנזדהה עם וולט… אם ירצו, נעשה כמצווה עלינו.

ובואו נחזור לרגע לכותרת. Hermanos, אחים בספרדית, הוא כמובן נגזרת משם העסק של פרינג, אותו עסק שיזם ופתח יחד עם מקס. מזללת עופות שהיא חזית לבישול מתאמפתמינים. אבל מקס וגאס אינם אחים, הם שותפים קרובים מאוד זה לזה והם רק זוג אחד בפרק משופע בשותפים.
הקטור ודון אלדיו – בני אותה משפחה שעובדים זה עם זה והם כנראה אחים. ואם הקטור הוא הטיו (הדוד) של טוקו, הרי שדון אלדיו הוא האבא שלו. זה מסביר מדוע באוור משחק אותו כל כך דומה לאיך שהדמות בכיכובו של ריימונד קרוז הייתה מתנהגת, לו לא הייתה מפוצצת בסמים.
האנק ו-וולט – brothers in law. האנק מגייס את גיסו להיות הפרטנר שלו, שכן גומז לא היה רוצה כל קשר לחקירה הלא רשמית. ו-וולט בתורו מגן על האנק מול גאס.
וולט וג'סי – פעם שותפים בלתי ניתנים להפרדה ומשפחה חורגת, היום נודע לוולט שג'סי בוגד בו?
וולט וגאס – בעבר תאומים של הערכה הדדית ושיקוף זה של זה כשני צדדיו הקרחים של מטבע. והיום? טעות מצערת.
גאס וג'סי – נאמנותו של ג'סי בלתי ידועה בשלב זה, והוא בדיוק שוקל לשדרג דמות אב. וגאס, מסתמן, אוהב ללהק בני טיפוחים צעירים.
ולבסוף, מקס וגאס – שותפים עם הטבות? הרי תגובתם לסכנה בה היו מצויים הייתה אמוציונלית באופן מפתיע, וכך גם תגובתו של גאס לרצח, שזינק לתקוף את הקטור ללא פחד ואז בכה כילד. שלא לדבר על הקדשת כל חייו, כך נדמה, לנקמה. כל זה רומז לכך שגאס ומקס היו מאהבים. "גאס הוא מי שעשה אותי הגבר שאני היום" (טיהי, אמרת עשה אותי), ואם זה כך, זה רק הופך את הכול לטראגי עוד יותר.

והסוף הטראגי לא מגיע בהפתעה. השוט המדמם בתחילת הפרק היה רמז מטרים. המלגה לכימיה שגאס הקדיש לחברו מקסימיליו שנפל בטרם עת, היה עוד אחד. אבל תחושת האימה המורגשת באוויר והתדהמה והכאב של גאס, מי שאנו מורגלים בפניו החתומות, היו כל כך חדים, מוחלטים ועמוקים שאנחנו לא יכולים שלא להזדעזע עד עמקי נשמתנו מהרצח ולבנו נשבר.

פניו הרבות של גאס פרינג

ג'יאנקרלו אספוזיטו נותן בפרק הופעה מגוונת, מצמררת, ניואנסית וחומצת לב וכאשר גאס מתייפח לצד חברו הרצוח ונאלץ חסר אונים לצפות בו מדמם אל הבריכה (You did this to him!) גם אנחנו גומרים בלבנו לנקום בקרטל.
ופה מגיע המהלך הבאמת מפתיע של הפרק. פתאום גאס חוזר להיות בצד "שלנו", אל מול הקרטל, המסומנים כרוע המוחלט. הקרטל מקדשת קשרי דם בלבד, Familia es todo, ומי שהם רודפים עד חורמה הן משפחות אלטרנטיביות. גאס ומקס, גם אם אינם מאהבים, הרי שחברות הנפש שלהם מתקבלת בבוז מוחלט, וכך גם וולט וג'סי, עם יחסי האב ובן התמוהים שלהם (להזכיר למתגעגעים – טוקו כל הזמן התייחס אל ג'סי כאל הכלבה של וולטר, באופן מיני מובהק). זוהי דרכו של הקרטל, להתייחס לכל רגש שאינו במסגרת לויאליות משפחתית כאל (מה שהם רואים כ)סטייה.

כמו ב"פני צלקת", גם כאן אחד הרגעים המכוננים במי שהגאס עתיד להפוך הוא הרגע בו נאלץ לצפות בחבר יקר נרצח אל מול עינייו. לדברים האלה יש נטייה להשפיע עליך לרעה, מסתבר. באותו רגע, זה ברור לנו, גאס נדר לעצמו למרר את חיי הקרטל, לעולם לא לאבד שליטה ולא להיכנע לרגש.
זה הרגע שהפך את גאס לאיש שהוא היום (Who is Gus Fring?), ולאיש שוולט חושב שהוא אך, כפי שהפרק רומז, האיש שבהחלט איננו.
האם הרגע המכונן של וולט עוד לפניו? או כבר מאחוריו? האם וולט אי פעם יוכל להיות כמו גאס?

אז נכון, רוב המסתוריות של גאס התפוגגה. אבל לטעמי היא נעלמה בדיוק בזמן ופינתה את מקומה אל פיתוח דמות ודינמיקות הרבה יותר מעניינות, והעלתה המון שאלות חדשות.
האם זו הסיבה שגאס בתחילה הזדהה כל כך עם וולט והיה מרותק ממנו – כי הוא שילוב בין מקס וגאס? האם זו הסיבה שבגלל הרעיון של 99% טוהר היה כזה שבלתי ניתן לעמוד בפניו? והאם זה מה שגאס רואה היום בפינקמן? את מקס? את עצמו? קצת משניהם?
מקס היה בן טיפוחיו (הצעיר, היפה, השברירי) של גאס, כמו ג'סי, אבל מקס גם היה הכימאי הגאון בשותפות, כמו וולט, כמו גייל.
גאס היה החצוף, הבטוח בעצמו, כמו וולט, אך גם נאמן באופן טוטאלי ומוכן למות בשביל הפרטנר שלו, כמו ג'סי. האם זו אותה נאמנות שהוא חומד להסית?
אבל רגע, אולי אנחנו פשוט שוכחים פרט חשוב אחד. האיש הנאיבי למדי שהיה שם וראה את חברו נרצח לנגד עינייו, איננו עוד. גאס של היום נשבע לא לתת לרגש להשתלט עליו והמשחק שהוא משחק הוא שכלתני על אף הנקמנות שעומדת בבסיסו, והוא יקריב את מר. ווייט ואת פינקמן מבלי למצמץ.
שובר שורות אולי גרמה לנו בעורמה להבין ללבו של מר. פרינג פתאום, אבל הוא עדיין חרא של בנאדם.
עוד בצ'ילה הוא היה חרא של בנאדם.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח וציונים לגנאי
* אני בעד שג'יאנקרלו אספוזיטו (וג'ונתן בנקס) יגיש מועמדות לאמי על תפקיד אורח, ודין נוריס ואהרון פול יתחרו זה בזה בקטגוריית שחקן המשנה. באסה, אבל זה מה יש.
אם אהרון פול, השחקן הראשי, צריך להתמודד בקטגוריה נחותה לו, אספוזיטו צריך להתקפל (אם זה אפשרי לפי ספר החוקים). היי, זה מה שג'ון לית'גו עשה וזה עבד לו מצוין ב"דקסטר" (והיה לדמותו הרבה, הרבה יותר זמן מסך מאשר לגאס העונה). אחרת, יש סיכוי שאספוזיטו (הבוגר, המכובד) יגנוב לפול את האמי, ועם כל התרשמותי העזה מהמשחק שלו הפרק, פול הוא עדיין המוקד האמוציונלי, עם התהליך הפסיכולוגי העמוק יותר, ומי שמחזיק את העונה על כתפיו הצפלוניות ולכן ראוי הרבה יותר לפרס. הגם שמה שבשטח יקרה זה שהקולות בין אספוזיטו, פול ונוריס יתפצלו ושלושתם יפסידו לפיטר דינקלג'.

* מדוע לא רצח הקרטל את גאס? מי הוא היה בצ'ילה, או שמא – למי הוא מקורב?

* ידיים. המון קלוז אפים של ידיים. ידיים על פעמון, ידיים על ברכיים, ידיים רועדות. כאילו, באלו הידיים? יד תחת יד? או שמא זה Mano a mano?
כדי לסמן את מלחמת התרנגולים של גוסטבו והקטור, נקמה שמותירה את ידיהם של כולם מגואלות בדם.

* כמה מושקעת היא נקמתו של גאס וכמה מחויב הוא לחזון המעבדה של מקס? מלגות הכימיה וטיפוחו של גייל ערכו עשרות שנים! לא פלא שהוא פרש סופית ממועדון המעריצים של וולט אחרי הרצח של בטיקר.

* שמעתי כמה אנשים מזלזלים ביכולות הבילוש של האנק וקוראים לו עיוור על שאינו חושד בוולט. ואני אומרת, פחחח.
ראשית, מי שטוענים זאת צופים בסדרה, אז הדדוקציה שלהם שוולט הוא הייזנברג היא טיפה פחות ממרשימה. ושנית, יש לזכור שהאנק מכיר את וולט לפחות 18 שנה כמורה חיוור וחלשלש לכימיה וכחנון ללא תקנה הנשוי לגיסתו. הוא בכלל לא נמצא לו על הרדאר, ובצדק. מהי שנה לעומת חיים שלמים? ועוד בהקשר של מישהו שהתנהגותו המוזרה נראית תגובה הגיונית למשבר גיל העמידה הכולל מחלה אוטו-אימיונית סופנית. הראיות צריכות להיות יותר מוצקות כדי להתחיל לטפוח לו בפנים.

* לא, ברצינות, החולצה של פינקמן!
מתקפת הנצנצים האלימה!? הכיעור המעוור!? הלוק של ערס בשילוב עם מחליקה על הקרח!? אופנוען מלאכי הגיהינום שהתנגש חזיתית בקיר בלינג!?
OH, GOD, WHAT DOES IT ALL MEAN?!

* אני  בספק אם זה אומר משהו, אבל סול מתוודה על אהבתו לבית הספר בגלל שלושה דברים, כולם מתחילים ב-S.
SeeSaw, Story-Time ו-chasing girls with Sticks.
לא יודעת למה, אבל זה נורא בלט לי. (מחווה ל-ששש? P: )

* גאס לא יודע את זה, אבל מה שהקטור אומר לו בבריכה, הוא שיקוף של מה שג'סי אמר לוולט במאורת הסמים לאחר מות ג'יין. I did this to her
למרות, כמובן, שטכנית ג'סי טועה. וולט עשה את זה. ועדיין, ג'סי נושא על מצפונו את האשמה הזו למות אהובתו השכובה לצדו, כמו גאס.

* I’m sure if you keep digging, you’ll find me.
משפט כזה, שהוא בגדר אתגר והתגרות הוא חשוד. האם גוסטבו פרינג הוא באמת שמו האמיתי? (נכון שמייק אמר שאם הוא לא מוצא אותו בצ'ילה של לפני 89' אז גם האנק לא ימצא, אבל זה עדיין לא אומר שזה שמו, הוא אולי התכוון ל"אם אני לא מוצא גוסטבו פרינג  בצ'ילה לפני 89'…")
ואם לא, האם גאס פרינג האמיתי קבור היכנשהו בצ'ילה, בקבר אחים?
ומאיפה גאס באמת במקור? אלוהים יודע שהספרדית שלו לא מצ'ילה ולא ממקסיקו. ולא מכל ארץ דוברת ספרדית.

* טוב, עד היום הצלחתי להתחמק מלציין זאת, כי זו קצת אמירה פקאצית, אבל אוי ווי זמיר הספרדית של אספוזיטו פשוט מזוויעה. דווקא בפרק הנוכחי זה היה פחות נורא, אבל בפרק שעבר, מול הספרדית המקסיקנית האותנטית של נציג הקרטל, זה היה פשוט בלתי נסבל, האוזניים התקפלו לי לתוך עצמן.
והפרק הזה, גם עם באוור ומרגוליס, בסצינה שהיא 13 דקות של ספרדית רציפה, צופים שהם דובריה מבית בוודאי לא ידעו מה לעשות עם עצמם.

* יאללה, פרק גאס-צנטרי הוא הזדמנות פז לשפוך את הבונוסים הגי'אנקרלו אספוזיטויים שיש לי.
אז הנה תזכורת לכך שאספוזיטו פעם שיחק את Buggin' out בסרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון".

* ומעניין לעניין באותו עניין, לפרק הבא קוראים Bug והמוח משתולל. האם זה מכשיר הציתות של האנק, האם זה ציתות שהושם על ביתו של ג'סי, געגועים לזבוב של וולט או לדמותו האיקונית של אספוזיטו אצל לי?

זהירות, פוסט עתיר ספוילרים.  במקרה של שובר שורות, והאמינו למישהי שאיו לה עמוד שדרה וידעה קצת ממה שהולך לקרות בפרק, ספוילרים אכן הורסים המון מההנאה.
אם עוד לא ראיתם את פרק 4.1, הימנעו מקריאה!

13 חודשים מייסרים היינו צריכים לחכות על מנת לקבל את התשובות לשאלות הבוערות שהעלה ה-Cliff Hanger של סוף העונה השלישית.
בפעם האחרונה שראינו את שני יצרני המת' החביבים עלינו, הם היו שקועים בבוץ עמוק יותר מאי פעם, כשוולט נמצא בסכנת הירצחות במעבדת העל, וג'סי עומד להפוך לרוצח בעל כורחו של חנון חף מפשע (שכל חטאו היה חיבה לשירים אזוטרים ובישול קריסטל מת. חפות היא עיניין יחסי, כמובן).

למען האמת, לפחות מבחינתי, לא היה כאן קליף הנגר במובן המסורתי.
לשבריר שנייה לא שאלתי את עצמי "האם ג'סי הרג את גייל או שמא הוא הסיט את האקדח במכוון ופגע במשהו אחר?"
Breaking Bad היא אינה סדרה שחוזרת בה מצעדים קיצונים. כמו לדמויות שלה, גם לסדרה, אין את הפריבילגיה להתחרט ולהתחיל מחדש. אז התשובה הייתה לדידי חותכת: כן, ג'סי רצח בדם קר את עוזר המעבדה החביב.
אך השוט הסופי (Pun Intended) שלח עשרות אלפים ממעריצי הסדרה חמושים בספקולציות אל שיחות סלון ו/או אינטרנט.
"הוא לא ירה בו, הוא ירה בקומקום!", הוא לא ירה בו, הוא חטף אותו!" ו-"הוא לא הרג אותו, הוא רק פצע".
כביכול מקור הבלבול הייתה תנועת המצלמה בשבריר השנייה האחרונה לפני הייריה: במהלך אומנותי המצלמה זזה כדי לדמות ויזואלית בדיוק את מה שעבר על הצופה – כרגע ג'סי הדומע ירה לא רק בגייל אלא גם בנו הקהל.
אבל רבים מהצופים קראו אותו אחרת. ניתן להאשים את הבימוי בחוסר בהירות, אבל לדעתי הבלבול לא מצוי במבע הטלוויזיוני אלא בא ללמד אותנו משהו על האימפקט שיש לסדרה על צופיה ואת התגובה הרגשית שיש לנו  לג'סי.

ללא מילים

אם הייתה איזושהי נחמה פעוטה שניתנה לנו בשלוש שנים שעקבנו אחר תהליך ההתדרדרות המוסרי והמייסר של וולט, זו הייתה הידיעה שג'סי נותר, בנפשו, די תמים. על כל החבטות הפיזיות והנפשיות שעברו על פינקמן, ההיאחזות שלו, על אף ניסיונותיו שלו עצמו להתחשל ולהתקשח, בעמדה מוסרית ובקוד הומני אפשרו לנו למצוא בסדרה דמות מרכזית שאפשר בלב פחות או יותר שלם עדיין לעודד.
אנחנו יכולים לראות את וולט עובר פסים אדומים, כל עוד פינקמן נותר איתן מאחוריהם.
ואז הגיעה הסצינה הסופית של העונה הקודמת, פרק אחד בלבד לאחר שוולט – מאותם סיבות כמו שלנו ממש – מציל את ג'סי מלהפוך לרוצח, והפכה את הקערה על פיה.
אותו בחור שבפרק (Peekabo 2.6) לא יכל להביא את עצמו להרוג חיפושית (בקריצה ויזואלית ישירה למינוח *Can’t hurt a fly), הוא כעת הרוצח המתקדם יותר מבין השניים ב"היררכיית הרשע". זה שהרג לא מהגנה עצמית אלא מחישובים קרים.
המחשבה כה שוברת לב-עד-בלתי-נסבלת ותגובת הצופים הייתה כה רגשית עד שאפילו גיא, חברי הבלובר היקר, חשש להשתפנות מצד היוצרים.
אבל לא. הפרק הראשון ממשיך בדיוק איפה שהוא צריך להמשיך, עם ג'סי שצריך להתמודד עם המשמעות של מעשיו. וכקריצה, היוצרים מתייחסים לאותן ספוקלציות של הקהל בנגיעות של הומור מרושע. הכדור נורה הישר לתוך עינו של גייל (קרי, של הצופה) והמשיך וננעץ בקומקום. Wink wink.

וכך, העונה הרביעית נפתחת ונכנסת ישר לעיניינים, בהמשך ישיר לנקודה בה עזבנו, בלי דילוגים בזמן או קיצורי דרך. זהו הסגנון שגיבשה לעצמה שובר שורות במהלך שלוש עונותיה, היא לא עושה לאף אחד הנחות, לא כל שכן לעצמה, והיא לוקחת אותנו שלב אחר שלב ונותנת לדמויות, לדינמיקה ולסיטואציה לייצר את הדרמה…
אם יש משהו שיוצריה של "שובר שורות" אוהבים לעשות זה להנגיד בין היומיומי למפלצתי, ולזגזג בין הסתמי למורט עצבים. הם מתעכבים ומראים לנו מה עובר על סקיילר, מארי והאנק ביומם, בזמן שוולט וג'סי מוחזקים במעבדת העל, מחכים שעות לגאס שיגיע ומוכנים, מי יותר(וולט), מי פחות (ג'סי) להילחם על חייהם.

היוצרים כה נחושים בדרכם שהם לוקחים את הזמן שלהם ומונעים מאיתנו הצופים את מה שאנחנו הכי להוטים לדעת, וזה רק מעביר אותנו על דעתנו עוד יותר.

אבל ההתעכבות הזו היא נהדרת בעיניי. חשיפת התגובה האנושית והמתבקשת של סקיילר היא בגדר חובת אמינות. סקיילר ווייט מתחילה לקבל תחילתו של מושג לגבי מה עושה בעלה, ותפקידה המרכזי בפרק הפתיחה גם מלמד כנראה על התפקיד שתגלם העונה. היא כבר לא האישה שבחוץ, ונחישותה ויכולת החשיבה המהירה שלה תחת לחץ ממשיכות לצייר אותה כדמות יותר מגניבה ומרמזות שהיא מתאימה בול לתחום ההתמחות החדש שבחרה.
גם ההתחרפנות של סול, ותיאור מצבו העגום של האנק (התגעגענו!) מדויקים להפליא, והם מרחיקים אותנו מהאקשן או האקשן-בהמתנה לפרקי זמן שלא מספיקים להעיק.

מבחינתי, פרק הפתיחה הוא מלאכת מחשבת בבניית מתח ושיעור בדחיית סיפוקים. שום דבר בטלוויזיה לא נראה, נשמע ומרגיש ככה ואין דרך אחרת לכנות את יוצריה מלבד חתיכת חצופים.
בשלב זה של חייה, Breaking Bad בטוחה בעצמה ובכל אספקט ואספקט בה והיא משתמשת בכל משאביה עד תום.
היוצרים יודעים שהם יכולים לתת לשניים מהשחקנים המרכזים ביותר בסיפור לא להוציא מילה אחת מהפה במשך 90% מהפרק, ושאלה עדיין ינפיקו הופעות שיזכו אותם, על סמך הפרק הבודד, במועמדות לאמי.

כנגד הטוקאטיביות המוגזמת של וולטר, שאחראי אולי לרובו של כלל הטקסט הנאמר בפרק (ועיקר דבריו משפטים היסטרים, אימפוטנטים ונלעגים), ניצבים גאס פרינג וג'סי פינקמן, וכל אחד מהם מביא את החיקוי שלו של הארפו מרקס,
ג'יאנקרלו אספוזיטו מצמרר כגאס, המשתמש בשקט כדי להפחיד עד העצם. פושט בגדים, לובש אותם, חג סביב טרפו, מלכלכך את ידיו, לוקח את הזמן לנקות חרש את עצמו מדם. לעומתו, האילמות של ג'סי נובעת מהלם ומניתוק רגשי, והבהייה בחלל מנוקדות בתגובות קטנטנות (כמו מבט פה, וניגוב הדמעה מזווית הפריים באאוט אוף פוקוס שם). אם יש משהו נוסף שיוצרי הסדרה גילו מסצינת הסיום של העונה הקודמת, זה שאהרון פול, מלך מלכי המונולוגים של עונה 3, מדהים ושובר לב באותה מידה גם כשהוא שותק.

ואז מגיע ה-רגע של הפרק. גאס, ממבחר סיבות – העובדה שויקטור נראה בזירת הפשע בראשן, אבל גם על שום 99% אחוזי טוהר והרצון ללמד את עובדיו היותר מרדנים לקח – מראה לוולט וג'סי את הסיבה שהוא מספר אחד. שדיבורים זה יופי, אבל כרגע מעשים זה יותר.
וולט מתקשה לשמור על פסאדה ולא להקיא, כי אם יש משהו שמר ווייט לא אוהב זה איבוד שליטה, בטח שלא כזה כל כך גורף, מצמית ומשפיל, אבל ג'סי מזדקר בכסאו. המסר הועבר אליו חד וחלק כסכין יפנית כנגד צווארו של עובד מסור.

וזה מתבטא, כמובן, בארוחת הבוקר שלו בדיינר. התיאבון חזר אליו כסימן בוטה שהצליח לנתק את עצמו מרגשותיו לגמרי. ופול חומץ את הלב ומהפך את הבטן בדיאלוג הממשי הראשון להפרק, כשהוא אומר, עיניו עדיין אדומות וטרוטות, עם חיוך על שפתיו. "'The page that says 'If I can’t kill you, you’ll sure as shit wish you were dead.”
ו-וולט יושב מולו המום ומתחיל להבין שהוא כנראה איבד אותו לעד והג'סי של החיפושית והילדים הג'ינג'ים איננו עוד.

לבסוף, קרדיט למשהו שלא מקבל די שבחים בסדרה הזו. עבודת התפאורה, מהלוקיישנים, התלבושות ועד הפרופס היא מופלאה.
ברצינות, איזו מדהימה היא מעבדת העל! ה-superlab היא עוד דמות אקטיבית ומזרה אימה בסיפור, עם הצבעוניות הכחולה-כסופה-קרה מחד והאדומה-מדממת מאידך, ועם אסופת הרעשים התמידית של מכשירים מתחמממים ומדרגות ברזל חורקים.
אל הסטים חוברים גם הצילום והתאורה שרק מחדדים את הדיכוטומיה בין שמיה הפתוחים, הכחולים והחופשיים של אלבקרקי, לבין המעבדה החשוכה, הסוגרת ודמויית המוזוליאום.
ולבסוף, מצטרפים גם המלבישים ואנשי אביזרי הבמה שמוודאים כי התסריט יבוצע בשלמות חסרת פשרות.
מאז ומעולם "שובר שורות" נהנתה לקחת עצמים קזו'אלים, ובמה שויקטור (זהירות: אירוניה!) שקלובסקי כינה "הזרה", להפוך אותם למעוררי פלצות. פעמון קבלה, מנעול אופניים, דובי ורוד, צב.
גם כאן, חליפת מעבדה כתומה ועצם ביתי נפוץ כסכין יפנית משחקים כלי פוליטי להנחלת פחד עמוק.

פתיחת העונה החדשה של שובר שורות מספקת לנו את כל מה שביקשנו, אבל בהתאם לסגנונה הכל כך שובר שורות-י, ובדומה לוולט ההולך ברחוב כשהוא חי אבל מנוער יותר ממרטיני בידו של ג'יימס בונד, זה ממש לא בכיוון שחשבנו.
וזוהי רק ההתחלה-לה-לה.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות
* אז מה קורה עכשיו? נכון לרגע זה לג'סי לא אכפת מכלום, אבל מה וולט יתכנן? ניסיון השתלטות? שיתוף פעולה עם הקרטל? המאפייה הרוסית של אלבקרקי?

* סצינת הרצח הייתה במקור ארוכה וגראפית יותר, אבל לאחר שבהקרנת הבכורה הבת של קרנסטון התעלפה, AMC ערכו את הסצינה מחדש. אני מתבאסת על ה-3 שניות שנחתכו ממנה. ממש בא לי עליהן.

* אם ג'סי הוא זה ש"לא יכל להרוג זבוב" ב-2.6, והוא זה שהורג את הזבוב ב-3.10, ואם יוצאים מנקודת ההנחה האלגורית שוולט הוא הזבוב – האם הריגת הזבוב היא רמז מטרים שסופו של ג'סי להרוג את וולט?
בהחלט יתכן. אלא שלא נראה לי שהיוצרים עצמם יודעים את התשובה בינתים. יהיה מעניין לגלות, עוד שנתיים לערך.

* שלא ישתמע מחיסור האזכור בפוסט לעיל, שקרנסטון הוא פחות מנפלא בפרק הזה. אבל מכל מנעד הרגשות שהפגין (הניסיון להישמע בשליטה מול מייק, ההתחנחנות הפסבדו-רציונלית מול גאס, הדיבור העדין והמודאג אל ג'סי), אני הכי       אהבתי את התגובה האילמת שלו מול מייק כשויקטור מביא את ג'סי. חפשו את חצי השנייה הזו, תחלופת הדברים הזו מתקתקת בלי מילה אחת.

* צל"ש מיוחד מגיע לבדיחה עם הבילד אפ אולי הארוך בהיטוריה של הטלוויזיה. מייק על החומצה תוהה "אתם בטוחים שזה יעבוד?" ופינקמן עונה, בשורה הראשונה שלו לפרק, "סמוך עלינו". מבט מוולט. ביט. איזו קומיות מנוולת!

* וולט וג'סי קונים לעצמם חליפות נקיות וזהות של מכנסיים לבנים, סניקרס אדומות וחולצות חומות עם ציור קני רוג'רס. מעשה לא ברור, מחוונת קטנטונת אולי ל"ספרות זולה", ובדיחה מתוקה להפליא.

* אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני חשתי שבסצינת הרצח, ג'סי וגאס חולקים שם רגע. אני לא אתפלא אם גאס ינסה להפוך את ג'סי לויקטור הבא ואם ג'סי יחליף דמות אבהית אחת בשניה.

* האנק המסכן אוסף אבנים… אה, סליחה, אבני קריסטל. היש משהו מעורר רחמים יותר? אה, כן, סיר לילה והיד התלויה.

* רגע, קריסטלים? באמת? טוב, תכף הוא יוכל לחדש עיניין בקריסטלים האמיתיים עם התיק שנמצא בזירת הרצח.

* לשיר היפהפה בסוף הפרק קוראים Truth של (Alexander (featuring the RZA , וניתן להוריד אותו כאן:
http://soundowl.com/track/188g/alexander-truth-feat-the-rza