ארכיון הרשומות עם התג "דין נוריס"

זהירות, ספוילרים לפניכם!

jesse-happy
It's Walt Season, bitch!

מחשבה ראשונה: אימאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!
אבל רגע, לנשום עמוק, פרה פרה וגו…

Blue Meanie

Are you Bluish? You don't look Bluish!

אין כמו להתחיל פרק פסיכוטי במנה הגונה של קריפי.
במיטב המסורת של העונה, אנחנו מקבלים עוד פתיח עם המשפחה הניאו נאצית האהובה על כולם. בסצינה כישורי הבישול של מת' דיימון עומדים למבחן, ועומדים בו יפה. 76%!
עכשיו גם ניתן לומר בפה מלא, מר. ווייט הוא מורה טוב, אלה התלמידים חסרי המוטיבציה בתיכון שמחורבנים.
אממה? הקריסטל לא כחול וזה לא יעבור. זה כמו שקוקה קולה תתחיל פתאום לשווק עצמה בפחיות ירוקות!
ולידיה, היא כולה בעיניין של כחול, כפי שמעידה החליפה הכחולה שלה.
זהו סט אפ נאה למידת חשיבותו של וולט לתהליך ההתעשרות של הדוד ג'ק ומשפחתו.
אבל כאילו לא די בכך, אנחנו עדים גם לקראש המקריפ של טוד (שנראה, בהנגדה מוחצת, כמו ילדון תמים מאי פעם בפרק הזה) בלידיה, קומפלט עם כניסה למרחב האישי, ליטוף כתמי שפתון על ספלים (Jane, anyone?), הצמדת השפתיים ולגימה (ממש כמו נשיקה אמיתית, בעעעע).

tumblr_msu8ecGed31r86qtto1_1280-550x306

Hey Todd, Pinkman called to say STOP COPYING MY OBSESSIONS!

ואז, אפרופו הקראשים של טוד, הנייד שלו מצלצל ברינגטון גאוני ובלתי סביר (שטוד כנראה מצא בגוגל תחת "רינגטון + Science"), ואנו עדים לשיחה המלאה עם מר. ווייט מהפרק שעבר.
השיחה מבהירה, למי שתהו בסופו של הפרק שעבר, שוולט מזמין חיסול, לא ביקור, לג'סי. ועושה זאת ללא כל ניסיון הסתרה.

להבדיל מהפרק שקדם לו, טו'האחילי הוא פרק סופר-פרקטי ודופר-לינארי העוקב,  שלב מוביל לשלב, בניסיונות ההתקלה ההדדיים של שתי הקבוצות.

להבדיל מבפרק הקודם, האנק וג'סי נראים כעת כשותפים ולא כשוטר הכופה עבודה על העצור שלו. האנק אפילו קורא לו Kid, סמן קבוע בסדרה לשינוי היחס כלפי ג'סי (כמודגם בעונה הרביעית ע"י מייק שעבר מ"הנרקומן ההוא" לשימוש במונח הזה), המלמד על מידה של חיבה ועל התייחסות לג'סי במונחים של מישהו תמים במידה וכזה שיש לו איזה סיכוי לעתיד.
וכמובן שג'סי העדין, עדיין, כמעט מקיא מהמראה של המוח המרוח על הרצפה.
גם היול הוא סוג של ילד מגודל, וגם הוא נאיבי להחריד ועל כן הוא קונה את הסיפור שהאנק וגומי מוכרים לו

tumblr_msu8826vPa1rrsduno1_1280-550x317

With this sort of lighting, what can possibly go wrong?!

במחנה The WHITE Supremacist  (ראיתם מה עשיתי כאן?!), וולט דן בחיסולו של הבן המאומץ בקווים כלליים בלבד.
חשוב לו, לטהור הלב, שאיש לא ייקרא לפינקמן בשמות. הוא לא עכברוש מלשן, לעזאזל, הוא כלב מוכה כלבת!!
מגיע לו, לבן המשפחה היקר, ביקור מכובד לוטרינר ושינה מתוקה.  רק שהנאצים השובבים האלה לא רוצים ירוקים, הם רוצים כחול.
"אל תתקמצן על משפחה" מזכיר הדוד ג'ק לוולט, ו-וולט נענה בלית ברירה.
"אתה רואה מה זה, ג'סי, אבא אוהב אותך עד כדי כך שהוא מוכן לחזור לביזנס שהוא פרש ממנו ונשבע לא לשוב רק כדי לממן את הרצח שלך! רק תן לי שנייה להשתמש שוב בילד ההוא. פעם שעברה זה עבד מעולה…."

וכך עוברת העלילה אל ברוק הקטן ואנדריאה (שניהם נראים בריאים ומאושרים). ידענו שזה מגיע ברגע שוולט הצהיר שהוא יודע איך לפתות את ג'סי החוצה ואכן, ללא בושה, זה הגיע. לאחר המעשה הוא שב ומזכיר לנאצים שיעשו עבודה נקייה וירצחו את ג'סי הרחק משם כדי לא לעשות טראומה לאישה ולילד, הו ההומאניות!

אבל הסצינה הקטנה הזו מבוטלת בהינד עפעף של האנק שחוסם את ההודעה שאנדריאה משאירה לג'סי בנחירת בוז. Nice try, asshole.
יש משהו מאוד מספק ומבדח באיפוס המיידי והמוחלט של הניסיון הפתטי של וולט, אך יש כאן משהו מטריד. ניחא שהוא לא טורח לעדכן את ג'סי, אבל האנק לא מכיר את וולט עד כדי כך טוב, מבחינתו הוא הרי פסיכופת רצחני, והוא עדיין לא שולח שוטרים שיכתרו את ביתה של אנדריאה לשם ביטחון במידה ו-וולט התכוון להרע להם? הרצון שלו בנקמה עדיין מעוור.

בשטיפת המכוניות מתגלה לנו כי סקיילר ו-וולט מתבצרים בה לשם ביטחון ילדיהם. פלינט אולי לא מרוצה מכך, אבל יש משהו מאוד חמוד בסשן ההתלמדות שאימו מעבירה אותו ברזי מקצוע ה-A1 וחיזוק המותג. כה חמוד, למעשה, שהיא מזכירה לוולט את סשני ההתלמדות עם בנו המאומץ, ולבו נצבט.
לא נורא, עוד שנייה יעבור לו.
סול הלבוש בוורוד מאיים פוקד את המקום (וג'וניור הופך לפאנבוי). "היול נעלם" הוא מודיע לוולט וזורע בלי יודעין את הזרעים האחרונים הנחוצים לפריחת הפאניקה של הייזנברג…

tumblr_msui5bZvC81s3vfuto2_1280-550x307

אני חש מעט כלוא…

הצלחת מבצע העוקץ של קבוצת ה-Ungrateful DEA נשענת כמעט כולה על הנחה אחת:  וולט לא יודע שהאנק וג'סי חברו.
והרי מבלי לחבור להאנק אין לג'סי איך לארגן את המזימה הזו. אין לו כסף, כי כולו הוחרם, אין לו את תחכום או האפשרות לארגן איתור על רכב או לקנות חבית, הוא בודד במערכה וזה לא מבצע שמרימים לבד כשחצי עולם מחפש אותך.
ברור שוולט שכר רק רכב לאחר שוידא שאין לו ג'יפיאס, אבל באותו רגע שהילד שלח לו תמונה שמבחינתו אין לו כלים לזייף ונקב במספרי חביות ושמות של חברות השכרה  שאין לו דרך לדעת בלי לחקור את היול הנעלם, הידע הזה פורח מהחלון ומתחלף בספק נוראי ומשם הישר אל הלם מוחלט.
כי וולט בכלל לא ידע שהוא בעמדת נחיתות, הוא חשב שהכול שוב בשליטתו המלאה, וכאשר ג'סי הבטוח בעצמו מתקשר אליו, הוא פשוט מאבד את זה.
בום, זום לפנים והוא כבר רץ החוצה.

למעשה, וולט, לא רק שאינו יודע, הוא אפילו לא טיפ-טיפה חושד. מבחינתו, הוא נטרל את האנק עם הוידוי וג'סי? ג'סי כועס, אבל הוא לא ילשין.
כי וולט, הדביל הדלוזי, מצוי באיזה עולם דמיוני שברא בראשו, בו הכול פה משחק של חתול ועכבר, זאב ערבות ו-Roadrunner. הוא טועה לחשוב שקיים כאן, בינו לבין פינקמן,  איזה קוד של כבוד בין גנבים. כאילו ג'סי משחק איתו שח, על כסף, ולא מערב הורים כשאחד הצדדים מרמה. ולדידו, המחשבה שג'סי יבגוד בהיסטוריה הרומנטית המשותפת שלהם נדמית חמורה יותר מכל דבר אחר בעולם. יותר מהרעלת ילדים, או מהזמנת חיסולים, שהוא אינו מעלה אותה על דעתו בכלל.

נכון, יש משהו מעט קל מדי, אולי אפילו זול, בשיחה המתריסה והמפלילה בין ג'סי לוולט ברכב. אבל יש בזה גם משהו מאוד מאוד נכון.
הזמן לשיחה פנים מול פנים עבר, והשניים האלה צריכים את החוצץ, את המרחק הטכני, שיאפשר להם לדבר בכנות ולהוריד את המסכות והכפפות מבלי ליפול לסערת רגשות לא קוהרנטית ולאלימות פיזית. ג'סי לא יכול להפעיל מניפולציה כזו על וולט, או להיות כה רהוט ומחושב בהאשמותיו פנים מול פנים, ולעולם לא היה מסוגל לקרוא למר.ווייט וולט בפניו. הוא עוד לא שם. כשם שוולט לא יכול להגיד לג'סי בחיים שהוא רצח בשבילו ולתת את הוידוי בעל הסאבטקסט המעודן: אני אוהב אותך, יא אידיוט!
זה לא היה קורה אחרת.
וכמובן, שוב ושוב הסדרה מראה לנו שג'סי הוא נקודת התורפה של וולט. הוא מה שגורם לו לנקוט באמצעים חסרים, הוא מה שגורם לו לעשות טעויות מרות.

Roadrunner-WileEוכך, וולט הנסער מגיע אל המקום הסודי שלו וההבנה נוחתת עליו כמו סדן.
Yo, Mr. White, you've just been SCHOOLED!
ועוד על ידי התלמיד שלך לשעבר. אאוץ'.

נכונותו לזמן את הדוד ג'ק וחבורתו כדי לחסל את ג'סי מתיישבת יפה עם המחשבה שג'סי עושה לו אמבוש ובכוונתו לחסל אותו, כך שלזמן חיל פרשים רק יהפוך את זה לקרב הוגן.
אך כאשר וולט רואה את גומי והאנק יוצאים מהרכב האמת מתחוורת והוא לא יכול להעמיד פנים יותר שמדובר בהגנה עצמית. הוא לא מסוגל להמשיך עם זה וזהו רגע צובט במיוחד כשאנחנו רואים משהו שלא חשבנו שנראה לעולם – וולט בוחר להיכנע.

רגע, אז למה ג'סי כן והאנק לא? לא כי ג'סי הוא לא משפחה אמיתית והאנק כן, וולט קרוב הרבה יותר לג'סי מלהאנק, אלא כי מותו של האנק יפורר את משפחתו ויביא הרס מיידי וגורף לחייו, הרבה יותר ממותו של הנרקומן הבודד. מה גם שוולט כנראה לא יעמוד במספר הכפול. לרצוח את ג'סי בהומאניות, ללא פחד, זה לא כמו לאבד את שניהם, באלימות גלויה. הו לא, בזאת קוד המוסר שבנה לעצמו לא יעמוד.
הוא מבטל את מבצע ברברוסה, יוצא בידיים מורמות ונותן גם להאנק וגם לג'סי כמה רגעים אורגזמטיים במיוחד.
ולמרות שידענו שג'ק יגיע, לא יכולנו שלא להתפעל ולהזדעזע מהרגע הדרמטי. וולטר ווייט הובס. וולטר ווייט נעצר.

Bitch & Cassidy didn't end quite like that...

Bitch & Cassidy didn't end quite like that…

אך גם כאשר הוא עצור, הוא גאוותן, אילם ומתריס (מתעל את גאס, רק בגרסה התבוסתנית). וכאשר האנק מקריא לו את זכויותיו הוא מונע ממנו את הסיפוק המלא כשעיניו נעוצות בפינקמן.
הוא לא מאמין לגודל הבגידה, כי בזמן שוולט חשב לעצמו האין זה סימבולי, שקברתי את הכסף איפה שהכול התחיל בינינו, ג'סי?
תלמידו לא שם בכלל. הטראומות וההבנה המפוכחת מחקו כל געגוע או סנטימנט. וג'סי לא משחק משחק לשם שעשוע אינטלקטואלי, הוא רוצה להסיר סכנה מהמרחב הציבורי ולשם כך פנייה לסמכות החוק היא לגיטימית. מה אתה קורא לי שטינקר ופחדן, יא דביל? מה אנחנו, בכיתה ג'?
ואיך לעזאזל צועקים "אותך למורה!" אם המורה הוא הבעיה?

יש מי ששנענים להוראות, כמו תלמידיו של וולט – טוד וג'סי, בימיו המחונכים, ויש מי שלא. הדוד ג'ק לא מקבל הוראות מאיש, הוא מחלק אותן.
יש לו השקעה להגן עליה ולא מעניין אותו כמה וולט מוכן להקריב (ועיניין התגים זה רק כדי לגרום להם להוריד נשקים). מעצר של וולט על ידי המשטרה ממילא לא בא בחשבון, אז הם בטח שלא יחכו לשמוע אם וולט בעד או נגד העיניין הזה. כי קודם יורים, אחר כך מקסימום מכריחים את וולט לשתף פעולה בכוח אם צריך.
לך תסמוך על נאצים, מה?
וכך אנחנו מקבלים את העימות האלים שאיש מאיתנו לא רצה. לא התחרפנות מהללת סטייל "פני צלקת", לא בוטץ וקסידי, ואיפה הוא ואיפה סרג'יו ליאונה?אלא מוות מיותר, לא רצוי, מהוראה עקיפה, שגויה ואימפוטנטית של וולט.
ואז הסדרה עושה את המעשה הנבזי מכולם ועוצרת את הקרב לאחר מטחי יריות אבל לפני הפגיעה הראשונה. מה?! ארורה תהיי, ברייקינג!
למה היא עושה את זה (לבד מטעמי קליפ-הנגריות מרגיזה)? אני חושדת שהיא רוצה שנדע שמכאן לא יוצאים. אבל את המוות היא שומרת לפרק שיוקדש כולו לנושא. כי שובר שורות היא לא יצירה שתהלל את הדו קרב באוקיי קוראל, בסופו של יום וסדרה, היא רוצה להתעכב על משמעות המוות והאובדן והשלכותיו של רצח של דמות אהובה, מרכזית, יהיו מהכואבות ביותר.

כי הפרק הבא, חברים וחברות, נקרא אוזימנדיאס, והוא נכתב ע"י מוירה וולי בקט ובוים ע"י ריאן ג'ונסון. זה הצוות שהביא לנו (לי, לי, לי) את זבוב מה שאומר שאני מצפה לפרק רזה באקשן ושמן בכאב איום וחרטה מייסרת.

 Can we have nice things now?

Vince NO

כאמור, אני שונאת לנחש מה קורה בעונה האחרונה, אבל אלה הן המחשבות הבלתי נמנעות שלי.
אתם יכולים לעצור קריאה עכשיו ולחדש אותה אחרי הפרק הבא, בשם הספורט. הקיצר, ספוילרים פוטנציאלים:

האנק וגומי, דה, הולכים.
הסדרה, כמו במקרה של המוות של מייק, לא מסתירה זאת מכם, להפך, הוא צועקת את זה עליכם.

זו סדרה שיודעת טלוויזיה ויודעת שאתם יודעים טלוויזיה. אם ב-3.7, הפרק האחר שבו מישל מקלארן ביימה קרב יריות עם דין נוריס, הסדרה השתמשה בהיכרות שלכם עם ה-trope הטלוויזיויני שבו דמות שמביעה חרטה על מעשיה ואז אומרת "נראה לי שמעכשיו הכול יהיה בסדר" – היא דמות שהולכת למות, היא השתמשה בידע הזה שלכם נגדכם, כדי שלא תנשמו ותצפו לרע מכול, ואז הפתיעה והוציאה את האנק מהקרב בחיים.
עכשיו ברייקינג בד עושה כמעט הפוך על הפוך על הפוך. היא רוצה שתדעו שמהקרב הזה לא יוצאים (בפרט אם מתקשרים לאישה להגיד שמאחרים).
מבחינה עלילתית, גומז והאנק לא יוצאים משם כי שניהם חשופים לגמרי (גומז יותר, מה שאומר שהאנק כנראה יספיק לומר כמו מילות גסיסה), וכי הם מושכים אל עצמם את האש משום שהם נושאים את הנשק.
אם למישהו יש סיכוי לשרוד את הקרב הזה (אולי עם פציעה זו או אחרת) זה ג'סי, כי הוא רחוק יותר, נטול נשק וכאשר התותחים יידומו, וולט יספיק לצרוח מבעד לשמשת המכונית המנופצת ולעצור את הדוד ג'ק (או טוד, בוא נודה שזה בטח יהיה טוד) מלדפוק לג'סי (הפצוע?) כדור בפרצוף.
עכשיו שהריאיות (כולל הוידוי הטלפוני) מתו עם האנק והכסף בידיו, אין לוולט סיבה מיידית לרצוח את ג'סי.
או, ליתר דיוק, עכשיו כשהוא לא יכול לתרץ שג'סי מהווה סכנה לחייו וזו רק הגנה עצמית, עכשיו שלא מדובר בהרדמה הומאנית של כלבלב חולה, עכשיו כשמימלא החיים של ווייט התנפצו לרסיסים והוא איבד במדבר את משפחתו לנצח, עכשיו כבר קשה הרבה יותר לרצוח את קרוב המשפחה היחיד שנותר לו.
מבחינה תסריטאית, קשה לדמיין מצב שבו גם האנק וגם ג'סי מתים כששלושה פרקים עוד לפנינו. וגם כל אותן כתבות נוצצות ששו"שו קיבלה לכבוד עונתה האחרונה הצהירו הלוך והצהור, אם במילים, או בעצם התמונות המשותפות, על השואודאון האחרון שיהיה בין וולט לג'סי. אבל היי, מי יודע, אולי זו הטעייה מחושבת?
fZcdeu8אני מתקשה לראות מצב בו וולט מצליח להביא את עצמו לא לעצור את הרצח של ג'סי במדבר. לדעתי הוא יבקש לעשות פוס למשחק, יאסוף (או ייתן לנאצים לאסוף) את פינקמן ויחזיק אותו איפשהו עד שהוא יוכל לחשוב בבהירות מה אפשר לעשות. אולי אפילו יעשה רשימה של בעד ונגד כמו שעשה לקרייזי8, קורבנו הראשון, שגם הוא נתפס בטוהאחילי והומת בהמשך. וולט הרי חזק בנוסטלגיה.
ייתכן שהפרק הבא שייפצח במותו של האנק, יסתיים במותו, או בהחלטה על מותו, של ג'סי.
כי לא חסכו מאיתנו העונה סימבוליקה מעודנת שלחשה לנו "JESSE IS GONNA DIE!!!!"
(רגע, מה אם גם האנק וגם ג'סי שורדים ו-וולט צריך להחליט את מי מהם להרוג או את שניהם?! זוועה)

וריאיות או לא ריאיות, כמו שזה נראה כרגע, מארי האומללה תפרסם את קלטת הוידוי של תלמידו של וולט ברגע שהאנק לא יחזור הבייתה, מה שאומר שכולם יידעו את האמת על הייזנברג, אך הוא לא יישב בכלא.

ולגישתו של וולט הדלוזי, המתנער סדרתית מאחריות, מי שהרסו את חייו הם הניאו נאצים (וג'סי? ) והוא ייצא (לאחר שייבשל בכפייה בשבילם? כדי להציל את ג'סי בעסקה הפוכה ואירונית לזו שעשה קודם?) למסע נקם בהם ובלידיה (רייסין בתה נראית הסברה המתבקשת).
כי וולט רוצה את האוקיי קוראל שלו, הוא רוצה איזה רגע של שמשון הגיבור שיגאל אותו. אבל לא יהיה מי שיחשוב שזו גאולה, אותו קשקוש תמטי שהאכילו אותנו בו יותר מדי פעמים.  לא יהיה מי שיסלח לוולט ויגיד לו שהוא השיג כפרה. אבל וולט תמיד התנהל בינו לבין האגו שלו וכל עוד הייזנברג ישיג רגע של ניצחון, וולט יוכל למות בשקט.
או כך הוא חושב.

מחשבות לסיום:
אז מה, סול מקבל סדרת פריקוול משלו? בת שעה, כלומר לא סיטקום.
דעות? מחשבות? שמחה? תחושה אפוקליפטית?

והנה שוב הפואמה של שלי, כפי שהיא מקוריינת ע"י קרנסטון.

אגב, אם למישהו מכם בא להודות לי על הפוסטים, יש את המארז הזה שייצא בקרוב. רק אומרת…

מודעות פרסומת

ספוילרים, רבותיי, ספוילרים.

הסיגרייה שלפני

 Can you walk?
-Yeah.
-Then get the fuck out of here and never come back.

וואו.
אחרי שנה ומשהו של שותפות וכמעט 40 שעות צפייה שהתפרשו על פני ארבע שנים (לחלקנו לפחות), זה סופסוף קרה.
בליל הרגשות המודחקים, האכזבה והמתיחות מגיע לנקודת רתיחה בהתנגשות קתרטית אלימה. כן, היה אורגזמטי כמו שרק ברייקינג באד יכולה להיות.
קרי מביך, מלוכלך, מבלבל ושובר לב כמו תחושותיו של ילד המענג את עצמו מול סרטון של באגס באני בדראג.

קשה להתאפק וללכת לפי סדר כרונולוגי פה, אבל זה מה שנעשה.

הפתיח הקר מכיל סדרה קצרצרה של שוטים טיזריים, עם רקע ב-Out of focus (אזהרת תימת עיוורון).
יד רועדת ופצועה אוספת משקפיים שבורים. טפטוף דם הולך ומתגבר. דם נוחת על נעלי זמש בז'יות. נהימה של מאמץ וכאב.
קשה היה לא לנחש שמדובר בוולט, והסדרה גם לא עושה דבר כדי להסתיר זאת (בטח שלא בשוט הפותח את הסצינה הבאה), אבל הנסיבות לא ברורות לנו. רק ידוע לנו, כמו שהיה ברור לנו מהטיזר בתחילת פרק שעבר, שמשהו פה ייגמר רע.
קבלו בברכה את שובו של ה-Flash-Forward!

בתחילתו של הפרק, וולט שוב אוסף את האנק במכוניתו לעוד יום של הרפתקאות עם עופות מטוגנים.
האנק נרגש לקראת התוצאות שיתקבלו לאחר שבוע המעקב אבל וולט, המבחין בטייריס שעוקב אחריהם, לחוץ וקצר רוח.
מאידך אולי הוא פשוט רוצה לקצר את השהות המשותפת ברכב מהרגע שהאנק מתחיל לשיר.
ומה הוא שר? את שיר הנושא של רוקי 3, עוד רמז מטרים ושובב לסיומו של הפרק.

בבית, לאכזבתו הרבה, האנק מגלה שגאס עשה עליו תעלול, אבל הוא לא מתבלבל לרגע. A man this clean, has to be dirty.
צודק. וזה רק מראה עד כמה גאס מזלזל ביכולתו של סוכן ה-DEA לשעבר, אחרת היה שותל איזו נסיעה ייצוגית ל-Hooters או פעילות "מביכה" אחרת.

כשוולט עוזב את ביתם של מארי והאנק (בשוט עילי ומהמם שמדגיש כי ביתם נמצא על סיפו של המדבר. מדהים איך הצלם מצליח להפוך את אלבקרקי למקום כל כך קלאוסטרופובי משוטים כל כך פתוחים של מרחבים ושמיים פתוחים ונמוכים.), הוא מבחין בטייריס שיושב ומשקיף. מתוך חשש לשלום גיסו (כן. טייריס לא עקב אחר וולט, הוא עקב אחר האנק), הוא מזעיק עליו את המשטרה.
כן, הלו, 911? יש לי כושי בשכונה. תבואו לפנות. מלוכלך ומתריס, אבל יעיל.

למחרת, וולט מגיע אל המכבסה ומגלה את שותפו כבר שם, בהפסקת סיגרייה לאחר שהתחיל לבדו את הבישול. לעיניי המצלמות של גאס הם מנהלים את אחד הסמול-טוקים המצ'וקמקים בהיסטוריה של החיברות האנושי. Puts the OW into OWKWARD.
השיחה, עם הפנינים "Don't you have enough cancer already?" ו"'What does it matter, we're both dead men", היא עוד שלב בדרך לסופו של הפרק.
שני אנשים שכבר לא מסוגלים יותר לנהל שיחה נורמלית, כנה, שפויה. תמיד נותנים הופעה לעיניי המצלמות וזה לזה.

בלילה, סקיילר עוברת לבדה על ההכנסות של שטיפת המכוניות ומתקשרת לבעלה. "העסקים טובים, זה הזמן לחשוב על אסטרטגיית יציאה מהג'וב השני" סקיילר מציעה.
וולט, לבדו, צפון במיטתו, בחדרו החשוך, אומר לה שהוא עובד על אסטרטגייה שכזו ומציץ אל עבר מכשיר המעקב שרכש המונח על השידה.

למחרת בבוקר, האנק הלהוט מתקשר אליו. הוא בוחן בגוגל מאפס את המחסן שמשמש מרכז הפצה לעסקיו של גאס וחושב שזה הזמן שהשניים ייצאו לרחרח.
וולט מתחמק מהנסיעה, תוך שימוש בתיאורים כמעט גראפיים (כפרה על ש"ש ועל החיבה שלה להומור שירותים) ואז מתעקש שהאנק יחכה לו עם הטיול.
האנק, בשוט המראה אותו לכוד בתוך כלא של עציצים (הוילונות והעלים הזקורים מדמים סורגים) מסכים לבקשה, וזה מאפשר לוולט ליידע את מייק שהגיע זמן לעשות ביעור חמץ.

בשטיפת המכוניות, סקיילר מדברת לעצמה ושותלת הכנסות שקריות בקופה, כשלפתע טד בנקי בא לבקר. זה לא ביקור רומנטי, ה-IRS בעקבותיו וסקיילר חתומה על הדו"חות.
שלום וברוכים השבים לסדרה שבה, כמו אסלה מקולקלת, הכול תמיד חוזר לצוף.

בינתיים, במרכז ההפצה, מייק מתעל את CSI (אזהרת מצלמה על הפנס האולטרה סגולי) וג'סי מקרצף רצפות. "האם הוא הולך להרוג אותו?" פינקמן שואל ופוצח בנאום פסבדו-זרם תודעה מחושב היטב שמטרתו להניע את מייק וגאס מלחסל את האנק. טקטיקת סוגסטיה שלמד מוולט, אך כזו שהוא מיטיב לבצע ממנו בעשרות מונים.
זה רגע די מרגש משום שהוא מלמד על אהבתו ונאמנותו של ג'סי לוולט הגורמת לו להגן על האיש שפינצ'ר אותו רק לפני חודשים ספורים. הוא כל כך מזדהה עם הצער שהרצח של האנק יסב לוולט שהמחשבה על כך גורמת למילים להיתקע בגרונו. ואולי זו המחשבה של רצח של עוד אדם חף מפשע שכל כך קשה לג'סי?

מייק תוהה אם חיסולו של "הגיס של מר ווייט" יפריע לג'סי. וג'סי, בתשובה חכמה וכנועה במתכוון, עונה "Who really cares what I think".
הרי זו הטקטיקה הפולנית האולטימטיבית ששותלת במייק (האיש שרוב העצות שלו לג'סי הן: סתום את הפה) את האינסטינקט לחשוב "אני, אני, אני!! אני מקשיב לך! אתה כמו הבן המסומם שמעולם לא רציתי!" (טוב, אולי חוץ מהחצי האחרון של המשפט).

בזמן העמסה למשאית, נציג הקרטל למו"מ צולף בעובדיו של גאס (הוא המייק של הקרטל!!!) ורוצח את האיש שניצב בדיוק לפני ג'סי, וזה קופא על מקומו. בוקר טוב, פינקמן, ה-PTSD שלך חזרה! מייק מגיח בדיוק ברגע האחרון ודוחף את פינקמן אל חוף מבטחים כשנייה לפני שגאס מחליט ללכת אל עבר הכדורים. תראו מה זה, האיש כל כך מפחיד שהקליעים מנסים להתחמק ממנו.

אבל בערב, ביושבו לבד במשרדו החשוך, גאס מקבל טלפון מהקרטל ונכנע. הפעם התשובה היא כן.
וכך, כל גיבורינו מקבלים את ההחלטות שלהם כשהם בודדים, לכודים או מבודדים.
כולם חוץ מג'סי, שעד לסוף הפרק לא ידע היכן הוא עומד, יושב או כורע.

בקרוב אמשול על קליפורניה

מייק וג'סי מגיעים למעבדת העל לבשל בחומצה את העובד הירוי ווולטר טועה לחשוב שזו עוד אחת מסדנאות החינוך של גאס. אז מייק נותן לו סדנת חינוך משלו, לזוועתו של ג'סי הקרוע בין השניים.

בתום סשן ההמסה ג'סי מודה למייק על שהציל את חייו. next time don't just stand there like an idiot, הוא מציע,
run and so forth. אבל למה גאס נרשם לבית הספר למשחק ע"ש שוורצנגר, בזמן שעלינו מוטל לצבוע את דופן המשאיות עם המוח שלנו? פינקמן דורש, ומייק אומר לו שפשוט ישאל את הבוס. אה. אוקיי. פשוט.

ואפרופו בית ספר למשחק, באתנחתא הקומית המפתיעה של הפרק, סקיילר מגיחה במשרדי הממשלה כדי להגן על טד ועל עצמה מפני שלטונות מס ההכנסה והסוכן המיוחד (Oooh, special) שנשלח לחקור אותם. היא מושכת את האש אליה כשהיא מעמידה פני בימבו חסרת השכלה פורמאלית, שקיבלה את התפקיד רק משום שבנקי חרמן (טוב, חצי נכון).
בסוף הפגישה מושגת פשרה שעל פיה אם ישלם טד את חובותיו, הוא יוכל לחמוק ממאסר והתיק ייסגר במס הכנסה. סקיילר מציעה לו בחום למשכן את הבית או למכור את ה-במוו ולסגור עיניין, עיוורת לעובדה שהוא כבר מזמן נוהג בסוסיתא.

בערבו של יום, לג'סי יש דייט לוהט עם גאס. אחח, זוכרים את הימים בהם לוולט הירשו לגשת עד לדלת הראשית של מר. פרינג?
לא ברור את מי זה מערער יותר, את ג'סי או את הצופים, אבל פינקמן עם כוס יין על רקע ג'אז היה מחזה מטריד.
מטרידה אף יותר היא השאלה של גאס האם ג'סי יודע לבשל את המתכון של וולט?
פינקמן המבולבל, שניזון מהפרנויות של וולט וזוכר מה קרה בפעם האחרונה שמישהו נתבקש ע"י גאס לבשל את הנוסחא הסודית (וזאת הוא יודע אפילו מבלי שהיה איתנו עם גאס בבית של גייל!), תוקף את פרינג במפגן כפול של נאמנות וביצים.
You kill Mr. White, you're gonna have to kill me too!
אבל זה לא מה שגאס שאל וסבלנותו הולכת ופוקעת.

טכנית אנחנו לא מגלים בסצינה הזו מה גאס ביקש מג'סי ומהי אותה שאלה של הקרטל שתשובתה "כן או לא" אלא בסצינת הריב (אני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שג'סי לא שיקר לוולט. הוא נראה נסער מדי מכדי לשקר), אבל ברשותכם אדבר עליה עכשיו, כשהדעת עוד יכולה להתעסק בספקולציות עתידיות.
אז מה… צדק מי שאמר (אני!) שהקרטל לא רוצים להרוג את וולט, אלא להשתלט לגאס על חצי מהעסקים. וראו מה זה, לג'סי תפקיד מרכזי, אמיתי, בפתרון בעיותיו של גאס אל מול הקרטל!
אבל האם זה פתרון נבון? האם הקרטל לא יראה בשליחת פינקמן עלבון?
וחמור מזה, האם המזימה של הקרטל לא הייתה לחסל את וולטר מיד לאחר שיגלה להם את הנוסחה?
או לכל הפחות להחזיק אותו בכפייה במקסיקו, להמשך חיים בשירות הקרטל?
ואם כך, מה הם הסיכויים של ג'סי לחזור משליחות שכזו?
האם זה השלב שגאס יגלה לקרטל שגם פינקמן היה אחראי למותו של טוקו (אולי יותר מכולם)?
מה שבטוח, נכונים לו רק דברים טובים. אקפולקו, ביטש!

בלילה לסקיילר יש מחשבות הטורדות את שנתה בדבר כיסוי חובו של טד, אנו מגלים שוולט שם מעקב על המכונית של ג'סי ולמד על פגישתו עם גאס, והופ, הגענו אל ה-סצינה…

בביתו, בתאורה זרקורית ובטו-שוט תיאטרלי רחוק וארוך, ג'סי המפוחד והנסער מספר לראשונה לוולט על הסיטואציה עם הקרטל והנסיעה למקסיקו ומתחנן לעזרתו. אבל כל מה שוולט שומע זה את צליליה הצורמים של הבגידה. הוא חושף בפני ג'סי את העובדה ששם מעקב על רכבו ואז מסיים בעצה אבהית חמה.
Go to Mexico and screw up like I know you would and end up in a barrel somewhere. 

וזהו. ג'סי ספג בימיו הרבה דברים אבל כשמר ווייט לא בוטח בו ואז, באפס מוחלט של אמפתיה, מאחל לו להירצח, זה מה שפסיכולוגים מכנים בעגה מקצועית "קש". בהסלמה מיידית המורה והתלמיד מוצאים את עצמם במהלכו של קרב מטורף.

נכון שקל לעודד רק את ג'סי בקרב הזה, בפרט לאור שני מפגני הנאמנות שלו הפרק, אבל צריך לזכור שוולט הוחזק לחלוטין בעלטה, גם ע"י השותף שלו, וזה תמיד רעיון רע כשמנסים להרגיע פראנויות. הוא לא יודע שג'סי הגן עליו, הוא לא יודע שהקרטל תוקפים את גאס, הוא רק יודע שהשותף שלו מסתיר ממנו דברים.
בסופו של דבר החבטות ההגוונות הגיעו לו כי וולט אשם בהזנחה הנפשית של שותפו, בחוסר רגישות מדהים ממש ובזלזול אינסופי כלפי הבחור שהראה לו לא רק נאמנות תוך ביטול עצמי אלא גם הוכיח את ערכו פעם אחר פעם כשותף נבון ובעל ערך, אבל גם לפינקמן הגיע איזו כאפה קלה.

אני מוכרחה לציין שוב את עבודת המשחק הנפלאה של אהרון פול לאורך כל הפרק.
כדאי לשים לב לטונים השונים שבהם הוא נוקט כשהוא נואם בפני כל אחת מהדמויות.
כל פעם ג'סי משחק את התפקיד שהוא מרגיש שהצד השני מצפה ממנו להיות, או התפקיד שהכי נוח לו להיות בו מולו.
עם מייק הוא בוגר ושקול, כיאה לאינטראקציה מול המבוגר היחיד שהוא מרגיש שמעריך אותו או היחיד שהוא היה רוצה לזכות בהערכתו.
מול גאס הוא שב אל צורת הדיבור של הערס הג'אנקי שעשה לו צרות. בהתרסה מכוונת (כמו אז מול שולחן המו"מ מול שני הדילרים הרצחניים).
ומול וולט בסוף הפרק, כשהוא פונה אליו מבוהל, הוא חוזר להיות ילדון היפהופ חסר ביטחון, המבקש את עזרת מורו.

וגם ההעמדה והפריימינג בכל הדיאלוגים האלה מרתקים. הוא נמצא שפוף לרגליו של מייק, באותו מישור בשולחן מול גאס ומיתמר מעל וולט היושב.
ועמדתו של המספר ברורה לנו. עם מייק הוא אולי נמוך ועל ארבע, אבל הוא זה שתופס את רוב הפריים בעוד שמייק קטן וברקע (כי ג'סי מפגין גדלות נפש).
חלוקת השוטים בין ג'סי וגאס שווה לחלוטין. פרופיל מול פרופיל. מדיום שוט מול מדיום שוט, קלוז אפ מול קלוז אפ (כי הוא מרשה לעצמו להרגיש שווה ערך, ואולי גם גאס תופס אותו ככזה. שני גברים מדברים על העסק שלהם, הלוא?).
ומול וולט, הוא אולי מרכין ראש ומתיילד בתחילת הסצינה, אבל הוא מי שעומד ומתנהל ביותר מקום בפריים (ולבמאי ולצלם יש כל כך הרבה כבוד לפול כשחקן שהם לא קוטעים את הנאום שלו בעריכה, וכבוד כלפינו הצופים שהם נותנים לנו לבחור לבד על מי להסתכל).
לבסוף, לאחר הקרב, ג'סי משתחרר מוולט, קם ומיישר גב, בעוד שוולט יוצא מהבית כפוף.
זה כאילו אנו חוזים בהזדקפות של ג'סי. באבולוציה שלו.

וזה מדהים כיצד הפך הג'אנקי שכולם רצו במותו, כולל היוצרים של הסדרה, לציר המרכזי, הן מבחינה פנים עלילתית, הן מבחינת הסדרה והן מבחינת הקהל (זה אכן מהלך מדהים, גם אם אני מסויגת ומחכה לסוף העונה כדי לגבש את דעתי על מה זה עולל לשובר שורות)!

שנייה, אני רק מנסה לבדוק אחת ולתמיד מה הצבע של דרדס נחנק.

ואיזו סצינת מכות נפלאה! מלבד העובדה שיש לה בילד אפ של ארבע שנים, זו פשוט כוראוגרפיית קרב מצוינת כשלעצמה.
ומה שמתחיל במונולוג ארוך ורציף של שצף מילולי שמתפתח לריב קולני, פתאום מתהפך
והסצינה עוברת מ-100% ל-0% מילוליות.
ולראשונה בהיסטוריה של היאללה-מכות בסדרה (משהו שהוא גם לא מאוד נפוץ בסרטים וסדרות באופן כללי) לא נשמעים רסיסי משפטים או שברי מילים אלא רק נהמות זעם, נשימות כבדות וחרחורי כאב.
ובכלל, תמיד אהבתי את סצינות המכות בסדרה, משום שיש להן את היכולת להיות ברוטאליות לחלוטין, להוות משב רוח רענן בתחום האלימות ולשדר ריאליסטיות (יחסית).
אז כשחולה סרטן בן 50 וג'אנקי צ'יפלון הולכים מכות, מי מנצח?
הצופים, כמובן.

את רוב הקרב שאורך, גם  ב-Real Time, שתיים וחצי דקות על השעון, מבלים שני המשתתפים על ארבע, נאנקים ומשתנקים, ובסופו הזריז הם מותשים לחלוטין.
למי שאינם ספורטאים ועדיין בוחרים ללכת מכות בקרב פרוע – האוויר נגמר מהר מאוד והכוחות מתכלים חיש קל.
ומי שאינם מתאגרפים, קונג-פואיסטים או שוטרים מיומנים ומתעקשים על קרב – הוא הולך להיראות רחוק מאלגנטי, נקי או מכובד.
אין פה אגרופים מדויקים, המחמקויות יעילות ובעיטות מרשימות. לא, כאן יש בעיקר חניקות ומהלכים לא ברורים. היי, לפחות לאף אחד מהם אין שיער אחרת היו פה הרבה משיכות.
לכן את חציו הראשון של הקרב ביליתי בצחקוקים בלתי נשלטים בין כל שאיפה מבועתת.
בשביל מה לעזאזל וולט דוחף את ידו לפה של ג'סי (בעל השיניים הבריאות מאוד יחסית לנרקומן)
בניסיון כושל לעשות לו את מהלך ה-"קרס דיג" הקלאסי? לא ברור, אבל זה הצחיק כמו שזה הביך וזעזע.
בתחילה וולט, המגודל ממנו באיזה 30 קילו, מורח את פינקמן על הקירות, שוטף איתו את הרצפה ומנגב איתו את המדפים…
אבל אז הזיקנה וההקרנות נכנסות לתמונה והנרקומן הצעיר מפגין סיבולת לב ריאה מעט יותר מרשימה, מתאזן ולבסוף זוכה בקרב.
מאידך, הוא די מרמה.

You hungry?

זו אינה הפעם הראשונה שוולט וג'סי הולכים מכות. ב-2.04, בשלהי הפרק הידוע בשמו "הפעם ההיא שג'סי נפל לשירותים הניידים", פינקמן הנואש שוב פונה לשותפו לעזרה. וולט הרגיש שוב עולב בו וג'סי נשבר ומתחיל לחנוק אותו. הם משתוללים ברחבי הקראוון, דוחפים זה את זה ומנפצים את רוב המבחנות על הדרך.
לבסוף, ג'סי מוצא את עצמו יושב על וולט וחונק אותו נמרצות, הוא מרים את ידו ועומד להנחית אגרוף אבל עוצר את עצמו ונשכב לצדו.
בסצינה הבאה, במחווה אינטימית, מתחשבת ואבהית ראשונה, וולט יציע להכין לו ארוחת בוקר (והם משקפים בתנועותיהם זה את זה, כאילו הם עכשיו בסינכרון).

ב-Bug, סופה של הסצינה, כשידו (וגופו) של ג'סי הייתה על העליונה, הזכירה בפעולה, בפריימינג ובבימוי גם את מתקפת הזעם שחטף פינקמן בעצמו מהאנק. ולא בכדי.
את הפינצ'ור החד צדדי ההוא חטף ג'סי כתוצאה מהפתרון הנמהר והנואש שוולט אלתר, כשג'סי שוב מצא את עצמו הסופג היחיד והמיידי של השלכות מעשי הייזנברג. כאן, בהתעקשותו של ג'סי להיות האחרון שמכה, זה שלמעלה, הוא מחזיר לו גם על הפעם ההיא, ועל עשרות המכות הפיזיות והנפשיות שאכל בגלל וולט לפניה ואחריה (אגב, התמונות משמאל מטעות משום שהן תמונות יח"ץ ולא שוטים מתוך הסדרה. אבל סמכו עליי, שתי הסצינות חלקו שוטים זהים לחלוטין).

ואם האירוע ההוא עם האנק הוביל לנאום הקתרטי של ג'סי בבית החולים שהוביל לכך שמר ווייט מחל על כבודו, האגו שלו וחצי מהכסף שלו, שלבסוף הוביל לכך שהשניים חזרו להיות שותפים, זה בהחלט לא כך הפעם.
גם במקרה הקלוש שהמכות, ובעיקר המשפט החותם אותם, פקחו את עיניו של וולט לדרך שבה התייחס לג'סי, הפעם התלמיד באמת לא רוצה דבר יותר מהמורה שלו. הוא השיג את כל מה שיכל מוולט ומכיר בכך שאין לו יותר מה לתת לו. ג'סי המפוכח סופסוף הבין שוולט אינו האיש שהוא קיווה שהוא יהיה בשבילו.

ולמרות שעודדתי, יחד עם כל הקהל בבית, את ג'סי בקרב (מטעמי קתרזיס, מוסר השכל ותחושת comeuppance) בסיומו בעיקר ריחמתי על וולט.
עד לאותה הטלה מלוכלכת (בה בחן את שולחן הקפה עם ארובת העין) וכנראה אף עד לאותו משפט, אני חושדת שלוולט לא היה מושג מה באמת קורה כאן. אני חוששת שהוא חשב שזה רק עוד קרב פיזי שהגיע זמנו, כמו זה שב-Down, שלאחריו הם יתקרבו. דרך (אה, בריאה) לשחרור מתחים ותחליף אקטיבי לקרבה פיזית.
אבל לא ככה ג'סי רואה את הדברים. הוא לא מעוניין לסיים את הסצינה בכך ששניהם ישכבו זה לצד זה מתנשמים ומתנשפים, והוא גם לא מעוניין בתיקו. הוא מטיח את וולט, שנראה כאילו כבר סיים מבחינתו את הקרב, בשולחן מתיישב עליו והפעם בהחלט מנחית את אגרופיו.
בטאץ' מקסים, לאחר שהוא מסיים להכות אותו ונשכב על הרצפה לצדו, ג'סי מרחיק את וולט בבעיטה ממנו. אין לו שום עיניין בקרבה פיזית. (אוקיי, זה אולי לא טאץ' מקסים, אבל הוא מאוד ניואנסי ומדויק).
נראה שרק כאשר הוא יוצא את הבית וולט מבין עד כמה חמורה הייתה טעותו.
זה חלילה לא אומר שהוא חושב שהוא טעה בריב, כן? אבל הוא אולי כן מבין עד כמה לא העריך את ההשלכות של קרב כזה. וזה מה שהופך דווקא אותו לגיבור הטראגי של הפרק. וולט נסע לג'סי כדי להתעמת איתו לפרוק עליו את זעמו אבל לא שיער שבתום העימות יישאר בודד ומבודד. 😦

אני בכלל לא בטוחה שזוהי סופה של השותפות (שלא לומר ממש בטוחה שלא), אבל זהו ללא ספק רגע מכריע בה.
תחושת האמון העיוור שהצד השני, לא משנה מה, בסופו של דבר, תמיד יהיה שם בשבילך, לא תשוב לעולם.
וזה חדש. כי גם כשג'סי איים להסגיר את הייזנברג למשטרה ב-3.07 וולט ידע שהוא מבלף – מתוך כאב, מתוך תשומי, כפוזה ריקה שאמורה לכפר על תחושת הקורבנות שלו. היום זה כל שותף לעצמו, גם אם הם יבינו או כבר מבינים ששיחקו הישר לידיו של גאס.
בעתיד זו יכולה לשוב ולהיות שותפות עסקית, אבל כבר אין כאן שותפות גורל…

וכך מסתיים לו עוד פרק בילד אפ פסיכוטי שפותח, כאילו אין לנו מספיק, עוד שלוש חזיתות של אסון פוטנציאלי הסוגרות על גיבורינו.
מי יפגע במי קודם ומי הכי חזק?
ואם יש משהו מנחם בכתיבת ביקורת מאוחרת, הרי זו המחשבה שיש לצלוח רק את סוף השבוע לפני הפרק הבא.

הבחנות, תהיות וציונים לשבח.

* את הפרק כתבו מוירה וולי-בקט וותומאס שנאוץ', אותו צוות כותבים שכתב את Fly. שיהיו בריאים, הם בסדר הם האסתטיקה התיאטרלית והעומק הרגשי שלהם.

* האם חששתם בסצינת המכות לחייו של פינקמן?
דרך ספוילר מקרי שנתקלתי בו בטעות בחיפושיי אחר לינק להורדה ידעתי בוודאות שפינקמן מופיע בפרק הבא ואי לכך שורד את הפרק.
אבל מה אתם חשבתם תוך כדי?

* לעזאזל, אני רוצה לדעת מה קרה בדיוק שנייה אחרי הקרב.
את הצד של וולט נראה בתחילת הפרק הבא, בוודאות: הרי יש לוולט ג'וניור יומהולדת ואבא שלו יצטרך כנראה להיכנס עם האזטק בעץ (שמשה סדוקה!)
כדי להצדיק את החבורות הרציניות על פרצופו. אין לו זמן לרחם על עצמו ובטח שלא על תלמידו, יש כאן צד פרקטי שצריך לנהל.
אבל אני רוצה לדעת גם מה ג'סי עשה. פעם, לא כל כך מזמן, אחרי ריב כזה ג'סי היה הולך לחדרו, נשכב על המיטה בתנוחה עוברית ומתחיל לבכות. אבל מה היום?
ומתי כבר וולט יבכה?

* What if the equipment is in Mexican instead of English?

* השפיפות הכללית של וולט, עישון הסיגרייה, והביטחון במותו הקרב. כן, בהחלט נראה כאילו הוא יודע שהסרטן חזר.

* It's like having a calculator on your computer. It's amazing.

* נו, נו. כשמדווחים טלפונית למשטרה על אנשים חשודים באמרי'קה, לא נהוג לקחת מהמדווח פרטים מזהים?

* נו, נו, נו. האם מצופה ממני לחשוב שהחוקר של ה-IRS לא לקח את שמה של סקיילר ובדק האם יש לה השכלה פורמאלית?

* רגע, האם בכלל יש לה השכלה פורמאלית בתחום הנהלת חשבונות?

* סקיילר חופשי הולכת לסדר לטד את הכסף. Big mistake. Huge.

* זיהה גוסטבו פרינג את הנאמנות כתכונה המזהרת של פינקמן, ובכך שחמד אותה לעצמו בעצם הצליח לאפס ולבטל אותה. Evil evil evil.

* אז מה, התוכנית המועדפת על פינקמן היא של ערוץ ההיסטוריה?
תוכנית על אנשים שחיים בחוסר ודאות תמידי, בסביבה קרה ובוגדנית שבכל רגע הקרקרע יכולה להישמט תחתיך…

* הפרק הבא, נקרא Salud ("בריאות" ו-"לחיים"). האם הוא יהיה "הרפתקאות פינקמן במחיקו"?
או שיצליחו איכשהו להוציא אותו מזה? (אני כמובן בעד ה-roadtrip, אם תהיתם.)
או האם זה יכונה "הרפתקאות פינקמן בחבית חומצה?" טוב, לא באמת, אבל הקרטל בוודאי ינסו. אין מצב שהם נותנים למיני-הייזנברג לחזור הבייתה.
האופציה שתינתן לו בוודאי תהיה – או שמת' או שאתה מת. (*סטגדיש*)

* עם כל האהבה העזה שלי להאנק ולנוריס, ויש, פרס העיבוד הטוב ביותר ל"עין הנמר" עדיין הולך לג'נסן אקלס.

* מה קרה למוזיקה המדהימה של הסדרה? הרבה זמן לא הסתיים פרק באיזה שיר טוב.
מאידך, עדיף פרק טוב משיר סיום טוב.

שובר שורות קוראת בלוגים, ואז עושה פרקים לבקשתנו.
ספוילרים לכל דורש! (וגם למי שלא)

Carpe diem, OK?

איך שו"שו עושה את זה, אה? כמה היא קשובה לרחשי לבנו.
נכון, רוב הזמן היא מתעלמת מהם בכוונה ובאכזריות (ויש שיאמרו בבחירה מוטעת), כדי לבדוק את סבלנותנו, כדי למתוח, כמו כלבלב או כפינקמן, את גבולות אהבתנו… ואז שנייה לפני שאנחנו מרימים ידיים, משגרת פרק שכולו fan service, ועוד אחד כזה שגורם לנו לצחקחק בעונג בקול רם, ספק מהומור, ספק מלחץ.

וכך, אחרי שרטנו לכל אורך העונה עד כה שדמותו של גאס מיצתה את עצמה מזמן, שהוא מעכב את העלילה ושהוא שטוח ופשוט לא מעניין, מגיע Hermanos, והופך את הקערה על פיה. בום!
והפרק המבריק הזה לא רק גורם לנו למצוא עיניין מחודש, אדיר, בגוסטבו פרינג אלא, וזו גדולתו של המהלך, גורם לנו להריע לו, להזדהות עמו ולעמוד לצדו. מי פילל ומי מילל?

ואיך נפצח הפרק הנפלא הזה?
בפתיח קר שמחזיר אותנו אל I see you – 3.08 ואל טיו סלמנקה! לא ייאמן.
שבוע אחרי שהתבאסנו שהנכה המצלצל והדוד האהוב לא הגיע למו"מ עם גאס, מתייצב הפרק הזה להבהיר לנו היכן דברים עומדים. אה, יושבים. ועל הדרך מגלה לנו את שמו: הקטור.
וכל זאת בלי דינג אחד של פעמון!
ולקינוח, שוט אניגמטי וספוילריסטי של דם מתמזג במימיה הירקרקים של בריכה.

לאחר אות הפתיחה אנחנו מוצאים את וולט בחדר המתנה לקראת או לאחר בדיקה סרטן שגרתית. בין לחשוב על גאס ולשגר שיחות מוטיבציה (איפה אתה?!??!) לפינקמן, הוא ניאות לספק מילות השראה לחולה המפוחד שיושב לצדו.
Take control of your life… always be in charge… live on your own terms.
זה המוטו של וולט. אנחנו כבר יודעים זאת, אבל אנחנו יודעים עד כמה הוא אינו מצליח לחיות על פיו, עד כמה עמוקה היא הדלוזיה, או עד כמה פאתטי הוא השכנוע העצמי.
מאז שאובחן במחלה ועשה את בחירת חייו, וולט התמכר לתחושת החופש ממגבלות חברתיות ולפרצי האדרנלין המגיעים כשגורלך בידיך, אבל הוא כמובן מעולם לא היה פחות בשליטה כמו שהוא עכשיו – שכיר מעבדה המחתים כרטיס תחת עינו הפקוחה של האיש שאינו יכול להתקרב אליו.

קאט לוולט במעבדה, בוהה אל חלל החדר, ואז לובש את החליפה הצהובה ומתחיל את יומו, לבד.
נכון שבהמשך הוא מודיע למשפחתו שהסרטן עדיין בנסיגה, אבל האומנם?

אגב, מצאתי את החיבורים בין הסצינות לכל אורך הפרק הזה כל כך ישירים מבחינה סיפורית שזה הפתיע אותי, כאילו העלילה מתניידת במיידיות מעט לא אופיינית בין סצינה לסצינה.

World's tiniest Maracas

בינתיים, במזללת העופות השכונתית, גאס פרינג מוזמן (los pollos hermanos, where something delicious is always cooking) לגשת לשיחת בירור ב-DEA. שניות לפני שהוא נכנס לחקירה, הוא מבחין בקלסתרונו התלוי של ויקטור. האם מתוך כך הבין שמדובר בחקירת המוות של גייל, או שמא קיבל תדרוך מקדים שהאנשים שיש לו בבולשת? התשובה לא ברורה, אבל מה שבטוח זה שהאיש יודע לשקר ובזו אחר זו הוא מכסה את כל השאלות וטווה סיפור אמין בהחלט.
והאנק, שוב מתעל את קולומבו, מבקש לסיום Just one more thing… האם שמך האמיתי הוא פרינג? לא, כי אתה לא רשום בשום מקום בצ'ילה. Booya!
תאשים את פינושה כל שתרצה, גאס, אנחנו יודעים שהאנק עלה פה על משהו.
גאס אומנם שומר על פנים במוד של הבעה נעימה, כזו המבקשת לעזור לעבודת המשטרה ועל הדרך מציעה כאב קליל על מר גורלו של מקבל המלגה המוערך שהלך לעולמו בנסיבות טראגיות מתמיהות… אבל כאשר הוא במעלית ידו מסגירה עווית של לחץ.

בחדר החקירה כל הנוכחים מסכימים שסיפורו של פרינג משכנע. כולם מלבד שריידר, כמובן. לא שזה עוזר לו, עם קשרים בבולשת או סתם מתוקף היותו הפילנטרופ שמממן את מירוץ הכיף השנתי שלהם, אף אחד שם לא רוצה להסתכסך עם איש התרנגולות.

בסצינה האולי מיותרת של הפרק, סול ושומר הראש שלו מבקרים את אנדריאה וברוק בביתם החדש. ג'סי, מסתבר, ממשיך לשלוח לה כסף. והיא, מסתבר, ממשיכה לקבל אותו ברצון. האם זה לא מסמן אותה כמטרה פוטנציאלית, להיות בקשר מתמיד עם ג'סי? האם זה פשוט מלמד אותנו עד כמה ג'סי מרגיש נוח בסידור החדש ולא חש שהוא בסכנה? האם אנדריאה מסכימה משום שהיא מקווה לחידוש הקשר?
סול, לאחר שהוא עושה לברוק הקטן שיחת השראה (פעם שנייה בפרק) חוזר למכוניתו שבה מצוי ג'סי המהורהר. אני יכול להמשיך להביא לה כסף כל שבוע, הוא מציע, אבל למה שלא תלך לדבר איתה? (תפוס את הרגע, פעם שלישית?). ג'סי יוצא מהמכונית ומוותר על הטרמפ. האם הוא נכנס לבית או סתם יוצא מהמכונית כדי לחסוך מעצמו את הצורך להצטדק מול סול? כנראה אופציה א', אבל אנחנו לא זוכים להציץ ונו, מילא.
אולי אני סתם לא מתלהבת כי אנדריאה (להבדיל מג'יין) תמיד הייתה דמות די סתמית והשחקנית שלה חיוורת, אבל זה בהחלט אומר דברים טובים על מצבו הנפשי של ג'סי, אם הוא מפרגן לעצמו להיפגש עם ברוק. רק לפני כמה שבועות הוא שנא ונגעל מעצמו מדי בשביל להסכים להיות בחברת ילד (זוכרים את השוט מהשמשה האחורית המלוכלכת של מכוניתה של אנדריאה, דרכה משתקף ג'סי בפרק 2? כאילו יש חיץ של טינופת בין ג'סי לברוק).

בסצינה קצרה, מבדחת ומתוקה, סקיילר – שבעבר בדקה Money Laundering בוויקיפדיה, מחביאה את הכסף בשקיות בגדים לצלילי בוסה נובה.
המתלה קורס והיא נאלצת לאפסן את הבגדים בחלל הידוע שמתחת לבית.
מעבר זריז אל תוך הבית – אל ארוחת הערב המשפחתית. מארי (שוב לא בסגול, כנראה שמצבה הנפשי באמת טוב, ולראיה:) רוצה יותר שליטה בבית החולים (כי אף אחד שם לא יודע את העבודה), ואילו האנק מתחמן מוולט טרמפ לתערוכת האבנים (מינרלים!).

אבל לא אבנים בראשו של האנק אלא קריסטלים ולמחרת בבוקר מסתבר שהוא עשה לוולט ההמום טריק שובב. כמה שובב? אם זה היה קומדייה בכיכובו של מייק מאיירס, היו קוראים לה "הטריק שתקע אותי". וכך, בסצינה האהובה עליי בפרק כולו (כן, אפילו יותר מהפלאשבק), וולטר מוצא את עצמו בחניון של לוס פויוס הרמנוס, ישוב במכונית עם סוכן בולשת לשעבר, הדורש ממנו (בתמהיל של בריונות ותחנונים) להרכיב ציתות על רכבו של מעסיקו הרצחני. *awkward*
בשיאה המבריק של הסצינה (כה מבריק שנאלצתי לעשות rewind מרוב שצחקקתי בקול רם ולא שמעתי מה נאמר), מייק המחנה את מכוניתו גולש לו לאיטו לצדם ומשפשף עינייו.

רועד ונסער וולט נכנס אל המזללה להזמין שתייה ונתקל בגאס, האיש שלעולם לא יפגוש מתי שהוא יירצה, בדלפק מולו. "לא עשיתי זאת" רוטט וולט ומראה כמו ילד את המכשיר שבידו. "עשה זאת" מציע גאס בחיוך מקפיא דם. אז הוא עושה.
מה שנפלא בסצינה המענגת במכונית, זה שהיא בו זמנית גם נורא מצחיקה וגם הדרמה בה חזקה ואמינה לחלוטין. הפאניקה על פניו של וולט היא לא נלעגת או מוגזמת, היא ברורה ומורגשת על ידינו. והסצינה במזללה (כמו הסצינה שבמכונית לפניה והסצינה במעבדה שמגיעה אחריה) גרמה לי לחזור ולסמפט את וולט, או לפחות להבין אותו, ו-וואו זה לא מעט (אל דאגה, עד הבית של פינקמן זה יעבור).

אפשר להציע לך את מנת הדגל שלנו, גרונות בקטשופ?

חיש קל, בנסיעה זריזה לקצה השני של העיר, וולט מתייצב מול המצלמה במעבדה, במקום היחיד שבו מותר לו לדבר עם הבוס שכרגע פגש (הו, האבסורדיות הנפלאה), מצטדק על מעשיו ומתחנן על חייו של האנק. איש לא מאמין לשריידר ואין לו קצה של הוכחה. אין סיבה להעלים אותו.
זה מרגש כי יש בתחינה הזו משום דאגה כנה לא רק לעצמו אלא גם לגיס שלו, והיא מציגה וולט מחושב, בוגר ואינטליגנטי. התגעגענו.

אבל במהרה חוזר מר. ווייט לדרכיו המרתיחות (Asshole!) ובביתו של השותף שוב לוחץ על ג'סי לזרוק את גאס לסל וחסל לפני שהאנק יעלה עליו.
אחרי סשן חשיבה זריז, ג'סי (בטי-שירט פאייטים כה נוראה שקשה להאמין שוולט הצליח להתרכז לרגע בשיחה) מציג את המתמטיקה ע"פ פינקמן.
You add a plus douchbag to a minus douchbag and you get , like, zero douchbags.
הילד גאון.
לבסוף הוא מגלה שלא פגש בפרינג ולא יודע מתי יפגוש בו שוב אבל מבטיח להוציא את התוכנית לפועל בהזדמנות הראשונה. לוולט זה לא מספיק, הוא רוצה עכשיו. "דרוש להיפגש איתו ולדסקס על הפרטים במקרה ותוזמן לחקירת משטרה. תתעקש. אם הוא ייראה בך סיכון – הוא יסכים". "אם הוא יראה בי סיכון, הוא ירצח אותי" מתקן ג'סי, אבל וולט לא שומע דבר (WHAT? I CAN'T HEAR YOU, YOUR SHIRT IS TOO LOUD!!!).
כשהודעה מגיעה לנייד של ג'סי בעוד הוא בשירותים, וולט מציץ. "הפגישה נדחתה. הבוס עסוק מדי" מסמס לו מייק. אאוץ'.
בוקר טוב, וולט, הפרנויה שלך חזרה.

אבל האם תחושת הבגידה והפרנויה של וולט מוצדקות? לא לגמרי. או לפחות לא בהכרח.
זה שפינקמן ממאן להרעיל את גאס (באגב, מעט מדי חומר שהכין וולט? וד"פ?), לא אומר שהוא עבר צד, אלא שדרכו של ווייט נראית לו מטומטמת, נמהרת ולא הכרחית.
יתכן והוא מנסה לפלטר את ההיסטריה של הייזי עד יעבור זעם או עד תימצא דרך חכמה יותר לטפל בעיניין.
אבל לך תסביר את זה לוולט.

תימת העיוורן של ג'סי מקבלת טוויסט מדאיג

במערכה האחרונה והמשמעותית של Hermanos, גאס שוב הולך לבקר את הקטור ומספר לו על הישגיו השבועיים. מתחיל להתחוור לנו שסשן ההתעללות הנפשית החמדמדה הזו עם החבר המרייר הוא משהו בחזקת מסורת בשביל גאס… ואז מתערבת הסדרה ומגישה לנו את הסיבה לכך. הנה, היא אומרת, הייתם ילדים טובים אז קבלו הצצה למאחורי הקלעים של איש התרנגולות.

זה אולי טעם אישי, אבל כל מי שמכיר אותי די זמן יודע שאחד מהטריקים הנפוצים שאני יותר מתעבת ב-story telling הוא פלאשבקים (קריינות הוא עוד אחד, אם תהיתם, והוא הגרוע שבהם), משום שהם לרוב (אבל לא תמיד), פתרונות זולים, היגדיים ועצלניים מדי.
יש כשלושה סוגי פלאשבקים שהם מבחינתי לגיטימיים: פלאשבקים לאירועים שקרו כרונולוגית לפני תחילת הסדרה (תקף רק לגבי טלוויזיה או סדרות קולנועיות), זגזוג עקבי בין שני או שלושה מרחבי זמן, או פלאשים המופרדים מהעלילה ולא חושפים בדיעבד מניעים למהלכים מרכזיים בה או פערי מידע אקוטיים שהוסתרו מהקהל עד כה באופן שקרי ובלתי אלגנטי.
אז למרות אינסטינקט לגלגל עיניים, שני הפלאשים עבדו לי טוב. כי לא משנה כמה דרמטי הוא סיפור הרקע של גאס, הוא לא משנה שום דבר בעלילה, רק בתפישתנו והבנתנו את האיש (לעזאזל, אפילו לא מגלים לנו מי ביצע את השיחה להאנק ב-3.7!). ולעזאזל, איזה פלאשבק קיבלנו, ברבע שעה שכולה ספרדית וכתוביות…

אנו מובאים דרך מכונת זמן היישר אל שנות ה-80', לתקופה שבה גאס הצעיר כיכב בסיקוול ל-"פני צלקת" של בראיין דה פלמה.
גאס הצעיר, חתימת אפרו לראשו, ומקס, שותפו העסקי, לחוצים. הם עומדים לפגוש בראש הקרטל המקסיקני לפגישת עבודה. "בטח בתוכנית שלך, היא תוכנית טובה" מנסה מקס להרגיע את ידידו, אך ללא הועיל.
בזמן שהם מחכים לבוס הגדול שיופיע, הקטור סלמקה מגיח על שתי רגליו ומשתין אל הבריכה. "זה בסדר, הם אהבו מה שראו" הוא מפטיר לאור הביקורת ומחווה לעבר מקס וגאס. כן, גם בלי פעמון, טיו סלמקה הוא גבר בעל קלאסה וקסם אישי רב.

מראשית הדרך, הגדיר וינס גיליגאן את "שובר שורות" כסיפור הפיכתו של המורה מר. צ'יפס לפני צלקת, והנה, פעם ראשונה יש לנו מחווה ישירה. סטיבן באוור, הוא מאני ב-פ"צ, מגיח כדי לשחק את דון אלדיו, ראש הקרטל המקסיקני (אגב, גם מארק מארגוליס, הוא טיו סלמקה, שיחק בסרט ההוא). לאחר מונולוג קולינרי מרטיט המתאר את העופות הפיקנטיים העסיסיים של לוס פויוס הרמנוס, שגרמו אפילו לצמחונית כמוני לרייר משל הייתי דוד קרטל מוכה שבץ, דון אלדיו מתפנה לדבר עסקים.
במהלך עסקי בלתי קונבנציונלי, גאס מסדר לו ולשותפו את הפגישה עם מי שהם מקווים שיהיו דרכם אל מרכז עולם הסמים של מקסיקו. אבל ההימור כושל, המהלך נתפס כעלבון, ההצעה לעבור למת' לא נראית קוסמת ומקס נורה בראשו ע"י הקטור תוך כדי שהוא מתחנן שיחוסו על חייו של גאס.

בחזרה בהווה, גאס מודיע להקטור שהיום הוא לא היום שזה הולך לקרות, טופח על שכמו ויוצא, ומארק מרגוליס משתמש בטכניקת המשחק הקלאסית של ריור הבעתי להמחשת מצוקתו הנפשית של איש הפעמונים.
למה התכוון גאס? היום שבו ישים קץ לחייו של הקטור? יגאל אותו מיסוריו? היום שבו תאוות הנקמה של גאס תבוא על סיפוקה? האם אי פעם נדע את התשובה?
וכך מסתיים לו הפרק מורט העצבים הזה שלא קידם ולו במעט את עלילת העונה והעימות המתקרב מול הקרטל (אוקיי, אולי דווקא כן ולא כל כך במעט – וולט גילה שג'סי משקר לו, והחקירה של האנק הפכה לעצמאית). התוצאה היא יצירה חד פעמית, מרשימה, מענגת, סוחפת, מטלטלת ומה שמכונה Game-Changer. בין אם אתם אוהבים את מבנה העונה ומרוצים ממה שהיוצרים עשו ובין אם לאו, אין ספק שהם יודעים לנגן על רגשותינו כמו כינור.
כשהם רוצים שנעודד את האנק, כשהם רוצים שנבכה עם ג'סי, וכשהם רוצים שנתהפך על גאס, וכך, גם כשהם ירצו שנזדהה עם וולט… אם ירצו, נעשה כמצווה עלינו.

ובואו נחזור לרגע לכותרת. Hermanos, אחים בספרדית, הוא כמובן נגזרת משם העסק של פרינג, אותו עסק שיזם ופתח יחד עם מקס. מזללת עופות שהיא חזית לבישול מתאמפתמינים. אבל מקס וגאס אינם אחים, הם שותפים קרובים מאוד זה לזה והם רק זוג אחד בפרק משופע בשותפים.
הקטור ודון אלדיו – בני אותה משפחה שעובדים זה עם זה והם כנראה אחים. ואם הקטור הוא הטיו (הדוד) של טוקו, הרי שדון אלדיו הוא האבא שלו. זה מסביר מדוע באוור משחק אותו כל כך דומה לאיך שהדמות בכיכובו של ריימונד קרוז הייתה מתנהגת, לו לא הייתה מפוצצת בסמים.
האנק ו-וולט – brothers in law. האנק מגייס את גיסו להיות הפרטנר שלו, שכן גומז לא היה רוצה כל קשר לחקירה הלא רשמית. ו-וולט בתורו מגן על האנק מול גאס.
וולט וג'סי – פעם שותפים בלתי ניתנים להפרדה ומשפחה חורגת, היום נודע לוולט שג'סי בוגד בו?
וולט וגאס – בעבר תאומים של הערכה הדדית ושיקוף זה של זה כשני צדדיו הקרחים של מטבע. והיום? טעות מצערת.
גאס וג'סי – נאמנותו של ג'סי בלתי ידועה בשלב זה, והוא בדיוק שוקל לשדרג דמות אב. וגאס, מסתמן, אוהב ללהק בני טיפוחים צעירים.
ולבסוף, מקס וגאס – שותפים עם הטבות? הרי תגובתם לסכנה בה היו מצויים הייתה אמוציונלית באופן מפתיע, וכך גם תגובתו של גאס לרצח, שזינק לתקוף את הקטור ללא פחד ואז בכה כילד. שלא לדבר על הקדשת כל חייו, כך נדמה, לנקמה. כל זה רומז לכך שגאס ומקס היו מאהבים. "גאס הוא מי שעשה אותי הגבר שאני היום" (טיהי, אמרת עשה אותי), ואם זה כך, זה רק הופך את הכול לטראגי עוד יותר.

והסוף הטראגי לא מגיע בהפתעה. השוט המדמם בתחילת הפרק היה רמז מטרים. המלגה לכימיה שגאס הקדיש לחברו מקסימיליו שנפל בטרם עת, היה עוד אחד. אבל תחושת האימה המורגשת באוויר והתדהמה והכאב של גאס, מי שאנו מורגלים בפניו החתומות, היו כל כך חדים, מוחלטים ועמוקים שאנחנו לא יכולים שלא להזדעזע עד עמקי נשמתנו מהרצח ולבנו נשבר.

פניו הרבות של גאס פרינג

ג'יאנקרלו אספוזיטו נותן בפרק הופעה מגוונת, מצמררת, ניואנסית וחומצת לב וכאשר גאס מתייפח לצד חברו הרצוח ונאלץ חסר אונים לצפות בו מדמם אל הבריכה (You did this to him!) גם אנחנו גומרים בלבנו לנקום בקרטל.
ופה מגיע המהלך הבאמת מפתיע של הפרק. פתאום גאס חוזר להיות בצד "שלנו", אל מול הקרטל, המסומנים כרוע המוחלט. הקרטל מקדשת קשרי דם בלבד, Familia es todo, ומי שהם רודפים עד חורמה הן משפחות אלטרנטיביות. גאס ומקס, גם אם אינם מאהבים, הרי שחברות הנפש שלהם מתקבלת בבוז מוחלט, וכך גם וולט וג'סי, עם יחסי האב ובן התמוהים שלהם (להזכיר למתגעגעים – טוקו כל הזמן התייחס אל ג'סי כאל הכלבה של וולטר, באופן מיני מובהק). זוהי דרכו של הקרטל, להתייחס לכל רגש שאינו במסגרת לויאליות משפחתית כאל (מה שהם רואים כ)סטייה.

כמו ב"פני צלקת", גם כאן אחד הרגעים המכוננים במי שהגאס עתיד להפוך הוא הרגע בו נאלץ לצפות בחבר יקר נרצח אל מול עינייו. לדברים האלה יש נטייה להשפיע עליך לרעה, מסתבר. באותו רגע, זה ברור לנו, גאס נדר לעצמו למרר את חיי הקרטל, לעולם לא לאבד שליטה ולא להיכנע לרגש.
זה הרגע שהפך את גאס לאיש שהוא היום (Who is Gus Fring?), ולאיש שוולט חושב שהוא אך, כפי שהפרק רומז, האיש שבהחלט איננו.
האם הרגע המכונן של וולט עוד לפניו? או כבר מאחוריו? האם וולט אי פעם יוכל להיות כמו גאס?

אז נכון, רוב המסתוריות של גאס התפוגגה. אבל לטעמי היא נעלמה בדיוק בזמן ופינתה את מקומה אל פיתוח דמות ודינמיקות הרבה יותר מעניינות, והעלתה המון שאלות חדשות.
האם זו הסיבה שגאס בתחילה הזדהה כל כך עם וולט והיה מרותק ממנו – כי הוא שילוב בין מקס וגאס? האם זו הסיבה שבגלל הרעיון של 99% טוהר היה כזה שבלתי ניתן לעמוד בפניו? והאם זה מה שגאס רואה היום בפינקמן? את מקס? את עצמו? קצת משניהם?
מקס היה בן טיפוחיו (הצעיר, היפה, השברירי) של גאס, כמו ג'סי, אבל מקס גם היה הכימאי הגאון בשותפות, כמו וולט, כמו גייל.
גאס היה החצוף, הבטוח בעצמו, כמו וולט, אך גם נאמן באופן טוטאלי ומוכן למות בשביל הפרטנר שלו, כמו ג'סי. האם זו אותה נאמנות שהוא חומד להסית?
אבל רגע, אולי אנחנו פשוט שוכחים פרט חשוב אחד. האיש הנאיבי למדי שהיה שם וראה את חברו נרצח לנגד עינייו, איננו עוד. גאס של היום נשבע לא לתת לרגש להשתלט עליו והמשחק שהוא משחק הוא שכלתני על אף הנקמנות שעומדת בבסיסו, והוא יקריב את מר. ווייט ואת פינקמן מבלי למצמץ.
שובר שורות אולי גרמה לנו בעורמה להבין ללבו של מר. פרינג פתאום, אבל הוא עדיין חרא של בנאדם.
עוד בצ'ילה הוא היה חרא של בנאדם.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח וציונים לגנאי
* אני בעד שג'יאנקרלו אספוזיטו (וג'ונתן בנקס) יגיש מועמדות לאמי על תפקיד אורח, ודין נוריס ואהרון פול יתחרו זה בזה בקטגוריית שחקן המשנה. באסה, אבל זה מה יש.
אם אהרון פול, השחקן הראשי, צריך להתמודד בקטגוריה נחותה לו, אספוזיטו צריך להתקפל (אם זה אפשרי לפי ספר החוקים). היי, זה מה שג'ון לית'גו עשה וזה עבד לו מצוין ב"דקסטר" (והיה לדמותו הרבה, הרבה יותר זמן מסך מאשר לגאס העונה). אחרת, יש סיכוי שאספוזיטו (הבוגר, המכובד) יגנוב לפול את האמי, ועם כל התרשמותי העזה מהמשחק שלו הפרק, פול הוא עדיין המוקד האמוציונלי, עם התהליך הפסיכולוגי העמוק יותר, ומי שמחזיק את העונה על כתפיו הצפלוניות ולכן ראוי הרבה יותר לפרס. הגם שמה שבשטח יקרה זה שהקולות בין אספוזיטו, פול ונוריס יתפצלו ושלושתם יפסידו לפיטר דינקלג'.

* מדוע לא רצח הקרטל את גאס? מי הוא היה בצ'ילה, או שמא – למי הוא מקורב?

* ידיים. המון קלוז אפים של ידיים. ידיים על פעמון, ידיים על ברכיים, ידיים רועדות. כאילו, באלו הידיים? יד תחת יד? או שמא זה Mano a mano?
כדי לסמן את מלחמת התרנגולים של גוסטבו והקטור, נקמה שמותירה את ידיהם של כולם מגואלות בדם.

* כמה מושקעת היא נקמתו של גאס וכמה מחויב הוא לחזון המעבדה של מקס? מלגות הכימיה וטיפוחו של גייל ערכו עשרות שנים! לא פלא שהוא פרש סופית ממועדון המעריצים של וולט אחרי הרצח של בטיקר.

* שמעתי כמה אנשים מזלזלים ביכולות הבילוש של האנק וקוראים לו עיוור על שאינו חושד בוולט. ואני אומרת, פחחח.
ראשית, מי שטוענים זאת צופים בסדרה, אז הדדוקציה שלהם שוולט הוא הייזנברג היא טיפה פחות ממרשימה. ושנית, יש לזכור שהאנק מכיר את וולט לפחות 18 שנה כמורה חיוור וחלשלש לכימיה וכחנון ללא תקנה הנשוי לגיסתו. הוא בכלל לא נמצא לו על הרדאר, ובצדק. מהי שנה לעומת חיים שלמים? ועוד בהקשר של מישהו שהתנהגותו המוזרה נראית תגובה הגיונית למשבר גיל העמידה הכולל מחלה אוטו-אימיונית סופנית. הראיות צריכות להיות יותר מוצקות כדי להתחיל לטפוח לו בפנים.

* לא, ברצינות, החולצה של פינקמן!
מתקפת הנצנצים האלימה!? הכיעור המעוור!? הלוק של ערס בשילוב עם מחליקה על הקרח!? אופנוען מלאכי הגיהינום שהתנגש חזיתית בקיר בלינג!?
OH, GOD, WHAT DOES IT ALL MEAN?!

* אני  בספק אם זה אומר משהו, אבל סול מתוודה על אהבתו לבית הספר בגלל שלושה דברים, כולם מתחילים ב-S.
SeeSaw, Story-Time ו-chasing girls with Sticks.
לא יודעת למה, אבל זה נורא בלט לי. (מחווה ל-ששש? P: )

* גאס לא יודע את זה, אבל מה שהקטור אומר לו בבריכה, הוא שיקוף של מה שג'סי אמר לוולט במאורת הסמים לאחר מות ג'יין. I did this to her
למרות, כמובן, שטכנית ג'סי טועה. וולט עשה את זה. ועדיין, ג'סי נושא על מצפונו את האשמה הזו למות אהובתו השכובה לצדו, כמו גאס.

* I’m sure if you keep digging, you’ll find me.
משפט כזה, שהוא בגדר אתגר והתגרות הוא חשוד. האם גוסטבו פרינג הוא באמת שמו האמיתי? (נכון שמייק אמר שאם הוא לא מוצא אותו בצ'ילה של לפני 89' אז גם האנק לא ימצא, אבל זה עדיין לא אומר שזה שמו, הוא אולי התכוון ל"אם אני לא מוצא גוסטבו פרינג  בצ'ילה לפני 89'…")
ואם לא, האם גאס פרינג האמיתי קבור היכנשהו בצ'ילה, בקבר אחים?
ומאיפה גאס באמת במקור? אלוהים יודע שהספרדית שלו לא מצ'ילה ולא ממקסיקו. ולא מכל ארץ דוברת ספרדית.

* טוב, עד היום הצלחתי להתחמק מלציין זאת, כי זו קצת אמירה פקאצית, אבל אוי ווי זמיר הספרדית של אספוזיטו פשוט מזוויעה. דווקא בפרק הנוכחי זה היה פחות נורא, אבל בפרק שעבר, מול הספרדית המקסיקנית האותנטית של נציג הקרטל, זה היה פשוט בלתי נסבל, האוזניים התקפלו לי לתוך עצמן.
והפרק הזה, גם עם באוור ומרגוליס, בסצינה שהיא 13 דקות של ספרדית רציפה, צופים שהם דובריה מבית בוודאי לא ידעו מה לעשות עם עצמם.

* יאללה, פרק גאס-צנטרי הוא הזדמנות פז לשפוך את הבונוסים הגי'אנקרלו אספוזיטויים שיש לי.
אז הנה תזכורת לכך שאספוזיטו פעם שיחק את Buggin' out בסרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון".

* ומעניין לעניין באותו עניין, לפרק הבא קוראים Bug והמוח משתולל. האם זה מכשיר הציתות של האנק, האם זה ציתות שהושם על ביתו של ג'סי, געגועים לזבוב של וולט או לדמותו האיקונית של אספוזיטו אצל לי?

נקודות על כך שהתאפקתי מלהכניס BITCH לכותרת?
ספוילרים לפניכם.

Cool guys step away, sit down and watch explosions

YOU ACCEPT?!
-no.
-About time. 

Problem Dog, המסמן את תחילת חצייה השני של העונה הרביעית, הוא פרק קצבי, מותח ושובר לב, הנגמר בארומה דקה של HolyCrapיות שכה חסרה בעונה עד כה.

יש מספר דברים המונעים מהפרק המצוין זה להפוך למושלם והחמור שבהם, מבחינתי, קורה על ההתחלה.
בפתיח הקר, פינקמן משחק Rage בפלייסטיישן שלו. הוא עומד בפני מסדרון ויורה עם אקדח בזומבים הנגלים לו מאחורי דלתות ובתוך חדרים. המשחק נהיה קשה מדי והוא נפסל וניצב מול השאלה הפשוטה: Quit או Restart. הוא בוחר להמשיך לשחק. בום. כותרות פתיחה.

משמעות מנח גופו של פינקמן, הזזת הזרוע, ביתו המקושקש הדומה למתחם המכוסה גראפיטי בתוך המשחק, המסדרונות, הזיעה הניגרת, ההתנשפויות, היריות לראש, לעזאזל – ברורה לנו כמו השמש שוולט משוכנע שזורחת לו מהתחת, ורק דמותו של גייל המבזיקה מולנו פעמיים הורסת הכול (ועוד פעמיים?!). חבל, הסצינה עשתה עבודה מאוד יפה בלי זה. אוף.

הפרק נפתח בעוד טעימה של סקיילר מחזיקה את וולט קצר. תחזיר את המכונית הנוצצת (אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שיקבלו אותה חזרה בעלות 800 דולר) ותעשה טובה, אל תעצבן אותם, ולך תן טיפ לרוחץ מכוניות. מוי בואנו.
ומה עושה וולט? כאחרון הטינאייג'רים, כוולט ג'וניור וונאבי, הוא לוקח את המכונית למגרש מחוץ לשדה התעופה לעשות חראקות (לקול ה-pretenders). לפני שני פרקים האיש דפק מרדף מכוניות של איש אחד (He puts the auto in automobile) במכונית הפונטיאק אזטק החבוטה שלו. פלא שזה קורה?
אבל זה וולט, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו תקוע על בלימה.
בדומה לקניית הקולה עם הדולר של בוגדן, גם המהלך הבא שלו הוא מפגן BadAssery שהקהל שלו הוא הוא עצמו. הוא תוקע את החוזה המגולגל במיכל הדלק, מצית אותו ומתרחק לאיטו.


Creepy Cat Lady Alert: מכירים את זה שצעקתם על החתול שלכם על פשע ביתי כזה או אחר והוא מתרחק מהזירה נזוף ואז, על הדרך, באם אין עוד חתול או כלב בסביבה, הוא תוקף את רגל השולחן לסשן שריטות זריז – ככה, כדי לא להרגיש הכי מושפל בחדר? זה קצת מזכיר לי את הסיטואציה.
ואם לא די בזה, וולט אולי חושב שהוא מתעל את התאומים המקסיקנים בפרימיירה של העונה ה-3, או לכל הפחות את אנטון שיגור, אבל המכונית מתעכבת להתפוצץ והוא דווקא כן מסתכל אחורה. אז הוא מתיישב ומזמין מונית תחת שמו האמיתי. עוד שריטה נוספת לרגל השולחן.

והנה גילום של תבנית ההתנהגות, המכוונת, של וולט בימים אלה (שלא לומר מטאפורה ויזואלית). במסגרת מה שהתחיל כמעשה "טוב" למען משפחתו ושכעת דורש תיקון, וולט מבצע אקט מרדני המונע מאגו ונכנס לנסיעה פרועה היוצאת משליטה. וכפי שמוכיח אותו שוט עילי המראה את סדרת סלסולי הצמיגים החרוטים על הכביש – משאיר אחריו המון סימנים, אותם הוא לא רק לא טורח לכסות, אלא מחמיר אותם (הצתה? מישהו? ביולר?) ואפילו מפנה אליהם תשומת לב ("הוא יראה אותי" הוא מבטיח לחברת המוניות).

התענוג הזה עלה לוולט 52,000 דולר, מבהיר לו סול, שהצליח למנוע את הגעת המקרה למשטרה, ומחכה ל-Attaboy ואיזו לטיפה (רפרנס כלבי ראשון בפרק!) שלא מגיעים. וולט ששוכב על הספה שלו, ספק כפציינט אצל פסיכולוג (וסול הוא אכן בערך האדם היחיד כיום שמאזין לו באמפתיה), ספק כגופה בארון פתוח, מתלונן על מצבו. ואז חוזר אל המסקנה החביבה עליו – צריך להיפטר מגאס. אלא שסול מכיר רק את האנשים שמייק הכיר לו (לידיעת המצקצקים בעונה שעברה בנוגע לשאלה למה דווקא וולט או פינקמן היו אלה שצריכים להיפטר מגייל) ומציע לו לפנות אל השותף שלו.

בביתו של פינקמן, דומה שהבחור אכן עשה restart והוא צובע את הקירות בצבע "לבן-שפיות" של טמבור.
וולט מתחקר אותו על גאס ולא שוכח להתמרמר על כך שפינקל מספר דברים לסול לפני שהוא מספר לו.
<Insert *FacePalm* here>
הוא נדהם לגלות שג'סי אכן נפגש עם גאס והיה בקרבתו הפיזית. How close? הוא דורש. Closer than you and me right now. פינקמן עונה בתרתי משמע. הוא מספר לו שגאס רואה בו דברים ו-וולט פותח בשפיל תחמוני שפינקמן, המפוכח, קוטע בחדות. Drop the sales speech, I'll do it.

למה ג'סי מסכים? זה וודאי פועל יוצא של התנייה לויאלית ולא מתוך רצון אמיתי ומחושב? אולי הוא פשוט חושב שמה שעשה פעם אחת מגדיר את מי שהוא מאז ולתמיד. רוצח.
האם ההתחלה מחדש שלו היא למחוק את ג'סי הישן ולבנות את עצמו כמתנקש? כרגע בשירות וולט, אבל אולי בעתיד בשירות מישהו אחר? אין ספק שהמשחק וידאו והתנהגותו עד כה העונה מראה שהוא סובל מניתוק רגשי שמתאים יופי לדרישות התפקיד… אבל עוד נגיע לכך.

בינתיים האנק מאפשר לוולט ג'וניור לקחת אותו לסיבוב קצר בלוס פויוס הרמנוס. גאס שרואה את סוכן ה-DEA מגיע ויודע בדיוק במי מדובר (וממעשיו אחר כך מתחוור לנו שהאנק סמך על העובדה הזו) יוצא לברך אותו ואת אחיינו באופן אישי. לרגע דומה שהדבר המהותי ביותר בסצינה היא הצעת העבודה שגאס מעלה בפני פלין (GAWD, NOOOO), אבל חצי דקה אחר כך מתברר שלא. ועוד כעשרים דקות, כשהאנק ישטח את התיאוריה שלו מול חבריו בבולשת, נבין את המהלך האמיתי שנעשה כאן. (אגב, גם בפני האנק עומדת בחירה והוא לא מצמץ לפני שהוא אומר כן, אני אשמח לעוד דיאט קולה. הנה איש שיודע בדיוק מה הוא רוצה).

בחזרה בשטיפת המכוניות, סקיילר, לאחר מפגן זוגיות הכרחי וחורק-משהו מול מארי, מגלה כמה וולט עושה כל חודש ועד כמה התוכנית הזאת שלה לא ממש עובדת… we're gonna need a bigger boat.
גם היא עומדת מול שאלה פשוטה שמציב לה בעלה. In or Out? והיא בוחרת להישאר במשחק.

במעבדה, באיזור נטול מצלמות (למה שלא יהיו שם מצלמות, בעצם?), וולט מבשל שעועית. כלומר, רעל משעועית.
כן, זה כנראה הזמן הזה של העונה שוולט וג'סי מנסים לחסל מישהו עם רייסין. פעם ראשונה טורטייה, פעם שנייה המבורגר, פעם שלישית גלידה?
פינקמן מצליח להרשים את הקהל ואת וולט עם המחבוא החכם שהוא מוצא למבחנה הקטנטנה ועם התירוץ it's my lucky cigarette.
רק אל תעשן אותה אומר וולט ומסכם את סך הפחדים שלנו כלפי הבחור עם הנטיות האובדניות שכרגע נתנו לו נשק להשמדה עצמונית… ברצינות, מישהו מתישהו בסדרה הזו צריך למות מהרעלה!

החלון להשתמש ברעל לא מאחר להיפתח. מייק אוסף את פינקמן ויחד הם נוסעים לחוות תרנגולות מרוחקת במדבר. ההוראה, אם תהית, היא פקח עיניים וסתום ת'פה.
פינקמן, רבע העוף בלבוש הנערי, האוחז בפלטת ירקות חתוכים ומטבל כרעיית פיפטיז בדרך לפגישת הורים, גורם לשכירי החרב במתחם, כמו גם לעצמו, להרים גבה.
ואז הוא נשלח להכין קפה. והופ, הנה הזדמנות הפז ובידיים רועדות הוא בוחן את האופציות שלו. מייק קוטע את חוט המחשבה ונותן לו אקדח. טעון. למקרה ש. סתום ת'פה, סתום ת'פה, אבל לתת לג'סי אקדח אמיתי עם כדורים היא מחווה מאוד רצינית של אמון.
והאם מייק באמת קטע את ג'סי? או האם פינקמן הספיק לפזר רעל הקפה לפני כן? השוט היחידני של גאס שותה לו לבדו בהחלט יכול לרמוז לכך (הוא גם לוגם ברעש! רק על זה מגיע לו למות!!!)

לרגע קל נלחצתי שמהמכונית הממוגנת יירד טיו סלמנקה האיש שהוא ופעמונו בוודאי עוד רודפים את ג'סי בלילות מסוימים (זה יכל להיות מדהים. אני מתה על ריוניינים), אבל המשלחת של הקרטל מתבררת כאיש אחד, זוטר, חתיך, שנשלח לשאול שאלה פשוטה: כן או לא.
הסטירה המצלצלת בפניו של גאס הורגשה. התבלבלת, אתה לא מי שמנהל את המשחק, אין כאן משא ומתן ויש לך בדיוק שתי אופציות. נדמה לנו שגאס בוחר באופציה ב', גם אם השאלה לא ברורה לנו.
האם גאס נדרש להתקפל לגמרי ולתת לקרטל לנהל את הארגון? האם השאלה קשורה לוולט? האם הם רוצים לייצא את הייזנברג למקסיקו? פעם הם רצו להרוג אותו, אבל זה היה לפני שהוא נהייה אימפריה. ומה תעשה האימפריה של גאס בלעדיו?

נציג הקרטל מנפנף לשלום (לא באמת) וג'סי המביט בגאס מאחור מחזק את האחיזה בנשקו, שוקל לירות. אבל זו משימת התאבדות, ולשם מה? לשם מי? (וזה די מרמז לעובדה שהוא לא הרעיל אותו, כי אחרת למה לדפוק לו כדור בעורף?). בנסיעה חזרה הוא שואל את מייק מה לדעתו גאס רואה בו. "נאמנות" מציע המנקה, "…גם אם היא לאדם הלא נכון". אולי הגיע הזמן לריסטארט בנאמנויות.

קרוע מהבחירות שעשה ומאלה העומדות לפניו, ג'סי ממשיך משם אל פגישת הנרקומנים האנונימים ואל (ווין דאפי מג'סטיפייד בתפקיד) היועץ (אתה נכנס? כן או לא?), ולראשונה מאז אותו לילה מנסח את רגשותיו בקול רם ומספר למישהו, גם אם זה עטוף במטאפורה דקיקה, מה עשה לגייל – הכלב הבעייתי שהרדים. הכלב שהוא בעיה.
פינקמן מחפש משמעות ומפלל לתשובות אבל כל מה שמוצע לו הם סליחה וקבלה עצמית. אבל למה, לכל הרוחות, שהוא יסלח לעצמו? ושמישהו ישפוט אותו כבר, לעזאזל! ג'סי מתפוצץ, משתלח וגורם לקבוצה, ואיתה המנחה, לשנוא אותו – זו לא תשובה ולא פתרון וכל השנאה הקבוצתית הזו מתגמדת אל מול השנאה היוקדת שהוא חש כלפי עצמו, אבל היי, זה רגש, וזה לא מעט בימינו.

אתה צריך להרגיע עם הצללית האדומה.

תמיד תהיתי מה אגנוסטיקן או אתאיסט מכור אמור לעשות? כיצד הוא אמור לשאוב כוח ולסלוח לעצמו בפגישות ה-AA וה-NA שלו?
אמונה שלמה בהשגחה עליונה מאפשרת מחילה עצמית, כי האיש עם הזקן הלבן (לא סנטה, השני) שפט אותנו והוא שהחליט לסלוח, וכל שנותר זה רק לצעוד בעקבותיו. ואם הוא לא סלח לנו, לפחות אנחנו יודעים שהעונש בוא יבוא.
אבל מי ישפוט את מי שאין להם נחמה אלוהית? בהיעדר אלוהה האין אנחנו אמורים לשפוט את עצמנו? ואם אנחנו מעודדים תמיד לסלוח לעצמנו, מהי המוטיבציה שלנו לעשות אי פעם את "הדבר הנכון"?
ג'סי אומנם לא מרגיש כלום, אבל המוח שלו מסרב להשלים עם מעשיו. כל מה שהוא רוצה זה שמשהו יכריח אותו לעשות את הדבר הנכון, כי לבד הוא לא מספיק חזק, ויגרום לו לשלם על מה שכבר עשה.
מזל שאין ברסלבים או סיינטולוגים באלבקרקי, כי פינקמן בשל לשטיפת מוח דתית. וחולצתו של ג'סי, עם הדימוי של ישו המודפס עליה, תומכת במשאלת הלב הזו.
אלא שזה דימוי חלול, אין כאן אלוהים. זה סתם קונטור דמותו של סטיב איוקי מוזיקאי ומפיק מוזיקת אלקטרו האוס (אגב, מסתובב ביוטיוב קליפ של אהרון פול עושה קראוד סרפינג בתוך סירה מתנפחת בהופעה של איוקי).

כמעט מיותר כבר לציין זאת בשלב הזה של הסדרה, אבל: אימא'לה, אהרון פול!
כל העונה הבחור גונב את ההצגה בסיסטמטיות עם תפקיד כמעט אילם, ואז בא הפרק הזה ומזכיר לנו איזה אמן מונולוגים אדיר הוא. הנאום היה משסע נשמות והפרק הזה, עם מנעד הרגשות, הוא כנראה הפרק שיגיש לאמי. כשם שפרק שעבר היה הפרק שקרנסטון כנראה יגיש לאקדמיה (מאידך, אולי מוקדם מדי לומר. יש עוד את העימות העתידי בין וולט לג'סי בסוף העונה שעתיד להיות מעט הירושימי).
לא ברור אם האקדמיה תזכור את פול עוד שנה שלמה (לטקס הנוכחי עוד כשבוע, "שובר שורות" אינה מועמדת כי היא עודנה משודרת), אבל לעזאזל, מגיע לו ולא סביר שיהיה מישהו השנה שיתעלה עליו. למעשה, מגיע לו אמי לשחקן ראשי, ויהיו מי שינסו לשדל אותו להגיש לקטגוריה הזו, אבל זה לא יקרה.
מה שבטוח הוא זה: כשתיגמר הסדרה או כשג'סי פינקמן יפסיק להתקיים, מה שיבוא קודם, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כדמות הטראגית הגדולה בתולדות הטלוויזיה.

בסצינה המסיימת את הפרק, האנק מגיע לפגישה עם גומז והצ'יף (לא זוכרת את שמו), ולנו הצופים מתחוור שהביקור ללוס פויוס, כמו גם השאלה בשבוע שעבר "Since when do vegans eat fried chicken?" הם לא רמזים ראשונים שאיתם מגשש הבלש, אלא הדובדבן שבקצה חקירה מבריקה – הפייס דה רזיסטנס!
לאחר שהתיאוריות המופרכות שלו זוכות לתזוזות של אי נוחות בכיסא הוא נאלץ להודות שהוא באמת קצת הגזים, כן, הוא כנראה די קוקוריקו
רק ש… מה עושות טביעות האצבע של גוסטבו פרינג בדירתו של המנוח?
בום! קבלו את קולומבו של ניו מקסיקו!

ופתאום כך, באמצע העונה, בבת אחת, מוצא את עצמו גאס פרינג ניצב מול שלוש חזיתות מסוכנות המתייחסות אליו כאל כלב המהווה בעייה רצינית…

BAM, and that's how you do it!

אני יודעת שהרבה מתמרמרים על הדרך שבה וולט מתואר העונה. מתרגזים על הפיכתו מגאון מחושב לאינפנטיל עם נטיות הרס עצמי ללא הסבר. אבל אני חייבת להודות שבינתיים, לרוב (טפו עליך, פרק 3) הוא די עובד לי.
באומנות הפופולרית ובבידור אנחנו כל כך מורגלים בקיצורי דרך פסיכולוגיסטים. כאילו יש קו מובהק המגדיר אם אתה טוב או רע. עברת אותו, והמוזיקה של דארת' ויידר עולה (היי, פאבלו) וזה סימן שהגעת לנקודת האל חזור. כאילו ניתן לעצור ולהצביע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל המוסרי ומעתה only smooth evil sailings! אבל בפועל, כולנו, גם פסיכופטים וסוציופתים, לא מפסיקים לבחור לעולם. כל פעם מחדש ניצבות בפנינו אופציות וכל פעם מחדש אנו נאלצים לקבל החלטה, בתהליך מתמשך, בלתי נגמר.
הקולנוע והטלוויזיה מאז ומעולם עשו פניות אמוציונליות חדות וכבר למדנו לקבל זאת, לבלבל תירוץ או הנמקה עם תהליך אמיתי. מנגד באה ברייקינג באד ומקדישה 5 עונות להתדרדרות המוסרית של גיבורה, בעלילה שמכילה נקודות שפל שמהן כביכול אין חזור (כמו מקרה ג'יין) שלאחריהן נקודות חסד שלרגע מאפסות את המונה (הצלותיו ההירואיות החוזרות ונשנות של פינקמן).

בעונתה הרביעית, דומה שהסדרה שוב לוקחת את זמנה ומקדישה את כל חצייה הראשון אך ורק לתיאור הפרעת הדחק הפוסט טראומטית של שני הגיבורים שלה. בין אם אהבנו את הבחירה הזו או לא.
כן, מבחינתי כל הרגרסיה של וולט וסינדרום הפה הגדול הם סממני PTSD. וכשם שהטראומה של פינקל מתבטאת באופנים פינקיים מובהקים, קרי מופנות פנימה בשנאה עצמית ואבדון, כך תגובת וולט מתבטאת בהתאם לאופיו ומפנית החוצה, בהשתלחות ובדלוזיה.
כי להבדיל ממה שהוא אומר, וולטר ווייט הוא לא האיש שנוקש. הוא האיש שלא מתקרב לדלת בכלל לפני שמתקשרים אליו ואומרים לו ללכת הבייתה. הוא האיש ששולח את בנו המאומץ לנקוש. כתוצאה מסדרה של החלטות מצערות הוא לא נמצא במקום שהוא אומר שהוא, לא במקום שהיה רוצה להיות בו, ולא במקום שהוא זוכר איך להיות בו.
וולט וג'סי הן שתי דמויות ברגרסיה לילדות (משחקי וידאו מול טנטרומים וחראקות) המחפשות משמעות ולא מסוגלות לחזור לעצמן. האם בכלל קיים בהם עוד "עצמי" לחזור אליו? אלו הן שתי דמויות שרוצות להיתפס, אבל כל אחת מסיבה אחרת לגמרי. ג'סי מבקש עונש ו-וולט דורש הכרה. ג'סי מתמודד עם מעשיו בלקיחת אחריות, לפחות מוסרית, וולט בהכחשה ומגלומניה – שני מנגנוני התמודדות שונים לאותה בעיה.
והנה ניוז פלאש: היוצרים ממש לא רוצים שנחבב את וולט בשלב זה. ביודעין ובמתכוון הפכו היוצרים את היוצרות ואת ג'סי פינקמן לגיבור הסדרה. מזה 7 פרקים הוא הדמות הראשית היחידה, זו הבוגרת ולכאורה המורכבת מבין השניים… אבל בחצייה השני של העונה, כשהכאוס שוב יפרוץ, אני משוכנעת (ומקווה) שהזרקור יחזור אל וולט, מרכזה הדחוק לשוליים של שובר שורות.

כל אחד צריך עוגנים כדי לדעת מי הוא. בית הוא עוגן (ע' זה בית). משפחה היא עוגן. שפה, חברים, מקצוע, כולם עוגנים שההגדרה העצמית שלנו תלויה בהם, ובלעדיהם אנחנו בסכנה לא לדעת מי אנחנו. וולטר ווייט הוא איש שכל חייו הבוגרים, ואולי גם ילדותו, הרגיש כי גורלו האמיתי נמנע ממנו. אדם עם תסביך גדלות מודחק. מאז שהחליט לבשל מת', הוא נתן דרור לאותו תסביך – הכימאי כאלוהים, וכאוס הפך להיות העוגן של הייזנברג הבלתי מנוצח.
ג'סי חסר הביטחון, שמעולם לא פרגן לעצמו, בוודאי לא מצליח לעשות לעצמו הנחות עכשיו ומקנא במי שיש לו אלוהים. האלוהים של וולט נמצא בתוכו, וכשהיכולת להגשים את עצמו ככזה נמנעת ממנו – הוא אבוד.
כרגע, השאיפה לאיבוד השליטה משחרר ממלאת את ווייט במשמעות זמנית. אבל מה יקרה שהחופש יגיע? מול מה יילחם וולט אז? אולי אז ייאלץ להתחיל להתמודד מול עצמו… או להעמיק את האשלייה.
לדעתי זהו המהלך הפסיכולוגי שמנסה הסדרה לתאר העונה. האם המהלך השאפתני יצליח ליוצרים? או שמא הם יקרסו אל תוך היומרה של עצמם? נו, זאת נדע רק בסופה.

ופינקמן?
גם הוא ניצב מול 3 חזיתות הנאבקות על נשמתו. וולט מול גאס ומייק מול ג'סי עצמו.
אם יש מישהו שאנחנו מפללים שישרוד את המעשייה הזו בחתיכה אחת וייצא ממנה חופשי, הרי שזה ג'סי (חוץ מהסוטים שרוצים שהוא ימות). אנחנו מחבקים אותו, וכואבים את כאבו ומאחלים לו בחירות נכונות וסוף טוב…
אבל כפי ששאל את עצמו, והיוצרים את עצמם, כך גם אנחנו נשאלים. אם ג'סי יוצא מזה ללא עונש, מה המשמעות? ומה, לעזאזל, זה אומר עלינו?

הבחנות, תהיות וציונים לשבח

* אוי, בושות! פתאום נפל לי האסימון. בסצינה שוולט מנסה לתמרן את פינקמן לרצוח את גאס (אגב, מאיפה הם בטוחים שלא מצותתים להם?), ג'סי שוב על סולם.
בתור מי שחושבת שמטאפורת הסולם של FLY היא אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים של שנה שעברה ואחד משיאיה של הסדרה כולה, הכמעט-פספוס הזה הוא בגדר מחדל.
שוב, כמו ב"זבוב", וולט שולח את ג'סי להסתכן בשמו, ושוב ג'סי מוכן לחרף את נפשו בשביל וולט…  or is he?

* נו, האם יש לגוסטבו אנשים בבולשת? כלומר, במשטרה בטוח יש – דרך מייק, אבל מה לגבי ה-DEA?
ואם כן, מי? הצ'יף? אולי גם גומי עצמו? והאם אחד מהם הוא זה שהתקשר להזהיר את האנק ממתקפת התאומים?

* איזו באסה לדין נוריס שאהרון פול הפנומן מגדיר עצמו כשחקן משנה, כי הוא פשוט נפלא וזה יכל בקלות גם להיות הפרק שהוא יגיש לאמי.

* הפלאשבק בתחילת העונה מתגלה כאקדח הצ'כובי במערכה הראשונה that just keeps on giving. קודם הסכין היפנית, אחר כך מחברת ההערצה של גייל, וכעת אותו מיכשור יוקרתי שרכש למעבדה וראינו אותו מוציא מהעטיפה אשר הוביל לקישור לפרינג.

* You're nothing to me but customers!
המשפט שהכי אהבתי את ההגשה שלו בנאום של פינקמן, שיאה של ההשתלחות, והוא מובא כשג'סי אוף סקרין. אחח, איזו סצינה.

* רק אני רטטתי מעונג כשג'סי הזכיר את דריסת הילד של המדריך? זו סטייה נוראה, אני יודעת, אבל האיזכור הזה, של משהו שצוין אחת לפני עונה וחצי, ריגש אותי.

* פיטר גולד שכתב וביים את הפרק, הוא אחד ממפיקיה ומכותביה הקבועים של הסדרה. זהו לו הפרק הראשון שהוא מביים בסדרה והדבר השני אי פעם שהוא מביים (11 שנים עברו מאז ניסיון הבימוי הראשון). כבוד.

* Rage, משחק הוידאו, יוצא לחנויות רק עוד כמה חודשים. Dun Dun DUN.
טוב, זה הזמן להלין שהעונה הזו ה-Product Placements נורא נורא כבדים בעין ובמוח (וד"ש למתיו וויינר, סססאמק).
חלקם עובדים לי לא רע – כמו המשחק הזה, כי היות ואני לא חננה אני לא באמת ידעתי שיש פה אנאכרוניזם (אם כי אני מכירה בעובדה שלכמה אלפי גיקים זה בוודאי זעק לשמיים), או כמו מכונת הקולה של וולט בפרק שעבר. אולי בגלל ששניהם שילובים מאוד אפלים ולא בהכרח מחמיאים של המוצר.
חלקם סבירים – כמו הדודג' האדומה של וולט ג'וניור.
וחלקם איומים ממש – צ'י צ'י צ'יטוס לא פריטוס.
ובאותו עיניין – לאן נעלמו ה-Funyuns של ג'סי?!

* באותו משחק, מסתבר, תסתתר ביצת הפתעה למעריצי ברייקינג בד. אין לי מושג איפה ומה, אבל אם מישהו מכם גיימר, הוא או היא מוזמנים לבחון את הסוגייה אחרי ההשקה בספטמבר ולגלות לנו. מה שאני כן יודעת זה שמאט ג'ונז, אק"א באדג'ר, מדבב שתי דמויות במשחק.

* Ameliorate = לשפר, מהמקור הלטיני melior (ומתוך כך, בספרדית mejor ו-mieux בצרפתית). ג'יזס וולט, תגיד לשפר.

* Eyebrows of Doom.

* הסצינה הלפני אחרונה, במעבדה, הייתה די מיותרת ותפקידה היה, ככול הנראה, לגלות לנו שג'סי משקר לוולט.

* שבוע שעבר יצא לי להקשיב לראשונה לפודקאסט מהסוג ש-AMC מעלים אחרי כל פרק.
אז קודם כל, הפודקאסטים הללו עם העורכת, גיליגאן ואורחים משתנים, ממש מוצלחים, מלמדים ומבדחים, וכשיהיה לי זמן אני בהחלט מתכוונת לדגום אותם וממליצה גם לכם בחום.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-4
* שנית, בפודקאסט שאני האזנתי לו (פרק 5) התארח גם ג'ונתן בנקס, הוא מייק המנקה, ומלבד העובדה שהאיש פשוט מקסים ונורא מצחיק התחוור לי משהו.
זוכרים את השיעול המסתורי של מייק? גם לבנקס יש אותו. רוצה לומר, בעיקר לבנקס יש אותו ומייק כנראה ממש לא גוסס. אמרתי לכם שהפודקאסטים מלמדים.
* הופ, הופ, הופה. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הביקורת הלכתי לשמוע את הפודקאסט של פרק 7 ובו נאמר שהסצינה ב-4.06 עם הנשים ההונדוריות במכבסה אכן אולתרה ע"י קרנסטון (ע"פ קווים כללים, כמובן), ושרק אחת משלוש הנשים דוברת אנגלית. אחח, אי אפשר לזייף זרימה קומית ספונטנית.

* גייל היה בן 34?!?!?
די מזעזע שאנחנו בני אותו שנתון. זה כמובן אומר שהוא נולד ב-1977. היה שיר כזה העונה.
האם זה אומר שאהרון פול עוד רגע מידפק על דלתי? לא, כי אני חושבת שעם זה אני יכולה לעבוד…