ארכיון הרשומות עם התג "עונה 5"

יבוא יום ואשחה בבריכה...

יבוא יום ואשחה בבריכה…

He was my teacher.

זה לא מפתיע שאחרי הפרק הקודם, הפרק הזה יהיה מאכזב בהשוואה.
אחרי מפצים גדולים צריך הפוגה, בפרט כשתיכף לא ייתנו לנו לנשום.

הפוגה נדרשת ועדיין, הפרק קצת זייף. חסרה בו הפראות העלילתית והכנות הרגשית שראינו בשלושת הפרקים הקודמים, ולראשונה העונה קיבלנו פרק צפוי, אנטי-קלימקטי ואולי אפילו פחדני.
גם אם הסצינה הראשונה הייתה מותחת להצטמרר, ואימא'לה כמה שהיא הייתה כזו, בלבנו ידענו שג'סי לא ימות. ידענו שג'סי והאנק יחברו. עוד לפני שהפרק נפתח ידענו שהבית לא יישרף (כי הראו לנו את הפלאשפורוורד), אפילו די ידענו שלא יהיה מפגש בין השניים בכיכר.

זה לא שחסרים בו רגעים חזקים או משעשעים.

למשל, אהבתי את העובדה שוולט ג'וניור מתעל את ג'סי בשתי סצינות נפרדות. בראשונה כשהוא דורש ממנו להפסיק לבלשט ולהגיד לו את האמת (רק שהוא, לא מפתיע, טועה לחשוב שמדובר בסוד הסרטן), ובפעם השנייה שהוא מחבק אותו.

או את העובדה שהאנק אומנם לא לגמרי מאמין לזווית הזו, אבל הוא קולע בול כשהוא מגלה לג'סי שלוולט יש חולשה אליו.

חיבבתי גם את הפגישה של מארי אצל הפסיכולוג והעובדה שהסדרה מראה לנו שוב ושוב איך וולט זיהם את בני משפחתו ושלח את חוש המוסר של כולם לבליז.

אבל בעיקר, הפרק משתפר פלאים אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על מה מנסה הסדרה להראות לנו.

וולט חושב שהוא מכיר את ג'סי והוא מזדעזע עד עמקי נשמתו הקבורה עמוק אי שם, כששתי הדמויות האחרות המרכזיות בחייו, סול וסקיילר, מתעקשות להשתמש בלשון נקייה.  ג'סי הוא כלב מוכה כלבת, כזה שאין ברירה אלא להרדים. כבר הרדמנו כלבים בעבר, מה הוא עוד אחד?
אבל וולט מתעקש, בחולשה אמוציונלית ובלתי לוגית, שפינקמן שינה דעתו.
I want to fix this אומר וולט בהודעה לג'סי, כאילו שיש דרך לתקן את זה, כאילו שניתן לצאת מזה דרך A nuanced discussion of the virtues of child poisoning.

במבנה הסיפורי הלא אופייני שלו, Rabid Dog שואל אותנו את השאלה "כמה אתם מכירים את פינקמן?"
הייתם בטוחים שהוא ישזוף עיניו בעריסה של הולי או בחדר המתבגרים של פלינט ויימלך בדעתו (זה הרי אותו הפינקמן שצריך לסמם את עצמו לפני שהוא יוצא לפעולה)? ובכן, טעיתם.
ג'סי של אחרי התגלית, הוא ג'סי שונה. אבל בשלב זה הוא טרם סיים את תהליך הטרנספורמציה שלו.

"Mr.White is the devil". מסביר ג'סי להאנק וגומי. "הוא לא כמוני וכמוכם". אחרי כל מה שעבר ואחרי כל מה שהבין, ג'סי עדיין רואה את מר. ווייט, המורה הגאון שלו, כיישות אומניפוטנטית ודמות מיתית (ממש כמו טוד של פרק שעבר). וולט הוא Evil Santa, הוא Satan, ולא ניתן להביס אותו בנשק kill-it-with-fire-demotivational-poster-1235695993קונבנציונלי.

זהו, בקצרה, כל סיפור מערכת היחסים שלהם מנקודת מבטו של פינקמן האומלל. וולט הוא מכשף וג'סי עדיין שבוי בקסמיו האפלים. כך הוא רואה את הדינמיקה ההרסנית שלהם ואיך שוב ושוב חזר אל השותפות למורת רוחו ובניגוד לשיקול דעתו, אפילו באותו חיבוק במדבר יומיים קודם. ואת העובדה שפעם אחר פעם נכנע לו ועשה כדברו, כבובה על חוטים בלתי נראים.

אבל אם הבחור מנסה להשתחרר מאותם חוטים הרי שהוא נופל הישר למלכודתו של האנק, ששו"שו שבה ומראה לנו שהוא כה כפייתי לגבי וולט שהוא אינו בוחל באמצעים ולא רואה אף אחד ממטר.
כך הוא מסמם את ג'סי עד עילפון (למטרה טובה אולי, אבל מסמם), וכך הוא מכריח אותו להקליט וידוי רק כדי לכסת"ח את עצמו.
אם בתחילה העובדה שהאנק חוגר את ג'סי באותה נסיעה ברכב נראית לנו משעשעת ונובעת מתוך דאגה, הרי שלאט לאט מתחוורת האמת שהאנק כובל אותו לכיסא הנוסעים ונוהג אותו לאן שהוא, האנק, רוצה.
זה גם לא סיעור מוחות, האנק מודיע לו, שנייה לפני שהוא מותיר לו ללכת להשתין (רפרנס שירותים!!!). אבל אין רגע שזה בולט בו יותר מאשר הסצינה בה הוא מחבר את ג'סי לחוטיו של ציוד ההאזנה, וג'סי שוכב שם כמו קורבן טראפיקינג על רופיז, שאז נבעט החוצה להקריב את עצמו.
אבל זה כמובן, לא קורה.

Rabid Dog הוא פרק המתאר את תהליך האמנסיפציה של שוליית הקוסם. גם אם מהלך השחרור הסופי שלו קורה באופן אירוני בעקבות טעות, ג'סי של סופו נראה מפוקס (וכמעט שלו) מכפי שראינו אותו מזה הרבה זמן.
הוא מצליח להשתחרר גם מחוטיו של וולט וגם מכבליו של האנק, ועכשיו הכוח בידיו.

אבל רק עוד רגע.
מבחינת ג'סי, הוא הביטץ' של וולט.
מבחינת כולם, ג'סי הוא גייל2, כלב הבעיה.
אבל מבחינת וולט, ג'סי הוא פאפי, הוא אולד יילר, הוא הכלבלב הנאמן וחברו הטוב ביותר.
כי זו האירוניה הטרגית הנוראה של הפרק והסדרה בכללותה. וולט, החלאה המפלצתית, הפושע המתועב, הוא המבוגר היחיד, גם היום כמו בעונה 1, שלא מאחל או חותר למחיקתו של ג'סי. וגם אם אהבתו נצלנית, חולנית ורקובה עד היסוד וגם אם הסיטואציה השתנתה כך שהוא שוכנע לבסוף שאין לו ברירה אחרת אלא להזמין את חיסולו, הוא היחיד בעולם כולו, מלבדנו הצופים, שיכאב את מותו של ג'סי.

Breaking Bad is the devil.

Is that a knife or are you just gay for me?

Is that a knife in my back or are you just gay for me?

ציטוטים וציונים לשבח:
*בסצינת הבנאליות של הטיוח, וולט שוב בתחתוניו הלבנים, מייצר סיפור כיסוי מסריח לניסיון ההצתה ומחזיק את אקדחו בחריץ.
*סול והמנוי לשיעורי דוג'ו
*מפרט מקומות הבילוי של ג'סי עושה לנו חיים שכאלה בקטנה. גו קארטס!!!
*מה לגבי ביוור והשני…
*ברור שבאדג'ר ידבר שלוש שעות על באבילון 5. ברור!
*Were you following me?
-Yes, and I feel terrible  about it, too.
*Do not float that idea again
*I did do it, but for good reason.
*אז, איך בעבודה? אמרת שאת לא מרוצה מהסדרי החנייה החדשים?
*Feels good to think about it
*השמחה של מארי ברגע שהאנק מגלה לה שיש אפיק חדש לדפוק את וולט.
*ספל ה-DEA שמארי מגישה בו לפינקמן קפה

Jesse Mug(תמיד אפשר לסמוך על האינטרנט הנחמש שיעשה סקרין קאפ)
Dea…D?
*אתה זוכר את הסוכן גומז?" ואז המבט על פרצופו של גומי".
*"התוכנית שלכם היא לעשות את התוכנית שלו"?!
*Yeah, mister White is gay for me, everybody knows that!
*אוף, לרגע באמת האמנתי שג'סי יאומץ ע"י השרדרים הכמהים לילדים. פנטזתי על ימים טובים של לזניות וקפה. סדרה ארורה. 😦

נקודה לחידוד:
וולט אולי לא רוצה להרוג את ג'סי, אבל הוא קיבל החלטה  לעבוד עם הנאצים, שקשה להאמין שהם מסוגלים לעשות עבודה נקייה במינימום כאב. פאקינג הל!

מודעות פרסומת

(כן, אני יודעת שכותבים וידוא)

שמעו, יש לנו בעיה.
בעיה שבגללה תהיתי האם בכלל שווה לפרסם את הפוסט הזה.
הבלוג שכתבתי בעבר, זה שכל כך אהבתם (ופרגנתם, ואני אוהבת אתכם בחזרה על זה), שייך לעבר.
בתקופה שבין עונה 3 ועד לחציה הראשון של עונה 5 הייתי כמעט בודדת במערכה. אנשים לא הכירו את הסדרה או ניסו להמעיט בערכה ולבטל את חשיבותה. באותם ימים היה צורך להתעמק בטקסט, להתעקש על תימות ולהסביר מהלכים, ועשיתי זאת בפירוט ובאורך בלתי נסבלים (שצלחתם, מסורים ואמיצים שכמותכם!). היום מסביבנו כמה וכמה ביקורות שבועיות שסופסוף מבינות על מה הן מדברות. התימות כבר ידועות, העומק בלתי ניתן להכחשה והכתיבה קולחת וחריפה. מולן הדיעה שלי נראית ברורה, בנאלית, כמעט מיותרת. בפרט כשהיא מגיעה באיחור בלתי אופנתי.
זה נראה מטופש לעזוב את הסדרה שנייה לפני שהיא נגמרת, אבל קשה לכתוב כשהכול כבר נאמר.
והכי גרוע? לא בא לי לנחש את סופה של הסדרה. ברור שכצופה המוח שלי לא מפסיק לפעול, אבל בא לי לשחרר ולתת לסדרה לסחוף אותי במהירות אלימה אל עבר מפלי הניאגרה המתבקשים שבסופה (*הכניסו בדיחת שירותים כאן*).
כפי שאמרתי, בעיה.

בכל מקרה, הנה כמה מחשבות לא ערוכות על פרקים 9-11. את רובן בטח כבר קראתם לפני ימים ושבועות אצל אנשים אחרים (זה לא עוצר אותי מלברבר  באריכות), אולי שתיים שלוש מהן יחדדו לכם משהו חדש.

(אופס, מסתבר שהוורדפרס עשה לי בלגן בטקסט וחלקים רנדומלים מניתוח פרק 11 נשמטו או סדרם שונה. זה תוקן)

ד"ש מקורליאונה!

וואו, איזה פרק להתחיל איתו את הסוף!

כמיטב המסורת של הפתיחים הקרים בסדרה, הפרק נפתח בצילום וסאונד כמעט אבסטרקטי שמתברר חיש קל כגלגלי סקייטבורד מחליקים כנגד בריכה ריקה. מבט מרחוק על המתרחש מגלה לנו ב-מה אנחנו צופים ולמה. זהו בית משפחת ווייט, נטוש ומט ליפול, אי שם בעתיד.
וולט של העתיד מגיע ונכנס אל המבנה הריק שהיה פעם ביתו ועל קירותיו המרוססים מתגלה השם הייזנברג.
כלומר, מתחוור לנו מיד כי לא זאת בלבד שהבית ריק, שמשפחתו אינה בבית, אינה איתו, אלא האמת התגלתה לעיני כול וכך נראה בית אחרי הוריקן חרא.
ואף כי הוא נכנס אל הבית כדי לשלוף את מבחנת הרייסין הנודעת ואנחנו יודעים שהיא תשמש נשק נגד אחת הדמויות מסביבו, אחד האנשים שאנחנו אוהבים בסדרה, על אף זאת אנחנו מתקשים שלא להרגיש רע.
אנחנו יודעים שהגעת לתחתית כשאין לך אפילו את התנאים הבסיסיים לזקק רעל משעועיות!
בשערותיו הפרועות, בחולצתו המטונפת, במראה שברור לנו שמתלווה אליו גם ריח חמוץ חריף, כשמכוניתו הרצוצה היא ככול הנראה ביתו, וולטר הוא סמל לאובדן הדרך ולעליבות מהלכת.  איש שהפסיד הכול. אפילו את שביב כבודו האחרון (והילדים שבבריכה הלוא שם בדיוק בגלל שזה ביתו של ברון סמים שנחשף, והם מלגלגים עליו כשהם מתגלגלים על מה שהייתה בעבר הטריטוריה שלו) וזה מחזה כה קשה שאנו חשים רחמים…

house smallאבל בעיקר אנחנו מרחמים על עצמינו.
חמש עונות ידענו שיגיע הרגע שבו האמת תצא לאור והחרא יפגע במאוורר (סליחה, ברגע שמתחילים עם מטאפורות של קקי, קשה מאוד להפסיק), אבל לא הבנו עד כמה פחדנו מהרגע הבלתי נמנע הזה, כמה נהנינו מכך שהוא נדחה עוד ועוד. אבל עכשיו אי אפשר להתחמק יותר, אנחנו יודעים שהולך לכאוב לנו  ממש הרבה וממש בקרוב.

ברגע אינסטנט-איקוני וולט עוצר ופונה לומר שלום לשכנתו קרול (זו לא  אותה שכנה ששלח אל מותה הפוטנציאלי בסוף עונה 4 , אגב).
יש משהו כל כך מערער בפשטות הרגועה והריאליסטית להכאיב שבה הוא מתעקש לפנות אליה, כאדם, כשכן לשעבר, ולא כברון סמים ונבל מסולסל שפם. הוא יודע שהיא יודעת וכל זה לא משנה עכשיו. ויש בתחושת האימה המקפיאה אותה משהו בכדי לרמז על מה שוולט עשה מאז שהסוד שלו התגלה…
באם, כותרות פתיחה. ברוכים הבאים לאפוקליפסה!

חמושים בידע על העתיד המחכה לנו בעקבות אותו רגע גורלי בשירותים אנחנו חוזרים אל האנק, שהמים בדיוק ירדו לו באסלה המנטלית.
הוא יוצא את בית הווייטים (הלו, קרול!) וחוטף התמוטטות עצבים גם בשמנו.
וזה הזמן להלל את דין נוריס ואת ההופעה המדהימה שלו, שרק מלהיזכר בה אני מקבלת דפיקות לב מואצות.
העובדה שאנחנו במכונית עם האנק, חשים כל נים ונים בפניקה, בחושים מעורפלים והיפר-ונטילציה, גורמת לנו להבין את המקום האיום שבו הוא נמצא כעת ושעד לאותה נקודה לא התייחסנו אליו. כלומר, לא באמת. המצוד עד לרגע התגלית היה כמעט קומי, כשטום החתול כל הזמן מפספס את ג'רי העבריין ונידון היה להמשיך להסתובב סביב הזנב של עצמו. כל עוד האנק לא ידע את האמת עומק השבר שתגלית כזו תביא לכל אספקט ואספקט בחייו הייתה חסרה. ועכשיו כשהוא מבין גם אנחנו מתחילים להבין.
ההבנה הזו מבטלת כמעט לחלוטין את ההשגות שלי מהתגלית הרשלנית על האסלה, כי הדרך הבוגרת, המפוכחת, החכמה והכנה שבה תגובתו מטופלת היא לא פחות ממסעירה מבחינתי.

הוא מתנגש בגדר לבנה (שבאה לסמל שוב שאוה, ההפרברים האמריקנים עומדים לחטוף כאפה) ואז לרגע קל אנחנו חושבים שבעיותיו של וולטר ייפתרו כאן ועכשיו עם מוות נוח.
חיתוך קומי מהיר לסצינה הבאה מבהיר לנו ששו"שו ממש לא עומדת לחלק כאן הנחות לאף אחד.

ואם כבר הזכרנו, אז קרנסטון שאמון על הבימוי של הפרק עושה עבודה מצוינת עם הפרק הלא מתלהם הזה.
האנק מיוזע, קצר רוח וקצר נשימה מזמין את תיקי החקירה אליו הבייתה ואנחנו מקבלים סוג של מצעד מיטב עברייניי שו"שו (גייל לנצחחחחחחחחחח!!!!!).
ולאחריו, 18 דקות אל תוך התוכנית, אנחנו סופסוף שוזפים את עינינו בג'סי. בגדול, לא כיף כיופה לו.
אבל לנו כן, כי אנחנו מקבלים את האתנחתא הקומית של הפרק ואת באדג'ר וסקיני במיטבם (איפה הדבר המופלא הזה ואיפה ניתוח הזומבים החלש מעונה 4?). והנה הגרסה המונפשת של הסצינה שבטח ראיתם כי תוך חצי שעה היא כבר הייתה באוויר. הו, אינטרנט, לעולם אל תשתנה!
לג'סי אין סבלנות לברברת המסטולית הזו והוא יוצא אל משרדו של סול כששני תיקים מלאים מרשרשין בידיו.

לרגע חשבתי שהוא הולך לשם כי השילוב בין מוזיקת המעליות וחרחורי הנשימה של היול הם כמו מדיטציה בשבילו, אבל לא. וכאשר הוא שולף את חפיסת הסיגריות שלו מול היול לרגע נלחצתי ששומר הראש של סול יפלוט משהו שיירמז על כך שגנב לו כבר פעם אחת חפיסה.
אבל לא.

אנחנו מקבלים כאן רצף של שלוש סצינות קלילות, כי גם בפרק כה כבד, בעונה שתתקשה לספק לנו סיבות לחייך, ברייקינג מתעקשת לתת לנו קצת נחת breaking-bad-s5-e1376303672964איפה שאפשר.
זה לא אורך יותר מדי זמן כי ג'סי, שנראה כמו מישהו שהחיים דרסו אותו, רוצה להעביר את כספו לנכדה של מייק.
וכדי להבהיר לנו שהקלילות בהחלט מאחורינו לפרק זה, וולט יושב ומקבל עירוי של כימו וג'סי מתחיל את הסצינה הבאה כשהוא קבור מתחת לשולחן מכוסה טבע דומם ומקק מרשרש (ממנטו מורי #2).

לפרק הזה שני עימותים דרמטיים. העימות שמתרחש בסופו הוא כולו רעש והתנשפויות ולחץ בחזה, אבל העימות השקט העצור הזה מרסק את לבנו לרסיסים.
זה לא הפרק של ג'סי, ואהרון פול הוא לא הכוכב, אבל ברור שהממזר לא מפספס את ההזדמנות להראות לנו שוב, במידה ושכחנו, מיהו המלך האמיתי במשחק בלתי מילולי.
וולט ניגש לשיחה אל ג'סי בשיטה החדשה, הכביכול מכבדת ואבהית, עם מגוון מחוות אהובות. אבל בכל פעם שוולט נוגע בו, עורו של ג'סי מתהפך, כשהוא קורא לו "בן" ג'סי נראה כאילו הוא הולך להתעלף מהכאב.
"למה קיילי הרמנטראוט?" שואל וולט. "היא צריכה מישהו שישמור עליה", עונה ג'סי וחושב גם על עצמו.
על אף הכאב, הכעס והפחד ג'סי ממשיך ברוגע מצמרר ומסביר לנו מה פשר האקדח שנשא בפעם הקודמת שפתח לוולט את הדלת. הוא לא טיפש, והוא יודע.
אני צריך שתאמין לזה, אומר וולט, וחושב גם על עצמו.
הוא צריך שג'סי יאמין לו כי כך השקר העצמי יורד יותר חלק בגרון. ג'סי מאשר אבל הוא לא מאמין לאף מילה. המניפולציות של וולט כבר לא עובדות עליו.

בערבו של אותו יום, בעת ארוחת הערב (זה תמיד ארוחות ערב, או שירותים), וולט שמתעל בחיבוק האסלה שלו את גאס, מתחיל לגלות שהאנק עלה עליו.
העובדה שוולט לא משקר לסקיילר כשהיא שואלת מיהי לידיה, העובדה שבתחילת הפרק הוא נראה מודאג בכנות ממצבו הבריאותי של האנק, כל אלה גורמים לנו לחשוב שוולט באמת ובתמים יצא מהמשחק ורוצה להישאר בחוץ. ועל כן שבהחזרתו האלימה פנימה דרך התגלית יש משהו עוד יותר לא נעים (כן, כן, ג'אסט וון איי ת'וט איי ווז אאוט… היוש סנדקוש). למה, לעזאזל, אכפת עדיין מהחלאה הזו?!

האכפתיות די עפה מהחלון כשוולט נוסע לבקר את גיסו.
ילד (זה תמיד ילדים, וזה תמיד בנים דמויי פינקמן) שמשחק במכונית חשמלית ברקע, מספק רעש תמידי, יומיומי, מעיק. מבשר רעות.
לאחר סמולטוק מביך שמטרתו גישוש הדדי, אנחנו חושבים שוולט הולך הבייתה וכמעט נושמים לרווחה…
אבל לא, הוא עושה אחורה פנה ומשליך את החרא אל עבר המאוורר. "היי, חבר, תראה מה מצאתי במכונית, איזה קטע?" האנק משיב, בבאדאסיות נמרצת, בלחיצה על השלט לדלת החנייה.
"אני חייב לומר, אני לא אוהב את הדרך שבה אתה מסתכל עליי כרגע" וולט ממשיך עם ההצגה על אף המסך שיורד. הבוקס שהוא חוטף לפרצוף שם להופעה שלו סוף.  זמני.
סדרה נחותה הייתה מושכת את המתח וסוחבת את העימות לפרק הרביעי, משגרת אלינו מבחר סצינות מתוחות שניתן לחתוך בסכין, עם אוויר דחוס בשקרים. אבל לא בב. ארבע וחצי עונות של בילד אפ פסיכולוגי ודרמטי לא הולכות ברגל ואין לה שום כוונה להתמהמה יותר או לבלבל לנו את השכל.
יום הדין (נוריס, *סטגדיש*) בפתח.
וולטר השחקן מתעשת ושולף את הכינור. "הסרטן שלי חזר… אני נאבק בו בכל מאודי… בקרוב אמות אז הכול לשווא, לא חבל?,"אבל המניפולציה הברורה הזו לא עובדת על האנק. וכאשר האנק עושה את הטעות לדרוש שמוולט יעביר למשמרת את ילדיו, הוא זוכה להופעה של הייזי ולהצעת הגשה:
Tread lightly.
יאבאיה!
breaking-bad

ציונים לשבח:
* עריכת הוידאו ועריכת הסאונד בפרק מושלמות ותורמות רבות לתחושת החנק וההיסטריה של האנק ושלנו
* החנות הפתוחה של סול וגלגול העיניים של ג'סי
*זה נונסנסי! אומר וולט ועינייו לפתע נתקעות על הבאנג הכי דבילי שראה מימיו.
* טלפון ההלו קיטי של סול.

ציטוטים לשבח:
*פליס קומפלאניוס, אנריקה!
* האב אן איי1 דיי!

************************************************************************************************

איפה שהייתה יכולה להיות ביקורת של פרק 10 אם הייתי טורחת לכתוב אותה. הנה תמונה לציון ההיילייט.

wenttobelize

************************************************************************************************

כעת הגענו לפרק 11, ואיזה פרק מושלם, לעזאזל!

מה שנפלא בפרק הזה, כמו גם בפרק הראשון לחצי העונה, הוא מידת ההפתעה שמכה בנו על ההתחלה. הקליף האנגר של הפרק הקודם רמז למפגש פסגה אימתני בין האנק הזועם בדרכים לג'סי הרצוץ והחלש. בעורמה אופיינית בנתה בנו שו"שו את הציפייה לשיתוף פעולה מיידי בין השניים על סמך שנאתם המשותפת. היא טרחה להקדיש את הפרק הקודם לסקיילר ולעובדה שהיא לא קונה את הבולשיט שהאנק מנסה למכור לה (כשהוא עיוור מנקמנות ומצורך בשימור עצמי) כדי שנחשוב לעצמנו "הו, לא! ג'סי לא חזק כמוה, הוא קל לתמרון והוא רך ובשל לקטיפה כאבוקדו!"
אנחנו נכנסים אל הסצינה תוך ציפייה לפיצוץ חזק ומה שאנחנו, והאנק, מקבלים זו נפיחה רכה. אנו נבעטים החוצה עם כלום מלבד מעט בושה. ככה זלזלנו בג'סי? זה מה שאנחנו חושבים עליו?

אבל הפרק לא מתחיל כך. בפתיחה הארוכה, הטרנטינואית והסבלנית אנחנו מקבלים את טוד, שהאינטרנט הפליא להדביק לו את הכינוי המושלם, משאיר Meth Damonהודעה מפלילה בתיבה הקולית של וולט. הסצינה ממשיכה כשהוא והמפיקים של הסרט "דקירה בשישים שניות" (איזה סרט זניח מצאת לך לנכון לרפרר? מה קורה לאסוציאציות שלך, נטלי?), יושבים בדיינר ל-א. בוקר ושיחה קלה. טוד מגולל את אגדת הרכבת כשוד המושלם ודומה שהוא פשוט לא זוכר שום דבר אחר שדורש איזכור בהקשר שלה. והדודים הנחמדים שלו עם קעקועי הצוואר החביבים שלהם בולעים אותה בשקיקה, מנקים את הדם של דקלן מהנעליים ונוסעים לניו מקסיקו.
אנחנו מקבלים פתיח שאינו קשור במישרין לעלילת הפרק, אך בעקיפין כן.
זה ברור שיש פה בנייה לקראת משהו עתידי. טוד עושה את הטעות (המכוונת?) לציין את וולט ואת דקלן בשמם האמיתי, הדרך שבה הוא מספר את האנקדוטה המשעשעת מלמדת אותנו שהייזנברג הופך להיות דמות מיתית של ארכי-פושע גאון ומרמזת… אולי, יתכן, מי יודע… שטוד שנמצא עדיין על תקן דיאט-פינקמן, ינסה בעתיד להיות גם ההייזי החדש? ליטול את הזהות או לדחוף את המלך מהפסגה בעזרת לידיה?
אבל יותר מכל מרחפת מעל ראשנו הבחילה. טוד בוחר להעלים את דרו שארפ מהסיפור באותה קלות שבה הוא הועלם במדבר. מוחבא ללא זכר כאילו מעולם לא היה קיים, וזה לא בכדי שדודיו מביעים רצון להוריד כאפות חינוכיות לילדים על אופניים/ אופנועי שטח, אבל כפי שנלמד מסופו של הפרק, לא כל הפשעים נגד ילדים יישארו קבורים במדבר.

זהו פרק שקרוי וידויים אך כמתבקש בסדרה הזו, כל הווידויים בו הם או שקריים או לא קיימים.
טוד מתוודה בפני המשיבון של וולט על התקלות עם דקלן, ש"הסתדרו" לבסוף, ג'סי בוחר שלא להתוודות בפני האנק, וולט מתוודה על המחלה שלו בפני ג'וניור, וולט מקליט את הודאתו היצירתית וסול מתוודה בפני ג'סי.
שום סוד לא נחשף בווידויים האלה, אף כי כולם נשענים בכבדות על אמיתות. וידויים שהם אסופה של אמיתות חסרות, מעוותות ונעלמות. כשהוידויים האמיתיים עתידים להתרחש ללא מלל או ברווח האירוני שבין המילים הנאמרות. כך האנק מגלה מי שילם על טיפוליו וכך ג'סי יגלה על ברוק.

כשפלינט מפתיע את וולט באמצע עבודת טיוח במייק אפ, אביו שולף את סיפור הסרטן כמעצור האוליטימטיבי. וזה כמובן עובד.
הסצינה הזו תעמוד כמראה הפוכה למפגש בין וולט ובנו המאומץ במדבר. וולט מבלשט, ביכולות משחק לפרקים עוצרות נשימה, את כל סביבתו, ללא הבחנה בין אויביו לאהוביו.

אל המפגש במסעדה מגיע האנק כשהוא כבר מובס ומבואס מהמפגש עם פינקמן (שבא אחרי המפגש הסופר-דופר מבאס דלוקס עם סקיילר). זו הסיבה שהוא בקושי מצליח להשתלט על הזעם שלו ולשחק אותה קול. סביב השולחן מארי והאנק לובשים צבעים כהים ואילו וולט וסקיילר, כמו בכל אחד מהפרקים מאז שוולט "פרש", מחכים להם עטויים בגווני ב'ז. זה לא שהם לבושים לבן כדי להעיד שהם רואים עצמם כטהורים, אבל הם לובשים צבעים בהירים וסוודרים צמריריים שמצהירים לעולם שהם מהווים את אותו איום שכבשה באחו מהווה.
המלצר שלהם, טרנט, הוא עוד דוגמא לדמויות אורח מושלמת של הסדרה הזו, הן בכתיבה והן במשחק. ובשלב כה דרמטי בחייה של הסדרה, מוטלת על כתפיו הכמעט בלעדיות האתנחתא הקומית של הפרק.
You put the awk in guawkamole.
שוב מפגישה שו"שו בין הבנאלי למפלצתי, בין היומיומי לגורלי בסצינת דאבל דייט מהגיהינום באמצע מזללה מקסיקנית הומה. ושוב היא מתעקשת למקם את הדרמה בסצינה של ישיבה סביב שולחן אוכל (נו, אמרתי לכם שיש חשיבות למערכת העיכול ומה שמתחיל בסצינת אכילה… טוב, אתם יודעים מה סופו).
הדברים החשובים שצריך לקחת מהסצינה המושלמת הזו, הן שמארי קוראת לוולט ג'וניור פלין. מארי, לא וולט ולא סקיילר, היא זו שמכבדת את בקשתו את הילד.
סקיילר שמתעקשת שהכול בעבר. העובדה שוולט מודה בפני האנק שאין אמפריה. זה האיש שהצהיר בפני ג'סי אך לפני שלושה חודשים שהוא בעסקי אמפריית המת', כן?
וכמובן את הצעתה המפלצתית של מארי לוולט "למה שלא תתאבד?". מיד נגיע אליה.

לאחר המסעדה מגיעה הקלטת הלוהטת של וולט שמעבירה את האנק ואותנו בשיעור זריז באיך לחשב מחדש כל מה שראינו/ חשבנו/ ידענו. "אם אתם רואים את זה, ככול הנראה מתתי. נרצחתי ע"י הגיס שלי, האנק שרדר." לסת, הכירי את הרצפה.
יש משהו בפתרון הזה של וולט שהוא כל כך פשוט ויעיל שזה גובל בדביליות. אבל זה גאוני, כי הפרטים מתלבשים על האנק כל כך יותר טוב מעל וולט.
ההתחלה שלו עם "שמי הוא וולטר הארדוול ווייט" מרפררת כמובן אל הפרק הראשון, כשוולט חשב שהנה המשטרה בדרך אליו והוא עתיד להתגלות. באותו רגע במדבר וולט התאבד. הוא לחץ על ההדק והקנה אומנם לא שיגר אף כדור, אבל וולט עשה זאת. וולטר ההוא היה עושה היום את מה שמארי הציעה. אבל הוא מזמן לא שם (למעט בבדיחה אכזרית במהלך הוידאו. "שקלתי התאבדות, אבל אני פחדן"). זהו וולט של ימינו. מחושב, חד, אכזרי ולא מוותר. מי שישיג את מבוקשו על חשבון הקרבה של אחרים, לא של עצמו.

נקודות בונוס מגיעות למייקל סלוביס, הצלם המהולל של שוש ואחד מבמאיה החל משלהי עונה 3, שעושה כאן עבודה מדהימה. כל הפרק מבוים נפלא, אבל הסצינה הזו, הסטטית במהותה, היא המאתגרת ביותר. אנחנו צופים באנשים צופים בטלוויזיה, אבל זה מרגיש דינאמי ובועט כמו ג'סי פינקמן עם מיכל דלק. בזכות ההעמדה, בזכות הקלוז אפים האקספרסיביים שהופכים את דמותו של וולט ליותר ויותר מפוקסלת, מלאכותית, דיגיטלית. זה לא אדם,  זה ייצוג שקרי של אדם.
משום שזו סדרה שמדברת על טלוויזיה וקולנוע, ועל הצגה ואומנות המשחק, המיז-אן-אבים הזה הפך באופן מידי לאיקוני ולמים שמיושם לכל נושא קולנועי/ טלוויזיוני דה יומה.
הרגת אותי, אומר האנק למארי בסופה ושולח את מוחות כולנו להתקף חרדה נוסף…

זה לא חדש שאני אוהבת את העובדה ששו"שו, שוב ולהבדיל מכל סדרה אחרת מאותה סוגה, לא מקלה ראש ברצח. זה לא שברגע שוולט נהיה הייזנברג בסוף עונה 4 או מרגע שציווה כמאפיונר לכל דבר את חיסולם של 8 אנשים בטווח של דקה, הוא לא ימצמץ לפני שיגזור דין מוות על האנק. לא. האנק הוא משפחה. ועל כן זה לא יהיה האפיק הראשון ולא השלישי שיבחר, גם אם הוא הפשוט ביותר (וזה לא שהוא רצה להשתמש בדיסק, ניכר היה בו שהוא לא שמח שהנושא לא יושב במסעדה).
אותו הדבר ניתן לומר על יחסו אל ג'סי, כפי שהוא מתבטא בסצינה שבאה מיד אחרי.

8086f1b9b0cb4af6942e2a3cf0ea144b

Right in the feels

בתחילתה אנחנו שוב במדבר. והטרנטולה של דרו שארפ צועדת ישירות אל פינקמן. ממנטורי מורי מהסוג הליטראלי ביותר. זכור את המתים, עם ארומה של "You’re Next". "זה תמיד המדבר" רוטן סול ואנחנו זוכרים שאך בפרק שעבר וולט קבר את כספו, את סודו, באותם מיכלים שבהם קבר את מירב קורבנותיו.
כל מי שבא במגע עם וולט בימים אלו מקבל גרסה קצת שונה של וולט, הלובש דמות ונותן הופעה בהתאם לצרכיו. אנחנו כבר לא יודעים מי הוא האיש, אם לפראפרז את האנק, ונותר רק לתהות אם יש לו בכלל אמת פנימית שעוד קיימת או שזה הכול שכבות על גבי שכבות של שורות ששוננו.
מרגע שהוא מבין את הסיטואציה עם החקירה של האנק, הוא לובש את תלבושת הדאדי קול ופונה לשכנע את בן חסותו להיעלם. זו הופעה נהדרת, ספונטנית וטבעית. האב המודאג היא דמות שוולט למד בתום עונה 4 שעליו להשקיע את כל מאודו בגילומה כי פינקמן צופה בררן. אבל למרות הביצוע המושלם הילד פשוט לא קונה את זה יותר. תפסיק לעשות עליי עבודה, מתחנן פינקמן. תציב לי את שתי האופציות האמיתיות: להיעלם או להיעלם.
ובאותם רגעים כשקולו נשבר אנחנו מבינים שגם אנחנו תהינו את אותם הדברים. האם וולט הביא אותו למדבר בשביל לקבור גם אותו?

08852868cf9242bfae07628df8b90516

אבל בין ההאשמות הצודקות והדרישה לכנות, פינקמן מתריס כדי להעמיד את וולט למבחן. כשהוא אומר "זה או זה… זה או זה או שתרצח אותי כמו שרצחת את מייק", הוא בעצם שוב דוחק, שוב לוחץ. מבחן אהבה קיצוני, על החיים ועל המוות. וכשוולט מתקרב אליו אט אט הוא (ואנחנו, אלא מה?) נרתעים לאחור ונכונים לרע מכול, אבל וולט יודע היטב לזהות את כוונותיו של הוורדרד.

וכך, לפתע, אחרי ארבע וחצי עונות ועשרות שעות של מתח הורי, ג'סי ואנחנו מקבלים את החיבוק שכה ייחלנו לו. זו לא סדרה שמנסה או גורמת לצופיה לבכות, העצב בה הוא כזה שתוקף אותך אחרי ומרוקן אותך מבפנים עד שנותר ממך קליפה חלולה… אבל פה הזלתי דמעות בזמן אמת.

כרגיל, היופי טמון במורכבות. ג'סי יודע שוולט עושה עליו מניפולציות, בזאת הוא חכם ומפוכח, אבל הוא לא יודע מה שאנחנו יודעים, שוולט באמת אוהב אותו כמו בשר מבשרו ובאמת מאחל לו התחלה חדשה. או את העובדה שגם מול בנו האמיתי (ואשתו כמובן) הוא עושה הצגות תחמניות…
לא שלהיות קרוב משפחה של וולט מזכה אותך בחסינות ממוות, אבל זה אומר שוולט ממש ממש ישתדל לפנות להמון אפיקים יצירתיים (מלבד הסגרה) בכדי להימנע מזה. אה, היאח?!

זה אותו הג'סי שרק לפני שני פרקים כמעט הקיא ממגע ידו של וולט. אבל האמת המחליאה היא שלוולט יש אחיזה בו כמו לאב מתעלל בילדו. וזו אותה היכולת המופלאה של שו"שו, כשהיא רוצה, להיות רגישה בצורה נדירה לאמת. אין מעבר חד בין אהבה לשנאה, אין התהפכויות של הנפש  וצילומי נגטיב של רגשות. הכול אפור ומזוהם. כי לא משנה כמה ג'סי שונא את וולט, וברגע שהוא הרג לו את מייק הוא באמת ובתמים שונא אותו, הוא עדיין לא יכול להשתחרר מהאהבה אליו ומהתלות הרגשית בו. He really did a number on you אומר לו האנק ברגע נדיר של תובנה אנושית, ואין ביטוי מדויק מזה. ג'סי אוהב את וולט ושונא את עצמו על כך.

וגם וולט אוהב את ג'סי בדרכו ה-אללה-יוסטור-עם-מאהבים-כאלה-מי-צריך-רייסין?!
כמו בבית המסוממים לאחר מות ג'יין, גם כאן, הדרך שבה וולט אוחז את ראשו, כמו שאב תומך בראשו של תינוק, היא מחווה אינטימית להכאיב שמלמדת אותנו שלוולט יש גם צורך בחיבור ההורי הזה. והעובדה שעיניו של וולט נעצמות, למרות ששני האנשים שבקהל לא יכולים לראות זאת, גם מלמדת.
lenor
זה השלב שיהיו מי שיקפצו ויגידו "מחווה לסנדק!", ולמרות שאני יכולה לראות למה, אני חייבת לומר שלא, החיבוק הזה הוא שובר שורות טהור. הוא חשוב מדי מכדי לרפרר למשהו חיצוני. זה דה ג'סי אנד וולט אימושיונל שואודאון וכל קריצה והומאז' לאיזו יצירה יחטאו לו.
הגם שעם כל הכבוד הענק שיש לי לסנדק, לחיבוק של מייקל ופרדו באותה סצינה איקונית אין חצי מהמורכבות שנבנתה או מהפאי אוף הרגשי שנמנע מאיתנו במשך כמעט חמש עונות.
הוא מקשר רק לחיבוק הזה —->

זהו רגע חמוץ מתוק לג'סי ולקהל וקתרזיס מהזן המטונף ביותר, ומי שעקב אחר המהלך הכתיבתי (או קרא את הביקורת המסכמת שלי את עונה 3) הבין מה זה אומר והפסיק לנשום לאלתר…

"אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי…
והיום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות, או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות."

ואכן בסוף הפרק האהבה בין השניים מתה לנצח.

אפשר לדבר על העובדה שהאנק של סוף הפרק מובס לחלוטין וכי סקיילר נטרפת מרגשות אשם ומהמחשבה הצודקת שאחותה לעולם לא תסלח לה. אבל למה לבזבז זמן? אז הנה, קפצנו למשרד של סול.
ג'סי מוכן להיעלם בשביל וולט (עם או בלי בקשת טובה מופרשת ממנו), למרות שניכר בו שהוא מת מפחד. הוא מוכן למחוק את עצם קיומו, להתאבד סימבולית, לעשות דרו שארפ לעצמו, בלי פרידות ומבלי להשאיר אחריו זכר.
בלוקיישן מדהים ובשוט מפעים, שניה לאחר התגלית, ג'סי עמד בפני בחירה. הוא יכל לקחת כיוון אחד ולצאת מהמשחק אך בחר לחזור (וזה לא נראה מקרי שהצומת נמצאת על רחוב חואן טאבו, אותו רחוב שבו רצח את גייל). במאבק שלו בוולט הוא ינסה בכוח למלא את החלל שפעור בו.

bb22
בחיי שאני לא מבינה אנשים שלא הבינו מה ג'סי הבין. מאז סוף עונה ארבע כל פעם שג'סי והיול ביחד בחדר אני מפסיקה לנשום בחשש שהיול יפלוט משהו וג'סי יגלה. כשסול עזב את המשרד והשאיר את הדלת פתוחה חששתי שזה עומד איכשהו להיחשף… ולמרות זאת, ולמרות אותו חיבוק, ברגע שג'סי חיפש בפראות בכיסו המחשבה הראשונה שעלתה בראשי דווקא הייתה "אימאאאא, זו מלכודת! הם לקחו לו את הלו קיטי והם הולכים להעלים אותו על אמת!". ופה, כמו גם במדבר, זה מכוון. כמו ג'סי אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מכירים את וולט ויודעים איפה הגבולות שלו, רק כדי שהסדרה תעמת אותנו, פעם אחר פעם, עם העובדה שאנחנו לא באמת סומכים עליו.

כמובן שהתגלית של פינקמן גורמת לוולט להצטער שהוא לא העלים אותו במדבר, והוא עוצר בחראקה מול שטיפת המכוניות, מבלשט את סקיילר שלמזלו מוטרפת מדי מכדי להות חריפה כהרגלה והולך להפשיר אקדח במיקרו (בוואן שוט קומי ומדהים, אגב).

אגב, אני לא מסכימה עם המבקרים והמתבלבלים, בעיניי זה לא דאוס אקס מאכינה וזה הוסבר להפליא. יש לנו את ג'סי מעשן ג'וינט בהתרסה מלפני שני
פרקים למורת רוחם של עורך הדין ועובדיו, כך שזה מתבקש שלא תהיה להם טיפת סובלנות כלפי הרצון שלו לעשן למרות הוראות מפורשות, ויש לנו את הידע כי ג'סי בילה את רוב ימיו בין הפינאלה של עונה 4 לתחילת עונה 5 בהתאבססות על הסיגריה הנעלמת הזו, ומעל לכול ניצבת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שהיול היה הניחוש המקורי של ג'סי, אי שם בעונה 4. לשם המוח שלו הלך במקור, ואי לכך לשם הוא טס גם עכשיו, עם אישוש.

כעת, סול. זה נכון שזה לא היה הרעיון שלו להרעיל את ברוק, אבל מי שזוכר את המפגש שלו עם וולט במדבר בשלהי עונה 4, יודע שהאיש לא גנב את הסיגרייה בתמימות. סול לא חזק בעיניין של הרעלת ילדים, זה נאמר לנו מפורשות בתחילת עונה 5, אבל הוא מקצוען והוא עושה את העבודה המוטלת עליו. ובל נשכח כי סול הוא תמיד הראשון להציע חיסולים – של ג'סי, ב-3.7, ופרק שעבר של האנק.  אנחנו מחליקים, כי הוא דמות כל כך מצחיקה ואדירה, אבל הוא באמת ובהכי-פחות-תמים חלאה איומה.
וכאשר ג'סי מגיע אליו, עם השאגה קורעת הלב שלו "…AND ALL FOR THAT ASSHOLE MISTER WHITE", שבאה להראות לנו שוב שהילד, גם ברגעי המשבר הכי מקעקעים שלו, לא מסוגל שלא לתת לוולט כבוד ושוולט אכן עשה עליו וואחד מספר (וגם, שוב, שהכותבים נושמים טלוויזיה ושומרים את השימוש בשמו הפרטי לרגע העימות הסופי), מצליח להציל את עצמו בלשונו החלקלקה.

נו, ועל אף המשחק הכביר והנדיר של קרנסטון הפרק, על כל גווניו של וולטר, "וידויים" שייך לפול.  מדהים שמזה שתי עונות היוצרים נותנים לו אינספור סצינות אילמות של התפוררות וקטטוניה שלאחריהן התפרצויות זעם, ועם זאת הוא מצליח להנפיק הופעות מפתיעות ומרטיטות שלא ראינו בעבר.
הכאב והפחד בחיבוק שונה מהכאב באותה סצינת בית חולים בעונה 3, הזעם שראינו במשרד של סול ולאחר מכן ביתר שאת בבית משפחת ווייט שונה מזה שראינו בסוף העונה הרביעית עת הצמיד את אקדחו למצחו של וולט. ג'סי של עונה 5 נראה מפורר עד אבקה, למרות שחשבנו שאי אפשר להתפורר יותר והתגלית של סוף הפרק מעבירה אותו על דעתו. הג'סי שמגיע אל ביתו של וולט נוהם ומשתולל נראה כחיה פצועה.
בפרק 1 רציתי שדין נוריס יזכה סופסוף באמי. ולמרות שברור לי עכשיו שהוא יקבל מועמדות, פול יזכה, בצדק גמור, בפרס. כרגיל, אין שום דבר שמתקרב אליו בכלל.

בשוט האחרון ג'סי מרוקן מיכל דלק על רצפת ביתו של וולט, ועלינו הצופים, ועומד להצית. וכך, שו"שו מסיימת עוד פרק בגיים צ'יינג'ר שממנו אין חזרה. מאידך, לא נותר הרבה מהמשחק ממילא.

ציטוטים לשבח:
*I’ll give you some more time.
*Rain of kaka
*אלסקה? אלסקה זה טוב.
*CODE RED! CODE RED!

סברה מתבקשת וספוילריסטית:
*ג'סי לא יספיק להצית. מישהו מאוד מסוים יגרום לו לסוב על צעדיו. נאדג' נאדג' הינט הינט.

פינת התיאוריה:
*וינדי ו/או באדג'ר וסקיני מוצאים את כרטיס הלוטו של וולט. הוא זוכה בפרס הראשון בהגרלה.

לסיכום, פאקינג הל, עוד חמישה פרקים אנחנו מקבלים את החיים שלנו בחזרה!

ניתוח עמוס בספוילרים, גם ויזואלים, שומר נפשו ירחק.
ברצינות. קישטה!

Now that we are in control, no one else gets hurt!

אחרי שני הפרקים הקודמים, איזה כיף שקיבלנו פרק הפוגה קומי?!
😦

הו, גיליגאן…
עוד פרק שסיימתי את צפייתו, תפסתי את הראש ופצחתי בבכי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל ככה אני בוכה מהסדרה הזו. אף פעם לא תוך כדי הפרק, תמיד בהלם שאחרי.
וזה מצחיק שאני אומרת הלם, כי שום דבר לא היה מפתיע כאן. וזה מכוון לחלוטין.

ה-Cold Open מפגיש אותנו עם התוכנית של וולטר (או כמו שמייק אומר ומרמז על העתיד לבוא: You're on your own) ועם תסביך ההייזנברג שלו במלוא זוהרו וזיקפתו. כדי לגרום לדקלן וצוותו להסכים להיות המפיצים שלו, הוא עושה תצוגת תכלית מרשימה ומדהימה בתעוזתה עם סדרת משפטים שגורמת לצופים ולדמויות לפעור עיניהם.
"אתה באמת רוצה לחיות בעולם בלי קוקה קולה?", למשל.
1. די מדהים שברייקינג באד מצליחה למרות התכנים שלה לשכנע את קוקה קולה לשים כסף כדי להיות מפורסמת ככה… טוב, כאילו, בפפסי אף פעם לא שמו קוקאין.
2. באמת, וולט? נראה לך שמישהו יבכה יקום ללא קריסטל כחול? אתה חושב שהמוצר שלך אשכרה איקוני? פיסת אמריקנה? פאאאק.
ומי חשב שהייזי כזה מעריץ של דסטניז צ'יילד?!
אבל וואו, זה מצליח לו. והיי, אפילו מייק נותן לו קרדיט! 🙂

😦

על הדרך, תוך פרגון ל"שני בשלני המת' הטובים בעולם", מובהר לנו ולג'סי מה שחשדנו – שוולט לא מתכוון לוותר עליו בקלות.
אבל אם בשלב השריקות של פרק שעבר פינקמן עוד חשב על עצמו שהוא לא מתאים למקצוע, הרי שבשיחה לפני ארוחת הערב המשפחתית הוא נחשף, למרות המניפולציה הרגשית שתגיע מיד אחריה, לחוסר ההיגיון שבהתעקשות השגיונית של וולט לדבוק בדרכו.
ב-SMN, הוא כבר קולט מסצינה לסצינה יותר יותר עם מי יש לו, תרתי משמע, עסק. תחילה במפגש עם דקלן, אחר בפגישה עם סקיילר והשיא כמובן מגיע בסצינת הריב.

אני לא אכחיש. מאוד אהבתי את גישת ה"לה לה לה, לא שומע" של וולטר לטיפול בעיניין העזיבה שלו.
משהו בזלזול ובהמעטה (מה, ג'סי, הקשקוש הזה עוד לא עבר לך?) ובריגשי הפולני (לפחות תעזור לי בהתחלה… נו, זה מוגזם לבקש, אני שואל אותך?) היה כל כך נכון לדמות וכל כך אנושי.

Nope.

במפגש במכון השטיפה, לעומת הצגת הבובות של שבוע שעבר, זוכה ג'סי להצצה אמתית אל היחסים של וולט וסקיילר. זה לא שהוא מבין את טיבם האיום ונורא, לא באמת, וזה לא שוולט מתעלל בה או משפיל אותה לפניו, אבל ג'סי לא יכול לפספס את ההתנשאות של וולטר ואת הדאגה והאומללות של אישתו.
Vamonos מקריא ג'סי את שם חברת הצ'יק צ'ק ג'וק המאולתרת שהוא ובעלה הקימו (שבעברית יש לקוות שהמתרגם בר המזל קרא לה בפרק 3 כ"מרססים הולכים").
הלוואי, מפטירה סקיילר. (בונוס על בדיחה עם סט אפ של 4 פרקים!)
לפני שהיא נעלמת בחשכת המסדרון ג'סי והיא מצליבים מבטים. ההכרה שאולי יש כאן אחווה קורבנית מבליחה לראשונה בתודעתם. ווהו!

אבל כמובן שהכול מתחבר בשיחה עם וולט, שמתחילה על מי מנוחות ומהר מאוד מתדרדרת למעוזות ערסיים. "לך, מי רוצה אותך, בכלל, יא מכוער?!"
הסצינה כתובה מדהים ואפשר לפרוס קרפצ'ו עם הדיוק של שני השחקנים. לעזאזל, איזה תענוג היה לראות את וולט מנסה את כל הגישות הקיימות, בנואשות הולכת ומתחזקת, ואיזה כיף לראות את הפיקחות המפוכחת אליה הגיע פינקמן שלא נותנת למניפולציה הרגשית והלוגית לעבוד עליו יותר.
ללא צל של בושה וללא הפוגה, כשטקטיקה אחת לא עובדת וולט מנחית את הבאה, בזיגזוג בין התחשבות מזויפת להתעללות פסיכולוגית.
אני מציע לך קידום! כי הכנס חנופה כא… כלומר, כי אתה בשלן טוב כמוני!
ולהיות טוב במשהו זה נדיר!
ועד לאותה נקודה זה הזכיר, במתכוון במתכוון, את שיחת העידוד הידועה מהעונה הראשונה (החלק הרלוונטי, החל מ-1:14. חוצמזה שה-"איי דונט נואו" של ג'סי הוא אחת ההגשות האהובות עליי בסדרה).

אך פתאום וולט מאבד שליטה ונופל לסגנון הירידות של פעם, רק שהן כואבות הרבה יותר.
מה יש לך בחיים חוץ ממני? גורנישט! אף אחד אפילו לא מוכן ללכת איתך לגו-קארטס!
תבחר, זה או אני או סמים ומוות ודאי!
והזווית הזו מעתיקה לרגע את נשמתו של פינקמן ומפילה אסימון בגודל ביניין במוחו.
מר. וויי… הוא מלמל לא מאמין מאיפה זה מגיע פתאום. מעניין יהיה לבדוק אם הוא יקרא לו בשם הזה שוב בקרוב. או אי פעם (על ערש דווי לא נחשב).

וולט תופס את עצמו ונסוג, חוזר בהינף עין לטון מרוכך, מתחשב. אבל הוא כבר איבד את ג'סי, שהודף ללא התלהמות ובאיפוק את תחמוניו פעם אחר פעם, כמו ילד חכם של אימא.
אם יש לך ממילא כרטיס במחלקה ראשונה לגיהינום, למה שלא תעשה כמה בוחטות בדרך?!
תשאל את מהשמו הטבעוני המזמר ההוא עם החור במוח, אם הוא חושב שמחכה לך שקט נפשי!
אתה חושב שאתה כזה טוב? אתה והשחקן שמגלם אותך, חושבים שיש לכם כזה עומק רגשי?!

תן לי לפטור אותך מכספי הדמים האלה.
אבל העלבונות, הפסיכולוגיה ההפוכה והסחטנות פיננסית רק מבהירים לו סופית שאין על מה, ועוד פחות עם מי, לדבר.
שמעו, בסופו של ריב, בפרידת האוהבים המי יודע כמה שלהם, זה לא שג'סי קלט עד כמה וולט הוא הפסיכופט שהוא, אבל הוא מבין שהמורה ושהמגלומניה הרומסנית והרשלנית שלו, שלא רואה אותו ממטר, הם עוד סיבה מצוינת לקפל את הבאסטה וללחוץ על הגז.

אנחנו ממש רואים את ההבנות מחלחלות אט אט אל מוחו של ג'סי, בזו אחר זו, וקודוס ענק לאהרון פול על כך, אבל הסצינה הזו שייכת לבראיין קרנסטון שמצליח לזגזג בין תחמנות להתפרצות, לבהלה, להתחרטות, לחרטטנות, לפאניקה ולייאוש מבלי שנוכל לראות את התפרים אלא רק את גלגלי המוח המאיצים, בעבודה ניואנסית מרטיטה.

ותגובתו של ג'סי להבטחתו של וולט המצוטטת בתחילת הפוסט עתידה להתברר כצודקת בסופו הנורא של הפרק.
You keep saying that and it's bullshit every time.

וזה לא יפתיע אותנו, כאמור.
כפי שציינתי בביקורתי הראשונה לעונה, הסדרה יודעת שהכול בשלב הזה נחיש. יש דברים צפויים שחייבים לקרות בסדרת פשע בעונתה האחרונה. עלילות צריכות להיסגר ודמויות עתידות להיפגע. ככה זה.
מותו של מייק היה מתבקש מכל כיוון אפשרי.
מבחינה הגיונית – הזאב הזקן, למוד הקרבות והכדורים, לא הפסיק לפשל מאז שחזר ממקסיקו. על פי התנהלותו ובגילומו הנפלא של ג'ונתן בנקס, נמאס למייק מהמקצוע, ודי נגמר לו מהחיים האלה.
מבחינה עלילתית – יש כאן יריבות ארוכה, ומנומקת היטב, עם וולט.
מבחינה פרקטית והיררכית – מייק הוא הדמות הגדולה והאהובה שהכי הגיוני לחסל.
מבחינה טיימינג – פרק לפני אחרון של עונה הוא בית קברות ידוע ופופולרי.

היוצרים יודעים שאנחנו יודעים את זה, אז הם לא מסתירים את זה. להפך, הם כמעט זועקים את זה מהגגות מתחילת העונה ועד הרגע האחרון.
האיום באקדח בפרק הראשון שמתקשר לכל האיומים הקודמים שספג וולט ממייק, הדחייה והאגרוף של תחילת עונה 4, כל ויכוח והתנגחות מאז, הבגידה של הפרק הקודם,  ההתנשאות המתמשכת של מייק, הבלגן עם התשלומים, ההצהרה המאיימת של וולט לפני שלושה פרקים שמייק לא יודע את מקומו…

ובפרק הזה הכול מגיע לשיא.
כאשר דמות סוגרת קצוות עלילה (עושה סידורים אחרונים, מתפייסת או מבקשת גאולה) הצופה יודע שמכינים לה את כל התנאים להתפגר. ככה זה, ביי דה בוק. נלעגת כל יצירה שמעמידה פנים שלא.
ברייקינג באד השתמשה בעבר בהבנה הזו שלנו כדי לגרום לנו להיכנס למצב לחץ והיפרונטילציה – עם נרטיב החטא והגאולה של האנק בפרק 3.7 – רק כדי להצביע עלינו ולצעוק "סאקרים, עבדנו עליכם!"
בפרק השביעי בעונתה האחרונה היא עושה את ההפך. היא מרמזת על מותו של מייק באופן כמעט דטרמיניסטי. מותו בלתי נמנע, היא זועקת, מייק חייב למות.
ומקיימת.

תפיסת עורך הדין וההשלכות הופכות את מייק לבעיה ולמטרה ברורה להתנקשות, ההכנות שהוא עורך לקראת היעלמותו המכשירות את הקרקע למוות סודי, ההתעכבות על מבטו הקנאי של וולט אל עבר הפרידה הנוגה בין מייק וג'סי… את האקדח שוולט מוצא בתיק הם כבר ממש כמעט זורקים על ראש הצופה.
וכאילו לא די באלה, כשמייק צופה בטלוויזיה, צלם זירת הפשע מישיר את מצלמתו ודופק תמונה.
ואז עוד נתנו להרמנטראוט, שתמיד זלזל בוולט, שעדיין לא הבין באמת עם מי יש לו עסק, לסרב לעזור לו ולומר את דעתו הלא מפולטרת.
וזו משגרת את וולט, אכול קנאה ותחושת קיפוח תמידית, אל מכוניתו ומשם שולחת אותו לשגר קליע קטלני מטווח אפס.
מי מאיתנו לא ידע בהיכנסנו אל הסצינה, שממנה מייק לא ייצא?
כן, כן, המדליות בדואר.

יצא לי פעם, איפשהו בתחילת העונה הרביעית – כשהחומצה בוססה כפתרון הקסם האידיאלי, לשאול את עצמי את השאלה שאולי בבוא היום התסריטאים נאלצו לשאול את עצמם. "אם וולט יחליט להרוג את ג'סי, האם הוא יעשה עימו את החסד ולא ייתן לו להיעלם בתחתיתה של חבית?"
התשובה שנתתי לעצמי, אם זה מעניין אתכם, היא שאין לי מושג אבל שאם הוא אוהב אותו, ואולי אם ג'סי יספיק להתחנן, וולט יואיל בטובו לגמור אותו באוברדוז של הרואין כדי לאפשר למשטרה ולמשפחתו למצוא אותו בזירת מוות מבוימת.
(מה? יש לי מחשבות נורא מהירות על כל תחום שאין לו שום נגיעה אמיתית לחיי!)

והנה הגיעה העונה החמישית והסדרה מתעסקת בגלוי בנושא הזה.
תחילה לידיה מתחננת בפני מייק שלא יעלים אותה, כדי שבתה תדע שמעולם לא נטשה אותה, אחר כך הוריו של דרו שארפ שהטרגדיה היא שלעולם לא יידעו מה עלה בגורל בנם, וכעת קיילי, נכדתו של מייק, שלעד תחשוב שסבה זנח אותה מבלי לומר שלום.
אם יש משהו נורא יותר מלאבד אהוב, הרי זו אי הידיעה המהולה בתחושת נטישה, המתובלת בכאב הבלתי פוסק של התקווה.
והאם יש מחשבה כואבת יותר לנרצח מההכרה שלא יותיר אחריו זכר ולא יתאפשר לאיש להתאבל עליו?
אבל מייק, ששעה לתחינותיה של לידיה (וזו הייתה הפאשלה הראשונה מני רבות שלו העונה), לא יזכה לחסד דומה.

לא מגיע למייק הסוף הטראגי הזה, שאפילו ג'סי לא יידע לבכות.
וזה מצחיק שכל כך אהבנו אותו, כי הוא היה רוצח קר שחיסל רבים ואיים לא אחת על דמויות אהובות. והוא גם לא בדיוק צודק בתפישתו ש"זוכרים שהיה פה שמח לפני שרצחת את פרינג?!". אם היה ניתן לפרינג להתנהל לפי ראות עיניו, ילדים היו עדיין מנוצלים כסוחרים ורוצחים, ג'סי היה מת או וולט היה מחוסל.
אבל מייק היה חתיכת בנזונה קשוח, עם קוד מוסר של פושעים שהיה מספיק יציב ונאמן שיכולנו להתחבר אליו, היו לו משפטי מחץ שזרק בהגשה צוננת, ובעיקר, הייתה לו פינה חמה לנכדתו ולג'סי, והוא שימש בעונה וחצי האחרונות תחליף אב חיובי לתחליף האב ההרסני.

בתומה של הסצינה מייק דוחק בוולט וזה, כצפוי, יורה בו.
אבל אז קורה הדבר שמוכיח שוב למה שובר שורות היא היצירה המרשימה שהיא.

You keep using that word. I don't think it means what you think it means.

אימה משתלטת על וולט.
אנחנו הצופים ידענו שמייק הולך למות, כי וולט הוא פצצה מתקתקת וכי הסדרה משכה אותנו באף עד השוקת. אולם גדולתה של הסצינה היא בהבנה הפתאומית של וולטר את עצמו. באותה שנייה הוא קולט שהוא לא ההייזנברג שבפתיח, שהכול הצגה, שהוא רק אצה, והבטחתו לפינקמן חוזרת להדהד באוזננו ובאוזניו.
שום דבר לא בקונטרול אם אין לך אפילו שליטה עצמית.

ואל מול הנוף הרוגע והיפהפה, וולט מתנצל בכנות בפני מייק. לא היה כל צורך להרוג אותו. אילו רק עצר לחשוב, אילו רק לא היה עבד נרצע לחוסר ביטחון.
וזו ההפתעה.
רגע קטן ותגלית פסיכולוגית פשוטה, שאוכלים בנשמת הצופה יותר מכל טוויסט עלילתי.
ואף כי וולט מתגלה במלוא אנושיותיו הטראגית, כשהצער והחרטה באמת ובתמים ניכרים על פניו, זה מאוחר מדי. והיות ואין כאן מקום להתנצלויות ומחילות, שתוק ותן למות. אז הוא שותק.
ומייק, בשלווה נרגנת אופיינית נופל קורבן למוות הכל כך מיותר וסתמי, ונעלם מעיננו.

במידה ולא בכיתם מספיק, לטעמכם, הציצו בסרטון מאחורי הקלעים לפרק. אם זה לא יגרום לכם לקנות כרטיס טיסה לאל איי כדי לתת לג'ונתן בנקס חיבוק, אני לא יודעת מה כן.


נקודות נוספות למחשבה מלחיצה/ ספוילרית:

אנחנו מקבלים שני אינסידנטים שמדברים על התאבדות הפרק. האחד כשמייק צופה בטלוויזיה בזמן הפשיטה, כשרואים את האימג' של הצלם השוט מכוון למייק, כי הוא מולו, אבל משם חותכים לפניו של האנק וברקע נשמעת שיחה המדברת על התאבדותו של שוטר בירייה לרקה.
וכאשר האנק יוצא מהחדר, מותיר במשרדו את וולט "הבוכה", הוא מחווה סימן של Just shoot me ביריית כדור למוח.
האם שו"שו עושה הטרמה? לא מתאים להאנק להתאבד, מאידך, מי יודע עוד כמה יתדרדר המצב המשפחתי סביבו.
ואולי, גם פה אפשר לשאול, אם וולט יחליט שהאנק הוא בעיה גדולה מדי ויש להיפטר ממנו, האם ייעשה לו את החסד ויזייף זירת התאבדות?
או האם הסדרה סתם עושה טיזינג מעצבן כדי שנחייה בפחד? כי היא יודעת שנפצח מיד עם המיינד פאקינג הזה.

הערות, תהיות ושאר ירקות.

* בפרקים הנותרים אני מניחה שוולט ייכנס לאמוק נואש להוכיח לעצמו בכל מחיר שהוא כן הייזנברג. או לא. אוי לי.

* כן, אני די בטוחה שהתיק של מייק הוא אותו התיק שוולט פותח (באותו סוג שוט תחתי מתא מטען) בפתיח של העונה.
כשם שהפספורט שהיה מונח שם (ואולי תעודת זהות באותו שם?) יצטרף לרשימת הפריטים שמייק הכין לעצמו ככיסא מפלט, ואלה ישמשו מעתה את וולט. האקדח הוא רק הראשון.

* זה הפרק הראשון שתומאס שנאוץ, תסריטאי ותיק של ב"ב, כתב וביים. הוא עשה עבודה פשוט מצוינת בעיניי.

* יש סיכוי מאוד טוב שהשוטרים לא ימצאו את הכספת המיוחדת וקיילי כן תקבל את הכסף שסבא השאיר לה.

* בארוחת הערב השנייה הכי מביכה ביקום, וולט אוכל אוכל לחימום במיקרוגל. סקאבי לזניה!!!!

* הארוחה מובילה בקישור מושלם להצגה שוולט עושה במשרדו של האנק. הפעם אנחנו יודעים שזו הצגה, אבל הסדרה מראה לנו שוב ושוב שוולט מקפיד לבסס את שקריו על אמיתות.

* …כמו תאריך יומהולדת אמיתי בתעודת זהות מזויפת, למשל?

* למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה באמת היומהולדת שלו. זה הכול מבוים. הכול.

* יש להם עיניין מוגבר העונה עם צפייה בטלוויזיה. אזהרת תימת רפלקסיביות.

* עם טלוויזיה או בלי, התימה הזו לא נפקדה גם מהריב של וולט וג'סי שקרץ במידה ליחס של הכותבים והצופים אל שתי הדמויות הללו ולאיך שהן נתפשות.

* זה כבר שלושה או ארבעה פרקים שאני תוהה אם שובר שורות תסתיים כמו "רצח באוריינט אקספרס", כש(זהירות ספוילר אגתה כריסטי) כל קורבנותיו החיים של וולטר (ג'סי, סקיילר, האנק, מי שיוותר) יחברו כדי לפטור את העולם מנוכחותו המזהמת. ועל הדרך יקבלו את מורשתו ומורשתה הגדולה של הסדרה – אספקה לכל החיים של ייסורי אשמה ושנאה עצמית שיאכלו אותם מבפנים.
ברור לי שאם המחשבה עולה לי בראש זה רק בגלל שהסדרה הארורה עשתה לי אינספשן ושתלה לי את זה שם. ולא, זה כנראה לא עומד לקרות.


*הסצינה בחדר הכספות הייתה מקסימה ונאמנה לרוח כל סרט הייסט קלאסי. כלומר, סליקית וג'זית.
אבל איזה טאמבל העורך דין הזה שהוא לא קלט את הוייב השונה מהבנקאית?! לסול זה לא היה קורה.

* זה דווקא היה חכם מצדו של מייק לא למנות לתשעה את עורך הדין שלו אבל לוליק – העלבון האישי של סול לא יימחה בקרוב.

* טיפ קולינרי: מה ישפר עוגיית בננות? פיסות בייקון.
היי, אמריקה, יודעת מה עוד ידגיש את הטעם הטבעי של הפירות? ציפוי פאדג' שוקולד וטיגון עמוק. אם כבר אז כבר.
פאקינג הל, מה הפלא שאתם אלופי העולם ב"צריך להביא מנוף כי הגופה לא עוברת בדלת"?!

* הו, גומי!

* טוד הוא תחליף ג'סי. אבל זה לא אותו דבר. כמויונז.
וללא thrill of the chase, מעניין כמה זמן זה יחזיק.

* הפרק הבא, האחרון לחצי העונה הנוכחית, נקרא Gliding Over All, שזה שם של שיר של וולט וויטמן, שהסדרה לא מפסיקה למתוח קווים בין השירים שלו ובין מר. וייט.

GLIDING o'er all, through all,
Through Nature, Time, and Space,
As a ship on the waters advancing,
The voyage of the soul–not life alone,
Death, many deaths I'll sing.

אתם מוזמנים להיכנס לפאניקה בזמנכם החופשי. מ-עכ-שיו.

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
*
אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
*
It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
*
You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

*
 אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

אוקיי, וואו. בוא ננסה לעשות את זה. סליחה מראש על החלודה.
אגב, רק את פרקים 1 ו-5 ראיתי פעמיים ואת כולם ראיתי בשידורם כך שיהיו השמטות משכחה והדחקות לרוב.

וכמובן, זהו כרטיס למחלקה ראשונה על רכבת הספוילר-אקספרס.

איזה פרק להתחיל לכתוב עליו, מה?
אבל, חכו קטנה, היות וזהו הפוסט הראשון שלי לעונה, בואו נחזור לתחילתה.

אני לא מקנאה ביוצריה של ברייקינג באד, לא מקנאה בהם כלל.
במשך ארבע עונות (אוקיי, שלוש ומשהו, אם אתם ממורמרים כמוני) כתבו גיליגאן וצוותו סדרה שאומנם דהרה אל עבר כיוון מאוד ברור וידוע, אבל בחרה בדרכים לא סלולות, ללא עזרת מפה או ווייז ורוב הזמן תוך סינוור מהשמש המדברית שהעלימה את הכביש וכל מי שנמצא עליו.
והנה הם מוצאים את עצמם בקטע הכביש האחרון, כשהיעד הסופי כבר באופק, וזה המקום הכי קשה להיות בו לסדרה שחרטה על דגלה את עיקרון אי הוודאות. (נ.ב. איך כל הכבוד לי שהתאפקתי לשרטט מטאפורה של רכבות, אה? אה?!)

אין מפלט מיום הדין, יודעים הצופים, ויש מבחר מצומצם של סיומות אפשריות.
או שוולט ימות או שוולט יחיה. זהו עצם העיניין ואין באמצע. והקומבינציות לאחת משתי האופציות הללו ידועות כולן.
או שוולט ייסיים את הסדרה בכלא. או שהוא יישב במגדל השן שלו, ערירי ובודד, סופר את כספו ונדון לעולם להביט מעבר לכתפו.
או שהאנק יהרוג את וולט, או שג'סי יהרוג את וולט, או שהסרטן. זהו.
אוקיי, אוקיי, או שהוא יחליק באמבטיה וישבור מפרקת, והשכנים יזמינו משטרה לפרוץ הדלת אחרי שהריח ייהפך בלתי אפשרי. אבל באמת זהו.
וזה נכון לגבי כל אחת ואחת מהדמויות. או שוולט יגרום בעקיפין או במישרין למותה, או שלא. ברמה הבינארית אין כאן משהו שהוא לא בר-ניחוש.

אנחנו יודעים, והתסריטאים יודעים שאנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים.
וגם וולט יודע.
ומתוך המגבלות המפוקפקות הללו מנסים היוצרים לספק לנו מצד אחד עונה סופית הולמת, העונה על כל השאלות החשובות והצרכים המהותיים (קרי, לא בהכרח מתעכב על זוטות כמו איך טכנית הרעיל סול את ברוק), ומאידך עדיין מצליחה להפתיע ולייצר, לפחות במידה, את אותה פראות בלתי צפויה הנמצאת בבסיסה ובלבה של הסדרה.
וצ'מעו, עד כה הם עושים עבודה די מרשימה.

חושבים שאתם יודעים מה עומד לקרות ואיך הכול יסתיים? מגחכים היוצרים… בום, העונה נפתחת בפלאשפורוורד לוולט עם שיער ארוך וזקן. ושיעול סרטני. מחוץ לאלבקרקי. רוכש כלי נשק מסיבי. בגיל 52.
מה?! מי ראה את זה מתקרב בכלל?
וכך זה ממשיך בינתיים. על כל "מייק יחבור לוולט וג'סי" מתבקש, יש "פחחח, ואתם חשבתם שהם הולכים לבשל מתחת לשטיפת המכוניות!". הכול צפוי ומפתיע בו זמנית.

ורעיון המעבדה הניידת הוא אכן הברקה מוחלטת. לא רק בוחרים היוצרים וגיבורינו לא ללכת בדרך המתנחשת-בקלות, אלא בבחירה הזו יש את הערך המוסף השובב שהו כה אופייני לסדרה. בתום כל סשן, נותנים לנו להאמין, וולט וג'סי יושבים בסלון הבית שבעליו המסכנים הפקירו בלי ידיעתם בידיהם. והבית, הוא משתנה כל שבוע, אולי בעתיד יגיעו אליכם?
והשניים יפלשו פנימה וישבו על הספה שלכם ויצפו בטלוויזיה שאתם קניתם במו כספיכם. צופים בכם צופים בהם. פולשים לכם למרחב הפרטי ואתם לא רק המשת"פים האילמים שלהם, אתם גם הקורבן.
ורגעי הבונדינג הברומנטי האלה, בחממה המאולתרת, על הספה עם בירה קרה, קורים כשהם מוקפים בזוהמה, בינות אינספור חרקים ושאר Contaminants על סף הדברה. שקר בתוך בועת שקר. מושלם. (וכן, הכול מבחינתי הוא רפרנס ל-Fly, 'תמודדו!)

ובבואם לקדם את הסדרה אל היישורת האחרונה מתעקשים יוצריה להציג שינוי מהותי למבנה, כזה שישקף את הטרנספורמציה שעברה על גיבורם.
להבדיל מבעונות הקודמות, וכפי שהצהיר במילות שחתמו את העונה הרביעית, וולטר ווייט כבר לא מפסיד. הוא לא במלחמת הישרדות, הוא בראש שרשרת המזון באלבקרקי. בלי טוקו, הקרטל או גאס שיאיימו עליו.
אז מה עושה סדרה שרוצה לייצר מתח והרפתקאות שבועיות בהיעדר סכנה?
היא מייצרת לנו שרשרת של Heists.
אותו נרטיב מז'אנר הפשע, בו חבורה עליזה של עבריינים יוצאת לבצע את איזו משימה מסורבלת ולכאורה בלתי אפשרית. תחשבו "העוקץ", "אושן 11", "הג'וב האיטלקי", "היהלום המושלם"… וזה מהלך מבריק, כי כשאנחנו הולכים לסרטי הייסט אם יש משהו שאנחנו יודעים הרי זה שגיבורינו הולכים להצליח.
זה יכלול מקבץ של חבר'ה מומחים בתחומם אבל קצת לוזרים היוצאים לקרב סתרים מול ארגון מושחת, מפחיד וכבד (בנק, קזינו, מאפיה), הם ייתקלו במכשולים, יידרשו ליצירתיות מחשבתית ותחבולות מסובכות, תהיינה הפתעות, אבל הסוף ידוע. הם ינצחו.
הקייפרים וההייסטים הם סרטי Feel Good בהגדרתם ובמהותם, ונדירים המקרים שהיוצרים חותרים תחת זאת (והסרטים שעשו זאת או התפספסו, או בכך די הוציאו את עצמם מהתת-סוגה לאלתר).
וכך אנחנו מקבלים בינתיים עונה שמזכירה במבנה את עונות 1 ו(בעיקר)-2, אבל עם טוויסט.
לא עוד שני טאמבלים עטויי כובעי צמר הסוחבים חבית במקום לגלגל אותה וניצלים בעור שיניהם, אלא פושעים מתוחכמים ובטוחים בעצמם המרימים עוקצי-על. לא עוד שניים בודדים מול העולם, אלא מוחות שמתפעלים במיומנות קבוצה מהודקת של עבריינים, כשמר הקלס מתפקד על תקן ה-Q שלהם.

כך הייתה מזימת חיסול הלפטוף של גאס בחדר הראיות (קומפלט עם קריאת ה-YEAH, BITCH, MAGNETS, המרפררת בנוסטלגיות לזה), וכך היא התוכנית להסתנן לסשן בישול בבתים מתרססים.
וכך, כמובן, הוא גם שוד הרכבת הגדול, אותו שילוב של הייסט עם מערבון, בתזמורו של ג'סי פינקמן ג'יימס (ואכן, באותו שוד מפורסם חלופת משקל שיחקה תפקיד מרכזי). מה שמביא אותנו אל הפרק החמישי והמעולה.
להבדיל מפרק שעבר שבו הרוב הפריע לי, הכול עבד לי בפרק הזה. הקצב, ההומור, הדיוק, תשומת הלב לפרטים, סטירת הלחי המצלצלת של הסוף…

הפרק פותח בסצינת הקדם-כתוביות הממוקמת אי שם במדבריות ניו מקסיקו שאת נופם אנו מכירים היטב, עם ילד בהיר-שער רכוב על אופנוע היוצא בשיעמומו לאסוף טרנטולות.
והסדרה, כהרגלה בקודש, לא מאפשרת לנו למקם בוודאות את הסצינה על ציר הזמן. לבושו של הילד עכשיווי כשהם שהוא מתאים לבן מעמד הביניים האמריקני בשנות השישים, השבעים והשמונים. אופנעו ישן ומיושן. אין אייפון, אייקון או כל אביזר אחר שיעזור לנו לתארך. מיהו אותו ילד שובב? האם אנחנו חוזים בכלל בפלאשפורוורד? האם בפלאשבק?

אבל אז מתחיל הפרק בלי השתהות ואנחנו מניחים את הפתיח בצדי המוח.
נקודות בונוס הולכות לדין נוריס על הגילום המדויק שלו את האנק המובך המתחיל למלמל תוך כדי אגיפת תריסים ויוצא מהחדר בהליכת ירח. מה זה? שניה, פשוט קוראים לי. אני תכף חוזר. בינתיים תנוח. מממ…ביי. וולט מכיר היטב גברים כמוהו ואת היחסים ביניהם ומנצל את זה (בצורה מרהיבת עוז שעוד תפיל אותו). האנק הוא בובת גרב נוספת שהוא מתפעל בעזרת מניפולציה רגשית.
וגם אנחנו מאמינים לוולט בתחילה, כי הוא למד את החוק הראשון למשחק אמין: בסס את שקריך על גרעין של אמת. התחבר לרגש אותנטי וחלוב אותו לטובתך.
ומייק גם מזכיר לנו את מה שוולט למד והשתמש על עצמו בפרק 12 של עונה 4: עם אקדח לרקה כל אחד הוא מריל סטריפ.
וולטר ווייט של ימינו לא סתם נעזר כי אם מסב עונג ממשחק המריונטות הזה. מבחינתו, מערכת היחסים שלו עם פינקמן כרגע היא מלאכת מחשבת להתפאר ומעתה ואילך הוא מעדיף להתנהל מול כולם באותה דרך. על האנק זה עובד, על סקיילר, לעזאזל, זה לא. (לא נורא, חושב וולט משל היה סקרלט אוהרה על קוקאין, נמשיך לנסות גם מחרבסוף היא תיפול בפח… ובינתיים השעון מתקתק לשניהם.)

הפרק החמישי, ולראשונה העונה, שייך לג'סי.
כל עוד התנהלה מערכת היחסים שלו עם וולט על מי מנוחות, כל עוד ג'סי הוא הפיון של וולט כך גם בסדרה יהיה לו תפקיד של פיון. קרי משני אך הכרחי, פונקציונלי וניגר-י בבסיסו.
המהלך החמוד של לתת לג'סי להיות זה שמוצא את הפתרונות היצירתיים העונה לא מגיח משום מקום. יש לו הסטוריה מבוססת של השתדלות, ניסיונות לרצות והעלאת רעיונות ("רובוט?") בכל עונות הסדרה, רק שהיום בלי המת' ועם הביטחון העצמי הרעיונות שלו הולכים ומשתפרים.
וכבר פעמיים מראים לנו שהמוטיבציה שלו להשכין שלום בין מייק ו-וולט גורמת לו לחשוב מהר וחד יותר. כמו ילד שיעשה הכול רק כדי לא לשמוע את הוריו רבים.
אך מעל לכל, הו ג'סי, עומדת המוטיבציה לא להרוג שוב לעולם. לא את לידיה, ובטח שלא את אנשי הרכבת המצויים, אם לרפרר לסמויה לרגע, מחוץ למשחק.

ועלילת ההייסט נגללת ב-Dead Freight לפי הספר. הרעיון, התוכנית, הבדיקה, שטיחת המתודה בפני הצופים, הביצוע, הסיבוכים, ההצלחה.
ועל הדרך גם מעניקים לנו, ובעיקר לג'סי, רגע של אושר מזוקק. וולט נותן לבן חסותו להסביר לבחור החדש מה התוכנית, מתוך כבוד מלא. וולט! נותן!! לג'סי!!! קרדיט?!!! וחלופת המבטים הגאים בין השניים כשטוד מכנה את התוכנית מושלמת היא אולי רגע השמחה הגדול ביותר שג'סי חווה מאז ג'יין.
אוה, אוה!!! ואם זהו הפרק של ג'סי, אולי אותו ילד בטוח בעצמו, סקרן ואמיץ מהפתיח הוא ג'סי הקטנטן? הרי ראית כמה נלהב הוא רץ במדבר עם המד מרחק, כאילו הרגיש שוב בבית? האם זכינו להציץ סופסוף להיסטוריה של הבחורצ'יק?! האם זה בא ללמדנו שהבחור חוזר לעצמו האמיתי? לילד הבטוח שהיה?

אבל בביצוע התוכנית מתגלה האופל האופייני לשו"שו, שהסדרה יודעת שצופיה מצפים לו. "לא יכול להיות שהכול טוב", נחשוב. "נכון", תאמר הסדרה, "קבלו את תאבת הבצע של וולט המסכנת את יקירו".
ואכן, אנחנו זועמים. זה לא שאנחנו באמת חוששים לחייו של פינקמן, כי, נו, לא כאן לא עכשיו ולא ככה הוא ילך לנו (מקסימום ייאבד כף רגל). אבל בעיקר אנחנו תוהים בחשש אם טוד פה רק כדי להיות הקורבן התורן לציניות החמדנית של ווייט.
וזה מזעזע אותנו, כי וולט, שלפני פחות מחודש (בעולם הסדרה) בכה כילד אבוד בקניון על אובדן היחסים עם ג'סי, מוכן לסכן את חייו של בנו המאומץ בעבור כמה גלונים עלובים של חומר (זה לא מדויק, כי הפחד שלו היה ששינוי הכמויות היה משפיע על המשקל הסופי וחושף את הגניבה. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה).

אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע. מרגע שוולט החליט להשתמש בג'סי כפיון, ההחלטה החלה מקשיחה את לבו אליו וג'סי אכן מתחיל אט אט להפוך לכלי. וכלים? יש להם נטייה להתנפץ, וזה לא נורא כי הם תמיד ברי החלפה.
 וברייקינג באד מוסיפה לשאול אותנו: מהי אהבה, והיכן עובר הגבול הסופי שלה?
תלות, כפייתיות, קנאות, רכושנות, תועלתנות וניצול הן תופעות לוואי מכוערות הנמצאות במידה מסוימת בכל מערכת יחסים, אבל מתי הן משתלטות עליה עד שהיא כבר לא ראויה להיקרא אהבה?
עם סקיילר דומה שוולט רוצה במערכת היחסים רק כדי לא לראות את עצמו כמפסידן. כי זה המקום היחיד בחייו בו אינו מנצח.
עם ג'סי, נותרה הפונקציונליות, הנוחות האינטימית וה-רק-לא-להיות-לבד-יות.
האם נותר במי משתי המערכות משהו רגשי מעבר לכך?
מבחינתי, ואני חושדת שגם מצד הסדרה, הקו התחתון ביותר עובר בסיכון נפשו או גופו של הצד השני. זה לא שאהבה משמעה לשים עצמך תמיד אחרי האדם השני, כי בוא נודה – יש הרבה דרגות ביניים, אבל משמעה היא תמיד לרצות בטובתו. אולי לא מעל טובתך, אבל לבטח לא להירמס באלימות תחתיה.
שו"שו מספקת לנו ביטוי ויזואלי נאה לכך. וולט נותן לפאקינג רכבת לדרוס את ג'סי = וולט לא אוהב את ג'סי יותר.
זו האמת המצערת הניבטת אלינו מהפרק הזה, כשם שהעובדה שלא נותר דבר אמיתי מאהבתו של וולט את סקיילר, הייתה המסקנה המובהקת מהפרקים הקודמים.

אבל למזלנו ההצצה המבהילה לנבכי נפשו של וולט מסתכמת בדיוק בזאת ולא גובה קורבנות, ועל כן היא לא מצליחה להרוס את ההיי מהצלחת המשימה. אפילו ג'סי שטוף האדרנלין לא זוכר לכעוס! והסדרה המנוולת הזו מנצלת את שמחתם ושמחתנו. זוכרים כמה כיף היה ב"אושן 11"? זוכרים את 2 העוקצים הקודמים בעונה וכמה מגניבים הם היו? זוכרים איך פחדתם שג'סי יאבד גפה לפני רגע?!
זוכרים את הילד מהפתיח?
פאק.

כי שובר שורות לא באה לספר לנו מעשייה על פשע מושלם וסקסי, ולא באמת הגענו עד כאן להיגנב ולהגניב. בסופו של יום באנו לדבר על השלכות ועל לקיחת אחריות אישית.
ושו"שו לוקחת את ההתלהבות שלנו הצופים ומפנה אותה נגדנו באכזריות שאין שנייה לה בטלוויזיה. בכל סדרות הפשע סביבה פרקים הנגמרים בדרמה ובמוות יהיו כבדים, רציניים ורועמים מפאתוס מתחילתם ועד סופם, מקשטים את עצמם בשלטי ניאון של חשיבות תהומית. וברייקינג באד? היא לוקחת את ההרפתקאה הכיפית ואת המעורבות הרגשית שלנו בהצלחת המבצע והופכת אותן על פיהן בהינף, או שמא נאמר נפנוף, יד.
ואת הבחור החדש, שאך לפני רגע העתקם נשימה בחשש לחייו, היא חושפת במפלצתיותו.
טוד, יא בן של זונה מסופלסת, אני הייתי בעדך! מה עשית?!?!?!?! ארורה תהיי, סדרת פיגולים משוקצת!

חשבת שזה פלאשבק, אה, מטומטמת?!
היא לועגת לי. לא שמעת את שריקת הרכבת בפתיח?! לא, זה לא פינקמן, זה רק הילד שיכל להיות כמו פינקמן לו זכה להגיע לבגרות.
אבל אל תרגישי רע, גם פינקמן יזהה את עצמו בו, כמו שהוא תמיד עושה.
היא אומרת ומגלגלת את שפמה כנבל. וזה יגמור אותו. מוהאהאהאהאהא!

ושמיטת הקרקע הזו היא שאחראית לתחושת הקבס הנוראה שאיתה נותרים ג'סי והצופים. וזו תחושה שלא זרה לנו משום שהיא נכחה בכל אחת מארבעת המיתות המהותיות בתולדות הסדרה.
לא, בסדרה כל כך מדממת, מותם האיקוני של גאס, התאומים או טורטוגה מתגמד ונשכח אל מול הטרגדיה האנושית של קרייזי 8, ג'יין, גייל והילד שעוד נלמד את שמו. כל אחד מהם עימת אותנו עם זווית אחרת באמת האיומה על מוות ורצח, אמת שמתעכבת, יותר מכל סדרה אחרת כרגע ואולי בכלל, על המשמעויות למבצע ולקורבן, ומתעקשת לראות מעבר לרומן שלנו כחברה עם אלימות מצולמת.

זה הפרק של פינקמן, אנחנו חווים אותו דרכו, וכיאה לכזה הטראגיות עולה ומבעבעת מכל הפינות. הוא שהגה את כל התוכנית רק כדי למנוע מוות של חפים מפשע, הוא זה שנקודת התורפה שלו היא ילדים, והוא זה שיגיד את המילים שיהדהדו באוזניו של טוד ויבהירו לו מה צריך לעשות.
"אסור שאף אחד יידע על זה".

והטראגיות זועקת עוד יותר אם באים, כמוני, מהגישה שלא היה צריך לעשות כלום לילד.
אחרי השוק הראשוני היה אפשר להבין שהוא לא יודע מה הוא בכלל ראה ואפשר בקלות לשקר לו. ובמקרה הגרוע, הוא יילך הבייתה ויספר לאימא שלו מה הוא ראה והיא תגיד "וואלה? מה אמרתי לך לגבי המדבר? שוב הלכת לאסוף ג'וקים, נכון!??! לך לחדר!!!". ואיש לא היה מעלה את זה שוב כי שום משקל לא חסר ואיש לא היה מתלונן על גניבה.
אבל היגיון או רוגע לא הופעל כאן.

וזה משנה הכול. כי ג'סי הצליח להעמיד פנים בפני עצמו שהוא יכול לשלוט במצב ולהבטיח את העבודה בתנאי המוסר שלו, ושכח שהמסקנה אליה הגיע במכון הגמילה נכונה היא. הוא אכן "The bad guy" .
אם אתה בעסקי המת', ג'סי יקירי, אנשים ייפגעו. חפים מפשע ייפגעו. ילדים ייפגעו.

ומה עכשיו?
מן הסתם אני חושבת שג'סי ירצה לפורש.
מה שנדמה לי שברייקינג מנסה לעשות, ואני אוהב אותה יותר על זה, זה לטפל בסודות בין וולט וג'סי מבלי לחשוף אותם.
כלומר, בחיים האמיתיים טיבו של סוד רצחני אינו בהכרח להתגלות, להפך, זה מסוג הדברים שלוקחים לקבר. אבל טיבו של אדם שיסכן חיים של ילד חף מפשע – להיחשף. אט אט. יותר ויותר. עד שזה יוביל לפיצוץ.
והרי גם אם ג'סי לא יידע על ג'יין ועל ברוק לעולם, הוא נדון לגלות מיהו וולטר באמת בקרוב.

ומצדו של הייזי – אם ג'סי פורש, ואם סקיילר תמשיך להערים קשיים ולא לשחק במשחק, אם הפוקציונליות של שניהם תהיה אבודה? דינם נחרץ.

אהרון פול שואב השראה מחייו האישיים

Where do we go from here?

* יש משהו, כאשר יש לדמויות היסטוריה כל כך עשירה של סודות וקונפליקטים, שברור לנו שסדרה לא תחסל אותן בלי קודם לפתוח ולפתור.
בעונות מוקדמות הדמויות היו מצויות בסיכון תמידי, אבל אם הן שרדו לעונה החותמת ועדיין לא מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהן? אין סיכוי שמותן לא ילווה בהתנגשות חזיתית ופיצוץ רגשי.
אז החל מהפרקים הבאים, כשהבעיות תעלנה לפני השטח, גם תחזור החרדה הקיומית לגורלן של הדמויות.

* אז מה, טוד הוא הג'סי החדש?
כמה נחמד לוולט לגלות שיש ג'סי כזה בעולם שנראה אותו הדבר, אבל עושה מה שאומרים לו ולא מתייסר מצפונית כל הזמן?!

* ומה, מארי והאנק יאמצו את הילדים כשוולט וסקיילר ימותו?

* אבל לא באמת.
אם הסדרה השובבה הזו שותלת אצלכם מחשבות על העתיד, קחו בחשבון שהכול הטעייה. הכול.
יומהולדת 52? לא נראה לי. וולט וטוד נגד ג'סי ומייק? לא ולא. האנק ומארי והולי הקטנה? פחחחח.

* כשם שככול שהקהל (המיזוגני) חפץ במותה של סקיילר, כך גוברים סיכוייה לשרוד את הסדרה.
זדיינו היא אומרת לכם, ובצדק.

בעיות עם העונה עד כה
זה קצת מוזר להתלונן רטרואקטיבית אחרי פרק כל כך טוב ומדויק מבחינתי, אבל לשם האיזון, הנה הבעיות העיקריות שלי עם העונה, שאני בינתיים אוהבת הרבה יותר מהרביעית.
* לא סבלתי חצי מהדברים הדרמטיים שנתנו לוולטר להגיד העונה. חצי ממשפטיו הרועמים הרגישו לי ברורים מדי, מלאכותיים מדי. אני הוא הנבל-יים מדי.
הבנו, אתה בטוח בעצמך ואתה מרושע. ווי גט איט. מזל שקרנסטון שחקן כל כך טוב.

* אתם לא סומכים עלינו שנזכור, מה?
תשמעי, ברייקינג, כפרה. אני לא צריכה שתאכילי אותי. השאירי את הכפיות למארי.
נכון, עברו חודשים ארוכים מאז העונה הקודמת, אבל בעידן הדיוידי וצפיות המרתון אין שום סיבה להסביר ולהזכיר לי פרט פרט, וזאת בנוסף ל-PREVIOUSLY ON BREAKING BAD הבלתי נסבל.
חוצמזה שגם אם זה יהיה מעורפל מדי, את יכולה לסמוך על הצופים שלך שיהיו אובססיביים מספיק כדי לרוץ לאינטרנט לסשן ריענון.

היילייטים שלא צוינו לעיל ומן הראוי לציין:
* בביקורתי את העונה השלישית של "ג'סטיפייד" טענתי שהיא מלאה בקריצות אוהבות ומלאות כבוד ל"ברייקינג באד", ותהיתי האם שו"שו תחזיר לה אהבה.
ואז שכחתי מזה לגמרי, עד שבפרק הפותח את העונה, בסצינת ניסוי המגנטים, מר הקלס צועק FIRE IN THE HOLE!
יה, ביטץ', שאוטאאוט!
* פרק 2, בחיפושי הסיגרייה המאולתרים שארגן, ג'סי נשבר. אז מה הסדרה עושה? היא נותנת לוולט לגעת בכתפו של ג'סי בצורה מנחמת, אבל לא מראה אותם מתחבקים. אהההה, תמותי, סדרה טיזרית ערמומית.
* נ.ב. אל תמותי לעולם. 😦
* קרה ששנאתי את פרק 4, שהוא במקרה הפרק הכי סקיילר-צנטרי של העונה עד כה. ולכן היא נעדרת פה מהדיון. אבל כן, על אף התסריט הגבולי והבימוי המעצבן האימג' של סקיילר בבריכה היה יפהפה ו-haunting וכן, יש פה רפרור לאופליה, למלתעות ולמי יודע מה עוד.
* אנה גאן משחקת מדהים העונה. היא תקבל עוד מועמדות לאמי ובתקווה גם תזכה.
* אפרופו Haunting: סצינת הייסט המגנטים, עם החפצים הזזים כאילו המקום רדוף רוחות, הייתה מהממת.
* Just because you shot Jesse James, doesn't mean you are Jesse James.
* בכלל מייק. כל מילותיו וכל מעשיו.
* היו מי ששאלו אותי: האם השעון שג'סי נתן לוולט עם ציתות. התשובה, בעיניי, היא חד משמעית לא!!!
זו מתנה כנה מקרב לבו של ג'סי שהיה מצוי, עד לדקה החותמת של פרק 5, באוטופיה אידיאלית ביחסיו עם וולט. הכנות הזו ביניהם, הזמן שהם מבלים, העובדה שוולט מקשיב לו, התמיכה הנפשית שהוא מעניק לו, הן כל מה שג'סי ייחל לו מדמות האב במשך 4 עונות. ואולי אי פעם.
אבל משמעות השוט הסוגר את פרק 4, בו וולט שומע את השעון המתקתק, היא כפולה. השעון מסמן את ההצלחה במערכת היחסים עם פינקמן ואת התפעול היעיל של בן החסות. הוא המודל שאליו שואף וולט בכל מערכות היחסים האחרות בחייו, בפרט זו עם סקיילר.
ובו זמנית הוא מסמן את הדקות הנוקפות עד מותו של וולט.
* Nobody stops this train אומר וולט כשג'סי מבקש ממנו להתערב בהחלטה מה לעשות עם לידיה בסוף פרק 3.
שני פרקים אחר כך הם עוצרים רכבת.
* היות וזו העונה האחרונה, המסכמת, אנחנו מקבלים מצעד פרצופים מוכרים. בוא אליי, טוקו, בוא לאימא! (סתם, אני לא רואה איך הוא משתלב).
אבל לא אתנגד לקצת ג'יין (אולי) או אבא שלה (לא יקרה) וכמה שיותר באדג'ר וסקיני פיט.

אפילוג

למי שכמוני סבל יומיים מדיכאון לאחר הפרק הזה, הנה התרופה הכי טובה שאני מכירה.
מתוך ג'יי לנו – אהרון פול הקטנטן מתארח בשעשועון The Price is Right.
כזו חמידות ונלהבות בדך כלל לא מוצאים מחוץ לסרטוני חתלתולים (וקריסטן בל) ביוטיוב.

ואם לא די בזאת, הנה בראיין, אהרון וטלה על סט צילומי השער של הרולינג סטונס.
http://www.rollingstone.com/music/videos/inside-rolling-stones-breaking-bad-cover-shoot-with-bryan-cranston-aaron-paul-20120801