אז מה, באים לפה הרבה…?

הנה הכתבה המלאה שכתבתי לטייםאאוט תל אביב על סופה של שו"שו.
הם רצו 500 מילים. לזוועתה של העורכת החמודה אני כתבתי 611 (אחרי שצמצמתי מ-850), מזה נותרו בדפוס רק 470. ברבוריי לא נועדו למגבלות ארציות כנייר! בכל מקרה, הנה הגרסה המלאה של מה שכתבתי (גרסה טיפה יותר ארוכה ממה ששלחתי ועם מספר תוספות עדכניות שוודאי תדעו לזהות). גם את הדברים שאמרתי תדעו לזהות, כי כבר קראתם אותי אומרת אותם, בגרסת ה-5,000 מילה, אבל החלק הראשון הוא מקורי למדי בהצהרה שלו. סוג של.
מתחתיו מצורף המאמר הערוך, להשוואה קוריוזית. 

נתראה כאן בעוד כמה שעות לניתוח פרק  9. 🙂

הביאו לי את ראשו של וולטר ווייט!

שוברים את הכלים
שובר שורות היא מקרה מייצג של העידן הטלוויזיוני כיום. ראשית, היא מוצר מובהק של ערוצי הכבלים האמריקנים במה שרבים מתעקשים לכנות "תור הזהב": פסיכו-דרמה יומרנית שבמרכזה גבר לבן במשבר זהות ומוסר, ושנית, היא חבה את הצלחתה, ואי לכך את המשך קיומה, לקהל האינטרנטי ולהתפתחות ה-Binge Watching.

על אף נקודת המוצא המשותפת, "שובר שורות" בולטת למרחוק, כקריסטל במדבר, על רקע סדרות כבוס, אמפריית הפשע, דקסטר ודומותיהן, וזוכה להצלחה גדולה גם מבלי להיכנע לתכתיבים או ליפול למלכודות חליבת רייטינג המקובלות בז'אנר.
היא לא נוצצת ובלתי-סקסית במפגיע, היא לא דוחפת בכל הזדמנות עירום נשי זול באיצטלאות קלושות, הקצב שלה יכול לזגזג בין סלואו-מושן למשהו שמרגיש כאילו בטעות לחצת על כפתור הפאסט-פורוורד, הדבר הראשון שיכה את עין הצופה הוא הכיעור והעליבות המאובקת ורק שנית הוויזואליה האפית, היא אקספרמנטלית בתהליך כתיבתה, באופן בימויה ובצורת צילומה, היא לא מתפתה לקחת את עצמה ברצינות תהומית על מנת לסמן למי מצופייה הפלצנים שהיא יצירת מופת שאין להקל בה ראש, ואם הגעתם אליה בשביל האלימות המגניבה או האקשן עוצר הנשימה (והוא אכן כזה), רוב הסיכויים שתצטרכו לחכות גם 3 פרקים עד שיזרקו לכם עצם. מהתקרה.
אך מעל לכול היא יצירה אכזרית. רוב האלימות בה קורעת בנשמה, אין לה סוף שמח באופק, ובאבולוציה המתמדת שלה היא מסרבת לתת לצופייה עוגנים טלוויזיונים מנחמים כמו אחדות מבנה עלילתי או דינמיקות קבועות. ההנאה והתגמול בצפייה בה נובעות מהעושר התמטי, מהעומק הפסיכולוגי ומהאתגר האינטלקטואלי (אוקיי, וגם מהמתח, מהמשחק ומבדיחות השירותים).

הצלחתה נבנתה מפה לאוזן, מציוץ לריציוץ, מדיונים בבלוגים ובמגזיני רשת ומאנשים שטחנו בראש עד שקורבנותיהם נשברו ורצו להשלים צפייה באינטרנט. לא בכדי רכשה Netflix את זכויות השידור שלה וכעת לשתיהן יד בעלייתה זו של זו, בשיתוף פעולה מרתק. את עונה 5 נטפליקס קידמה ומקדמת באותה נמרצות שבה היא מקדמת את סדרות המקור שלה, וזאת במקביל לקידום של AMC, רשת השידור בטלוויזיה.
(נטפליקס UK גם מעלה את הפרקים כמה שעות לפני מקבילתה האמריקנית, וזאת משום שהיא משרתת את הקהל האנגלי שאין לו את האופציה של גוף שידור המשדר את הסדרה).
עצם קיומה, כמו גם הצלחתה, של שו"שו היא הדוגמא האקטואלית ליחסי הגומלין בין סדרה לצופיה ובין מוצר לשיטת שידור, ועדות לכך שהשינוי האיכותי חל לא רק על היוצרים אלא גם בדרישת הצרכנים.

היא מקרה נדיר של סדרה שהרייטינג שלה רק הולך וגדל בהתמדה, כשכל עונה שוברת את שיאי הצפייה על קודמתה (במהלך 5 שנות השידור הסדרה למעלה מריבעה את הקהל שלה. פרק 9 של העונה החמישית הכפיל [!!!] את שיא הצפייה הקודם. 102%), ועל אף כל זאת שובר שורות בוחרת ללחוץ על כפתור כיסא המפלט בעונה החמישית, למורת רוחה של רשת השידור ולקול זעקות שבר המעריצים. בעידן של סדרות שמידרדרות לזקנה מצערת ולהחייאה מלאכותית, שו"שו מתעקשת להשאיר מאחור גופה נאה.

******************

Chemistry is the study of change , מסביר וולטר ווייט בפרק הפיילוט. It is growth, then decay, then transformation. למן הרגע הראשון שטחה שובר שורות את כוונותיה החתרניות מבלי להתנצל. זהו אקפרימנט כימי-טלוויזיוני של שינוי מוחלט: וולטר ווייט יהפוך להייזנברג ואז ייעלם באבכת עשן ירוק. וככזו היא מגיעה עם סוף בלתי נמנע שמוסר השכל בצדו.

"Breaking Bad" היא מעשיית מוסר למבוגרים, משל הכמה למוסריות ומפלל לצדק אך נמנע בעורמה מהטפה דתית או ניו אייג'ית. בחיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי, רק באומנות, וינס גיליגאן וצוות הכותבים שלו מבקשים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב מכוונת זרקור אל עבר הטלוויזיוניות והקולנועיות שלה, כי הריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.

על ידי שימוש במנגנונים מלאכותיים במופגן, שו"שו כאילו שואלת אותנו "נכון Suspension of disbelief,? ואנחנו עונים לה, "נכון" "אז ההפך!" היא מתריסה. היא רוצה שצופיה יתבלבלו, יתעצבנו וישאלו שאלות. למה יש מקהלה מקסיקנית? ממתי מטוסים מתנגשים בדיוק מעל נושאי האחריות לאסון? כיצד אנשים עם חצי פנים מיישרים עניבות? ומה שירותים עכשיו, מה?!
זה ההבדל בין האמירה "יש כוח עליון המנתב את חיינו" לבין "זאת רק אומנות. וכל עוד היקום לא שופט אותנו, אסור לנו לחדול לשפוט את עצמנו".
אבל דווקא בגלל השאיפה של היוצרים לצדק, יש סיכוי לא רע שזה בדיוק הדבר האחרון שנקבל.

Breaking Bad היא מחד יצירת אומנות חד פעמית ומשפיעה ששברה חוקי יסוד טלוויזיוניים והמציאה סוג כתיבה ייחודי, ומאידך היא מצרך צריכה המשקף אולי יותר טוב מכל סדרה אחרת כיום את הזמנים.
היא חשובה לא רק בגלל מה שהצליחה להשיג אלא בגלל מה שניסתה לעשות. ובעיקר בגלל שלא הפסיקה לנסות.
כעת כל שנותר הוא להודות לה ולקוות שתיתן לנו בראש ותשבור לנו את הלב.