5.16 – הקינה נחמה – על נקמה וחמלה בפרק הסיום של שובר שורות.

איך מתחילים לסכם? איך ניגשים לדבר הזה בכלל?
באזהרת ספוילרים, כנראה…

Kill the blue ice!

סוף טוב הכול טוב
הכול היה צפוי בפינאלה של שובר שורות.
ברשימת המכולת שלי לפרק הסיום ביקשתי שארגמן נאצי יצבע את המדבר, שטוד ייאכל  ע"י חיית המחמד שלו, שלידיה תורעל בעזרת הפרודאקט פלייסמנט ההזוי בהיסטוריה, שג'סי יישרוד.
ביקשתי שוולט יגלה את ג'סי בהפתעה הדדית בקייטנת היטלר, שוולט יציל אותו, שג'סי יסרב לירות בו, שהסוף יהיה סגור ואופטימי.
וכך היה. כאילו וינס גיליגאן עבר על הוויש ליסט הקולקטיבי שלנו וסימן וי אחר וי.
בשביל סדרה שחרטה על דגלה את עקרון האי ודאות, שקנתה את עולמה בהתנהלותה הבלתי מתנחשת, שסחפה את דמויותיה וקהלה אל תוך עננת כאוס ושאבה אותנו לחור שחור אמוציונלי, היה בניקיון ובקשירת הקצוות של פלינה משהו מבלבל ומוציא מאיזון.
זה היה Underwhelming.

ידענו שזה עומד לקרות, כי הבחירה בסוף המשולש רמזה לכך. כמו בפינאלה המשולש של עונה 4 שבה פרק 11 יכל להיות סיום אפוקליפטי לסדרה, פרק 12 היה גשר ופרק 13 תפקד כמו פינאלה חיובי ומוכתם לסדרה.
אבל ציפינו מ"ברייקינג באד" לתת לנו לבנות סט של משאלות לב רק כדי לעשות דווקא ולחרב אותנו, כמו שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
ציפינו בחרדה לאפוקליפסה, חרקנו שיניים לקראת מרחץ הדמים.
סדרות פשע טובות, כך לימדו אותנו, נגמרות רע ומר. סוף איכותי הוא סוף ניהליסטי. הוא סוף אפל כמו חורף אלסקי ללא שחר. הוא סוף שתוקע סכין בבשר צופיו ואז מסובב אותה. ומעל מפזר חופן רייסין, ככה, בשביל הטעם הטוב.

והנה בא הפינאלה ומציע לנו סוף טוב, בהתחשב בנסיבות. סוף נקי וסגור בלי פצעים פתוחים שנותר ללקק, או תהיות קיומיות ומוסריות להתאבסס עליהן.
האם שובר שורות בגדה בעצמה? האם בגדה בצופיה?

בשבועות שקדמו לפינאלה הצופים העלו תיאוריות איומות בהן וולט ג'וניור נהרג, וולט רוצח את אשתו, הולי עולה באש.
סופים מזוויעים של פגיעה בתמימים, המתאימים לתפישת הבונטון השל סדרות האיכות בשילוב עם ניסיון להתעלות על האכזריות ששו"שו הראתה בעברה. סיום שיזעזע ויצלק. ומה יכול להיות גרוע יותר במצבן של כל הדמויות מלבד שואה גרעינית וגשם של קרפדות מעשי ידיו של הייזנברג, אל הנקמה?
וכי איך לא נצפה לרע מכל כאשר שו"שו יודעת איך ולא מפחדת להכאיב לצופיה?  כאשר זה מה שהיא עשתה בדיוק שני פרקים קודם?

הפיטץ' של הסדרה, אותו טאג ליין נדוש ובעייתי (שמובן באמת רק לאמריקנים פנסיונרים) , הוא שוינס גיליגאן רצה לקחת את מר צ'יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. זה היה המהלך העלילתי שאליו התחייבו יוצריה והתמידו לקראתו כל הדרך. מר ווייט, המורה, עתיד להפוך להייזנברג, הנבל. 
באותו רגע גורלי בטואג'ילי, כאשר מר ווייט, שאך רגע קודם התחנן על חייו של האנק, שולח את תלמידו לשעבר למות בייסורים בידי צוררים למרות שהבחור כבר לא מהווה סכנה או מכשול, ובפרט כאשר הוא ניגש אל אותו בן מאומץ שהרגע חרץ את דינו ומספר לו שיכל להציל את ג'יין ובחר שלא – זהו סופו של התהליך.
זה המעשה הראשון שנעשה כל כולו מתוך כוונת זדון, מסאדיזם שאינו משתמע לשתי פנים, מרוע טהור בלי שמץ אנושיות.
במעשה הזה אין טיפת וולטר ווייט, יש רק 100% הייזנברג, סחוט טרי.
 רשע לא מצוי בלחיצה על הדק או בהטסת מטוסך הישר אל מגדלי התאומים. רשע הוא בהחלטה, והתהליך הפסיכולוגי שהתחיל בטואג'ילי הסתיים שם.
ושם, ב"אוזימנדיאס", הסתיים גם המהלך שעבר על הסדרה. שם נגמרה "שובר שורות" האספרימנט הטלוויזיוני הגדול.

 ולכן "ברייקינג באד" יכלה לעזוב אותנו שם, באותו פרק, המומים וכואבים ללא נחמה.
כשנשאלתי מיד לאחר הפרק מה זה היה, עניתי "סדרה שמתנקשת בצופיה". כך זה הרגיש וכך זה יכל גם להיגמר – בפצע מדמם וכאב שקשה להכיל ושממנו בלתי אפשרי להשתחרר. אבל זה לא. האקספרימנט נגמר שם אך לא הסדרה.
וולטר ווייט הוא שובר שורות, ואנחנו ההרס האנושי שהותיר מאחור. ובפרק האחרון הוא חוזר בשבילנו.

Just get me home, I'll do the rest.
אם בסופו של הפרק הקודם, עם כניסתה של נעימת הנושא, פחדנו להעלות על דעתנו מה הן תוכניות הנקמה של הייזנברג ועל מי יכלה את זעמו הנורא
הרי שברגעים באותה מכונית קפואה שחלונותיה הסוגרים עליו נראים כמו מגשי קריסטל כחול, ניתנים לנו רמזים ראשונים.
הוא מתפלל לאלוהי הנרטיב שייתנו לו לחזור הבייתה ו-וינס מסכים ומפיל מפתחות הישר לחיקו.
הוא מניע את המכונית ואת הפרק האחרון לצלילי בלדה על אקדוחן היורה אמנם את דרכו חזרה, אך עושה זאת בכדי למות בזרועות אהובתו.

אבל אנחנו מפספסים את הרמז, וכאשר הוא פורץ בנונשאלנטיות מקפיאת דם , בשוט ארוך ומייסר, אל בית הזוג שוורץ נשימתנו נעתקת.
"הו לא, זה נכון", אנחנו נבעתים, "הוא הולך לרצוח אותם!" ולמרות שהם שני שמוקים פלצנים, ולמרות שהם בוודאי אשמים ביחס לא הוגן כלפי וולט, לא מגיע להם למות ככה.
וזהו הרגע הראשון והאחרון שמצליח להפתיע בפרק. שם מתחוור לנו שהייזנברג לא פועל מתוך תאבת דם, הוא בא אליהם כי הם הפתרון הפונקציונלי לבעיה שלו. ואם הנקודה עוד לא ברורה אזי האסימון נופל כאשר מתברר שוולט השתמש בשירותם של סקיני פיט ובאדג'ר, הנרקומנים הכה אכזריים שלא הצליחו להביא את עצמם למכור סמים שהם עצמם נוטלים לנגמלים.

"אני לא יודע איך להרגיש לגבי זה" מתוודה באדג'ר בפני וולט במכונית.
וסקיני מאשר ומוסיף "כל הדבר מרגיש מפוקפק, מבחינה מוסרית".
רוזנקרנץ וגילדרשטרן של אלבקרקי הם אנחנו הצופים, הם משמיעים את קולנו ומנסחים את תחושותינו. לגבי הסצינה שראינו הרגע ולגבי הסדרה בכללותה, שמאתגרת אותנו כל הזמן לבחון היכן אנחנו ממוצבים, מוראלית.
נו, לפחות אנחנו מרגישים יותר טוב ברגע שאנחנו מתוגמלים ע"י הסדרה (אגב, הוא נתן לכל אחד עשרת אלפים דולר. שזה נחמד והוגן בהתחשב בעובדה שהם היו עושים את זה גם בשביל אלף).

כרוניקה של מוות ידוע מראש
וכשם שהסדרה פונה לספר את חלקה החותם בשלבים סדורים וצפויים לנו לגמרי, כך וולט משתמש במהלכים הצפויים של יריביו כנגדם.
הרגלי שתיית תה קבועיים, הרגלים של הרג. תפישות כוח.
הוא יודע שלידיה והנאצים רואים בו איש גמור, שירד מכוחו ומנכסיו, אכול סרטן ופתטי שלא מהווה עוד איום והופך את זה לנקודת התורפה שלהם.

ובאמצע מסע הנקמה נגד הנאצים יש סידור אחרון שהוא תכנן לעשות. לחזור אל אשתו, לא להשאיר את הדברים כפי שנותרו אחרי אותה שיחת טלפון איומה. לשקר לה בפעם האחרונה שקר לבן אחרון שלא נותר לו כסף, כדי להבטיח שפלין יסכים לקבל את המתנה מהשוורצ'ס.
והוא חוזר אליה בשביל לתת לה את טופס הלוטו, שהפרס הגדול שלו הם גופותיהם של שני סוכני משטרה ואפשרות שכה ייחלנו לה לקבורה מכובדת לדמות אהובה ולקצה קצהו של קלוז'ר עבור המשפחה המרוסקת.

ומעל לכול, גם אם לא תכנן זאת מראש, הוא שם כדי לומר לסקיילר את האמת לראשונה. וכמו שאותו שוט נפלא מרמז, לחשוף את עצמו בפניה. בפנינו.
I did this for me.
I liked it. I was good at it… I was alive.

ובאותו רגע אנחנו סקיילר.
חמש עונות חשדנו במניעיו של האיש, ידענו מבלי הוכחות חותכות, אבל עכשיו יש לנו הודאה, וסקיילר ואנחנו פורצים בבכי כי כל כך היינו צריכים את זה.
הו, כמה חיכינו לזה!
ורגע החסד שהוא נותן לה בכנות הזו, ובקשת הרשות העדינה מזכים אותו בהזדמנות לומר שלום להולי הישנה, הילדה שתגדל ותכיר את אביה בעיקר דרך הזוועות שתקרא עליו באינטרנט.

Hard working good partner, 50-50 partner!
ובסופו של יומו האחרון, וולט נוסע אל מחנה הארים ככול הנראה במטרה למות נפשו עם פלשתים ואם אפשר אז על הדרך גם להתנקם בג'סי. אם ההזדמנות לרצוח את תלמידו לשעבר תתפספס כי הוא לא במתחם, אז לכל הפחות לחסל לו את הפרנסה. פרנסה שעשה על גבו של וולט, עם המתכון של וולט ועל סמך המוניטין של וולט.
וגורלם של השניים קשורים זה בזה בעבותות ועל כן אזכור שמו של פינקמן הוא שמציל את וולט מכדור בראש ונותן לו הזדמנות להתאחד עם מפתחותיו ותוכניתו.
אך כמובן מעל לכול הדבר שולח אותו לחשב מחדש את הפיסה האחרונה בפאזל הסידורים האחרונים באלבקרקי. מציאות מסע הנקמה בפינקמן מתנפצת בפרצופו של וולט במלוא אכזריותה הנלעגת. ג'סי שיישתף פעולה עם נאצים? שיזום תוכנית בה ימשיך לבשל? כדי להתנקם בוולט? האם אי פעם הכרת את ג'סי?!
כאשר בנו המאומץ מובא לפניו, רק עור מצולק וקליפה חלולה, אזוק כולו ומושפל עד עפר, הכעס מוחלף בבושה עמוקה.
ומילותיו המלגלגות של ג'ק רק מזכירות לוולט מי היה השותף הטוב שלו, מי הלך איתו 50/50, מי היה חברו. מזכיר לו שהוא דווקא כן היה חובר לעכברוש מלשן, וכי ג'סי לא חיה, לעזאזל. והוא יודע מה עליו לעשות, בפעם האחרונה. הוא משליך את עצמו על ג'סי ומפעיל את מכונת הנקמה that he Macgyvered.
שוטף את רצפת וקירות הסלון של ג'ק בדם.
ובסופו של הטבח, זהו ג'ק שמנסה למנוע כדור לראש בעזרת חביות של כסף, ופה זהו וולט שלא נותן לו לסיים את המשפט לפני שהוא משגר את הכדור לראשו. וולט לא רוצה כסף, הוא רוצה לגמור עסק. ולהבדיל מהרצח של האנק ואנדריאה, כאן המצלמה והסדרה מראות לנו את הפגיעה, מורחות את המסך באדום מנצנץ.

רציתם דם של נאצים בנקמה על השניים (וסטיב)? קיבלתם.

ובזכותו של וולט אנו זוכים לראות את ג'סי משתחרר משוביו, פיזית ומטאפורית, כשהוא חונק את טוד בשלשלאות שכבלו אותו במשך חודשים והפכו אותו לעבד ולחיית מחמד. ולטוד אין סיכוי מול השרשרת הנכרחת סביב צווארו משום שהיא מחוברת לגופו של ג'סי וניתנת להסרה רק במפתח שטמון בכיסו שלו. הו, האירוניה.

ולאחר שהוא משתחרר מהנאצים, וולט נותן לג'סי את האפשרות להשתחרר ממנו. להרוג אותו כנקמה מזקקת על כל העוול שעשה לו. זוהי מתנתו של וולט לג'סי.
אבל ג'סי הוא לא כזה. גם אחרי כל מה שהסדרה העבירה אותו, גם לאחר שהוכה והושפל על ידי כל העולם, גם לאחר שנשלט ע"י סדרה של גברים שניצלו את חיפושו אחר הדרכה, גם לאחר תהליך ארוך של דה הומניזציה שדרדרה אותו לכדי כלב, לכדי אונטר מענטש, גם לאחר כל זה ג'סי נשאר עם בסיס מוסרי חזק ורציחתו של אדם חלש כנקמה, גם כזה שהתעלל והתעמר בו שנים, זה לא משהו שהוא מוכן לעשות. (טוד לא נחשב, הוא היה ממשיך להחזיק אותו על רצועה).
גם לאחר שוולט מודה שהוא היה רוצה שג'סי יירה בו, ג'סי מסרב. הוא סיים לקבל הוראות, בטח שמוולט. ודווקא מעצם העובדה שסרב לקבל את מתנת השחרור של וולט, הוא משתחרר ממורו לנצח.
ואנחנו זוכים לרגע חסד אחרון בין השניים. אין כאן סליחה ואין כפרה, לוולט לא מגיע את זה, אבל ג'סי לפחות לומד, מההקרבה של מורו (שלמיטב הבנתו של ג'סי ייתכן ובא למתחם כדי להציל אותו) שוולט אהב אותו ככלות הכול. זה לא מספיק בשביל לתקן עוולות אבל זה לפחות קרוב יותר לאמת. זה יאפשר לבחור להמשיך הלאה בחייו ולא לשקוע בעבר, לא להתאבסס ולנתח עד דק את השנתיים וחמש העונות האחרונות. ואולי, אם ג'סי היה חזק מספיק כדי להישאר נאמן לעצמו למרות כל מה שעבר עליו, הוא גם חזק מספיק לבנות את עצמו מחדש, לבנות את עצמו דרך בנייה ועשייה של משהו טוב, פשוט ומועיל. זה לא סביר, אבל זה אפשרי, ועם האופטימיות הזערורית והזהירה הזו ננצח!

ובזמן שג'סי פורץ את שערי המתחם סופסוף חופשי משלשלאות הנאצים ומכבליו של מר ווייט, וולט הולך למעבדת העל שעזר להקים, למות בתנאים שלו, בניצחון קטן, בקצוות קשורים, לאחר ששם סוף אחת ולתמיד ליצירתו הכחולה, לאחר חשבון נפש ובינות דוודים והכלים הכימיים האהובים. במקום בו בנה לעצמו שם, חירב את משפחתו ואת סביבתו כדי להרגיש לשנתיים חי, שם הוא בשל למות בחיוך. שם הסדרה יכולה להיפרד סופית.

האם לוולט הגיע סוף כזה? האם הגיע לו שכסף הדמים שלו יעבור למשפחתו למרות הכול? האם הגיע לו להתנצל בהצלחה בפני סקיילר? האם הגיע לו לוודא סופית שאיש לא ייקח לו קרדיט על הקריסטל הכחול? האם הגיעה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו בהקשר של ג'סי? האם הגיע לו, קארמתית, שהתוכנית האחרונה שלו תצא לפועל כמעט ללא שינויים או תקלות?
לא.
אבל זה הגיע לסקיילר ולפלין ולהולי ולמארי ולהאנק ולג'סי.
ולעזאזל, זה מגיע לנו!
וולט, לראשונה בסדרה, פועל לתיקון עוול כשלפניו מינימום רווח אישי ולכן לראשונה התוכנית עובדת לו. לכן מה שכן משתבש, משתבש לטובה.

ואם וולט הוא "ברייקינג באד",  הרי שהוא חוזר לאלבקרקי  כדי לסגור קצוות עלילתיים, להשאיר אחריו גם משהו חיובי.
על כן הסדרה בוחרת לוותר על מרחץ הדמים של קורבנות חפים, אותה גלוריפקציה עצמית מפתה בסיומם של סרטים וסדרות דרכה ניתן לטפוח על השכם ולומר "אנחנו כה אמיצים, מחוספסים וחסרי רחמים! כמה אפלים ולפיכך מלאי משמעות אנחנו!" ובמקום זה, היא מוצאת  מקום לרחם על הדמויות ועלינו הצופים, ולסיים בתו אוהב. לתת לנו את הסיום הצפוי ביותר כי זהו הסיום שבלב פנימה רצינו. סיום "מאכזב" ובבה בעת הכי מספק שאפשר.

    ואם וולט הוא הסדרה, אזי אנחנו ג'סי.
וברגע האחרון, למרות שחשבה שתסיים את חייה בטבח גורף, שו"שו מקריבה את עצמה כדי להגן עלינו. חוזרת בה מתוכניותיה הציניות הרצחניות וחומלת. היא מטילה את עצמה עלינו ומחבקת אותנו בכל גופה חיבוק אחרון ואז מאפשרת לנו להתנער ממנה אחת ולתמיד. משחררת אותנו מכבליה ושולחת אותנו החוצה מצולקים אך עם מעט תקווה.
נוחי על משכבך בשלום, שובר שורות, יא גאון חולני.
אהבנו אותך ואת המוצר הטהור והחד פעמי שהפקת אבל עכשיו הזמן לגמילה.

זהו, אנחנו חופשיים.

****************************************************************************************************

 חברים, עברנו חתיכת מסע ביחד. תודה על המילים היפות והמחשבות המרתקות. אתגעגע.

אתם מוזמנים לדסקס נקודות, לשתף מימים וסרטוני וידאו מנחמים וניתוחים אלטרנטיביים בתגובות.
ייתכן ואכתוב מאמר על הסדרה בכללותה, אבל זה עלול לקחת זמן. זה גם עלול לא לקרות לעולם, כי דומה שכל הדברים נאמרו.
אני ממליצה לכם, במקום לרפרש עד האין קץ, פשוט להירשם למיילינג ליסט. אם אכתוב תקבלו הודעה עד אליכם.
בינתיים, ביי ביי, מיי בייבי בלו. 🙂

 

5.15 – מצב הגרניט – על ציה, צפייה וציפייה ב-Granite State

ספוילרים, דקה לפני הסוף, הישמרו!

Oh deer…

Live free or die!

בדומה למהלך בעונה 4 , הפינאלה של העונה, ובמקרה זה גם של הסדרה, מורכב משלושה חלקים. אני לא מצליחה להיזכר במהלך כזה בסדרות נוספות (מוזמנים להזכיר לי), כי בדרך כלל סוף העונה מורכב משני פרקים (במתחכמות שבסדרות הפרק הלפני אחרון הוא הנפיץ והאחרון הוא האפילוג) אבל כאן אנחנו שוב מקבלים סיומת משולשת.
אוזימנדיאס הוא הפרק המשמעותי ביותר בתולדות הסדרה, מדינת הגרניט הוא הסידור המוקפד לקראת מהלכי הסיום, ו-פלינה יהיה הסיום הנפיץ ביותר הלכה למעשה. אי לכך ובהתאם לזאת הפרק השבוע לכאורה מרגיש כמו נפילת מתח. לא זאת בלבד, לאחר ההשלכות הפיזיות שהיו על הצופה בשבוע שעבר, יש תחושה של כמעט ניתוק רגשי, פוסט-טראומטי, תוך צפייה בפרק. אבל כל זה רק לכאורה כי בעצם קורים בפרק הזה כמה מהדברים המשמעותים ביותר בסדרה וזהו פרק פשוט נפלא.

נתחיל.
לאורך כל "מדינת הגרניט" שזורות סצינות שבהן הדמויות צופות בדמויות אחרות על מסך טלוויזיה.
זה לא חדש שאני אומרת את זה, אבל שובר שורות מתעסקת באומנות הסיפור המצולם באותה מידה שבה היא מתעסקת בפיתוח הדמויות שלה, ויש לה כמה דברים לומר על תהליך הצפייה ועל ציפיות הקהל ממנה ומסיום הסאגה.

אנחנו פוגשים את הסדרה (כביכול) היכן שעזבנו אותה. עם רכבו של איש השואבים.
אך כאשר הרכב נעצר וממנו יוצא רוברט פורסטר המופלא (יאי!), אנחנו מגלים שגם סול לחץ על כפתור כיסא המפלט.
בחנות מלאת שואבי אבק ממשיים נחשף בפנינו פתרון הפלא האגדי של גודמן כמשהו מאוד יומיומי, עלוב למראה וגובל בשיעמום. לזוועתו של סול מתברר שהוא עתיד לחלוק חדר לשלושה ימים הקרובים עם וולט. "איך הוא מתמודד?" סול מברר לפני שהמנקה מפנה אותו ואותנו לצפות במוניטור.
היו אתם השופטים.

בסצינת מעבר קצרצרה שתפקידה להראות לנו בחטף את מארי האומללה אך המוגנת, אנחנו רואים שהנאצים פרצו לבית בעקבות מה שהוציאו מג'סי בעינויים. עוד בטרם הסצינה מתחלפת, אנחנו שומעים את קולו של פינקמן המתוודה, ואז עוברים אל הנאצים היושבים בסלון על בירה ונשנושים וצופים בו משל היה טסטמוניה בגמר הישרדות.

שופט אתכם שופטים אותו

זו סצינה לא נעימה לנו, הצופים שאוהבים את ג'סי ושכאבו יחד איתו את המקרים שאותם הוא מתאר, ושכעת נאלצים לראות נאצים צוהלים.
ושוב קשה לא לחשוב שהסדרה באה חשבון עם מה שאמילי נוסבאום כינתה צופייה הרעים. אלה שבזים לג'סי הנמושה, העכברוש המלשין, משועשעים משיברון הלב שלו ומשתעממים מחשבון הנפש. לא באנו לפה בשביל לראות נקבה בוכייה מדברת על רגשותיה, באנו לפה בשביל גברים אנטי-גיבורים שעושים דברים באד-אסים! ממורמרים אלימים שבאו לברייקינג בד בשביל האקשן וקיבלו דיון משמים על השלכות.
יש משהו כל כך מחלל בלצפות בנאצים צופים בג'סי משחזר שניים משיאיה הכואבים של "שובר שורות" ומקטינים את הרגע ההוא שרצח את גייל, את הרגע ההוא שדרו שארפ נרצח. בזאת הם לא רק בזים לג'סי, הם בזים לסדרה עצמה והם בזים לנו, הצופים הטובים. וזה מחליא.

Look, ma, they mentioned me on TV!

וטוד, הו טוד, פותח את הפרק בלהקריפ לנו את הצורה, עת הוא מחייך למשמע שמו ועוד בקונטקסט הזה.
הוא לא מחייך כי הוא גאה שרצח ילד, הוא מחייך כי הוא גאה שהוא מקצוען, וכי דודיו עכשיו יודעים עליו שהוא מקצוען, והוא מחייך כי חברשלוג'סי דיבר עליו.  וכעת אם תסלחו לי, אמבטיית אקונומיקה מחכה לי.

שבתי.
מתחת לפני השטח, בחנות השואבים, וולט התזזיתי מחשב ומתכנן, אל מול עיניו המבועתות והמרחמות של סול. כל שנותר מהייזנברג הוא גבר פתטי ואשלייתי והחבית שלו. כמעט אפשר לשמוע את האינפומרשל. לאיחסון כסף, להמסת גופות ולשימוש כשולחן שירבוט מהודר. וזה עוד לא הכול. החבית ניידת ומתגלגלת לכל מקום ובעיתות בדידות קיצונית היא משמשת גם כאוזן קשבת וכתף תומכת. קנו עוד היום את חבית הפלא!

וסול, שתמיד הייתה לו חיבה מסוימת לוולט, או שמא הערכה, מרחם על האיש שלא מודע למצב האמיתי בו הוא מצוי ומשיא לו עצה: אל תעזוב את אלבקרקי. שיחת הטלפון לסקיילר לא זיכתה אותה והיא כעת השעיר לעזאזל עד שהייזנברג יצוץ. קח אחריות ושב בכלא.
אבל הדבר האחרון שוולט רוצה זה להינמק בכלא, אז הוא מסרב. הו, האירוניה, בכלא יש אינטרנט ושיחות טלפון וביקורים ואנשים אחרים מסביבך!
אבל עוד נגיע לזה.
וולט מחליט לקחת את העורך דין שלו איתו לניו האמפשיר, וכאשר זה מסרב, וולט שולף את ההייזנברג שלו ונותן הופעה שנקטעת במהרה לטובת שיעול אלים.
It's over… וכך, כנראה, יוצא סול גודמן האהוב את הסדרה, לפחות כדמות משמעותית לעלילה (אולי עוד נראה אותו בחטף במונטאז' סיום שיראה לנו איפה כולם כיום. אם יעשו כזה דבר)

משם אנחנו חותכים אל סקיילר, בסצינה שמרפררת אל הסצינה של וולט אצל הרופא שלו בפרק הפיילוט.
גם היא כמו וולט בוהה ללא תגובה, אך גם היא כמוהו בזמנו יודעת שהיא בצרות צרורות שאין לה שום דרך להימלט מהן.
בסצינה לאחר מכן אנחנו מגלים שהחוקרים (אף בי איי בשלב זה? מי יודע) עוקבים אחריה לראות אם היא נוסעת לאנשהו.
אבל חמור מזה בהרבה, סקיילר ואנחנו מוצאים את הנאצים בחדר התינוקות של הולי ומגיבים בזעקה בדיוק כמוה.
תניחו לתינוקת כבר, למען השם!!!
וטוד, פאקינג טוד השולח בנו צמרמורות, מאיים עליה בנימוס אופייני והיא ואנחנו נשבעים שלא לומר מילה על לידיה, אותה אישה שבכלל לא העלנו על דעתנו לציין לשוטרים. ובתומו של איום הוא נוגע בכתפה של סקיילר ברכות לוודא סופית את שיתוף הפעולה שלה ולגרום לנו להקיא קצת בפה.

ג'סי פלמונס מתעלה על עצמו בפרק הזה וממשיך לשרטט דמות מרתקת שתענוג מבחיל לצפות בה. מחד היא מקפיאת דם, מאידך מעוררת בנו סוג של אמפתיה שנואה שקשה לנו לעכל. טוד באמת מכבד את וולט, הוא באמת לא רוצה להרוג את סקיילר, ומבחינתו הוא וג'סי עדיין אחוקים (כי היי, זה לא אישי. חוצמזה שג'סי אומנם השתנקר עליו  אבל טוד הפך אותו לעבד שלו, אז הכי פיטים) מה שהופך אותו ליותר סימפטי, איכשהו (לעזאזל איך?!?!) מהדוד ג'ק ושאר הנאצים.
והגילום העדין והטאצ'ים הקטנים שפלמונס מעניק לטוד, כמו הסרת המוך מעל מעילה של לידיה, הם שהופכים את ההופעה שלו לדורשת פרס אמי דחוף. טראגי שהוא מתחרה מול פול שמגיע לו את פרס מפעל חיים על פינקמן.
הסצינה בבית הקפה, המרפררת למפגש הראשון שלנו עם לידיה, מלמדת אותנו שהיא זו ששלחה את טוד ושהפרנואידית הרצחנית לא מרוצה מכך שלא חיסל את סקיילר. היא כמעט מפרקת את החבילה, אבל הוא מפתה אותה עם הקלף המנצח שלו – מת' כחול 92% מעשה ידי פינקמן להתפאר.

ומה באשר לוולט? הוא יוצא מלועה של משאית פרופיין הישר אל הבית החדש שלו – ניו האמפשיר. שממה קפואה שמן המחצב הטבעי שלה מסתתים מצבות והמוטו הרשמי שלה הוא "חייה חופשי או מות"! אחלה.
בבקתה עלובה, מרוחקת ומנותקת מטלפונים, אינטרנט וכבלים, וולט מוצא את הכלוב שלו.
אבל נו, הוא תמיד יכול לצפות ב-Mr. Magorium's Wonder Emporium. פעמיים. ובזאת כיסינו את הבדיחה היחידה הפרק!
התנאים קשים אך המנקה מודיע לו שאם יעזוב את השמורה ויילך אל העיירה שנמצאת כך וכך קילומטרים משם – הוא לא יחזור לשרת אותו.
ומה עושה וולט מיד לאחר שהמנקה עוזב? נכון, עוטה את כובע ההייזנברג שלו ומתעתד לרדת מהשמורה ולשים פעמיו אל העיירה.
המציאות הקפואה של הישימון בשילוב עם הסרטן מיד מבריחים אותו חזרה אל התנור. מחר.

במחנה הקיץ של הארים, טוד מחליט לתת לג'סי קצת בן אנד ג'ריס (על רקע קריאתו של ג'ק "רק שלא תקלקל אותו מרוב פינוק! אכן)
לגישתו של טוד אם השבוי עשה עבודה טובה, אם הוא היה כלב ממושמע, הוא יקבל ממתק. ואם הוא מבקש בנימוס אחרי שעבד כל כך יפה במעבדה, אז כן, למה לא לפרגן לו קצת שמי כוכבים? זה ביזנס, ואם כך אין סיבה שלא נהיה אדיבים זה לזה. שום דבר אישי.

ומה עושה עכברוש המעבדה? מה עושה חית המחמד המפונקת של טוד? מנצלת את נחמדותו כדי לברוח מהכלוב. כאילו איש לא גילה לה שהעבודה משחררת.

בנקודה זו, לאחר שעבר כשבוע של אימון בפתיחת אזיקים בעזרת אטב*, מתחיל מונטאז' הבריחה של ג'סי. גם אם ידענו שדינו להיכשל וסופו להיגמר רע, קשה לא לדחוק את ההיגיון הצידה ולהיסחף בהתלהבות המסעירה של העריכה הקצבית, המוזיקה הפועמת והטאץ' הנפלא שאהרון פול עושה את כל הפעלולים המתוארים בעצמו. וג'סי כה חדור חיים שוב שהוא פונה אל המנעול בקריאת COME ON,
BITCH! " שאנחנו נרגשים איתו.
נו באמת, אין מצב!" אנחנו קוראים בקול ובו זמנית משהים את החוסר אמון שלנו וממשיכים לעודד את ג'סי המפעיל יכולות פיזיות מרשימות ותושייה מעוררת השתאות. גו ג'סי גו! ראן ג'סי ראן!

היינו צריכים לראות את ג'סי אקטיבי. קשה לנו לקבל מישהו כקורבן חסר אונים לאורך זמן, אנחנו רוצים שייאבק, אנחנו רוצים  שיילחם על מצבו. גם בנו מכנן משהו מהרצון של דוד ג'ק באקשן ולא בבכי תמידי. אנחנו רוצים גיבורים אמיצים וכמו ג'סי לרגע היינו נאיבים לחשוב שאם יהיה שקט מספיק וזריז מספיק הוא יספיק לברוח לחופשי ולהזעיק את השוטרים אל אנדריאה וברוק. תנו לו לברוח בהירואיות או
למות בכבוד כמו האנק.
אבל הנאצים צופים בבריחה הגדולה שלו במוניטורים של מצלמות האבטחה וג'סי משלם את המחיר הכבד ביותר לאדם שחייו כבר לא חשובים לו אך התאבדות אינה אופציה.

ג'סי בחר להתעלם מהאיום הלא מרומז של התמונה, וטעה במה שנראתה כחיבה אמיתית של טוד אליו במחשבה כאילו משהו השתנה ביניהם, בציפייה לחמלה. אבל טוד עודנו פסיכופת מקצוען שלא בוחל באף אמצעי. וכך עולה ההתעללות בג'סי עוד שלב והוא מואלץ לראות עוד חברה שלו מתה, כשכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחרפן ולדפוק את ראשו עד זוב דם כנגד השמשה.
ולנו, הצופים בו צופה בסרט האימה של חייו, נותר רק לבהות המומים כשאהרון פול מוצא דרכים חדשות לקרוע לנו את הנשמה.

האם ג'סי אחראי למותה של אנדריאה הנאיבית להכאיב? באופן שלא מסיר אחריות מהרוצחים עצמם, ודאי. ואפשר לסמוך על ג'סי שיאשים בעיקר את עצמו. אבל קשה לשפוט גבר מרוצץ ועבד מוכה על חוסר היכולת שלו להפעיל שיקול דעת מספיק. הרצון להיות חופשיים הוא בסיס אנושי מסמא וקשה לדכא אותו. ובסופו של ניסיון הבריחה הכושל והשלכותיו ניתן לנשום לרווחה כי היאח, לנאצים שוב הצליח!

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

לשם מה היינו צריכים את זה? זה הלוא גובל בפורנוגרפיה אמוציונלית, בהתחרמנות עלילתית סדיסטית מהעינוי הבלתי נתפש של ג'סי.
הרצח הסתמי והמיותר של אנדריאה התמימה, שאך לפני שלושה פרקים שמחנו לראות כמה השתקמו חייה, מעמת אותנו עם המציאות האמיתית והלא זוהרת של עולם הפשע. אנשים חפים נפגעים ומוקרבים כלאחר יד. "שובר שורות" היא כבר לא הרפתקאה, פה זה לא ג'יימס בונד, ואלה אנשי עסקים קרים ומחושבים שלא מהססים לרצוח כל אחד. זו הבנאליות של הרוע.

וזה משרת כתזכורת אחרונה לצופים להתיישר על עצמם. ניחא שהזדהתם עם הנאצים כאשר הם צחקו על ג'סי המיבב, כי היי, מה לעשות, לפעמים נאצים מצחיקים. האם אתם עדיין מעודדים אותם להוציא את ג'סי להורג או להתעלל בו? האם אתם עדיין בעד האחים הלבנים שיירו לאישה חפה מפשע כדור בראש רק כדי ללמד את השבוי שלהם לקח, כל עוד הם לא מלשינים בכיינים?!

ואז הסדרה נוטשת את מה שנותר מג'סי למספר חודשים ועוברת להראות לנו מה עובר על וולט, מי ששלח את ג'סי אל אותן נסיבות מחרידות.
זהו הפרק שהפנטזיה הקולנועית והטלוויזיונית מתנפצת לדמויות, ולצופים, בפרצוף ומאלצת אותם להתמודד עם המציאות הקרה. כך שיחת הטלפון של וולטר לסקיילר בפרק שעבר לא באמת פתרה את צרותיה, כך הבריחה ההירואית של ג'סי , שבה הוא מתעל את מקגייוור ואת וולט, מורו הרוחני, מסתיימת בסטירה הכי מצלצלת שיש, וכך פתרון הקסם של סול, זה שיכול להעלים אותך ולבנות לך חיים חדשים מתגלה כמציאות איומה שבה אין מלונות פאר ותנאים מפנקים היאים למיליונר, והמחבוא האולטימטיבי הריאלי משמעו רק ריחוק, בידוד ובדידות נוראה.

אנחנו מוצאים וולטר שנואש לאינטראקציה אנושית, גבר רזה וחלוש שראייתו מתדרדרת. חולה סופני הנמק בגלמודותו. נקודת האור היא שהמשקפיים החדשות שאד, המנקה, מביא לו, הן היפסטריות. זה גם משהו.
הוא מתעדכן בחדשות אלבקרקי ובחיי משפחתו ושנינו מגלים שסקיילר המסכנה חזרה לשם הנעורים שלה, למברט (שהוא למרבה האירוניה, או כמחווה של וולט בכוונה תחילה, השם שוולט בחר לעצמו, כך שהם עדיין מר וגברת). היא עומדת למשפט ועובדת במשרה חלקית בתחנת מוניות.
ואם המצב לא היה מדכא מספיק, אז מתחיל טיפול הכימו העצמאי ו-וולט משלם למנקה 10,000$ נוספים כדי שיישב איתו, אם לא לשעתיים אז לפחות לשעה. רק שיישאר וישחק עימו קלפים.
"?באחד מן הימים תבוא לכאן ותמצא אותי מת. ומה אז? מה אם אבקש שתיתן את הכסף למשפחתי?" שואל וולט " האם תעשה זאת?"
"ואם אומר כן, האם תאמין לי?" עונה לו המנקה ומוסיף לחלק את הקלפים…
"מלך!" הוא שולף. שני מלכים!

ואולי אין סמל קשה יותר לעליבותו ואובדנו של וולטר ווייט מהרגע שבו טבעת הנישואין מחליקה מידו. ובו במקום השראה מכה בו והוא מחליט לשלוח כסף למשפחתו בקופסת האנשור, אותו משקה מזין המוכר לכל חולה סרטן ומשפחתו, במשחק מילים צובט. הכסף שיבטיח ויגן על בני משפחתו.
אך כשם שהוא אינו יכול לסמוך על אד, הוא אינו יכול לסמוך על הדוור, אז הוא יוצא את השמורה בעצמו וצועד אל העיירה.

והופ, אנחנו פוגשים את וולט ג'וניור בבית הספר, באמצע מבחן, ולבי מחסיר פעימה כי זה מזכיר לי ימים נאיבים בסדרה.
אנחנו משערים שזו לא דודה מארי שמתקשרת אליו, ואכן מתברר שזו איזו גיברת בבר שוולט שיחד כדי שתתקשר.
"אל תגרום להם לגלות" מייעץ וולט כשמה שהוא בעצם צריך לעשות זה להתחנן שבנו לא ינתק. אבל וולט שוב לא קורא את המצב לאשורו.
מקיש לא נכון שבנו עוד איתו, כאילו וולט נתן לו איזו שהיא סיבה, ולו הקלושה שבקלושות, עוד לזכור לו חסד.
חושב שפלין בחיים יסכים לקבל את הכסף או כל "עזרה" אחרת מאביו הרוצח שפירק את משפחתו וסיבך את אימו. הו וולט!
והסצינה הזו מרפררת באירוניה פוצעת אל הפרק הרביעי של העונה הראשונה, כשוולט מסרב לקבל טיפולים כדי להילחם בסרטן ופלין צועק עליו:
"Then why don't you just fucking die, already?! Just give up and die."
מקור התפרצות הזעם ההיא בניסיון (מוצלח) לטעת באביו מוטיבציה ולעודד את הרצון להיאבק על חייו. כעת, שנה וחצי אחרי, פלין פשוט מייחל למותו.
ובאותה נקודה וולט יודע שהדרך היחידה שהוא יכול להגן על משפחתו, היא רק להסגיר את עצמו, למות ולהניח להם.
הוא מצלצל למשטרה ולא מנתק את השיחה כדי שיוכלו לאתרה.

כי בנקודה זו מה נותר מהאיש? וולטר – איש המשפחה, מר. ווייט – המורה המחנך או הייזנברג – הגאון הנורא, שלושת השלבים באבולוציה של הדמות? כמעט ולא כלום.  יש פה אדם שמצוי בניתוק מכל מה שאי פעם הגדיר אותו בפני העולם ובפני עצמו. ועם כל השנאה והכעס והבוז שלנו אל הדמות, זה שורף לצפייה.

וכל זה עומד לזכותה של הסדרה שמזכירה לנו גם בזעמנו הצודק שמדובר בבן אדם. רע ונפשע, חולה ושוגה, אבל אדם. וחובתנו כבני אנוש להשיר מבט ולראות אותו ככזה ולחוש גם הזדהות ורחמים גם בשלבים אחרונים אלו. זה הכלי היחיד שעוצר אותנו מלהיהפך להייזנברג, לטוד – האמפטיה.

והנה שוב יד הגורל, כנראה בפעם האחרונה, מתערבת בסיפורו, ו-וולט זוכה לצפות בטלוויזיה בגרטשן ואליוט מעניקים לו משמעות אחרונה לחיים. הם מוחים את זכרו של האיש ומבטלים את ההישג היחיד שעוד היה לו. מסכמים את "שובר שורות" ומכתיבים את סוף הסדרה. וולטר ווייט? כל תרומתו במשחק מילים דלוח בשם החברה. ומה באשר לקריסטל הכחול שגם חודשים לאחר שפרש למחבוא עדיין מופץ בשווקים הבינלאומיים? זה לא אומר דבר, מבטלת גרטשן, וולטר ווייט מת.

בפרק הקודם ניחשתי שוולט ישמע על הקריסטל הכחול ששב ומציף את השוק ויקיש מכך שג'סי עודו בחיים. אני כבר בכלל לא בטוחה. וולט זועם כי מישהו מבשל טוב כמוהו את המתכון שלו ולוקח לו את כל התהילה, אך ייתכן והוא כלל לא מעלה בדעתו שמדובר בבן חסותו לשעבר.
כך או כך, באותו הרגע האיש מחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה, על כבודו, על תהילתו ועל מורשתו.
את חושבת שוולטר ווייט מת? אני אתן לכם הייזנברג שלא תשכחו לעולם!
השוטרים אומנם עתידים למצוא את הבקתה והכסף, אבל הם לא ימצאו את האיש שעושה את דרכו חזרה לאלבקרקי לקול מצהלותינו החצויות. יו גו, וולט ו-גאד דאמיט, וולט!
ולראשונה בסדרה, אם אינני טועה, נעימת הנושא המלאה מושמעת בתוך הפרק וטוענת אותו במשמעות ואותנו בציפייה, התרגשות ופחד.

מה שהסדרה עושה, דקה לפני היציאה לקרב האחרון, היא לסדר את החיילים שלה בקווים מקבילים.
וולט וג'סי נמצאים כמעט באותו מקום – בתחתית, בגיהינום, בבור במדבר ובחור בשממה, בכלא שאין ממנו בריחה, בסיוט הכי גדול שלהם.
ג'סי כבר היה שם בפרק שעבר, עכשיו רק מנעו ממנו סופית כל שביב תקווה, והפרק וולט הצטרף אליו במישור הפיזי והמנטלי. ולא ניתן שלא למתוח השוואה גם בין הצפייה של וולט בג'ק וחבורתו יורים ואז רוצחים את האנק, לצפייה של ג'סי ברצח של אנדריאה. שניהם קשורי ידיים, במושב האחורי של רכב – מאחורי מסך זכוכית, מוציאים יללה אילמת או זעקה חסומה, בחוסר אונים מוחלט. צופים שבויים. כמונו.

שהרי אם שתי הדמויות הללו התחילו את המסע הזה ביחד סופן לסיים אותו ביחד. סיפורן עתיד להסתיים באותו הזמן, זה אך מתבקש.
ולא אתפלא אם שתי הדמויות הללו, שנולדו באותו רגע בטואג'ילי כשבישלו יחד, עוד יעלו בלהבה ביחד.
אך במהלך כל הסדרה מובהר לנו כי אלה הן שתי דמויות שונות בתכלית, האם  ג'סי ו-וולט, ברגע האמת, יבחרו לצאת מהתחתית באופנים הפוכים? האם תפקידו של האחד להאיר באור הפוך את השני? או האם ג'סי הושחת כליל ויהפוך למיני-הייזנברג בעצמו?

כאמור, אני שונאת לנחש. המוח רץ בעשרים כיוונים שונים ואני לא מוכנה או רוצה להתחייב לאף אחד מהם.  זה מסוג הדברים שרק יגרמו לאכזבה צורבת, ולסיום הסדרה מגיע קצת יותר כבוד מזה.
מה שכן, המחשבה שוולט חוזר למתחם הנאצים כדי לחסל אותם (בין אם ימצא מישהו שנותר לחסל או לא, זו שאלה אחרת) ועתיד לגלות שם את ג'סי בהפתעה עושה לי נעים במיוחד. עימות אחרון בין השניים מתבקש ונדרש, אבל בא לי ששתי הדמויות לא יהיו מוכנות לכך וזה יוציא מהם דברים שהם לא תכננו.

שירת הברבור תהיה מדממת…

אז מה עכשיו? הלוא מכינים אותנו לאפוקליפסה.

הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה אומר שאנחנו רוצים לראות דם של נאצים שוטף את המדבר.
ולראות את טוד חוטף מידיו של כלבלב המחמד שלו.
ואנחנו רוצים את גלולת הרייסין משולבת בסטיביה של לידיה (בפרט אם תפגע בשיערה מראשם של סקיילר והילדים, חחחחטפו).
וזה אומר שאנחנו מייחלים לג'סי לצאת בחיים מכל הסיפור הזה ולגדל את ברוק הקטן במערכת יחסים שתשקם את שניהם. כי היי, למה לא? זה מתאים בול לג'סי כדמות ולמסלול העלילתי שלה. להציל את ברוק בשמם של כל הילדים שלא הצליח להושיע –  אחיו, הילד הג'ינגי' האילם, תומאס, קיילי הרמנטראוט, דרו שארפ ואת עצמו.
אבל מבט מפוכח יזכיר לנו שלברוק יש עדיין סבתא והרשויות בחיים לא ייתנו לו לעבור למשמרתו של הפושע הנרקומן, וזאת גם אם היה סיכוי קלוש שלא יילך לכלא, כך שכל שנותר לו הוא לחטוף אותו ולהוסיף טראומה לחייו ולחיי סבתו.
 וככול שאני מאחלת לשניהם את מערכת היחסים הזו, דומה שהנסיבות פשוט לא יאפשרו זאת. (יאללה, לחטוף את הולי היתומה!)
עד לפני שבוע האמנתי כי הייסורים שהסדרה מעבירה את פינקמן הצעיר מבטיחים באיזה שהוא מקום את הישרדותו, משום שאם האומנות לימדה אותנו משהו הרי זה שדמות שמשלמת על חטאיה היא דמות שיכולה למצוא גאולה, ומי שילם יותר על טעויותיו והחלטותיו בסדרה הזו? ועוד בכלא ליטרלי!
אלא שעם הירצחה של אנדריאה עולה פחד חדש.  בשלב הזה של עינויו ההולכים ומחמירים של ג'סי, מסתמן שהפיתרון היחיד שיביא לו שקט בחיים האלה הוא המוות. הסדרה אשכרה גורמת לי לייחל אקטיבית למותו… (מה שכמובן שוב גורם לי לחשוד שהוא ישרוד. סדרה ארורה)

ומה באשר לוולטר ווייט?
 המדען ששיתף פעולה עם הנאצים, כמו האיש מאחורי האלטר אגו שלו, עתיד לנסות להתנער מהם בעזרת תת מקלע. אבל בל נשכח שלווייט והאחים הארים מכנה משותף. וכי מה הם נאצים, אם לא גברים לבנים, שנולדו לעמדת עליונות, ועדיין ממורמרים על כל הזכויות שנשללות מהם? אנשים שנקודת המוצא שלהם טובה משל רוב האוכלוסיה אך עדיין אינם נוטלים אחריות אישית על הכישלון וחוסר היכולת שלהם לממש את עצמם? לזכור ולא לשכוח!
איזה סוף מצפה לו?
מה זה משנה? בין אם יירצח ע"י בנו המאומץ, יירד שאולה בעשן ירוק מעשה ידיו או ישתעל אט אט אל מותו בכלא, הסדרה יכולה לסמן לה ניצחון מהדהד. היא הצליחה לגרום לנו גם לעודד אותו עד הסוף המר ובו זמנית לאחל בכל מעודנו לנפילתו… והיא תותיר אותנו לבד לשפוט את עצמנו על כך.
לעזאזל איתך, גיליגאן!

כדי לשבור לכם את הלב בהכנה לשבירת הלב, הנה הפרומו האחרון לסדרה, נטול ספוילרים

 

וכאן השיר המלא, כי בואו נודה, המנה הקטנה הזו של כאב לא הספיקה לכם.

מחשבות, אבחנות ושאר ירקות.
* את המנקה האגדי מגלם בסטואיות אה-לה מייק רוברט פורסטר הנפלא (שאתם בעיקר מכירים מ"ג'קי בראון"). זה מגיע בתזמון מבדח שכן אני והקוראות מעיין ומיקה ניהלנו ויכוחון על האם שו"שו עושה או לא עושה הופעות אורח זולות. אסכם את הסוגייה כך: ברייקינג עושה קמיאוז, כמובן, אבל הם אף פעם לא זולים ולעולם לא נוצצים, היא מלהקת שחקני אופי איקונים שהיא מעריכה או שחקנים וקומיקאים שיש להם ארומה של בדיחה פרטית לתפקידי אורח, אבל היא לא מכניסה אנשים שהקהל הרחב יזהה ומנסה למשוך דרכם עוד צופים. יש לה קלאסה.
*לכל המפקפקים, אנחנו רואים שעבר לפחות שבוע מאז ג'סי התחיל לשחק עם האזיקים, כי הפנים שלו נרפאו משמעותית.
יתרה מזאת, הנה הסבר ביוטיוב איך אפשר להיחלץ מאזיקים משטרתיים בעזרת סיכה.

* הנאיביות של אנדריאה גובלת בטמטום בשלב זה. זה נכון שטוד נראה צעיר ותמים למדי אבל לפתוח את הדלת למכריו של ג'סי אחרי שלפני שבוע ביקר אותך הגבר הזה שעכשיו מופיע בכל החדשות בתור איל סמים רצחני? אני מניחה שהיותה אימא עייפה והחולשה שלה לג'סי מבלבלים אותה עד כדי טיפשות.
* מספר הטלפון של "המנקה" מוביל בחיים האמיתיים להודעה מוקלטת המוקראת ע"י רוברט פורסטר שמסביר על פעילות השירות ושעות הפתיחה של החנות. אוי, שו"שו, מה יהיה?

בגלל שאנחנו לקראת הסוף, ובגלל שהגוף כואב מרוב חבלה רגשית, הנה מספר דברים שישמחו את הלב.
*באיחור לא אופנתי ולאחר שורת הפסדים מעוררי זעם (להפסיד להומלנד זה באמת מבזה), ברייקינג באד סופסוף זוכה באמי.
ברגע ההכרזה כל הקהל באולם, ש-90% ממנו, במוצהר ובגלוי, מעדיף להיות בבית ולצפות בפרק של שובר שורות, מתפוצץ בשאגות שמחה. כולל המפסידים. מאוד אירוני, פואטי ומרגש.
והנה הקאסט החמוד שאינו יודע נפשו במבחר תמונות.

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

*מסוחררים מהאמי, הקאסט המורחב של הסדרה התארחו לספיישל שכולו שושו אצל קונאן, מעריץ פנאטי וותיק של הסדרה.
!מדובר באחד הדברים המענגים, משמחים והמרגשים בהקשר הזה
http://teamcoco.com/video/full-episode-mon-9-23-the-cast-of-breaking-bad-and-musical-guests-los-cuates-de-sinaloa

אל תפספסו גם את הקליפ שמראה  מה עשו הקאסט בתום צילומי התוכנית.

http://teamcoco.com/video/conan-highlight-breaking-bad-cold-open

* אהרון פול התארח השבוע גם אצל ג'ימי קימל, ניתן לראות את הריאיונות המלא כאן: חלק א חלק ב חלק ג
אבל הקליפ הזה הוא השוס האמיתי

ברור שהכישרון הסודי של אהרון יהיה קשור לכלבים. ברור!!!!

* ברייקינג באד לו התרחשה רק בפייסבוק.  זה יתפרסם בטח מתישהו במהלך היום.
http://happyplace.someecards.com/topic/breaking-bad-on-facebook/newest

* הפודקאסטים  הנפלאים בהנחייתה של קלי דיקסון, עורכת הסדרה.
עוד לא יצא לי להקשיב להם העונה, אבל בעונות קודמות היה מדובר בהקשבת חובה לכל מעריץ ולכל מי שמתעניין בעשייה קולנועית וטלוויזיונית. והשנה הם ארוכים במיוחד, אז התענוג הוא כפול.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-5

* קישורים לצפייה ישירה בטוקינג באד
http://fanstash.eu/Watch/Talking-Bad-2216-Season1-Episode7-20551.html

5.14 – איזהמנייאק – על גאונים חסרי לב, וגם קצת על הייזנברג, ב-אוזימנדיאס.

אני יושבת מול המחשב זה זמן מה, אחרי שצפיתי בפרק פעמיים, ולא יודעת איך להתחיל.
חבר אנגלי הציע לכתוב את הביקורת בשמי, כדי להקל עליי, אז הוא העביר אותה בגוגל טרנסלייט. ושלח לי בוואטסאפ.

במידה והביקורת הזו לא מיצתה את תחושותיכם, הנה הביקורת המלאה שלי. ספוילרים וכאלה, אתם יודעים…

קשה לי לכתוב. מאתמול מלווה אותי בחילה תהומית, כזו שנובעת מקיבה מהופכת שמולאה בריקנות.
כמה מביך. זו רק סדרת טלוויזיה, לעזאזל, אבל זה המצב. הסדרה הזו ניערה אותי והותירה אותי שכובה על הקרקע המדברית, ראש במקום אחד, גפיים פזורות לכל עבר, מביטה חסרת אונים באמפרייתי הקורסת.
ידענו שכל זה מגיע, כבר שש שנים אנחנו יודעים, אבל כמו רכבת שירדה מהפסים ודוהרת בלתי ניתנת לעצירה אל עבר חוות שפנפנים, אין שום דבר שיכול להכין אותנו לרגע הפגיעה.

על אף הדרך שבה נקטע הפרק שעבר, אוזימנדיאס מתחיל בימים טובים יותר. לכאורה כדי לתת לנו שתי דקות של חסד לפני ששומטים לנו את הקרקע, אבל למעשה כדי למתוח קו ישיר בין הפרק הראשון ואיפה שאנו מצויים היום.
בכלי תמים למראה מבעבע נוזל שמגיע לרתיחה אלימה. וולטר ווייט וג'סי פינקמן מצויים בסשן הבישול הבכור ו-וולט עומד לשקר לאישתו את השקר הראשון. שם, כך, הכול התחיל. בשקר קטן שסיפר לעצמו. האיש התמים למראה שרותח מכעס ומרמור משלה את עצמו ואת סביבתו שניתן לשלוט על הסיטואציה כמו אקספרימנט כימי. כך הוא מתעקש להתפשט, כביכול כדי להפריד בין עסקי הסמים וחייו הפרטיים, וכך אותו שקר לבן על בוסים והחרקים שתקועים להם בתחת.
הימים, אותם וולט עתיד לשנות לנצח בעזרת אותו שקר מדברי, אכן יפים יותר. ימים של תקווה והתחלה חדשה ושל תינוקת בדרך. ימים של ניצחונות קטנים על רווח של 9$ והזמנת פיצה במבצע 1+1. ימים של משפחה.
אבל הם נמוגים ומתאדים מול עינינו בזה אחר זה ומותירים אחריהם רק את הזירה שבה הכול התחיל ובה הכול עומד להסתיים.
וולט של אז, אב ובעל רך, אוהב, מתחשב, הוא לא וולט של היום. וולט של אז עוד לא אהב את ג'סי, אך עשה ככול יכולתו להציל אותו, האיש הזה כבר לא אותו איש, וסביבתו לא נותרה כשהייתה.

הפרק עצמו נפתח  בצלילי היריות של המטח שחתם את הפרק הקודם ואז מופיע בפנינו אותו פריים מדברי שבו הסתיים הפתיח הקר.
הרכבים מתממשים לנגד עינינו לאחר שהיריות נדומו ורק אז המצלמה מעיזה להתקרב.
על הקרקע, כמו שחשבנו, שכוב גומז ללא רוח חיים. האנק לעומתו ספג ירייה לרגל ונאבק כמו באדאס עד השנייה האחרונה. באקט שמרפרר אל אותו קרב מיתי בינו לבין התאומים המקסיקנים, האנק זוחל אל עבר רובה וכדור בקדמת הפריים… אך הדוד משה מקדים אותו.

Tell Mary I said they're minerals.

שנייה לפני שהוא משגר כדור לראשו של האנק, וולט מצליח לעצור אותו ולהתחנן. לא סתם להתחנן,  אלא גם להציע לנאצים את כל כספו.
ולרגע אנחנו מתפתים לחשוב שוואלה, אולי וולט שוב עשה את זה, הצליח לתמרן את הסיטואציה לטובתו. אולי לא מצב אידיאלי, כי מי רוצה לבנות אמפריית סמים בדם יזע ודמעות רק כדי לתת את כל הרווחים לנאצים, אז נו, סקונד בסט!
אבל שריידר יודע. הוא יודע את מה שהכימאי הגאון לא מצליח להבין. אי אפשר לתמרן הכול ואם הלכת לישון עם נאצים וקריסטל מת', סביר שתתעורר לסיוט הכי גדול שלך.
You're the smartest guy I've ever met, and you're too stupid to see he made up his mind ten minutes ago
הנאצי כמעט נותן לו לסיים את המשפט הבאדאסי שלו (דו וואט יו האב טו ד…) לפני שהוא דופק בו כדור שפגיעתו נחסכת מאיתנו בחסות לונג שוט.
וכך האנק, אייסאק שרדר בשבילכם, יוצא את הסדרה עם הכי הרבה כבוד שאפשר ובאופן הכי נקי. מה שלא ניתן לומר על הדמויות האחרות.

King of kings

מה שחשבתם שהולך לקרות, הזהיר ג'סי את האנק וגומי לפני שני פרקים, ההפך מזה הוא מה שיקרה. ובפרק הזה שהוא כולו התנקזות של חמש עונות לכדי נקודת שיא מבעיתה אחת, זה בדיוק מה שהדמויות ואנחנו הצופים מקבלים.
סקיילר שרצתה להגן על ילדיה מפני האמת, ג'סי שרצה לשים סוף להשתוללות של הייזנברג, האנק שרצה לנצח את גיסו, מארי שביקשה צדק לבעלה… ו-וולט, שרצה לשמור על משפחתו ולתת להם את כספו. כולם קיבלו את ההפך הגמור ונדונים לחיים שלא דמיינו ביקום בלהה מקביל לחלומם.

וכך, עם הכדור שמסיים את חייו של שריידר, וולט צונח אל הקרקע וראשו הקבור בחול, כמו זה של פסלו של אוזימנדיאס, נידון לשכב ולהביט בבעתה במה שנותר מהאמפריה שלו, כשנאצים לוקחים את כספו ומגלגלים את גיסו ואת הסיכוי האחרון לאחדות משפחתו אל קבר שאת הקואורדינטות שלו כבר איש לא ימצא. ובראיין קרנסטון, הו בראיין קרנסטון, שוכב שם אילם מאימה ונראה כמו מסכה של טרגדיה יוונית, כשפיה פעור באופן גרוטסקי להכאיב.
(וכן, הוא מגיב בדיוק כמו שגאס הגיב לרצח של מקס)

אבל עד מהרה וולט מוצא שוב אחיזה בחייו, דרך השעיר לעזאזל הקבוע שלו, האנדרדוג האולטימטיבי, הביטץ' לעת מצוא. ג'סי פינקמן.
חשבתי שאם וולט איבד את האנק ומשפחתו, הוא לא יוכל להביא את עצמו להמית את בנו המאומץ. אבל טעיתי.
לא רק שהוא לא מתחנן על חייו, הוא מתעקש על מותו. בוהה בו שעות מתחבא מתחת לרכב ומתכנן נקמה על מה שג'סי עשה להאנק.
הו כן, זה ג'סי האשם, על כך שהשתנקר ועירב משטרה. כל זה לא היה קורה לו רק שמר על פיו סגור.
וג'סי האומלל, שראה את וולט מציע את כל כספו היקר לו מכול כדי להציל את בן משפחתו, טועה לחשוב שבתחנונים אילמים וולט יחוס גם על חייו.
אבל לא. וולט רוצח את ג'סי במדבר. זה לא משנה שג'סי עוד לא מת, וולט גזר עליו גזר דין מוות בייסורים, ללא חרטה ומבלי להתבלבל (וזהו דווקא טוד, מי שהימרתי שיציע לירות בג'סי, שמציל אותו, לפחות זמנית).
וכאשר ג'סי עוד נאבק כשהוא נגרר משם וולט יודע איך לרצוח אותו שוב.
I watched Jane die הוא אומר לתלמידו ההמום ומשמיט כל פרט שאולי ילמד על מניעיו באותה העת, מכחיש ומאפס את העובדה שאי פעם אהב את ג'סי.
וכך, מבלי למצמץ ובכוונה הזדונית ביותר, וולט פורק מעל חזהו את סודו הנורא ביותר עד שכל האוויר יוצא מג'סי והוא נלקח משם ללא רוח חיים.
מביט דרך שמשת המכונית במורו לשעבר שניצב באבק מיתמר.

רק אז, 19 דקות אל תוך הפרק, יוצאת הסדרה מההלם שבו היא מצויה בו ונזכרת להעלות קרדיטים.
וולט מוכן לנסוע עם חבית הכסף שלו ולאסוף את משפחתו לפני שאמת על האנק תתגלה. אבל לסדרה יש תוכניות אחרות עבורו וכך הוא מוצא את עצמו מגלגל את החבית שלו לאורכו של המדבר האכזרי משל היה סיזיפוס (אבל, היי, לפחות הוא למד שראוי לגלגל חביות ולא לגרור אותן), לצליליו האירוניים של הדבר הכי קרוב לאתנחתא קומית בפרק.
הזמנים נהיים קשים אז קח את יד אהובתך, הסדרה והשיר מלגלגים, ואמור שלום לכולם. את יד סקיילר הוא לא יוכל לקחת, אנחנו יודעים, והוא יוותר רק עם אהובתו, חבית הכסף והחטאים, ולא יגיד שלום לאיש.

המכנסיים מהפיילוט מוסרים דש

באותה העת, בשטיפת המכוניות, מארי צועדת בניצחון אל משרדה של סקיילר לשיחת תוכחה וניעור. וכל שנותר לנו לעשות זה לפעור פינו באופן גרוטסקי אל מול האירוניה מעוררת הקבס על הפער שבין מה שמארי חושבת שקורה למה שבאמת קורה. אנו צופים בסקיילר האומללה שמגיעה לרגע שעשתה הכול כדי למנוע ובשלב נוסף בהתפוררות הבלתי נמנעת של משפחת וויייט. ואותם תריסים במשרדה מעבירים אותנו מהמלכוד שבו סקיילר מצויה עת מארי מכריחה אותה לספר את האמת לפלין, אל הכלוב הממשי שבו ג'סי מצוי.
מצונף בפינה, מוכה ואזוק, אנחנו מוצאים את פינקמן בתחתיתו של בור קר ואפל הלקוח הישר מסרטי אימה. זוחל בעליבות מכמירה כדי ליצור מרחק נלעג וחסר חשיבות בינו לבין מענו. הוא חושב שהוא נמצא הכי נמוך שאפשר, רק כדי לגלות שבכלל עוד לא ביקרנו בקומת המרתף. כי לטוד, הו טוד, הילד הכי מנומס בשכונה, יש תוכניות אחרות לגביו. תוכניות שגיבש עוד במדבר. וברכות לג'סי פלימונס הנפלא על שיצר דמות כל כך מבלבלת ומורכבת ומקריפה שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר. האם הוא אוהב את לידיה, האם הוא אוהב את וולט? האם באמת? או שמא זו העמדת פנים עצמית של פסיכופת? האם באמת צר לו באובדנו? אולי הוא מחבב את ג'סי ומזדהה איתו (היי, הוא קורא לוולט מר ווייט בעקבותיו) או אולי הוא אך ורק משתמש בו כי עינויים זה כיף וכי לידיה רוצה כחול?

אבל לדידו של ג'סי זה פחות מורכב. זוכרים את ההעמדה משבוע שעבר? טוד הוא השטן, וג'סי? ג'סי נמצא בגיהנום.

קבור בבור עינויים, קשור ברצועה כמו כלב ונדון לעבדות ארוכה בשגרת בישול שכל כך הרבה פעמים ניסה לברוח ממנה, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. כמו מה שהקרטל תכננו עבורו, רק הרבה הרבה יותר גרוע. אבל היי, לפחות, בין סשן עינוי לסשן בישול הוא יכול להתאבסס שוב ושוב על חלקו של מי שעד לא מזמן היה אביו המאמץ ברגע הכי קשה בחייו. כזה כיף כיופה שצריך לבנות מתקן בהשראתו בלונה פארק.
אבל להבדיל משאר הדמויות בסיפור, זה מה שג'סי ייחל לו.
רצית שפיטה ועונש? קיבלת, בייבי. בית הכלא הכי איום שיכולת לשער בסיוטיך הגדולים ביותר. מנוהל ע"י נאצים

Dammit, Todd, how many times? A gimp is not a pet!

אוזימנדיאס הוא פרק ברוטאלי שמכה בדמויות ובצופים ללא רחם, אבל ברובו המוחץ הוא לא מראה לנו זאת.
אנחנו פוגשים את קרב היריות לאחר שהסתיים, המראה של הרצח של האנק מוסתר מאיתנו, אנחנו לא חוזים בסקיילר מספרת לוולט ג'וניור את האמת על אביו, אנחנו לא רואים את ג'סי מעונה.
ריאן ג'ונסון ומוירה וולי בקט, הבמאי המדהים והתסריטאית הנפלאה, בעורמה רבה מדגימים לנו שלא צריך לראות את הפגיעה כדי לחוש אותה. כי החלק הקשה מגיע אחרי. לא בהנחתת המכה, אלא בהשלכותיה. כשאנשים שאלו למה לעזאזל הסדרה עוצרת ברגע השיא של קרב האקדחים, טענתי שזה משום  שהיא לא באמת מעוניינת באלימות אפית. כלומר היא כן, אבל היא הרבה יותר מעוניינת  בהשלכות של מוות. בעידן של טלוויזיה שמתחרמנת מאוברדוז של אלימות פורנוגרפית במסווה של אמירה (כאילו ברוטאליות כשלעצמה היא אמירה), ברייקינג בד בולטת כיחידה שבאמת מוכנה לתת לדמויות ולצופים שלה לשלם את המחיר על אלימות.

ובמעבר מהסיוט של הבן המאומץ, אנחנו עוברים אל זה של הבן הביולוגי. אולי גדולת החרדות עבור צופי הסדרה שרואים, ובצדק, בילדי משפחת ווייט את שתי הדמויות החפות מפשע היחידות בסדרה.
השיחה עצמה, כאמור, נחסכת מאיתנו לטובת חוסר אמון ובלבול של פלין שבא אחריה. רק נסה לנשום, באמת?!
ומה שיפה בתגלית של וולט ג'וניור על שני שלביה הוא שהוא מתחיל אותה כמו כל נער מתבגר כפוי טובה הכועס על אימו ומגן על אביו. אז אם שיקרת אז, אולי את משקרת עכשיו, הוא יורה בה את חצי הבוז שלו כאילו שסמנטיקה תציל אותו. ורגע, אם שמרת את כל זה בסוד, את בעצם גרועה כמוהו!
וולט ג'וניור חווה אובדן של אחת משתי הדמויות החשובות בחייו והאינסטינקט הראשוני הוא להכות את הדמות השנייה, למרות שפלין יודע כבר הרבה זמן , שמשהו לא בסדר עם אבא.  זה כל כך טינאייג'רי, זה אך אנושי.
אבל כאשר הוא ואימו מוצאים את וולטר המאובק בסלון, וזה מנסה כמו בימים עברו לדרוש שיבטחו בו שוב, האמת המתגלה בפני ג'וניור בלתי ניתנת להכחשה. וולט הרג את האנק, גם אם זו לא האמת המלאה, זו השורה התחתונה. וולט, הלכה למעשה, כרה להאנק את הקבר.

אין ספק שמכל הסצנות הקשות שמונחתות עלינו אחת אחרי השנייה ללא הפוגה וללא חמלה הפרק, הברוטאלית ביותר היא זו המתרחשת בבית משפחת ווייט, המרפררת אל הפלאשבק בפתיח הקר.  מה זה קר, מקפיא!
אותו סט סכינים ואותו הטלפון, רק שהפעם השקרים של וולט לעצמו אינם לבנים ואינם משכנעים, וסקיילר מרימה את הסכין במקום את השפופרת (לצורך העיניין זו שפופרת). במטרה לשים סוף לטירוף

 
וזוהי הסצינה היחידה שמראה את הפגיעה עצמה. כלומר, כמעט. כשסקיילר פוצעת את וולט זה מרגיש כאילו חתכו לנו בבשר החי, אבל למעשה ראינו שוט של תנועה ושוט של יד פצועה, ללא נעיצה (ודרישת שלום חמה גם לפסיכו).
מה שמתפתח משם היא סצינת האלימות המשפחתית מהקשות, הריאליסטיות והמבעיתות שראיתי בחיי. במצלמה דינאמית, תנופתית ובבליל מבהיל של קלוזאפים וחפצים מחודדים באאוט אוף פוקוס, ריאן ג'ונסון גורם לנו לשכוח לנשום. עד שפלין סופסוף מבין מה קורה לו מול העיניין ובוחר את הצד של אימו. הוא מציב את עצמו חומת מגן בינה לבין אביו, לקול צלילי הבכי של הולי הקטנה,
WHAT THE HELL IS WRONG WITH YOU, וולט שואג.  WE'RE FAMILY!
אם לא היינו בעיצומו של התקף חרדה המשפט הזה בוודאי היה מצחיק אותנו.

כשפלין קורא למשטרה (זוכרים את הימים שהוא כעס על סקיילר שהזמינה משטרה?), וולט נסוג ובאקט אחרון של היאחזות בפיסת משפחה הוא חוטף את הולי ויוצא איתה את הבית. המראה של סקיילר המגואלת בדם הרצה אחריו (עם אותו פה פעור), והמראה של התינוקת הבוכייה על ברכיו מצטרפים אל אסופת המראות הטראומטיים שהפרק נתן לנו ומביאים לכדי שלמות את הרגע הכי גרוע בחיים של שלושת הדמויות.

תמונה לאלבום המשפחתי

בסצינה לאחר מכן, אנו שוב רואים את וולט הרגוע, השפוי, מדבר אל תינוקתו ברכות והומור תוך שהוא מחליף לה חיתול, ממש מופת לנורמליות.  אלא שלהולי הקטנה, במפגן משחק חומץ לב שמאפיל אפילו על המשחק המופתי של קרנסטון וגאן הפרק, יש רק מילה אחת בראש.
מאמאמא, היא חוזרת שוב ושוב.
כן, כן, זה הכול מאוד נחמד, אבא, אבל איפה מאמאמא? תביא לדבר עם מאמאמא.
והילדה הזו שקטנה מדי מכדי לקנות בשקרים מחזירה את וולט לפוקוס ומעמתת גם אותו עם האמת. ברכות, וולט, איבדת את משפחתך.

הסצינה הבאה מוצאת את משפחת ווייט המרוצצת בביתה, כשהמשטרה עומדת לפתוח מצוד אחר האב והבת החטופה.
כאשר וולט מצלצל והמשטרה מאזינה אנחנו מקבלים את הסצינה הקשה האחרונה להפרק.

איזו שיחה מוזרה, אנחנו חושבים לעצמנו, כשוולט פותח במסכת האשמות כלפי סקיילר. וולט לא מדבר ככה, בבוטות כזו, בשפה הזו…. מצד שני, אולי זה הייזנברג, באחד מהנאומים הדלוזים שלו?
והמצלמה מתרכזת על פניה ההמומות של אנה גאן הנהדרת, שעומדת שם, קורבן של בעלה ואם אכולת דאגה, וסופגת את המונולוג.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך! למה את לא יכולה לעשות מה שאומרים לך? זה הכול אשמתך. זה מה שיוצא מהחוסר כבוד שלך.  הזהרתי אותך במשך שנה, אם תרגיזי אותי, יהיו לכך השלכות!" ולאט, לאט, תוך שסקיילר החכמה מבינה זאת, גם אנחנו מבינים (לפחות, רובנו) וולט שוב עושה הצגה. הפעם לא בפני עצמו או בפני משפחתו, הפעם הוא עושה הצגה לשוטרים.
והמילים והמשפטים האלה שהוא מטיח באישתו הם כמו אסופת כל הקלישאות של גבר מכה, שוולט מצטט אחד לאחר השני כדי לבנות נרטיב חדש לסיפור שלהם.
Oh, no, Walt, Walt, you have to stop. Stop this, it isn't moral, it's illegal, someone might get hurt!
הוא מחקה את קולה המתבכיין בזלזול. אבל מלבד העובדה שוולט דופק הצגה לשוטרים במטרה להגן על אחדות משפחתו אחר לכתו, הסדרה גם מנצלת את הדיאלוג הזה, שנכתב על ידי אישה, גם לסגור חשבון עם מעריציה.

והנה היא שוב, המסכה

זו תופעה שקיימת בכל סדרה בימינו, אבל אולי הסדרה הזו, שמערבבת בין אקשן איקוני והומוריסטי לדרמה פסיכולוגית כבדה, סובלת מהתופעה יותר מכל. לברייקינג בד יש נתח גדול של צופים שלא אמור לצפות בה. מעריצים רעים, שלקחו פנייה לא נכונה באלבקרקי והגיעו אל שו"שו בטעות, ואז התעקשו להישאר. אלה הם שונאי הסקיילר, מתלונני ארוחות הבוקר, השמחים במותה של ג'יין, מגיני וולטר הבאדאס והבזים לג'סי החלשלוש והשטינקר. אנשים טיפשים ודי רעים שמעשיית מוסר הייתה דווקא עוזרת להם, לו רק לא הייתה עוברת להם כל כך גבוה מעל הראש.
ובעונתה האחרונה, כשהרייטינג בשמיים וכבר אין מה להפסיד, הסדרה מרגישה שהיא חייבת לצחוק עליהם ולהביע את הגועל שלה מהם.
וולטר ווייט של שיחת הטלפון הזו, נשמע כמו כל הצופים המיזוגנים שבמשך חמש עונות התלוננו על סקיילר ועל היותה ג'ויקיל. מה היא הורסת לו את הבאז, צאי לו מהתחת?! סקיילר הכלבה הזו! בוגדת! בוגדת!!! ו-וולט? הוא לא שקרן ורוצח, יצרן של סמים איומים ומחרב חיים, מתעללן סדרתי ומגלומן מפלצתי, לא, הוא רק רוצה לעזור למשפחה שלו!!!!
לסדרה שיותר מכל סדרה אחרת, אולי אי פעם, רוצה לדבר על מוסר, מגיע מעריצים טובים יותר, במובן העמוק של המילה.
וזה מה שהיא עושה פה בסצינה המופתית הזו, היא מוקיעה ומקיאה את קו העלילה המיזוגני שמעולם לא נקטה בו שרבים מצופיה, שאירוניה דקה מדי מכדי שיתפשו אותה , אימצו.
וולט עוטה עליו את דמות הגבר המתעלל האיום ביותר והוא נשמע בדיוק כמוהם, אלא שכשהוא עושה זאת הוא נשטף בדמעות.
כשוולט לובש את הדמות הזו, שהיא בסופו של דבר הקצנה של עצמו, הוא אכול רגשות אשם ושבור.
וסקיילר, שאף פעם לא הייתה טיפשה (ועל כן הייתה כל כך שנואה), מבינה מה הוא מנסה לעשות וזורמת איתו.
ויש בזה משהו כמעט רומנטי, בחיבור הזה שלהם, ששניהם מצליחים לקרוא את כוונותיהן הטובות בין השורות הכל כך איומות האלה. היא יודעת שוולט העניק לה ולבני המשפחה מתנת פרידה אוהבת, הקרבה אחרונה, אמיתית, ובעצם שיתוף הפעולה שלה היא מכירה בכך בפניו ומודה לו.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

וולטר ווייט הוא לא מפלצת. הוא אדם. ליתר דיוק, הוא חרא של בן אדם, אבל הוא אנושי להכאיב. בדיוק כשאנו חושבים שאנחנו לא יכולים להכיל את שנאתנו אליו, החמלה שלו מבצבצת וגורמת לנו להבין ללבו, בניגוד לרצוננו. ואז האגו שלו שוב גורר אותו למצולות של חלאתיות, רק כדי שהמורה שוב יגיח משם אכול  חרטה ויקריב את עצמו. דמות מורכבת שמאתגרת אותנו תדיר והופכת את המעקב אחר מעלליו לחוויה כל כך נדירה ופוצעת.

בתום השיחה הוא מותיר את הולי, בעוד מפגן משחק מדהים, במה שהיא אחד הסימבולים הכי גדולים של אבירות (גברית בעיקרה) שעוד לא פסה מן העולם – תחנת כבאים. (שח מט)
בסצינה החותמת את הפרק וולט מחכה, על רקע המבנה דמוי בית הקברות, רק הוא וחביתו, לשואב האבק של סול.
בסוף הליצן העצוב, עם חיוך מקובע אך שטוף דמעות של דם, עומד להידחס לקופסה דמוית ארון ולהישלח למקום אחר. התחלה חדשה, במקום שבו מעריכים אומנות. והוא מותיר מאחוריו את משפחתו, את זהותו ואיזה כלב עזוב.

וזהו.
כך, באיזה שהוא מקום, נסתיימה לה "ברייקינג בד".
בפרק שהתהודה שלו היא תוצאה של חמש עונות של ציפייה חרדתית ושנים של צפייה כפייתית, הדבר הכי קרוב לתחושת ההתכנסות התמטית של סיום העונה הרביעית של "הסמויה". אימפקט רגשי ואינטלקטואלי מונומנטלי השמור רק למדיום הטלוויזיה, ורק לסדרות יחידות הסגולה שלוקחות את הזמן שלהן לבנות משהו, אך צועדות כל הזמן לקראת מטרה מסוימת. זה מרטיט ומקעקע באופן שייחודי רק להן.
אני לא בטוחה ששני הפרקים הנותרים יעמדו בסטנדרט הרגשי שהעמיד אוזימנדיאס, למעשה, אני די בטוחה שהם יחווירו מולו, אבל אני לא תאבת בצע, ודי לי אפילו רק בקליימקס אחד כזה בסדרה כדי להוקיר לה תודה עד דמעות.
תודה, וינס, וגאד דאם יו! גאד דאם יו!!!

נקודת האור של השבוע: שני פרקי הסיום של הסדרה יהיו ארוכים במיוחד!

נקודות לסיום והשערות
*אם כך הסתיימה הסדרה אך יש עוד שני פרקים, זה אומר שאולי נקבל סוג טיפה אופטימי?
*כלומר, סוף עצוב וסגור, זה לא יהיה סוף פתוח, אבל אולי כזה שטבול באירוניה?
*זה לא הפרק של ג'סי, זה הפרק של המשפחה של וולט ושל האנק ומארי, אבל להבדיל מהם הסיפור של ג'סי נותר פתוח.
להם יש זה את זה ומול סקיילר לפחות, וולט ביקש סליחה.
לג'סי אין איש ואין דבר, והאדם היחיד שמחזיק אותו בחיים, מחזיק אותו על רצועה. ו-וולט, שסיים את הפרק בהתפכחות נוראה על מה שהעביר את משפחתו (כמודגם בשיחת הטלפון, ושמה שהוא אומר לסקיילר יכול להיות מוכל גם על ג'סי), עומד להתמודד עם העובדה המפלצתית שהתעלל ורצח את בנו המאומץ וכי אין ממי לבקש סליחה.
האם כשקריסטל כחול שוב יציף את השוק (תוך כמה שבועות/חודשים) הוא יבין שג'סי חי? האם הוא יחזור לשחרר אותו רק כדי שבנו המאומץ יוכל להרוג אותו? ( לא שאני רוצה שג'סי יהרוג אותו, אני רוצה שג'סי יבחר לא להרוג אותו)

Thematically speaking, Jesse needs to save himself, so either Walt comes back to rescue him only to realize he already rescued himself, or he doesn't know Jesse is there when he comes to kill the Nazis. So he kills them and doesn't set him free? but doesn't kill him, cause he's a coward. That would be hilarious.
משהו מזה חייב לקרות, אבל כנראה שיקרה ההפך ממה שאנחנו חושבים.
* כן, הכלב העזוב בשוט האחרון הוא ג'סי. נו, מה אני אעשה? וולט הוא הזבוב, ג'סי הוא כלב.
*ועוד מחשבה על ג'סי:
זה שגוי/חולה בראש שעכשיו שהוא עבד-מעבדה אני רוצה מונטאז' בישול מקאברי, אירוני וגרוטסקי איתו ועם מת' דיימון? כזה שיצחיק אותי ויגמור לי את הרצון לחיות בו"ז?
* הנה משהו שהאינטרנט עלה עליו ואני לא.
רמז מטרים או מטאפורה למיגרנה שיש לוולט? (או אולי: וולט מת, יחי הייזנברג!)
*זה לא מפתיע לאור העובדה שכבר חודשים האינטרנט מתעסק בזה, בתופעת הצופים הרעים של הסדרה ושונאי הסקיילר למיניהם, אנה גאן כתבה על כך לפני חודש ווינס הביע את הגועל שלו מהתופעה בריאיונות, וזה בוודאי לא מפתיע כשמנתחים את הפרק הזה. אבל עדיין, אמילי נוסבאום כתבה בדיוק את מה שאני אמרתי בנושא, רק הרבה יותר לעומק.
http://www.newyorker.com/online/blogs/culture/2013/09/last-nights-breaking-bad-that-mindbending-phone-call.html?utm_source=tny&utm_campaign=generalsocial&utm_medium=facebook
*לעזאזל, איזו עבודה מדהימה עשה ריאן ג'ונסון עם התינוקת הזו. ילדים לא עושים עליי רושם בדרך כלל, אבל היא גנבה כל סצינה שלה, ואילו בחירות משחק מבריקות? הבחירה ב-מאמאמא המקורי במקום מאמא הבנאלי, משחק המחבואים העגום בסופו של הפרק. וואו אחד גדול.
וברצינות עכשיו, מה שהוא הוציא ממנה בפרק הזה היא דוגמא ומופת לאיך צריך לתת למצלמה לרוץ עד שהאמת יוצאת. גם אם זה לא כתוב, עם קצת סבלנות המצלמה תוציא את האמת, ואמת היא יופי.
*הפתיח הקר היא הסצינה האחרונה אי פעם שצולמה לסדרה. ריאן ג'ונסון חזר במיוחד ליום אחד כדי לצלם אותה. כמה סימבולי ואופייני ליוצריה הנפלאים של הסדרה הזו (וזה גם מסביר למה ג'סי נראה כמו האיש שבלע את ג'סי).
* וכאן מוירה וולי בקט עושה היצ'קוק לעצמה. ותודה למאור שהזכיר לי

* וזה השיר של הפרק

*זה נראה מיותר בשלב זה, אבל כולכם מכירים את מה היה קורה לו ברייקינג בד התרחשה בפייסבוק, כן?
http://happyplace.someecards.com/26301/if-breaking-bad-took-place-entirely-on-facebook-season-5-episode-14
ותראו מה זה, הם סיפרו את אותן בדיחות כמו שלי, רק טוב יותר!

*והנה מתנה מאהרון פול, למקרה שאתם עצובים.

5.13 – אם אין אני לי… בשבחי מקצוע ההוראה ומילוי הוראות ב-טו'האחילי.

זהירות, ספוילרים לפניכם!

It's Walt Season, bitch!

מחשבה ראשונה: אימאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!
אבל רגע, לנשום עמוק, פרה פרה וגו…

Are you Bluish? You don't look Bluish!

אין כמו להתחיל פרק פסיכוטי במנה הגונה של קריפי.
במיטב המסורת של העונה, אנחנו מקבלים עוד פתיח עם המשפחה הניאו נאצית האהובה על כולם. בסצינה כישורי הבישול של מת' דיימון עומדים למבחן, ועומדים בו יפה. 76%!
עכשיו גם ניתן לומר בפה מלא, מר. ווייט הוא מורה טוב, אלה התלמידים חסרי המוטיבציה בתיכון שמחורבנים.
אממה? הקריסטל לא כחול וזה לא יעבור. זה כמו שקוקה קולה תתחיל פתאום לשווק עצמה בפחיות ירוקות!
ולידיה, היא כולה בעיניין של כחול, כפי שמעידה החליפה הכחולה שלה.
זהו סט אפ נאה למידת חשיבותו של וולט לתהליך ההתעשרות של הדוד ג'ק ומשפחתו.
אבל כאילו לא די בכך, אנחנו עדים גם לקראש המקריפ של טוד (שנראה, בהנגדה מוחצת, כמו ילדון תמים מאי פעם בפרק הזה) בלידיה, קומפלט עם כניסה למרחב האישי, ליטוף כתמי שפתון על ספלים (Jane, anyone?), הצמדת השפתיים ולגימה (ממש כמו נשיקה אמיתית, בעעעע).

Hey Todd, Pinkman called to say STOP COPYING MY OBSESSIONS!

ואז, אפרופו הקראשים של טוד, הנייד שלו מצלצל ברינגטון גאוני ובלתי סביר (שטוד כנראה מצא בגוגל תחת "רינגטון + Science"), ואנו עדים לשיחה המלאה עם מר. ווייט מהפרק שעבר.
השיחה מבהירה, למי שתהו בסופו של הפרק שעבר, שוולט מזמין חיסול, לא ביקור, לג'סי. ועושה זאת ללא כל ניסיון הסתרה.

להבדיל מהפרק שקדם לו, טו'האחילי הוא פרק סופר-פרקטי ודופר-לינארי העוקב,  שלב מוביל לשלב, בניסיונות ההתקלה ההדדיים של שתי הקבוצות.

להבדיל מבפרק הקודם, האנק וג'סי נראים כעת כשותפים ולא כשוטר הכופה עבודה על העצור שלו. האנק אפילו קורא לו Kid, סמן קבוע בסדרה לשינוי היחס כלפי ג'סי (כמודגם בעונה הרביעית ע"י מייק שעבר מ"הנרקומן ההוא" לשימוש במונח הזה), המלמד על מידה של חיבה ועל התייחסות לג'סי במונחים של מישהו תמים במידה וכזה שיש לו איזה סיכוי לעתיד.
וכמובן שג'סי העדין, עדיין, כמעט מקיא מהמראה של המוח המרוח על הרצפה.
גם היול הוא סוג של ילד מגודל, וגם הוא נאיבי להחריד ועל כן הוא קונה את הסיפור שהאנק וגומי מוכרים לו

With this sort of lighting, what can possibly go wrong?!

במחנה The WHITE Supremacist  (ראיתם מה עשיתי כאן?!), וולט דן בחיסולו של הבן המאומץ בקווים כלליים בלבד.
חשוב לו, לטהור הלב, שאיש לא ייקרא לפינקמן בשמות. הוא לא עכברוש מלשן, לעזאזל, הוא כלב מוכה כלבת!!
מגיע לו, לבן המשפחה היקר, ביקור מכובד לוטרינר ושינה מתוקה.  רק שהנאצים השובבים האלה לא רוצים ירוקים, הם רוצים כחול.
"אל תתקמצן על משפחה" מזכיר הדוד ג'ק לוולט, ו-וולט נענה בלית ברירה.
"אתה רואה מה זה, ג'סי, אבא אוהב אותך עד כדי כך שהוא מוכן לחזור לביזנס שהוא פרש ממנו ונשבע לא לשוב רק כדי לממן את הרצח שלך! רק תן לי שנייה להשתמש שוב בילד ההוא. פעם שעברה זה עבד מעולה…."

וכך עוברת העלילה אל ברוק הקטן ואנדריאה (שניהם נראים בריאים ומאושרים). ידענו שזה מגיע ברגע שוולט הצהיר שהוא יודע איך לפתות את ג'סי החוצה ואכן, ללא בושה, זה הגיע. לאחר המעשה הוא שב ומזכיר לנאצים שיעשו עבודה נקייה וירצחו את ג'סי הרחק משם כדי לא לעשות טראומה לאישה ולילד, הו ההומאניות!

אבל הסצינה הקטנה הזו מבוטלת בהינד עפעף של האנק שחוסם את ההודעה שאנדריאה משאירה לג'סי בנחירת בוז. Nice try, asshole.
יש משהו מאוד מספק ומבדח באיפוס המיידי והמוחלט של הניסיון הפתטי של וולט, אך יש כאן משהו מטריד. ניחא שהוא לא טורח לעדכן את ג'סי, אבל האנק לא מכיר את וולט עד כדי כך טוב, מבחינתו הוא הרי פסיכופת רצחני, והוא עדיין לא שולח שוטרים שיכתרו את ביתה של אנדריאה לשם ביטחון במידה ו-וולט התכוון להרע להם? הרצון שלו בנקמה עדיין מעוור.

בשטיפת המכוניות מתגלה לנו כי סקיילר ו-וולט מתבצרים בה לשם ביטחון ילדיהם. פלינט אולי לא מרוצה מכך, אבל יש משהו מאוד חמוד בסשן ההתלמדות שאימו מעבירה אותו ברזי מקצוע ה-A1 וחיזוק המותג. כה חמוד, למעשה, שהיא מזכירה לוולט את סשני ההתלמדות עם בנו המאומץ, ולבו נצבט.
לא נורא, עוד שנייה יעבור לו.
סול הלבוש בוורוד מאיים פוקד את המקום (וג'וניור הופך לפאנבוי). "היול נעלם" הוא מודיע לוולט וזורע בלי יודעין את הזרעים האחרונים הנחוצים לפריחת הפאניקה של הייזנברג…

אני חש מעט כלוא…

הצלחת מבצע העוקץ של קבוצת ה-Ungrateful DEA נשענת כמעט כולה על הנחה אחת:  וולט לא יודע שהאנק וג'סי חברו.
והרי מבלי לחבור להאנק אין לג'סי איך לארגן את המזימה הזו. אין לו כסף, כי כולו הוחרם, אין לו את תחכום או האפשרות לארגן איתור על רכב או לקנות חבית, הוא בודד במערכה וזה לא מבצע שמרימים לבד כשחצי עולם מחפש אותך.
ברור שוולט שכר רק רכב לאחר שוידא שאין לו ג'יפיאס, אבל באותו רגע שהילד שלח לו תמונה שמבחינתו אין לו כלים לזייף ונקב במספרי חביות ושמות של חברות השכרה  שאין לו דרך לדעת בלי לחקור את היול הנעלם, הידע הזה פורח מהחלון ומתחלף בספק נוראי ומשם הישר אל הלם מוחלט.
כי וולט בכלל לא ידע שהוא בעמדת נחיתות, הוא חשב שהכול שוב בשליטתו המלאה, וכאשר ג'סי הבטוח בעצמו מתקשר אליו, הוא פשוט מאבד את זה.
בום, זום לפנים והוא כבר רץ החוצה.

למעשה, וולט, לא רק שאינו יודע, הוא אפילו לא טיפ-טיפה חושד. מבחינתו, הוא נטרל את האנק עם הוידוי וג'סי? ג'סי כועס, אבל הוא לא ילשין.
כי וולט, הדביל הדלוזי, מצוי באיזה עולם דמיוני שברא בראשו, בו הכול פה משחק של חתול ועכבר, זאב ערבות ו-Roadrunner. הוא טועה לחשוב שקיים כאן, בינו לבין פינקמן,  איזה קוד של כבוד בין גנבים. כאילו ג'סי משחק איתו שח, על כסף, ולא מערב הורים כשאחד הצדדים מרמה. ולדידו, המחשבה שג'סי יבגוד בהיסטוריה הרומנטית המשותפת שלהם נדמית חמורה יותר מכל דבר אחר בעולם. יותר מהרעלת ילדים, או מהזמנת חיסולים, שהוא אינו מעלה אותה על דעתו בכלל.

נכון, יש משהו מעט קל מדי, אולי אפילו זול, בשיחה המתריסה והמפלילה בין ג'סי לוולט ברכב. אבל יש בזה גם משהו מאוד מאוד נכון.
הזמן לשיחה פנים מול פנים עבר, והשניים האלה צריכים את החוצץ, את המרחק הטכני, שיאפשר להם לדבר בכנות ולהוריד את המסכות והכפפות מבלי ליפול לסערת רגשות לא קוהרנטית ולאלימות פיזית. ג'סי לא יכול להפעיל מניפולציה כזו על וולט, או להיות כה רהוט ומחושב בהאשמותיו פנים מול פנים, ולעולם לא היה מסוגל לקרוא למר.ווייט וולט בפניו. הוא עוד לא שם. כשם שוולט לא יכול להגיד לג'סי בחיים שהוא רצח בשבילו ולתת את הוידוי בעל הסאבטקסט המעודן: אני אוהב אותך, יא אידיוט!
זה לא היה קורה אחרת.
וכמובן, שוב ושוב הסדרה מראה לנו שג'סי הוא נקודת התורפה של וולט. הוא מה שגורם לו לנקוט באמצעים חסרים, הוא מה שגורם לו לעשות טעויות מרות.

וכך, וולט הנסער מגיע אל המקום הסודי שלו וההבנה נוחתת עליו כמו סדן.
Yo, Mr. White, you've just been SCHOOLED!
ועוד על ידי התלמיד שלך לשעבר. אאוץ'.

נכונותו לזמן את הדוד ג'ק וחבורתו כדי לחסל את ג'סי מתיישבת יפה עם המחשבה שג'סי עושה לו אמבוש ובכוונתו לחסל אותו, כך שלזמן חיל פרשים רק יהפוך את זה לקרב הוגן.
אך כאשר וולט רואה את גומי והאנק יוצאים מהרכב האמת מתחוורת והוא לא יכול להעמיד פנים יותר שמדובר בהגנה עצמית. הוא לא מסוגל להמשיך עם זה וזהו רגע צובט במיוחד כשאנחנו רואים משהו שלא חשבנו שנראה לעולם – וולט בוחר להיכנע.

רגע, אז למה ג'סי כן והאנק לא? לא כי ג'סי הוא לא משפחה אמיתית והאנק כן, וולט קרוב הרבה יותר לג'סי מלהאנק, אלא כי מותו של האנק יפורר את משפחתו ויביא הרס מיידי וגורף לחייו, הרבה יותר ממותו של הנרקומן הבודד. מה גם שוולט כנראה לא יעמוד במספר הכפול. לרצוח את ג'סי בהומאניות, ללא פחד, זה לא כמו לאבד את שניהם, באלימות גלויה. הו לא, בזאת קוד המוסר שבנה לעצמו לא יעמוד.
הוא מבטל את מבצע ברברוסה, יוצא בידיים מורמות ונותן גם להאנק וגם לג'סי כמה רגעים אורגזמטיים במיוחד.
ולמרות שידענו שג'ק יגיע, לא יכולנו שלא להתפעל ולהזדעזע מהרגע הדרמטי. וולטר ווייט הובס. וולטר ווייט נעצר.

Bitch & Cassidy didn't end quite like that…

אך גם כאשר הוא עצור, הוא גאוותן, אילם ומתריס (מתעל את גאס, רק בגרסה התבוסתנית). וכאשר האנק מקריא לו את זכויותיו הוא מונע ממנו את הסיפוק המלא כשעיניו נעוצות בפינקמן.
הוא לא מאמין לגודל הבגידה, כי בזמן שוולט חשב לעצמו האין זה סימבולי, שקברתי את הכסף איפה שהכול התחיל בינינו, ג'סי?
תלמידו לא שם בכלל. הטראומות וההבנה המפוכחת מחקו כל געגוע או סנטימנט. וג'סי לא משחק משחק לשם שעשוע אינטלקטואלי, הוא רוצה להסיר סכנה מהמרחב הציבורי ולשם כך פנייה לסמכות החוק היא לגיטימית. מה אתה קורא לי שטינקר ופחדן, יא דביל? מה אנחנו, בכיתה ג'?
ואיך לעזאזל צועקים "אותך למורה!" אם המורה הוא הבעיה?

יש מי ששנענים להוראות, כמו תלמידיו של וולט – טוד וג'סי, בימיו המחונכים, ויש מי שלא. הדוד ג'ק לא מקבל הוראות מאיש, הוא מחלק אותן.
יש לו השקעה להגן עליה ולא מעניין אותו כמה וולט מוכן להקריב (ועיניין התגים זה רק כדי לגרום להם להוריד נשקים). מעצר של וולט על ידי המשטרה ממילא לא בא בחשבון, אז הם בטח שלא יחכו לשמוע אם וולט בעד או נגד העיניין הזה. כי קודם יורים, אחר כך מקסימום מכריחים את וולט לשתף פעולה בכוח אם צריך.
לך תסמוך על נאצים, מה?
וכך אנחנו מקבלים את העימות האלים שאיש מאיתנו לא רצה. לא התחרפנות מהללת סטייל "פני צלקת", לא בוטץ וקסידי, ואיפה הוא ואיפה סרג'יו ליאונה?אלא מוות מיותר, לא רצוי, מהוראה עקיפה, שגויה ואימפוטנטית של וולט.
ואז הסדרה עושה את המעשה הנבזי מכולם ועוצרת את הקרב לאחר מטחי יריות אבל לפני הפגיעה הראשונה. מה?! ארורה תהיי, ברייקינג!
למה היא עושה את זה (לבד מטעמי קליפ-הנגריות מרגיזה)? אני חושדת שהיא רוצה שנדע שמכאן לא יוצאים. אבל את המוות היא שומרת לפרק שיוקדש כולו לנושא. כי שובר שורות היא לא יצירה שתהלל את הדו קרב באוקיי קוראל, בסופו של יום וסדרה, היא רוצה להתעכב על משמעות המוות והאובדן והשלכותיו של רצח של דמות אהובה, מרכזית, יהיו מהכואבות ביותר.

כי הפרק הבא, חברים וחברות, נקרא אוזימנדיאס, והוא נכתב ע"י מוירה וולי בקט ובוים ע"י ריאן ג'ונסון. זה הצוות שהביא לנו (לי, לי, לי) את זבוב מה שאומר שאני מצפה לפרק רזה באקשן ושמן בכאב איום וחרטה מייסרת.

 Can we have nice things now?

כאמור, אני שונאת לנחש מה קורה בעונה האחרונה, אבל אלה הן המחשבות הבלתי נמנעות שלי.
אתם יכולים לעצור קריאה עכשיו ולחדש אותה אחרי הפרק הבא, בשם הספורט. הקיצר, ספוילרים פוטנציאלים:

האנק וגומי, דה, הולכים.
הסדרה, כמו במקרה של המוות של מייק, לא מסתירה זאת מכם, להפך, הוא צועקת את זה עליכם.

זו סדרה שיודעת טלוויזיה ויודעת שאתם יודעים טלוויזיה. אם ב-3.7, הפרק האחר שבו מישל מקלארן ביימה קרב יריות עם דין נוריס, הסדרה השתמשה בהיכרות שלכם עם ה-trope הטלוויזיויני שבו דמות שמביעה חרטה על מעשיה ואז אומרת "נראה לי שמעכשיו הכול יהיה בסדר" – היא דמות שהולכת למות, היא השתמשה בידע הזה שלכם נגדכם, כדי שלא תנשמו ותצפו לרע מכול, ואז הפתיעה והוציאה את האנק מהקרב בחיים.
עכשיו ברייקינג בד עושה כמעט הפוך על הפוך על הפוך. היא רוצה שתדעו שמהקרב הזה לא יוצאים (בפרט אם מתקשרים לאישה להגיד שמאחרים).
מבחינה עלילתית, גומז והאנק לא יוצאים משם כי שניהם חשופים לגמרי (גומז יותר, מה שאומר שהאנק כנראה יספיק לומר כמו מילות גסיסה), וכי הם מושכים אל עצמם את האש משום שהם נושאים את הנשק.
אם למישהו יש סיכוי לשרוד את הקרב הזה (אולי עם פציעה זו או אחרת) זה ג'סי, כי הוא רחוק יותר, נטול נשק וכאשר התותחים יידומו, וולט יספיק לצרוח מבעד לשמשת המכונית המנופצת ולעצור את הדוד ג'ק (או טוד, בוא נודה שזה בטח יהיה טוד) מלדפוק לג'סי (הפצוע?) כדור בפרצוף.
עכשיו שהריאיות (כולל הוידוי הטלפוני) מתו עם האנק והכסף בידיו, אין לוולט סיבה מיידית לרצוח את ג'סי.
או, ליתר דיוק, עכשיו כשהוא לא יכול לתרץ שג'סי מהווה סכנה לחייו וזו רק הגנה עצמית, עכשיו שלא מדובר בהרדמה הומאנית של כלבלב חולה, עכשיו כשמימלא החיים של ווייט התנפצו לרסיסים והוא איבד במדבר את משפחתו לנצח, עכשיו כבר קשה הרבה יותר לרצוח את קרוב המשפחה היחיד שנותר לו.
מבחינה תסריטאית, קשה לדמיין מצב שבו גם האנק וגם ג'סי מתים כששלושה פרקים עוד לפנינו. וגם כל אותן כתבות נוצצות ששו"שו קיבלה לכבוד עונתה האחרונה הצהירו הלוך והצהור, אם במילים, או בעצם התמונות המשותפות, על השואודאון האחרון שיהיה בין וולט לג'סי. אבל היי, מי יודע, אולי זו הטעייה מחושבת?
אני מתקשה לראות מצב בו וולט מצליח להביא את עצמו לא לעצור את הרצח של ג'סי במדבר. לדעתי הוא יבקש לעשות פוס למשחק, יאסוף (או ייתן לנאצים לאסוף) את פינקמן ויחזיק אותו איפשהו עד שהוא יוכל לחשוב בבהירות מה אפשר לעשות. אולי אפילו יעשה רשימה של בעד ונגד כמו שעשה לקרייזי8, קורבנו הראשון, שגם הוא נתפס בטוהאחילי והומת בהמשך. וולט הרי חזק בנוסטלגיה.
ייתכן שהפרק הבא שייפצח במותו של האנק, יסתיים במותו, או בהחלטה על מותו, של ג'סי.
כי לא חסכו מאיתנו העונה סימבוליקה מעודנת שלחשה לנו "JESSE IS GONNA DIE!!!!"
(רגע, מה אם גם האנק וגם ג'סי שורדים ו-וולט צריך להחליט את מי מהם להרוג או את שניהם?! זוועה)

וריאיות או לא ריאיות, כמו שזה נראה כרגע, מארי האומללה תפרסם את קלטת הוידוי של תלמידו של וולט ברגע שהאנק לא יחזור הבייתה, מה שאומר שכולם יידעו את האמת על הייזנברג, אך הוא לא יישב בכלא.

ולגישתו של וולט הדלוזי, המתנער סדרתית מאחריות, מי שהרסו את חייו הם הניאו נאצים (וג'סי? ) והוא ייצא (לאחר שייבשל בכפייה בשבילם? כדי להציל את ג'סי בעסקה הפוכה ואירונית לזו שעשה קודם?) למסע נקם בהם ובלידיה (רייסין בתה נראית הסברה המתבקשת).
כי וולט רוצה את האוקיי קוראל שלו, הוא רוצה איזה רגע של שמשון הגיבור שיגאל אותו. אבל לא יהיה מי שיחשוב שזו גאולה, אותו קשקוש תמטי שהאכילו אותנו בו יותר מדי פעמים.  לא יהיה מי שיסלח לוולט ויגיד לו שהוא השיג כפרה. אבל וולט תמיד התנהל בינו לבין האגו שלו וכל עוד הייזנברג ישיג רגע של ניצחון, וולט יוכל למות בשקט.
או כך הוא חושב.

מחשבות לסיום:
אז מה, סול מקבל סדרת פריקוול משלו? בת שעה, כלומר לא סיטקום.
דעות? מחשבות? שמחה? תחושה אפוקליפטית?

והנה שוב הפואמה של שלי, כפי שהיא מקוריינת ע"י קרנסטון.

אגב, אם למישהו מכם בא להודות לי על הפוסטים, יש את המארז הזה שייצא בקרוב. רק אומרת…

5.12 – על כלבים וכבלים ב-Rabid Dog

יבוא יום ואשחה בבריכה…

He was my teacher.

זה לא מפתיע שאחרי הפרק הקודם, הפרק הזה יהיה מאכזב בהשוואה.
אחרי מפצים גדולים צריך הפוגה, בפרט כשתיכף לא ייתנו לנו לנשום.

הפוגה נדרשת ועדיין, הפרק קצת זייף. חסרה בו הפראות העלילתית והכנות הרגשית שראינו בשלושת הפרקים הקודמים, ולראשונה העונה קיבלנו פרק צפוי, אנטי-קלימקטי ואולי אפילו פחדני.
גם אם הסצינה הראשונה הייתה מותחת להצטמרר, ואימא'לה כמה שהיא הייתה כזו, בלבנו ידענו שג'סי לא ימות. ידענו שג'סי והאנק יחברו. עוד לפני שהפרק נפתח ידענו שהבית לא יישרף (כי הראו לנו את הפלאשפורוורד), אפילו די ידענו שלא יהיה מפגש בין השניים בכיכר.

זה לא שחסרים בו רגעים חזקים או משעשעים.

למשל, אהבתי את העובדה שוולט ג'וניור מתעל את ג'סי בשתי סצינות נפרדות. בראשונה כשהוא דורש ממנו להפסיק לבלשט ולהגיד לו את האמת (רק שהוא, לא מפתיע, טועה לחשוב שמדובר בסוד הסרטן), ובפעם השנייה שהוא מחבק אותו.

או את העובדה שהאנק אומנם לא לגמרי מאמין לזווית הזו, אבל הוא קולע בול כשהוא מגלה לג'סי שלוולט יש חולשה אליו.

חיבבתי גם את הפגישה של מארי אצל הפסיכולוג והעובדה שהסדרה מראה לנו שוב ושוב איך וולט זיהם את בני משפחתו ושלח את חוש המוסר של כולם לבליז.

אבל בעיקר, הפרק משתפר פלאים אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על מה מנסה הסדרה להראות לנו.

וולט חושב שהוא מכיר את ג'סי והוא מזדעזע עד עמקי נשמתו הקבורה עמוק אי שם, כששתי הדמויות האחרות המרכזיות בחייו, סול וסקיילר, מתעקשות להשתמש בלשון נקייה.  ג'סי הוא כלב מוכה כלבת, כזה שאין ברירה אלא להרדים. כבר הרדמנו כלבים בעבר, מה הוא עוד אחד?
אבל וולט מתעקש, בחולשה אמוציונלית ובלתי לוגית, שפינקמן שינה דעתו.
I want to fix this אומר וולט בהודעה לג'סי, כאילו שיש דרך לתקן את זה, כאילו שניתן לצאת מזה דרך A nuanced discussion of the virtues of child poisoning.

במבנה הסיפורי הלא אופייני שלו, Rabid Dog שואל אותנו את השאלה "כמה אתם מכירים את פינקמן?"
הייתם בטוחים שהוא ישזוף עיניו בעריסה של הולי או בחדר המתבגרים של פלינט ויימלך בדעתו (זה הרי אותו הפינקמן שצריך לסמם את עצמו לפני שהוא יוצא לפעולה)? ובכן, טעיתם.
ג'סי של אחרי התגלית, הוא ג'סי שונה. אבל בשלב זה הוא טרם סיים את תהליך הטרנספורמציה שלו.

"Mr.White is the devil". מסביר ג'סי להאנק וגומי. "הוא לא כמוני וכמוכם". אחרי כל מה שעבר ואחרי כל מה שהבין, ג'סי עדיין רואה את מר. ווייט, המורה הגאון שלו, כיישות אומניפוטנטית ודמות מיתית (ממש כמו טוד של פרק שעבר). וולט הוא Evil Santa, הוא Satan, ולא ניתן להביס אותו בנשק קונבנציונלי.

זהו, בקצרה, כל סיפור מערכת היחסים שלהם מנקודת מבטו של פינקמן האומלל. וולט הוא מכשף וג'סי עדיין שבוי בקסמיו האפלים. כך הוא רואה את הדינמיקה ההרסנית שלהם ואיך שוב ושוב חזר אל השותפות למורת רוחו ובניגוד לשיקול דעתו, אפילו באותו חיבוק במדבר יומיים קודם. ואת העובדה שפעם אחר פעם נכנע לו ועשה כדברו, כבובה על חוטים בלתי נראים.

אבל אם הבחור מנסה להשתחרר מאותם חוטים הרי שהוא נופל הישר למלכודתו של האנק, ששו"שו שבה ומראה לנו שהוא כה כפייתי לגבי וולט שהוא אינו בוחל באמצעים ולא רואה אף אחד ממטר.
כך הוא מסמם את ג'סי עד עילפון (למטרה טובה אולי, אבל מסמם), וכך הוא מכריח אותו להקליט וידוי רק כדי לכסת"ח את עצמו.
אם בתחילה העובדה שהאנק חוגר את ג'סי באותה נסיעה ברכב נראית לנו משעשעת ונובעת מתוך דאגה, הרי שלאט לאט מתחוורת האמת שהאנק כובל אותו לכיסא הנוסעים ונוהג אותו לאן שהוא, האנק, רוצה.
זה גם לא סיעור מוחות, האנק מודיע לו, שנייה לפני שהוא מותיר לו ללכת להשתין (רפרנס שירותים!!!). אבל אין רגע שזה בולט בו יותר מאשר הסצינה בה הוא מחבר את ג'סי לחוטיו של ציוד ההאזנה, וג'סי שוכב שם כמו קורבן טראפיקינג על רופיז, שאז נבעט החוצה להקריב את עצמו.
אבל זה כמובן, לא קורה.

Rabid Dog הוא פרק המתאר את תהליך האמנסיפציה של שוליית הקוסם. גם אם מהלך השחרור הסופי שלו קורה באופן אירוני בעקבות טעות, ג'סי של סופו נראה מפוקס (וכמעט שלו) מכפי שראינו אותו מזה הרבה זמן.
הוא מצליח להשתחרר גם מחוטיו של וולט וגם מכבליו של האנק, ועכשיו הכוח בידיו.

אבל רק עוד רגע.
מבחינת ג'סי, הוא הביטץ' של וולט.
מבחינת כולם, ג'סי הוא גייל2, כלב הבעיה.
אבל מבחינת וולט, ג'סי הוא פאפי, הוא אולד יילר, הוא הכלבלב הנאמן וחברו הטוב ביותר.
כי זו האירוניה הטרגית הנוראה של הפרק והסדרה בכללותה. וולט, החלאה המפלצתית, הפושע המתועב, הוא המבוגר היחיד, גם היום כמו בעונה 1, שלא מאחל או חותר למחיקתו של ג'סי. וגם אם אהבתו נצלנית, חולנית ורקובה עד היסוד וגם אם הסיטואציה השתנתה כך שהוא שוכנע לבסוף שאין לו ברירה אחרת אלא להזמין את חיסולו, הוא היחיד בעולם כולו, מלבדנו הצופים, שיכאב את מותו של ג'סי.

Breaking Bad is the devil.

Is that a knife in my back or are you just gay for me?

ציטוטים וציונים לשבח:
*בסצינת הבנאליות של הטיוח, וולט שוב בתחתוניו הלבנים, מייצר סיפור כיסוי מסריח לניסיון ההצתה ומחזיק את אקדחו בחריץ.
*סול והמנוי לשיעורי דוג'ו
*מפרט מקומות הבילוי של ג'סי עושה לנו חיים שכאלה בקטנה. גו קארטס!!!
*מה לגבי ביוור והשני…
*ברור שבאדג'ר ידבר שלוש שעות על באבילון 5. ברור!
*Were you following me?
-Yes, and I feel terrible  about it, too.
*Do not float that idea again
*I did do it, but for good reason.
*אז, איך בעבודה? אמרת שאת לא מרוצה מהסדרי החנייה החדשים?
*Feels good to think about it
*השמחה של מארי ברגע שהאנק מגלה לה שיש אפיק חדש לדפוק את וולט.
*ספל ה-DEA שמארי מגישה בו לפינקמן קפה

(תמיד אפשר לסמוך על האינטרנט הנחמש שיעשה סקרין קאפ)
Dea…D?
*אתה זוכר את הסוכן גומז?" ואז המבט על פרצופו של גומי".
*"התוכנית שלכם היא לעשות את התוכנית שלו"?!
*Yeah, mister White is gay for me, everybody knows that!
*אוף, לרגע באמת האמנתי שג'סי יאומץ ע"י השרדרים הכמהים לילדים. פנטזתי על ימים טובים של לזניות וקפה. סדרה ארורה. 😦

נקודה לחידוד:
וולט אולי לא רוצה להרוג את ג'סי, אבל הוא קיבל החלטה  לעבוד עם הנאצים, שקשה להאמין שהם מסוגלים לעשות עבודה נקייה במינימום כאב. פאקינג הל!

5.9-11 וידוי/ הריגה – על אפוקליפסה טלוויזיונית ושאר הגזמות

(כן, אני יודעת שכותבים וידוא)

שמעו, יש לנו בעיה.
בעיה שבגללה תהיתי האם בכלל שווה לפרסם את הפוסט הזה.
הבלוג שכתבתי בעבר, זה שכל כך אהבתם (ופרגנתם, ואני אוהבת אתכם בחזרה על זה), שייך לעבר.
בתקופה שבין עונה 3 ועד לחציה הראשון של עונה 5 הייתי כמעט בודדת במערכה. אנשים לא הכירו את הסדרה או ניסו להמעיט בערכה ולבטל את חשיבותה. באותם ימים היה צורך להתעמק בטקסט, להתעקש על תימות ולהסביר מהלכים, ועשיתי זאת בפירוט ובאורך בלתי נסבלים (שצלחתם, מסורים ואמיצים שכמותכם!). היום מסביבנו כמה וכמה ביקורות שבועיות שסופסוף מבינות על מה הן מדברות. התימות כבר ידועות, העומק בלתי ניתן להכחשה והכתיבה קולחת וחריפה. מולן הדיעה שלי נראית ברורה, בנאלית, כמעט מיותרת. בפרט כשהיא מגיעה באיחור בלתי אופנתי.
זה נראה מטופש לעזוב את הסדרה שנייה לפני שהיא נגמרת, אבל קשה לכתוב כשהכול כבר נאמר.
והכי גרוע? לא בא לי לנחש את סופה של הסדרה. ברור שכצופה המוח שלי לא מפסיק לפעול, אבל בא לי לשחרר ולתת לסדרה לסחוף אותי במהירות אלימה אל עבר מפלי הניאגרה המתבקשים שבסופה (*הכניסו בדיחת שירותים כאן*).
כפי שאמרתי, בעיה.

בכל מקרה, הנה כמה מחשבות לא ערוכות על פרקים 9-11. את רובן בטח כבר קראתם לפני ימים ושבועות אצל אנשים אחרים (זה לא עוצר אותי מלברבר  באריכות), אולי שתיים שלוש מהן יחדדו לכם משהו חדש.

(אופס, מסתבר שהוורדפרס עשה לי בלגן בטקסט וחלקים רנדומלים מניתוח פרק 11 נשמטו או סדרם שונה. זה תוקן)

ד"ש מקורליאונה!

וואו, איזה פרק להתחיל איתו את הסוף!

כמיטב המסורת של הפתיחים הקרים בסדרה, הפרק נפתח בצילום וסאונד כמעט אבסטרקטי שמתברר חיש קל כגלגלי סקייטבורד מחליקים כנגד בריכה ריקה. מבט מרחוק על המתרחש מגלה לנו ב-מה אנחנו צופים ולמה. זהו בית משפחת ווייט, נטוש ומט ליפול, אי שם בעתיד.
וולט של העתיד מגיע ונכנס אל המבנה הריק שהיה פעם ביתו ועל קירותיו המרוססים מתגלה השם הייזנברג.
כלומר, מתחוור לנו מיד כי לא זאת בלבד שהבית ריק, שמשפחתו אינה בבית, אינה איתו, אלא האמת התגלתה לעיני כול וכך נראה בית אחרי הוריקן חרא.
ואף כי הוא נכנס אל הבית כדי לשלוף את מבחנת הרייסין הנודעת ואנחנו יודעים שהיא תשמש נשק נגד אחת הדמויות מסביבו, אחד האנשים שאנחנו אוהבים בסדרה, על אף זאת אנחנו מתקשים שלא להרגיש רע.
אנחנו יודעים שהגעת לתחתית כשאין לך אפילו את התנאים הבסיסיים לזקק רעל משעועיות!
בשערותיו הפרועות, בחולצתו המטונפת, במראה שברור לנו שמתלווה אליו גם ריח חמוץ חריף, כשמכוניתו הרצוצה היא ככול הנראה ביתו, וולטר הוא סמל לאובדן הדרך ולעליבות מהלכת.  איש שהפסיד הכול. אפילו את שביב כבודו האחרון (והילדים שבבריכה הלוא שם בדיוק בגלל שזה ביתו של ברון סמים שנחשף, והם מלגלגים עליו כשהם מתגלגלים על מה שהייתה בעבר הטריטוריה שלו) וזה מחזה כה קשה שאנו חשים רחמים…

אבל בעיקר אנחנו מרחמים על עצמינו.
חמש עונות ידענו שיגיע הרגע שבו האמת תצא לאור והחרא יפגע במאוורר (סליחה, ברגע שמתחילים עם מטאפורות של קקי, קשה מאוד להפסיק), אבל לא הבנו עד כמה פחדנו מהרגע הבלתי נמנע הזה, כמה נהנינו מכך שהוא נדחה עוד ועוד. אבל עכשיו אי אפשר להתחמק יותר, אנחנו יודעים שהולך לכאוב לנו  ממש הרבה וממש בקרוב.

ברגע אינסטנט-איקוני וולט עוצר ופונה לומר שלום לשכנתו קרול (זו לא  אותה שכנה ששלח אל מותה הפוטנציאלי בסוף עונה 4 , אגב).
יש משהו כל כך מערער בפשטות הרגועה והריאליסטית להכאיב שבה הוא מתעקש לפנות אליה, כאדם, כשכן לשעבר, ולא כברון סמים ונבל מסולסל שפם. הוא יודע שהיא יודעת וכל זה לא משנה עכשיו. ויש בתחושת האימה המקפיאה אותה משהו בכדי לרמז על מה שוולט עשה מאז שהסוד שלו התגלה…
באם, כותרות פתיחה. ברוכים הבאים לאפוקליפסה!

חמושים בידע על העתיד המחכה לנו בעקבות אותו רגע גורלי בשירותים אנחנו חוזרים אל האנק, שהמים בדיוק ירדו לו באסלה המנטלית.
הוא יוצא את בית הווייטים (הלו, קרול!) וחוטף התמוטטות עצבים גם בשמנו.
וזה הזמן להלל את דין נוריס ואת ההופעה המדהימה שלו, שרק מלהיזכר בה אני מקבלת דפיקות לב מואצות.
העובדה שאנחנו במכונית עם האנק, חשים כל נים ונים בפניקה, בחושים מעורפלים והיפר-ונטילציה, גורמת לנו להבין את המקום האיום שבו הוא נמצא כעת ושעד לאותה נקודה לא התייחסנו אליו. כלומר, לא באמת. המצוד עד לרגע התגלית היה כמעט קומי, כשטום החתול כל הזמן מפספס את ג'רי העבריין ונידון היה להמשיך להסתובב סביב הזנב של עצמו. כל עוד האנק לא ידע את האמת עומק השבר שתגלית כזו תביא לכל אספקט ואספקט בחייו הייתה חסרה. ועכשיו כשהוא מבין גם אנחנו מתחילים להבין.
ההבנה הזו מבטלת כמעט לחלוטין את ההשגות שלי מהתגלית הרשלנית על האסלה, כי הדרך הבוגרת, המפוכחת, החכמה והכנה שבה תגובתו מטופלת היא לא פחות ממסעירה מבחינתי.

הוא מתנגש בגדר לבנה (שבאה לסמל שוב שאוה, ההפרברים האמריקנים עומדים לחטוף כאפה) ואז לרגע קל אנחנו חושבים שבעיותיו של וולטר ייפתרו כאן ועכשיו עם מוות נוח.
חיתוך קומי מהיר לסצינה הבאה מבהיר לנו ששו"שו ממש לא עומדת לחלק כאן הנחות לאף אחד.

ואם כבר הזכרנו, אז קרנסטון שאמון על הבימוי של הפרק עושה עבודה מצוינת עם הפרק הלא מתלהם הזה.
האנק מיוזע, קצר רוח וקצר נשימה מזמין את תיקי החקירה אליו הבייתה ואנחנו מקבלים סוג של מצעד מיטב עברייניי שו"שו (גייל לנצחחחחחחחחחח!!!!!).
ולאחריו, 18 דקות אל תוך התוכנית, אנחנו סופסוף שוזפים את עינינו בג'סי. בגדול, לא כיף כיופה לו.
אבל לנו כן, כי אנחנו מקבלים את האתנחתא הקומית של הפרק ואת באדג'ר וסקיני במיטבם (איפה הדבר המופלא הזה ואיפה ניתוח הזומבים החלש מעונה 4?). והנה הגרסה המונפשת של הסצינה שבטח ראיתם כי תוך חצי שעה היא כבר הייתה באוויר. הו, אינטרנט, לעולם אל תשתנה!
לג'סי אין סבלנות לברברת המסטולית הזו והוא יוצא אל משרדו של סול כששני תיקים מלאים מרשרשין בידיו.

לרגע חשבתי שהוא הולך לשם כי השילוב בין מוזיקת המעליות וחרחורי הנשימה של היול הם כמו מדיטציה בשבילו, אבל לא. וכאשר הוא שולף את חפיסת הסיגריות שלו מול היול לרגע נלחצתי ששומר הראש של סול יפלוט משהו שיירמז על כך שגנב לו כבר פעם אחת חפיסה.
אבל לא.

אנחנו מקבלים כאן רצף של שלוש סצינות קלילות, כי גם בפרק כה כבד, בעונה שתתקשה לספק לנו סיבות לחייך, ברייקינג מתעקשת לתת לנו קצת נחת איפה שאפשר.
זה לא אורך יותר מדי זמן כי ג'סי, שנראה כמו מישהו שהחיים דרסו אותו, רוצה להעביר את כספו לנכדה של מייק.
וכדי להבהיר לנו שהקלילות בהחלט מאחורינו לפרק זה, וולט יושב ומקבל עירוי של כימו וג'סי מתחיל את הסצינה הבאה כשהוא קבור מתחת לשולחן מכוסה טבע דומם ומקק מרשרש (ממנטו מורי #2).

לפרק הזה שני עימותים דרמטיים. העימות שמתרחש בסופו הוא כולו רעש והתנשפויות ולחץ בחזה, אבל העימות השקט העצור הזה מרסק את לבנו לרסיסים.
זה לא הפרק של ג'סי, ואהרון פול הוא לא הכוכב, אבל ברור שהממזר לא מפספס את ההזדמנות להראות לנו שוב, במידה ושכחנו, מיהו המלך האמיתי במשחק בלתי מילולי.
וולט ניגש לשיחה אל ג'סי בשיטה החדשה, הכביכול מכבדת ואבהית, עם מגוון מחוות אהובות. אבל בכל פעם שוולט נוגע בו, עורו של ג'סי מתהפך, כשהוא קורא לו "בן" ג'סי נראה כאילו הוא הולך להתעלף מהכאב.
"למה קיילי הרמנטראוט?" שואל וולט. "היא צריכה מישהו שישמור עליה", עונה ג'סי וחושב גם על עצמו.
על אף הכאב, הכעס והפחד ג'סי ממשיך ברוגע מצמרר ומסביר לנו מה פשר האקדח שנשא בפעם הקודמת שפתח לוולט את הדלת. הוא לא טיפש, והוא יודע.
אני צריך שתאמין לזה, אומר וולט, וחושב גם על עצמו.
הוא צריך שג'סי יאמין לו כי כך השקר העצמי יורד יותר חלק בגרון. ג'סי מאשר אבל הוא לא מאמין לאף מילה. המניפולציות של וולט כבר לא עובדות עליו.

בערבו של אותו יום, בעת ארוחת הערב (זה תמיד ארוחות ערב, או שירותים), וולט שמתעל בחיבוק האסלה שלו את גאס, מתחיל לגלות שהאנק עלה עליו.
העובדה שוולט לא משקר לסקיילר כשהיא שואלת מיהי לידיה, העובדה שבתחילת הפרק הוא נראה מודאג בכנות ממצבו הבריאותי של האנק, כל אלה גורמים לנו לחשוב שוולט באמת ובתמים יצא מהמשחק ורוצה להישאר בחוץ. ועל כן שבהחזרתו האלימה פנימה דרך התגלית יש משהו עוד יותר לא נעים (כן, כן, ג'אסט וון איי ת'וט איי ווז אאוט… היוש סנדקוש). למה, לעזאזל, אכפת עדיין מהחלאה הזו?!

האכפתיות די עפה מהחלון כשוולט נוסע לבקר את גיסו.
ילד (זה תמיד ילדים, וזה תמיד בנים דמויי פינקמן) שמשחק במכונית חשמלית ברקע, מספק רעש תמידי, יומיומי, מעיק. מבשר רעות.
לאחר סמולטוק מביך שמטרתו גישוש הדדי, אנחנו חושבים שוולט הולך הבייתה וכמעט נושמים לרווחה…
אבל לא, הוא עושה אחורה פנה ומשליך את החרא אל עבר המאוורר. "היי, חבר, תראה מה מצאתי במכונית, איזה קטע?" האנק משיב, בבאדאסיות נמרצת, בלחיצה על השלט לדלת החנייה.
"אני חייב לומר, אני לא אוהב את הדרך שבה אתה מסתכל עליי כרגע" וולט ממשיך עם ההצגה על אף המסך שיורד. הבוקס שהוא חוטף לפרצוף שם להופעה שלו סוף.  זמני.
סדרה נחותה הייתה מושכת את המתח וסוחבת את העימות לפרק הרביעי, משגרת אלינו מבחר סצינות מתוחות שניתן לחתוך בסכין, עם אוויר דחוס בשקרים. אבל לא בב. ארבע וחצי עונות של בילד אפ פסיכולוגי ודרמטי לא הולכות ברגל ואין לה שום כוונה להתמהמה יותר או לבלבל לנו את השכל.
יום הדין (נוריס, *סטגדיש*) בפתח.
וולטר השחקן מתעשת ושולף את הכינור. "הסרטן שלי חזר… אני נאבק בו בכל מאודי… בקרוב אמות אז הכול לשווא, לא חבל?,"אבל המניפולציה הברורה הזו לא עובדת על האנק. וכאשר האנק עושה את הטעות לדרוש שמוולט יעביר למשמרת את ילדיו, הוא זוכה להופעה של הייזי ולהצעת הגשה:
Tread lightly.
יאבאיה!

ציונים לשבח:
* עריכת הוידאו ועריכת הסאונד בפרק מושלמות ותורמות רבות לתחושת החנק וההיסטריה של האנק ושלנו
* החנות הפתוחה של סול וגלגול העיניים של ג'סי
*זה נונסנסי! אומר וולט ועינייו לפתע נתקעות על הבאנג הכי דבילי שראה מימיו.
* טלפון ההלו קיטי של סול.

ציטוטים לשבח:
*פליס קומפלאניוס, אנריקה!
* האב אן איי1 דיי!

************************************************************************************************

איפה שהייתה יכולה להיות ביקורת של פרק 10 אם הייתי טורחת לכתוב אותה. הנה תמונה לציון ההיילייט.

************************************************************************************************

כעת הגענו לפרק 11, ואיזה פרק מושלם, לעזאזל!

מה שנפלא בפרק הזה, כמו גם בפרק הראשון לחצי העונה, הוא מידת ההפתעה שמכה בנו על ההתחלה. הקליף האנגר של הפרק הקודם רמז למפגש פסגה אימתני בין האנק הזועם בדרכים לג'סי הרצוץ והחלש. בעורמה אופיינית בנתה בנו שו"שו את הציפייה לשיתוף פעולה מיידי בין השניים על סמך שנאתם המשותפת. היא טרחה להקדיש את הפרק הקודם לסקיילר ולעובדה שהיא לא קונה את הבולשיט שהאנק מנסה למכור לה (כשהוא עיוור מנקמנות ומצורך בשימור עצמי) כדי שנחשוב לעצמנו "הו, לא! ג'סי לא חזק כמוה, הוא קל לתמרון והוא רך ובשל לקטיפה כאבוקדו!"
אנחנו נכנסים אל הסצינה תוך ציפייה לפיצוץ חזק ומה שאנחנו, והאנק, מקבלים זו נפיחה רכה. אנו נבעטים החוצה עם כלום מלבד מעט בושה. ככה זלזלנו בג'סי? זה מה שאנחנו חושבים עליו?

אבל הפרק לא מתחיל כך. בפתיחה הארוכה, הטרנטינואית והסבלנית אנחנו מקבלים את טוד, שהאינטרנט הפליא להדביק לו את הכינוי המושלם, משאיר הודעה מפלילה בתיבה הקולית של וולט. הסצינה ממשיכה כשהוא והמפיקים של הסרט "דקירה בשישים שניות" (איזה סרט זניח מצאת לך לנכון לרפרר? מה קורה לאסוציאציות שלך, נטלי?), יושבים בדיינר ל-א. בוקר ושיחה קלה. טוד מגולל את אגדת הרכבת כשוד המושלם ודומה שהוא פשוט לא זוכר שום דבר אחר שדורש איזכור בהקשר שלה. והדודים הנחמדים שלו עם קעקועי הצוואר החביבים שלהם בולעים אותה בשקיקה, מנקים את הדם של דקלן מהנעליים ונוסעים לניו מקסיקו.
אנחנו מקבלים פתיח שאינו קשור במישרין לעלילת הפרק, אך בעקיפין כן.
זה ברור שיש פה בנייה לקראת משהו עתידי. טוד עושה את הטעות (המכוונת?) לציין את וולט ואת דקלן בשמם האמיתי, הדרך שבה הוא מספר את האנקדוטה המשעשעת מלמדת אותנו שהייזנברג הופך להיות דמות מיתית של ארכי-פושע גאון ומרמזת… אולי, יתכן, מי יודע… שטוד שנמצא עדיין על תקן דיאט-פינקמן, ינסה בעתיד להיות גם ההייזי החדש? ליטול את הזהות או לדחוף את המלך מהפסגה בעזרת לידיה?
אבל יותר מכל מרחפת מעל ראשנו הבחילה. טוד בוחר להעלים את דרו שארפ מהסיפור באותה קלות שבה הוא הועלם במדבר. מוחבא ללא זכר כאילו מעולם לא היה קיים, וזה לא בכדי שדודיו מביעים רצון להוריד כאפות חינוכיות לילדים על אופניים/ אופנועי שטח, אבל כפי שנלמד מסופו של הפרק, לא כל הפשעים נגד ילדים יישארו קבורים במדבר.

זהו פרק שקרוי וידויים אך כמתבקש בסדרה הזו, כל הווידויים בו הם או שקריים או לא קיימים.
טוד מתוודה בפני המשיבון של וולט על התקלות עם דקלן, ש"הסתדרו" לבסוף, ג'סי בוחר שלא להתוודות בפני האנק, וולט מתוודה על המחלה שלו בפני ג'וניור, וולט מקליט את הודאתו היצירתית וסול מתוודה בפני ג'סי.
שום סוד לא נחשף בווידויים האלה, אף כי כולם נשענים בכבדות על אמיתות. וידויים שהם אסופה של אמיתות חסרות, מעוותות ונעלמות. כשהוידויים האמיתיים עתידים להתרחש ללא מלל או ברווח האירוני שבין המילים הנאמרות. כך האנק מגלה מי שילם על טיפוליו וכך ג'סי יגלה על ברוק.

כשפלינט מפתיע את וולט באמצע עבודת טיוח במייק אפ, אביו שולף את סיפור הסרטן כמעצור האוליטימטיבי. וזה כמובן עובד.
הסצינה הזו תעמוד כמראה הפוכה למפגש בין וולט ובנו המאומץ במדבר. וולט מבלשט, ביכולות משחק לפרקים עוצרות נשימה, את כל סביבתו, ללא הבחנה בין אויביו לאהוביו.

אל המפגש במסעדה מגיע האנק כשהוא כבר מובס ומבואס מהמפגש עם פינקמן (שבא אחרי המפגש הסופר-דופר מבאס דלוקס עם סקיילר). זו הסיבה שהוא בקושי מצליח להשתלט על הזעם שלו ולשחק אותה קול. סביב השולחן מארי והאנק לובשים צבעים כהים ואילו וולט וסקיילר, כמו בכל אחד מהפרקים מאז שוולט "פרש", מחכים להם עטויים בגווני ב'ז. זה לא שהם לבושים לבן כדי להעיד שהם רואים עצמם כטהורים, אבל הם לובשים צבעים בהירים וסוודרים צמריריים שמצהירים לעולם שהם מהווים את אותו איום שכבשה באחו מהווה.
המלצר שלהם, טרנט, הוא עוד דוגמא לדמויות אורח מושלמת של הסדרה הזו, הן בכתיבה והן במשחק. ובשלב כה דרמטי בחייה של הסדרה, מוטלת על כתפיו הכמעט בלעדיות האתנחתא הקומית של הפרק.
You put the awk in guawkamole.
שוב מפגישה שו"שו בין הבנאלי למפלצתי, בין היומיומי לגורלי בסצינת דאבל דייט מהגיהינום באמצע מזללה מקסיקנית הומה. ושוב היא מתעקשת למקם את הדרמה בסצינה של ישיבה סביב שולחן אוכל (נו, אמרתי לכם שיש חשיבות למערכת העיכול ומה שמתחיל בסצינת אכילה… טוב, אתם יודעים מה סופו).
הדברים החשובים שצריך לקחת מהסצינה המושלמת הזו, הן שמארי קוראת לוולט ג'וניור פלין. מארי, לא וולט ולא סקיילר, היא זו שמכבדת את בקשתו את הילד.
סקיילר שמתעקשת שהכול בעבר. העובדה שוולט מודה בפני האנק שאין אמפריה. זה האיש שהצהיר בפני ג'סי אך לפני שלושה חודשים שהוא בעסקי אמפריית המת', כן?
וכמובן את הצעתה המפלצתית של מארי לוולט "למה שלא תתאבד?". מיד נגיע אליה.

לאחר המסעדה מגיעה הקלטת הלוהטת של וולט שמעבירה את האנק ואותנו בשיעור זריז באיך לחשב מחדש כל מה שראינו/ חשבנו/ ידענו. "אם אתם רואים את זה, ככול הנראה מתתי. נרצחתי ע"י הגיס שלי, האנק שרדר." לסת, הכירי את הרצפה.
יש משהו בפתרון הזה של וולט שהוא כל כך פשוט ויעיל שזה גובל בדביליות. אבל זה גאוני, כי הפרטים מתלבשים על האנק כל כך יותר טוב מעל וולט.
ההתחלה שלו עם "שמי הוא וולטר הארדוול ווייט" מרפררת כמובן אל הפרק הראשון, כשוולט חשב שהנה המשטרה בדרך אליו והוא עתיד להתגלות. באותו רגע במדבר וולט התאבד. הוא לחץ על ההדק והקנה אומנם לא שיגר אף כדור, אבל וולט עשה זאת. וולטר ההוא היה עושה היום את מה שמארי הציעה. אבל הוא מזמן לא שם (למעט בבדיחה אכזרית במהלך הוידאו. "שקלתי התאבדות, אבל אני פחדן"). זהו וולט של ימינו. מחושב, חד, אכזרי ולא מוותר. מי שישיג את מבוקשו על חשבון הקרבה של אחרים, לא של עצמו.

נקודות בונוס מגיעות למייקל סלוביס, הצלם המהולל של שוש ואחד מבמאיה החל משלהי עונה 3, שעושה כאן עבודה מדהימה. כל הפרק מבוים נפלא, אבל הסצינה הזו, הסטטית במהותה, היא המאתגרת ביותר. אנחנו צופים באנשים צופים בטלוויזיה, אבל זה מרגיש דינאמי ובועט כמו ג'סי פינקמן עם מיכל דלק. בזכות ההעמדה, בזכות הקלוז אפים האקספרסיביים שהופכים את דמותו של וולט ליותר ויותר מפוקסלת, מלאכותית, דיגיטלית. זה לא אדם,  זה ייצוג שקרי של אדם.
משום שזו סדרה שמדברת על טלוויזיה וקולנוע, ועל הצגה ואומנות המשחק, המיז-אן-אבים הזה הפך באופן מידי לאיקוני ולמים שמיושם לכל נושא קולנועי/ טלוויזיוני דה יומה.
הרגת אותי, אומר האנק למארי בסופה ושולח את מוחות כולנו להתקף חרדה נוסף…

זה לא חדש שאני אוהבת את העובדה ששו"שו, שוב ולהבדיל מכל סדרה אחרת מאותה סוגה, לא מקלה ראש ברצח. זה לא שברגע שוולט נהיה הייזנברג בסוף עונה 4 או מרגע שציווה כמאפיונר לכל דבר את חיסולם של 8 אנשים בטווח של דקה, הוא לא ימצמץ לפני שיגזור דין מוות על האנק. לא. האנק הוא משפחה. ועל כן זה לא יהיה האפיק הראשון ולא השלישי שיבחר, גם אם הוא הפשוט ביותר (וזה לא שהוא רצה להשתמש בדיסק, ניכר היה בו שהוא לא שמח שהנושא לא יושב במסעדה).
אותו הדבר ניתן לומר על יחסו אל ג'סי, כפי שהוא מתבטא בסצינה שבאה מיד אחרי.

Right in the feels

בתחילתה אנחנו שוב במדבר. והטרנטולה של דרו שארפ צועדת ישירות אל פינקמן. ממנטורי מורי מהסוג הליטראלי ביותר. זכור את המתים, עם ארומה של "You’re Next". "זה תמיד המדבר" רוטן סול ואנחנו זוכרים שאך בפרק שעבר וולט קבר את כספו, את סודו, באותם מיכלים שבהם קבר את מירב קורבנותיו.
כל מי שבא במגע עם וולט בימים אלו מקבל גרסה קצת שונה של וולט, הלובש דמות ונותן הופעה בהתאם לצרכיו. אנחנו כבר לא יודעים מי הוא האיש, אם לפראפרז את האנק, ונותר רק לתהות אם יש לו בכלל אמת פנימית שעוד קיימת או שזה הכול שכבות על גבי שכבות של שורות ששוננו.
מרגע שהוא מבין את הסיטואציה עם החקירה של האנק, הוא לובש את תלבושת הדאדי קול ופונה לשכנע את בן חסותו להיעלם. זו הופעה נהדרת, ספונטנית וטבעית. האב המודאג היא דמות שוולט למד בתום עונה 4 שעליו להשקיע את כל מאודו בגילומה כי פינקמן צופה בררן. אבל למרות הביצוע המושלם הילד פשוט לא קונה את זה יותר. תפסיק לעשות עליי עבודה, מתחנן פינקמן. תציב לי את שתי האופציות האמיתיות: להיעלם או להיעלם.
ובאותם רגעים כשקולו נשבר אנחנו מבינים שגם אנחנו תהינו את אותם הדברים. האם וולט הביא אותו למדבר בשביל לקבור גם אותו?

אבל בין ההאשמות הצודקות והדרישה לכנות, פינקמן מתריס כדי להעמיד את וולט למבחן. כשהוא אומר "זה או זה… זה או זה או שתרצח אותי כמו שרצחת את מייק", הוא בעצם שוב דוחק, שוב לוחץ. מבחן אהבה קיצוני, על החיים ועל המוות. וכשוולט מתקרב אליו אט אט הוא (ואנחנו, אלא מה?) נרתעים לאחור ונכונים לרע מכול, אבל וולט יודע היטב לזהות את כוונותיו של הוורדרד.

וכך, לפתע, אחרי ארבע וחצי עונות ועשרות שעות של מתח הורי, ג'סי ואנחנו מקבלים את החיבוק שכה ייחלנו לו. זו לא סדרה שמנסה או גורמת לצופיה לבכות, העצב בה הוא כזה שתוקף אותך אחרי ומרוקן אותך מבפנים עד שנותר ממך קליפה חלולה… אבל פה הזלתי דמעות בזמן אמת.

כרגיל, היופי טמון במורכבות. ג'סי יודע שוולט עושה עליו מניפולציות, בזאת הוא חכם ומפוכח, אבל הוא לא יודע מה שאנחנו יודעים, שוולט באמת אוהב אותו כמו בשר מבשרו ובאמת מאחל לו התחלה חדשה. או את העובדה שגם מול בנו האמיתי (ואשתו כמובן) הוא עושה הצגות תחמניות…
לא שלהיות קרוב משפחה של וולט מזכה אותך בחסינות ממוות, אבל זה אומר שוולט ממש ממש ישתדל לפנות להמון אפיקים יצירתיים (מלבד הסגרה) בכדי להימנע מזה. אה, היאח?!

זה אותו הג'סי שרק לפני שני פרקים כמעט הקיא ממגע ידו של וולט. אבל האמת המחליאה היא שלוולט יש אחיזה בו כמו לאב מתעלל בילדו. וזו אותה היכולת המופלאה של שו"שו, כשהיא רוצה, להיות רגישה בצורה נדירה לאמת. אין מעבר חד בין אהבה לשנאה, אין התהפכויות של הנפש  וצילומי נגטיב של רגשות. הכול אפור ומזוהם. כי לא משנה כמה ג'סי שונא את וולט, וברגע שהוא הרג לו את מייק הוא באמת ובתמים שונא אותו, הוא עדיין לא יכול להשתחרר מהאהבה אליו ומהתלות הרגשית בו. He really did a number on you אומר לו האנק ברגע נדיר של תובנה אנושית, ואין ביטוי מדויק מזה. ג'סי אוהב את וולט ושונא את עצמו על כך.

וגם וולט אוהב את ג'סי בדרכו ה-אללה-יוסטור-עם-מאהבים-כאלה-מי-צריך-רייסין?!
כמו בבית המסוממים לאחר מות ג'יין, גם כאן, הדרך שבה וולט אוחז את ראשו, כמו שאב תומך בראשו של תינוק, היא מחווה אינטימית להכאיב שמלמדת אותנו שלוולט יש גם צורך בחיבור ההורי הזה. והעובדה שעיניו של וולט נעצמות, למרות ששני האנשים שבקהל לא יכולים לראות זאת, גם מלמדת.

זה השלב שיהיו מי שיקפצו ויגידו "מחווה לסנדק!", ולמרות שאני יכולה לראות למה, אני חייבת לומר שלא, החיבוק הזה הוא שובר שורות טהור. הוא חשוב מדי מכדי לרפרר למשהו חיצוני. זה דה ג'סי אנד וולט אימושיונל שואודאון וכל קריצה והומאז' לאיזו יצירה יחטאו לו.
הגם שעם כל הכבוד הענק שיש לי לסנדק, לחיבוק של מייקל ופרדו באותה סצינה איקונית אין חצי מהמורכבות שנבנתה או מהפאי אוף הרגשי שנמנע מאיתנו במשך כמעט חמש עונות.
הוא מקשר רק לחיבוק הזה —->

זהו רגע חמוץ מתוק לג'סי ולקהל וקתרזיס מהזן המטונף ביותר, ומי שעקב אחר המהלך הכתיבתי (או קרא את הביקורת המסכמת שלי את עונה 3) הבין מה זה אומר והפסיק לנשום לאלתר…

"אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי…
והיום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות, או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות."

ואכן בסוף הפרק האהבה בין השניים מתה לנצח.

אפשר לדבר על העובדה שהאנק של סוף הפרק מובס לחלוטין וכי סקיילר נטרפת מרגשות אשם ומהמחשבה הצודקת שאחותה לעולם לא תסלח לה. אבל למה לבזבז זמן? אז הנה, קפצנו למשרד של סול.
ג'סי מוכן להיעלם בשביל וולט (עם או בלי בקשת טובה מופרשת ממנו), למרות שניכר בו שהוא מת מפחד. הוא מוכן למחוק את עצם קיומו, להתאבד סימבולית, לעשות דרו שארפ לעצמו, בלי פרידות ומבלי להשאיר אחריו זכר.
בלוקיישן מדהים ובשוט מפעים, שניה לאחר התגלית, ג'סי עמד בפני בחירה. הוא יכל לקחת כיוון אחד ולצאת מהמשחק אך בחר לחזור (וזה לא נראה מקרי שהצומת נמצאת על רחוב חואן טאבו, אותו רחוב שבו רצח את גייל). במאבק שלו בוולט הוא ינסה בכוח למלא את החלל שפעור בו.

בחיי שאני לא מבינה אנשים שלא הבינו מה ג'סי הבין. מאז סוף עונה ארבע כל פעם שג'סי והיול ביחד בחדר אני מפסיקה לנשום בחשש שהיול יפלוט משהו וג'סי יגלה. כשסול עזב את המשרד והשאיר את הדלת פתוחה חששתי שזה עומד איכשהו להיחשף… ולמרות זאת, ולמרות אותו חיבוק, ברגע שג'סי חיפש בפראות בכיסו המחשבה הראשונה שעלתה בראשי דווקא הייתה "אימאאאא, זו מלכודת! הם לקחו לו את הלו קיטי והם הולכים להעלים אותו על אמת!". ופה, כמו גם במדבר, זה מכוון. כמו ג'סי אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מכירים את וולט ויודעים איפה הגבולות שלו, רק כדי שהסדרה תעמת אותנו, פעם אחר פעם, עם העובדה שאנחנו לא באמת סומכים עליו.

כמובן שהתגלית של פינקמן גורמת לוולט להצטער שהוא לא העלים אותו במדבר, והוא עוצר בחראקה מול שטיפת המכוניות, מבלשט את סקיילר שלמזלו מוטרפת מדי מכדי להות חריפה כהרגלה והולך להפשיר אקדח במיקרו (בוואן שוט קומי ומדהים, אגב).

אגב, אני לא מסכימה עם המבקרים והמתבלבלים, בעיניי זה לא דאוס אקס מאכינה וזה הוסבר להפליא. יש לנו את ג'סי מעשן ג'וינט בהתרסה מלפני שני
פרקים למורת רוחם של עורך הדין ועובדיו, כך שזה מתבקש שלא תהיה להם טיפת סובלנות כלפי הרצון שלו לעשן למרות הוראות מפורשות, ויש לנו את הידע כי ג'סי בילה את רוב ימיו בין הפינאלה של עונה 4 לתחילת עונה 5 בהתאבססות על הסיגריה הנעלמת הזו, ומעל לכול ניצבת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שהיול היה הניחוש המקורי של ג'סי, אי שם בעונה 4. לשם המוח שלו הלך במקור, ואי לכך לשם הוא טס גם עכשיו, עם אישוש.

כעת, סול. זה נכון שזה לא היה הרעיון שלו להרעיל את ברוק, אבל מי שזוכר את המפגש שלו עם וולט במדבר בשלהי עונה 4, יודע שהאיש לא גנב את הסיגרייה בתמימות. סול לא חזק בעיניין של הרעלת ילדים, זה נאמר לנו מפורשות בתחילת עונה 5, אבל הוא מקצוען והוא עושה את העבודה המוטלת עליו. ובל נשכח כי סול הוא תמיד הראשון להציע חיסולים – של ג'סי, ב-3.7, ופרק שעבר של האנק.  אנחנו מחליקים, כי הוא דמות כל כך מצחיקה ואדירה, אבל הוא באמת ובהכי-פחות-תמים חלאה איומה.
וכאשר ג'סי מגיע אליו, עם השאגה קורעת הלב שלו "…AND ALL FOR THAT ASSHOLE MISTER WHITE", שבאה להראות לנו שוב שהילד, גם ברגעי המשבר הכי מקעקעים שלו, לא מסוגל שלא לתת לוולט כבוד ושוולט אכן עשה עליו וואחד מספר (וגם, שוב, שהכותבים נושמים טלוויזיה ושומרים את השימוש בשמו הפרטי לרגע העימות הסופי), מצליח להציל את עצמו בלשונו החלקלקה.

נו, ועל אף המשחק הכביר והנדיר של קרנסטון הפרק, על כל גווניו של וולטר, "וידויים" שייך לפול.  מדהים שמזה שתי עונות היוצרים נותנים לו אינספור סצינות אילמות של התפוררות וקטטוניה שלאחריהן התפרצויות זעם, ועם זאת הוא מצליח להנפיק הופעות מפתיעות ומרטיטות שלא ראינו בעבר.
הכאב והפחד בחיבוק שונה מהכאב באותה סצינת בית חולים בעונה 3, הזעם שראינו במשרד של סול ולאחר מכן ביתר שאת בבית משפחת ווייט שונה מזה שראינו בסוף העונה הרביעית עת הצמיד את אקדחו למצחו של וולט. ג'סי של עונה 5 נראה מפורר עד אבקה, למרות שחשבנו שאי אפשר להתפורר יותר והתגלית של סוף הפרק מעבירה אותו על דעתו. הג'סי שמגיע אל ביתו של וולט נוהם ומשתולל נראה כחיה פצועה.
בפרק 1 רציתי שדין נוריס יזכה סופסוף באמי. ולמרות שברור לי עכשיו שהוא יקבל מועמדות, פול יזכה, בצדק גמור, בפרס. כרגיל, אין שום דבר שמתקרב אליו בכלל.

בשוט האחרון ג'סי מרוקן מיכל דלק על רצפת ביתו של וולט, ועלינו הצופים, ועומד להצית. וכך, שו"שו מסיימת עוד פרק בגיים צ'יינג'ר שממנו אין חזרה. מאידך, לא נותר הרבה מהמשחק ממילא.

ציטוטים לשבח:
*I’ll give you some more time.
*Rain of kaka
*אלסקה? אלסקה זה טוב.
*CODE RED! CODE RED!

סברה מתבקשת וספוילריסטית:
*ג'סי לא יספיק להצית. מישהו מאוד מסוים יגרום לו לסוב על צעדיו. נאדג' נאדג' הינט הינט.

פינת התיאוריה:
*וינדי ו/או באדג'ר וסקיני מוצאים את כרטיס הלוטו של וולט. הוא זוכה בפרס הראשון בהגרלה.

לסיכום, פאקינג הל, עוד חמישה פרקים אנחנו מקבלים את החיים שלנו בחזרה!

5.8 – הבאתי חליקה – על הטוב, הרע והמכוער ב-Gliding Over All

זה (?!) הזמן להודות. לא אהבתי את הפרק החותם את חציה הראשון של עונה 5. כלומר, קצת שנאתי אותו. זו לא הסיבה שלא כתבתי סיכום, אך זה בוודאי לא עזר. (אפילו ניסיתי, אבל הגעתי רק לכותרת).

זה לא שחשבתי שהוא פרק שעשוי רע, ברובו חשבתי שהוא עשוי די מדהים, בפרט בהשוואה לסרט שהלכנו לראות באותו ערב. אז נכון, "זהות גנובה" הוא סרט די מחורבן באופן כללי, אבל אנשים שמו הרבה מאוד כסף עליו ועבדו שנים וזו הפקה הוליוודית מרופדת והנה, סדרת טלוויזיה שהתקציב שלה נראה כמו הטיפים לחברת הקייטרינג ועם לו"ז שאיתו מצלמים דקת סצינת מרדף, שו"שו עושה אקשן יותר מלהיב ומסוכן ושנראה הרבה, הרבה יותר טוב… אבל אני גולשת.
כי הדברים שאותו פרק עשה לא טוב הקפיצו לי את כל הפיוזים הקצרים ממילא שלי.

מבחינתי היו שם שני חטאים שחירבו את ההישגים והרסו לי את חצי העונה רטרואקטיבית.
החטא הראשון והקטנוני-כביכול היה הטיפול שלהם בזמן. במשך ארבע עונות טרחו היוצרים לשטוח עלילה כביכול בזמן רציף. (כלומר, אם מתעלמים מפלאשבקים ופלאשפורוורדים). הדמויות לא יוצאות לחופש גדול כשהסדרה בפגרה (בערך, בין עונה 2 ל-3 הייתה חופשה קלה) וחמש שנות שידור הן שנה וחצי בחייהן.
ופתאום באה עונה חמש ולא רק עושה לנו פלאשפורוורד אל סוף הסדרה, שזה בסדר (ודי בנשלזונה), אלא גם מזרזת תהליכים ומקצרת פינות. מה לכל הרב-רבאק שבעולם זה אמור להיות?!

ארבע עונות שו"שו העניקה לנו אינספור מונטאז'ים יפהפיים וחכמים להפליא.
לכאורה אלה הם מונטאז'ים בעריכה אליפטית המכווצים זמנים ככול מונטאז' מן המניין. אבל לא באמת. במונטאז'יה לאורך העונות בעצם בחרה שו"שו להתקטנן, להתעקש ולא לדלג, ולא משנה כמה סשני-בישול כבר ראינו. אז מה אם אנחנו יודעים מה קורה, אז מה אם זה למעשה מאריך את הפרק, אז מה אם זה לא הכרחי עלילתית? שו"שו בחרה לפרק את החומר לגורמים. בעצם ההתעקשות להראות את כל השלבים, אפילו הם ערוכים, קצביים או רצים במהירות מחומשת, היא האריכה את ה-משך הסיפורי המקובל. והרי זה חלק מהותי מהאמירה שלה ומבנה הדי-אן-איי של הסדרה. "אין קיצורי דרך, כי באנו לתאר תהליך".
ואותה רפטיציה במונטאז'ים, היא אותה חזרה אובססיבית שג'יין מסבירה לג'סי עליה בפתיח הקר ההוא ב-3.11. אותם המונטאז'ים מספרים לנו כל פעם אמת קצת אחרת. נחווים כל פעם קצת שונה.

ב"חליקה" אנחנו מקבלים שני מונטאז'ים, האחד מונטאז' רציחות מבריק, מצחיק ומעורר בחילה/ פלצות. והשני מונטאז' ארוווווווך שבו מראים לנו את חיי הבישול המייסרים של וולט ללא ג'סי והופ, הוא הופך להיות מונטאז' שמספר לנו את התייעלות העסק וההתעשרות של ווייט והופ הופ טרללה, מעביר לנו בכיף שלושה חודשים. סליחה, מה?!
הוא היה עשוי למשעי, כולו נוצץ וחלקלק. אותה חלקלקות מהחליקה שמחליקה מעל הכל בכותרתו של הפרק. אבל הוא חטא למהותה של הסדרה.

חמש שנים של ארוחות בוקר ונסיעות ברכב וסשני בישול ומעברים בין יום ללילה וכל שאר הרכיבים היומיומיים עד להכאיב שבעורמה ובאומץ הצגתם לנו ופתאום דקה לפני היישורת האחרונה אתם שולחים לי תקצירים?!
כעסתי.
כנראה גם נעלבתי.

החטא השני מגיע אחרי הסצינה הטובה ביותר של הפרק. פיקניק בבית משפחת ווייט. וולט יצא מהעסק אחרי שהתעשר (אולי פספסתם, היה מונטאז') וחייו הפכו אידיליה. אולם הדרך המופתית שבה בוימה סצינת הפסטורליה המשפחתית (בשילוב כמובן עם הארבע וחצי עונות של סטרס קיומי שקדמו לה) הפכה אותה לאחת הסצינות המעיקות ועוכרות השלווה ביותר שהנפיקה הסדרה והטלוויזיה בכלל. הצילום המרוחק, המיקום לצד הבריכה (שראתה בחייה כבר כמה וכמה דרמות), החרקים המטיילים חרש חרש שזעקו Memento Mori, הדיאלוגים הארוכים הממולמלים והבלתי ניתנים להבנה, שסימנו לנו שלא כאן מצוי העיקר וזרקו אותנו לחפש סיבה אחרת, גדולה יותר, בלתי מילולית לקיומה של הסצינה – כל אלה בישרו אסון. כך שכל שוט של הולי גרם לכל קהל הצופים לעצור נשימה ולהתפלל אל הגיליגאן שגיליגאן יציב את הגבול בהטבעת תינוקות…
לבסוף כלום לא קורה ואנחנו נושמים לרווחה.
ואז, לאחר השלמות הזו, נכנס האנק לשירותים ומחרבן לי את הפרק. מה לכל הריחות זה היה?!

כלומר, אני מבינה היטב מה ניסית לעשות, שו"שו חביבתי.
קארמה אומנותית וצחוק הגורל הם חלק מהותי במעשייה שלך.
וזה מצחיק, כי, נו, הומור פיפיקאקא זה מצחיק.
וזה מהלך נכון לסדרה כי תמיד חיברת בין הנמוך לגבוה, בין יומרה אומנותית אולטרה-אינטלקטואלית לבדיחות בית שימוש.
וכי אם זו סדרה על תהליכים אז יש מקום גם לתהליך העיכול.
וכי זו סדרה שרוצה לומר שלהכול יש השלכות ואי אפשר לקבור את חטאי העבר, כי הוא נדון לצוף כמו שאריות שלא ירדו עם המים (ולראיה, ההקבלה שעשיתי לזה כבר בניתוח פרק 9 בעונה 4. איפה אוספים את נקודות הבונוס המגיעות לי?)
כי זו דרכם הליטרלית והשובבה של היוצרים לייצר את אם כל ה-Holy Crap moments.
הכול נכון, אבל זה היה עשוי כל כך רע…

הספר הזה צמח משום מקום. ההקדמה הזו, שאומנם ראינו שכמותה, נראתה ברורה מדי אפילו בשביל גייל המאוהב (וו.וו *האחר*?!?! זאת אומרת שיש שניים!? דאן דאן דאאאן!), העובדה שוולט לא קרע את הדף, הימצאותו של הספר בשירותים לעיני אישתו, והסבירות שסקיילר, האישה ששמה לב לכל פרט, לא שאלה אותו על ההקדמה…
זה לא שאי אפשר לנמק למה וולט שמר על הספר וההקדמה (הלוא הוא הצליח, בנזונה חולני שהוא, לשכנע את עצמו שהוא לא פשע נגד גייל וזה לא אישי, רק ביזנס, אז זה בסדר לשמור מתנות מחמיאות, ולמה שמישהו יבוא אליו לשירותים הפרטיים ויעשה את הקישור?), אבל זה לא משהו שאנחנו הצופים צריכים לעשות בעצמנו אלא תפקידה של הסדרה.

וכאילו לא די בכל זה, טעותם המרה ביותר היא לחשוב שלא נבין לבד ושאנחנו ממש ממש צריכים הסבר ויזואלי.  כאילו לרגע קל שבקלים שכחנו את גייל, כאילו נפספס מי האיש היחיד שהיה קונה לווייט ספר שירה של וולט וויטמן, כאילו אם נראה את האנק קורא הקדשה ל-וו.וו ומבין משהו לא נצליח להבין מה לעזאזל הוא מבין, ושאם העונה תסתיים על מבט העצירות הפתאומית שתוקפת אותו לא נצליח להעלות על דעתנו על-שום מה ולמה ונחשוד בפאי הבננות שהוגש בברביקיו.
חליק, שוש, ונאמר שכולנו מת'הדס, זבלי קראוונים ומוכי אמנזיה, הרי כולנו גומעים את הסדרה עשרה פרקים ברצף. גם מי מאיתנו שרואים את הסדרה שבוע שבוע, רואים את הפרקים שוב ושוב. ואחר כך הולכים לאינטרנט לדבר על זה ולהסתכל על גיפים. את יודעת את זה, כך קנית את עולמך. הבי לנו קצת קרדיט!
כעסתי.
ודי ממש נעלבתי.

וכך במחי שתי טעויות הצליחה הסדרה לגרום לי לא לאהוב את העונה החמישית שעד לאותה נקודה אהבתי מאוד. כי אם אתם מזרזים תהליכים במונטאז' פתאומי, איזו הצדקה הייתה לקחת את הזמן עד הפרק האחרון? לא היה אפשר לדלג בקפיצות קצרות טווח יותר, מדודות יותר?
פתאום הכול הכעיס אותי, ההזנחה של דמותו של ג'סי לאורך כל העונה (כולל במהלך המונטאז' שלא אומר לנו מה עבר עליו בשלושה חודשים האלה), ההתמהמהות העלילתית עד רציחתו של דרו שארפ, ואז הנחתת התקדמות עלילתית א-לה דאוס אקס קאקינה בתוספת Flush-back?!

ולמה אני מספרת לכם את זה עכשיו?
כי פרק 9 שפתח את חצייה השני והסופי של ברייקינג היה כל כך טוב בעיניי, שהוא הצליח כמעט להצדיק את עוולות הפרק שקדם לו.
אז לא, הדברים האלה עדיין נחשבים בעיניי טעות מצד הסדרה, אבל אני מוכנה לשוב לשולחן הדיונים.  בפוסט נפרד.

אז מה, באים לפה הרבה…?

הנה הכתבה המלאה שכתבתי לטייםאאוט תל אביב על סופה של שו"שו.
הם רצו 500 מילים. לזוועתה של העורכת החמודה אני כתבתי 611 (אחרי שצמצמתי מ-850), מזה נותרו בדפוס רק 470. ברבוריי לא נועדו למגבלות ארציות כנייר! בכל מקרה, הנה הגרסה המלאה של מה שכתבתי (גרסה טיפה יותר ארוכה ממה ששלחתי ועם מספר תוספות עדכניות שוודאי תדעו לזהות). גם את הדברים שאמרתי תדעו לזהות, כי כבר קראתם אותי אומרת אותם, בגרסת ה-5,000 מילה, אבל החלק הראשון הוא מקורי למדי בהצהרה שלו. סוג של.
מתחתיו מצורף המאמר הערוך, להשוואה קוריוזית. 

נתראה כאן בעוד כמה שעות לניתוח פרק  9. 🙂

הביאו לי את ראשו של וולטר ווייט!

שוברים את הכלים
שובר שורות היא מקרה מייצג של העידן הטלוויזיוני כיום. ראשית, היא מוצר מובהק של ערוצי הכבלים האמריקנים במה שרבים מתעקשים לכנות "תור הזהב": פסיכו-דרמה יומרנית שבמרכזה גבר לבן במשבר זהות ומוסר, ושנית, היא חבה את הצלחתה, ואי לכך את המשך קיומה, לקהל האינטרנטי ולהתפתחות ה-Binge Watching.

על אף נקודת המוצא המשותפת, "שובר שורות" בולטת למרחוק, כקריסטל במדבר, על רקע סדרות כבוס, אמפריית הפשע, דקסטר ודומותיהן, וזוכה להצלחה גדולה גם מבלי להיכנע לתכתיבים או ליפול למלכודות חליבת רייטינג המקובלות בז'אנר.
היא לא נוצצת ובלתי-סקסית במפגיע, היא לא דוחפת בכל הזדמנות עירום נשי זול באיצטלאות קלושות, הקצב שלה יכול לזגזג בין סלואו-מושן למשהו שמרגיש כאילו בטעות לחצת על כפתור הפאסט-פורוורד, הדבר הראשון שיכה את עין הצופה הוא הכיעור והעליבות המאובקת ורק שנית הוויזואליה האפית, היא אקספרמנטלית בתהליך כתיבתה, באופן בימויה ובצורת צילומה, היא לא מתפתה לקחת את עצמה ברצינות תהומית על מנת לסמן למי מצופייה הפלצנים שהיא יצירת מופת שאין להקל בה ראש, ואם הגעתם אליה בשביל האלימות המגניבה או האקשן עוצר הנשימה (והוא אכן כזה), רוב הסיכויים שתצטרכו לחכות גם 3 פרקים עד שיזרקו לכם עצם. מהתקרה.
אך מעל לכול היא יצירה אכזרית. רוב האלימות בה קורעת בנשמה, אין לה סוף שמח באופק, ובאבולוציה המתמדת שלה היא מסרבת לתת לצופייה עוגנים טלוויזיונים מנחמים כמו אחדות מבנה עלילתי או דינמיקות קבועות. ההנאה והתגמול בצפייה בה נובעות מהעושר התמטי, מהעומק הפסיכולוגי ומהאתגר האינטלקטואלי (אוקיי, וגם מהמתח, מהמשחק ומבדיחות השירותים).

הצלחתה נבנתה מפה לאוזן, מציוץ לריציוץ, מדיונים בבלוגים ובמגזיני רשת ומאנשים שטחנו בראש עד שקורבנותיהם נשברו ורצו להשלים צפייה באינטרנט. לא בכדי רכשה Netflix את זכויות השידור שלה וכעת לשתיהן יד בעלייתה זו של זו, בשיתוף פעולה מרתק. את עונה 5 נטפליקס קידמה ומקדמת באותה נמרצות שבה היא מקדמת את סדרות המקור שלה, וזאת במקביל לקידום של AMC, רשת השידור בטלוויזיה.
(נטפליקס UK גם מעלה את הפרקים כמה שעות לפני מקבילתה האמריקנית, וזאת משום שהיא משרתת את הקהל האנגלי שאין לו את האופציה של גוף שידור המשדר את הסדרה).
עצם קיומה, כמו גם הצלחתה, של שו"שו היא הדוגמא האקטואלית ליחסי הגומלין בין סדרה לצופיה ובין מוצר לשיטת שידור, ועדות לכך שהשינוי האיכותי חל לא רק על היוצרים אלא גם בדרישת הצרכנים.

היא מקרה נדיר של סדרה שהרייטינג שלה רק הולך וגדל בהתמדה, כשכל עונה שוברת את שיאי הצפייה על קודמתה (במהלך 5 שנות השידור הסדרה למעלה מריבעה את הקהל שלה. פרק 9 של העונה החמישית הכפיל [!!!] את שיא הצפייה הקודם. 102%), ועל אף כל זאת שובר שורות בוחרת ללחוץ על כפתור כיסא המפלט בעונה החמישית, למורת רוחה של רשת השידור ולקול זעקות שבר המעריצים. בעידן של סדרות שמידרדרות לזקנה מצערת ולהחייאה מלאכותית, שו"שו מתעקשת להשאיר מאחור גופה נאה.

******************

Chemistry is the study of change , מסביר וולטר ווייט בפרק הפיילוט. It is growth, then decay, then transformation. למן הרגע הראשון שטחה שובר שורות את כוונותיה החתרניות מבלי להתנצל. זהו אקפרימנט כימי-טלוויזיוני של שינוי מוחלט: וולטר ווייט יהפוך להייזנברג ואז ייעלם באבכת עשן ירוק. וככזו היא מגיעה עם סוף בלתי נמנע שמוסר השכל בצדו.

"Breaking Bad" היא מעשיית מוסר למבוגרים, משל הכמה למוסריות ומפלל לצדק אך נמנע בעורמה מהטפה דתית או ניו אייג'ית. בחיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי, רק באומנות, וינס גיליגאן וצוות הכותבים שלו מבקשים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב מכוונת זרקור אל עבר הטלוויזיוניות והקולנועיות שלה, כי הריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.

על ידי שימוש במנגנונים מלאכותיים במופגן, שו"שו כאילו שואלת אותנו "נכון Suspension of disbelief,? ואנחנו עונים לה, "נכון" "אז ההפך!" היא מתריסה. היא רוצה שצופיה יתבלבלו, יתעצבנו וישאלו שאלות. למה יש מקהלה מקסיקנית? ממתי מטוסים מתנגשים בדיוק מעל נושאי האחריות לאסון? כיצד אנשים עם חצי פנים מיישרים עניבות? ומה שירותים עכשיו, מה?!
זה ההבדל בין האמירה "יש כוח עליון המנתב את חיינו" לבין "זאת רק אומנות. וכל עוד היקום לא שופט אותנו, אסור לנו לחדול לשפוט את עצמנו".
אבל דווקא בגלל השאיפה של היוצרים לצדק, יש סיכוי לא רע שזה בדיוק הדבר האחרון שנקבל.

Breaking Bad היא מחד יצירת אומנות חד פעמית ומשפיעה ששברה חוקי יסוד טלוויזיוניים והמציאה סוג כתיבה ייחודי, ומאידך היא מצרך צריכה המשקף אולי יותר טוב מכל סדרה אחרת כיום את הזמנים.
היא חשובה לא רק בגלל מה שהצליחה להשיג אלא בגלל מה שניסתה לעשות. ובעיקר בגלל שלא הפסיקה לנסות.
כעת כל שנותר הוא להודות לה ולקוות שתיתן לנו בראש ותשבור לנו את הלב.

5.7 -וכי מה יש בשם? על פרידות, עזבונות והפתעות ב-Say My Name

ניתוח עמוס בספוילרים, גם ויזואלים, שומר נפשו ירחק.
ברצינות. קישטה!

Now that we are in control, no one else gets hurt!

אחרי שני הפרקים הקודמים, איזה כיף שקיבלנו פרק הפוגה קומי?!
😦

הו, גיליגאן…
עוד פרק שסיימתי את צפייתו, תפסתי את הראש ופצחתי בבכי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל ככה אני בוכה מהסדרה הזו. אף פעם לא תוך כדי הפרק, תמיד בהלם שאחרי.
וזה מצחיק שאני אומרת הלם, כי שום דבר לא היה מפתיע כאן. וזה מכוון לחלוטין.

ה-Cold Open מפגיש אותנו עם התוכנית של וולטר (או כמו שמייק אומר ומרמז על העתיד לבוא: You're on your own) ועם תסביך ההייזנברג שלו במלוא זוהרו וזיקפתו. כדי לגרום לדקלן וצוותו להסכים להיות המפיצים שלו, הוא עושה תצוגת תכלית מרשימה ומדהימה בתעוזתה עם סדרת משפטים שגורמת לצופים ולדמויות לפעור עיניהם.
"אתה באמת רוצה לחיות בעולם בלי קוקה קולה?", למשל.
1. די מדהים שברייקינג באד מצליחה למרות התכנים שלה לשכנע את קוקה קולה לשים כסף כדי להיות מפורסמת ככה… טוב, כאילו, בפפסי אף פעם לא שמו קוקאין.
2. באמת, וולט? נראה לך שמישהו יבכה יקום ללא קריסטל כחול? אתה חושב שהמוצר שלך אשכרה איקוני? פיסת אמריקנה? פאאאק.
ומי חשב שהייזי כזה מעריץ של דסטניז צ'יילד?!
אבל וואו, זה מצליח לו. והיי, אפילו מייק נותן לו קרדיט! 🙂

😦

על הדרך, תוך פרגון ל"שני בשלני המת' הטובים בעולם", מובהר לנו ולג'סי מה שחשדנו – שוולט לא מתכוון לוותר עליו בקלות.
אבל אם בשלב השריקות של פרק שעבר פינקמן עוד חשב על עצמו שהוא לא מתאים למקצוע, הרי שבשיחה לפני ארוחת הערב המשפחתית הוא נחשף, למרות המניפולציה הרגשית שתגיע מיד אחריה, לחוסר ההיגיון שבהתעקשות השגיונית של וולט לדבוק בדרכו.
ב-SMN, הוא כבר קולט מסצינה לסצינה יותר יותר עם מי יש לו, תרתי משמע, עסק. תחילה במפגש עם דקלן, אחר בפגישה עם סקיילר והשיא כמובן מגיע בסצינת הריב.

אני לא אכחיש. מאוד אהבתי את גישת ה"לה לה לה, לא שומע" של וולטר לטיפול בעיניין העזיבה שלו.
משהו בזלזול ובהמעטה (מה, ג'סי, הקשקוש הזה עוד לא עבר לך?) ובריגשי הפולני (לפחות תעזור לי בהתחלה… נו, זה מוגזם לבקש, אני שואל אותך?) היה כל כך נכון לדמות וכל כך אנושי.

Nope.

במפגש במכון השטיפה, לעומת הצגת הבובות של שבוע שעבר, זוכה ג'סי להצצה אמתית אל היחסים של וולט וסקיילר. זה לא שהוא מבין את טיבם האיום ונורא, לא באמת, וזה לא שוולט מתעלל בה או משפיל אותה לפניו, אבל ג'סי לא יכול לפספס את ההתנשאות של וולטר ואת הדאגה והאומללות של אישתו.
Vamonos מקריא ג'סי את שם חברת הצ'יק צ'ק ג'וק המאולתרת שהוא ובעלה הקימו (שבעברית יש לקוות שהמתרגם בר המזל קרא לה בפרק 3 כ"מרססים הולכים").
הלוואי, מפטירה סקיילר. (בונוס על בדיחה עם סט אפ של 4 פרקים!)
לפני שהיא נעלמת בחשכת המסדרון ג'סי והיא מצליבים מבטים. ההכרה שאולי יש כאן אחווה קורבנית מבליחה לראשונה בתודעתם. ווהו!

אבל כמובן שהכול מתחבר בשיחה עם וולט, שמתחילה על מי מנוחות ומהר מאוד מתדרדרת למעוזות ערסיים. "לך, מי רוצה אותך, בכלל, יא מכוער?!"
הסצינה כתובה מדהים ואפשר לפרוס קרפצ'ו עם הדיוק של שני השחקנים. לעזאזל, איזה תענוג היה לראות את וולט מנסה את כל הגישות הקיימות, בנואשות הולכת ומתחזקת, ואיזה כיף לראות את הפיקחות המפוכחת אליה הגיע פינקמן שלא נותנת למניפולציה הרגשית והלוגית לעבוד עליו יותר.
ללא צל של בושה וללא הפוגה, כשטקטיקה אחת לא עובדת וולט מנחית את הבאה, בזיגזוג בין התחשבות מזויפת להתעללות פסיכולוגית.
אני מציע לך קידום! כי הכנס חנופה כא… כלומר, כי אתה בשלן טוב כמוני!
ולהיות טוב במשהו זה נדיר!
ועד לאותה נקודה זה הזכיר, במתכוון במתכוון, את שיחת העידוד הידועה מהעונה הראשונה (החלק הרלוונטי, החל מ-1:14. חוצמזה שה-"איי דונט נואו" של ג'סי הוא אחת ההגשות האהובות עליי בסדרה).

אך פתאום וולט מאבד שליטה ונופל לסגנון הירידות של פעם, רק שהן כואבות הרבה יותר.
מה יש לך בחיים חוץ ממני? גורנישט! אף אחד אפילו לא מוכן ללכת איתך לגו-קארטס!
תבחר, זה או אני או סמים ומוות ודאי!
והזווית הזו מעתיקה לרגע את נשמתו של פינקמן ומפילה אסימון בגודל ביניין במוחו.
מר. וויי… הוא מלמל לא מאמין מאיפה זה מגיע פתאום. מעניין יהיה לבדוק אם הוא יקרא לו בשם הזה שוב בקרוב. או אי פעם (על ערש דווי לא נחשב).

וולט תופס את עצמו ונסוג, חוזר בהינף עין לטון מרוכך, מתחשב. אבל הוא כבר איבד את ג'סי, שהודף ללא התלהמות ובאיפוק את תחמוניו פעם אחר פעם, כמו ילד חכם של אימא.
אם יש לך ממילא כרטיס במחלקה ראשונה לגיהינום, למה שלא תעשה כמה בוחטות בדרך?!
תשאל את מהשמו הטבעוני המזמר ההוא עם החור במוח, אם הוא חושב שמחכה לך שקט נפשי!
אתה חושב שאתה כזה טוב? אתה והשחקן שמגלם אותך, חושבים שיש לכם כזה עומק רגשי?!
תן לי לפטור אותך מכספי הדמים האלה.
אבל העלבונות, הפסיכולוגיה ההפוכה והסחטנות פיננסית רק מבהירים לו סופית שאין על מה, ועוד פחות עם מי, לדבר.
שמעו, בסופו של ריב, בפרידת האוהבים המי יודע כמה שלהם, זה לא שג'סי קלט עד כמה וולט הוא הפסיכופט שהוא, אבל הוא מבין שהמורה ושהמגלומניה הרומסנית והרשלנית שלו, שלא רואה אותו ממטר, הם עוד סיבה מצוינת לקפל את הבאסטה וללחוץ על הגז.

אנחנו ממש רואים את ההבנות מחלחלות אט אט אל מוחו של ג'סי, בזו אחר זו, וקודוס ענק לאהרון פול על כך, אבל הסצינה הזו שייכת לבראיין קרנסטון שמצליח לזגזג בין תחמנות להתפרצות, לבהלה, להתחרטות, לחרטטנות, לפאניקה ולייאוש מבלי שנוכל לראות את התפרים אלא רק את גלגלי המוח המאיצים, בעבודה ניואנסית מרטיטה.

ותגובתו של ג'סי להבטחתו של וולט המצוטטת בתחילת הפוסט עתידה להתברר כצודקת בסופו הנורא של הפרק.
You keep saying that and it's bullshit every time.

וזה לא יפתיע אותנו, כאמור.
כפי שציינתי בביקורתי הראשונה לעונה, הסדרה יודעת שהכול בשלב הזה נחיש. יש דברים צפויים שחייבים לקרות בסדרת פשע בעונתה האחרונה. עלילות צריכות להיסגר ודמויות עתידות להיפגע. ככה זה.
מותו של מייק היה מתבקש מכל כיוון אפשרי.
מבחינה הגיונית – הזאב הזקן, למוד הקרבות והכדורים, לא הפסיק לפשל מאז שחזר ממקסיקו. על פי התנהלותו ובגילומו הנפלא של ג'ונתן בנקס, נמאס למייק מהמקצוע, ודי נגמר לו מהחיים האלה.
מבחינה עלילתית – יש כאן יריבות ארוכה, ומנומקת היטב, עם וולט.
מבחינה פרקטית והיררכית – מייק הוא הדמות הגדולה והאהובה שהכי הגיוני לחסל.
מבחינה טיימינג – פרק לפני אחרון של עונה הוא בית קברות ידוע ופופולרי.

היוצרים יודעים שאנחנו יודעים את זה, אז הם לא מסתירים את זה. להפך, הם כמעט זועקים את זה מהגגות מתחילת העונה ועד הרגע האחרון.
האיום באקדח בפרק הראשון שמתקשר לכל האיומים הקודמים שספג וולט ממייק, הדחייה והאגרוף של תחילת עונה 4, כל ויכוח והתנגחות מאז, הבגידה של הפרק הקודם,  ההתנשאות המתמשכת של מייק, הבלגן עם התשלומים, ההצהרה המאיימת של וולט לפני שלושה פרקים שמייק לא יודע את מקומו…

ובפרק הזה הכול מגיע לשיא.
כאשר דמות סוגרת קצוות עלילה (עושה סידורים אחרונים, מתפייסת או מבקשת גאולה) הצופה יודע שמכינים לה את כל התנאים להתפגר. ככה זה, ביי דה בוק. נלעגת כל יצירה שמעמידה פנים שלא.
ברייקינג באד השתמשה בעבר בהבנה הזו שלנו כדי לגרום לנו להיכנס למצב לחץ והיפרונטילציה – עם נרטיב החטא והגאולה של האנק בפרק 3.7 – רק כדי להצביע עלינו ולצעוק "סאקרים, עבדנו עליכם!"
בפרק השביעי בעונתה האחרונה היא עושה את ההפך. היא מרמזת על מותו של מייק באופן כמעט דטרמיניסטי. מותו בלתי נמנע, היא זועקת, מייק חייב למות.
ומקיימת.

תפיסת עורך הדין וההשלכות הופכות את מייק לבעיה ולמטרה ברורה להתנקשות, ההכנות שהוא עורך לקראת היעלמותו המכשירות את הקרקע למוות סודי, ההתעכבות על מבטו הקנאי של וולט אל עבר הפרידה הנוגה בין מייק וג'סי… את האקדח שוולט מוצא בתיק הם כבר ממש כמעט זורקים על ראש הצופה.
וכאילו לא די באלה, כשמייק צופה בטלוויזיה, צלם זירת הפשע מישיר את מצלמתו ודופק תמונה.
ואז עוד נתנו להרמנטראוט, שתמיד זלזל בוולט, שעדיין לא הבין באמת עם מי יש לו עסק, לסרב לעזור לו ולומר את דעתו הלא מפולטרת.
וזו משגרת את וולט, אכול קנאה ותחושת קיפוח תמידית, אל מכוניתו ומשם שולחת אותו לשגר קליע קטלני מטווח אפס.
מי מאיתנו לא ידע בהיכנסנו אל הסצינה, שממנה מייק לא ייצא?
כן, כן, המדליות בדואר.

יצא לי פעם, איפשהו בתחילת העונה הרביעית – כשהחומצה בוססה כפתרון הקסם האידיאלי, לשאול את עצמי את השאלה שאולי בבוא היום התסריטאים נאלצו לשאול את עצמם. "אם וולט יחליט להרוג את ג'סי, האם הוא יעשה עימו את החסד ולא ייתן לו להיעלם בתחתיתה של חבית?"
התשובה שנתתי לעצמי, אם זה מעניין אתכם, היא שאין לי מושג אבל שאם הוא אוהב אותו, ואולי אם ג'סי יספיק להתחנן, וולט יואיל בטובו לגמור אותו באוברדוז של הרואין כדי לאפשר למשטרה ולמשפחתו למצוא אותו בזירת מוות מבוימת.
(מה? יש לי מחשבות נורא מהירות על כל תחום שאין לו שום נגיעה אמיתית לחיי!)

והנה הגיעה העונה החמישית והסדרה מתעסקת בגלוי בנושא הזה.
תחילה לידיה מתחננת בפני מייק שלא יעלים אותה, כדי שבתה תדע שמעולם לא נטשה אותה, אחר כך הוריו של דרו שארפ שהטרגדיה היא שלעולם לא יידעו מה עלה בגורל בנם, וכעת קיילי, נכדתו של מייק, שלעד תחשוב שסבה זנח אותה מבלי לומר שלום.
אם יש משהו נורא יותר מלאבד אהוב, הרי זו אי הידיעה המהולה בתחושת נטישה, המתובלת בכאב הבלתי פוסק של התקווה.
והאם יש מחשבה כואבת יותר לנרצח מההכרה שלא יותיר אחריו זכר ולא יתאפשר לאיש להתאבל עליו?
אבל מייק, ששעה לתחינותיה של לידיה (וזו הייתה הפאשלה הראשונה מני רבות שלו העונה), לא יזכה לחסד דומה.

לא מגיע למייק הסוף הטראגי הזה, שאפילו ג'סי לא יידע לבכות.
וזה מצחיק שכל כך אהבנו אותו, כי הוא היה רוצח קר שחיסל רבים ואיים לא אחת על דמויות אהובות. והוא גם לא בדיוק צודק בתפישתו ש"זוכרים שהיה פה שמח לפני שרצחת את פרינג?!". אם היה ניתן לפרינג להתנהל לפי ראות עיניו, ילדים היו עדיין מנוצלים כסוחרים ורוצחים, ג'סי היה מת או וולט היה מחוסל.
אבל מייק היה חתיכת בנזונה קשוח, עם קוד מוסר של פושעים שהיה מספיק יציב ונאמן שיכולנו להתחבר אליו, היו לו משפטי מחץ שזרק בהגשה צוננת, ובעיקר, הייתה לו פינה חמה לנכדתו ולג'סי, והוא שימש בעונה וחצי האחרונות תחליף אב חיובי לתחליף האב ההרסני.

בתומה של הסצינה מייק דוחק בוולט וזה, כצפוי, יורה בו.
אבל אז קורה הדבר שמוכיח שוב למה שובר שורות היא היצירה המרשימה שהיא.

You keep using that word. I don't think it means what you think it means.

אימה משתלטת על וולט.
אנחנו הצופים ידענו שמייק הולך למות, כי וולט הוא פצצה מתקתקת וכי הסדרה משכה אותנו באף עד השוקת. אולם גדולתה של הסצינה היא בהבנה הפתאומית של וולטר את עצמו. באותה שנייה הוא קולט שהוא לא ההייזנברג שבפתיח, שהכול הצגה, שהוא רק אצה, והבטחתו לפינקמן חוזרת להדהד באוזננו ובאוזניו.
שום דבר לא בקונטרול אם אין לך אפילו שליטה עצמית.

ואל מול הנוף הרוגע והיפהפה, וולט מתנצל בכנות בפני מייק. לא היה כל צורך להרוג אותו. אילו רק עצר לחשוב, אילו רק לא היה עבד נרצע לחוסר ביטחון.
וזו ההפתעה.
רגע קטן ותגלית פסיכולוגית פשוטה, שאוכלים בנשמת הצופה יותר מכל טוויסט עלילתי.
ואף כי וולט מתגלה במלוא אנושיותיו הטראגית, כשהצער והחרטה באמת ובתמים ניכרים על פניו, זה מאוחר מדי. והיות ואין כאן מקום להתנצלויות ומחילות, שתוק ותן למות. אז הוא שותק.
ומייק, בשלווה נרגנת אופיינית נופל קורבן למוות הכל כך מיותר וסתמי, ונעלם מעיננו.

במידה ולא בכיתם מספיק, לטעמכם, הציצו בסרטון מאחורי הקלעים לפרק. אם זה לא יגרום לכם לקנות כרטיס טיסה לאל איי כדי לתת לג'ונתן בנקס חיבוק, אני לא יודעת מה כן.

נקודות נוספות למחשבה מלחיצה/ ספוילרית:

אנחנו מקבלים שני אינסידנטים שמדברים על התאבדות הפרק. האחד כשמייק צופה בטלוויזיה בזמן הפשיטה, כשרואים את האימג' של הצלם השוט מכוון למייק, כי הוא מולו, אבל משם חותכים לפניו של האנק וברקע נשמעת שיחה המדברת על התאבדותו של שוטר בירייה לרקה.
וכאשר האנק יוצא מהחדר, מותיר במשרדו את וולט "הבוכה", הוא מחווה סימן של Just shoot me ביריית כדור למוח.
האם שו"שו עושה הטרמה? לא מתאים להאנק להתאבד, מאידך, מי יודע עוד כמה יתדרדר המצב המשפחתי סביבו.
ואולי, גם פה אפשר לשאול, אם וולט יחליט שהאנק הוא בעיה גדולה מדי ויש להיפטר ממנו, האם ייעשה לו את החסד ויזייף זירת התאבדות?
או האם הסדרה סתם עושה טיזינג מעצבן כדי שנחייה בפחד? כי היא יודעת שנפצח מיד עם המיינד פאקינג הזה.

הערות, תהיות ושאר ירקות.

* בפרקים הנותרים אני מניחה שוולט ייכנס לאמוק נואש להוכיח לעצמו בכל מחיר שהוא כן הייזנברג. או לא. אוי לי.

* כן, אני די בטוחה שהתיק של מייק הוא אותו התיק שוולט פותח (באותו סוג שוט תחתי מתא מטען) בפתיח של העונה.
כשם שהפספורט שהיה מונח שם (ואולי תעודת זהות באותו שם?) יצטרף לרשימת הפריטים שמייק הכין לעצמו ככיסא מפלט, ואלה ישמשו מעתה את וולט. האקדח הוא רק הראשון.

* זה הפרק הראשון שתומאס שנאוץ, תסריטאי ותיק של ב"ב, כתב וביים. הוא עשה עבודה פשוט מצוינת בעיניי.

* יש סיכוי מאוד טוב שהשוטרים לא ימצאו את הכספת המיוחדת וקיילי כן תקבל את הכסף שסבא השאיר לה.

* בארוחת הערב השנייה הכי מביכה ביקום, וולט אוכל אוכל לחימום במיקרוגל. סקאבי לזניה!!!!

* הארוחה מובילה בקישור מושלם להצגה שוולט עושה במשרדו של האנק. הפעם אנחנו יודעים שזו הצגה, אבל הסדרה מראה לנו שוב ושוב שוולט מקפיד לבסס את שקריו על אמיתות.

* …כמו תאריך יומהולדת אמיתי בתעודת זהות מזויפת, למשל?

* למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה באמת היומהולדת שלו. זה הכול מבוים. הכול.

* יש להם עיניין מוגבר העונה עם צפייה בטלוויזיה. אזהרת תימת רפלקסיביות.

* עם טלוויזיה או בלי, התימה הזו לא נפקדה גם מהריב של וולט וג'סי שקרץ במידה ליחס של הכותבים והצופים אל שתי הדמויות הללו ולאיך שהן נתפשות.

* זה כבר שלושה או ארבעה פרקים שאני תוהה אם שובר שורות תסתיים כמו "רצח באוריינט אקספרס", כש(זהירות ספוילר אגתה כריסטי) כל קורבנותיו החיים של וולטר (ג'סי, סקיילר, האנק, מי שיוותר) יחברו כדי לפטור את העולם מנוכחותו המזהמת. ועל הדרך יקבלו את מורשתו ומורשתה הגדולה של הסדרה – אספקה לכל החיים של ייסורי אשמה ושנאה עצמית שיאכלו אותם מבפנים.
ברור לי שאם המחשבה עולה לי בראש זה רק בגלל שהסדרה הארורה עשתה לי אינספשן ושתלה לי את זה שם. ולא, זה כנראה לא עומד לקרות.

*הסצינה בחדר הכספות הייתה מקסימה ונאמנה לרוח כל סרט הייסט קלאסי. כלומר, סליקית וג'זית.
אבל איזה טאמבל העורך דין הזה שהוא לא קלט את הוייב השונה מהבנקאית?! לסול זה לא היה קורה.

* זה דווקא היה חכם מצדו של מייק לא למנות לתשעה את עורך הדין שלו אבל לוליק – העלבון האישי של סול לא יימחה בקרוב.

* טיפ קולינרי: מה ישפר עוגיית בננות? פיסות בייקון.
היי, אמריקה, יודעת מה עוד ידגיש את הטעם הטבעי של הפירות? ציפוי פאדג' שוקולד וטיגון עמוק. אם כבר אז כבר.
פאקינג הל, מה הפלא שאתם אלופי העולם ב"צריך להביא מנוף כי הגופה לא עוברת בדלת"?!

* הו, גומי!

* טוד הוא תחליף ג'סי. אבל זה לא אותו דבר. כמויונז.
וללא thrill of the chase, מעניין כמה זמן זה יחזיק.

* הפרק הבא, האחרון לחצי העונה הנוכחית, נקרא Gliding Over All, שזה שם של שיר של וולט וויטמן, שהסדרה לא מפסיקה למתוח קווים בין השירים שלו ובין מר. וייט.

GLIDING o'er all, through all,
Through Nature, Time, and Space,
As a ship on the waters advancing,
The voyage of the soul–not life alone,
Death, many deaths I'll sing.

אתם מוזמנים להיכנס לפאניקה בזמנכם החופשי. מ-עכ-שיו.

5.6 מכירת חיסול – על אמת בפרסום וסחר נבון ב-Buyout.

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
* אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
* It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
* You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

* אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

5.1-5 שוד ושבר – על רבעו הראשון (וקצת) של הסוף.

אוקיי, וואו. בוא ננסה לעשות את זה. סליחה מראש על החלודה.
אגב, רק את פרקים 1 ו-5 ראיתי פעמיים ואת כולם ראיתי בשידורם כך שיהיו השמטות משכחה והדחקות לרוב.

וכמובן, זהו כרטיס למחלקה ראשונה על רכבת הספוילר-אקספרס.

איזה פרק להתחיל לכתוב עליו, מה?
אבל, חכו קטנה, היות וזהו הפוסט הראשון שלי לעונה, בואו נחזור לתחילתה.

אני לא מקנאה ביוצריה של ברייקינג באד, לא מקנאה בהם כלל.
במשך ארבע עונות (אוקיי, שלוש ומשהו, אם אתם ממורמרים כמוני) כתבו גיליגאן וצוותו סדרה שאומנם דהרה אל עבר כיוון מאוד ברור וידוע, אבל בחרה בדרכים לא סלולות, ללא עזרת מפה או ווייז ורוב הזמן תוך סינוור מהשמש המדברית שהעלימה את הכביש וכל מי שנמצא עליו.
והנה הם מוצאים את עצמם בקטע הכביש האחרון, כשהיעד הסופי כבר באופק, וזה המקום הכי קשה להיות בו לסדרה שחרטה על דגלה את עיקרון אי הוודאות. (נ.ב. איך כל הכבוד לי שהתאפקתי לשרטט מטאפורה של רכבות, אה? אה?!)

אין מפלט מיום הדין, יודעים הצופים, ויש מבחר מצומצם של סיומות אפשריות.
או שוולט ימות או שוולט יחיה. זהו עצם העיניין ואין באמצע. והקומבינציות לאחת משתי האופציות הללו ידועות כולן.
או שוולט ייסיים את הסדרה בכלא. או שהוא יישב במגדל השן שלו, ערירי ובודד, סופר את כספו ונדון לעולם להביט מעבר לכתפו.
או שהאנק יהרוג את וולט, או שג'סי יהרוג את וולט, או שהסרטן. זהו.
אוקיי, אוקיי, או שהוא יחליק באמבטיה וישבור מפרקת, והשכנים יזמינו משטרה לפרוץ הדלת אחרי שהריח ייהפך בלתי אפשרי. אבל באמת זהו.
וזה נכון לגבי כל אחת ואחת מהדמויות. או שוולט יגרום בעקיפין או במישרין למותה, או שלא. ברמה הבינארית אין כאן משהו שהוא לא בר-ניחוש.

אנחנו יודעים, והתסריטאים יודעים שאנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים.
וגם וולט יודע.
ומתוך המגבלות המפוקפקות הללו מנסים היוצרים לספק לנו מצד אחד עונה סופית הולמת, העונה על כל השאלות החשובות והצרכים המהותיים (קרי, לא בהכרח מתעכב על זוטות כמו איך טכנית הרעיל סול את ברוק), ומאידך עדיין מצליחה להפתיע ולייצר, לפחות במידה, את אותה פראות בלתי צפויה הנמצאת בבסיסה ובלבה של הסדרה.
וצ'מעו, עד כה הם עושים עבודה די מרשימה.

חושבים שאתם יודעים מה עומד לקרות ואיך הכול יסתיים? מגחכים היוצרים… בום, העונה נפתחת בפלאשפורוורד לוולט עם שיער ארוך וזקן. ושיעול סרטני. מחוץ לאלבקרקי. רוכש כלי נשק מסיבי. בגיל 52.
מה?! מי ראה את זה מתקרב בכלל?
וכך זה ממשיך בינתיים. על כל "מייק יחבור לוולט וג'סי" מתבקש, יש "פחחח, ואתם חשבתם שהם הולכים לבשל מתחת לשטיפת המכוניות!". הכול צפוי ומפתיע בו זמנית.

ורעיון המעבדה הניידת הוא אכן הברקה מוחלטת. לא רק בוחרים היוצרים וגיבורינו לא ללכת בדרך המתנחשת-בקלות, אלא בבחירה הזו יש את הערך המוסף השובב שהו כה אופייני לסדרה. בתום כל סשן, נותנים לנו להאמין, וולט וג'סי יושבים בסלון הבית שבעליו המסכנים הפקירו בלי ידיעתם בידיהם. והבית, הוא משתנה כל שבוע, אולי בעתיד יגיעו אליכם?
והשניים יפלשו פנימה וישבו על הספה שלכם ויצפו בטלוויזיה שאתם קניתם במו כספיכם. צופים בכם צופים בהם. פולשים לכם למרחב הפרטי ואתם לא רק המשת"פים האילמים שלהם, אתם גם הקורבן.
ורגעי הבונדינג הברומנטי האלה, בחממה המאולתרת, על הספה עם בירה קרה, קורים כשהם מוקפים בזוהמה, בינות אינספור חרקים ושאר Contaminants על סף הדברה. שקר בתוך בועת שקר. מושלם. (וכן, הכול מבחינתי הוא רפרנס ל-Fly, 'תמודדו!)

ובבואם לקדם את הסדרה אל היישורת האחרונה מתעקשים יוצריה להציג שינוי מהותי למבנה, כזה שישקף את הטרנספורמציה שעברה על גיבורם.
להבדיל מבעונות הקודמות, וכפי שהצהיר במילות שחתמו את העונה הרביעית, וולטר ווייט כבר לא מפסיד. הוא לא במלחמת הישרדות, הוא בראש שרשרת המזון באלבקרקי. בלי טוקו, הקרטל או גאס שיאיימו עליו.
אז מה עושה סדרה שרוצה לייצר מתח והרפתקאות שבועיות בהיעדר סכנה?
היא מייצרת לנו שרשרת של Heists.
אותו נרטיב מז'אנר הפשע, בו חבורה עליזה של עבריינים יוצאת לבצע את איזו משימה מסורבלת ולכאורה בלתי אפשרית. תחשבו "העוקץ", "אושן 11", "הג'וב האיטלקי", "היהלום המושלם"… וזה מהלך מבריק, כי כשאנחנו הולכים לסרטי הייסט אם יש משהו שאנחנו יודעים הרי זה שגיבורינו הולכים להצליח.
זה יכלול מקבץ של חבר'ה מומחים בתחומם אבל קצת לוזרים היוצאים לקרב סתרים מול ארגון מושחת, מפחיד וכבד (בנק, קזינו, מאפיה), הם ייתקלו במכשולים, יידרשו ליצירתיות מחשבתית ותחבולות מסובכות, תהיינה הפתעות, אבל הסוף ידוע. הם ינצחו.
הקייפרים וההייסטים הם סרטי Feel Good בהגדרתם ובמהותם, ונדירים המקרים שהיוצרים חותרים תחת זאת (והסרטים שעשו זאת או התפספסו, או בכך די הוציאו את עצמם מהתת-סוגה לאלתר).
וכך אנחנו מקבלים בינתיים עונה שמזכירה במבנה את עונות 1 ו(בעיקר)-2, אבל עם טוויסט.
לא עוד שני טאמבלים עטויי כובעי צמר הסוחבים חבית במקום לגלגל אותה וניצלים בעור שיניהם, אלא פושעים מתוחכמים ובטוחים בעצמם המרימים עוקצי-על. לא עוד שניים בודדים מול העולם, אלא מוחות שמתפעלים במיומנות קבוצה מהודקת של עבריינים, כשמר הקלס מתפקד על תקן ה-Q שלהם.

כך הייתה מזימת חיסול הלפטוף של גאס בחדר הראיות (קומפלט עם קריאת ה-YEAH, BITCH, MAGNETS, המרפררת בנוסטלגיות לזה), וכך היא התוכנית להסתנן לסשן בישול בבתים מתרססים.
וכך, כמובן, הוא גם שוד הרכבת הגדול, אותו שילוב של הייסט עם מערבון, בתזמורו של ג'סי פינקמן ג'יימס (ואכן, באותו שוד מפורסם חלופת משקל שיחקה תפקיד מרכזי). מה שמביא אותנו אל הפרק החמישי והמעולה.
להבדיל מפרק שעבר שבו הרוב הפריע לי, הכול עבד לי בפרק הזה. הקצב, ההומור, הדיוק, תשומת הלב לפרטים, סטירת הלחי המצלצלת של הסוף…

הפרק פותח בסצינת הקדם-כתוביות הממוקמת אי שם במדבריות ניו מקסיקו שאת נופם אנו מכירים היטב, עם ילד בהיר-שער רכוב על אופנוע היוצא בשיעמומו לאסוף טרנטולות.
והסדרה, כהרגלה בקודש, לא מאפשרת לנו למקם בוודאות את הסצינה על ציר הזמן. לבושו של הילד עכשיווי כשהם שהוא מתאים לבן מעמד הביניים האמריקני בשנות השישים, השבעים והשמונים. אופנעו ישן ומיושן. אין אייפון, אייקון או כל אביזר אחר שיעזור לנו לתארך. מיהו אותו ילד שובב? האם אנחנו חוזים בכלל בפלאשפורוורד? האם בפלאשבק?

אבל אז מתחיל הפרק בלי השתהות ואנחנו מניחים את הפתיח בצדי המוח.
נקודות בונוס הולכות לדין נוריס על הגילום המדויק שלו את האנק המובך המתחיל למלמל תוך כדי אגיפת תריסים ויוצא מהחדר בהליכת ירח. מה זה? שניה, פשוט קוראים לי. אני תכף חוזר. בינתיים תנוח. מממ…ביי. וולט מכיר היטב גברים כמוהו ואת היחסים ביניהם ומנצל את זה (בצורה מרהיבת עוז שעוד תפיל אותו). האנק הוא בובת גרב נוספת שהוא מתפעל בעזרת מניפולציה רגשית.
וגם אנחנו מאמינים לוולט בתחילה, כי הוא למד את החוק הראשון למשחק אמין: בסס את שקריך על גרעין של אמת. התחבר לרגש אותנטי וחלוב אותו לטובתך.
ומייק גם מזכיר לנו את מה שוולט למד והשתמש על עצמו בפרק 12 של עונה 4: עם אקדח לרקה כל אחד הוא מריל סטריפ.
וולטר ווייט של ימינו לא סתם נעזר כי אם מסב עונג ממשחק המריונטות הזה. מבחינתו, מערכת היחסים שלו עם פינקמן כרגע היא מלאכת מחשבת להתפאר ומעתה ואילך הוא מעדיף להתנהל מול כולם באותה דרך. על האנק זה עובד, על סקיילר, לעזאזל, זה לא. (לא נורא, חושב וולט משל היה סקרלט אוהרה על קוקאין, נמשיך לנסות גם מחר. בסוף היא תיפול בפח… ובינתיים השעון מתקתק לשניהם.)

הפרק החמישי, ולראשונה העונה, שייך לג'סי.
כל עוד התנהלה מערכת היחסים שלו עם וולט על מי מנוחות, כל עוד ג'סי הוא הפיון של וולט כך גם בסדרה יהיה לו תפקיד של פיון. קרי משני אך הכרחי, פונקציונלי וניגר-י בבסיסו.
המהלך החמוד של לתת לג'סי להיות זה שמוצא את הפתרונות היצירתיים העונה לא מגיח משום מקום. יש לו הסטוריה מבוססת של השתדלות, ניסיונות לרצות והעלאת רעיונות ("רובוט?") בכל עונות הסדרה, רק שהיום בלי המת' ועם הביטחון העצמי הרעיונות שלו הולכים ומשתפרים.
וכבר פעמיים מראים לנו שהמוטיבציה שלו להשכין שלום בין מייק ו-וולט גורמת לו לחשוב מהר וחד יותר. כמו ילד שיעשה הכול רק כדי לא לשמוע את הוריו רבים.
אך מעל לכל, הו ג'סי, עומדת המוטיבציה לא להרוג שוב לעולם. לא את לידיה, ובטח שלא את אנשי הרכבת המצויים, אם לרפרר לסמויה לרגע, מחוץ למשחק.

ועלילת ההייסט נגללת ב-Dead Freight לפי הספר. הרעיון, התוכנית, הבדיקה, שטיחת המתודה בפני הצופים, הביצוע, הסיבוכים, ההצלחה.
ועל הדרך גם מעניקים לנו, ובעיקר לג'סי, רגע של אושר מזוקק. וולט נותן לבן חסותו להסביר לבחור החדש מה התוכנית, מתוך כבוד מלא. וולט! נותן!! לג'סי!!! קרדיט?!!! וחלופת המבטים הגאים בין השניים כשטוד מכנה את התוכנית מושלמת היא אולי רגע השמחה הגדול ביותר שג'סי חווה מאז ג'יין.
אוה, אוה!!! ואם זהו הפרק של ג'סי, אולי אותו ילד בטוח בעצמו, סקרן ואמיץ מהפתיח הוא ג'סי הקטנטן? הרי ראית כמה נלהב הוא רץ במדבר עם המד מרחק, כאילו הרגיש שוב בבית? האם זכינו להציץ סופסוף להיסטוריה של הבחורצ'יק?! האם זה בא ללמדנו שהבחור חוזר לעצמו האמיתי? לילד הבטוח שהיה?

אבל בביצוע התוכנית מתגלה האופל האופייני לשו"שו, שהסדרה יודעת שצופיה מצפים לו. "לא יכול להיות שהכול טוב", נחשוב. "נכון", תאמר הסדרה, "קבלו את תאבת הבצע של וולט המסכנת את יקירו".
ואכן, אנחנו זועמים. זה לא שאנחנו באמת חוששים לחייו של פינקמן, כי, נו, לא כאן לא עכשיו ולא ככה הוא ילך לנו (מקסימום ייאבד כף רגל). אבל בעיקר אנחנו תוהים בחשש אם טוד פה רק כדי להיות הקורבן התורן לציניות החמדנית של ווייט.
וזה מזעזע אותנו, כי וולט, שלפני פחות מחודש (בעולם הסדרה) בכה כילד אבוד בקניון על אובדן היחסים עם ג'סי, מוכן לסכן את חייו של בנו המאומץ בעבור כמה גלונים עלובים של חומר (זה לא מדויק, כי הפחד שלו היה ששינוי הכמויות היה משפיע על המשקל הסופי וחושף את הגניבה. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה).

אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע. מרגע שוולט החליט להשתמש בג'סי כפיון, ההחלטה החלה מקשיחה את לבו אליו וג'סי אכן מתחיל אט אט להפוך לכלי. וכלים? יש להם נטייה להתנפץ, וזה לא נורא כי הם תמיד ברי החלפה.
 וברייקינג באד מוסיפה לשאול אותנו: מהי אהבה, והיכן עובר הגבול הסופי שלה?
תלות, כפייתיות, קנאות, רכושנות, תועלתנות וניצול הן תופעות לוואי מכוערות הנמצאות במידה מסוימת בכל מערכת יחסים, אבל מתי הן משתלטות עליה עד שהיא כבר לא ראויה להיקרא אהבה?
עם סקיילר דומה שוולט רוצה במערכת היחסים רק כדי לא לראות את עצמו כמפסידן. כי זה המקום היחיד בחייו בו אינו מנצח.
עם ג'סי, נותרה הפונקציונליות, הנוחות האינטימית וה-רק-לא-להיות-לבד-יות.
האם נותר במי משתי המערכות משהו רגשי מעבר לכך?
מבחינתי, ואני חושדת שגם מצד הסדרה, הקו התחתון ביותר עובר בסיכון נפשו או גופו של הצד השני. זה לא שאהבה משמעה לשים עצמך תמיד אחרי האדם השני, כי בוא נודה – יש הרבה דרגות ביניים, אבל משמעה היא תמיד לרצות בטובתו. אולי לא מעל טובתך, אבל לבטח לא להירמס באלימות תחתיה.
שו"שו מספקת לנו ביטוי ויזואלי נאה לכך. וולט נותן לפאקינג רכבת לדרוס את ג'סי = וולט לא אוהב את ג'סי יותר.
זו האמת המצערת הניבטת אלינו מהפרק הזה, כשם שהעובדה שלא נותר דבר אמיתי מאהבתו של וולט את סקיילר, הייתה המסקנה המובהקת מהפרקים הקודמים.

אבל למזלנו ההצצה המבהילה לנבכי נפשו של וולט מסתכמת בדיוק בזאת ולא גובה קורבנות, ועל כן היא לא מצליחה להרוס את ההיי מהצלחת המשימה. אפילו ג'סי שטוף האדרנלין לא זוכר לכעוס! והסדרה המנוולת הזו מנצלת את שמחתם ושמחתנו. זוכרים כמה כיף היה ב"אושן 11"? זוכרים את 2 העוקצים הקודמים בעונה וכמה מגניבים הם היו? זוכרים איך פחדתם שג'סי יאבד גפה לפני רגע?!
זוכרים את הילד מהפתיח?
פאק.

כי שובר שורות לא באה לספר לנו מעשייה על פשע מושלם וסקסי, ולא באמת הגענו עד כאן להיגנב ולהגניב. בסופו של יום באנו לדבר על השלכות ועל לקיחת אחריות אישית.
ושו"שו לוקחת את ההתלהבות שלנו הצופים ומפנה אותה נגדנו באכזריות שאין שנייה לה בטלוויזיה. בכל סדרות הפשע סביבה פרקים הנגמרים בדרמה ובמוות יהיו כבדים, רציניים ורועמים מפאתוס מתחילתם ועד סופם, מקשטים את עצמם בשלטי ניאון של חשיבות תהומית. וברייקינג באד? היא לוקחת את ההרפתקאה הכיפית ואת המעורבות הרגשית שלנו בהצלחת המבצע והופכת אותן על פיהן בהינף, או שמא נאמר נפנוף, יד.
ואת הבחור החדש, שאך לפני רגע העתקם נשימה בחשש לחייו, היא חושפת במפלצתיותו.
טוד, יא בן של זונה מסופלסת, אני הייתי בעדך! מה עשית?!?!?!?! ארורה תהיי, סדרת פיגולים משוקצת!

חשבת שזה פלאשבק, אה, מטומטמת?! היא לועגת לי. לא שמעת את שריקת הרכבת בפתיח?! לא, זה לא פינקמן, זה רק הילד שיכל להיות כמו פינקמן לו זכה להגיע לבגרות.
אבל אל תרגישי רע, גם פינקמן יזהה את עצמו בו, כמו שהוא תמיד עושה. היא אומרת ומגלגלת את שפמה כנבל. וזה יגמור אותו. מוהאהאהאהאהא!

ושמיטת הקרקע הזו היא שאחראית לתחושת הקבס הנוראה שאיתה נותרים ג'סי והצופים. וזו תחושה שלא זרה לנו משום שהיא נכחה בכל אחת מארבעת המיתות המהותיות בתולדות הסדרה.
לא, בסדרה כל כך מדממת, מותם האיקוני של גאס, התאומים או טורטוגה מתגמד ונשכח אל מול הטרגדיה האנושית של קרייזי 8, ג'יין, גייל והילד שעוד נלמד את שמו. כל אחד מהם עימת אותנו עם זווית אחרת באמת האיומה על מוות ורצח, אמת שמתעכבת, יותר מכל סדרה אחרת כרגע ואולי בכלל, על המשמעויות למבצע ולקורבן, ומתעקשת לראות מעבר לרומן שלנו כחברה עם אלימות מצולמת.

זה הפרק של פינקמן, אנחנו חווים אותו דרכו, וכיאה לכזה הטראגיות עולה ומבעבעת מכל הפינות. הוא שהגה את כל התוכנית רק כדי למנוע מוות של חפים מפשע, הוא זה שנקודת התורפה שלו היא ילדים, והוא זה שיגיד את המילים שיהדהדו באוזניו של טוד ויבהירו לו מה צריך לעשות.
"אסור שאף אחד יידע על זה".

והטראגיות זועקת עוד יותר אם באים, כמוני, מהגישה שלא היה צריך לעשות כלום לילד.
אחרי השוק הראשוני היה אפשר להבין שהוא לא יודע מה הוא בכלל ראה ואפשר בקלות לשקר לו. ובמקרה הגרוע, הוא יילך הבייתה ויספר לאימא שלו מה הוא ראה והיא תגיד "וואלה? מה אמרתי לך לגבי המדבר? שוב הלכת לאסוף ג'וקים, נכון!??! לך לחדר!!!". ואיש לא היה מעלה את זה שוב כי שום משקל לא חסר ואיש לא היה מתלונן על גניבה.
אבל היגיון או רוגע לא הופעל כאן.

וזה משנה הכול. כי ג'סי הצליח להעמיד פנים בפני עצמו שהוא יכול לשלוט במצב ולהבטיח את העבודה בתנאי המוסר שלו, ושכח שהמסקנה אליה הגיע במכון הגמילה נכונה היא. הוא אכן "The bad guy" .
אם אתה בעסקי המת', ג'סי יקירי, אנשים ייפגעו. חפים מפשע ייפגעו. ילדים ייפגעו.

ומה עכשיו?
מן הסתם אני חושבת שג'סי ירצה לפורש.
מה שנדמה לי שברייקינג מנסה לעשות, ואני אוהב אותה יותר על זה, זה לטפל בסודות בין וולט וג'סי מבלי לחשוף אותם.
כלומר, בחיים האמיתיים טיבו של סוד רצחני אינו בהכרח להתגלות, להפך, זה מסוג הדברים שלוקחים לקבר. אבל טיבו של אדם שיסכן חיים של ילד חף מפשע – להיחשף. אט אט. יותר ויותר. עד שזה יוביל לפיצוץ.
והרי גם אם ג'סי לא יידע על ג'יין ועל ברוק לעולם, הוא נדון לגלות מיהו וולטר באמת בקרוב.

ומצדו של הייזי – אם ג'סי פורש, ואם סקיילר תמשיך להערים קשיים ולא לשחק במשחק, אם הפוקציונליות של שניהם תהיה אבודה? דינם נחרץ.

אהרון פול שואב השראה מחייו האישיים

Where do we go from here?

* יש משהו, כאשר יש לדמויות היסטוריה כל כך עשירה של סודות וקונפליקטים, שברור לנו שסדרה לא תחסל אותן בלי קודם לפתוח ולפתור.
בעונות מוקדמות הדמויות היו מצויות בסיכון תמידי, אבל אם הן שרדו לעונה החותמת ועדיין לא מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהן? אין סיכוי שמותן לא ילווה בהתנגשות חזיתית ופיצוץ רגשי.
אז החל מהפרקים הבאים, כשהבעיות תעלנה לפני השטח, גם תחזור החרדה הקיומית לגורלן של הדמויות.

* אז מה, טוד הוא הג'סי החדש?
כמה נחמד לוולט לגלות שיש ג'סי כזה בעולם שנראה אותו הדבר, אבל עושה מה שאומרים לו ולא מתייסר מצפונית כל הזמן?!

* ומה, מארי והאנק יאמצו את הילדים כשוולט וסקיילר ימותו?

* אבל לא באמת.
אם הסדרה השובבה הזו שותלת אצלכם מחשבות על העתיד, קחו בחשבון שהכול הטעייה. הכול.
יומהולדת 52? לא נראה לי. וולט וטוד נגד ג'סי ומייק? לא ולא. האנק ומארי והולי הקטנה? פחחחח.

* כשם שככול שהקהל (המיזוגני) חפץ במותה של סקיילר, כך גוברים סיכוייה לשרוד את הסדרה.
זדיינו היא אומרת לכם, ובצדק.

בעיות עם העונה עד כה
זה קצת מוזר להתלונן רטרואקטיבית אחרי פרק כל כך טוב ומדויק מבחינתי, אבל לשם האיזון, הנה הבעיות העיקריות שלי עם העונה, שאני בינתיים אוהבת הרבה יותר מהרביעית.
* לא סבלתי חצי מהדברים הדרמטיים שנתנו לוולטר להגיד העונה. חצי ממשפטיו הרועמים הרגישו לי ברורים מדי, מלאכותיים מדי. אני הוא הנבל-יים מדי.
הבנו, אתה בטוח בעצמך ואתה מרושע. ווי גט איט. מזל שקרנסטון שחקן כל כך טוב.

* אתם לא סומכים עלינו שנזכור, מה?
תשמעי, ברייקינג, כפרה. אני לא צריכה שתאכילי אותי. השאירי את הכפיות למארי.
נכון, עברו חודשים ארוכים מאז העונה הקודמת, אבל בעידן הדיוידי וצפיות המרתון אין שום סיבה להסביר ולהזכיר לי פרט פרט, וזאת בנוסף ל-PREVIOUSLY ON BREAKING BAD הבלתי נסבל.
חוצמזה שגם אם זה יהיה מעורפל מדי, את יכולה לסמוך על הצופים שלך שיהיו אובססיביים מספיק כדי לרוץ לאינטרנט לסשן ריענון.

היילייטים שלא צוינו לעיל ומן הראוי לציין:
* בביקורתי את העונה השלישית של "ג'סטיפייד" טענתי שהיא מלאה בקריצות אוהבות ומלאות כבוד ל"ברייקינג באד", ותהיתי האם שו"שו תחזיר לה אהבה.
ואז שכחתי מזה לגמרי, עד שבפרק הפותח את העונה, בסצינת ניסוי המגנטים, מר הקלס צועק FIRE IN THE HOLE!
יה, ביטץ', שאוטאאוט!
* פרק 2, בחיפושי הסיגרייה המאולתרים שארגן, ג'סי נשבר. אז מה הסדרה עושה? היא נותנת לוולט לגעת בכתפו של ג'סי בצורה מנחמת, אבל לא מראה אותם מתחבקים. אהההה, תמותי, סדרה טיזרית ערמומית.
* נ.ב. אל תמותי לעולם. 😦
* קרה ששנאתי את פרק 4, שהוא במקרה הפרק הכי סקיילר-צנטרי של העונה עד כה. ולכן היא נעדרת פה מהדיון. אבל כן, על אף התסריט הגבולי והבימוי המעצבן האימג' של סקיילר בבריכה היה יפהפה ו-haunting וכן, יש פה רפרור לאופליה, למלתעות ולמי יודע מה עוד.
* אנה גאן משחקת מדהים העונה. היא תקבל עוד מועמדות לאמי ובתקווה גם תזכה.
* אפרופו Haunting: סצינת הייסט המגנטים, עם החפצים הזזים כאילו המקום רדוף רוחות, הייתה מהממת.
* Just because you shot Jesse James, doesn't mean you are Jesse James.
* בכלל מייק. כל מילותיו וכל מעשיו.
* היו מי ששאלו אותי: האם השעון שג'סי נתן לוולט עם ציתות. התשובה, בעיניי, היא חד משמעית לא!!!
זו מתנה כנה מקרב לבו של ג'סי שהיה מצוי, עד לדקה החותמת של פרק 5, באוטופיה אידיאלית ביחסיו עם וולט. הכנות הזו ביניהם, הזמן שהם מבלים, העובדה שוולט מקשיב לו, התמיכה הנפשית שהוא מעניק לו, הן כל מה שג'סי ייחל לו מדמות האב במשך 4 עונות. ואולי אי פעם.
אבל משמעות השוט הסוגר את פרק 4, בו וולט שומע את השעון המתקתק, היא כפולה. השעון מסמן את ההצלחה במערכת היחסים עם פינקמן ואת התפעול היעיל של בן החסות. הוא המודל שאליו שואף וולט בכל מערכות היחסים האחרות בחייו, בפרט זו עם סקיילר.
ובו זמנית הוא מסמן את הדקות הנוקפות עד מותו של וולט.
* Nobody stops this train אומר וולט כשג'סי מבקש ממנו להתערב בהחלטה מה לעשות עם לידיה בסוף פרק 3.
שני פרקים אחר כך הם עוצרים רכבת.
* היות וזו העונה האחרונה, המסכמת, אנחנו מקבלים מצעד פרצופים מוכרים. בוא אליי, טוקו, בוא לאימא! (סתם, אני לא רואה איך הוא משתלב).
אבל לא אתנגד לקצת ג'יין (אולי) או אבא שלה (לא יקרה) וכמה שיותר באדג'ר וסקיני פיט.

אפילוג

למי שכמוני סבל יומיים מדיכאון לאחר הפרק הזה, הנה התרופה הכי טובה שאני מכירה.
מתוך ג'יי לנו – אהרון פול הקטנטן מתארח בשעשועון The Price is Right.
כזו חמידות ונלהבות בדך כלל לא מוצאים מחוץ לסרטוני חתלתולים (וקריסטן בל) ביוטיוב.

ואם לא די בזאת, הנה בראיין, אהרון וטלה על סט צילומי השער של הרולינג סטונס.
http://www.rollingstone.com/music/videos/inside-rolling-stones-breaking-bad-cover-shoot-with-bryan-cranston-aaron-paul-20120801