5.16 – הקינה נחמה – על נקמה וחמלה בפרק הסיום של שובר שורות.

איך מתחילים לסכם? איך ניגשים לדבר הזה בכלל?
באזהרת ספוילרים, כנראה…

Kill the blue ice!

סוף טוב הכול טוב
הכול היה צפוי בפינאלה של שובר שורות.
ברשימת המכולת שלי לפרק הסיום ביקשתי שארגמן נאצי יצבע את המדבר, שטוד ייאכל  ע"י חיית המחמד שלו, שלידיה תורעל בעזרת הפרודאקט פלייסמנט ההזוי בהיסטוריה, שג'סי יישרוד.
ביקשתי שוולט יגלה את ג'סי בהפתעה הדדית בקייטנת היטלר, שוולט יציל אותו, שג'סי יסרב לירות בו, שהסוף יהיה סגור ואופטימי.
וכך היה. כאילו וינס גיליגאן עבר על הוויש ליסט הקולקטיבי שלנו וסימן וי אחר וי.
בשביל סדרה שחרטה על דגלה את עקרון האי ודאות, שקנתה את עולמה בהתנהלותה הבלתי מתנחשת, שסחפה את דמויותיה וקהלה אל תוך עננת כאוס ושאבה אותנו לחור שחור אמוציונלי, היה בניקיון ובקשירת הקצוות של פלינה משהו מבלבל ומוציא מאיזון.
זה היה Underwhelming.

ידענו שזה עומד לקרות, כי הבחירה בסוף המשולש רמזה לכך. כמו בפינאלה המשולש של עונה 4 שבה פרק 11 יכל להיות סיום אפוקליפטי לסדרה, פרק 12 היה גשר ופרק 13 תפקד כמו פינאלה חיובי ומוכתם לסדרה.
אבל ציפינו מ"ברייקינג באד" לתת לנו לבנות סט של משאלות לב רק כדי לעשות דווקא ולחרב אותנו, כמו שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
ציפינו בחרדה לאפוקליפסה, חרקנו שיניים לקראת מרחץ הדמים.
סדרות פשע טובות, כך לימדו אותנו, נגמרות רע ומר. סוף איכותי הוא סוף ניהליסטי. הוא סוף אפל כמו חורף אלסקי ללא שחר. הוא סוף שתוקע סכין בבשר צופיו ואז מסובב אותה. ומעל מפזר חופן רייסין, ככה, בשביל הטעם הטוב.

והנה בא הפינאלה ומציע לנו סוף טוב, בהתחשב בנסיבות. סוף נקי וסגור בלי פצעים פתוחים שנותר ללקק, או תהיות קיומיות ומוסריות להתאבסס עליהן.
האם שובר שורות בגדה בעצמה? האם בגדה בצופיה?

בשבועות שקדמו לפינאלה הצופים העלו תיאוריות איומות בהן וולט ג'וניור נהרג, וולט רוצח את אשתו, הולי עולה באש.
סופים מזוויעים של פגיעה בתמימים, המתאימים לתפישת הבונטון השל סדרות האיכות בשילוב עם ניסיון להתעלות על האכזריות ששו"שו הראתה בעברה. סיום שיזעזע ויצלק. ומה יכול להיות גרוע יותר במצבן של כל הדמויות מלבד שואה גרעינית וגשם של קרפדות מעשי ידיו של הייזנברג, אל הנקמה?
וכי איך לא נצפה לרע מכל כאשר שו"שו יודעת איך ולא מפחדת להכאיב לצופיה?  כאשר זה מה שהיא עשתה בדיוק שני פרקים קודם?

הפיטץ' של הסדרה, אותו טאג ליין נדוש ובעייתי (שמובן באמת רק לאמריקנים פנסיונרים) , הוא שוינס גיליגאן רצה לקחת את מר צ'יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. זה היה המהלך העלילתי שאליו התחייבו יוצריה והתמידו לקראתו כל הדרך. מר ווייט, המורה, עתיד להפוך להייזנברג, הנבל. 
באותו רגע גורלי בטואג'ילי, כאשר מר ווייט, שאך רגע קודם התחנן על חייו של האנק, שולח את תלמידו לשעבר למות בייסורים בידי צוררים למרות שהבחור כבר לא מהווה סכנה או מכשול, ובפרט כאשר הוא ניגש אל אותו בן מאומץ שהרגע חרץ את דינו ומספר לו שיכל להציל את ג'יין ובחר שלא – זהו סופו של התהליך.
זה המעשה הראשון שנעשה כל כולו מתוך כוונת זדון, מסאדיזם שאינו משתמע לשתי פנים, מרוע טהור בלי שמץ אנושיות.
במעשה הזה אין טיפת וולטר ווייט, יש רק 100% הייזנברג, סחוט טרי.
 רשע לא מצוי בלחיצה על הדק או בהטסת מטוסך הישר אל מגדלי התאומים. רשע הוא בהחלטה, והתהליך הפסיכולוגי שהתחיל בטואג'ילי הסתיים שם.
ושם, ב"אוזימנדיאס", הסתיים גם המהלך שעבר על הסדרה. שם נגמרה "שובר שורות" האספרימנט הטלוויזיוני הגדול.

 ולכן "ברייקינג באד" יכלה לעזוב אותנו שם, באותו פרק, המומים וכואבים ללא נחמה.
כשנשאלתי מיד לאחר הפרק מה זה היה, עניתי "סדרה שמתנקשת בצופיה". כך זה הרגיש וכך זה יכל גם להיגמר – בפצע מדמם וכאב שקשה להכיל ושממנו בלתי אפשרי להשתחרר. אבל זה לא. האקספרימנט נגמר שם אך לא הסדרה.
וולטר ווייט הוא שובר שורות, ואנחנו ההרס האנושי שהותיר מאחור. ובפרק האחרון הוא חוזר בשבילנו.

Just get me home, I'll do the rest.
אם בסופו של הפרק הקודם, עם כניסתה של נעימת הנושא, פחדנו להעלות על דעתנו מה הן תוכניות הנקמה של הייזנברג ועל מי יכלה את זעמו הנורא
הרי שברגעים באותה מכונית קפואה שחלונותיה הסוגרים עליו נראים כמו מגשי קריסטל כחול, ניתנים לנו רמזים ראשונים.
הוא מתפלל לאלוהי הנרטיב שייתנו לו לחזור הבייתה ו-וינס מסכים ומפיל מפתחות הישר לחיקו.
הוא מניע את המכונית ואת הפרק האחרון לצלילי בלדה על אקדוחן היורה אמנם את דרכו חזרה, אך עושה זאת בכדי למות בזרועות אהובתו.

אבל אנחנו מפספסים את הרמז, וכאשר הוא פורץ בנונשאלנטיות מקפיאת דם , בשוט ארוך ומייסר, אל בית הזוג שוורץ נשימתנו נעתקת.
"הו לא, זה נכון", אנחנו נבעתים, "הוא הולך לרצוח אותם!" ולמרות שהם שני שמוקים פלצנים, ולמרות שהם בוודאי אשמים ביחס לא הוגן כלפי וולט, לא מגיע להם למות ככה.
וזהו הרגע הראשון והאחרון שמצליח להפתיע בפרק. שם מתחוור לנו שהייזנברג לא פועל מתוך תאבת דם, הוא בא אליהם כי הם הפתרון הפונקציונלי לבעיה שלו. ואם הנקודה עוד לא ברורה אזי האסימון נופל כאשר מתברר שוולט השתמש בשירותם של סקיני פיט ובאדג'ר, הנרקומנים הכה אכזריים שלא הצליחו להביא את עצמם למכור סמים שהם עצמם נוטלים לנגמלים.

"אני לא יודע איך להרגיש לגבי זה" מתוודה באדג'ר בפני וולט במכונית.
וסקיני מאשר ומוסיף "כל הדבר מרגיש מפוקפק, מבחינה מוסרית".
רוזנקרנץ וגילדרשטרן של אלבקרקי הם אנחנו הצופים, הם משמיעים את קולנו ומנסחים את תחושותינו. לגבי הסצינה שראינו הרגע ולגבי הסדרה בכללותה, שמאתגרת אותנו כל הזמן לבחון היכן אנחנו ממוצבים, מוראלית.
נו, לפחות אנחנו מרגישים יותר טוב ברגע שאנחנו מתוגמלים ע"י הסדרה (אגב, הוא נתן לכל אחד עשרת אלפים דולר. שזה נחמד והוגן בהתחשב בעובדה שהם היו עושים את זה גם בשביל אלף).

כרוניקה של מוות ידוע מראש
וכשם שהסדרה פונה לספר את חלקה החותם בשלבים סדורים וצפויים לנו לגמרי, כך וולט משתמש במהלכים הצפויים של יריביו כנגדם.
הרגלי שתיית תה קבועיים, הרגלים של הרג. תפישות כוח.
הוא יודע שלידיה והנאצים רואים בו איש גמור, שירד מכוחו ומנכסיו, אכול סרטן ופתטי שלא מהווה עוד איום והופך את זה לנקודת התורפה שלהם.

ובאמצע מסע הנקמה נגד הנאצים יש סידור אחרון שהוא תכנן לעשות. לחזור אל אשתו, לא להשאיר את הדברים כפי שנותרו אחרי אותה שיחת טלפון איומה. לשקר לה בפעם האחרונה שקר לבן אחרון שלא נותר לו כסף, כדי להבטיח שפלין יסכים לקבל את המתנה מהשוורצ'ס.
והוא חוזר אליה בשביל לתת לה את טופס הלוטו, שהפרס הגדול שלו הם גופותיהם של שני סוכני משטרה ואפשרות שכה ייחלנו לה לקבורה מכובדת לדמות אהובה ולקצה קצהו של קלוז'ר עבור המשפחה המרוסקת.

ומעל לכול, גם אם לא תכנן זאת מראש, הוא שם כדי לומר לסקיילר את האמת לראשונה. וכמו שאותו שוט נפלא מרמז, לחשוף את עצמו בפניה. בפנינו.
I did this for me.
I liked it. I was good at it… I was alive.

ובאותו רגע אנחנו סקיילר.
חמש עונות חשדנו במניעיו של האיש, ידענו מבלי הוכחות חותכות, אבל עכשיו יש לנו הודאה, וסקיילר ואנחנו פורצים בבכי כי כל כך היינו צריכים את זה.
הו, כמה חיכינו לזה!
ורגע החסד שהוא נותן לה בכנות הזו, ובקשת הרשות העדינה מזכים אותו בהזדמנות לומר שלום להולי הישנה, הילדה שתגדל ותכיר את אביה בעיקר דרך הזוועות שתקרא עליו באינטרנט.

Hard working good partner, 50-50 partner!
ובסופו של יומו האחרון, וולט נוסע אל מחנה הארים ככול הנראה במטרה למות נפשו עם פלשתים ואם אפשר אז על הדרך גם להתנקם בג'סי. אם ההזדמנות לרצוח את תלמידו לשעבר תתפספס כי הוא לא במתחם, אז לכל הפחות לחסל לו את הפרנסה. פרנסה שעשה על גבו של וולט, עם המתכון של וולט ועל סמך המוניטין של וולט.
וגורלם של השניים קשורים זה בזה בעבותות ועל כן אזכור שמו של פינקמן הוא שמציל את וולט מכדור בראש ונותן לו הזדמנות להתאחד עם מפתחותיו ותוכניתו.
אך כמובן מעל לכול הדבר שולח אותו לחשב מחדש את הפיסה האחרונה בפאזל הסידורים האחרונים באלבקרקי. מציאות מסע הנקמה בפינקמן מתנפצת בפרצופו של וולט במלוא אכזריותה הנלעגת. ג'סי שיישתף פעולה עם נאצים? שיזום תוכנית בה ימשיך לבשל? כדי להתנקם בוולט? האם אי פעם הכרת את ג'סי?!
כאשר בנו המאומץ מובא לפניו, רק עור מצולק וקליפה חלולה, אזוק כולו ומושפל עד עפר, הכעס מוחלף בבושה עמוקה.
ומילותיו המלגלגות של ג'ק רק מזכירות לוולט מי היה השותף הטוב שלו, מי הלך איתו 50/50, מי היה חברו. מזכיר לו שהוא דווקא כן היה חובר לעכברוש מלשן, וכי ג'סי לא חיה, לעזאזל. והוא יודע מה עליו לעשות, בפעם האחרונה. הוא משליך את עצמו על ג'סי ומפעיל את מכונת הנקמה that he Macgyvered.
שוטף את רצפת וקירות הסלון של ג'ק בדם.
ובסופו של הטבח, זהו ג'ק שמנסה למנוע כדור לראש בעזרת חביות של כסף, ופה זהו וולט שלא נותן לו לסיים את המשפט לפני שהוא משגר את הכדור לראשו. וולט לא רוצה כסף, הוא רוצה לגמור עסק. ולהבדיל מהרצח של האנק ואנדריאה, כאן המצלמה והסדרה מראות לנו את הפגיעה, מורחות את המסך באדום מנצנץ.

רציתם דם של נאצים בנקמה על השניים (וסטיב)? קיבלתם.

ובזכותו של וולט אנו זוכים לראות את ג'סי משתחרר משוביו, פיזית ומטאפורית, כשהוא חונק את טוד בשלשלאות שכבלו אותו במשך חודשים והפכו אותו לעבד ולחיית מחמד. ולטוד אין סיכוי מול השרשרת הנכרחת סביב צווארו משום שהיא מחוברת לגופו של ג'סי וניתנת להסרה רק במפתח שטמון בכיסו שלו. הו, האירוניה.

ולאחר שהוא משתחרר מהנאצים, וולט נותן לג'סי את האפשרות להשתחרר ממנו. להרוג אותו כנקמה מזקקת על כל העוול שעשה לו. זוהי מתנתו של וולט לג'סי.
אבל ג'סי הוא לא כזה. גם אחרי כל מה שהסדרה העבירה אותו, גם לאחר שהוכה והושפל על ידי כל העולם, גם לאחר שנשלט ע"י סדרה של גברים שניצלו את חיפושו אחר הדרכה, גם לאחר תהליך ארוך של דה הומניזציה שדרדרה אותו לכדי כלב, לכדי אונטר מענטש, גם לאחר כל זה ג'סי נשאר עם בסיס מוסרי חזק ורציחתו של אדם חלש כנקמה, גם כזה שהתעלל והתעמר בו שנים, זה לא משהו שהוא מוכן לעשות. (טוד לא נחשב, הוא היה ממשיך להחזיק אותו על רצועה).
גם לאחר שוולט מודה שהוא היה רוצה שג'סי יירה בו, ג'סי מסרב. הוא סיים לקבל הוראות, בטח שמוולט. ודווקא מעצם העובדה שסרב לקבל את מתנת השחרור של וולט, הוא משתחרר ממורו לנצח.
ואנחנו זוכים לרגע חסד אחרון בין השניים. אין כאן סליחה ואין כפרה, לוולט לא מגיע את זה, אבל ג'סי לפחות לומד, מההקרבה של מורו (שלמיטב הבנתו של ג'סי ייתכן ובא למתחם כדי להציל אותו) שוולט אהב אותו ככלות הכול. זה לא מספיק בשביל לתקן עוולות אבל זה לפחות קרוב יותר לאמת. זה יאפשר לבחור להמשיך הלאה בחייו ולא לשקוע בעבר, לא להתאבסס ולנתח עד דק את השנתיים וחמש העונות האחרונות. ואולי, אם ג'סי היה חזק מספיק כדי להישאר נאמן לעצמו למרות כל מה שעבר עליו, הוא גם חזק מספיק לבנות את עצמו מחדש, לבנות את עצמו דרך בנייה ועשייה של משהו טוב, פשוט ומועיל. זה לא סביר, אבל זה אפשרי, ועם האופטימיות הזערורית והזהירה הזו ננצח!

ובזמן שג'סי פורץ את שערי המתחם סופסוף חופשי משלשלאות הנאצים ומכבליו של מר ווייט, וולט הולך למעבדת העל שעזר להקים, למות בתנאים שלו, בניצחון קטן, בקצוות קשורים, לאחר ששם סוף אחת ולתמיד ליצירתו הכחולה, לאחר חשבון נפש ובינות דוודים והכלים הכימיים האהובים. במקום בו בנה לעצמו שם, חירב את משפחתו ואת סביבתו כדי להרגיש לשנתיים חי, שם הוא בשל למות בחיוך. שם הסדרה יכולה להיפרד סופית.

האם לוולט הגיע סוף כזה? האם הגיע לו שכסף הדמים שלו יעבור למשפחתו למרות הכול? האם הגיע לו להתנצל בהצלחה בפני סקיילר? האם הגיע לו לוודא סופית שאיש לא ייקח לו קרדיט על הקריסטל הכחול? האם הגיעה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו בהקשר של ג'סי? האם הגיע לו, קארמתית, שהתוכנית האחרונה שלו תצא לפועל כמעט ללא שינויים או תקלות?
לא.
אבל זה הגיע לסקיילר ולפלין ולהולי ולמארי ולהאנק ולג'סי.
ולעזאזל, זה מגיע לנו!
וולט, לראשונה בסדרה, פועל לתיקון עוול כשלפניו מינימום רווח אישי ולכן לראשונה התוכנית עובדת לו. לכן מה שכן משתבש, משתבש לטובה.

ואם וולט הוא "ברייקינג באד",  הרי שהוא חוזר לאלבקרקי  כדי לסגור קצוות עלילתיים, להשאיר אחריו גם משהו חיובי.
על כן הסדרה בוחרת לוותר על מרחץ הדמים של קורבנות חפים, אותה גלוריפקציה עצמית מפתה בסיומם של סרטים וסדרות דרכה ניתן לטפוח על השכם ולומר "אנחנו כה אמיצים, מחוספסים וחסרי רחמים! כמה אפלים ולפיכך מלאי משמעות אנחנו!" ובמקום זה, היא מוצאת  מקום לרחם על הדמויות ועלינו הצופים, ולסיים בתו אוהב. לתת לנו את הסיום הצפוי ביותר כי זהו הסיום שבלב פנימה רצינו. סיום "מאכזב" ובבה בעת הכי מספק שאפשר.

    ואם וולט הוא הסדרה, אזי אנחנו ג'סי.
וברגע האחרון, למרות שחשבה שתסיים את חייה בטבח גורף, שו"שו מקריבה את עצמה כדי להגן עלינו. חוזרת בה מתוכניותיה הציניות הרצחניות וחומלת. היא מטילה את עצמה עלינו ומחבקת אותנו בכל גופה חיבוק אחרון ואז מאפשרת לנו להתנער ממנה אחת ולתמיד. משחררת אותנו מכבליה ושולחת אותנו החוצה מצולקים אך עם מעט תקווה.
נוחי על משכבך בשלום, שובר שורות, יא גאון חולני.
אהבנו אותך ואת המוצר הטהור והחד פעמי שהפקת אבל עכשיו הזמן לגמילה.

זהו, אנחנו חופשיים.

****************************************************************************************************

 חברים, עברנו חתיכת מסע ביחד. תודה על המילים היפות והמחשבות המרתקות. אתגעגע.

אתם מוזמנים לדסקס נקודות, לשתף מימים וסרטוני וידאו מנחמים וניתוחים אלטרנטיביים בתגובות.
ייתכן ואכתוב מאמר על הסדרה בכללותה, אבל זה עלול לקחת זמן. זה גם עלול לא לקרות לעולם, כי דומה שכל הדברים נאמרו.
אני ממליצה לכם, במקום לרפרש עד האין קץ, פשוט להירשם למיילינג ליסט. אם אכתוב תקבלו הודעה עד אליכם.
בינתיים, ביי ביי, מיי בייבי בלו. 🙂

 

5.15 – מצב הגרניט – על ציה, צפייה וציפייה ב-Granite State

ספוילרים, דקה לפני הסוף, הישמרו!

Oh deer…

Live free or die!

בדומה למהלך בעונה 4 , הפינאלה של העונה, ובמקרה זה גם של הסדרה, מורכב משלושה חלקים. אני לא מצליחה להיזכר במהלך כזה בסדרות נוספות (מוזמנים להזכיר לי), כי בדרך כלל סוף העונה מורכב משני פרקים (במתחכמות שבסדרות הפרק הלפני אחרון הוא הנפיץ והאחרון הוא האפילוג) אבל כאן אנחנו שוב מקבלים סיומת משולשת.
אוזימנדיאס הוא הפרק המשמעותי ביותר בתולדות הסדרה, מדינת הגרניט הוא הסידור המוקפד לקראת מהלכי הסיום, ו-פלינה יהיה הסיום הנפיץ ביותר הלכה למעשה. אי לכך ובהתאם לזאת הפרק השבוע לכאורה מרגיש כמו נפילת מתח. לא זאת בלבד, לאחר ההשלכות הפיזיות שהיו על הצופה בשבוע שעבר, יש תחושה של כמעט ניתוק רגשי, פוסט-טראומטי, תוך צפייה בפרק. אבל כל זה רק לכאורה כי בעצם קורים בפרק הזה כמה מהדברים המשמעותים ביותר בסדרה וזהו פרק פשוט נפלא.

נתחיל.
לאורך כל "מדינת הגרניט" שזורות סצינות שבהן הדמויות צופות בדמויות אחרות על מסך טלוויזיה.
זה לא חדש שאני אומרת את זה, אבל שובר שורות מתעסקת באומנות הסיפור המצולם באותה מידה שבה היא מתעסקת בפיתוח הדמויות שלה, ויש לה כמה דברים לומר על תהליך הצפייה ועל ציפיות הקהל ממנה ומסיום הסאגה.

אנחנו פוגשים את הסדרה (כביכול) היכן שעזבנו אותה. עם רכבו של איש השואבים.
אך כאשר הרכב נעצר וממנו יוצא רוברט פורסטר המופלא (יאי!), אנחנו מגלים שגם סול לחץ על כפתור כיסא המפלט.
בחנות מלאת שואבי אבק ממשיים נחשף בפנינו פתרון הפלא האגדי של גודמן כמשהו מאוד יומיומי, עלוב למראה וגובל בשיעמום. לזוועתו של סול מתברר שהוא עתיד לחלוק חדר לשלושה ימים הקרובים עם וולט. "איך הוא מתמודד?" סול מברר לפני שהמנקה מפנה אותו ואותנו לצפות במוניטור.
היו אתם השופטים.

בסצינת מעבר קצרצרה שתפקידה להראות לנו בחטף את מארי האומללה אך המוגנת, אנחנו רואים שהנאצים פרצו לבית בעקבות מה שהוציאו מג'סי בעינויים. עוד בטרם הסצינה מתחלפת, אנחנו שומעים את קולו של פינקמן המתוודה, ואז עוברים אל הנאצים היושבים בסלון על בירה ונשנושים וצופים בו משל היה טסטמוניה בגמר הישרדות.

שופט אתכם שופטים אותו

זו סצינה לא נעימה לנו, הצופים שאוהבים את ג'סי ושכאבו יחד איתו את המקרים שאותם הוא מתאר, ושכעת נאלצים לראות נאצים צוהלים.
ושוב קשה לא לחשוב שהסדרה באה חשבון עם מה שאמילי נוסבאום כינתה צופייה הרעים. אלה שבזים לג'סי הנמושה, העכברוש המלשין, משועשעים משיברון הלב שלו ומשתעממים מחשבון הנפש. לא באנו לפה בשביל לראות נקבה בוכייה מדברת על רגשותיה, באנו לפה בשביל גברים אנטי-גיבורים שעושים דברים באד-אסים! ממורמרים אלימים שבאו לברייקינג בד בשביל האקשן וקיבלו דיון משמים על השלכות.
יש משהו כל כך מחלל בלצפות בנאצים צופים בג'סי משחזר שניים משיאיה הכואבים של "שובר שורות" ומקטינים את הרגע ההוא שרצח את גייל, את הרגע ההוא שדרו שארפ נרצח. בזאת הם לא רק בזים לג'סי, הם בזים לסדרה עצמה והם בזים לנו, הצופים הטובים. וזה מחליא.

Look, ma, they mentioned me on TV!

וטוד, הו טוד, פותח את הפרק בלהקריפ לנו את הצורה, עת הוא מחייך למשמע שמו ועוד בקונטקסט הזה.
הוא לא מחייך כי הוא גאה שרצח ילד, הוא מחייך כי הוא גאה שהוא מקצוען, וכי דודיו עכשיו יודעים עליו שהוא מקצוען, והוא מחייך כי חברשלוג'סי דיבר עליו.  וכעת אם תסלחו לי, אמבטיית אקונומיקה מחכה לי.

שבתי.
מתחת לפני השטח, בחנות השואבים, וולט התזזיתי מחשב ומתכנן, אל מול עיניו המבועתות והמרחמות של סול. כל שנותר מהייזנברג הוא גבר פתטי ואשלייתי והחבית שלו. כמעט אפשר לשמוע את האינפומרשל. לאיחסון כסף, להמסת גופות ולשימוש כשולחן שירבוט מהודר. וזה עוד לא הכול. החבית ניידת ומתגלגלת לכל מקום ובעיתות בדידות קיצונית היא משמשת גם כאוזן קשבת וכתף תומכת. קנו עוד היום את חבית הפלא!

וסול, שתמיד הייתה לו חיבה מסוימת לוולט, או שמא הערכה, מרחם על האיש שלא מודע למצב האמיתי בו הוא מצוי ומשיא לו עצה: אל תעזוב את אלבקרקי. שיחת הטלפון לסקיילר לא זיכתה אותה והיא כעת השעיר לעזאזל עד שהייזנברג יצוץ. קח אחריות ושב בכלא.
אבל הדבר האחרון שוולט רוצה זה להינמק בכלא, אז הוא מסרב. הו, האירוניה, בכלא יש אינטרנט ושיחות טלפון וביקורים ואנשים אחרים מסביבך!
אבל עוד נגיע לזה.
וולט מחליט לקחת את העורך דין שלו איתו לניו האמפשיר, וכאשר זה מסרב, וולט שולף את ההייזנברג שלו ונותן הופעה שנקטעת במהרה לטובת שיעול אלים.
It's over… וכך, כנראה, יוצא סול גודמן האהוב את הסדרה, לפחות כדמות משמעותית לעלילה (אולי עוד נראה אותו בחטף במונטאז' סיום שיראה לנו איפה כולם כיום. אם יעשו כזה דבר)

משם אנחנו חותכים אל סקיילר, בסצינה שמרפררת אל הסצינה של וולט אצל הרופא שלו בפרק הפיילוט.
גם היא כמו וולט בוהה ללא תגובה, אך גם היא כמוהו בזמנו יודעת שהיא בצרות צרורות שאין לה שום דרך להימלט מהן.
בסצינה לאחר מכן אנחנו מגלים שהחוקרים (אף בי איי בשלב זה? מי יודע) עוקבים אחריה לראות אם היא נוסעת לאנשהו.
אבל חמור מזה בהרבה, סקיילר ואנחנו מוצאים את הנאצים בחדר התינוקות של הולי ומגיבים בזעקה בדיוק כמוה.
תניחו לתינוקת כבר, למען השם!!!
וטוד, פאקינג טוד השולח בנו צמרמורות, מאיים עליה בנימוס אופייני והיא ואנחנו נשבעים שלא לומר מילה על לידיה, אותה אישה שבכלל לא העלנו על דעתנו לציין לשוטרים. ובתומו של איום הוא נוגע בכתפה של סקיילר ברכות לוודא סופית את שיתוף הפעולה שלה ולגרום לנו להקיא קצת בפה.

ג'סי פלמונס מתעלה על עצמו בפרק הזה וממשיך לשרטט דמות מרתקת שתענוג מבחיל לצפות בה. מחד היא מקפיאת דם, מאידך מעוררת בנו סוג של אמפתיה שנואה שקשה לנו לעכל. טוד באמת מכבד את וולט, הוא באמת לא רוצה להרוג את סקיילר, ומבחינתו הוא וג'סי עדיין אחוקים (כי היי, זה לא אישי. חוצמזה שג'סי אומנם השתנקר עליו  אבל טוד הפך אותו לעבד שלו, אז הכי פיטים) מה שהופך אותו ליותר סימפטי, איכשהו (לעזאזל איך?!?!) מהדוד ג'ק ושאר הנאצים.
והגילום העדין והטאצ'ים הקטנים שפלמונס מעניק לטוד, כמו הסרת המוך מעל מעילה של לידיה, הם שהופכים את ההופעה שלו לדורשת פרס אמי דחוף. טראגי שהוא מתחרה מול פול שמגיע לו את פרס מפעל חיים על פינקמן.
הסצינה בבית הקפה, המרפררת למפגש הראשון שלנו עם לידיה, מלמדת אותנו שהיא זו ששלחה את טוד ושהפרנואידית הרצחנית לא מרוצה מכך שלא חיסל את סקיילר. היא כמעט מפרקת את החבילה, אבל הוא מפתה אותה עם הקלף המנצח שלו – מת' כחול 92% מעשה ידי פינקמן להתפאר.

ומה באשר לוולט? הוא יוצא מלועה של משאית פרופיין הישר אל הבית החדש שלו – ניו האמפשיר. שממה קפואה שמן המחצב הטבעי שלה מסתתים מצבות והמוטו הרשמי שלה הוא "חייה חופשי או מות"! אחלה.
בבקתה עלובה, מרוחקת ומנותקת מטלפונים, אינטרנט וכבלים, וולט מוצא את הכלוב שלו.
אבל נו, הוא תמיד יכול לצפות ב-Mr. Magorium's Wonder Emporium. פעמיים. ובזאת כיסינו את הבדיחה היחידה הפרק!
התנאים קשים אך המנקה מודיע לו שאם יעזוב את השמורה ויילך אל העיירה שנמצאת כך וכך קילומטרים משם – הוא לא יחזור לשרת אותו.
ומה עושה וולט מיד לאחר שהמנקה עוזב? נכון, עוטה את כובע ההייזנברג שלו ומתעתד לרדת מהשמורה ולשים פעמיו אל העיירה.
המציאות הקפואה של הישימון בשילוב עם הסרטן מיד מבריחים אותו חזרה אל התנור. מחר.

במחנה הקיץ של הארים, טוד מחליט לתת לג'סי קצת בן אנד ג'ריס (על רקע קריאתו של ג'ק "רק שלא תקלקל אותו מרוב פינוק! אכן)
לגישתו של טוד אם השבוי עשה עבודה טובה, אם הוא היה כלב ממושמע, הוא יקבל ממתק. ואם הוא מבקש בנימוס אחרי שעבד כל כך יפה במעבדה, אז כן, למה לא לפרגן לו קצת שמי כוכבים? זה ביזנס, ואם כך אין סיבה שלא נהיה אדיבים זה לזה. שום דבר אישי.

ומה עושה עכברוש המעבדה? מה עושה חית המחמד המפונקת של טוד? מנצלת את נחמדותו כדי לברוח מהכלוב. כאילו איש לא גילה לה שהעבודה משחררת.

בנקודה זו, לאחר שעבר כשבוע של אימון בפתיחת אזיקים בעזרת אטב*, מתחיל מונטאז' הבריחה של ג'סי. גם אם ידענו שדינו להיכשל וסופו להיגמר רע, קשה לא לדחוק את ההיגיון הצידה ולהיסחף בהתלהבות המסעירה של העריכה הקצבית, המוזיקה הפועמת והטאץ' הנפלא שאהרון פול עושה את כל הפעלולים המתוארים בעצמו. וג'סי כה חדור חיים שוב שהוא פונה אל המנעול בקריאת COME ON,
BITCH! " שאנחנו נרגשים איתו.
נו באמת, אין מצב!" אנחנו קוראים בקול ובו זמנית משהים את החוסר אמון שלנו וממשיכים לעודד את ג'סי המפעיל יכולות פיזיות מרשימות ותושייה מעוררת השתאות. גו ג'סי גו! ראן ג'סי ראן!

היינו צריכים לראות את ג'סי אקטיבי. קשה לנו לקבל מישהו כקורבן חסר אונים לאורך זמן, אנחנו רוצים שייאבק, אנחנו רוצים  שיילחם על מצבו. גם בנו מכנן משהו מהרצון של דוד ג'ק באקשן ולא בבכי תמידי. אנחנו רוצים גיבורים אמיצים וכמו ג'סי לרגע היינו נאיבים לחשוב שאם יהיה שקט מספיק וזריז מספיק הוא יספיק לברוח לחופשי ולהזעיק את השוטרים אל אנדריאה וברוק. תנו לו לברוח בהירואיות או
למות בכבוד כמו האנק.
אבל הנאצים צופים בבריחה הגדולה שלו במוניטורים של מצלמות האבטחה וג'סי משלם את המחיר הכבד ביותר לאדם שחייו כבר לא חשובים לו אך התאבדות אינה אופציה.

ג'סי בחר להתעלם מהאיום הלא מרומז של התמונה, וטעה במה שנראתה כחיבה אמיתית של טוד אליו במחשבה כאילו משהו השתנה ביניהם, בציפייה לחמלה. אבל טוד עודנו פסיכופת מקצוען שלא בוחל באף אמצעי. וכך עולה ההתעללות בג'סי עוד שלב והוא מואלץ לראות עוד חברה שלו מתה, כשכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחרפן ולדפוק את ראשו עד זוב דם כנגד השמשה.
ולנו, הצופים בו צופה בסרט האימה של חייו, נותר רק לבהות המומים כשאהרון פול מוצא דרכים חדשות לקרוע לנו את הנשמה.

האם ג'סי אחראי למותה של אנדריאה הנאיבית להכאיב? באופן שלא מסיר אחריות מהרוצחים עצמם, ודאי. ואפשר לסמוך על ג'סי שיאשים בעיקר את עצמו. אבל קשה לשפוט גבר מרוצץ ועבד מוכה על חוסר היכולת שלו להפעיל שיקול דעת מספיק. הרצון להיות חופשיים הוא בסיס אנושי מסמא וקשה לדכא אותו. ובסופו של ניסיון הבריחה הכושל והשלכותיו ניתן לנשום לרווחה כי היאח, לנאצים שוב הצליח!

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

לשם מה היינו צריכים את זה? זה הלוא גובל בפורנוגרפיה אמוציונלית, בהתחרמנות עלילתית סדיסטית מהעינוי הבלתי נתפש של ג'סי.
הרצח הסתמי והמיותר של אנדריאה התמימה, שאך לפני שלושה פרקים שמחנו לראות כמה השתקמו חייה, מעמת אותנו עם המציאות האמיתית והלא זוהרת של עולם הפשע. אנשים חפים נפגעים ומוקרבים כלאחר יד. "שובר שורות" היא כבר לא הרפתקאה, פה זה לא ג'יימס בונד, ואלה אנשי עסקים קרים ומחושבים שלא מהססים לרצוח כל אחד. זו הבנאליות של הרוע.

וזה משרת כתזכורת אחרונה לצופים להתיישר על עצמם. ניחא שהזדהתם עם הנאצים כאשר הם צחקו על ג'סי המיבב, כי היי, מה לעשות, לפעמים נאצים מצחיקים. האם אתם עדיין מעודדים אותם להוציא את ג'סי להורג או להתעלל בו? האם אתם עדיין בעד האחים הלבנים שיירו לאישה חפה מפשע כדור בראש רק כדי ללמד את השבוי שלהם לקח, כל עוד הם לא מלשינים בכיינים?!

ואז הסדרה נוטשת את מה שנותר מג'סי למספר חודשים ועוברת להראות לנו מה עובר על וולט, מי ששלח את ג'סי אל אותן נסיבות מחרידות.
זהו הפרק שהפנטזיה הקולנועית והטלוויזיונית מתנפצת לדמויות, ולצופים, בפרצוף ומאלצת אותם להתמודד עם המציאות הקרה. כך שיחת הטלפון של וולטר לסקיילר בפרק שעבר לא באמת פתרה את צרותיה, כך הבריחה ההירואית של ג'סי , שבה הוא מתעל את מקגייוור ואת וולט, מורו הרוחני, מסתיימת בסטירה הכי מצלצלת שיש, וכך פתרון הקסם של סול, זה שיכול להעלים אותך ולבנות לך חיים חדשים מתגלה כמציאות איומה שבה אין מלונות פאר ותנאים מפנקים היאים למיליונר, והמחבוא האולטימטיבי הריאלי משמעו רק ריחוק, בידוד ובדידות נוראה.

אנחנו מוצאים וולטר שנואש לאינטראקציה אנושית, גבר רזה וחלוש שראייתו מתדרדרת. חולה סופני הנמק בגלמודותו. נקודת האור היא שהמשקפיים החדשות שאד, המנקה, מביא לו, הן היפסטריות. זה גם משהו.
הוא מתעדכן בחדשות אלבקרקי ובחיי משפחתו ושנינו מגלים שסקיילר המסכנה חזרה לשם הנעורים שלה, למברט (שהוא למרבה האירוניה, או כמחווה של וולט בכוונה תחילה, השם שוולט בחר לעצמו, כך שהם עדיין מר וגברת). היא עומדת למשפט ועובדת במשרה חלקית בתחנת מוניות.
ואם המצב לא היה מדכא מספיק, אז מתחיל טיפול הכימו העצמאי ו-וולט משלם למנקה 10,000$ נוספים כדי שיישב איתו, אם לא לשעתיים אז לפחות לשעה. רק שיישאר וישחק עימו קלפים.
"?באחד מן הימים תבוא לכאן ותמצא אותי מת. ומה אז? מה אם אבקש שתיתן את הכסף למשפחתי?" שואל וולט " האם תעשה זאת?"
"ואם אומר כן, האם תאמין לי?" עונה לו המנקה ומוסיף לחלק את הקלפים…
"מלך!" הוא שולף. שני מלכים!

ואולי אין סמל קשה יותר לעליבותו ואובדנו של וולטר ווייט מהרגע שבו טבעת הנישואין מחליקה מידו. ובו במקום השראה מכה בו והוא מחליט לשלוח כסף למשפחתו בקופסת האנשור, אותו משקה מזין המוכר לכל חולה סרטן ומשפחתו, במשחק מילים צובט. הכסף שיבטיח ויגן על בני משפחתו.
אך כשם שהוא אינו יכול לסמוך על אד, הוא אינו יכול לסמוך על הדוור, אז הוא יוצא את השמורה בעצמו וצועד אל העיירה.

והופ, אנחנו פוגשים את וולט ג'וניור בבית הספר, באמצע מבחן, ולבי מחסיר פעימה כי זה מזכיר לי ימים נאיבים בסדרה.
אנחנו משערים שזו לא דודה מארי שמתקשרת אליו, ואכן מתברר שזו איזו גיברת בבר שוולט שיחד כדי שתתקשר.
"אל תגרום להם לגלות" מייעץ וולט כשמה שהוא בעצם צריך לעשות זה להתחנן שבנו לא ינתק. אבל וולט שוב לא קורא את המצב לאשורו.
מקיש לא נכון שבנו עוד איתו, כאילו וולט נתן לו איזו שהיא סיבה, ולו הקלושה שבקלושות, עוד לזכור לו חסד.
חושב שפלין בחיים יסכים לקבל את הכסף או כל "עזרה" אחרת מאביו הרוצח שפירק את משפחתו וסיבך את אימו. הו וולט!
והסצינה הזו מרפררת באירוניה פוצעת אל הפרק הרביעי של העונה הראשונה, כשוולט מסרב לקבל טיפולים כדי להילחם בסרטן ופלין צועק עליו:
"Then why don't you just fucking die, already?! Just give up and die."
מקור התפרצות הזעם ההיא בניסיון (מוצלח) לטעת באביו מוטיבציה ולעודד את הרצון להיאבק על חייו. כעת, שנה וחצי אחרי, פלין פשוט מייחל למותו.
ובאותה נקודה וולט יודע שהדרך היחידה שהוא יכול להגן על משפחתו, היא רק להסגיר את עצמו, למות ולהניח להם.
הוא מצלצל למשטרה ולא מנתק את השיחה כדי שיוכלו לאתרה.

כי בנקודה זו מה נותר מהאיש? וולטר – איש המשפחה, מר. ווייט – המורה המחנך או הייזנברג – הגאון הנורא, שלושת השלבים באבולוציה של הדמות? כמעט ולא כלום.  יש פה אדם שמצוי בניתוק מכל מה שאי פעם הגדיר אותו בפני העולם ובפני עצמו. ועם כל השנאה והכעס והבוז שלנו אל הדמות, זה שורף לצפייה.

וכל זה עומד לזכותה של הסדרה שמזכירה לנו גם בזעמנו הצודק שמדובר בבן אדם. רע ונפשע, חולה ושוגה, אבל אדם. וחובתנו כבני אנוש להשיר מבט ולראות אותו ככזה ולחוש גם הזדהות ורחמים גם בשלבים אחרונים אלו. זה הכלי היחיד שעוצר אותנו מלהיהפך להייזנברג, לטוד – האמפטיה.

והנה שוב יד הגורל, כנראה בפעם האחרונה, מתערבת בסיפורו, ו-וולט זוכה לצפות בטלוויזיה בגרטשן ואליוט מעניקים לו משמעות אחרונה לחיים. הם מוחים את זכרו של האיש ומבטלים את ההישג היחיד שעוד היה לו. מסכמים את "שובר שורות" ומכתיבים את סוף הסדרה. וולטר ווייט? כל תרומתו במשחק מילים דלוח בשם החברה. ומה באשר לקריסטל הכחול שגם חודשים לאחר שפרש למחבוא עדיין מופץ בשווקים הבינלאומיים? זה לא אומר דבר, מבטלת גרטשן, וולטר ווייט מת.

בפרק הקודם ניחשתי שוולט ישמע על הקריסטל הכחול ששב ומציף את השוק ויקיש מכך שג'סי עודו בחיים. אני כבר בכלל לא בטוחה. וולט זועם כי מישהו מבשל טוב כמוהו את המתכון שלו ולוקח לו את כל התהילה, אך ייתכן והוא כלל לא מעלה בדעתו שמדובר בבן חסותו לשעבר.
כך או כך, באותו הרגע האיש מחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה, על כבודו, על תהילתו ועל מורשתו.
את חושבת שוולטר ווייט מת? אני אתן לכם הייזנברג שלא תשכחו לעולם!
השוטרים אומנם עתידים למצוא את הבקתה והכסף, אבל הם לא ימצאו את האיש שעושה את דרכו חזרה לאלבקרקי לקול מצהלותינו החצויות. יו גו, וולט ו-גאד דאמיט, וולט!
ולראשונה בסדרה, אם אינני טועה, נעימת הנושא המלאה מושמעת בתוך הפרק וטוענת אותו במשמעות ואותנו בציפייה, התרגשות ופחד.

מה שהסדרה עושה, דקה לפני היציאה לקרב האחרון, היא לסדר את החיילים שלה בקווים מקבילים.
וולט וג'סי נמצאים כמעט באותו מקום – בתחתית, בגיהינום, בבור במדבר ובחור בשממה, בכלא שאין ממנו בריחה, בסיוט הכי גדול שלהם.
ג'סי כבר היה שם בפרק שעבר, עכשיו רק מנעו ממנו סופית כל שביב תקווה, והפרק וולט הצטרף אליו במישור הפיזי והמנטלי. ולא ניתן שלא למתוח השוואה גם בין הצפייה של וולט בג'ק וחבורתו יורים ואז רוצחים את האנק, לצפייה של ג'סי ברצח של אנדריאה. שניהם קשורי ידיים, במושב האחורי של רכב – מאחורי מסך זכוכית, מוציאים יללה אילמת או זעקה חסומה, בחוסר אונים מוחלט. צופים שבויים. כמונו.

שהרי אם שתי הדמויות הללו התחילו את המסע הזה ביחד סופן לסיים אותו ביחד. סיפורן עתיד להסתיים באותו הזמן, זה אך מתבקש.
ולא אתפלא אם שתי הדמויות הללו, שנולדו באותו רגע בטואג'ילי כשבישלו יחד, עוד יעלו בלהבה ביחד.
אך במהלך כל הסדרה מובהר לנו כי אלה הן שתי דמויות שונות בתכלית, האם  ג'סי ו-וולט, ברגע האמת, יבחרו לצאת מהתחתית באופנים הפוכים? האם תפקידו של האחד להאיר באור הפוך את השני? או האם ג'סי הושחת כליל ויהפוך למיני-הייזנברג בעצמו?

כאמור, אני שונאת לנחש. המוח רץ בעשרים כיוונים שונים ואני לא מוכנה או רוצה להתחייב לאף אחד מהם.  זה מסוג הדברים שרק יגרמו לאכזבה צורבת, ולסיום הסדרה מגיע קצת יותר כבוד מזה.
מה שכן, המחשבה שוולט חוזר למתחם הנאצים כדי לחסל אותם (בין אם ימצא מישהו שנותר לחסל או לא, זו שאלה אחרת) ועתיד לגלות שם את ג'סי בהפתעה עושה לי נעים במיוחד. עימות אחרון בין השניים מתבקש ונדרש, אבל בא לי ששתי הדמויות לא יהיו מוכנות לכך וזה יוציא מהם דברים שהם לא תכננו.

שירת הברבור תהיה מדממת…

אז מה עכשיו? הלוא מכינים אותנו לאפוקליפסה.

הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה אומר שאנחנו רוצים לראות דם של נאצים שוטף את המדבר.
ולראות את טוד חוטף מידיו של כלבלב המחמד שלו.
ואנחנו רוצים את גלולת הרייסין משולבת בסטיביה של לידיה (בפרט אם תפגע בשיערה מראשם של סקיילר והילדים, חחחחטפו).
וזה אומר שאנחנו מייחלים לג'סי לצאת בחיים מכל הסיפור הזה ולגדל את ברוק הקטן במערכת יחסים שתשקם את שניהם. כי היי, למה לא? זה מתאים בול לג'סי כדמות ולמסלול העלילתי שלה. להציל את ברוק בשמם של כל הילדים שלא הצליח להושיע –  אחיו, הילד הג'ינגי' האילם, תומאס, קיילי הרמנטראוט, דרו שארפ ואת עצמו.
אבל מבט מפוכח יזכיר לנו שלברוק יש עדיין סבתא והרשויות בחיים לא ייתנו לו לעבור למשמרתו של הפושע הנרקומן, וזאת גם אם היה סיכוי קלוש שלא יילך לכלא, כך שכל שנותר לו הוא לחטוף אותו ולהוסיף טראומה לחייו ולחיי סבתו.
 וככול שאני מאחלת לשניהם את מערכת היחסים הזו, דומה שהנסיבות פשוט לא יאפשרו זאת. (יאללה, לחטוף את הולי היתומה!)
עד לפני שבוע האמנתי כי הייסורים שהסדרה מעבירה את פינקמן הצעיר מבטיחים באיזה שהוא מקום את הישרדותו, משום שאם האומנות לימדה אותנו משהו הרי זה שדמות שמשלמת על חטאיה היא דמות שיכולה למצוא גאולה, ומי שילם יותר על טעויותיו והחלטותיו בסדרה הזו? ועוד בכלא ליטרלי!
אלא שעם הירצחה של אנדריאה עולה פחד חדש.  בשלב הזה של עינויו ההולכים ומחמירים של ג'סי, מסתמן שהפיתרון היחיד שיביא לו שקט בחיים האלה הוא המוות. הסדרה אשכרה גורמת לי לייחל אקטיבית למותו… (מה שכמובן שוב גורם לי לחשוד שהוא ישרוד. סדרה ארורה)

ומה באשר לוולטר ווייט?
 המדען ששיתף פעולה עם הנאצים, כמו האיש מאחורי האלטר אגו שלו, עתיד לנסות להתנער מהם בעזרת תת מקלע. אבל בל נשכח שלווייט והאחים הארים מכנה משותף. וכי מה הם נאצים, אם לא גברים לבנים, שנולדו לעמדת עליונות, ועדיין ממורמרים על כל הזכויות שנשללות מהם? אנשים שנקודת המוצא שלהם טובה משל רוב האוכלוסיה אך עדיין אינם נוטלים אחריות אישית על הכישלון וחוסר היכולת שלהם לממש את עצמם? לזכור ולא לשכוח!
איזה סוף מצפה לו?
מה זה משנה? בין אם יירצח ע"י בנו המאומץ, יירד שאולה בעשן ירוק מעשה ידיו או ישתעל אט אט אל מותו בכלא, הסדרה יכולה לסמן לה ניצחון מהדהד. היא הצליחה לגרום לנו גם לעודד אותו עד הסוף המר ובו זמנית לאחל בכל מעודנו לנפילתו… והיא תותיר אותנו לבד לשפוט את עצמנו על כך.
לעזאזל איתך, גיליגאן!

כדי לשבור לכם את הלב בהכנה לשבירת הלב, הנה הפרומו האחרון לסדרה, נטול ספוילרים

 

וכאן השיר המלא, כי בואו נודה, המנה הקטנה הזו של כאב לא הספיקה לכם.

מחשבות, אבחנות ושאר ירקות.
* את המנקה האגדי מגלם בסטואיות אה-לה מייק רוברט פורסטר הנפלא (שאתם בעיקר מכירים מ"ג'קי בראון"). זה מגיע בתזמון מבדח שכן אני והקוראות מעיין ומיקה ניהלנו ויכוחון על האם שו"שו עושה או לא עושה הופעות אורח זולות. אסכם את הסוגייה כך: ברייקינג עושה קמיאוז, כמובן, אבל הם אף פעם לא זולים ולעולם לא נוצצים, היא מלהקת שחקני אופי איקונים שהיא מעריכה או שחקנים וקומיקאים שיש להם ארומה של בדיחה פרטית לתפקידי אורח, אבל היא לא מכניסה אנשים שהקהל הרחב יזהה ומנסה למשוך דרכם עוד צופים. יש לה קלאסה.
*לכל המפקפקים, אנחנו רואים שעבר לפחות שבוע מאז ג'סי התחיל לשחק עם האזיקים, כי הפנים שלו נרפאו משמעותית.
יתרה מזאת, הנה הסבר ביוטיוב איך אפשר להיחלץ מאזיקים משטרתיים בעזרת סיכה.

* הנאיביות של אנדריאה גובלת בטמטום בשלב זה. זה נכון שטוד נראה צעיר ותמים למדי אבל לפתוח את הדלת למכריו של ג'סי אחרי שלפני שבוע ביקר אותך הגבר הזה שעכשיו מופיע בכל החדשות בתור איל סמים רצחני? אני מניחה שהיותה אימא עייפה והחולשה שלה לג'סי מבלבלים אותה עד כדי טיפשות.
* מספר הטלפון של "המנקה" מוביל בחיים האמיתיים להודעה מוקלטת המוקראת ע"י רוברט פורסטר שמסביר על פעילות השירות ושעות הפתיחה של החנות. אוי, שו"שו, מה יהיה?

בגלל שאנחנו לקראת הסוף, ובגלל שהגוף כואב מרוב חבלה רגשית, הנה מספר דברים שישמחו את הלב.
*באיחור לא אופנתי ולאחר שורת הפסדים מעוררי זעם (להפסיד להומלנד זה באמת מבזה), ברייקינג באד סופסוף זוכה באמי.
ברגע ההכרזה כל הקהל באולם, ש-90% ממנו, במוצהר ובגלוי, מעדיף להיות בבית ולצפות בפרק של שובר שורות, מתפוצץ בשאגות שמחה. כולל המפסידים. מאוד אירוני, פואטי ומרגש.
והנה הקאסט החמוד שאינו יודע נפשו במבחר תמונות.

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

*מסוחררים מהאמי, הקאסט המורחב של הסדרה התארחו לספיישל שכולו שושו אצל קונאן, מעריץ פנאטי וותיק של הסדרה.
!מדובר באחד הדברים המענגים, משמחים והמרגשים בהקשר הזה
http://teamcoco.com/video/full-episode-mon-9-23-the-cast-of-breaking-bad-and-musical-guests-los-cuates-de-sinaloa

אל תפספסו גם את הקליפ שמראה  מה עשו הקאסט בתום צילומי התוכנית.

http://teamcoco.com/video/conan-highlight-breaking-bad-cold-open

* אהרון פול התארח השבוע גם אצל ג'ימי קימל, ניתן לראות את הריאיונות המלא כאן: חלק א חלק ב חלק ג
אבל הקליפ הזה הוא השוס האמיתי

ברור שהכישרון הסודי של אהרון יהיה קשור לכלבים. ברור!!!!

* ברייקינג באד לו התרחשה רק בפייסבוק.  זה יתפרסם בטח מתישהו במהלך היום.
http://happyplace.someecards.com/topic/breaking-bad-on-facebook/newest

* הפודקאסטים  הנפלאים בהנחייתה של קלי דיקסון, עורכת הסדרה.
עוד לא יצא לי להקשיב להם העונה, אבל בעונות קודמות היה מדובר בהקשבת חובה לכל מעריץ ולכל מי שמתעניין בעשייה קולנועית וטלוויזיונית. והשנה הם ארוכים במיוחד, אז התענוג הוא כפול.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-5

* קישורים לצפייה ישירה בטוקינג באד
http://fanstash.eu/Watch/Talking-Bad-2216-Season1-Episode7-20551.html

5.14 – איזהמנייאק – על גאונים חסרי לב, וגם קצת על הייזנברג, ב-אוזימנדיאס.

אני יושבת מול המחשב זה זמן מה, אחרי שצפיתי בפרק פעמיים, ולא יודעת איך להתחיל.
חבר אנגלי הציע לכתוב את הביקורת בשמי, כדי להקל עליי, אז הוא העביר אותה בגוגל טרנסלייט. ושלח לי בוואטסאפ.

במידה והביקורת הזו לא מיצתה את תחושותיכם, הנה הביקורת המלאה שלי. ספוילרים וכאלה, אתם יודעים…

קשה לי לכתוב. מאתמול מלווה אותי בחילה תהומית, כזו שנובעת מקיבה מהופכת שמולאה בריקנות.
כמה מביך. זו רק סדרת טלוויזיה, לעזאזל, אבל זה המצב. הסדרה הזו ניערה אותי והותירה אותי שכובה על הקרקע המדברית, ראש במקום אחד, גפיים פזורות לכל עבר, מביטה חסרת אונים באמפרייתי הקורסת.
ידענו שכל זה מגיע, כבר שש שנים אנחנו יודעים, אבל כמו רכבת שירדה מהפסים ודוהרת בלתי ניתנת לעצירה אל עבר חוות שפנפנים, אין שום דבר שיכול להכין אותנו לרגע הפגיעה.

על אף הדרך שבה נקטע הפרק שעבר, אוזימנדיאס מתחיל בימים טובים יותר. לכאורה כדי לתת לנו שתי דקות של חסד לפני ששומטים לנו את הקרקע, אבל למעשה כדי למתוח קו ישיר בין הפרק הראשון ואיפה שאנו מצויים היום.
בכלי תמים למראה מבעבע נוזל שמגיע לרתיחה אלימה. וולטר ווייט וג'סי פינקמן מצויים בסשן הבישול הבכור ו-וולט עומד לשקר לאישתו את השקר הראשון. שם, כך, הכול התחיל. בשקר קטן שסיפר לעצמו. האיש התמים למראה שרותח מכעס ומרמור משלה את עצמו ואת סביבתו שניתן לשלוט על הסיטואציה כמו אקספרימנט כימי. כך הוא מתעקש להתפשט, כביכול כדי להפריד בין עסקי הסמים וחייו הפרטיים, וכך אותו שקר לבן על בוסים והחרקים שתקועים להם בתחת.
הימים, אותם וולט עתיד לשנות לנצח בעזרת אותו שקר מדברי, אכן יפים יותר. ימים של תקווה והתחלה חדשה ושל תינוקת בדרך. ימים של ניצחונות קטנים על רווח של 9$ והזמנת פיצה במבצע 1+1. ימים של משפחה.
אבל הם נמוגים ומתאדים מול עינינו בזה אחר זה ומותירים אחריהם רק את הזירה שבה הכול התחיל ובה הכול עומד להסתיים.
וולט של אז, אב ובעל רך, אוהב, מתחשב, הוא לא וולט של היום. וולט של אז עוד לא אהב את ג'סי, אך עשה ככול יכולתו להציל אותו, האיש הזה כבר לא אותו איש, וסביבתו לא נותרה כשהייתה.

הפרק עצמו נפתח  בצלילי היריות של המטח שחתם את הפרק הקודם ואז מופיע בפנינו אותו פריים מדברי שבו הסתיים הפתיח הקר.
הרכבים מתממשים לנגד עינינו לאחר שהיריות נדומו ורק אז המצלמה מעיזה להתקרב.
על הקרקע, כמו שחשבנו, שכוב גומז ללא רוח חיים. האנק לעומתו ספג ירייה לרגל ונאבק כמו באדאס עד השנייה האחרונה. באקט שמרפרר אל אותו קרב מיתי בינו לבין התאומים המקסיקנים, האנק זוחל אל עבר רובה וכדור בקדמת הפריים… אך הדוד משה מקדים אותו.

Tell Mary I said they're minerals.

שנייה לפני שהוא משגר כדור לראשו של האנק, וולט מצליח לעצור אותו ולהתחנן. לא סתם להתחנן,  אלא גם להציע לנאצים את כל כספו.
ולרגע אנחנו מתפתים לחשוב שוואלה, אולי וולט שוב עשה את זה, הצליח לתמרן את הסיטואציה לטובתו. אולי לא מצב אידיאלי, כי מי רוצה לבנות אמפריית סמים בדם יזע ודמעות רק כדי לתת את כל הרווחים לנאצים, אז נו, סקונד בסט!
אבל שריידר יודע. הוא יודע את מה שהכימאי הגאון לא מצליח להבין. אי אפשר לתמרן הכול ואם הלכת לישון עם נאצים וקריסטל מת', סביר שתתעורר לסיוט הכי גדול שלך.
You're the smartest guy I've ever met, and you're too stupid to see he made up his mind ten minutes ago
הנאצי כמעט נותן לו לסיים את המשפט הבאדאסי שלו (דו וואט יו האב טו ד…) לפני שהוא דופק בו כדור שפגיעתו נחסכת מאיתנו בחסות לונג שוט.
וכך האנק, אייסאק שרדר בשבילכם, יוצא את הסדרה עם הכי הרבה כבוד שאפשר ובאופן הכי נקי. מה שלא ניתן לומר על הדמויות האחרות.

King of kings

מה שחשבתם שהולך לקרות, הזהיר ג'סי את האנק וגומי לפני שני פרקים, ההפך מזה הוא מה שיקרה. ובפרק הזה שהוא כולו התנקזות של חמש עונות לכדי נקודת שיא מבעיתה אחת, זה בדיוק מה שהדמויות ואנחנו הצופים מקבלים.
סקיילר שרצתה להגן על ילדיה מפני האמת, ג'סי שרצה לשים סוף להשתוללות של הייזנברג, האנק שרצה לנצח את גיסו, מארי שביקשה צדק לבעלה… ו-וולט, שרצה לשמור על משפחתו ולתת להם את כספו. כולם קיבלו את ההפך הגמור ונדונים לחיים שלא דמיינו ביקום בלהה מקביל לחלומם.

וכך, עם הכדור שמסיים את חייו של שריידר, וולט צונח אל הקרקע וראשו הקבור בחול, כמו זה של פסלו של אוזימנדיאס, נידון לשכב ולהביט בבעתה במה שנותר מהאמפריה שלו, כשנאצים לוקחים את כספו ומגלגלים את גיסו ואת הסיכוי האחרון לאחדות משפחתו אל קבר שאת הקואורדינטות שלו כבר איש לא ימצא. ובראיין קרנסטון, הו בראיין קרנסטון, שוכב שם אילם מאימה ונראה כמו מסכה של טרגדיה יוונית, כשפיה פעור באופן גרוטסקי להכאיב.
(וכן, הוא מגיב בדיוק כמו שגאס הגיב לרצח של מקס)

אבל עד מהרה וולט מוצא שוב אחיזה בחייו, דרך השעיר לעזאזל הקבוע שלו, האנדרדוג האולטימטיבי, הביטץ' לעת מצוא. ג'סי פינקמן.
חשבתי שאם וולט איבד את האנק ומשפחתו, הוא לא יוכל להביא את עצמו להמית את בנו המאומץ. אבל טעיתי.
לא רק שהוא לא מתחנן על חייו, הוא מתעקש על מותו. בוהה בו שעות מתחבא מתחת לרכב ומתכנן נקמה על מה שג'סי עשה להאנק.
הו כן, זה ג'סי האשם, על כך שהשתנקר ועירב משטרה. כל זה לא היה קורה לו רק שמר על פיו סגור.
וג'סי האומלל, שראה את וולט מציע את כל כספו היקר לו מכול כדי להציל את בן משפחתו, טועה לחשוב שבתחנונים אילמים וולט יחוס גם על חייו.
אבל לא. וולט רוצח את ג'סי במדבר. זה לא משנה שג'סי עוד לא מת, וולט גזר עליו גזר דין מוות בייסורים, ללא חרטה ומבלי להתבלבל (וזהו דווקא טוד, מי שהימרתי שיציע לירות בג'סי, שמציל אותו, לפחות זמנית).
וכאשר ג'סי עוד נאבק כשהוא נגרר משם וולט יודע איך לרצוח אותו שוב.
I watched Jane die הוא אומר לתלמידו ההמום ומשמיט כל פרט שאולי ילמד על מניעיו באותה העת, מכחיש ומאפס את העובדה שאי פעם אהב את ג'סי.
וכך, מבלי למצמץ ובכוונה הזדונית ביותר, וולט פורק מעל חזהו את סודו הנורא ביותר עד שכל האוויר יוצא מג'סי והוא נלקח משם ללא רוח חיים.
מביט דרך שמשת המכונית במורו לשעבר שניצב באבק מיתמר.

רק אז, 19 דקות אל תוך הפרק, יוצאת הסדרה מההלם שבו היא מצויה בו ונזכרת להעלות קרדיטים.
וולט מוכן לנסוע עם חבית הכסף שלו ולאסוף את משפחתו לפני שאמת על האנק תתגלה. אבל לסדרה יש תוכניות אחרות עבורו וכך הוא מוצא את עצמו מגלגל את החבית שלו לאורכו של המדבר האכזרי משל היה סיזיפוס (אבל, היי, לפחות הוא למד שראוי לגלגל חביות ולא לגרור אותן), לצליליו האירוניים של הדבר הכי קרוב לאתנחתא קומית בפרק.
הזמנים נהיים קשים אז קח את יד אהובתך, הסדרה והשיר מלגלגים, ואמור שלום לכולם. את יד סקיילר הוא לא יוכל לקחת, אנחנו יודעים, והוא יוותר רק עם אהובתו, חבית הכסף והחטאים, ולא יגיד שלום לאיש.

המכנסיים מהפיילוט מוסרים דש

באותה העת, בשטיפת המכוניות, מארי צועדת בניצחון אל משרדה של סקיילר לשיחת תוכחה וניעור. וכל שנותר לנו לעשות זה לפעור פינו באופן גרוטסקי אל מול האירוניה מעוררת הקבס על הפער שבין מה שמארי חושבת שקורה למה שבאמת קורה. אנו צופים בסקיילר האומללה שמגיעה לרגע שעשתה הכול כדי למנוע ובשלב נוסף בהתפוררות הבלתי נמנעת של משפחת וויייט. ואותם תריסים במשרדה מעבירים אותנו מהמלכוד שבו סקיילר מצויה עת מארי מכריחה אותה לספר את האמת לפלין, אל הכלוב הממשי שבו ג'סי מצוי.
מצונף בפינה, מוכה ואזוק, אנחנו מוצאים את פינקמן בתחתיתו של בור קר ואפל הלקוח הישר מסרטי אימה. זוחל בעליבות מכמירה כדי ליצור מרחק נלעג וחסר חשיבות בינו לבין מענו. הוא חושב שהוא נמצא הכי נמוך שאפשר, רק כדי לגלות שבכלל עוד לא ביקרנו בקומת המרתף. כי לטוד, הו טוד, הילד הכי מנומס בשכונה, יש תוכניות אחרות לגביו. תוכניות שגיבש עוד במדבר. וברכות לג'סי פלימונס הנפלא על שיצר דמות כל כך מבלבלת ומורכבת ומקריפה שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר. האם הוא אוהב את לידיה, האם הוא אוהב את וולט? האם באמת? או שמא זו העמדת פנים עצמית של פסיכופת? האם באמת צר לו באובדנו? אולי הוא מחבב את ג'סי ומזדהה איתו (היי, הוא קורא לוולט מר ווייט בעקבותיו) או אולי הוא אך ורק משתמש בו כי עינויים זה כיף וכי לידיה רוצה כחול?

אבל לדידו של ג'סי זה פחות מורכב. זוכרים את ההעמדה משבוע שעבר? טוד הוא השטן, וג'סי? ג'סי נמצא בגיהנום.

קבור בבור עינויים, קשור ברצועה כמו כלב ונדון לעבדות ארוכה בשגרת בישול שכל כך הרבה פעמים ניסה לברוח ממנה, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. כמו מה שהקרטל תכננו עבורו, רק הרבה הרבה יותר גרוע. אבל היי, לפחות, בין סשן עינוי לסשן בישול הוא יכול להתאבסס שוב ושוב על חלקו של מי שעד לא מזמן היה אביו המאמץ ברגע הכי קשה בחייו. כזה כיף כיופה שצריך לבנות מתקן בהשראתו בלונה פארק.
אבל להבדיל משאר הדמויות בסיפור, זה מה שג'סי ייחל לו.
רצית שפיטה ועונש? קיבלת, בייבי. בית הכלא הכי איום שיכולת לשער בסיוטיך הגדולים ביותר. מנוהל ע"י נאצים

Dammit, Todd, how many times? A gimp is not a pet!

אוזימנדיאס הוא פרק ברוטאלי שמכה בדמויות ובצופים ללא רחם, אבל ברובו המוחץ הוא לא מראה לנו זאת.
אנחנו פוגשים את קרב היריות לאחר שהסתיים, המראה של הרצח של האנק מוסתר מאיתנו, אנחנו לא חוזים בסקיילר מספרת לוולט ג'וניור את האמת על אביו, אנחנו לא רואים את ג'סי מעונה.
ריאן ג'ונסון ומוירה וולי בקט, הבמאי המדהים והתסריטאית הנפלאה, בעורמה רבה מדגימים לנו שלא צריך לראות את הפגיעה כדי לחוש אותה. כי החלק הקשה מגיע אחרי. לא בהנחתת המכה, אלא בהשלכותיה. כשאנשים שאלו למה לעזאזל הסדרה עוצרת ברגע השיא של קרב האקדחים, טענתי שזה משום  שהיא לא באמת מעוניינת באלימות אפית. כלומר היא כן, אבל היא הרבה יותר מעוניינת  בהשלכות של מוות. בעידן של טלוויזיה שמתחרמנת מאוברדוז של אלימות פורנוגרפית במסווה של אמירה (כאילו ברוטאליות כשלעצמה היא אמירה), ברייקינג בד בולטת כיחידה שבאמת מוכנה לתת לדמויות ולצופים שלה לשלם את המחיר על אלימות.

ובמעבר מהסיוט של הבן המאומץ, אנחנו עוברים אל זה של הבן הביולוגי. אולי גדולת החרדות עבור צופי הסדרה שרואים, ובצדק, בילדי משפחת ווייט את שתי הדמויות החפות מפשע היחידות בסדרה.
השיחה עצמה, כאמור, נחסכת מאיתנו לטובת חוסר אמון ובלבול של פלין שבא אחריה. רק נסה לנשום, באמת?!
ומה שיפה בתגלית של וולט ג'וניור על שני שלביה הוא שהוא מתחיל אותה כמו כל נער מתבגר כפוי טובה הכועס על אימו ומגן על אביו. אז אם שיקרת אז, אולי את משקרת עכשיו, הוא יורה בה את חצי הבוז שלו כאילו שסמנטיקה תציל אותו. ורגע, אם שמרת את כל זה בסוד, את בעצם גרועה כמוהו!
וולט ג'וניור חווה אובדן של אחת משתי הדמויות החשובות בחייו והאינסטינקט הראשוני הוא להכות את הדמות השנייה, למרות שפלין יודע כבר הרבה זמן , שמשהו לא בסדר עם אבא.  זה כל כך טינאייג'רי, זה אך אנושי.
אבל כאשר הוא ואימו מוצאים את וולטר המאובק בסלון, וזה מנסה כמו בימים עברו לדרוש שיבטחו בו שוב, האמת המתגלה בפני ג'וניור בלתי ניתנת להכחשה. וולט הרג את האנק, גם אם זו לא האמת המלאה, זו השורה התחתונה. וולט, הלכה למעשה, כרה להאנק את הקבר.

אין ספק שמכל הסצנות הקשות שמונחתות עלינו אחת אחרי השנייה ללא הפוגה וללא חמלה הפרק, הברוטאלית ביותר היא זו המתרחשת בבית משפחת ווייט, המרפררת אל הפלאשבק בפתיח הקר.  מה זה קר, מקפיא!
אותו סט סכינים ואותו הטלפון, רק שהפעם השקרים של וולט לעצמו אינם לבנים ואינם משכנעים, וסקיילר מרימה את הסכין במקום את השפופרת (לצורך העיניין זו שפופרת). במטרה לשים סוף לטירוף

 
וזוהי הסצינה היחידה שמראה את הפגיעה עצמה. כלומר, כמעט. כשסקיילר פוצעת את וולט זה מרגיש כאילו חתכו לנו בבשר החי, אבל למעשה ראינו שוט של תנועה ושוט של יד פצועה, ללא נעיצה (ודרישת שלום חמה גם לפסיכו).
מה שמתפתח משם היא סצינת האלימות המשפחתית מהקשות, הריאליסטיות והמבעיתות שראיתי בחיי. במצלמה דינאמית, תנופתית ובבליל מבהיל של קלוזאפים וחפצים מחודדים באאוט אוף פוקוס, ריאן ג'ונסון גורם לנו לשכוח לנשום. עד שפלין סופסוף מבין מה קורה לו מול העיניין ובוחר את הצד של אימו. הוא מציב את עצמו חומת מגן בינה לבין אביו, לקול צלילי הבכי של הולי הקטנה,
WHAT THE HELL IS WRONG WITH YOU, וולט שואג.  WE'RE FAMILY!
אם לא היינו בעיצומו של התקף חרדה המשפט הזה בוודאי היה מצחיק אותנו.

כשפלין קורא למשטרה (זוכרים את הימים שהוא כעס על סקיילר שהזמינה משטרה?), וולט נסוג ובאקט אחרון של היאחזות בפיסת משפחה הוא חוטף את הולי ויוצא איתה את הבית. המראה של סקיילר המגואלת בדם הרצה אחריו (עם אותו פה פעור), והמראה של התינוקת הבוכייה על ברכיו מצטרפים אל אסופת המראות הטראומטיים שהפרק נתן לנו ומביאים לכדי שלמות את הרגע הכי גרוע בחיים של שלושת הדמויות.

תמונה לאלבום המשפחתי

בסצינה לאחר מכן, אנו שוב רואים את וולט הרגוע, השפוי, מדבר אל תינוקתו ברכות והומור תוך שהוא מחליף לה חיתול, ממש מופת לנורמליות.  אלא שלהולי הקטנה, במפגן משחק חומץ לב שמאפיל אפילו על המשחק המופתי של קרנסטון וגאן הפרק, יש רק מילה אחת בראש.
מאמאמא, היא חוזרת שוב ושוב.
כן, כן, זה הכול מאוד נחמד, אבא, אבל איפה מאמאמא? תביא לדבר עם מאמאמא.
והילדה הזו שקטנה מדי מכדי לקנות בשקרים מחזירה את וולט לפוקוס ומעמתת גם אותו עם האמת. ברכות, וולט, איבדת את משפחתך.

הסצינה הבאה מוצאת את משפחת ווייט המרוצצת בביתה, כשהמשטרה עומדת לפתוח מצוד אחר האב והבת החטופה.
כאשר וולט מצלצל והמשטרה מאזינה אנחנו מקבלים את הסצינה הקשה האחרונה להפרק.

איזו שיחה מוזרה, אנחנו חושבים לעצמנו, כשוולט פותח במסכת האשמות כלפי סקיילר. וולט לא מדבר ככה, בבוטות כזו, בשפה הזו…. מצד שני, אולי זה הייזנברג, באחד מהנאומים הדלוזים שלו?
והמצלמה מתרכזת על פניה ההמומות של אנה גאן הנהדרת, שעומדת שם, קורבן של בעלה ואם אכולת דאגה, וסופגת את המונולוג.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך! למה את לא יכולה לעשות מה שאומרים לך? זה הכול אשמתך. זה מה שיוצא מהחוסר כבוד שלך.  הזהרתי אותך במשך שנה, אם תרגיזי אותי, יהיו לכך השלכות!" ולאט, לאט, תוך שסקיילר החכמה מבינה זאת, גם אנחנו מבינים (לפחות, רובנו) וולט שוב עושה הצגה. הפעם לא בפני עצמו או בפני משפחתו, הפעם הוא עושה הצגה לשוטרים.
והמילים והמשפטים האלה שהוא מטיח באישתו הם כמו אסופת כל הקלישאות של גבר מכה, שוולט מצטט אחד לאחר השני כדי לבנות נרטיב חדש לסיפור שלהם.
Oh, no, Walt, Walt, you have to stop. Stop this, it isn't moral, it's illegal, someone might get hurt!
הוא מחקה את קולה המתבכיין בזלזול. אבל מלבד העובדה שוולט דופק הצגה לשוטרים במטרה להגן על אחדות משפחתו אחר לכתו, הסדרה גם מנצלת את הדיאלוג הזה, שנכתב על ידי אישה, גם לסגור חשבון עם מעריציה.

והנה היא שוב, המסכה

זו תופעה שקיימת בכל סדרה בימינו, אבל אולי הסדרה הזו, שמערבבת בין אקשן איקוני והומוריסטי לדרמה פסיכולוגית כבדה, סובלת מהתופעה יותר מכל. לברייקינג בד יש נתח גדול של צופים שלא אמור לצפות בה. מעריצים רעים, שלקחו פנייה לא נכונה באלבקרקי והגיעו אל שו"שו בטעות, ואז התעקשו להישאר. אלה הם שונאי הסקיילר, מתלונני ארוחות הבוקר, השמחים במותה של ג'יין, מגיני וולטר הבאדאס והבזים לג'סי החלשלוש והשטינקר. אנשים טיפשים ודי רעים שמעשיית מוסר הייתה דווקא עוזרת להם, לו רק לא הייתה עוברת להם כל כך גבוה מעל הראש.
ובעונתה האחרונה, כשהרייטינג בשמיים וכבר אין מה להפסיד, הסדרה מרגישה שהיא חייבת לצחוק עליהם ולהביע את הגועל שלה מהם.
וולטר ווייט של שיחת הטלפון הזו, נשמע כמו כל הצופים המיזוגנים שבמשך חמש עונות התלוננו על סקיילר ועל היותה ג'ויקיל. מה היא הורסת לו את הבאז, צאי לו מהתחת?! סקיילר הכלבה הזו! בוגדת! בוגדת!!! ו-וולט? הוא לא שקרן ורוצח, יצרן של סמים איומים ומחרב חיים, מתעללן סדרתי ומגלומן מפלצתי, לא, הוא רק רוצה לעזור למשפחה שלו!!!!
לסדרה שיותר מכל סדרה אחרת, אולי אי פעם, רוצה לדבר על מוסר, מגיע מעריצים טובים יותר, במובן העמוק של המילה.
וזה מה שהיא עושה פה בסצינה המופתית הזו, היא מוקיעה ומקיאה את קו העלילה המיזוגני שמעולם לא נקטה בו שרבים מצופיה, שאירוניה דקה מדי מכדי שיתפשו אותה , אימצו.
וולט עוטה עליו את דמות הגבר המתעלל האיום ביותר והוא נשמע בדיוק כמוהם, אלא שכשהוא עושה זאת הוא נשטף בדמעות.
כשוולט לובש את הדמות הזו, שהיא בסופו של דבר הקצנה של עצמו, הוא אכול רגשות אשם ושבור.
וסקיילר, שאף פעם לא הייתה טיפשה (ועל כן הייתה כל כך שנואה), מבינה מה הוא מנסה לעשות וזורמת איתו.
ויש בזה משהו כמעט רומנטי, בחיבור הזה שלהם, ששניהם מצליחים לקרוא את כוונותיהן הטובות בין השורות הכל כך איומות האלה. היא יודעת שוולט העניק לה ולבני המשפחה מתנת פרידה אוהבת, הקרבה אחרונה, אמיתית, ובעצם שיתוף הפעולה שלה היא מכירה בכך בפניו ומודה לו.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

וולטר ווייט הוא לא מפלצת. הוא אדם. ליתר דיוק, הוא חרא של בן אדם, אבל הוא אנושי להכאיב. בדיוק כשאנו חושבים שאנחנו לא יכולים להכיל את שנאתנו אליו, החמלה שלו מבצבצת וגורמת לנו להבין ללבו, בניגוד לרצוננו. ואז האגו שלו שוב גורר אותו למצולות של חלאתיות, רק כדי שהמורה שוב יגיח משם אכול  חרטה ויקריב את עצמו. דמות מורכבת שמאתגרת אותנו תדיר והופכת את המעקב אחר מעלליו לחוויה כל כך נדירה ופוצעת.

בתום השיחה הוא מותיר את הולי, בעוד מפגן משחק מדהים, במה שהיא אחד הסימבולים הכי גדולים של אבירות (גברית בעיקרה) שעוד לא פסה מן העולם – תחנת כבאים. (שח מט)
בסצינה החותמת את הפרק וולט מחכה, על רקע המבנה דמוי בית הקברות, רק הוא וחביתו, לשואב האבק של סול.
בסוף הליצן העצוב, עם חיוך מקובע אך שטוף דמעות של דם, עומד להידחס לקופסה דמוית ארון ולהישלח למקום אחר. התחלה חדשה, במקום שבו מעריכים אומנות. והוא מותיר מאחוריו את משפחתו, את זהותו ואיזה כלב עזוב.

וזהו.
כך, באיזה שהוא מקום, נסתיימה לה "ברייקינג בד".
בפרק שהתהודה שלו היא תוצאה של חמש עונות של ציפייה חרדתית ושנים של צפייה כפייתית, הדבר הכי קרוב לתחושת ההתכנסות התמטית של סיום העונה הרביעית של "הסמויה". אימפקט רגשי ואינטלקטואלי מונומנטלי השמור רק למדיום הטלוויזיה, ורק לסדרות יחידות הסגולה שלוקחות את הזמן שלהן לבנות משהו, אך צועדות כל הזמן לקראת מטרה מסוימת. זה מרטיט ומקעקע באופן שייחודי רק להן.
אני לא בטוחה ששני הפרקים הנותרים יעמדו בסטנדרט הרגשי שהעמיד אוזימנדיאס, למעשה, אני די בטוחה שהם יחווירו מולו, אבל אני לא תאבת בצע, ודי לי אפילו רק בקליימקס אחד כזה בסדרה כדי להוקיר לה תודה עד דמעות.
תודה, וינס, וגאד דאם יו! גאד דאם יו!!!

נקודת האור של השבוע: שני פרקי הסיום של הסדרה יהיו ארוכים במיוחד!

נקודות לסיום והשערות
*אם כך הסתיימה הסדרה אך יש עוד שני פרקים, זה אומר שאולי נקבל סוג טיפה אופטימי?
*כלומר, סוף עצוב וסגור, זה לא יהיה סוף פתוח, אבל אולי כזה שטבול באירוניה?
*זה לא הפרק של ג'סי, זה הפרק של המשפחה של וולט ושל האנק ומארי, אבל להבדיל מהם הסיפור של ג'סי נותר פתוח.
להם יש זה את זה ומול סקיילר לפחות, וולט ביקש סליחה.
לג'סי אין איש ואין דבר, והאדם היחיד שמחזיק אותו בחיים, מחזיק אותו על רצועה. ו-וולט, שסיים את הפרק בהתפכחות נוראה על מה שהעביר את משפחתו (כמודגם בשיחת הטלפון, ושמה שהוא אומר לסקיילר יכול להיות מוכל גם על ג'סי), עומד להתמודד עם העובדה המפלצתית שהתעלל ורצח את בנו המאומץ וכי אין ממי לבקש סליחה.
האם כשקריסטל כחול שוב יציף את השוק (תוך כמה שבועות/חודשים) הוא יבין שג'סי חי? האם הוא יחזור לשחרר אותו רק כדי שבנו המאומץ יוכל להרוג אותו? ( לא שאני רוצה שג'סי יהרוג אותו, אני רוצה שג'סי יבחר לא להרוג אותו)

Thematically speaking, Jesse needs to save himself, so either Walt comes back to rescue him only to realize he already rescued himself, or he doesn't know Jesse is there when he comes to kill the Nazis. So he kills them and doesn't set him free? but doesn't kill him, cause he's a coward. That would be hilarious.
משהו מזה חייב לקרות, אבל כנראה שיקרה ההפך ממה שאנחנו חושבים.
* כן, הכלב העזוב בשוט האחרון הוא ג'סי. נו, מה אני אעשה? וולט הוא הזבוב, ג'סי הוא כלב.
*ועוד מחשבה על ג'סי:
זה שגוי/חולה בראש שעכשיו שהוא עבד-מעבדה אני רוצה מונטאז' בישול מקאברי, אירוני וגרוטסקי איתו ועם מת' דיימון? כזה שיצחיק אותי ויגמור לי את הרצון לחיות בו"ז?
* הנה משהו שהאינטרנט עלה עליו ואני לא.
רמז מטרים או מטאפורה למיגרנה שיש לוולט? (או אולי: וולט מת, יחי הייזנברג!)
*זה לא מפתיע לאור העובדה שכבר חודשים האינטרנט מתעסק בזה, בתופעת הצופים הרעים של הסדרה ושונאי הסקיילר למיניהם, אנה גאן כתבה על כך לפני חודש ווינס הביע את הגועל שלו מהתופעה בריאיונות, וזה בוודאי לא מפתיע כשמנתחים את הפרק הזה. אבל עדיין, אמילי נוסבאום כתבה בדיוק את מה שאני אמרתי בנושא, רק הרבה יותר לעומק.
http://www.newyorker.com/online/blogs/culture/2013/09/last-nights-breaking-bad-that-mindbending-phone-call.html?utm_source=tny&utm_campaign=generalsocial&utm_medium=facebook
*לעזאזל, איזו עבודה מדהימה עשה ריאן ג'ונסון עם התינוקת הזו. ילדים לא עושים עליי רושם בדרך כלל, אבל היא גנבה כל סצינה שלה, ואילו בחירות משחק מבריקות? הבחירה ב-מאמאמא המקורי במקום מאמא הבנאלי, משחק המחבואים העגום בסופו של הפרק. וואו אחד גדול.
וברצינות עכשיו, מה שהוא הוציא ממנה בפרק הזה היא דוגמא ומופת לאיך צריך לתת למצלמה לרוץ עד שהאמת יוצאת. גם אם זה לא כתוב, עם קצת סבלנות המצלמה תוציא את האמת, ואמת היא יופי.
*הפתיח הקר היא הסצינה האחרונה אי פעם שצולמה לסדרה. ריאן ג'ונסון חזר במיוחד ליום אחד כדי לצלם אותה. כמה סימבולי ואופייני ליוצריה הנפלאים של הסדרה הזו (וזה גם מסביר למה ג'סי נראה כמו האיש שבלע את ג'סי).
* וכאן מוירה וולי בקט עושה היצ'קוק לעצמה. ותודה למאור שהזכיר לי

* וזה השיר של הפרק

*זה נראה מיותר בשלב זה, אבל כולכם מכירים את מה היה קורה לו ברייקינג בד התרחשה בפייסבוק, כן?
http://happyplace.someecards.com/26301/if-breaking-bad-took-place-entirely-on-facebook-season-5-episode-14
ותראו מה זה, הם סיפרו את אותן בדיחות כמו שלי, רק טוב יותר!

*והנה מתנה מאהרון פול, למקרה שאתם עצובים.

5.13 – אם אין אני לי… בשבחי מקצוע ההוראה ומילוי הוראות ב-טו'האחילי.

זהירות, ספוילרים לפניכם!

It's Walt Season, bitch!

מחשבה ראשונה: אימאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!
אבל רגע, לנשום עמוק, פרה פרה וגו…

Are you Bluish? You don't look Bluish!

אין כמו להתחיל פרק פסיכוטי במנה הגונה של קריפי.
במיטב המסורת של העונה, אנחנו מקבלים עוד פתיח עם המשפחה הניאו נאצית האהובה על כולם. בסצינה כישורי הבישול של מת' דיימון עומדים למבחן, ועומדים בו יפה. 76%!
עכשיו גם ניתן לומר בפה מלא, מר. ווייט הוא מורה טוב, אלה התלמידים חסרי המוטיבציה בתיכון שמחורבנים.
אממה? הקריסטל לא כחול וזה לא יעבור. זה כמו שקוקה קולה תתחיל פתאום לשווק עצמה בפחיות ירוקות!
ולידיה, היא כולה בעיניין של כחול, כפי שמעידה החליפה הכחולה שלה.
זהו סט אפ נאה למידת חשיבותו של וולט לתהליך ההתעשרות של הדוד ג'ק ומשפחתו.
אבל כאילו לא די בכך, אנחנו עדים גם לקראש המקריפ של טוד (שנראה, בהנגדה מוחצת, כמו ילדון תמים מאי פעם בפרק הזה) בלידיה, קומפלט עם כניסה למרחב האישי, ליטוף כתמי שפתון על ספלים (Jane, anyone?), הצמדת השפתיים ולגימה (ממש כמו נשיקה אמיתית, בעעעע).

Hey Todd, Pinkman called to say STOP COPYING MY OBSESSIONS!

ואז, אפרופו הקראשים של טוד, הנייד שלו מצלצל ברינגטון גאוני ובלתי סביר (שטוד כנראה מצא בגוגל תחת "רינגטון + Science"), ואנו עדים לשיחה המלאה עם מר. ווייט מהפרק שעבר.
השיחה מבהירה, למי שתהו בסופו של הפרק שעבר, שוולט מזמין חיסול, לא ביקור, לג'סי. ועושה זאת ללא כל ניסיון הסתרה.

להבדיל מהפרק שקדם לו, טו'האחילי הוא פרק סופר-פרקטי ודופר-לינארי העוקב,  שלב מוביל לשלב, בניסיונות ההתקלה ההדדיים של שתי הקבוצות.

להבדיל מבפרק הקודם, האנק וג'סי נראים כעת כשותפים ולא כשוטר הכופה עבודה על העצור שלו. האנק אפילו קורא לו Kid, סמן קבוע בסדרה לשינוי היחס כלפי ג'סי (כמודגם בעונה הרביעית ע"י מייק שעבר מ"הנרקומן ההוא" לשימוש במונח הזה), המלמד על מידה של חיבה ועל התייחסות לג'סי במונחים של מישהו תמים במידה וכזה שיש לו איזה סיכוי לעתיד.
וכמובן שג'סי העדין, עדיין, כמעט מקיא מהמראה של המוח המרוח על הרצפה.
גם היול הוא סוג של ילד מגודל, וגם הוא נאיבי להחריד ועל כן הוא קונה את הסיפור שהאנק וגומי מוכרים לו

With this sort of lighting, what can possibly go wrong?!

במחנה The WHITE Supremacist  (ראיתם מה עשיתי כאן?!), וולט דן בחיסולו של הבן המאומץ בקווים כלליים בלבד.
חשוב לו, לטהור הלב, שאיש לא ייקרא לפינקמן בשמות. הוא לא עכברוש מלשן, לעזאזל, הוא כלב מוכה כלבת!!
מגיע לו, לבן המשפחה היקר, ביקור מכובד לוטרינר ושינה מתוקה.  רק שהנאצים השובבים האלה לא רוצים ירוקים, הם רוצים כחול.
"אל תתקמצן על משפחה" מזכיר הדוד ג'ק לוולט, ו-וולט נענה בלית ברירה.
"אתה רואה מה זה, ג'סי, אבא אוהב אותך עד כדי כך שהוא מוכן לחזור לביזנס שהוא פרש ממנו ונשבע לא לשוב רק כדי לממן את הרצח שלך! רק תן לי שנייה להשתמש שוב בילד ההוא. פעם שעברה זה עבד מעולה…."

וכך עוברת העלילה אל ברוק הקטן ואנדריאה (שניהם נראים בריאים ומאושרים). ידענו שזה מגיע ברגע שוולט הצהיר שהוא יודע איך לפתות את ג'סי החוצה ואכן, ללא בושה, זה הגיע. לאחר המעשה הוא שב ומזכיר לנאצים שיעשו עבודה נקייה וירצחו את ג'סי הרחק משם כדי לא לעשות טראומה לאישה ולילד, הו ההומאניות!

אבל הסצינה הקטנה הזו מבוטלת בהינד עפעף של האנק שחוסם את ההודעה שאנדריאה משאירה לג'סי בנחירת בוז. Nice try, asshole.
יש משהו מאוד מספק ומבדח באיפוס המיידי והמוחלט של הניסיון הפתטי של וולט, אך יש כאן משהו מטריד. ניחא שהוא לא טורח לעדכן את ג'סי, אבל האנק לא מכיר את וולט עד כדי כך טוב, מבחינתו הוא הרי פסיכופת רצחני, והוא עדיין לא שולח שוטרים שיכתרו את ביתה של אנדריאה לשם ביטחון במידה ו-וולט התכוון להרע להם? הרצון שלו בנקמה עדיין מעוור.

בשטיפת המכוניות מתגלה לנו כי סקיילר ו-וולט מתבצרים בה לשם ביטחון ילדיהם. פלינט אולי לא מרוצה מכך, אבל יש משהו מאוד חמוד בסשן ההתלמדות שאימו מעבירה אותו ברזי מקצוע ה-A1 וחיזוק המותג. כה חמוד, למעשה, שהיא מזכירה לוולט את סשני ההתלמדות עם בנו המאומץ, ולבו נצבט.
לא נורא, עוד שנייה יעבור לו.
סול הלבוש בוורוד מאיים פוקד את המקום (וג'וניור הופך לפאנבוי). "היול נעלם" הוא מודיע לוולט וזורע בלי יודעין את הזרעים האחרונים הנחוצים לפריחת הפאניקה של הייזנברג…

אני חש מעט כלוא…

הצלחת מבצע העוקץ של קבוצת ה-Ungrateful DEA נשענת כמעט כולה על הנחה אחת:  וולט לא יודע שהאנק וג'סי חברו.
והרי מבלי לחבור להאנק אין לג'סי איך לארגן את המזימה הזו. אין לו כסף, כי כולו הוחרם, אין לו את תחכום או האפשרות לארגן איתור על רכב או לקנות חבית, הוא בודד במערכה וזה לא מבצע שמרימים לבד כשחצי עולם מחפש אותך.
ברור שוולט שכר רק רכב לאחר שוידא שאין לו ג'יפיאס, אבל באותו רגע שהילד שלח לו תמונה שמבחינתו אין לו כלים לזייף ונקב במספרי חביות ושמות של חברות השכרה  שאין לו דרך לדעת בלי לחקור את היול הנעלם, הידע הזה פורח מהחלון ומתחלף בספק נוראי ומשם הישר אל הלם מוחלט.
כי וולט בכלל לא ידע שהוא בעמדת נחיתות, הוא חשב שהכול שוב בשליטתו המלאה, וכאשר ג'סי הבטוח בעצמו מתקשר אליו, הוא פשוט מאבד את זה.
בום, זום לפנים והוא כבר רץ החוצה.

למעשה, וולט, לא רק שאינו יודע, הוא אפילו לא טיפ-טיפה חושד. מבחינתו, הוא נטרל את האנק עם הוידוי וג'סי? ג'סי כועס, אבל הוא לא ילשין.
כי וולט, הדביל הדלוזי, מצוי באיזה עולם דמיוני שברא בראשו, בו הכול פה משחק של חתול ועכבר, זאב ערבות ו-Roadrunner. הוא טועה לחשוב שקיים כאן, בינו לבין פינקמן,  איזה קוד של כבוד בין גנבים. כאילו ג'סי משחק איתו שח, על כסף, ולא מערב הורים כשאחד הצדדים מרמה. ולדידו, המחשבה שג'סי יבגוד בהיסטוריה הרומנטית המשותפת שלהם נדמית חמורה יותר מכל דבר אחר בעולם. יותר מהרעלת ילדים, או מהזמנת חיסולים, שהוא אינו מעלה אותה על דעתו בכלל.

נכון, יש משהו מעט קל מדי, אולי אפילו זול, בשיחה המתריסה והמפלילה בין ג'סי לוולט ברכב. אבל יש בזה גם משהו מאוד מאוד נכון.
הזמן לשיחה פנים מול פנים עבר, והשניים האלה צריכים את החוצץ, את המרחק הטכני, שיאפשר להם לדבר בכנות ולהוריד את המסכות והכפפות מבלי ליפול לסערת רגשות לא קוהרנטית ולאלימות פיזית. ג'סי לא יכול להפעיל מניפולציה כזו על וולט, או להיות כה רהוט ומחושב בהאשמותיו פנים מול פנים, ולעולם לא היה מסוגל לקרוא למר.ווייט וולט בפניו. הוא עוד לא שם. כשם שוולט לא יכול להגיד לג'סי בחיים שהוא רצח בשבילו ולתת את הוידוי בעל הסאבטקסט המעודן: אני אוהב אותך, יא אידיוט!
זה לא היה קורה אחרת.
וכמובן, שוב ושוב הסדרה מראה לנו שג'סי הוא נקודת התורפה של וולט. הוא מה שגורם לו לנקוט באמצעים חסרים, הוא מה שגורם לו לעשות טעויות מרות.

וכך, וולט הנסער מגיע אל המקום הסודי שלו וההבנה נוחתת עליו כמו סדן.
Yo, Mr. White, you've just been SCHOOLED!
ועוד על ידי התלמיד שלך לשעבר. אאוץ'.

נכונותו לזמן את הדוד ג'ק וחבורתו כדי לחסל את ג'סי מתיישבת יפה עם המחשבה שג'סי עושה לו אמבוש ובכוונתו לחסל אותו, כך שלזמן חיל פרשים רק יהפוך את זה לקרב הוגן.
אך כאשר וולט רואה את גומי והאנק יוצאים מהרכב האמת מתחוורת והוא לא יכול להעמיד פנים יותר שמדובר בהגנה עצמית. הוא לא מסוגל להמשיך עם זה וזהו רגע צובט במיוחד כשאנחנו רואים משהו שלא חשבנו שנראה לעולם – וולט בוחר להיכנע.

רגע, אז למה ג'סי כן והאנק לא? לא כי ג'סי הוא לא משפחה אמיתית והאנק כן, וולט קרוב הרבה יותר לג'סי מלהאנק, אלא כי מותו של האנק יפורר את משפחתו ויביא הרס מיידי וגורף לחייו, הרבה יותר ממותו של הנרקומן הבודד. מה גם שוולט כנראה לא יעמוד במספר הכפול. לרצוח את ג'סי בהומאניות, ללא פחד, זה לא כמו לאבד את שניהם, באלימות גלויה. הו לא, בזאת קוד המוסר שבנה לעצמו לא יעמוד.
הוא מבטל את מבצע ברברוסה, יוצא בידיים מורמות ונותן גם להאנק וגם לג'סי כמה רגעים אורגזמטיים במיוחד.
ולמרות שידענו שג'ק יגיע, לא יכולנו שלא להתפעל ולהזדעזע מהרגע הדרמטי. וולטר ווייט הובס. וולטר ווייט נעצר.

Bitch & Cassidy didn't end quite like that…

אך גם כאשר הוא עצור, הוא גאוותן, אילם ומתריס (מתעל את גאס, רק בגרסה התבוסתנית). וכאשר האנק מקריא לו את זכויותיו הוא מונע ממנו את הסיפוק המלא כשעיניו נעוצות בפינקמן.
הוא לא מאמין לגודל הבגידה, כי בזמן שוולט חשב לעצמו האין זה סימבולי, שקברתי את הכסף איפה שהכול התחיל בינינו, ג'סי?
תלמידו לא שם בכלל. הטראומות וההבנה המפוכחת מחקו כל געגוע או סנטימנט. וג'סי לא משחק משחק לשם שעשוע אינטלקטואלי, הוא רוצה להסיר סכנה מהמרחב הציבורי ולשם כך פנייה לסמכות החוק היא לגיטימית. מה אתה קורא לי שטינקר ופחדן, יא דביל? מה אנחנו, בכיתה ג'?
ואיך לעזאזל צועקים "אותך למורה!" אם המורה הוא הבעיה?

יש מי ששנענים להוראות, כמו תלמידיו של וולט – טוד וג'סי, בימיו המחונכים, ויש מי שלא. הדוד ג'ק לא מקבל הוראות מאיש, הוא מחלק אותן.
יש לו השקעה להגן עליה ולא מעניין אותו כמה וולט מוכן להקריב (ועיניין התגים זה רק כדי לגרום להם להוריד נשקים). מעצר של וולט על ידי המשטרה ממילא לא בא בחשבון, אז הם בטח שלא יחכו לשמוע אם וולט בעד או נגד העיניין הזה. כי קודם יורים, אחר כך מקסימום מכריחים את וולט לשתף פעולה בכוח אם צריך.
לך תסמוך על נאצים, מה?
וכך אנחנו מקבלים את העימות האלים שאיש מאיתנו לא רצה. לא התחרפנות מהללת סטייל "פני צלקת", לא בוטץ וקסידי, ואיפה הוא ואיפה סרג'יו ליאונה?אלא מוות מיותר, לא רצוי, מהוראה עקיפה, שגויה ואימפוטנטית של וולט.
ואז הסדרה עושה את המעשה הנבזי מכולם ועוצרת את הקרב לאחר מטחי יריות אבל לפני הפגיעה הראשונה. מה?! ארורה תהיי, ברייקינג!
למה היא עושה את זה (לבד מטעמי קליפ-הנגריות מרגיזה)? אני חושדת שהיא רוצה שנדע שמכאן לא יוצאים. אבל את המוות היא שומרת לפרק שיוקדש כולו לנושא. כי שובר שורות היא לא יצירה שתהלל את הדו קרב באוקיי קוראל, בסופו של יום וסדרה, היא רוצה להתעכב על משמעות המוות והאובדן והשלכותיו של רצח של דמות אהובה, מרכזית, יהיו מהכואבות ביותר.

כי הפרק הבא, חברים וחברות, נקרא אוזימנדיאס, והוא נכתב ע"י מוירה וולי בקט ובוים ע"י ריאן ג'ונסון. זה הצוות שהביא לנו (לי, לי, לי) את זבוב מה שאומר שאני מצפה לפרק רזה באקשן ושמן בכאב איום וחרטה מייסרת.

 Can we have nice things now?

כאמור, אני שונאת לנחש מה קורה בעונה האחרונה, אבל אלה הן המחשבות הבלתי נמנעות שלי.
אתם יכולים לעצור קריאה עכשיו ולחדש אותה אחרי הפרק הבא, בשם הספורט. הקיצר, ספוילרים פוטנציאלים:

האנק וגומי, דה, הולכים.
הסדרה, כמו במקרה של המוות של מייק, לא מסתירה זאת מכם, להפך, הוא צועקת את זה עליכם.

זו סדרה שיודעת טלוויזיה ויודעת שאתם יודעים טלוויזיה. אם ב-3.7, הפרק האחר שבו מישל מקלארן ביימה קרב יריות עם דין נוריס, הסדרה השתמשה בהיכרות שלכם עם ה-trope הטלוויזיויני שבו דמות שמביעה חרטה על מעשיה ואז אומרת "נראה לי שמעכשיו הכול יהיה בסדר" – היא דמות שהולכת למות, היא השתמשה בידע הזה שלכם נגדכם, כדי שלא תנשמו ותצפו לרע מכול, ואז הפתיעה והוציאה את האנק מהקרב בחיים.
עכשיו ברייקינג בד עושה כמעט הפוך על הפוך על הפוך. היא רוצה שתדעו שמהקרב הזה לא יוצאים (בפרט אם מתקשרים לאישה להגיד שמאחרים).
מבחינה עלילתית, גומז והאנק לא יוצאים משם כי שניהם חשופים לגמרי (גומז יותר, מה שאומר שהאנק כנראה יספיק לומר כמו מילות גסיסה), וכי הם מושכים אל עצמם את האש משום שהם נושאים את הנשק.
אם למישהו יש סיכוי לשרוד את הקרב הזה (אולי עם פציעה זו או אחרת) זה ג'סי, כי הוא רחוק יותר, נטול נשק וכאשר התותחים יידומו, וולט יספיק לצרוח מבעד לשמשת המכונית המנופצת ולעצור את הדוד ג'ק (או טוד, בוא נודה שזה בטח יהיה טוד) מלדפוק לג'סי (הפצוע?) כדור בפרצוף.
עכשיו שהריאיות (כולל הוידוי הטלפוני) מתו עם האנק והכסף בידיו, אין לוולט סיבה מיידית לרצוח את ג'סי.
או, ליתר דיוק, עכשיו כשהוא לא יכול לתרץ שג'סי מהווה סכנה לחייו וזו רק הגנה עצמית, עכשיו שלא מדובר בהרדמה הומאנית של כלבלב חולה, עכשיו כשמימלא החיים של ווייט התנפצו לרסיסים והוא איבד במדבר את משפחתו לנצח, עכשיו כבר קשה הרבה יותר לרצוח את קרוב המשפחה היחיד שנותר לו.
מבחינה תסריטאית, קשה לדמיין מצב שבו גם האנק וגם ג'סי מתים כששלושה פרקים עוד לפנינו. וגם כל אותן כתבות נוצצות ששו"שו קיבלה לכבוד עונתה האחרונה הצהירו הלוך והצהור, אם במילים, או בעצם התמונות המשותפות, על השואודאון האחרון שיהיה בין וולט לג'סי. אבל היי, מי יודע, אולי זו הטעייה מחושבת?
אני מתקשה לראות מצב בו וולט מצליח להביא את עצמו לא לעצור את הרצח של ג'סי במדבר. לדעתי הוא יבקש לעשות פוס למשחק, יאסוף (או ייתן לנאצים לאסוף) את פינקמן ויחזיק אותו איפשהו עד שהוא יוכל לחשוב בבהירות מה אפשר לעשות. אולי אפילו יעשה רשימה של בעד ונגד כמו שעשה לקרייזי8, קורבנו הראשון, שגם הוא נתפס בטוהאחילי והומת בהמשך. וולט הרי חזק בנוסטלגיה.
ייתכן שהפרק הבא שייפצח במותו של האנק, יסתיים במותו, או בהחלטה על מותו, של ג'סי.
כי לא חסכו מאיתנו העונה סימבוליקה מעודנת שלחשה לנו "JESSE IS GONNA DIE!!!!"
(רגע, מה אם גם האנק וגם ג'סי שורדים ו-וולט צריך להחליט את מי מהם להרוג או את שניהם?! זוועה)

וריאיות או לא ריאיות, כמו שזה נראה כרגע, מארי האומללה תפרסם את קלטת הוידוי של תלמידו של וולט ברגע שהאנק לא יחזור הבייתה, מה שאומר שכולם יידעו את האמת על הייזנברג, אך הוא לא יישב בכלא.

ולגישתו של וולט הדלוזי, המתנער סדרתית מאחריות, מי שהרסו את חייו הם הניאו נאצים (וג'סי? ) והוא ייצא (לאחר שייבשל בכפייה בשבילם? כדי להציל את ג'סי בעסקה הפוכה ואירונית לזו שעשה קודם?) למסע נקם בהם ובלידיה (רייסין בתה נראית הסברה המתבקשת).
כי וולט רוצה את האוקיי קוראל שלו, הוא רוצה איזה רגע של שמשון הגיבור שיגאל אותו. אבל לא יהיה מי שיחשוב שזו גאולה, אותו קשקוש תמטי שהאכילו אותנו בו יותר מדי פעמים.  לא יהיה מי שיסלח לוולט ויגיד לו שהוא השיג כפרה. אבל וולט תמיד התנהל בינו לבין האגו שלו וכל עוד הייזנברג ישיג רגע של ניצחון, וולט יוכל למות בשקט.
או כך הוא חושב.

מחשבות לסיום:
אז מה, סול מקבל סדרת פריקוול משלו? בת שעה, כלומר לא סיטקום.
דעות? מחשבות? שמחה? תחושה אפוקליפטית?

והנה שוב הפואמה של שלי, כפי שהיא מקוריינת ע"י קרנסטון.

אגב, אם למישהו מכם בא להודות לי על הפוסטים, יש את המארז הזה שייצא בקרוב. רק אומרת…

5.12 – על כלבים וכבלים ב-Rabid Dog

יבוא יום ואשחה בבריכה…

He was my teacher.

זה לא מפתיע שאחרי הפרק הקודם, הפרק הזה יהיה מאכזב בהשוואה.
אחרי מפצים גדולים צריך הפוגה, בפרט כשתיכף לא ייתנו לנו לנשום.

הפוגה נדרשת ועדיין, הפרק קצת זייף. חסרה בו הפראות העלילתית והכנות הרגשית שראינו בשלושת הפרקים הקודמים, ולראשונה העונה קיבלנו פרק צפוי, אנטי-קלימקטי ואולי אפילו פחדני.
גם אם הסצינה הראשונה הייתה מותחת להצטמרר, ואימא'לה כמה שהיא הייתה כזו, בלבנו ידענו שג'סי לא ימות. ידענו שג'סי והאנק יחברו. עוד לפני שהפרק נפתח ידענו שהבית לא יישרף (כי הראו לנו את הפלאשפורוורד), אפילו די ידענו שלא יהיה מפגש בין השניים בכיכר.

זה לא שחסרים בו רגעים חזקים או משעשעים.

למשל, אהבתי את העובדה שוולט ג'וניור מתעל את ג'סי בשתי סצינות נפרדות. בראשונה כשהוא דורש ממנו להפסיק לבלשט ולהגיד לו את האמת (רק שהוא, לא מפתיע, טועה לחשוב שמדובר בסוד הסרטן), ובפעם השנייה שהוא מחבק אותו.

או את העובדה שהאנק אומנם לא לגמרי מאמין לזווית הזו, אבל הוא קולע בול כשהוא מגלה לג'סי שלוולט יש חולשה אליו.

חיבבתי גם את הפגישה של מארי אצל הפסיכולוג והעובדה שהסדרה מראה לנו שוב ושוב איך וולט זיהם את בני משפחתו ושלח את חוש המוסר של כולם לבליז.

אבל בעיקר, הפרק משתפר פלאים אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על מה מנסה הסדרה להראות לנו.

וולט חושב שהוא מכיר את ג'סי והוא מזדעזע עד עמקי נשמתו הקבורה עמוק אי שם, כששתי הדמויות האחרות המרכזיות בחייו, סול וסקיילר, מתעקשות להשתמש בלשון נקייה.  ג'סי הוא כלב מוכה כלבת, כזה שאין ברירה אלא להרדים. כבר הרדמנו כלבים בעבר, מה הוא עוד אחד?
אבל וולט מתעקש, בחולשה אמוציונלית ובלתי לוגית, שפינקמן שינה דעתו.
I want to fix this אומר וולט בהודעה לג'סי, כאילו שיש דרך לתקן את זה, כאילו שניתן לצאת מזה דרך A nuanced discussion of the virtues of child poisoning.

במבנה הסיפורי הלא אופייני שלו, Rabid Dog שואל אותנו את השאלה "כמה אתם מכירים את פינקמן?"
הייתם בטוחים שהוא ישזוף עיניו בעריסה של הולי או בחדר המתבגרים של פלינט ויימלך בדעתו (זה הרי אותו הפינקמן שצריך לסמם את עצמו לפני שהוא יוצא לפעולה)? ובכן, טעיתם.
ג'סי של אחרי התגלית, הוא ג'סי שונה. אבל בשלב זה הוא טרם סיים את תהליך הטרנספורמציה שלו.

"Mr.White is the devil". מסביר ג'סי להאנק וגומי. "הוא לא כמוני וכמוכם". אחרי כל מה שעבר ואחרי כל מה שהבין, ג'סי עדיין רואה את מר. ווייט, המורה הגאון שלו, כיישות אומניפוטנטית ודמות מיתית (ממש כמו טוד של פרק שעבר). וולט הוא Evil Santa, הוא Satan, ולא ניתן להביס אותו בנשק קונבנציונלי.

זהו, בקצרה, כל סיפור מערכת היחסים שלהם מנקודת מבטו של פינקמן האומלל. וולט הוא מכשף וג'סי עדיין שבוי בקסמיו האפלים. כך הוא רואה את הדינמיקה ההרסנית שלהם ואיך שוב ושוב חזר אל השותפות למורת רוחו ובניגוד לשיקול דעתו, אפילו באותו חיבוק במדבר יומיים קודם. ואת העובדה שפעם אחר פעם נכנע לו ועשה כדברו, כבובה על חוטים בלתי נראים.

אבל אם הבחור מנסה להשתחרר מאותם חוטים הרי שהוא נופל הישר למלכודתו של האנק, ששו"שו שבה ומראה לנו שהוא כה כפייתי לגבי וולט שהוא אינו בוחל באמצעים ולא רואה אף אחד ממטר.
כך הוא מסמם את ג'סי עד עילפון (למטרה טובה אולי, אבל מסמם), וכך הוא מכריח אותו להקליט וידוי רק כדי לכסת"ח את עצמו.
אם בתחילה העובדה שהאנק חוגר את ג'סי באותה נסיעה ברכב נראית לנו משעשעת ונובעת מתוך דאגה, הרי שלאט לאט מתחוורת האמת שהאנק כובל אותו לכיסא הנוסעים ונוהג אותו לאן שהוא, האנק, רוצה.
זה גם לא סיעור מוחות, האנק מודיע לו, שנייה לפני שהוא מותיר לו ללכת להשתין (רפרנס שירותים!!!). אבל אין רגע שזה בולט בו יותר מאשר הסצינה בה הוא מחבר את ג'סי לחוטיו של ציוד ההאזנה, וג'סי שוכב שם כמו קורבן טראפיקינג על רופיז, שאז נבעט החוצה להקריב את עצמו.
אבל זה כמובן, לא קורה.

Rabid Dog הוא פרק המתאר את תהליך האמנסיפציה של שוליית הקוסם. גם אם מהלך השחרור הסופי שלו קורה באופן אירוני בעקבות טעות, ג'סי של סופו נראה מפוקס (וכמעט שלו) מכפי שראינו אותו מזה הרבה זמן.
הוא מצליח להשתחרר גם מחוטיו של וולט וגם מכבליו של האנק, ועכשיו הכוח בידיו.

אבל רק עוד רגע.
מבחינת ג'סי, הוא הביטץ' של וולט.
מבחינת כולם, ג'סי הוא גייל2, כלב הבעיה.
אבל מבחינת וולט, ג'סי הוא פאפי, הוא אולד יילר, הוא הכלבלב הנאמן וחברו הטוב ביותר.
כי זו האירוניה הטרגית הנוראה של הפרק והסדרה בכללותה. וולט, החלאה המפלצתית, הפושע המתועב, הוא המבוגר היחיד, גם היום כמו בעונה 1, שלא מאחל או חותר למחיקתו של ג'סי. וגם אם אהבתו נצלנית, חולנית ורקובה עד היסוד וגם אם הסיטואציה השתנתה כך שהוא שוכנע לבסוף שאין לו ברירה אחרת אלא להזמין את חיסולו, הוא היחיד בעולם כולו, מלבדנו הצופים, שיכאב את מותו של ג'סי.

Breaking Bad is the devil.

Is that a knife in my back or are you just gay for me?

ציטוטים וציונים לשבח:
*בסצינת הבנאליות של הטיוח, וולט שוב בתחתוניו הלבנים, מייצר סיפור כיסוי מסריח לניסיון ההצתה ומחזיק את אקדחו בחריץ.
*סול והמנוי לשיעורי דוג'ו
*מפרט מקומות הבילוי של ג'סי עושה לנו חיים שכאלה בקטנה. גו קארטס!!!
*מה לגבי ביוור והשני…
*ברור שבאדג'ר ידבר שלוש שעות על באבילון 5. ברור!
*Were you following me?
-Yes, and I feel terrible  about it, too.
*Do not float that idea again
*I did do it, but for good reason.
*אז, איך בעבודה? אמרת שאת לא מרוצה מהסדרי החנייה החדשים?
*Feels good to think about it
*השמחה של מארי ברגע שהאנק מגלה לה שיש אפיק חדש לדפוק את וולט.
*ספל ה-DEA שמארי מגישה בו לפינקמן קפה

(תמיד אפשר לסמוך על האינטרנט הנחמש שיעשה סקרין קאפ)
Dea…D?
*אתה זוכר את הסוכן גומז?" ואז המבט על פרצופו של גומי".
*"התוכנית שלכם היא לעשות את התוכנית שלו"?!
*Yeah, mister White is gay for me, everybody knows that!
*אוף, לרגע באמת האמנתי שג'סי יאומץ ע"י השרדרים הכמהים לילדים. פנטזתי על ימים טובים של לזניות וקפה. סדרה ארורה. 😦

נקודה לחידוד:
וולט אולי לא רוצה להרוג את ג'סי, אבל הוא קיבל החלטה  לעבוד עם הנאצים, שקשה להאמין שהם מסוגלים לעשות עבודה נקייה במינימום כאב. פאקינג הל!

5.9-11 וידוי/ הריגה – על אפוקליפסה טלוויזיונית ושאר הגזמות

(כן, אני יודעת שכותבים וידוא)

שמעו, יש לנו בעיה.
בעיה שבגללה תהיתי האם בכלל שווה לפרסם את הפוסט הזה.
הבלוג שכתבתי בעבר, זה שכל כך אהבתם (ופרגנתם, ואני אוהבת אתכם בחזרה על זה), שייך לעבר.
בתקופה שבין עונה 3 ועד לחציה הראשון של עונה 5 הייתי כמעט בודדת במערכה. אנשים לא הכירו את הסדרה או ניסו להמעיט בערכה ולבטל את חשיבותה. באותם ימים היה צורך להתעמק בטקסט, להתעקש על תימות ולהסביר מהלכים, ועשיתי זאת בפירוט ובאורך בלתי נסבלים (שצלחתם, מסורים ואמיצים שכמותכם!). היום מסביבנו כמה וכמה ביקורות שבועיות שסופסוף מבינות על מה הן מדברות. התימות כבר ידועות, העומק בלתי ניתן להכחשה והכתיבה קולחת וחריפה. מולן הדיעה שלי נראית ברורה, בנאלית, כמעט מיותרת. בפרט כשהיא מגיעה באיחור בלתי אופנתי.
זה נראה מטופש לעזוב את הסדרה שנייה לפני שהיא נגמרת, אבל קשה לכתוב כשהכול כבר נאמר.
והכי גרוע? לא בא לי לנחש את סופה של הסדרה. ברור שכצופה המוח שלי לא מפסיק לפעול, אבל בא לי לשחרר ולתת לסדרה לסחוף אותי במהירות אלימה אל עבר מפלי הניאגרה המתבקשים שבסופה (*הכניסו בדיחת שירותים כאן*).
כפי שאמרתי, בעיה.

בכל מקרה, הנה כמה מחשבות לא ערוכות על פרקים 9-11. את רובן בטח כבר קראתם לפני ימים ושבועות אצל אנשים אחרים (זה לא עוצר אותי מלברבר  באריכות), אולי שתיים שלוש מהן יחדדו לכם משהו חדש.

(אופס, מסתבר שהוורדפרס עשה לי בלגן בטקסט וחלקים רנדומלים מניתוח פרק 11 נשמטו או סדרם שונה. זה תוקן)

ד"ש מקורליאונה!

וואו, איזה פרק להתחיל איתו את הסוף!

כמיטב המסורת של הפתיחים הקרים בסדרה, הפרק נפתח בצילום וסאונד כמעט אבסטרקטי שמתברר חיש קל כגלגלי סקייטבורד מחליקים כנגד בריכה ריקה. מבט מרחוק על המתרחש מגלה לנו ב-מה אנחנו צופים ולמה. זהו בית משפחת ווייט, נטוש ומט ליפול, אי שם בעתיד.
וולט של העתיד מגיע ונכנס אל המבנה הריק שהיה פעם ביתו ועל קירותיו המרוססים מתגלה השם הייזנברג.
כלומר, מתחוור לנו מיד כי לא זאת בלבד שהבית ריק, שמשפחתו אינה בבית, אינה איתו, אלא האמת התגלתה לעיני כול וכך נראה בית אחרי הוריקן חרא.
ואף כי הוא נכנס אל הבית כדי לשלוף את מבחנת הרייסין הנודעת ואנחנו יודעים שהיא תשמש נשק נגד אחת הדמויות מסביבו, אחד האנשים שאנחנו אוהבים בסדרה, על אף זאת אנחנו מתקשים שלא להרגיש רע.
אנחנו יודעים שהגעת לתחתית כשאין לך אפילו את התנאים הבסיסיים לזקק רעל משעועיות!
בשערותיו הפרועות, בחולצתו המטונפת, במראה שברור לנו שמתלווה אליו גם ריח חמוץ חריף, כשמכוניתו הרצוצה היא ככול הנראה ביתו, וולטר הוא סמל לאובדן הדרך ולעליבות מהלכת.  איש שהפסיד הכול. אפילו את שביב כבודו האחרון (והילדים שבבריכה הלוא שם בדיוק בגלל שזה ביתו של ברון סמים שנחשף, והם מלגלגים עליו כשהם מתגלגלים על מה שהייתה בעבר הטריטוריה שלו) וזה מחזה כה קשה שאנו חשים רחמים…

אבל בעיקר אנחנו מרחמים על עצמינו.
חמש עונות ידענו שיגיע הרגע שבו האמת תצא לאור והחרא יפגע במאוורר (סליחה, ברגע שמתחילים עם מטאפורות של קקי, קשה מאוד להפסיק), אבל לא הבנו עד כמה פחדנו מהרגע הבלתי נמנע הזה, כמה נהנינו מכך שהוא נדחה עוד ועוד. אבל עכשיו אי אפשר להתחמק יותר, אנחנו יודעים שהולך לכאוב לנו  ממש הרבה וממש בקרוב.

ברגע אינסטנט-איקוני וולט עוצר ופונה לומר שלום לשכנתו קרול (זו לא  אותה שכנה ששלח אל מותה הפוטנציאלי בסוף עונה 4 , אגב).
יש משהו כל כך מערער בפשטות הרגועה והריאליסטית להכאיב שבה הוא מתעקש לפנות אליה, כאדם, כשכן לשעבר, ולא כברון סמים ונבל מסולסל שפם. הוא יודע שהיא יודעת וכל זה לא משנה עכשיו. ויש בתחושת האימה המקפיאה אותה משהו בכדי לרמז על מה שוולט עשה מאז שהסוד שלו התגלה…
באם, כותרות פתיחה. ברוכים הבאים לאפוקליפסה!

חמושים בידע על העתיד המחכה לנו בעקבות אותו רגע גורלי בשירותים אנחנו חוזרים אל האנק, שהמים בדיוק ירדו לו באסלה המנטלית.
הוא יוצא את בית הווייטים (הלו, קרול!) וחוטף התמוטטות עצבים גם בשמנו.
וזה הזמן להלל את דין נוריס ואת ההופעה המדהימה שלו, שרק מלהיזכר בה אני מקבלת דפיקות לב מואצות.
העובדה שאנחנו במכונית עם האנק, חשים כל נים ונים בפניקה, בחושים מעורפלים והיפר-ונטילציה, גורמת לנו להבין את המקום האיום שבו הוא נמצא כעת ושעד לאותה נקודה לא התייחסנו אליו. כלומר, לא באמת. המצוד עד לרגע התגלית היה כמעט קומי, כשטום החתול כל הזמן מפספס את ג'רי העבריין ונידון היה להמשיך להסתובב סביב הזנב של עצמו. כל עוד האנק לא ידע את האמת עומק השבר שתגלית כזו תביא לכל אספקט ואספקט בחייו הייתה חסרה. ועכשיו כשהוא מבין גם אנחנו מתחילים להבין.
ההבנה הזו מבטלת כמעט לחלוטין את ההשגות שלי מהתגלית הרשלנית על האסלה, כי הדרך הבוגרת, המפוכחת, החכמה והכנה שבה תגובתו מטופלת היא לא פחות ממסעירה מבחינתי.

הוא מתנגש בגדר לבנה (שבאה לסמל שוב שאוה, ההפרברים האמריקנים עומדים לחטוף כאפה) ואז לרגע קל אנחנו חושבים שבעיותיו של וולטר ייפתרו כאן ועכשיו עם מוות נוח.
חיתוך קומי מהיר לסצינה הבאה מבהיר לנו ששו"שו ממש לא עומדת לחלק כאן הנחות לאף אחד.

ואם כבר הזכרנו, אז קרנסטון שאמון על הבימוי של הפרק עושה עבודה מצוינת עם הפרק הלא מתלהם הזה.
האנק מיוזע, קצר רוח וקצר נשימה מזמין את תיקי החקירה אליו הבייתה ואנחנו מקבלים סוג של מצעד מיטב עברייניי שו"שו (גייל לנצחחחחחחחחחח!!!!!).
ולאחריו, 18 דקות אל תוך התוכנית, אנחנו סופסוף שוזפים את עינינו בג'סי. בגדול, לא כיף כיופה לו.
אבל לנו כן, כי אנחנו מקבלים את האתנחתא הקומית של הפרק ואת באדג'ר וסקיני במיטבם (איפה הדבר המופלא הזה ואיפה ניתוח הזומבים החלש מעונה 4?). והנה הגרסה המונפשת של הסצינה שבטח ראיתם כי תוך חצי שעה היא כבר הייתה באוויר. הו, אינטרנט, לעולם אל תשתנה!
לג'סי אין סבלנות לברברת המסטולית הזו והוא יוצא אל משרדו של סול כששני תיקים מלאים מרשרשין בידיו.

לרגע חשבתי שהוא הולך לשם כי השילוב בין מוזיקת המעליות וחרחורי הנשימה של היול הם כמו מדיטציה בשבילו, אבל לא. וכאשר הוא שולף את חפיסת הסיגריות שלו מול היול לרגע נלחצתי ששומר הראש של סול יפלוט משהו שיירמז על כך שגנב לו כבר פעם אחת חפיסה.
אבל לא.

אנחנו מקבלים כאן רצף של שלוש סצינות קלילות, כי גם בפרק כה כבד, בעונה שתתקשה לספק לנו סיבות לחייך, ברייקינג מתעקשת לתת לנו קצת נחת איפה שאפשר.
זה לא אורך יותר מדי זמן כי ג'סי, שנראה כמו מישהו שהחיים דרסו אותו, רוצה להעביר את כספו לנכדה של מייק.
וכדי להבהיר לנו שהקלילות בהחלט מאחורינו לפרק זה, וולט יושב ומקבל עירוי של כימו וג'סי מתחיל את הסצינה הבאה כשהוא קבור מתחת לשולחן מכוסה טבע דומם ומקק מרשרש (ממנטו מורי #2).

לפרק הזה שני עימותים דרמטיים. העימות שמתרחש בסופו הוא כולו רעש והתנשפויות ולחץ בחזה, אבל העימות השקט העצור הזה מרסק את לבנו לרסיסים.
זה לא הפרק של ג'סי, ואהרון פול הוא לא הכוכב, אבל ברור שהממזר לא מפספס את ההזדמנות להראות לנו שוב, במידה ושכחנו, מיהו המלך האמיתי במשחק בלתי מילולי.
וולט ניגש לשיחה אל ג'סי בשיטה החדשה, הכביכול מכבדת ואבהית, עם מגוון מחוות אהובות. אבל בכל פעם שוולט נוגע בו, עורו של ג'סי מתהפך, כשהוא קורא לו "בן" ג'סי נראה כאילו הוא הולך להתעלף מהכאב.
"למה קיילי הרמנטראוט?" שואל וולט. "היא צריכה מישהו שישמור עליה", עונה ג'סי וחושב גם על עצמו.
על אף הכאב, הכעס והפחד ג'סי ממשיך ברוגע מצמרר ומסביר לנו מה פשר האקדח שנשא בפעם הקודמת שפתח לוולט את הדלת. הוא לא טיפש, והוא יודע.
אני צריך שתאמין לזה, אומר וולט, וחושב גם על עצמו.
הוא צריך שג'סי יאמין לו כי כך השקר העצמי יורד יותר חלק בגרון. ג'סי מאשר אבל הוא לא מאמין לאף מילה. המניפולציות של וולט כבר לא עובדות עליו.

בערבו של אותו יום, בעת ארוחת הערב (זה תמיד ארוחות ערב, או שירותים), וולט שמתעל בחיבוק האסלה שלו את גאס, מתחיל לגלות שהאנק עלה עליו.
העובדה שוולט לא משקר לסקיילר כשהיא שואלת מיהי לידיה, העובדה שבתחילת הפרק הוא נראה מודאג בכנות ממצבו הבריאותי של האנק, כל אלה גורמים לנו לחשוב שוולט באמת ובתמים יצא מהמשחק ורוצה להישאר בחוץ. ועל כן שבהחזרתו האלימה פנימה דרך התגלית יש משהו עוד יותר לא נעים (כן, כן, ג'אסט וון איי ת'וט איי ווז אאוט… היוש סנדקוש). למה, לעזאזל, אכפת עדיין מהחלאה הזו?!

האכפתיות די עפה מהחלון כשוולט נוסע לבקר את גיסו.
ילד (זה תמיד ילדים, וזה תמיד בנים דמויי פינקמן) שמשחק במכונית חשמלית ברקע, מספק רעש תמידי, יומיומי, מעיק. מבשר רעות.
לאחר סמולטוק מביך שמטרתו גישוש הדדי, אנחנו חושבים שוולט הולך הבייתה וכמעט נושמים לרווחה…
אבל לא, הוא עושה אחורה פנה ומשליך את החרא אל עבר המאוורר. "היי, חבר, תראה מה מצאתי במכונית, איזה קטע?" האנק משיב, בבאדאסיות נמרצת, בלחיצה על השלט לדלת החנייה.
"אני חייב לומר, אני לא אוהב את הדרך שבה אתה מסתכל עליי כרגע" וולט ממשיך עם ההצגה על אף המסך שיורד. הבוקס שהוא חוטף לפרצוף שם להופעה שלו סוף.  זמני.
סדרה נחותה הייתה מושכת את המתח וסוחבת את העימות לפרק הרביעי, משגרת אלינו מבחר סצינות מתוחות שניתן לחתוך בסכין, עם אוויר דחוס בשקרים. אבל לא בב. ארבע וחצי עונות של בילד אפ פסיכולוגי ודרמטי לא הולכות ברגל ואין לה שום כוונה להתמהמה יותר או לבלבל לנו את השכל.
יום הדין (נוריס, *סטגדיש*) בפתח.
וולטר השחקן מתעשת ושולף את הכינור. "הסרטן שלי חזר… אני נאבק בו בכל מאודי… בקרוב אמות אז הכול לשווא, לא חבל?,"אבל המניפולציה הברורה הזו לא עובדת על האנק. וכאשר האנק עושה את הטעות לדרוש שמוולט יעביר למשמרת את ילדיו, הוא זוכה להופעה של הייזי ולהצעת הגשה:
Tread lightly.
יאבאיה!

ציונים לשבח:
* עריכת הוידאו ועריכת הסאונד בפרק מושלמות ותורמות רבות לתחושת החנק וההיסטריה של האנק ושלנו
* החנות הפתוחה של סול וגלגול העיניים של ג'סי
*זה נונסנסי! אומר וולט ועינייו לפתע נתקעות על הבאנג הכי דבילי שראה מימיו.
* טלפון ההלו קיטי של סול.

ציטוטים לשבח:
*פליס קומפלאניוס, אנריקה!
* האב אן איי1 דיי!

************************************************************************************************

איפה שהייתה יכולה להיות ביקורת של פרק 10 אם הייתי טורחת לכתוב אותה. הנה תמונה לציון ההיילייט.

************************************************************************************************

כעת הגענו לפרק 11, ואיזה פרק מושלם, לעזאזל!

מה שנפלא בפרק הזה, כמו גם בפרק הראשון לחצי העונה, הוא מידת ההפתעה שמכה בנו על ההתחלה. הקליף האנגר של הפרק הקודם רמז למפגש פסגה אימתני בין האנק הזועם בדרכים לג'סי הרצוץ והחלש. בעורמה אופיינית בנתה בנו שו"שו את הציפייה לשיתוף פעולה מיידי בין השניים על סמך שנאתם המשותפת. היא טרחה להקדיש את הפרק הקודם לסקיילר ולעובדה שהיא לא קונה את הבולשיט שהאנק מנסה למכור לה (כשהוא עיוור מנקמנות ומצורך בשימור עצמי) כדי שנחשוב לעצמנו "הו, לא! ג'סי לא חזק כמוה, הוא קל לתמרון והוא רך ובשל לקטיפה כאבוקדו!"
אנחנו נכנסים אל הסצינה תוך ציפייה לפיצוץ חזק ומה שאנחנו, והאנק, מקבלים זו נפיחה רכה. אנו נבעטים החוצה עם כלום מלבד מעט בושה. ככה זלזלנו בג'סי? זה מה שאנחנו חושבים עליו?

אבל הפרק לא מתחיל כך. בפתיחה הארוכה, הטרנטינואית והסבלנית אנחנו מקבלים את טוד, שהאינטרנט הפליא להדביק לו את הכינוי המושלם, משאיר הודעה מפלילה בתיבה הקולית של וולט. הסצינה ממשיכה כשהוא והמפיקים של הסרט "דקירה בשישים שניות" (איזה סרט זניח מצאת לך לנכון לרפרר? מה קורה לאסוציאציות שלך, נטלי?), יושבים בדיינר ל-א. בוקר ושיחה קלה. טוד מגולל את אגדת הרכבת כשוד המושלם ודומה שהוא פשוט לא זוכר שום דבר אחר שדורש איזכור בהקשר שלה. והדודים הנחמדים שלו עם קעקועי הצוואר החביבים שלהם בולעים אותה בשקיקה, מנקים את הדם של דקלן מהנעליים ונוסעים לניו מקסיקו.
אנחנו מקבלים פתיח שאינו קשור במישרין לעלילת הפרק, אך בעקיפין כן.
זה ברור שיש פה בנייה לקראת משהו עתידי. טוד עושה את הטעות (המכוונת?) לציין את וולט ואת דקלן בשמם האמיתי, הדרך שבה הוא מספר את האנקדוטה המשעשעת מלמדת אותנו שהייזנברג הופך להיות דמות מיתית של ארכי-פושע גאון ומרמזת… אולי, יתכן, מי יודע… שטוד שנמצא עדיין על תקן דיאט-פינקמן, ינסה בעתיד להיות גם ההייזי החדש? ליטול את הזהות או לדחוף את המלך מהפסגה בעזרת לידיה?
אבל יותר מכל מרחפת מעל ראשנו הבחילה. טוד בוחר להעלים את דרו שארפ מהסיפור באותה קלות שבה הוא הועלם במדבר. מוחבא ללא זכר כאילו מעולם לא היה קיים, וזה לא בכדי שדודיו מביעים רצון להוריד כאפות חינוכיות לילדים על אופניים/ אופנועי שטח, אבל כפי שנלמד מסופו של הפרק, לא כל הפשעים נגד ילדים יישארו קבורים במדבר.

זהו פרק שקרוי וידויים אך כמתבקש בסדרה הזו, כל הווידויים בו הם או שקריים או לא קיימים.
טוד מתוודה בפני המשיבון של וולט על התקלות עם דקלן, ש"הסתדרו" לבסוף, ג'סי בוחר שלא להתוודות בפני האנק, וולט מתוודה על המחלה שלו בפני ג'וניור, וולט מקליט את הודאתו היצירתית וסול מתוודה בפני ג'סי.
שום סוד לא נחשף בווידויים האלה, אף כי כולם נשענים בכבדות על אמיתות. וידויים שהם אסופה של אמיתות חסרות, מעוותות ונעלמות. כשהוידויים האמיתיים עתידים להתרחש ללא מלל או ברווח האירוני שבין המילים הנאמרות. כך האנק מגלה מי שילם על טיפוליו וכך ג'סי יגלה על ברוק.

כשפלינט מפתיע את וולט באמצע עבודת טיוח במייק אפ, אביו שולף את סיפור הסרטן כמעצור האוליטימטיבי. וזה כמובן עובד.
הסצינה הזו תעמוד כמראה הפוכה למפגש בין וולט ובנו המאומץ במדבר. וולט מבלשט, ביכולות משחק לפרקים עוצרות נשימה, את כל סביבתו, ללא הבחנה בין אויביו לאהוביו.

אל המפגש במסעדה מגיע האנק כשהוא כבר מובס ומבואס מהמפגש עם פינקמן (שבא אחרי המפגש הסופר-דופר מבאס דלוקס עם סקיילר). זו הסיבה שהוא בקושי מצליח להשתלט על הזעם שלו ולשחק אותה קול. סביב השולחן מארי והאנק לובשים צבעים כהים ואילו וולט וסקיילר, כמו בכל אחד מהפרקים מאז שוולט "פרש", מחכים להם עטויים בגווני ב'ז. זה לא שהם לבושים לבן כדי להעיד שהם רואים עצמם כטהורים, אבל הם לובשים צבעים בהירים וסוודרים צמריריים שמצהירים לעולם שהם מהווים את אותו איום שכבשה באחו מהווה.
המלצר שלהם, טרנט, הוא עוד דוגמא לדמויות אורח מושלמת של הסדרה הזו, הן בכתיבה והן במשחק. ובשלב כה דרמטי בחייה של הסדרה, מוטלת על כתפיו הכמעט בלעדיות האתנחתא הקומית של הפרק.
You put the awk in guawkamole.
שוב מפגישה שו"שו בין הבנאלי למפלצתי, בין היומיומי לגורלי בסצינת דאבל דייט מהגיהינום באמצע מזללה מקסיקנית הומה. ושוב היא מתעקשת למקם את הדרמה בסצינה של ישיבה סביב שולחן אוכל (נו, אמרתי לכם שיש חשיבות למערכת העיכול ומה שמתחיל בסצינת אכילה… טוב, אתם יודעים מה סופו).
הדברים החשובים שצריך לקחת מהסצינה המושלמת הזו, הן שמארי קוראת לוולט ג'וניור פלין. מארי, לא וולט ולא סקיילר, היא זו שמכבדת את בקשתו את הילד.
סקיילר שמתעקשת שהכול בעבר. העובדה שוולט מודה בפני האנק שאין אמפריה. זה האיש שהצהיר בפני ג'סי אך לפני שלושה חודשים שהוא בעסקי אמפריית המת', כן?
וכמובן את הצעתה המפלצתית של מארי לוולט "למה שלא תתאבד?". מיד נגיע אליה.

לאחר המסעדה מגיעה הקלטת הלוהטת של וולט שמעבירה את האנק ואותנו בשיעור זריז באיך לחשב מחדש כל מה שראינו/ חשבנו/ ידענו. "אם אתם רואים את זה, ככול הנראה מתתי. נרצחתי ע"י הגיס שלי, האנק שרדר." לסת, הכירי את הרצפה.
יש משהו בפתרון הזה של וולט שהוא כל כך פשוט ויעיל שזה גובל בדביליות. אבל זה גאוני, כי הפרטים מתלבשים על האנק כל כך יותר טוב מעל וולט.
ההתחלה שלו עם "שמי הוא וולטר הארדוול ווייט" מרפררת כמובן אל הפרק הראשון, כשוולט חשב שהנה המשטרה בדרך אליו והוא עתיד להתגלות. באותו רגע במדבר וולט התאבד. הוא לחץ על ההדק והקנה אומנם לא שיגר אף כדור, אבל וולט עשה זאת. וולטר ההוא היה עושה היום את מה שמארי הציעה. אבל הוא מזמן לא שם (למעט בבדיחה אכזרית במהלך הוידאו. "שקלתי התאבדות, אבל אני פחדן"). זהו וולט של ימינו. מחושב, חד, אכזרי ולא מוותר. מי שישיג את מבוקשו על חשבון הקרבה של אחרים, לא של עצמו.

נקודות בונוס מגיעות למייקל סלוביס, הצלם המהולל של שוש ואחד מבמאיה החל משלהי עונה 3, שעושה כאן עבודה מדהימה. כל הפרק מבוים נפלא, אבל הסצינה הזו, הסטטית במהותה, היא המאתגרת ביותר. אנחנו צופים באנשים צופים בטלוויזיה, אבל זה מרגיש דינאמי ובועט כמו ג'סי פינקמן עם מיכל דלק. בזכות ההעמדה, בזכות הקלוז אפים האקספרסיביים שהופכים את דמותו של וולט ליותר ויותר מפוקסלת, מלאכותית, דיגיטלית. זה לא אדם,  זה ייצוג שקרי של אדם.
משום שזו סדרה שמדברת על טלוויזיה וקולנוע, ועל הצגה ואומנות המשחק, המיז-אן-אבים הזה הפך באופן מידי לאיקוני ולמים שמיושם לכל נושא קולנועי/ טלוויזיוני דה יומה.
הרגת אותי, אומר האנק למארי בסופה ושולח את מוחות כולנו להתקף חרדה נוסף…

זה לא חדש שאני אוהבת את העובדה ששו"שו, שוב ולהבדיל מכל סדרה אחרת מאותה סוגה, לא מקלה ראש ברצח. זה לא שברגע שוולט נהיה הייזנברג בסוף עונה 4 או מרגע שציווה כמאפיונר לכל דבר את חיסולם של 8 אנשים בטווח של דקה, הוא לא ימצמץ לפני שיגזור דין מוות על האנק. לא. האנק הוא משפחה. ועל כן זה לא יהיה האפיק הראשון ולא השלישי שיבחר, גם אם הוא הפשוט ביותר (וזה לא שהוא רצה להשתמש בדיסק, ניכר היה בו שהוא לא שמח שהנושא לא יושב במסעדה).
אותו הדבר ניתן לומר על יחסו אל ג'סי, כפי שהוא מתבטא בסצינה שבאה מיד אחרי.

Right in the feels

בתחילתה אנחנו שוב במדבר. והטרנטולה של דרו שארפ צועדת ישירות אל פינקמן. ממנטורי מורי מהסוג הליטראלי ביותר. זכור את המתים, עם ארומה של "You’re Next". "זה תמיד המדבר" רוטן סול ואנחנו זוכרים שאך בפרק שעבר וולט קבר את כספו, את סודו, באותם מיכלים שבהם קבר את מירב קורבנותיו.
כל מי שבא במגע עם וולט בימים אלו מקבל גרסה קצת שונה של וולט, הלובש דמות ונותן הופעה בהתאם לצרכיו. אנחנו כבר לא יודעים מי הוא האיש, אם לפראפרז את האנק, ונותר רק לתהות אם יש לו בכלל אמת פנימית שעוד קיימת או שזה הכול שכבות על גבי שכבות של שורות ששוננו.
מרגע שהוא מבין את הסיטואציה עם החקירה של האנק, הוא לובש את תלבושת הדאדי קול ופונה לשכנע את בן חסותו להיעלם. זו הופעה נהדרת, ספונטנית וטבעית. האב המודאג היא דמות שוולט למד בתום עונה 4 שעליו להשקיע את כל מאודו בגילומה כי פינקמן צופה בררן. אבל למרות הביצוע המושלם הילד פשוט לא קונה את זה יותר. תפסיק לעשות עליי עבודה, מתחנן פינקמן. תציב לי את שתי האופציות האמיתיות: להיעלם או להיעלם.
ובאותם רגעים כשקולו נשבר אנחנו מבינים שגם אנחנו תהינו את אותם הדברים. האם וולט הביא אותו למדבר בשביל לקבור גם אותו?

אבל בין ההאשמות הצודקות והדרישה לכנות, פינקמן מתריס כדי להעמיד את וולט למבחן. כשהוא אומר "זה או זה… זה או זה או שתרצח אותי כמו שרצחת את מייק", הוא בעצם שוב דוחק, שוב לוחץ. מבחן אהבה קיצוני, על החיים ועל המוות. וכשוולט מתקרב אליו אט אט הוא (ואנחנו, אלא מה?) נרתעים לאחור ונכונים לרע מכול, אבל וולט יודע היטב לזהות את כוונותיו של הוורדרד.

וכך, לפתע, אחרי ארבע וחצי עונות ועשרות שעות של מתח הורי, ג'סי ואנחנו מקבלים את החיבוק שכה ייחלנו לו. זו לא סדרה שמנסה או גורמת לצופיה לבכות, העצב בה הוא כזה שתוקף אותך אחרי ומרוקן אותך מבפנים עד שנותר ממך קליפה חלולה… אבל פה הזלתי דמעות בזמן אמת.

כרגיל, היופי טמון במורכבות. ג'סי יודע שוולט עושה עליו מניפולציות, בזאת הוא חכם ומפוכח, אבל הוא לא יודע מה שאנחנו יודעים, שוולט באמת אוהב אותו כמו בשר מבשרו ובאמת מאחל לו התחלה חדשה. או את העובדה שגם מול בנו האמיתי (ואשתו כמובן) הוא עושה הצגות תחמניות…
לא שלהיות קרוב משפחה של וולט מזכה אותך בחסינות ממוות, אבל זה אומר שוולט ממש ממש ישתדל לפנות להמון אפיקים יצירתיים (מלבד הסגרה) בכדי להימנע מזה. אה, היאח?!

זה אותו הג'סי שרק לפני שני פרקים כמעט הקיא ממגע ידו של וולט. אבל האמת המחליאה היא שלוולט יש אחיזה בו כמו לאב מתעלל בילדו. וזו אותה היכולת המופלאה של שו"שו, כשהיא רוצה, להיות רגישה בצורה נדירה לאמת. אין מעבר חד בין אהבה לשנאה, אין התהפכויות של הנפש  וצילומי נגטיב של רגשות. הכול אפור ומזוהם. כי לא משנה כמה ג'סי שונא את וולט, וברגע שהוא הרג לו את מייק הוא באמת ובתמים שונא אותו, הוא עדיין לא יכול להשתחרר מהאהבה אליו ומהתלות הרגשית בו. He really did a number on you אומר לו האנק ברגע נדיר של תובנה אנושית, ואין ביטוי מדויק מזה. ג'סי אוהב את וולט ושונא את עצמו על כך.

וגם וולט אוהב את ג'סי בדרכו ה-אללה-יוסטור-עם-מאהבים-כאלה-מי-צריך-רייסין?!
כמו בבית המסוממים לאחר מות ג'יין, גם כאן, הדרך שבה וולט אוחז את ראשו, כמו שאב תומך בראשו של תינוק, היא מחווה אינטימית להכאיב שמלמדת אותנו שלוולט יש גם צורך בחיבור ההורי הזה. והעובדה שעיניו של וולט נעצמות, למרות ששני האנשים שבקהל לא יכולים לראות זאת, גם מלמדת.

זה השלב שיהיו מי שיקפצו ויגידו "מחווה לסנדק!", ולמרות שאני יכולה לראות למה, אני חייבת לומר שלא, החיבוק הזה הוא שובר שורות טהור. הוא חשוב מדי מכדי לרפרר למשהו חיצוני. זה דה ג'סי אנד וולט אימושיונל שואודאון וכל קריצה והומאז' לאיזו יצירה יחטאו לו.
הגם שעם כל הכבוד הענק שיש לי לסנדק, לחיבוק של מייקל ופרדו באותה סצינה איקונית אין חצי מהמורכבות שנבנתה או מהפאי אוף הרגשי שנמנע מאיתנו במשך כמעט חמש עונות.
הוא מקשר רק לחיבוק הזה —->

זהו רגע חמוץ מתוק לג'סי ולקהל וקתרזיס מהזן המטונף ביותר, ומי שעקב אחר המהלך הכתיבתי (או קרא את הביקורת המסכמת שלי את עונה 3) הבין מה זה אומר והפסיק לנשום לאלתר…

"אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי…
והיום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות, או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות."

ואכן בסוף הפרק האהבה בין השניים מתה לנצח.

אפשר לדבר על העובדה שהאנק של סוף הפרק מובס לחלוטין וכי סקיילר נטרפת מרגשות אשם ומהמחשבה הצודקת שאחותה לעולם לא תסלח לה. אבל למה לבזבז זמן? אז הנה, קפצנו למשרד של סול.
ג'סי מוכן להיעלם בשביל וולט (עם או בלי בקשת טובה מופרשת ממנו), למרות שניכר בו שהוא מת מפחד. הוא מוכן למחוק את עצם קיומו, להתאבד סימבולית, לעשות דרו שארפ לעצמו, בלי פרידות ומבלי להשאיר אחריו זכר.
בלוקיישן מדהים ובשוט מפעים, שניה לאחר התגלית, ג'סי עמד בפני בחירה. הוא יכל לקחת כיוון אחד ולצאת מהמשחק אך בחר לחזור (וזה לא נראה מקרי שהצומת נמצאת על רחוב חואן טאבו, אותו רחוב שבו רצח את גייל). במאבק שלו בוולט הוא ינסה בכוח למלא את החלל שפעור בו.

בחיי שאני לא מבינה אנשים שלא הבינו מה ג'סי הבין. מאז סוף עונה ארבע כל פעם שג'סי והיול ביחד בחדר אני מפסיקה לנשום בחשש שהיול יפלוט משהו וג'סי יגלה. כשסול עזב את המשרד והשאיר את הדלת פתוחה חששתי שזה עומד איכשהו להיחשף… ולמרות זאת, ולמרות אותו חיבוק, ברגע שג'סי חיפש בפראות בכיסו המחשבה הראשונה שעלתה בראשי דווקא הייתה "אימאאאא, זו מלכודת! הם לקחו לו את הלו קיטי והם הולכים להעלים אותו על אמת!". ופה, כמו גם במדבר, זה מכוון. כמו ג'סי אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מכירים את וולט ויודעים איפה הגבולות שלו, רק כדי שהסדרה תעמת אותנו, פעם אחר פעם, עם העובדה שאנחנו לא באמת סומכים עליו.

כמובן שהתגלית של פינקמן גורמת לוולט להצטער שהוא לא העלים אותו במדבר, והוא עוצר בחראקה מול שטיפת המכוניות, מבלשט את סקיילר שלמזלו מוטרפת מדי מכדי להות חריפה כהרגלה והולך להפשיר אקדח במיקרו (בוואן שוט קומי ומדהים, אגב).

אגב, אני לא מסכימה עם המבקרים והמתבלבלים, בעיניי זה לא דאוס אקס מאכינה וזה הוסבר להפליא. יש לנו את ג'סי מעשן ג'וינט בהתרסה מלפני שני
פרקים למורת רוחם של עורך הדין ועובדיו, כך שזה מתבקש שלא תהיה להם טיפת סובלנות כלפי הרצון שלו לעשן למרות הוראות מפורשות, ויש לנו את הידע כי ג'סי בילה את רוב ימיו בין הפינאלה של עונה 4 לתחילת עונה 5 בהתאבססות על הסיגריה הנעלמת הזו, ומעל לכול ניצבת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שהיול היה הניחוש המקורי של ג'סי, אי שם בעונה 4. לשם המוח שלו הלך במקור, ואי לכך לשם הוא טס גם עכשיו, עם אישוש.

כעת, סול. זה נכון שזה לא היה הרעיון שלו להרעיל את ברוק, אבל מי שזוכר את המפגש שלו עם וולט במדבר בשלהי עונה 4, יודע שהאיש לא גנב את הסיגרייה בתמימות. סול לא חזק בעיניין של הרעלת ילדים, זה נאמר לנו מפורשות בתחילת עונה 5, אבל הוא מקצוען והוא עושה את העבודה המוטלת עליו. ובל נשכח כי סול הוא תמיד הראשון להציע חיסולים – של ג'סי, ב-3.7, ופרק שעבר של האנק.  אנחנו מחליקים, כי הוא דמות כל כך מצחיקה ואדירה, אבל הוא באמת ובהכי-פחות-תמים חלאה איומה.
וכאשר ג'סי מגיע אליו, עם השאגה קורעת הלב שלו "…AND ALL FOR THAT ASSHOLE MISTER WHITE", שבאה להראות לנו שוב שהילד, גם ברגעי המשבר הכי מקעקעים שלו, לא מסוגל שלא לתת לוולט כבוד ושוולט אכן עשה עליו וואחד מספר (וגם, שוב, שהכותבים נושמים טלוויזיה ושומרים את השימוש בשמו הפרטי לרגע העימות הסופי), מצליח להציל את עצמו בלשונו החלקלקה.

נו, ועל אף המשחק הכביר והנדיר של קרנסטון הפרק, על כל גווניו של וולטר, "וידויים" שייך לפול.  מדהים שמזה שתי עונות היוצרים נותנים לו אינספור סצינות אילמות של התפוררות וקטטוניה שלאחריהן התפרצויות זעם, ועם זאת הוא מצליח להנפיק הופעות מפתיעות ומרטיטות שלא ראינו בעבר.
הכאב והפחד בחיבוק שונה מהכאב באותה סצינת בית חולים בעונה 3, הזעם שראינו במשרד של סול ולאחר מכן ביתר שאת בבית משפחת ווייט שונה מזה שראינו בסוף העונה הרביעית עת הצמיד את אקדחו למצחו של וולט. ג'סי של עונה 5 נראה מפורר עד אבקה, למרות שחשבנו שאי אפשר להתפורר יותר והתגלית של סוף הפרק מעבירה אותו על דעתו. הג'סי שמגיע אל ביתו של וולט נוהם ומשתולל נראה כחיה פצועה.
בפרק 1 רציתי שדין נוריס יזכה סופסוף באמי. ולמרות שברור לי עכשיו שהוא יקבל מועמדות, פול יזכה, בצדק גמור, בפרס. כרגיל, אין שום דבר שמתקרב אליו בכלל.

בשוט האחרון ג'סי מרוקן מיכל דלק על רצפת ביתו של וולט, ועלינו הצופים, ועומד להצית. וכך, שו"שו מסיימת עוד פרק בגיים צ'יינג'ר שממנו אין חזרה. מאידך, לא נותר הרבה מהמשחק ממילא.

ציטוטים לשבח:
*I’ll give you some more time.
*Rain of kaka
*אלסקה? אלסקה זה טוב.
*CODE RED! CODE RED!

סברה מתבקשת וספוילריסטית:
*ג'סי לא יספיק להצית. מישהו מאוד מסוים יגרום לו לסוב על צעדיו. נאדג' נאדג' הינט הינט.

פינת התיאוריה:
*וינדי ו/או באדג'ר וסקיני מוצאים את כרטיס הלוטו של וולט. הוא זוכה בפרס הראשון בהגרלה.

לסיכום, פאקינג הל, עוד חמישה פרקים אנחנו מקבלים את החיים שלנו בחזרה!

אז מה, באים לפה הרבה…?

הנה הכתבה המלאה שכתבתי לטייםאאוט תל אביב על סופה של שו"שו.
הם רצו 500 מילים. לזוועתה של העורכת החמודה אני כתבתי 611 (אחרי שצמצמתי מ-850), מזה נותרו בדפוס רק 470. ברבוריי לא נועדו למגבלות ארציות כנייר! בכל מקרה, הנה הגרסה המלאה של מה שכתבתי (גרסה טיפה יותר ארוכה ממה ששלחתי ועם מספר תוספות עדכניות שוודאי תדעו לזהות). גם את הדברים שאמרתי תדעו לזהות, כי כבר קראתם אותי אומרת אותם, בגרסת ה-5,000 מילה, אבל החלק הראשון הוא מקורי למדי בהצהרה שלו. סוג של.
מתחתיו מצורף המאמר הערוך, להשוואה קוריוזית. 

נתראה כאן בעוד כמה שעות לניתוח פרק  9. 🙂

הביאו לי את ראשו של וולטר ווייט!

שוברים את הכלים
שובר שורות היא מקרה מייצג של העידן הטלוויזיוני כיום. ראשית, היא מוצר מובהק של ערוצי הכבלים האמריקנים במה שרבים מתעקשים לכנות "תור הזהב": פסיכו-דרמה יומרנית שבמרכזה גבר לבן במשבר זהות ומוסר, ושנית, היא חבה את הצלחתה, ואי לכך את המשך קיומה, לקהל האינטרנטי ולהתפתחות ה-Binge Watching.

על אף נקודת המוצא המשותפת, "שובר שורות" בולטת למרחוק, כקריסטל במדבר, על רקע סדרות כבוס, אמפריית הפשע, דקסטר ודומותיהן, וזוכה להצלחה גדולה גם מבלי להיכנע לתכתיבים או ליפול למלכודות חליבת רייטינג המקובלות בז'אנר.
היא לא נוצצת ובלתי-סקסית במפגיע, היא לא דוחפת בכל הזדמנות עירום נשי זול באיצטלאות קלושות, הקצב שלה יכול לזגזג בין סלואו-מושן למשהו שמרגיש כאילו בטעות לחצת על כפתור הפאסט-פורוורד, הדבר הראשון שיכה את עין הצופה הוא הכיעור והעליבות המאובקת ורק שנית הוויזואליה האפית, היא אקספרמנטלית בתהליך כתיבתה, באופן בימויה ובצורת צילומה, היא לא מתפתה לקחת את עצמה ברצינות תהומית על מנת לסמן למי מצופייה הפלצנים שהיא יצירת מופת שאין להקל בה ראש, ואם הגעתם אליה בשביל האלימות המגניבה או האקשן עוצר הנשימה (והוא אכן כזה), רוב הסיכויים שתצטרכו לחכות גם 3 פרקים עד שיזרקו לכם עצם. מהתקרה.
אך מעל לכול היא יצירה אכזרית. רוב האלימות בה קורעת בנשמה, אין לה סוף שמח באופק, ובאבולוציה המתמדת שלה היא מסרבת לתת לצופייה עוגנים טלוויזיונים מנחמים כמו אחדות מבנה עלילתי או דינמיקות קבועות. ההנאה והתגמול בצפייה בה נובעות מהעושר התמטי, מהעומק הפסיכולוגי ומהאתגר האינטלקטואלי (אוקיי, וגם מהמתח, מהמשחק ומבדיחות השירותים).

הצלחתה נבנתה מפה לאוזן, מציוץ לריציוץ, מדיונים בבלוגים ובמגזיני רשת ומאנשים שטחנו בראש עד שקורבנותיהם נשברו ורצו להשלים צפייה באינטרנט. לא בכדי רכשה Netflix את זכויות השידור שלה וכעת לשתיהן יד בעלייתה זו של זו, בשיתוף פעולה מרתק. את עונה 5 נטפליקס קידמה ומקדמת באותה נמרצות שבה היא מקדמת את סדרות המקור שלה, וזאת במקביל לקידום של AMC, רשת השידור בטלוויזיה.
(נטפליקס UK גם מעלה את הפרקים כמה שעות לפני מקבילתה האמריקנית, וזאת משום שהיא משרתת את הקהל האנגלי שאין לו את האופציה של גוף שידור המשדר את הסדרה).
עצם קיומה, כמו גם הצלחתה, של שו"שו היא הדוגמא האקטואלית ליחסי הגומלין בין סדרה לצופיה ובין מוצר לשיטת שידור, ועדות לכך שהשינוי האיכותי חל לא רק על היוצרים אלא גם בדרישת הצרכנים.

היא מקרה נדיר של סדרה שהרייטינג שלה רק הולך וגדל בהתמדה, כשכל עונה שוברת את שיאי הצפייה על קודמתה (במהלך 5 שנות השידור הסדרה למעלה מריבעה את הקהל שלה. פרק 9 של העונה החמישית הכפיל [!!!] את שיא הצפייה הקודם. 102%), ועל אף כל זאת שובר שורות בוחרת ללחוץ על כפתור כיסא המפלט בעונה החמישית, למורת רוחה של רשת השידור ולקול זעקות שבר המעריצים. בעידן של סדרות שמידרדרות לזקנה מצערת ולהחייאה מלאכותית, שו"שו מתעקשת להשאיר מאחור גופה נאה.

******************

Chemistry is the study of change , מסביר וולטר ווייט בפרק הפיילוט. It is growth, then decay, then transformation. למן הרגע הראשון שטחה שובר שורות את כוונותיה החתרניות מבלי להתנצל. זהו אקפרימנט כימי-טלוויזיוני של שינוי מוחלט: וולטר ווייט יהפוך להייזנברג ואז ייעלם באבכת עשן ירוק. וככזו היא מגיעה עם סוף בלתי נמנע שמוסר השכל בצדו.

"Breaking Bad" היא מעשיית מוסר למבוגרים, משל הכמה למוסריות ומפלל לצדק אך נמנע בעורמה מהטפה דתית או ניו אייג'ית. בחיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי, רק באומנות, וינס גיליגאן וצוות הכותבים שלו מבקשים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב מכוונת זרקור אל עבר הטלוויזיוניות והקולנועיות שלה, כי הריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.

על ידי שימוש במנגנונים מלאכותיים במופגן, שו"שו כאילו שואלת אותנו "נכון Suspension of disbelief,? ואנחנו עונים לה, "נכון" "אז ההפך!" היא מתריסה. היא רוצה שצופיה יתבלבלו, יתעצבנו וישאלו שאלות. למה יש מקהלה מקסיקנית? ממתי מטוסים מתנגשים בדיוק מעל נושאי האחריות לאסון? כיצד אנשים עם חצי פנים מיישרים עניבות? ומה שירותים עכשיו, מה?!
זה ההבדל בין האמירה "יש כוח עליון המנתב את חיינו" לבין "זאת רק אומנות. וכל עוד היקום לא שופט אותנו, אסור לנו לחדול לשפוט את עצמנו".
אבל דווקא בגלל השאיפה של היוצרים לצדק, יש סיכוי לא רע שזה בדיוק הדבר האחרון שנקבל.

Breaking Bad היא מחד יצירת אומנות חד פעמית ומשפיעה ששברה חוקי יסוד טלוויזיוניים והמציאה סוג כתיבה ייחודי, ומאידך היא מצרך צריכה המשקף אולי יותר טוב מכל סדרה אחרת כיום את הזמנים.
היא חשובה לא רק בגלל מה שהצליחה להשיג אלא בגלל מה שניסתה לעשות. ובעיקר בגלל שלא הפסיקה לנסות.
כעת כל שנותר הוא להודות לה ולקוות שתיתן לנו בראש ותשבור לנו את הלב.

5.6 מכירת חיסול – על אמת בפרסום וסחר נבון ב-Buyout.

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
* אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
* It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
* You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

* אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

מעשה בשינוי – על תהליכי גדילה ושיפוט בעונה הרביעית של שובר שורות.

במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרד, צ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.

בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

• גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
• ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
• וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
• גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
• גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
• וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
• עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
• הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
• וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
• פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

• עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
• אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
• Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
• היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
• התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
• הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
• המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
• שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
• החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

• האנק מגלה הכול. Eh, duh.
• סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
• המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
• העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
• ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
• מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
• אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
• סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
• מארי הופכת לחציל.
• טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
• הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
• בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
• וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
• ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!

4.10 – לבריאות – על זהות, אבהות והזדהות ב-Salud.

Read. my. lips.

That's good, Jesse.

אם חשבנו שהפרק הקודם היה אורגזמטי, מגיע Salud ומלמד אותנו סיפוק אמיתי מהו. גם מתח עוצר נשימה, גם פאייאוף נקמתי, גם ניצחון אישי, גם חשיפת היסטוריה פרטית וגם התפרקות רגשית. וגם הלבשה תחתונה.
רק שובר שורות יודעת להנפיק פרק בועט ישבנים, שמשולב במרכזו גבר בגיל העמידה, שיכור, שבוכה בתחתוניו. זה כישרון נדיר.

הפתיח הקר לא מתעסק בטיזרים או בפלאשבקים, אלא מיד מסביר לנו יד היכן אנחנו עומדים מבחינת העלילה.
ג'סי עומד לנסוע למקסיקו אל הקרטל כדי ללמד אותם איך לבשל. זה שזה מתחרז לא אומר שזה כיף. הוא מתעכב, משקיף על אלבקרקי כאילו זו הפעם האחרונה ועולה על המסוק בהיסוס ובאימה. גאס מזהה את הפחד שלו ובטון אבהי, ובקול רך יותר משאי פעם שמענו אותו, מנסה להרגיע. You can do this.
לג'סי, ולנו, יש ספקות.

וידעתי שזה הולך להיות פרק מטורף ברגע שראיתי שמי שמביימת אותו (פרק שלישי העונה) היא מישל מקלארן. פעם אחרונה שמקלארן והקרטל נפגשו זה הביא לנו את "דקה אחת".

בביתו של וולט איש לא עונה לטלפון. לצד המשקפיים השבורים וטישו מגואל בדם, המזכירה האלקטרונית (אולד סקול, ביאטץ') משמיעה את קולה המודאג של סקיילר. זה אמצע היום וכבר ההודעה השלישית שהיא משאירה לו והיא כבר לא יכולה לחכות יותר.
וכך, וולט ג'וניור זוכה לקבל ליום הולדתו מכונית פי.טי קרוזר של קרייזלר מאימו. אגב, זה שכבר לא מייצרים מכוניות כאלה, סקיילר, לא עושה את זה וינטאג'.
אכזבתו הניכרת של ג'וניור מורכבת גם מהכבדות וחוסר הסקסיות המשוועת של המכונית וגם מהיעדרותו של אביו. לא רק נפקדות פיזית מהאירוע אלא נפקדות ניכרת בבחירת המכונית עצמה.

בסצינה שמחזירה עטרה קומית לבוב אודנקירק, סול ממלמל לעצמו שזה רעיון איום ונורא ואז מבשר לטד בנקי האידיוט שדודתו בירגיט האהובה מלוקסמבורג נפטרה והורישה לו בדיוק-את-הסכום-שאתה-צריך-לכיסוי-החובות-שלך-במס-הכנסה-זה-סימן-משמיים-אז-קדימה-קדימה-למה-אתה-מחכה-נאדג'-נאדג'-ווינק-ווינק.
סול לא מאמין שזה קורה, אבל בנקי קונה את הבלוף.

בינתיים במחיקו, גאס, מייק וג'סי נוסעים מכוסי עיניים ליעד לא ידוע (אזהרת תימת עיוורון). הם מובלים אל מעבדת העל של הקרטל ושם פוגשים צוות של כימאים. דון אלדיו, מוסבר לגאס, יצטרף אלינו רק אם וכאשר הטבח יוכיח את עצמו. נו פרשר, ג'סי.

באופן לא מפתיע, הכימאי הראשי של הקרטל לא מתרשם מילד הכאפות, שסימני הכאפות עוד מוטבעות טריות על פרצופו, שנשלח להעביר לו חפיפה. וזה בסדר, כי גם ג'סי לא מתרשם מעצמו. אה…. איפה החביות עם הציור של הדבורה? הוא מתבלבל. (אזהרת תימת כוורת)

Hey, kiddo, remind me to not poison you later

אנחנו מסנתזים את החומצה הפניל-אצטית שלנו בעצמנו, מדווח הכימאי הסנוב בספרדית לגאס, וכל תינוק עם תואר בכימיה יכול להכין אותה בעיניים עצומות.
ג'סי מזהה את הטון המתנשא ומתחיל להתחמם וממהר להעמיד את הטבח המקסיקני במקומו.
Tell this asshole if he wants to learn how to make my product he's gotta do it my way. The right way. 
אני דובר אנגלית, מפתיע המדען.
So you understand what asshole means. Now go get me my phenylacetic acid, asshole.
*סטגדיש*
Who do you think you are? הכימאי של הקרטל דורש בזעם, וג'סי עונה לו בדבר הכי קרוב לנאום ה-"I'm the one who knocks" של וולט:
I'm the guy your boss brought here to show you how it's done.
מכיוון שג'סי, להבדיל מוולט, לא לוקה בדלוזיה, המשפט הזה מצליח להיות גם נאמן לחלוטין לאמת ולא מחייב (העובדה הבלתי מעורערת שהוא נשלח למשימה, לא אומרת שהוא הבנאדם הנכון לג'וב), וגם רגע של ביטחון עצמי נדיר. ועל הדרך הוא גם מצליח להפריך את נאומו של מייק מלפני חודש. He IS the guy.
הוא פוקד על המבוגר ממנו להפסיק להתכיין כמו כלבה ולעשות מה שהוא אומר!
בחיי שלא ידעתי ממה לשמוח יותר, משובה של ה-"Bitch" לשפתיו של ג'סי או מהחיקוי המושלם של וולט שהוא דופק תוך שהוא מנהל את אנשי המעבדה לפי חוקיו המחמירים של מורו ורבו. "אנחנו ננקה את המקום ממזהמים". לוליק. 🙂
זהו רגע של מנהיגות נדירה שג'סי מפגין ואפילו גאס ומייק דופקים מבטים של דודים גאים.

אצל וולט,לעומת זאת, המצב לא מזהיר.
בנו, חתן יום ההולדת, מגיע לפתח דלתו מודאג… אבל מה שהוא מוצא לא יכל להיות פחות מרגיע.
אבא שלו, מתנדנד ולא מאופס, פותח את הדלת בתחתונים וגופייה מגואלים בדם. מזל טוב!!!
לאחר שג'וניור עומד לצלצל לדווח על מצבו של וולט לסקיילר, אביו מתחנן בפניו שלא יגלה לאימו ששב להמר. אבל אני לא מבין, עם מי רבת? שואל בנו.
ואז קורה משהו מדהים שלא קרה פעם אחת בארבע עונותיה של שובר שורות.
וולט מתפרק לגמרי ופורץ בבכי חסר שליטה.

WHAT DO YOU MEAN WAIT A WHOLE YEAR FOR MY 4TH EMMY?!?!

בביקורת הקודמת הבעתי את רצוני לראות מה קרה לשתי הדמויות בדיוק לאחר סשן המכות. ובאותו הקשר, איחלתי לראות את וולט בוכה סופסוף.
קיוויתי שזה יקרה, זיהיתי שזה בשל לקרות, אך לא לגמרי האמנתי. אבל זה קרה וזה תפס אותי ואת ג'וניור (ואת וולט עצמו) לא מוכנים.
מרגע היכרותנו, לפני שלוש או ארבע שנים, מעולם לא יצא לנו הצופים לחוות את וולט כל כך מנותק מהפוזה ומחובר לרגשות שלו, שמציפים אותו ונשפכים החוצה. הקרב עם שותפו הצעיר ערער אותו לגמרי. הוא לא דמיין לרגע שיאבד אותו (כי לגישתו, הבן שלך תמיד נשאר הבן שלך. רק ששכחת להגיש את טפסי האימוץ הרשמיים, אידיוט!!!) והמכות שחטף והמשפט ששמע בסופם היכו בו כרעם ביום בהיר.

ובסצינה הזו בכיתי, בדמעות של ממש, בשביל כל שלושת הנוכחים. בשביל וולט אכול החרטה והמתייסר-באמת, בשביל וולט ג'וניור שנאלץ להתבגר בפתאומיות ולחזות באביו השבור, ובשביל ג'סי, הנוכח הנפקד, שלא יידע לעולם מה וולט באמת מרגיש כלפיו.

ג'וניור מלווה את אביו למיטתו, משכיב אותו ומכסה (באקט דומה למה שג'סי עשה בשבילו בפעם האחרונה שהיה מסומם, בשלהי "זבוב") ותוך כדי תחלופת מילות סיכום וולט המחויך ממלמל אל בנו משפט שעוד יתחרט עליו.
That's good, Jesse.

בפרק מותח במיוחד, עדיין, הרגע היחיד שבו פלטתי בקול רם ונישא קריאת HOLY CRAP! הייתה באותו רגע שוולט פלט.
זה אולי מנגנון סיפורי לא במיוחד מעודן, אבל הוא נשק כל כך יעיל משום שיש בו המון אמת. מי מאיתנו לא התבלבל בשמות וכמעט פלט סודות סתם ברגעי עייפות?
אז על אחת כמה וכמה קל להאמין שוולט במצבו הנפשי המעורער, מצבו הגופני המוצף בכימיקלים ומוחו המלא בפינקמן ימעד כך בלשונו.
וזה היה מרגש. זה היה כמו הוידוא הריגה של הנאום הקודם.
ג'סי אולי לא יודע זאת ולא יידע לעולם, אבל אנחנו יודעים מה זה אומר, ולעזאזל, זה כאב לי פיזית.

והמשפט הזה, "That's good, Jesse" זה כמו הטפיחה על השכם שג'סי אף פעם לא מקבל מוולט. כמו התגובה האבהית שלא יקבל על תפקודו במעבדה המקסיקנית בסצינה שתבוא מיד אחריה. את זאת גאס יעשה במקומו. Well done.

וגם ג'וניור קלט את המשפט והוא יודע. כלומר, הוא לא יודע מה בדיוק הוא יודע, אבל הוא עתיד לנסות להבין.
השאלה עם מי יחלוק את הרגע? עם סקיילר? שתדע לעשות את הקישור ותקבל לפנים את הבן המאומץ שמעולם לא ביקשה.
או חמור מזה, עם האנק? שגם יידע לקשר, אבל באופן הרבה יותר משמעותי והרסני?

במעבדת העל המקסיקנית, לעיניי קהל רב ומצלמת וידאו, ג'סי מתמודד לגמר מאסטר שף. כשמתגלה תוצאת הבדיקה של הקריסטל שבישל, שנייה לפני שג'סי מתחיל להכחיל מרוב החזקת נשימה, מתברר שהחומר שלו הוא טהור ברמת 96.2%.
לא ה-99% של וולט, אבל גבוה משמעותית מזה של איש הקרטל ויותר גבוה, כמה יפה, מהתוצאה של גייל, הכימאי המחונן שגאס טיפח במיוחד לדבר.
וזה כבר ניצחון של ממש. זה לא סתם לעשות קול סמכותי ולקוות שהקהל יאמין, לא. עכשיו זה הדבר האמיתי. ג'סי הוא הדבר האמיתי.
והסצינה הזכירה לי רגעי שיא בסרטי נעורים מהאייטיז, והיא מספקת לצפייה באותה מידה.
רק שבסרט אייטיז, אחד מהנוכחים שם היה מתחיל במחיאת כף אטית עד שכולם היו מצטרפים אליו.
וגם בסוף סצינת שיא כזו אחד לא היה פונה אל הגיבור, טופח לו על השכם ואומר לו שמעתה הוא שייך לקרטל.
*gulp*

באלבקרקי, סול מגיע לבקר את סקיילר (הם מסתדרים נורא חמוד ביחד, לא?) במשרדי שטיפת המכוניות כדי לדווח לה שבנקי, האידיוט, לא שילם את החוב אלא, שלוש שעות אחרי קבלת הכסף, ארגן לעצמו ב-מ-וו חדשה. אידיוט.

בביתו, וולט המאושש מתעורר ומוצא את משקפיו מתוקנים (אתם יודעים איזו אזהרה באה עכשיו) ואת בנו ישן על הספה. הוא מעיר אותו ומתחיל לעשות Damage control על אירועי היום הקודם. אלא שגם בעבודת הניקיון הזו יש המון כנות מפתיעה כשוולט חושף בפני בנו ובפנינו פיסה מהותית מההיסטוריה הפרטית שלו.
אביו נפטר כשהיה בן 6 ממחלת עצבים גנטית, וכמה שלא ניסו כולם מסביבו למלא את ראשו ולבו בסיפורים על איזה מן איש היה אביו, הזיכרון היחיד האמיתי שלו ממנו הוא של כלי חלול וריק שכוב במיטת בית חולים. הוא לא רוצה שהזיכרון המוחשי היחיד שיהיה לוולט ג'וניור לאחר מותו יהיה שלו במצבו השיכור, התלותי והפתטי.
וואו.
הנאום של וולט מסביר עליו כל כך הרבה. הפחד האובססיבי שלו מלהיתפש כחלש. הסלידה מבתי חולים וטיפולים. ההתעקשות שאב חייב לעשות הכול בשביל משפחתו. הצורך המודחק שלו ללכת אל מותו בפיצוץ ולא בקול ענות חלושה. אלא שוולט ג'וניור לא רואה זאת כך, וכאן ההפתעה. הוא היה מעדיף אבא אמיתי וקרוב, על פני אבא חזק ורחוק.
וכל ניסיונותיו של וולט לספק למשפחתו ביטחון כלכלי וזיכרון של חוסן בעצם הרחיקו אותו מהם, והוא לא היה שם בשביל וולט ג'וניור בדיוק כשם שאביו לא היה שם בשבילו. האירוניה היא שעם כל מאמציו להיאבק בזה, בגורל של מוות ידוע מראש וזיכרון מרוחק, וולט חי בעצמו את "הטעויות" של אביו.
…וכמובן שעם כל ניסיונותיו להיות אב מגן ומחנך לג'סי, הוא לא היה שם בשבילו והרחיק אותו מעליו.

סקיילר הולכת לפגוש את טד ולנסות להחזיר אותו אל דרך הישר. טוב, הישר היחסי.
זה כמובן כושל, כי בנקי הוא גבר עלוב, גאוותן, קטן ואידיוט. הוא מודה לה על עזרתה ומראה לה את הדלת, ואז סקיילר, בטעות הגדולה של חייה, מגלה לו מאיפה הגיע הכסף. Big mistake, HUGE.
האם האידיוט ישלם למס ההכנסה את החוב? האם ינסה לסחוט את סקיילר בשביל עוד כסף? האם ירמוז שילך למס ההכנסה? האם סקיילר תיאלץ לגלות הכול לוולט או תתמודד עם המשבר הזה לבד?
הקיצר, השאלה היא רק מי ינקה את טד בנקי. מייק? וולט? או שכיר חרב של סקיילר?

במערכה האחרונה חזרנו אל ביתו של דון אלדיו, שם המשחק מוגזם, המבטא נורא והשמש זורחת כמו בפלאשבק של שנות השמונים.
גאס עומד בדיוק מעל המקום שבו המקס שלו נורה ובולע בצורה מסודרת כדורים.
בעוד שג'סי, חמוץ ומבולבל, מתלונן בפני מייק. "אז מה? אני צריך להישאר לבשל במקסיקו כל חיי?"
מייק מבטיח לו שאו ששלושתם עוזבים או שאף אחד לא.

דון אלדיו מגיע וגוסטבו שוב מוצא את עצמו מציג בפניו את הטבח שלו. לא לפני שהוא וזה-שרצח-את-חבר-הנפש-שלו-הצמיד-אותו-לקרקע-והכריח-אותו-לצפות-בו-מדמם-למוות מתחבקים. כיף כיופה.
ג'סי, שאף אחד לא גילה לו מה התוכנית ושהמילים היחידות שהוא יודע בספרדית זה "איי" ו"קראמבה", עומד פעור עיניים ופה ועושה את מה שמבקשים ממנו. קרי, לוחץ יד "למעסיק החדש" שלו. לא נורא שהוא לא יודע ספרדית, יש לו את כל החיים ללמוד! מרגיע דון אלדיו.

ואז דון אלדיו משגיח בקופסת שי לחג המנוחת על השולחן. מתנה מגוסטבו לכבוד הפיוס. נציג הקרטל החתיך מסמן לו שזה בטוח לפתוח את הקופסה, ודון אלדיו מוציא מתוכה בקבוק של משקה נדיר (כל כך נדיר, למעשה, שהוא בכלל לא קיים).
בפעם הקודמת שגאס היה שם, לא הציעו לו לשתות, כי הדון לא חולק את המשקה שלו עם כולם. הפעם הוא דווקא מתעקש.
כל הפמלייה של הדון מרימה כוסית, לחיים ולבריאות הם קוראים. ואז, דון אלדיו במחווה אחרונה של חוסר אמון, מחכה שגאס ישתה. גאס מגלגל עיניים (כאילו, הגרסה שלו של גלגול עיניים) ומוריד את הכוסית ולאחריו מצטרפים אליו גם כל הקרטל. לא כולל פינקמן הנרקומן. יאללה, מסיבה!

גאס יושב חרישי וממשיך להשקיף אל הבריכה, וג'סי כמעט שובר את משענת הכסא מרוב שהוא מנסה להתרחק מהזונה שמתיישבת עליו.
"שמעתי שגם אתה שייך לקרטל?" היא בוודאי לוחשת לו. "אל תדאג, יש לי מספיק חומרי סיכה בשביל שנינו".
ואז היא מתעקשת לתת לו בכוח סיגר.

דון אלדיו ניגש אל גאס היושב לבדו (איזה אומו!). תתעודד, הוא אומר לו, זה כולה עסקים.
אבל לגאס לא מתאימה שיחת ההוויי הנוסטלגית והוא מבקש ללכת לשירותים. דון אלדיו מסכים ושולח איתו מורה דרך, כדי שלא יילך לאיבוד.
הוא נכנס לשירותים, מסיר בנחת את הג'קט שלו, מקפל ומניח אותו על השיש…

ופה אני צריכה לעצור ולהסביר מה עבר עליי. עד לשנייה שבה גאס מניח את המגבת על הרצפה, לא היה לי מושג מה הולך כאן!
בניגוד למי שאני (צופה צינית, סטודנטית לקולנוע פלצנית, תסריטאית ומבקרת יומרנית) קניתי את כל מה שמכרו לי.
זה היה כל כך ברור שהבקבוק מורעל שלא חשדתי בו. או, ליתר דיוק, חשדתי בו בדיוק כמו שדון אלדיו חשד.
חיכיתי לראות אם גאס יסכים לשתות ראשון והסתפקתי בזאת. אז מה אם ראיתי אותו בולע כדורים (זה ללחץ, הסברתי לעצמי)? אז מה אם הוא עוצר את ג'סי מלשתות (אוי, נכון, לנרקמונים בגמילה אסור!)?
כשדון אלדיו מצמיד אליו שומר, האמנתי שבתבוסתו ינסה גאס לברוח. לשבריר שנייה אפילו חשבתי שהוא, מיואש מהנסיבות הסוגרות עליו ומחוסר יכולתו לשבור את דפוסי העבר, נכנס לשירותים כדי להתאבד.
מה?!?!
זה כאילו המוח שלי נורא ניסה לעצור ולהסביר לי מה קורה אבל הרגש והגוף שלי צעקו עליו "שששש, לא עכשיו, אתה נורא מפריע!".
וזו עדות חיה לכמה חזקה היכולת של "שובר שורות" לסחוף אותי בסיפור.
מיליון דברים לא הסתדרו לי, זו תוכנית פעולה מופרעת ולא הגיונית והרבה יותר מדי מועדת לכישלון בשביל גאס, אבל נשאבתי לתוכה לגמרי וכשהוא הניח את המגבת על הרצפה לצד האסלה הרגשתי אהבלה כמו שדון אלדיו ודאי עתיד להרגיש עת ילקה בחלושס פתאומי.

ואז, כשהתוכנית ברורה לנו, אנחנו חוזרים אל איזור הבריכה ושם, בטרנטינואיות מורגשת, מתנגנת לה נעימה אזוטרית ודברים מתבהרים ללא מילים. סיגרים וגברים שמנים נופלים ארצה, וכך גם האסימון בראשו של דון אלדיו.
ג'סי מזנק בבהלה מהכיסא (לוליק) כשמייק מחסל בחוט דנטלי את מקבילו בקרטל, וגאס מצטרף אליהם ובדיוק בזמן כדי לראות את דון אלדיו קופץ בטן לבריכה (וד"ש לבראיין דה פלמה).

כפר הנופש של קוקה קולה, מקסיקו.

מייק מסיר מגופתו של הדון שרשרת מסתורית (תשובה בסקציית ההערות) וגאס לפתע קורס.
אז מה, גם כדורים נגד לחץ וגם בולמיה לא מבטלים לחלוטין פעולות של רעל, אה? (ההיחלשות של גאס זו כמובן נקודת החסד המזהרת במופרכות של התוכנית. בלעדיה זה לא היה עובר אצלינו הצופים).
גאס מגייס כוחות אחרונים כדי לתת מילות אזהרה בפוזה גוסטבואית אופיינית ואז נישא משם ע"י מייק וג'סי, החמושים.

בחניון, בעת שהם מחפשים מכונית עם מפתחות בפנים שהזונות לא גנבו (ווהו, נקמה!), גאס מתפרק ומייק נורה.
מבלי לחשוב לרגע ג'סי מרוקן על היורה מחסנית שלמה. ואם היה אפשר להכניס פה עוד פעם פרסומת סמויה לרייג', אני בטוחה שהם היו שמים.
Get us outta here kid. אומר מייק ואז ג'סי מכניס אותו למכונית ונוסע משם בחראקה כגיבור הבלתי מעורער של הפרק.
כותרות עולות. מפיק וינס גיליגאן. DAMN!

וזה מה שיפה בשובר שורות, בעיניי. שגם בפרקי הפאיי-אוף העלילתי והאקשן הכי גדולים שלהם, שיכולים להגיע כמעט רבע עונה לפני הפינאלה, יש אותה כמות של התפתחות דמויות ופאיי-אוף רגשי. ואיזה משחק מטורף של הזדהויות? את כל שלושת גיבוריי עודדתי.
והוא ממשיך לפתוח חזיתות עלילתיות אפשריות מאינספור כיוונים שונים.

אבל מה קורה עכשיו? או כמו ששרים בבאפי, Where do we go from here?
בסדרות אחרות הפרק הבא היה נפצח בחזרה באדמת ארה"ב, אבל זוהי שו"שו, ופה מראים לך את כל התהליך. כך שגם אם ג'סי הצליח להוציא את גאס ומייק ממתחם הקרטל לא בשלום אבל בחיים, הוא עדיין צריך למצוא להם עזרה רפואית דחופה ודרך לצאת ממחיקו.
האם מייק וגאס יהיו במצב לתת לו הוראות הפעלה וטיפים יעילים?
האם מייק ימות? האם גאס (לא)? כמה זה ישנה את התמונה, אם ישרדו, שג'סי הציל את חייהם?
האם זה באמת סופו של הקרטל? הרי זהו ארגון ענק, בוודאי עם מספר סניפים ברחבי מקסיקו. לא סביר שבאמת חוסלו כל ראשיו וזה הביא לקריסתו. אז מי יגיע במקומו של דון אלדיו? וכמה מהר הוא יגיע? ולאן?
לקרטל, במידה הסבירה והוא עדיין קיים, אין יותר כימאי ראשי (הוא היה בין המורעלים). מה שכן יש להם זה וידאו, ואת שמו של ג'סי פינקמן.
ומה וולט יעשה?
איך יגיב להיעדרותו של ג'סי? האם ייאכל מבפנים ברגשות אשם בחושבו שבנו המאומץ מת במקסיקו מבלי שנפרד ממנו?
האם יזכה אי פעם לבקש את סליחתו? אם כן, האם יקבל אותה?
ואם ג'סי יהווה החוט המקשר אליו בתיאוריה העתידית של האנק, ממי משניהם ייאלץ להיפטר?
וכמה מהר יגיע מס ההכנסה להידפק על דלת משפחת ווייט?

הפרק הזה אולי יותר מקודמיו בעונה עסק באבהות ובאבהות כזהות.
באבהות החסרה של אביו של וולט, באבהות המאמצת של הזוג גאס ומייק את ג'סי (משפחה אלטרנטיבית מאושרת!!!), ובאבהות הכושלת של וולט לשני בניו, כששניהם נאלצים להתבגר ולהתעלות על אביהם.
וולט ג'וניור בכך שהוא מטפל באביו הרצוץ, וג'סי בכך שהוא מתעל אותו ואז תופס את תפקידו.
במחי בישול אחד, בתנאיי לחץ איומים ובתנאי סניטריה ירודים, ג'סי התגלה כתחליף אמיתי לוולט גם בפני גאס. אז לשם מה צריך גאס את וולט יותר? האם ה-3 אחוזים הללו שווים את ההקרבה? ההיסטוריה של הסדרה לימדה אותנו שלא. ורמה קצת מעל לזו של גייל תספיק בהחלט. ולכן אם ג'סי יראה לגאס ולו לרגע שוולט לא חשוב לו, וולט ייכנס לחבית פלסטיק.

ובכך ג'סי משלים סופית את היפוך התפקידים ביניהם.
לא עוד העלמה במצוקה, המוכה והבוכייה שתמיד מסתבכת. לא, התפקיד הזה שמור לוולט בימינו. וג'סי הופך להיות לא סתם חלק בעל ערך מהקבוצה, אלא חלק חיוני, נדיר בערכו. גם טבח מוכשר במיוחד וגם חבר מועיל ונאמן.
איזה מהלך עלילתי שאפתני, אמיץ ומבריק של הסדרה!
מי בכלל דמיין כזה דבר בתחילת העונה? לעזאזל, מי דמיין את זה לפני 5 פרקים?!

וגם תימת העיוורון מתקשרת אל תימת הזהות.
מי אתה בעיניי רוחך? האם זו הדרך לבנות זהות ולמשמע את עצמך?
מי הוא גאס פרינג? ומי ג'סי חושב שהוא? ואיך וולט תופש את עצמו?
Who do you think you are? שואל הכימאי של הקרטל את פינקמן.
וזו שאלה במקומה, כי הדרך שבה ג'סי תופש את עצמו השתנתה.

אולי גישתו של גאס היא Fake it till you make it? הוא לובש את הסטואיות של עצמו, הוא מזייף את ההירואיות של ג'סי וזו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. וג'סי מחקה את וולט עד שהוא הופך להיות וולט.
להבדיל, וולט הוא לא האיש שנוקש, משום שהוא לא מחויב לזיוף ולא מחויב לזהות. רוצה להרעיל מישהו? אל תשלח את הבן שלך לעשות את זה, עשה זאת בעצמך והיה מוכן לבלוע בעצמך את הרעל.

וג'סי כבר לא רואה את עצמו כנחות לוולט, הוא כבר לא רואה עצמו כמקרה סעד שאפשר לוותר עליו. אקט ה-ויקום המלפפון שביצע בוולט ב-Bug, כמוהו כרצח דמות אב סימבולית, וזה עושה בעיקר דברים טובים לאגו של ילד כאפות.
והמטאפורה האדיפלית אף היא מתקשרת לעיוורון.
וולט, שניסה בכל כוחו לברוח, סופו להגשים את הנבואה הגנטית שנגזרה עליו. זה לא גורל, זה עיוורון לדפוסי התנהגות. האיש שלא רצה לגמור אב חלול ונפקד, הפך בדיוק לכזה.
כולם אדיפוס, וכולם בורחים מהנבואה וכולם רוצים לרצוח את אבא.

והבן מתקן את משקפיי אביו, עוזר לו לראות את דברים נכון. אבל האם לוולט יש באמת עוד הזדמנות לשנות?
עם בן אחד אולי לא מאוחר מדי? אבל מה לגבי הבן השני?
ג'סי לא יידע לעולם כיצד וולט באמת מרגיש כלפיו. זו הטרגדיה הנוראה של היחסים שלהם.
ההיפוך ביחסי הכוחות מבטיח כי גם אם וולט ירצה להתוודות על רגשותיו או יבקש סליחתו, ג'סי יטעה לחשוב שהוא עושה זאת רק מתוך פחד לחייו עקב מצבו המעורער בארגון של גאס.

וטוב, אם היו לנו תהיות עד עכשיו באשר לכיוון שהסדרה לוקחת, הפרק הזה העלים אותם. לא הולכות להיות עוד ירידות מתח, בשלושת הפרקים האחרונים תהיה רק החמרה ואסקלציה והתדרדרות עד הפיצוץ הרדיואקטיבי של סוף העונה.

ואימרו אבא'לה!

* הבחנות, הערות ובונוסים לתלמידים מצטיינים.

* אר ג'יי מיטה סופסוף מקבל משהו אחד לעשות מלבד לאכול ארוחת בוקר (שזה שיקוף מכוון לגמרי של ההזנחה שלו) והוא עושה עבודה מצוינת. בסצינת הבכי של וולט הוא לחץ לי חזק על בלוטות הדמע. וגם ההבנה החרישית שלו למשמע "ג'סי" הייתה קטנה ומדויקת.

 * באמת. במציאות אין כזה משקה, זפירו אנייחו. ביררתי. אבל לפי הפרח שעל פקק הבקבוק, זהו סוג (פיקטיבי) של טקילה יוקרתית (אם כי המונח עתיק מבלבל פה. טקילה לא מזדקנת טוב).

* ג'סי שוב הרג. עם כל הקיקאסיות וההרואיות, זו לא בשורה משמחת.

* מעניין יהיה לבדוק איך ג'סי יקרא לוולט מעתה ואילך.
ואם פתאום יחדל להתייחס אליו כאל מר. ווייט, מה זה יעשה לנפשו ולאגו של וולט? הו, האימה!

* ג'סי קורא לכימאי של הקרטל Asshole. זה שם החיבה שהדביק רק לוולט לאורך כל העונה. זה מוסיף לרגע הניצחון של הג'אנקי הצעיר אל מול הכימאי המבוגר, המדופלם והמתנשא משמעות אדיפלית נוספת.

* טוב, שיקרתי. אני לא באמת יודעת למה מייק ידע לקחת את השרשרת. חזרתי לפרק 4.08 כדי לוודא שזו לא השרשרת של מקס, או משהו צ'יזי שכזה. זה לא.
זו השרשרת של דון אלדיו, והוא לבש אותה גם אז. אז מה, סתם מזכרת לנקמה האישית, אה? סבבה.

* אז אנחנו לא יודעים מה עבר על ג'סי ברגעים שאחרי הקרב. ייתכן שהלך לשחק במשחק וידאו, וייתכן בהחלט שבכה בתנוחה עוברית.
היוצרים בעורמה חוסכים מאיתנו את רגעי החולשה של ג'סי (לפחד מהקרטל זו לא חולשה, זו שפיות), כי זה פרק הניצחון של סניור פינקמן והם לא רוצים שדבר יעיב על כך.
ואנחנו גם לא יודעים איך מייק וגאס הגיבו למראהו החבוט. וודאי הייתה להם תגובה כזו או אחרת. וטייריס ודאי בישר להם שגם וולט נראה כמו סטייק טרטר (או אולי טרם הספיק?).
האם שמרו את תגובתם לעצמם, כדי להתעסק רק במה שחשוב כרגע? ודאי הבינו שהקרב היה עם וולט? האם ידעו, כי הם מצותתים להם? האם הוא נשאל על ידם?
האם ענה להם בכנות? (לא סביר)

* ומה נראה עכשיו? האם ג'סי יבקש מגאס להשאיר את וולט שיבשל איתו? בשיקוף הפוך של מה שוולט עשה עם ג'סי ב-3.7? ומה כל זה יעשה לאגו של וולט? הוא ינסה להשלים עם זה, מתוך אהבתו והחרטה שלו, אבל האם יצליח, ולכמה זמן?

* וואי, השבוע ציפייה בין פרק לפרק בשני הפרקים האחרונים היה קשה מנשוא, ויום שני הבא נראה רחוק מתמיד. אי לכך, שני דברים לשים לב אליהם:

1. בשבועות הקרובים הסדרה על שחקניה ודאי הולכת להעביר להילוך גבוה את קידום שלה במדיות השונות. שזה אומר בעיקר ריאיונות טיזריים ואולי אפילו איזה ממתק ויראלי כלשהו. אם אתם נתקלים במשהו, למה לא לבוא לכאן ולשתף אותו עם כל הכיתה?
2. הנה מספר דברים שאני נתקלתי בהם. שיהיה לכולנו צום קל.
התמונה הנעלמה של בראיין קרנסטון כסקיילר.

אהרון היה יותר משכנע.

המשרד לא חזקים באבטחה.

נד פלאנדרס שובר שורות.

ב-NPR ערכו ריאונות עם וינס גיליגאן ואהרון פול. עוד לא האזנתי לכל, ופול הוא לא העיפרון הכי חד, אבל ממה ששמעתי משני הריאיונות, זה מקסים ומעניין.
פלוס, זה תמיד מרתק פתאום רק להאזין לסצנות שראית.
פול:
http://www.npr.org/2011/09/19/140040966/aaron-paul-breaking-bad-dealer-isnt-dead-yet

 גיליגאן:
http://www.npr.org/2011/09/19/140111200/breaking-bad-vince-gilligan-on-meth-and-morals

* פרק הבא נקרא crawl space. שזה בדיוק החלק מתחת לבית של וולט שסקיילר מחביאה בו את הכסף עם הבגדים.
האם שם ייקבר טד?

4.9 – באג במוח – על סופת חרא וסופה של תקופה ב-Bug

ספוילרים, רבותיי, ספוילרים.

הסיגרייה שלפני

 Can you walk?
-Yeah.
-Then get the fuck out of here and never come back.

וואו.
אחרי שנה ומשהו של שותפות וכמעט 40 שעות צפייה שהתפרשו על פני ארבע שנים (לחלקנו לפחות), זה סופסוף קרה.
בליל הרגשות המודחקים, האכזבה והמתיחות מגיע לנקודת רתיחה בהתנגשות קתרטית אלימה. כן, היה אורגזמטי כמו שרק ברייקינג באד יכולה להיות.
קרי מביך, מלוכלך, מבלבל ושובר לב כמו תחושותיו של ילד המענג את עצמו מול סרטון של באגס באני בדראג.

קשה להתאפק וללכת לפי סדר כרונולוגי פה, אבל זה מה שנעשה.

הפתיח הקר מכיל סדרה קצרצרה של שוטים טיזריים, עם רקע ב-Out of focus (אזהרת תימת עיוורון).
יד רועדת ופצועה אוספת משקפיים שבורים. טפטוף דם הולך ומתגבר. דם נוחת על נעלי זמש בז'יות. נהימה של מאמץ וכאב.
קשה היה לא לנחש שמדובר בוולט, והסדרה גם לא עושה דבר כדי להסתיר זאת (בטח שלא בשוט הפותח את הסצינה הבאה), אבל הנסיבות לא ברורות לנו. רק ידוע לנו, כמו שהיה ברור לנו מהטיזר בתחילת פרק שעבר, שמשהו פה ייגמר רע.
קבלו בברכה את שובו של ה-Flash-Forward!

בתחילתו של הפרק, וולט שוב אוסף את האנק במכוניתו לעוד יום של הרפתקאות עם עופות מטוגנים.
האנק נרגש לקראת התוצאות שיתקבלו לאחר שבוע המעקב אבל וולט, המבחין בטייריס שעוקב אחריהם, לחוץ וקצר רוח.
מאידך אולי הוא פשוט רוצה לקצר את השהות המשותפת ברכב מהרגע שהאנק מתחיל לשיר.
ומה הוא שר? את שיר הנושא של רוקי 3, עוד רמז מטרים ושובב לסיומו של הפרק.

בבית, לאכזבתו הרבה, האנק מגלה שגאס עשה עליו תעלול, אבל הוא לא מתבלבל לרגע. A man this clean, has to be dirty.
צודק. וזה רק מראה עד כמה גאס מזלזל ביכולתו של סוכן ה-DEA לשעבר, אחרת היה שותל איזו נסיעה ייצוגית ל-Hooters או פעילות "מביכה" אחרת.

כשוולט עוזב את ביתם של מארי והאנק (בשוט עילי ומהמם שמדגיש כי ביתם נמצא על סיפו של המדבר. מדהים איך הצלם מצליח להפוך את אלבקרקי למקום כל כך קלאוסטרופובי משוטים כל כך פתוחים של מרחבים ושמיים פתוחים ונמוכים.), הוא מבחין בטייריס שיושב ומשקיף. מתוך חשש לשלום גיסו (כן. טייריס לא עקב אחר וולט, הוא עקב אחר האנק), הוא מזעיק עליו את המשטרה.
כן, הלו, 911? יש לי כושי בשכונה. תבואו לפנות. מלוכלך ומתריס, אבל יעיל.

למחרת, וולט מגיע אל המכבסה ומגלה את שותפו כבר שם, בהפסקת סיגרייה לאחר שהתחיל לבדו את הבישול. לעיניי המצלמות של גאס הם מנהלים את אחד הסמול-טוקים המצ'וקמקים בהיסטוריה של החיברות האנושי. Puts the OW into OWKWARD.
השיחה, עם הפנינים "Don't you have enough cancer already?" ו"'What does it matter, we're both dead men", היא עוד שלב בדרך לסופו של הפרק.
שני אנשים שכבר לא מסוגלים יותר לנהל שיחה נורמלית, כנה, שפויה. תמיד נותנים הופעה לעיניי המצלמות וזה לזה.

בלילה, סקיילר עוברת לבדה על ההכנסות של שטיפת המכוניות ומתקשרת לבעלה. "העסקים טובים, זה הזמן לחשוב על אסטרטגיית יציאה מהג'וב השני" סקיילר מציעה.
וולט, לבדו, צפון במיטתו, בחדרו החשוך, אומר לה שהוא עובד על אסטרטגייה שכזו ומציץ אל עבר מכשיר המעקב שרכש המונח על השידה.

למחרת בבוקר, האנק הלהוט מתקשר אליו. הוא בוחן בגוגל מאפס את המחסן שמשמש מרכז הפצה לעסקיו של גאס וחושב שזה הזמן שהשניים ייצאו לרחרח.
וולט מתחמק מהנסיעה, תוך שימוש בתיאורים כמעט גראפיים (כפרה על ש"ש ועל החיבה שלה להומור שירותים) ואז מתעקש שהאנק יחכה לו עם הטיול.
האנק, בשוט המראה אותו לכוד בתוך כלא של עציצים (הוילונות והעלים הזקורים מדמים סורגים) מסכים לבקשה, וזה מאפשר לוולט ליידע את מייק שהגיע זמן לעשות ביעור חמץ.

בשטיפת המכוניות, סקיילר מדברת לעצמה ושותלת הכנסות שקריות בקופה, כשלפתע טד בנקי בא לבקר. זה לא ביקור רומנטי, ה-IRS בעקבותיו וסקיילר חתומה על הדו"חות.
שלום וברוכים השבים לסדרה שבה, כמו אסלה מקולקלת, הכול תמיד חוזר לצוף.

בינתיים, במרכז ההפצה, מייק מתעל את CSI (אזהרת מצלמה על הפנס האולטרה סגולי) וג'סי מקרצף רצפות. "האם הוא הולך להרוג אותו?" פינקמן שואל ופוצח בנאום פסבדו-זרם תודעה מחושב היטב שמטרתו להניע את מייק וגאס מלחסל את האנק. טקטיקת סוגסטיה שלמד מוולט, אך כזו שהוא מיטיב לבצע ממנו בעשרות מונים.
זה רגע די מרגש משום שהוא מלמד על אהבתו ונאמנותו של ג'סי לוולט הגורמת לו להגן על האיש שפינצ'ר אותו רק לפני חודשים ספורים. הוא כל כך מזדהה עם הצער שהרצח של האנק יסב לוולט שהמחשבה על כך גורמת למילים להיתקע בגרונו. ואולי זו המחשבה של רצח של עוד אדם חף מפשע שכל כך קשה לג'סי?

מייק תוהה אם חיסולו של "הגיס של מר ווייט" יפריע לג'סי. וג'סי, בתשובה חכמה וכנועה במתכוון, עונה "Who really cares what I think".
הרי זו הטקטיקה הפולנית האולטימטיבית ששותלת במייק (האיש שרוב העצות שלו לג'סי הן: סתום את הפה) את האינסטינקט לחשוב "אני, אני, אני!! אני מקשיב לך! אתה כמו הבן המסומם שמעולם לא רציתי!" (טוב, אולי חוץ מהחצי האחרון של המשפט).

בזמן העמסה למשאית, נציג הקרטל למו"מ צולף בעובדיו של גאס (הוא המייק של הקרטל!!!) ורוצח את האיש שניצב בדיוק לפני ג'סי, וזה קופא על מקומו. בוקר טוב, פינקמן, ה-PTSD שלך חזרה! מייק מגיח בדיוק ברגע האחרון ודוחף את פינקמן אל חוף מבטחים כשנייה לפני שגאס מחליט ללכת אל עבר הכדורים. תראו מה זה, האיש כל כך מפחיד שהקליעים מנסים להתחמק ממנו.

אבל בערב, ביושבו לבד במשרדו החשוך, גאס מקבל טלפון מהקרטל ונכנע. הפעם התשובה היא כן.
וכך, כל גיבורינו מקבלים את ההחלטות שלהם כשהם בודדים, לכודים או מבודדים.
כולם חוץ מג'סי, שעד לסוף הפרק לא ידע היכן הוא עומד, יושב או כורע.

בקרוב אמשול על קליפורניה

מייק וג'סי מגיעים למעבדת העל לבשל בחומצה את העובד הירוי ווולטר טועה לחשוב שזו עוד אחת מסדנאות החינוך של גאס. אז מייק נותן לו סדנת חינוך משלו, לזוועתו של ג'סי הקרוע בין השניים.

בתום סשן ההמסה ג'סי מודה למייק על שהציל את חייו. next time don't just stand there like an idiot, הוא מציע,
run and so forth. אבל למה גאס נרשם לבית הספר למשחק ע"ש שוורצנגר, בזמן שעלינו מוטל לצבוע את דופן המשאיות עם המוח שלנו? פינקמן דורש, ומייק אומר לו שפשוט ישאל את הבוס. אה. אוקיי. פשוט.

ואפרופו בית ספר למשחק, באתנחתא הקומית המפתיעה של הפרק, סקיילר מגיחה במשרדי הממשלה כדי להגן על טד ועל עצמה מפני שלטונות מס ההכנסה והסוכן המיוחד (Oooh, special) שנשלח לחקור אותם. היא מושכת את האש אליה כשהיא מעמידה פני בימבו חסרת השכלה פורמאלית, שקיבלה את התפקיד רק משום שבנקי חרמן (טוב, חצי נכון).
בסוף הפגישה מושגת פשרה שעל פיה אם ישלם טד את חובותיו, הוא יוכל לחמוק ממאסר והתיק ייסגר במס הכנסה. סקיילר מציעה לו בחום למשכן את הבית או למכור את ה-במוו ולסגור עיניין, עיוורת לעובדה שהוא כבר מזמן נוהג בסוסיתא.

בערבו של יום, לג'סי יש דייט לוהט עם גאס. אחח, זוכרים את הימים בהם לוולט הירשו לגשת עד לדלת הראשית של מר. פרינג?
לא ברור את מי זה מערער יותר, את ג'סי או את הצופים, אבל פינקמן עם כוס יין על רקע ג'אז היה מחזה מטריד.
מטרידה אף יותר היא השאלה של גאס האם ג'סי יודע לבשל את המתכון של וולט?
פינקמן המבולבל, שניזון מהפרנויות של וולט וזוכר מה קרה בפעם האחרונה שמישהו נתבקש ע"י גאס לבשל את הנוסחא הסודית (וזאת הוא יודע אפילו מבלי שהיה איתנו עם גאס בבית של גייל!), תוקף את פרינג במפגן כפול של נאמנות וביצים.
You kill Mr. White, you're gonna have to kill me too!
אבל זה לא מה שגאס שאל וסבלנותו הולכת ופוקעת.

טכנית אנחנו לא מגלים בסצינה הזו מה גאס ביקש מג'סי ומהי אותה שאלה של הקרטל שתשובתה "כן או לא" אלא בסצינת הריב (אני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שג'סי לא שיקר לוולט. הוא נראה נסער מדי מכדי לשקר), אבל ברשותכם אדבר עליה עכשיו, כשהדעת עוד יכולה להתעסק בספקולציות עתידיות.
אז מה… צדק מי שאמר (אני!) שהקרטל לא רוצים להרוג את וולט, אלא להשתלט לגאס על חצי מהעסקים. וראו מה זה, לג'סי תפקיד מרכזי, אמיתי, בפתרון בעיותיו של גאס אל מול הקרטל!
אבל האם זה פתרון נבון? האם הקרטל לא יראה בשליחת פינקמן עלבון?
וחמור מזה, האם המזימה של הקרטל לא הייתה לחסל את וולטר מיד לאחר שיגלה להם את הנוסחה?
או לכל הפחות להחזיק אותו בכפייה במקסיקו, להמשך חיים בשירות הקרטל?
ואם כך, מה הם הסיכויים של ג'סי לחזור משליחות שכזו?
האם זה השלב שגאס יגלה לקרטל שגם פינקמן היה אחראי למותו של טוקו (אולי יותר מכולם)?
מה שבטוח, נכונים לו רק דברים טובים. אקפולקו, ביטש!

בלילה לסקיילר יש מחשבות הטורדות את שנתה בדבר כיסוי חובו של טד, אנו מגלים שוולט שם מעקב על המכונית של ג'סי ולמד על פגישתו עם גאס, והופ, הגענו אל ה-סצינה…

בביתו, בתאורה זרקורית ובטו-שוט תיאטרלי רחוק וארוך, ג'סי המפוחד והנסער מספר לראשונה לוולט על הסיטואציה עם הקרטל והנסיעה למקסיקו ומתחנן לעזרתו. אבל כל מה שוולט שומע זה את צליליה הצורמים של הבגידה. הוא חושף בפני ג'סי את העובדה ששם מעקב על רכבו ואז מסיים בעצה אבהית חמה.
Go to Mexico and screw up like I know you would and end up in a barrel somewhere. 

וזהו. ג'סי ספג בימיו הרבה דברים אבל כשמר ווייט לא בוטח בו ואז, באפס מוחלט של אמפתיה, מאחל לו להירצח, זה מה שפסיכולוגים מכנים בעגה מקצועית "קש". בהסלמה מיידית המורה והתלמיד מוצאים את עצמם במהלכו של קרב מטורף.

נכון שקל לעודד רק את ג'סי בקרב הזה, בפרט לאור שני מפגני הנאמנות שלו הפרק, אבל צריך לזכור שוולט הוחזק לחלוטין בעלטה, גם ע"י השותף שלו, וזה תמיד רעיון רע כשמנסים להרגיע פראנויות. הוא לא יודע שג'סי הגן עליו, הוא לא יודע שהקרטל תוקפים את גאס, הוא רק יודע שהשותף שלו מסתיר ממנו דברים.
בסופו של דבר החבטות ההגוונות הגיעו לו כי וולט אשם בהזנחה הנפשית של שותפו, בחוסר רגישות מדהים ממש ובזלזול אינסופי כלפי הבחור שהראה לו לא רק נאמנות תוך ביטול עצמי אלא גם הוכיח את ערכו פעם אחר פעם כשותף נבון ובעל ערך, אבל גם לפינקמן הגיע איזו כאפה קלה.

אני מוכרחה לציין שוב את עבודת המשחק הנפלאה של אהרון פול לאורך כל הפרק.
כדאי לשים לב לטונים השונים שבהם הוא נוקט כשהוא נואם בפני כל אחת מהדמויות.
כל פעם ג'סי משחק את התפקיד שהוא מרגיש שהצד השני מצפה ממנו להיות, או התפקיד שהכי נוח לו להיות בו מולו.
עם מייק הוא בוגר ושקול, כיאה לאינטראקציה מול המבוגר היחיד שהוא מרגיש שמעריך אותו או היחיד שהוא היה רוצה לזכות בהערכתו.
מול גאס הוא שב אל צורת הדיבור של הערס הג'אנקי שעשה לו צרות. בהתרסה מכוונת (כמו אז מול שולחן המו"מ מול שני הדילרים הרצחניים).
ומול וולט בסוף הפרק, כשהוא פונה אליו מבוהל, הוא חוזר להיות ילדון היפהופ חסר ביטחון, המבקש את עזרת מורו.

וגם ההעמדה והפריימינג בכל הדיאלוגים האלה מרתקים. הוא נמצא שפוף לרגליו של מייק, באותו מישור בשולחן מול גאס ומיתמר מעל וולט היושב.
ועמדתו של המספר ברורה לנו. עם מייק הוא אולי נמוך ועל ארבע, אבל הוא זה שתופס את רוב הפריים בעוד שמייק קטן וברקע (כי ג'סי מפגין גדלות נפש).
חלוקת השוטים בין ג'סי וגאס שווה לחלוטין. פרופיל מול פרופיל. מדיום שוט מול מדיום שוט, קלוז אפ מול קלוז אפ (כי הוא מרשה לעצמו להרגיש שווה ערך, ואולי גם גאס תופס אותו ככזה. שני גברים מדברים על העסק שלהם, הלוא?).
ומול וולט, הוא אולי מרכין ראש ומתיילד בתחילת הסצינה, אבל הוא מי שעומד ומתנהל ביותר מקום בפריים (ולבמאי ולצלם יש כל כך הרבה כבוד לפול כשחקן שהם לא קוטעים את הנאום שלו בעריכה, וכבוד כלפינו הצופים שהם נותנים לנו לבחור לבד על מי להסתכל).
לבסוף, לאחר הקרב, ג'סי משתחרר מוולט, קם ומיישר גב, בעוד שוולט יוצא מהבית כפוף.
זה כאילו אנו חוזים בהזדקפות של ג'סי. באבולוציה שלו.

וזה מדהים כיצד הפך הג'אנקי שכולם רצו במותו, כולל היוצרים של הסדרה, לציר המרכזי, הן מבחינה פנים עלילתית, הן מבחינת הסדרה והן מבחינת הקהל (זה אכן מהלך מדהים, גם אם אני מסויגת ומחכה לסוף העונה כדי לגבש את דעתי על מה זה עולל לשובר שורות)!

שנייה, אני רק מנסה לבדוק אחת ולתמיד מה הצבע של דרדס נחנק.

ואיזו סצינת מכות נפלאה! מלבד העובדה שיש לה בילד אפ של ארבע שנים, זו פשוט כוראוגרפיית קרב מצוינת כשלעצמה.
ומה שמתחיל במונולוג ארוך ורציף של שצף מילולי שמתפתח לריב קולני, פתאום מתהפך
והסצינה עוברת מ-100% ל-0% מילוליות.
ולראשונה בהיסטוריה של היאללה-מכות בסדרה (משהו שהוא גם לא מאוד נפוץ בסרטים וסדרות באופן כללי) לא נשמעים רסיסי משפטים או שברי מילים אלא רק נהמות זעם, נשימות כבדות וחרחורי כאב.
ובכלל, תמיד אהבתי את סצינות המכות בסדרה, משום שיש להן את היכולת להיות ברוטאליות לחלוטין, להוות משב רוח רענן בתחום האלימות ולשדר ריאליסטיות (יחסית).
אז כשחולה סרטן בן 50 וג'אנקי צ'יפלון הולכים מכות, מי מנצח?
הצופים, כמובן.

את רוב הקרב שאורך, גם  ב-Real Time, שתיים וחצי דקות על השעון, מבלים שני המשתתפים על ארבע, נאנקים ומשתנקים, ובסופו הזריז הם מותשים לחלוטין.
למי שאינם ספורטאים ועדיין בוחרים ללכת מכות בקרב פרוע – האוויר נגמר מהר מאוד והכוחות מתכלים חיש קל.
ומי שאינם מתאגרפים, קונג-פואיסטים או שוטרים מיומנים ומתעקשים על קרב – הוא הולך להיראות רחוק מאלגנטי, נקי או מכובד.
אין פה אגרופים מדויקים, המחמקויות יעילות ובעיטות מרשימות. לא, כאן יש בעיקר חניקות ומהלכים לא ברורים. היי, לפחות לאף אחד מהם אין שיער אחרת היו פה הרבה משיכות.
לכן את חציו הראשון של הקרב ביליתי בצחקוקים בלתי נשלטים בין כל שאיפה מבועתת.
בשביל מה לעזאזל וולט דוחף את ידו לפה של ג'סי (בעל השיניים הבריאות מאוד יחסית לנרקומן)
בניסיון כושל לעשות לו את מהלך ה-"קרס דיג" הקלאסי? לא ברור, אבל זה הצחיק כמו שזה הביך וזעזע.
בתחילה וולט, המגודל ממנו באיזה 30 קילו, מורח את פינקמן על הקירות, שוטף איתו את הרצפה ומנגב איתו את המדפים…
אבל אז הזיקנה וההקרנות נכנסות לתמונה והנרקומן הצעיר מפגין סיבולת לב ריאה מעט יותר מרשימה, מתאזן ולבסוף זוכה בקרב.
מאידך, הוא די מרמה.

You hungry?

זו אינה הפעם הראשונה שוולט וג'סי הולכים מכות. ב-2.04, בשלהי הפרק הידוע בשמו "הפעם ההיא שג'סי נפל לשירותים הניידים", פינקמן הנואש שוב פונה לשותפו לעזרה. וולט הרגיש שוב עולב בו וג'סי נשבר ומתחיל לחנוק אותו. הם משתוללים ברחבי הקראוון, דוחפים זה את זה ומנפצים את רוב המבחנות על הדרך.
לבסוף, ג'סי מוצא את עצמו יושב על וולט וחונק אותו נמרצות, הוא מרים את ידו ועומד להנחית אגרוף אבל עוצר את עצמו ונשכב לצדו.
בסצינה הבאה, במחווה אינטימית, מתחשבת ואבהית ראשונה, וולט יציע להכין לו ארוחת בוקר (והם משקפים בתנועותיהם זה את זה, כאילו הם עכשיו בסינכרון).

ב-Bug, סופה של הסצינה, כשידו (וגופו) של ג'סי הייתה על העליונה, הזכירה בפעולה, בפריימינג ובבימוי גם את מתקפת הזעם שחטף פינקמן בעצמו מהאנק. ולא בכדי.
את הפינצ'ור החד צדדי ההוא חטף ג'סי כתוצאה מהפתרון הנמהר והנואש שוולט אלתר, כשג'סי שוב מצא את עצמו הסופג היחיד והמיידי של השלכות מעשי הייזנברג. כאן, בהתעקשותו של ג'סי להיות האחרון שמכה, זה שלמעלה, הוא מחזיר לו גם על הפעם ההיא, ועל עשרות המכות הפיזיות והנפשיות שאכל בגלל וולט לפניה ואחריה (אגב, התמונות משמאל מטעות משום שהן תמונות יח"ץ ולא שוטים מתוך הסדרה. אבל סמכו עליי, שתי הסצינות חלקו שוטים זהים לחלוטין).

ואם האירוע ההוא עם האנק הוביל לנאום הקתרטי של ג'סי בבית החולים שהוביל לכך שמר ווייט מחל על כבודו, האגו שלו וחצי מהכסף שלו, שלבסוף הוביל לכך שהשניים חזרו להיות שותפים, זה בהחלט לא כך הפעם.
גם במקרה הקלוש שהמכות, ובעיקר המשפט החותם אותם, פקחו את עיניו של וולט לדרך שבה התייחס לג'סי, הפעם התלמיד באמת לא רוצה דבר יותר מהמורה שלו. הוא השיג את כל מה שיכל מוולט ומכיר בכך שאין לו יותר מה לתת לו. ג'סי המפוכח סופסוף הבין שוולט אינו האיש שהוא קיווה שהוא יהיה בשבילו.

ולמרות שעודדתי, יחד עם כל הקהל בבית, את ג'סי בקרב (מטעמי קתרזיס, מוסר השכל ותחושת comeuppance) בסיומו בעיקר ריחמתי על וולט.
עד לאותה הטלה מלוכלכת (בה בחן את שולחן הקפה עם ארובת העין) וכנראה אף עד לאותו משפט, אני חושדת שלוולט לא היה מושג מה באמת קורה כאן. אני חוששת שהוא חשב שזה רק עוד קרב פיזי שהגיע זמנו, כמו זה שב-Down, שלאחריו הם יתקרבו. דרך (אה, בריאה) לשחרור מתחים ותחליף אקטיבי לקרבה פיזית.
אבל לא ככה ג'סי רואה את הדברים. הוא לא מעוניין לסיים את הסצינה בכך ששניהם ישכבו זה לצד זה מתנשמים ומתנשפים, והוא גם לא מעוניין בתיקו. הוא מטיח את וולט, שנראה כאילו כבר סיים מבחינתו את הקרב, בשולחן מתיישב עליו והפעם בהחלט מנחית את אגרופיו.
בטאץ' מקסים, לאחר שהוא מסיים להכות אותו ונשכב על הרצפה לצדו, ג'סי מרחיק את וולט בבעיטה ממנו. אין לו שום עיניין בקרבה פיזית. (אוקיי, זה אולי לא טאץ' מקסים, אבל הוא מאוד ניואנסי ומדויק).
נראה שרק כאשר הוא יוצא את הבית וולט מבין עד כמה חמורה הייתה טעותו.
זה חלילה לא אומר שהוא חושב שהוא טעה בריב, כן? אבל הוא אולי כן מבין עד כמה לא העריך את ההשלכות של קרב כזה. וזה מה שהופך דווקא אותו לגיבור הטראגי של הפרק. וולט נסע לג'סי כדי להתעמת איתו לפרוק עליו את זעמו אבל לא שיער שבתום העימות יישאר בודד ומבודד. 😦

אני בכלל לא בטוחה שזוהי סופה של השותפות (שלא לומר ממש בטוחה שלא), אבל זהו ללא ספק רגע מכריע בה.
תחושת האמון העיוור שהצד השני, לא משנה מה, בסופו של דבר, תמיד יהיה שם בשבילך, לא תשוב לעולם.
וזה חדש. כי גם כשג'סי איים להסגיר את הייזנברג למשטרה ב-3.07 וולט ידע שהוא מבלף – מתוך כאב, מתוך תשומי, כפוזה ריקה שאמורה לכפר על תחושת הקורבנות שלו. היום זה כל שותף לעצמו, גם אם הם יבינו או כבר מבינים ששיחקו הישר לידיו של גאס.
בעתיד זו יכולה לשוב ולהיות שותפות עסקית, אבל כבר אין כאן שותפות גורל…

וכך מסתיים לו עוד פרק בילד אפ פסיכוטי שפותח, כאילו אין לנו מספיק, עוד שלוש חזיתות של אסון פוטנציאלי הסוגרות על גיבורינו.
מי יפגע במי קודם ומי הכי חזק?
ואם יש משהו מנחם בכתיבת ביקורת מאוחרת, הרי זו המחשבה שיש לצלוח רק את סוף השבוע לפני הפרק הבא.

הבחנות, תהיות וציונים לשבח.

* את הפרק כתבו מוירה וולי-בקט וותומאס שנאוץ', אותו צוות כותבים שכתב את Fly. שיהיו בריאים, הם בסדר הם האסתטיקה התיאטרלית והעומק הרגשי שלהם.

* האם חששתם בסצינת המכות לחייו של פינקמן?
דרך ספוילר מקרי שנתקלתי בו בטעות בחיפושיי אחר לינק להורדה ידעתי בוודאות שפינקמן מופיע בפרק הבא ואי לכך שורד את הפרק.
אבל מה אתם חשבתם תוך כדי?

* לעזאזל, אני רוצה לדעת מה קרה בדיוק שנייה אחרי הקרב.
את הצד של וולט נראה בתחילת הפרק הבא, בוודאות: הרי יש לוולט ג'וניור יומהולדת ואבא שלו יצטרך כנראה להיכנס עם האזטק בעץ (שמשה סדוקה!)
כדי להצדיק את החבורות הרציניות על פרצופו. אין לו זמן לרחם על עצמו ובטח שלא על תלמידו, יש כאן צד פרקטי שצריך לנהל.
אבל אני רוצה לדעת גם מה ג'סי עשה. פעם, לא כל כך מזמן, אחרי ריב כזה ג'סי היה הולך לחדרו, נשכב על המיטה בתנוחה עוברית ומתחיל לבכות. אבל מה היום?
ומתי כבר וולט יבכה?

* What if the equipment is in Mexican instead of English?

* השפיפות הכללית של וולט, עישון הסיגרייה, והביטחון במותו הקרב. כן, בהחלט נראה כאילו הוא יודע שהסרטן חזר.

* It's like having a calculator on your computer. It's amazing.

* נו, נו. כשמדווחים טלפונית למשטרה על אנשים חשודים באמרי'קה, לא נהוג לקחת מהמדווח פרטים מזהים?

* נו, נו, נו. האם מצופה ממני לחשוב שהחוקר של ה-IRS לא לקח את שמה של סקיילר ובדק האם יש לה השכלה פורמאלית?

* רגע, האם בכלל יש לה השכלה פורמאלית בתחום הנהלת חשבונות?

* סקיילר חופשי הולכת לסדר לטד את הכסף. Big mistake. Huge.

* זיהה גוסטבו פרינג את הנאמנות כתכונה המזהרת של פינקמן, ובכך שחמד אותה לעצמו בעצם הצליח לאפס ולבטל אותה. Evil evil evil.

* אז מה, התוכנית המועדפת על פינקמן היא של ערוץ ההיסטוריה?
תוכנית על אנשים שחיים בחוסר ודאות תמידי, בסביבה קרה ובוגדנית שבכל רגע הקרקרע יכולה להישמט תחתיך…

* הפרק הבא, נקרא Salud ("בריאות" ו-"לחיים"). האם הוא יהיה "הרפתקאות פינקמן במחיקו"?
או שיצליחו איכשהו להוציא אותו מזה? (אני כמובן בעד ה-roadtrip, אם תהיתם.)
או האם זה יכונה "הרפתקאות פינקמן בחבית חומצה?" טוב, לא באמת, אבל הקרטל בוודאי ינסו. אין מצב שהם נותנים למיני-הייזנברג לחזור הבייתה.
האופציה שתינתן לו בוודאי תהיה – או שמת' או שאתה מת. (*סטגדיש*)

* עם כל האהבה העזה שלי להאנק ולנוריס, ויש, פרס העיבוד הטוב ביותר ל"עין הנמר" עדיין הולך לג'נסן אקלס.

* מה קרה למוזיקה המדהימה של הסדרה? הרבה זמן לא הסתיים פרק באיזה שיר טוב.
מאידך, עדיף פרק טוב משיר סיום טוב.

4.8 – עורו, אחים – על אחווה, אהבה ואיבה ב-Hermanos

שובר שורות קוראת בלוגים, ואז עושה פרקים לבקשתנו.
ספוילרים לכל דורש! (וגם למי שלא)

Carpe diem, OK?

איך שו"שו עושה את זה, אה? כמה היא קשובה לרחשי לבנו.
נכון, רוב הזמן היא מתעלמת מהם בכוונה ובאכזריות (ויש שיאמרו בבחירה מוטעת), כדי לבדוק את סבלנותנו, כדי למתוח, כמו כלבלב או כפינקמן, את גבולות אהבתנו… ואז שנייה לפני שאנחנו מרימים ידיים, משגרת פרק שכולו fan service, ועוד אחד כזה שגורם לנו לצחקחק בעונג בקול רם, ספק מהומור, ספק מלחץ.

וכך, אחרי שרטנו לכל אורך העונה עד כה שדמותו של גאס מיצתה את עצמה מזמן, שהוא מעכב את העלילה ושהוא שטוח ופשוט לא מעניין, מגיע Hermanos, והופך את הקערה על פיה. בום!
והפרק המבריק הזה לא רק גורם לנו למצוא עיניין מחודש, אדיר, בגוסטבו פרינג אלא, וזו גדולתו של המהלך, גורם לנו להריע לו, להזדהות עמו ולעמוד לצדו. מי פילל ומי מילל?

ואיך נפצח הפרק הנפלא הזה?
בפתיח קר שמחזיר אותנו אל I see you – 3.08 ואל טיו סלמנקה! לא ייאמן.
שבוע אחרי שהתבאסנו שהנכה המצלצל והדוד האהוב לא הגיע למו"מ עם גאס, מתייצב הפרק הזה להבהיר לנו היכן דברים עומדים. אה, יושבים. ועל הדרך מגלה לנו את שמו: הקטור.
וכל זאת בלי דינג אחד של פעמון!
ולקינוח, שוט אניגמטי וספוילריסטי של דם מתמזג במימיה הירקרקים של בריכה.

לאחר אות הפתיחה אנחנו מוצאים את וולט בחדר המתנה לקראת או לאחר בדיקה סרטן שגרתית. בין לחשוב על גאס ולשגר שיחות מוטיבציה (איפה אתה?!??!) לפינקמן, הוא ניאות לספק מילות השראה לחולה המפוחד שיושב לצדו.
Take control of your life… always be in charge… live on your own terms.
זה המוטו של וולט. אנחנו כבר יודעים זאת, אבל אנחנו יודעים עד כמה הוא אינו מצליח לחיות על פיו, עד כמה עמוקה היא הדלוזיה, או עד כמה פאתטי הוא השכנוע העצמי.
מאז שאובחן במחלה ועשה את בחירת חייו, וולט התמכר לתחושת החופש ממגבלות חברתיות ולפרצי האדרנלין המגיעים כשגורלך בידיך, אבל הוא כמובן מעולם לא היה פחות בשליטה כמו שהוא עכשיו – שכיר מעבדה המחתים כרטיס תחת עינו הפקוחה של האיש שאינו יכול להתקרב אליו.

קאט לוולט במעבדה, בוהה אל חלל החדר, ואז לובש את החליפה הצהובה ומתחיל את יומו, לבד.
נכון שבהמשך הוא מודיע למשפחתו שהסרטן עדיין בנסיגה, אבל האומנם?

אגב, מצאתי את החיבורים בין הסצינות לכל אורך הפרק הזה כל כך ישירים מבחינה סיפורית שזה הפתיע אותי, כאילו העלילה מתניידת במיידיות מעט לא אופיינית בין סצינה לסצינה.

World's tiniest Maracas

בינתיים, במזללת העופות השכונתית, גאס פרינג מוזמן (los pollos hermanos, where something delicious is always cooking) לגשת לשיחת בירור ב-DEA. שניות לפני שהוא נכנס לחקירה, הוא מבחין בקלסתרונו התלוי של ויקטור. האם מתוך כך הבין שמדובר בחקירת המוות של גייל, או שמא קיבל תדרוך מקדים שהאנשים שיש לו בבולשת? התשובה לא ברורה, אבל מה שבטוח זה שהאיש יודע לשקר ובזו אחר זו הוא מכסה את כל השאלות וטווה סיפור אמין בהחלט.
והאנק, שוב מתעל את קולומבו, מבקש לסיום Just one more thing… האם שמך האמיתי הוא פרינג? לא, כי אתה לא רשום בשום מקום בצ'ילה. Booya!
תאשים את פינושה כל שתרצה, גאס, אנחנו יודעים שהאנק עלה פה על משהו.
גאס אומנם שומר על פנים במוד של הבעה נעימה, כזו המבקשת לעזור לעבודת המשטרה ועל הדרך מציעה כאב קליל על מר גורלו של מקבל המלגה המוערך שהלך לעולמו בנסיבות טראגיות מתמיהות… אבל כאשר הוא במעלית ידו מסגירה עווית של לחץ.

בחדר החקירה כל הנוכחים מסכימים שסיפורו של פרינג משכנע. כולם מלבד שריידר, כמובן. לא שזה עוזר לו, עם קשרים בבולשת או סתם מתוקף היותו הפילנטרופ שמממן את מירוץ הכיף השנתי שלהם, אף אחד שם לא רוצה להסתכסך עם איש התרנגולות.

בסצינה האולי מיותרת של הפרק, סול ושומר הראש שלו מבקרים את אנדריאה וברוק בביתם החדש. ג'סי, מסתבר, ממשיך לשלוח לה כסף. והיא, מסתבר, ממשיכה לקבל אותו ברצון. האם זה לא מסמן אותה כמטרה פוטנציאלית, להיות בקשר מתמיד עם ג'סי? האם זה פשוט מלמד אותנו עד כמה ג'סי מרגיש נוח בסידור החדש ולא חש שהוא בסכנה? האם אנדריאה מסכימה משום שהיא מקווה לחידוש הקשר?
סול, לאחר שהוא עושה לברוק הקטן שיחת השראה (פעם שנייה בפרק) חוזר למכוניתו שבה מצוי ג'סי המהורהר. אני יכול להמשיך להביא לה כסף כל שבוע, הוא מציע, אבל למה שלא תלך לדבר איתה? (תפוס את הרגע, פעם שלישית?). ג'סי יוצא מהמכונית ומוותר על הטרמפ. האם הוא נכנס לבית או סתם יוצא מהמכונית כדי לחסוך מעצמו את הצורך להצטדק מול סול? כנראה אופציה א', אבל אנחנו לא זוכים להציץ ונו, מילא.
אולי אני סתם לא מתלהבת כי אנדריאה (להבדיל מג'יין) תמיד הייתה דמות די סתמית והשחקנית שלה חיוורת, אבל זה בהחלט אומר דברים טובים על מצבו הנפשי של ג'סי, אם הוא מפרגן לעצמו להיפגש עם ברוק. רק לפני כמה שבועות הוא שנא ונגעל מעצמו מדי בשביל להסכים להיות בחברת ילד (זוכרים את השוט מהשמשה האחורית המלוכלכת של מכוניתה של אנדריאה, דרכה משתקף ג'סי בפרק 2? כאילו יש חיץ של טינופת בין ג'סי לברוק).

בסצינה קצרה, מבדחת ומתוקה, סקיילר – שבעבר בדקה Money Laundering בוויקיפדיה, מחביאה את הכסף בשקיות בגדים לצלילי בוסה נובה.
המתלה קורס והיא נאלצת לאפסן את הבגדים בחלל הידוע שמתחת לבית.
מעבר זריז אל תוך הבית – אל ארוחת הערב המשפחתית. מארי (שוב לא בסגול, כנראה שמצבה הנפשי באמת טוב, ולראיה:) רוצה יותר שליטה בבית החולים (כי אף אחד שם לא יודע את העבודה), ואילו האנק מתחמן מוולט טרמפ לתערוכת האבנים (מינרלים!).

אבל לא אבנים בראשו של האנק אלא קריסטלים ולמחרת בבוקר מסתבר שהוא עשה לוולט ההמום טריק שובב. כמה שובב? אם זה היה קומדייה בכיכובו של מייק מאיירס, היו קוראים לה "הטריק שתקע אותי". וכך, בסצינה האהובה עליי בפרק כולו (כן, אפילו יותר מהפלאשבק), וולטר מוצא את עצמו בחניון של לוס פויוס הרמנוס, ישוב במכונית עם סוכן בולשת לשעבר, הדורש ממנו (בתמהיל של בריונות ותחנונים) להרכיב ציתות על רכבו של מעסיקו הרצחני. *awkward*
בשיאה המבריק של הסצינה (כה מבריק שנאלצתי לעשות rewind מרוב שצחקקתי בקול רם ולא שמעתי מה נאמר), מייק המחנה את מכוניתו גולש לו לאיטו לצדם ומשפשף עינייו.

רועד ונסער וולט נכנס אל המזללה להזמין שתייה ונתקל בגאס, האיש שלעולם לא יפגוש מתי שהוא יירצה, בדלפק מולו. "לא עשיתי זאת" רוטט וולט ומראה כמו ילד את המכשיר שבידו. "עשה זאת" מציע גאס בחיוך מקפיא דם. אז הוא עושה.
מה שנפלא בסצינה המענגת במכונית, זה שהיא בו זמנית גם נורא מצחיקה וגם הדרמה בה חזקה ואמינה לחלוטין. הפאניקה על פניו של וולט היא לא נלעגת או מוגזמת, היא ברורה ומורגשת על ידינו. והסצינה במזללה (כמו הסצינה שבמכונית לפניה והסצינה במעבדה שמגיעה אחריה) גרמה לי לחזור ולסמפט את וולט, או לפחות להבין אותו, ו-וואו זה לא מעט (אל דאגה, עד הבית של פינקמן זה יעבור).

אפשר להציע לך את מנת הדגל שלנו, גרונות בקטשופ?

חיש קל, בנסיעה זריזה לקצה השני של העיר, וולט מתייצב מול המצלמה במעבדה, במקום היחיד שבו מותר לו לדבר עם הבוס שכרגע פגש (הו, האבסורדיות הנפלאה), מצטדק על מעשיו ומתחנן על חייו של האנק. איש לא מאמין לשריידר ואין לו קצה של הוכחה. אין סיבה להעלים אותו.
זה מרגש כי יש בתחינה הזו משום דאגה כנה לא רק לעצמו אלא גם לגיס שלו, והיא מציגה וולט מחושב, בוגר ואינטליגנטי. התגעגענו.

אבל במהרה חוזר מר. ווייט לדרכיו המרתיחות (Asshole!) ובביתו של השותף שוב לוחץ על ג'סי לזרוק את גאס לסל וחסל לפני שהאנק יעלה עליו.
אחרי סשן חשיבה זריז, ג'סי (בטי-שירט פאייטים כה נוראה שקשה להאמין שוולט הצליח להתרכז לרגע בשיחה) מציג את המתמטיקה ע"פ פינקמן.
You add a plus douchbag to a minus douchbag and you get , like, zero douchbags.
הילד גאון.
לבסוף הוא מגלה שלא פגש בפרינג ולא יודע מתי יפגוש בו שוב אבל מבטיח להוציא את התוכנית לפועל בהזדמנות הראשונה. לוולט זה לא מספיק, הוא רוצה עכשיו. "דרוש להיפגש איתו ולדסקס על הפרטים במקרה ותוזמן לחקירת משטרה. תתעקש. אם הוא ייראה בך סיכון – הוא יסכים". "אם הוא יראה בי סיכון, הוא ירצח אותי" מתקן ג'סי, אבל וולט לא שומע דבר (WHAT? I CAN'T HEAR YOU, YOUR SHIRT IS TOO LOUD!!!).
כשהודעה מגיעה לנייד של ג'סי בעוד הוא בשירותים, וולט מציץ. "הפגישה נדחתה. הבוס עסוק מדי" מסמס לו מייק. אאוץ'.
בוקר טוב, וולט, הפרנויה שלך חזרה.

אבל האם תחושת הבגידה והפרנויה של וולט מוצדקות? לא לגמרי. או לפחות לא בהכרח.
זה שפינקמן ממאן להרעיל את גאס (באגב, מעט מדי חומר שהכין וולט? וד"פ?), לא אומר שהוא עבר צד, אלא שדרכו של ווייט נראית לו מטומטמת, נמהרת ולא הכרחית.
יתכן והוא מנסה לפלטר את ההיסטריה של הייזי עד יעבור זעם או עד תימצא דרך חכמה יותר לטפל בעיניין.
אבל לך תסביר את זה לוולט.

תימת העיוורן של ג'סי מקבלת טוויסט מדאיג

במערכה האחרונה והמשמעותית של Hermanos, גאס שוב הולך לבקר את הקטור ומספר לו על הישגיו השבועיים. מתחיל להתחוור לנו שסשן ההתעללות הנפשית החמדמדה הזו עם החבר המרייר הוא משהו בחזקת מסורת בשביל גאס… ואז מתערבת הסדרה ומגישה לנו את הסיבה לכך. הנה, היא אומרת, הייתם ילדים טובים אז קבלו הצצה למאחורי הקלעים של איש התרנגולות.

זה אולי טעם אישי, אבל כל מי שמכיר אותי די זמן יודע שאחד מהטריקים הנפוצים שאני יותר מתעבת ב-story telling הוא פלאשבקים (קריינות הוא עוד אחד, אם תהיתם, והוא הגרוע שבהם), משום שהם לרוב (אבל לא תמיד), פתרונות זולים, היגדיים ועצלניים מדי.
יש כשלושה סוגי פלאשבקים שהם מבחינתי לגיטימיים: פלאשבקים לאירועים שקרו כרונולוגית לפני תחילת הסדרה (תקף רק לגבי טלוויזיה או סדרות קולנועיות), זגזוג עקבי בין שני או שלושה מרחבי זמן, או פלאשים המופרדים מהעלילה ולא חושפים בדיעבד מניעים למהלכים מרכזיים בה או פערי מידע אקוטיים שהוסתרו מהקהל עד כה באופן שקרי ובלתי אלגנטי.
אז למרות אינסטינקט לגלגל עיניים, שני הפלאשים עבדו לי טוב. כי לא משנה כמה דרמטי הוא סיפור הרקע של גאס, הוא לא משנה שום דבר בעלילה, רק בתפישתנו והבנתנו את האיש (לעזאזל, אפילו לא מגלים לנו מי ביצע את השיחה להאנק ב-3.7!). ולעזאזל, איזה פלאשבק קיבלנו, ברבע שעה שכולה ספרדית וכתוביות…

אנו מובאים דרך מכונת זמן היישר אל שנות ה-80', לתקופה שבה גאס הצעיר כיכב בסיקוול ל-"פני צלקת" של בראיין דה פלמה.
גאס הצעיר, חתימת אפרו לראשו, ומקס, שותפו העסקי, לחוצים. הם עומדים לפגוש בראש הקרטל המקסיקני לפגישת עבודה. "בטח בתוכנית שלך, היא תוכנית טובה" מנסה מקס להרגיע את ידידו, אך ללא הועיל.
בזמן שהם מחכים לבוס הגדול שיופיע, הקטור סלמקה מגיח על שתי רגליו ומשתין אל הבריכה. "זה בסדר, הם אהבו מה שראו" הוא מפטיר לאור הביקורת ומחווה לעבר מקס וגאס. כן, גם בלי פעמון, טיו סלמקה הוא גבר בעל קלאסה וקסם אישי רב.

מראשית הדרך, הגדיר וינס גיליגאן את "שובר שורות" כסיפור הפיכתו של המורה מר. צ'יפס לפני צלקת, והנה, פעם ראשונה יש לנו מחווה ישירה. סטיבן באוור, הוא מאני ב-פ"צ, מגיח כדי לשחק את דון אלדיו, ראש הקרטל המקסיקני (אגב, גם מארק מארגוליס, הוא טיו סלמקה, שיחק בסרט ההוא). לאחר מונולוג קולינרי מרטיט המתאר את העופות הפיקנטיים העסיסיים של לוס פויוס הרמנוס, שגרמו אפילו לצמחונית כמוני לרייר משל הייתי דוד קרטל מוכה שבץ, דון אלדיו מתפנה לדבר עסקים.
במהלך עסקי בלתי קונבנציונלי, גאס מסדר לו ולשותפו את הפגישה עם מי שהם מקווים שיהיו דרכם אל מרכז עולם הסמים של מקסיקו. אבל ההימור כושל, המהלך נתפס כעלבון, ההצעה לעבור למת' לא נראית קוסמת ומקס נורה בראשו ע"י הקטור תוך כדי שהוא מתחנן שיחוסו על חייו של גאס.

בחזרה בהווה, גאס מודיע להקטור שהיום הוא לא היום שזה הולך לקרות, טופח על שכמו ויוצא, ומארק מרגוליס משתמש בטכניקת המשחק הקלאסית של ריור הבעתי להמחשת מצוקתו הנפשית של איש הפעמונים.
למה התכוון גאס? היום שבו ישים קץ לחייו של הקטור? יגאל אותו מיסוריו? היום שבו תאוות הנקמה של גאס תבוא על סיפוקה? האם אי פעם נדע את התשובה?
וכך מסתיים לו הפרק מורט העצבים הזה שלא קידם ולו במעט את עלילת העונה והעימות המתקרב מול הקרטל (אוקיי, אולי דווקא כן ולא כל כך במעט – וולט גילה שג'סי משקר לו, והחקירה של האנק הפכה לעצמאית). התוצאה היא יצירה חד פעמית, מרשימה, מענגת, סוחפת, מטלטלת ומה שמכונה Game-Changer. בין אם אתם אוהבים את מבנה העונה ומרוצים ממה שהיוצרים עשו ובין אם לאו, אין ספק שהם יודעים לנגן על רגשותינו כמו כינור.
כשהם רוצים שנעודד את האנק, כשהם רוצים שנבכה עם ג'סי, וכשהם רוצים שנתהפך על גאס, וכך, גם כשהם ירצו שנזדהה עם וולט… אם ירצו, נעשה כמצווה עלינו.

ובואו נחזור לרגע לכותרת. Hermanos, אחים בספרדית, הוא כמובן נגזרת משם העסק של פרינג, אותו עסק שיזם ופתח יחד עם מקס. מזללת עופות שהיא חזית לבישול מתאמפתמינים. אבל מקס וגאס אינם אחים, הם שותפים קרובים מאוד זה לזה והם רק זוג אחד בפרק משופע בשותפים.
הקטור ודון אלדיו – בני אותה משפחה שעובדים זה עם זה והם כנראה אחים. ואם הקטור הוא הטיו (הדוד) של טוקו, הרי שדון אלדיו הוא האבא שלו. זה מסביר מדוע באוור משחק אותו כל כך דומה לאיך שהדמות בכיכובו של ריימונד קרוז הייתה מתנהגת, לו לא הייתה מפוצצת בסמים.
האנק ו-וולט – brothers in law. האנק מגייס את גיסו להיות הפרטנר שלו, שכן גומז לא היה רוצה כל קשר לחקירה הלא רשמית. ו-וולט בתורו מגן על האנק מול גאס.
וולט וג'סי – פעם שותפים בלתי ניתנים להפרדה ומשפחה חורגת, היום נודע לוולט שג'סי בוגד בו?
וולט וגאס – בעבר תאומים של הערכה הדדית ושיקוף זה של זה כשני צדדיו הקרחים של מטבע. והיום? טעות מצערת.
גאס וג'סי – נאמנותו של ג'סי בלתי ידועה בשלב זה, והוא בדיוק שוקל לשדרג דמות אב. וגאס, מסתמן, אוהב ללהק בני טיפוחים צעירים.
ולבסוף, מקס וגאס – שותפים עם הטבות? הרי תגובתם לסכנה בה היו מצויים הייתה אמוציונלית באופן מפתיע, וכך גם תגובתו של גאס לרצח, שזינק לתקוף את הקטור ללא פחד ואז בכה כילד. שלא לדבר על הקדשת כל חייו, כך נדמה, לנקמה. כל זה רומז לכך שגאס ומקס היו מאהבים. "גאס הוא מי שעשה אותי הגבר שאני היום" (טיהי, אמרת עשה אותי), ואם זה כך, זה רק הופך את הכול לטראגי עוד יותר.

והסוף הטראגי לא מגיע בהפתעה. השוט המדמם בתחילת הפרק היה רמז מטרים. המלגה לכימיה שגאס הקדיש לחברו מקסימיליו שנפל בטרם עת, היה עוד אחד. אבל תחושת האימה המורגשת באוויר והתדהמה והכאב של גאס, מי שאנו מורגלים בפניו החתומות, היו כל כך חדים, מוחלטים ועמוקים שאנחנו לא יכולים שלא להזדעזע עד עמקי נשמתנו מהרצח ולבנו נשבר.

פניו הרבות של גאס פרינג

ג'יאנקרלו אספוזיטו נותן בפרק הופעה מגוונת, מצמררת, ניואנסית וחומצת לב וכאשר גאס מתייפח לצד חברו הרצוח ונאלץ חסר אונים לצפות בו מדמם אל הבריכה (You did this to him!) גם אנחנו גומרים בלבנו לנקום בקרטל.
ופה מגיע המהלך הבאמת מפתיע של הפרק. פתאום גאס חוזר להיות בצד "שלנו", אל מול הקרטל, המסומנים כרוע המוחלט. הקרטל מקדשת קשרי דם בלבד, Familia es todo, ומי שהם רודפים עד חורמה הן משפחות אלטרנטיביות. גאס ומקס, גם אם אינם מאהבים, הרי שחברות הנפש שלהם מתקבלת בבוז מוחלט, וכך גם וולט וג'סי, עם יחסי האב ובן התמוהים שלהם (להזכיר למתגעגעים – טוקו כל הזמן התייחס אל ג'סי כאל הכלבה של וולטר, באופן מיני מובהק). זוהי דרכו של הקרטל, להתייחס לכל רגש שאינו במסגרת לויאליות משפחתית כאל (מה שהם רואים כ)סטייה.

כמו ב"פני צלקת", גם כאן אחד הרגעים המכוננים במי שהגאס עתיד להפוך הוא הרגע בו נאלץ לצפות בחבר יקר נרצח אל מול עינייו. לדברים האלה יש נטייה להשפיע עליך לרעה, מסתבר. באותו רגע, זה ברור לנו, גאס נדר לעצמו למרר את חיי הקרטל, לעולם לא לאבד שליטה ולא להיכנע לרגש.
זה הרגע שהפך את גאס לאיש שהוא היום (Who is Gus Fring?), ולאיש שוולט חושב שהוא אך, כפי שהפרק רומז, האיש שבהחלט איננו.
האם הרגע המכונן של וולט עוד לפניו? או כבר מאחוריו? האם וולט אי פעם יוכל להיות כמו גאס?

אז נכון, רוב המסתוריות של גאס התפוגגה. אבל לטעמי היא נעלמה בדיוק בזמן ופינתה את מקומה אל פיתוח דמות ודינמיקות הרבה יותר מעניינות, והעלתה המון שאלות חדשות.
האם זו הסיבה שגאס בתחילה הזדהה כל כך עם וולט והיה מרותק ממנו – כי הוא שילוב בין מקס וגאס? האם זו הסיבה שבגלל הרעיון של 99% טוהר היה כזה שבלתי ניתן לעמוד בפניו? והאם זה מה שגאס רואה היום בפינקמן? את מקס? את עצמו? קצת משניהם?
מקס היה בן טיפוחיו (הצעיר, היפה, השברירי) של גאס, כמו ג'סי, אבל מקס גם היה הכימאי הגאון בשותפות, כמו וולט, כמו גייל.
גאס היה החצוף, הבטוח בעצמו, כמו וולט, אך גם נאמן באופן טוטאלי ומוכן למות בשביל הפרטנר שלו, כמו ג'סי. האם זו אותה נאמנות שהוא חומד להסית?
אבל רגע, אולי אנחנו פשוט שוכחים פרט חשוב אחד. האיש הנאיבי למדי שהיה שם וראה את חברו נרצח לנגד עינייו, איננו עוד. גאס של היום נשבע לא לתת לרגש להשתלט עליו והמשחק שהוא משחק הוא שכלתני על אף הנקמנות שעומדת בבסיסו, והוא יקריב את מר. ווייט ואת פינקמן מבלי למצמץ.
שובר שורות אולי גרמה לנו בעורמה להבין ללבו של מר. פרינג פתאום, אבל הוא עדיין חרא של בנאדם.
עוד בצ'ילה הוא היה חרא של בנאדם.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח וציונים לגנאי
* אני בעד שג'יאנקרלו אספוזיטו (וג'ונתן בנקס) יגיש מועמדות לאמי על תפקיד אורח, ודין נוריס ואהרון פול יתחרו זה בזה בקטגוריית שחקן המשנה. באסה, אבל זה מה יש.
אם אהרון פול, השחקן הראשי, צריך להתמודד בקטגוריה נחותה לו, אספוזיטו צריך להתקפל (אם זה אפשרי לפי ספר החוקים). היי, זה מה שג'ון לית'גו עשה וזה עבד לו מצוין ב"דקסטר" (והיה לדמותו הרבה, הרבה יותר זמן מסך מאשר לגאס העונה). אחרת, יש סיכוי שאספוזיטו (הבוגר, המכובד) יגנוב לפול את האמי, ועם כל התרשמותי העזה מהמשחק שלו הפרק, פול הוא עדיין המוקד האמוציונלי, עם התהליך הפסיכולוגי העמוק יותר, ומי שמחזיק את העונה על כתפיו הצפלוניות ולכן ראוי הרבה יותר לפרס. הגם שמה שבשטח יקרה זה שהקולות בין אספוזיטו, פול ונוריס יתפצלו ושלושתם יפסידו לפיטר דינקלג'.

* מדוע לא רצח הקרטל את גאס? מי הוא היה בצ'ילה, או שמא – למי הוא מקורב?

* ידיים. המון קלוז אפים של ידיים. ידיים על פעמון, ידיים על ברכיים, ידיים רועדות. כאילו, באלו הידיים? יד תחת יד? או שמא זה Mano a mano?
כדי לסמן את מלחמת התרנגולים של גוסטבו והקטור, נקמה שמותירה את ידיהם של כולם מגואלות בדם.

* כמה מושקעת היא נקמתו של גאס וכמה מחויב הוא לחזון המעבדה של מקס? מלגות הכימיה וטיפוחו של גייל ערכו עשרות שנים! לא פלא שהוא פרש סופית ממועדון המעריצים של וולט אחרי הרצח של בטיקר.

* שמעתי כמה אנשים מזלזלים ביכולות הבילוש של האנק וקוראים לו עיוור על שאינו חושד בוולט. ואני אומרת, פחחח.
ראשית, מי שטוענים זאת צופים בסדרה, אז הדדוקציה שלהם שוולט הוא הייזנברג היא טיפה פחות ממרשימה. ושנית, יש לזכור שהאנק מכיר את וולט לפחות 18 שנה כמורה חיוור וחלשלש לכימיה וכחנון ללא תקנה הנשוי לגיסתו. הוא בכלל לא נמצא לו על הרדאר, ובצדק. מהי שנה לעומת חיים שלמים? ועוד בהקשר של מישהו שהתנהגותו המוזרה נראית תגובה הגיונית למשבר גיל העמידה הכולל מחלה אוטו-אימיונית סופנית. הראיות צריכות להיות יותר מוצקות כדי להתחיל לטפוח לו בפנים.

* לא, ברצינות, החולצה של פינקמן!
מתקפת הנצנצים האלימה!? הכיעור המעוור!? הלוק של ערס בשילוב עם מחליקה על הקרח!? אופנוען מלאכי הגיהינום שהתנגש חזיתית בקיר בלינג!?
OH, GOD, WHAT DOES IT ALL MEAN?!

* אני  בספק אם זה אומר משהו, אבל סול מתוודה על אהבתו לבית הספר בגלל שלושה דברים, כולם מתחילים ב-S.
SeeSaw, Story-Time ו-chasing girls with Sticks.
לא יודעת למה, אבל זה נורא בלט לי. (מחווה ל-ששש? P: )

* גאס לא יודע את זה, אבל מה שהקטור אומר לו בבריכה, הוא שיקוף של מה שג'סי אמר לוולט במאורת הסמים לאחר מות ג'יין. I did this to her
למרות, כמובן, שטכנית ג'סי טועה. וולט עשה את זה. ועדיין, ג'סי נושא על מצפונו את האשמה הזו למות אהובתו השכובה לצדו, כמו גאס.

* I’m sure if you keep digging, you’ll find me.
משפט כזה, שהוא בגדר אתגר והתגרות הוא חשוד. האם גוסטבו פרינג הוא באמת שמו האמיתי? (נכון שמייק אמר שאם הוא לא מוצא אותו בצ'ילה של לפני 89' אז גם האנק לא ימצא, אבל זה עדיין לא אומר שזה שמו, הוא אולי התכוון ל"אם אני לא מוצא גוסטבו פרינג  בצ'ילה לפני 89'…")
ואם לא, האם גאס פרינג האמיתי קבור היכנשהו בצ'ילה, בקבר אחים?
ומאיפה גאס באמת במקור? אלוהים יודע שהספרדית שלו לא מצ'ילה ולא ממקסיקו. ולא מכל ארץ דוברת ספרדית.

* טוב, עד היום הצלחתי להתחמק מלציין זאת, כי זו קצת אמירה פקאצית, אבל אוי ווי זמיר הספרדית של אספוזיטו פשוט מזוויעה. דווקא בפרק הנוכחי זה היה פחות נורא, אבל בפרק שעבר, מול הספרדית המקסיקנית האותנטית של נציג הקרטל, זה היה פשוט בלתי נסבל, האוזניים התקפלו לי לתוך עצמן.
והפרק הזה, גם עם באוור ומרגוליס, בסצינה שהיא 13 דקות של ספרדית רציפה, צופים שהם דובריה מבית בוודאי לא ידעו מה לעשות עם עצמם.

* יאללה, פרק גאס-צנטרי הוא הזדמנות פז לשפוך את הבונוסים הגי'אנקרלו אספוזיטויים שיש לי.
אז הנה תזכורת לכך שאספוזיטו פעם שיחק את Buggin' out בסרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון".

* ומעניין לעניין באותו עניין, לפרק הבא קוראים Bug והמוח משתולל. האם זה מכשיר הציתות של האנק, האם זה ציתות שהושם על ביתו של ג'סי, געגועים לזבוב של וולט או לדמותו האיקונית של אספוזיטו אצל לי?

4.4 – על ראשי פרקים, ראשי תיבות וראשים גלוחים ב-Bullet Points.

הללויה! אחרי 3 פרקים בהם דומה היה שהסדרה הולכת (מה זה הולכת? רצה!) ומאבדת את עצמה לחלוטין, אנחנו מקבלים סופסוף פרק של שובר שורות.
זהירות ספוילרים.

Wanna know where we're going? 
Nope- 

אחחח, איזה הבדל מפרק שעבר! לא רק שהעלילה סופסוף מתקדמת, אלא הבימוי והעריכה מהוקצעים למשעי, הקאטים מגיעים בדיוק מתי שהם צריכה להגיע, השחקנים מצולמים במרחק ובפריימנג המתאים ומבוימים כראוי, המוטיבציה של הדמויות ברורה וכנה, והטקסט הטלוויזיוני עשיר בכל כך הרבה משמעויות שהיריעה קצרה מלהכיל.
וכן, יש עלילה. עלילה זה נחמד.

הפתיח הקר (*סטגדיש*) מראה לנו שהעסקים של גאס בצרות וצרורות (*סטגדיש*), כשהקרטל מחליט ליירט את המשלוח או להעביר מסר לאיש התרנגולות או להשאיר רמזים למשטרה, או שלושתם יחד. בינתיים, גאס צופה את מהלכיהם ולכן ידו עדיין על העליונה – אבל עד מתי?
הפתיחה גם מגלה לנו עוד קצת על מייק המנקה, שאנחתו וגלגול העיניים שלו הם מחווה למילותיו האלמותיות של קפטן מרטאו.
"I'm too old for this shit", ו"גם לא משלמים לי מספיק".
אבל מייק הוא פרופציונל, והוא עושה את עבודתו מבלי לסטות ומבלי לערב רגשות, נוחות או דעות אישיות.
והמקצוענות הזו של מייק מלמדת אותנו בדיוק באיזו סכנה פוטנציאלית נמצא ג'סי בסופו של הפרק.

לאחר אות הפתיחה, אנחנו עוברים לסצינה הארוכה והטובה של העונה עד כה.
וולט וסקיילר מתכוננים לקראת הוידוי השקרי מול האנק, מארי ו-וולטר ג'וניור.

הסצינה הנפלאה הזו, שמטיבה לשלב בין דרמה מתוחה וקומיות מעודנת (עם הופעה קומית ודרמטית מבריקה של שני הכוכבים), עובדת בשלושה מישורים בו זמנית.
במישור העלילתי – הזוג ווייט צריך להכין כס"תח. ההימור גבוה: אם המהלך ייעשה לא נכון, יזייף, הוא יסב תשומת לב שלא הופנתה אליהם עד כה ואיר נורה לא רצויה בראשו של סוכן מחלק הסמים הקרוב למקום מגוריהם.
במישור הסאבטקסטי – במעבר האטי בין ראש פרק אחד לאחר, סקיילר מסבירה לוולט בדיוק מה העביר אותה ומנסה להוציא ממנו, ללא ממש הועיל, סממנים של חרטה.
זלזולו הפעם נהיר, הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות (למרות שהוא פדנט ומוכה OCD בדיוק כמוה, אם לא יותר), וכשהוא מתנצל לרגע אפשר לטעות שהוא באמת מצטער, אבל לא, ושברונה של סקיילר ניכר. and why am I ashamed? הו, וולט…
השוו את הניואנסים – בטקסט, בגילום ובבימוי – בסצינה הזו אל הדיאלוגים הכבדים, השטחיים והשקריים של פרק שעבר! עולם ומלואו!
במישור המטא-טקסטואלי – אמירה שנונה על שחקנים, הסדרה, ומנגנוני ה-story telling שהיא מפעילה. זוהי סוג של הצצה לתהליך למידת טקסט וכניסה לדמות של השחקן אבל יותר מכל, יש כאן עקיצה של התסריטאים את עצמם על המבעים שהשתמשו בהם עד כה…
“Just make sure to really hit the cancer, really touch on the fear and despair … We want them to understand why you could do something so stupid.”
והזדמנות לצחוק על כתיבה תסריטאית בנאלית, שמשתמשת במילים ארכאיות כמו Doozy או חוזרת פעמיים על המילה terribly ומדריכה שחקן להסתכל בחרטה על נעליו.
הבדיחה שוב תחזור אליהם, ועל וולט, כשזה, לאחר היתקלותו המחודשת עם דמותו של גייל, משתמש באותה השורה של סקיילר שמיהר לבטל ומצהיר, הפעם באמת, I'm terribly, terribly ashamed…

אני כל כך לא מבינה בפוקר ובז'רגונו שאני אפילו לא אנסה להסביר ולתרגם את כל המטאפורה של המשחק אל מול הבחירות וההימורים הגבוהים שניצבו ועודם ניצבים בפני וולט, אבל השורה התחתונה שלה ברורה.
וולט מנסה לספור את הקלפים ולצפות את העתיד ולהשתלט על התוצאה, אבל בשטח הוא מסתכן ללא צורך מתוך גאווה, מהמר לא נכון, והכי חשוב, מפסיד.

הוא, כמובן, לא היחיד שמפסיד ובסצינה הבאה, בביתם של מארי והאנק, הוא נתקל פנים מול פנים בקורבנות שלו.
האינסטינקט הראשוני שלי לקליפ של גייל שר בקריוקי (קומפלט עם כתוביות בתאילנדית) היה להתעצבן. אויש, נו, חנפנות זולה שאמורה לייצר צחוקים זולים ולהזכיר לקהל כמה הוא נהנה לשמוע את דייויד קוסטבילה שר.
אבל זה תמיד היה מסוג הדברים שהצחיקו את האנק (מי זוכר את התמונה ששלח לוולט של גונזו שדימם למוות כשניסה להוציא את חברו מתחת לערימת המכוניות?) ואין לו עם מי לחלוק כאלה דברים כיום, והסצינה שהייתה מבוימת באיפוק לא נצלני הלכה בין רגע למקומה הטראגי כשמבט האימה-מהולה-בצער השתלט על פניו של וולט.
קאט לפרצופ המוסח של וולט בשולחן האוכל כשברקע נשמע קולה של סקיילר בדיוק ברגעים בהם בחרה להרטיט ולשבור אותו. הפער בין הצער המזויף שלה לכאב האמיתי שלו היה מכווץ בטן.

הסצינה שבה הוא והאנק מדברים על התיק הייתה מתוחה להקפיא והגיעה לשיאה, כמובן, בהקדשה המעריצה של גייל לווילי וונקה. וולט, המדחיקן הסדרתי, חוטף לפנים את אהבתו המוצהרת של קורבנו אליו, ומצליח להדוף באופן אמין בהחלט את חוט החקירה שאך שנייה קודם איים לקבור אותו בקרוב.
בסופו של דבר, האנק יגלה מי עומד מאחורי ראשי התיבות W.W בצורת סטירה או קליע מצלצל לפנים, אבל הרמז נכון לעכשיו נוטרל ביעילות.

כמצוטט בפרק 6, עונה 3:

When I heard the learn'd astronomer;
When the proofs, the figures, were ranged in columns before me;
When I was shown the charts and the diagrams, to add, divide, and
measure them;
When I, sitting, heard the astronomer, where he lectured with much
applause in the lecture-room,
How soon, unaccountable, I became tired and sick;
Till rising and gliding out, I wander'd off by myself,
In the mystical moist night-air, and from time to time,
Look'd up in perfect silence at the stars.

הפעם מתבררת קריאתו של גייל את השיר של וויטמן והיא מעניינת ואולי הפוכה ממשמעותו האמיתית.
השיר, לדידי, ואתם מוזמנים לתקן אותי או להציע את קריאתכם, מדבר על רצונו של המדען "להבין", לנתח את הטבע, להשתלט עליו על ידי כלים רציונלים, ובכך לביית אותו ולגרום לו לסור למרותו. הדובר בשיר מתייאש מזה, הוא מסתפק בהתפעמות אילמת אל מול היופי, כיציר בריאה אל מול האלוהים.
גייל מערב בין שני הדברים והופך את המדען לאותו פלא בריאה. וולט הוא הכוכב הבלתי מושג שגייל מביט אליו ביראה. יש דברים שלא ניתן להבין, יש רק להתפעל.
ובמקרה של גייל הרומנטיקן, חבל שכך. הו, לו רק הבין וראה מי עומד מולו…

1, 2, 3, 4

מכאן חודל הפרק להתמקד בוולט ומתפקס כולו על ג'סי. גם בסצינות שאהרון פול לא מופיע בהן, כולם עוסקים בדמותו (גם אם וולט עדיין מתעקש שהכול סובב סביבו בשיחה עם סול).
וולט דוהר אל ביתו ומגלה את סודותיו האפלים של שותפו, סודות גלויים שהעדיף להעלים מהם עין בימים שאחרי הרצח.
בחוסר רגישות OCDית אופיינית (אותו צורך אובססיבי להתמקדות בפרטים שלעג לסקיילר לגביו) הוא רומס בגסות את נפשו של ג'סי ומסרב לראות מי ומה עומד מולו. סוג של כיסוי עיניים מרצון.
הזום אין אל עיניו של פול, הנוהם ונושם בכבדות, כשוולט דוחק בו להיזכר בכל מה שניסה להדחיק, כואב לנו, והחיתוך הקומי ממנו הוא תגובה כנה (והוא אפשרי רק כאשר ג'סי עוצם עינייו). ג'סי לא ייתן לוולט להמשיך ולהכאיב לו, אין סיכוי. בפרט שהוא לא רואה את הכאב שלו ממטר.
מי שכן רואה את הדברים כמו שהם בפיכחון לאורך כל הפרק (ובואו נודה, לאורך רוב הסדרה) הוא פינקמן. המשטרה אכן לא חושדת בו, שכיריו של גאס לא עומדים לרצוח את גנב הכסף, ואין לו עיניין או טעם בשאלות מיותרות למייק המסיע אותו אל אופק לא ידוע.

בחצייה הראשון של העונה השלישית, כעסתי על היוצרים. הייתי בטוחה, ותכל'ס עודני, שהם התכוונו לחסל במהלך העונה את דמותו של ג'סי. לא כעסתי חלילה על ההחלטה הזו, כי ג'סי היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהחל לייצר סמין קשין ולחבור לוולט, ואני בהחלט יכולה להבין את המחשבה שהדמות לוקחת את העלילה לכיוונים שהיוצרים לא התכוונו אליהם, ומעכבת אותם. לא, מה שעצבן אותי זו הדרך שבה נקטו. הפיכתו ללא סימפטי ללא התעמקות בפסיכולוגיה, דחיקתו מתפקיד ראשי לתפקיד משנה קטן, הפיכתו הכפויה ללא רלוונטי לעלילה המרכזית (לא תשכנעו אותי שהתאומים שהרגו כל דבר שנקרה בדרכם היו באמת צריכים לרדוף רק את וולט על רצח טוקו ושטיו סלמקה, שידע וזכר היטב מי היו שם במדבר איתו, באמת חושב כך), כל אלה ננקטו נגדו וכל אלה הן דרכים זולות (ומאוד מקובלות) לחשל ולהרגיל את הקהל לקראת חיסול דמות, לגרום לצופה לחשוב שאובדנה יהיה מינורי לסדרה. רחוק מהעין רחוק מהלב וגו'.
זו פחדנות. אם הגיע זמנה של דמות כלשהי למות – ראוי שתהיה ליצירה את הביצים להרוג אותה ככה, באור הזרקורים, במרכז הבמה, כמו שהיא, תוך שמירה על האמת הסיפורית, בלי כיוונונים והכנות קרקע חנפניות.
למזלנו ולמזל הסדרה, היוצרים התאפסו על עצמם במחצית הדרך, העיפו את העלילה הוולט-צנטרית ויצרו עלילה אחרת לגמרי שהיא כל כולה וולט-וג'סי. מה שהיה יפה, זה שהמהלך הזה לא הוריד את רמת הסטרס והפחד לגורלו של פינקמן אלא, כנראה, רק העלה אותו.
בעונה הנוכחית, המגיעה אחרי זכיית האמי של אהרון פול והאימפקט הרגשי של פרק סיום העונה הקודמת שנשען כולו על כתפי הדמות,  עולה חשש לבעיה הפוכה.
היוצרים שגילו איזה אוצר יש להם בידיים, ואיך סדרה שעוסקת בהתדרדרות המוסרית של הדמות הראשית חייבת דמות מרכזית אחרת שתספק את האחיזה הרגשית וההזדהותית, עלולים עכשיו להשתפן ולא לוותר עליו לעולם, גם אם הסיפור ידרוש זאת. וחמור מזה – הקהל יודע זאת, מה שמוריד בחצי את דרגות הסטרס הקיומי, וזה חתיכת הפסד.

בפרק 4 של העונה הנוכחית, אני כצופה חוששת לבריאותו הנפשית של פינקמן, להתדרדרות מוסרית ממנה אין חזור, לחציית קווים אדומים חדשים, להתעללות פיזית קשה או למאסר, אבל לא ממש חוששת לחייו. הוא לא יתאבד והוא לא יירצח.
על כן הסצינה בה וולט המודאג פורץ אל ביתו מלווה במוזיקה (המצוינת) של פעימות הלב המוגברות שלו, הייתה מדאיגה, אבל לא כזו שהזעתי ממנה.
מאידך, אם יש משהו שהסדרה הזו למדה אותנו, ואת ג'סי, זה שלפעמים מוות זו האופציה הכי פחות מפחידה ושלפעמים גם אם מתים, תמיד חוזרים להכאיב לדמויות הנותרות ולצופים.

אז לאן מייק לוקח אותו ולשם מה?
נכון, הוא לא שם לג'סי כיסוי עיניים. אבל רק בגלל שזה היה בלתי הגיוני בשני אופנים, הראשון – ג'סי גילה למייק שהוא יודע מה זה אומר, כך שאם המנקה רוצה להפחיד את הילד, הוא בטח שלא יכסה את עיניו עכשיו.
שנית, לא מדובר בסתם ג'אנקי מהרחוב ועוד מנקה אנונימי. הם מכירים זה את זה. אם מייק רוצה להפחיד אותו, הוא בוודאי ובוודאי ירצה שהוא יידע שזה הוא. אחרת מה הפואנטה?
לכן כרגע, כמו שאני רואה את זה – ובהחלט יכול להיות שאני לחלוטין מפספסת, יש לנו כאן שלושה תרחישים אפשריים:
מייק עומד לחסל את ג'סי ו-וולט מספיק לעצור את זה.
מייק עומד לחסל את ג'סי, ומשהו דרמטי קורה ביניהם שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.
מייק רק רוצה להפחיד את ג'סי, על ידי עשיית משהו דרמטי שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.

נו, מה אני אעשה? אני עדיין חושבת שגאס שוקל לטפח אותו כויקטור החדש, והערת כיסוי העיניים ההיא למייק בוודאי הפתיעה לטובה את שכיר החרב הזקן.
ואני גם לא בטוחה שג'סי בכלל חזר לסמים. זה כבר הפרק הרביעי שעוקב אחרי מעללי פינקמן והמסיבה שלו, והוא טרם נראה מסניף או מעשן את המוצר על המסך…
כך שטיפוחו לא לגמרי בלתי מתקבל על הדעת.

מהו אותו "דבר דרמטי"? אין לי שמץ. איום על חיי משפחתו – פינקמן לא יקנה, כי הרבה יותר קל פשוט לחסל ג'אנקי במדבר מאשר משפחה לבנה שלמה. גם איום על וולט לא ישכנע. עינוי פיזי לא נדמה הסטייל של מייק, ופינקמן לימד עצמו להתרגל לכאב (ולראייה, הוא סרב לקבל תרופות לאחר שנשלח לבית החולים ע"י האנק), אז מה?
יחזיק אותו בן ערובה? יאיים להטביע מדי שעה שק חתלתולים עד שפינקמן יבטיח להתיישר? יקבור אותו בחיים, עד שהוא יגיד שנמאס לו?
אולי לפינקמן בעצם כן בא לחיות, והוא לא מצליח להודות זאת בפני עצמו (כי מה זה אומר עליו, אם עמוק עמוק הוא עדיין רוצה לחיות על אף מה שעשה?), וכל המסיבה וההתנהגות שלו היא לא הזמנה פתוחה לרצח, אלא קריאה שמישהו יבוא להציל אותו? אולי מייק פשוט יעמת אותו עם זה…?
ואולי רחמיו של מייק יכמרו על הבחור? הוא הרי מלווה אותו די הרבה זמן, יודע שחברה שלו מתה ושהשותף שלו שלח אותו לרצוח בעל כורחו. האם יש סיכוי קל שבקלושים שהמנקה, שהוא גם סבא ואבא אוהב, שהיה פעם שוטר מוסרי, יפרגן לבחור הזה שלא עומד להתחנן על חייו? האם דווקא היעדר התחנונים, שיבדילו אותו מאותו חלאה מכה-נשים שמייק השוטר ניסה להפחיד ולמד להתחרט על כך (3.12), הם אלה שישכנעו אותו לתת לו עוד הזדמנות? ואולי לא.
נחייה ונראה.

ורק קובלנה, רצינית, אחת יש לי לגבי הפרק – אף מילה על התספורת החדשה של ג'סי?!?!

בסדרה בה גבר קירח = גבר קשוח שהטסטוסטורון נשפך לו מכל זקיק שיערה ערום, ג'סי וכרבולתו האפרוחית היו סמל לרכות ולחולשה ילדית.
כשג'סי מחליט לגלח את שיערו יש לכך משמעות, לעזאזל, הן בעולם הפנימי של הסיפור והן בעולם המטאפורי של הסדרה, ועדיין – אפילו לא Reaction shot בקלוז אפ של וולט.
שום יד נשלחת בלי משים לגעת בשיער ולומר "מה זה, מה עשית לעצמך?". זה בסדר לא לעשות מזה עיניין גדול מדי, אבל טעות להתעלם מזה לחלוטין.
הלוא, את זה הוא בטוח ראה!
ואולי לא. רוצה לומר, שוב ראה ובחר שלא להבין.
מעניין אם הייתה סצינה שלמה, או לפחות אותה תגובה של וולט בקלוז אפ, שנפלו בעריכה מסיבות טכניות, או אם זו סתם פאשלה מכיוונם?
היי, אולי בפרק הבא הדיבור עליה יחזור, גם אם פינקמן עצמו לא.
"המצב טופל?" "כן, הכול נוקה. אגב, הוא הסתפר קצוץ" "וואלה. היה לו יפה?" "לא משהו, גולגולת עגולה מדי".

Bullet Points הוא מבחינתי הפרק הראשון הבאמת מספק העונה, ועל אף סיומת ה-Cliff hanger המעצבנת הוא מרמז על החזרה הברוכה למסלול.
אבל הישגו אולי הגדול ביותר של הפרק הוא בכך שיצירה כל כך גדושה במשמעויות, עשירה מבחינה תמטית, ושהשורה התחתונה שלה אומרת "לעזאזל, איך הכול התבלגן והתחרבש?" – עדיין מצליחה להיות כל כך נקייה, פשוטה ואלגנטית.
ובברכת "המשך עלייה ברמה ו-pay offs מפוצצים בפרק הבא" נסיים.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

* אוי לבושה! צביקה רוזן האצילי הפנה את תשומת לבי לעובדה שלחלוטין השמטתי את הסעיף החשוב הזה: סול מציע לוולט, תמורת סכום נאה, משוט שיוציא אותו ממורד נקיק החרא בו כרגע הוא וסירתו מצויים.
הגאווה של וולט והרצון לפתור את הבעיות בעצמו גורמים לו לסרב להצעה בנימוס. אבל הנה כרטיס יציאה מהמשחק שיכול לצוץ שוב בכל שלב. אני מאמינה שוולט לא יזכה להשתמש בו, אבל ייתכן וסקיילר, פינקמן או סול עצמו דווקא כן…

* זה שאני חושבת שג'סי לא ימות בפרק הבא, לא משנה את העובדה שאני מאמינה שבעונתה הרביעית וה-(טפו, טפו, טפו)לפני אחרונה, דמויות מרכזיות חיוביות הולכות לנפוח את נשמתן בקרוב. מי זה יהיה ומי יילך ראשון? לא ידוע, אבל זה יקרה. מועמדים סבירים, האנק וסול. וג'סי.
* כמו שחקנים בחושך לפני עליית המסך, כך עמדו וולט וסקיילר בפני דלתם של השריידרים. נפלא.
* האנק הרואה עצמו כפופאי דויל מ"הקשר הצרפתי". עוד קירח.
* האם חטיפת ג'סי למדבר תספק לנו עוד פנינה מדברית שתזכיר את Grilled, פרק החטיפה הקודם בסדרה? אוה, הלוואי.
ואולי ככה צריך מייק לענות את ג'סי – עם פעמון קבלה. דינג! *זיעה קרה*
* Walt White + Pinkman = Walt Whitman
* לגבי סצינת המצלמה במעבדה, יש שתי אפשרויות:
האחת – שזו מצלמה הפועלת על פי חיישני תנועה, ועל כן היא יכולה להתמקד רק על אחד מהם בכל זמן נתון.
השנייה – שזו מצלמה מתופעלת ע"י בנאדם ושנאמר לו לעקוב אחרי ג'סי (שאולי, אבל כלל לא בטוח, גונב שוב מוצר) בראש ובראשונה.
בהתאם לבחירה, משתנה הקריאה של הסצינה. האם משמעה ללמד את וולט כי לא הוא מרכז הייקום ולא כל העיניים מושרות אליו? כפי שהוכיח גם מבנה הפרק עצמו שעשה באמצע הדרך detour סיפורי מוולט וסקיילר והגיע הישר לפינקמנוויל, או שמא העובדה שהמצלמה יכולה לעקוב רק אחרי אדם אחד היא סט-אפ לידע שוולט עוד עתיד להשתמש בו?
מה דעתכם?
* ג'סי, כאחרון מלכי הסליז, בוחר נערה צעירה ומעלה אותה לחדר השינה שלו… רק כדי לשחק איתה מירוצי מכוניות (לא סתם משחק מחשב אלים, אלא sonic the Hedgehog הכה נאיבי). טוויסטון נחמד והרגרסיה לילדות נמשכת.
*  Where is he?!
הו, וולט. גם אני, אבל בעיקר אתה, אוהבים שאתה כזה קשוח ואקטיבי.
וג'סי נורא רוצה ממך יחס, אז הנה, הכול עובד לטובת שלושתנו.
* That perhaps sounded insensitive.
בוב אודנקירק מצוין הפרק. סוף כל סוף סצינה שבה סול אינו רק האתנחתא הקומית בלי הרבה מעבר לזה, אלא מגלה אמפתיה לסיטואציה של וולט ומתנהג כאיש מורכב.
* החיקוי של מייק שפינקמן/פול עושה בהגשת השורה "You're gonna kill him". טאץ' יפה.
* It's a recipe for vegan shmores. דין נוריס מסיים את המשפט הזה בנחירת צחוק מופתעת שפשוט הורסת אותי. בכלל, הוא נפלא בסצינות עם וולט.
* השיר השבועי מובא לכם הפעם מהמתים בחסות גייל "מייג'ור טום" בוטיקר – גירסת הקריוקי המלאה לשירו של פיטר שילינג (מתה על השיר הנורא הזה).
דייויד קוסטבילה, שיבדל לחיים ארוכים, עם בנדנה, מתוק ככפתור, מוגזם לחלוטין וחומץ את הלב, והתימה האסטרולוגית ממשיכה – גייל הוא מייג'ור טום המביט אל הכוכבים ונסחף אל מותו בחלל.
חפשו את אנחת הרווחה של קוסטבילה בסוף השיר. באמת אחד הדברים היותר חמודים שיצא לי לראות לאחרונה.

* והופ, נמצאה גם דרכם של היוצרים לפצות אותנו על הווביסודים שהובטחו ולא קוימו.

4.3 – הכול פתוח – סטגנציה, פרוגרסיה ורגרסיה ב-Open House.

זהירות ספוילרים.

ככה יפה?

The devil is in the details.

טוב, הרגע הגיע: לי ול"שובר שורות" יש משבר ביחסים. אחרי שלושה פרקי חסד, אני מרשה לעצמי ממש להתבאס.
בוא נבהיר משהו תחילה. זה לא הקצב האטי, ההתחפרות בפסיכולוגיה או ההתמהמהות בפיתוח העלילה שמפריעים לי. לא ולא.
אני מישהי שהייתה מגיעה לגן עדן טלוויזיוני לו וולט וג'סי היו לכודים יחד במעבדה במשך עונה שלמה, מקריאים זה לזה ספרי טלפונים. הדמויות הן הסיפור, האקשן הוא בונוס. ולעזאזל, אם יש משהו שהסדרה לימדה אותנו בשלוש עונותיה – הרי זה את חשיבות הבנייה הקפדנית וה-Slow Pacing.
זו אפילו לא הההתמקדות בפיתוח הדמויות המשניות שמרגיזה אותי. אני חושבת שהגיעה זמנן של הנשים, וכמה מהדמויות המשניות בעבר (סול, גאס, מייק) הפכו בעזרת טיפול מסור לדמויות מרכזיות בהווה.
לא. זו העובדה כי כל האלמנטים הללו חוברים יחד ובונים בקפדנות Set up לעלילה, כך נדמה לפחות, נורא נורא צפויה.
למי שהקדישה פוסט בן 3,000 מילים בשבחה של תימת האי ודאות בברייקינג באד, זו מחשבה מאוד מצערת.

בינתיים, כל כיווני העלילה שהתגשמו, עשו זאת ללא הפתעות. ג'סי ו-וולט שורדים, סקיילר מתנקמת בבוגדאן ומקבלת את שטיפת המכוניות, האנק מקבל לידיו את המחברת של גייל. הכול מנומק בהחלט, אך סדור להדאיג.
היכן הפראות העלילתית? היכן התחושה שאין לך מושג איך הדמויות יגיבו וכיצד יפעלו, ממש כמו אנשים אמיתיים? היכן ריח אבק השריפה שהפך את הסדרה לכל כך נפיצה גם בסצינות הביתיות שלה?
נכון, ייתכן שזה מערך ההטעייה הגדול של העונה, לבנות בצופים תחושה מוטעת ועמוקה שהם יודעים בדיוק מה מגיע, רק כדי לנפץ אותה בהמשך. אבל ההתנהלות מרגישה שקרית לעולם ש-"שובר שורות" בנתה וזה כבר לא כיפי. האם באמת יהיה עליי לשרוד חצי עונת CSI (טוב, הגזמתי) לפני ש-Breaking Bad האמיתית תופיע?

זו טענה כללית לגבי העונה והכיוון שדומה שהיא לוקחת, אבל היו לי בעיות גם נפרדות ספציפיות וחמורות עם הפרק הזה.
Open House, על אף שהייתה בו התקדמות עלילתית מסוימת ומתחילים לראות את האור שבקצה הבילד-אפ, לרגעים ממש הביך אותי.
זה לא שהוא רע לגמרי. היה לו קצב סביר, כמה קטעים מבדחים, ואווירתיות. היה גם משהו בהיעדר הסימבוליקה שהפך את הפרק, על אף המלנכוליה הקשה, להרבה יותר קליל לצפייה משני קודמיו.
אבל לעזאזל, כמה שהוא עצבן אותי!

את הפרק ביים הבמאי האורח, דייויד איי סלייד (שאחראי ל"30 ימי חושך" האימתון שלא ראיתי, ולפרק השלישי בסדרת "טימטומים" שגם לא אראה). אני לא יודעת מה טיבו כבמאי סרטים, אבל פה הוא פישל בגדול וחוסר ההכרות שלו עם החומר ניכרת עד כאב. אמת, גם התסריטאים אחראים להנפקת כמה מהדיאלוגים הכי צורמים ומקרטעים שראיתי בסדרה אי פעם וכמה מרגעיה הכי שקריים, אבל הבימוי של סלייד של הסצינות הללו היה חסר כל חן, אלגנטיות או Finesse והוא רק החמיר את המצב. מעולם לא ניתן היה לכנות את "שובר שורות" מעודנת במיוחד, וזה היה חלק בלתי נפרד מחינה הפרוע, אבל היא אף פעם לא הייתה הסברתית או בלתי אינטליגנטית.
הפרק הזה פשוט לא נראה, לא נשמע ולא הרגיש כמו "שובר שורות". זה היה פרק בסדרה אחרת, סבירה בהחלט אך נחותה ממנה.

סלייד מביים את סצנות השיחות בין סקיילר ו-וולט (וסול, בהמשך) כמו אופרות סבון, בפריימינג המדגיש את המלאכותיות שבטקסטים. *CRINGE*
כצפוי, סקיילר מתעקשת על שטיפת המכוניות. יש לה גם אגו כמו לבעלה. המהלך שלה היה ערמומי ומחוכם ושוב האיר אותה גם באור חיובי וגם באור שלילי. אני לא חושבת שאנחנו אמורים לחבב את הווייטים.
היה נחמד ונכון לראות אותה מגיבה לפנס בעין של וולט. בשביל וולט ובשבילנו הצופים פנס בעין זה עיניין פעוט וזניח, אבל בשביל סקיילר מדובר במשהו באמת מבהיל.
אך מה לעזאזל זו הייתה הסצינה הזו כשהם מחכים לטלפון מבוגדאן!? ההתנהגות של וולט פשוט לא אמינה בשיט, כשהוא מתעקש לזלזל בגלוי בנסיונה של סקיילר, מבוים ומשוחק בחמידות כפויה. חליק, זה היה שקרי לדמות ולמציאות העלילתית.
ואז מגיע הטלפון השני. וסקיילר עונה… זה בוגדאן! ד-י,  ב-א-מ-ת?!
אני מרגישה שאף אחד מהבמאים הקבועים לא היה נותן לזה לקרות. רינג רינג- קאט!
מאידך, וינס גיליגאן נמצא בחדר העריכה, אז WTF?

וכנ"ל לגבי הסצינה של מארי בבית הפתוח השני. אנחנו רואים את הכפיות, המתווכת הולכת להביא למארי נייר הרשמה, חוזרת לפריים וברקע כבר חסרה כפית. מושלם. CUT.
אנחנו יודעים מה היא עושה כי בעונה הראשונה היא הייתה קלפטו, ויותר מזה – כי לפני עשר דקות הייתה סצינה אחרת עם מארי ופיסלון שפילחה!!!
אבל לא, הסצינה ממשיכה. ובסופה המתווכת מסיימת לנקות את הבית ואז קולטת את  ארון הכפיות. מבט נדהם. CUT?
לא! אנחנו מקבלים שוט של ארון הכפיות בקלוז-אפ.
מה זה זה?!?! די להאכיל אותי בכפית!!! (*סטגדיש*)

וכאילו לא די בכל זה, אז הפרק גם היה רזה מבחינת משמעויות. מה זה רזה, אנורקט!
הכול על פני השטח, הכול מוסבר, אין מטאפורות או עומק פסיכולוגי יוצא דופן. ככה, פרק סטנדרטי וחתוך גס ושלא דורש ניתוח. משל דובר כאן ב-"Dexter".

אגב, על אף חוסר המקוריות חיבבתי את העלילות של הנשים, אבל לחלוטין לא הבנתי למה לדחוס שתי עלילות של דמויות משנה לפרק אחד?! אחת פר פרק מספיק, תודה.

אבל יש גם כמה דברים שסלייד עשה לא רע.
למשל, בסצינה שמארי (עלילה, אגב, שכתובה כמו משהו שאפשר היה בקלות למצוא ב"בוורלי הילס 90210". הקלאסי) נואמת את שקריה על בתה החולנית בבית הפתוח השלישי והמתווכת נעמדת מאחוריה, אשכרה נלחצתי.
למעשה, כל כך נלחצתי שהאינסטינקט שלי לחץ על Pause. זה נחמד שבתוכנית שלרוב הסיכונים גבוהים יותר מסתם פאדיחות פרברימיות, סצינה כזו תשלח אותי לקיפאון מרוב מבוכה.

שנית – ג'סי, ג'סי, ג'סי.
על אף שגם כאן הרגשתי את מטרת היוצרים בצורה בוטה מדי, אין מה לעשות, זה עבד עליי ועל השחלות שלי יופי טופי. הסצינות איתו כאילו דחפו לי יד עמוק לגרון ושלפו לי החוצה את הטחול, הקישקע והנשמה.
מניפולציה זולה או לא, כשג'סי הנואש שואל את וולט אם בא לו לעשות משהו ביחד, הלב נשבר לרסיסים.
כשהוא אומר לו שבסוף מתרגלים למכות, כבר בא לך למות.
לעזאזל, הבחור כל כך לא מאופס שהוא מבקש מוולט ללכת איתו לעשות קארטינג (!!!). מוולט (!!!).
אבל אבא לא יכול לקחת אותו ללונה פארק, יש לו פגישה, ואנחנו מקבלים את הסצינה הטובה, החזקה והמדכאת עד היסוד של הפרק, כשג'סי הילד נוהג לבדו (רק למה, למה, למה הצעקה שלו? זו הייתה שגיאה [משחקית? בימואית?] שמתנגשת עם הפסיכולוגיה של ג'סי והיא הייתה אמורה לעוף בעריכה).

לזכות היוצרים ייאמר, שהם שמרו על איזון בין הקורבניות של ג'סי, לבין ההתנהגות הנאלחת שלו, והתדרדרות הבית שלו לכדי מאורת סמים, כשיקוף ההתדרדרות שלו עצמו, מצדיקה רטרואקטיבית את הקו העלילתי של שבוע שעבר.

וכעת אנחנו מגיעים למשמעות היחידה בפרק שהייתה מתחת לפני השטח (גם אם בעומק שניתן להגיע אליו אם עושים פו).
בעוד האנק, סקיילר – ומתוך כך גם וולט, עוברים מקיפאון לתזוזה, מסטטוס קוו אל עבר העתיד, ג'סי ומארי ברגרסיה.
גם מארי וגם ג'סי כלואים בחייהם ומחפשים מפלט. מארי הולכת לבתים פתוחים ומגלמת אינספור נשים רק כדי לא להיות היא ולא לשוב לביתה, וג'סי פותח את ביתו והופך אותו להיכל זר ומנוכר, רק לא להיות לבד, או להיות עצמו עם עצמו. הוא מוקף בזרים ובו זמנית מנצל אותם ומנוצל על ידם, מוצא נחמה בעובדה שהיחס ההדדי ביניהם ברור והם לעולם לא יעזבו אותו.
ג'סי לא נהנה מהזרים בביתו, אין בכך הסחה או נחמה, יש בכך מילוי החור בנפשו בגועל עצמי שונה ובכאב מסוג אחר, נסבלים יותר. אני מתפלאה שהוא עוד לא התחיל לחתוך את עצמו.

הייאוש והבדידות המזהרת של שניהם גורמת להם לחפש אדרנלין באפיקים מפוקפקים ויוצרת רגרסיה אינפנטילית.
באירוניה ריאליסטית בהחלט, הרגרסיה של מארי עוזרת להאנק. טוב לו לא להיות החלש היחיד בבית. הרגרסיה שלה (ביחד עם הצגת המחברת, כמובן) מדרבנת אותו לקחת שליטה מחודשת על חייו. א-מחייה!
בסוף הפרק נדמה שעל אף שהאנק יצעד קדימה, מארי תיוותר מאחור, יחד עם הנטיות המיתומניות-קלפטומניות שלה.
וג'סי? האיש של גאס ידווח לו על מעלליו מעוררי תשומת הלב, בלב לבה של שכונת מגורים לבנה, וזה כבר ידאג לנער אותו. נשאלת רק השאלה באילו דרכים…

לסיכום, הפרק התלוש הזה הזה עצבן ואכזב אותי קשות בחוסר העידון והשטחיות הלא אופייניים לסדרה ובהיותו כל כך צפוי, אבל כמאמר השיר – הכול פתוח, עוד לא מאוחר.
זה יתכן, זה אפשרי שזו היא רק אם כל הסט-אפים, והמקוריות וההפתעות מחכות לנו מעבר לפינה.
ואימרו אמן.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

*למה וולט מחייך לעצמו מול מכונת הקפה של גייל? מה, לרגע הוא שכח איפה הוא כלוא, ומה הוא עשה, ומה מרחף לו מעל הראש ורק שותה קפה-דמים ונהנה מהחיים? ברצינות? אחד הדברים הכי פחות מדויקים שראיתי את הסדרה הזו עושה אי פעם.

* האצבע המשולשת, לעומת זאת, הצחיקה אותי. בזה הייתה אמת.

*שימו לב שעוד לא ראינו את ג'סי צורך סמים. היו לכך רמזים (הוא הכין שלוש שורות כשישב עם באדג'ר ופיט, הוא כל הזמן מושך באף) אבל בינתיים הוא נראה על המסך רק שותה ומעשן סיגריות.

* וולט, "I didn't retaliate because he's a much older man" על המכות שחטף ממייק. לוליק.

* הקומיקאי הג'ינג'י ביל בר בהופעת אורח חסרת חן או הומור (כאיש שסול שלח להתחזות כאיש העירייה). בחיי שאני לא מבינה בשביל מה דווקא הוא, כי בינתיים נראה שהוא נעדר כישרון משחק אמיתי, והדמות קיבלה תפקיד רחוק ממבריק. אולי תפקידו יגדל ויפרח כדי להצדיק את הכלום הזה…

* אהרון פול.

* ברצינות, פול, חשבונות הפסיכולוגית שלי יישלחו אליך.

* ברצינות #2, שלושה פרקים אל תוך העונה וכמות טקסט של 5 שורות בטוטאל ופול כבר זכה באמי מבחינתי.

* למה וולט לא הלך עם ג'סי? כי באמת הייתה לו פגישה. אבל גם משום שהוא יודע שאין דבר שהוא יכול להגיד או לעשות שיעזור לפינקמן והוא פשוט מתחמק מחוסר האונים (ומהאחריות, כמובן).

* ה-Product placements נהיים יותר ויותר חמורים. אם במקרה של משחקי המחשב פרק שעבר יכולתי להעלים עין כי הם שירתו את מטאפורת הזומבי, הרי שהפרק, את  הצ'יטוס (צ'י צ'י צ'י סאונד) אי אפשר היה לפספס. איכסה בלביכסה.

* דייויד איי סלייד כנראה צלם טוב יותר משהוא במאי. הוא העלה לטוויטר שלו את שני הפורטרטים הנאים הבאים.
 

* פרק עלוב או לא, העורך המוזיקלי שלה עדיין מדהים.

Fever Ray – If I had a Heart (מתוך הסצינה עם ה-GoKart ומאורת הסמים של פינקמן, כמובן). יא אללה, אפילו שם השיר משסע את הנשמה.

* לסיום, בגלל שהפרק היה כה מבאס. קבלו בונוס משמח שנתקלתי בו אתמול:
לבראיין קרנסטון ואהרון פול יש מסורת של הגעה בתחפושת למסיבות סיום הצילומים. גם השנה הם לא אכזבו.

4.2 – משענת קנה קצוץ – על אודיו, אבנים ותחליפי פין ב-Thirty-Eight Snub

אם היה משהו שחסר בדיון על הפרק הקודם, הרי זה הדיסקליימר הבא:
למרות מה שנדמה לעתים מהתלהבותי נוכח התוכנית, הצ'ק מוינס גיליגאן טרם הגיע בדואר, כך שעדיין אינני מועסקת על ידו רשמית.
הרגישו חופשי להיכנס בסדרה, וצאו מנקודת הנחה שאם אמצא לנכון, גם אני אעשה זאת בעצמי.

אה, וזהירות ספוילרים לפניכם.

באופן שדי הפתיע אותי לרובכם, ולהבדיל מתגובות הצופים בניכר, הייתה אכזבה די מרה מהפרק הקודם.
הגם שלא חשבתי שמדובר ביצירתם הטובה ביותר, או אפילו בפרק פתיחת העונה הטוב ביותר שיכלו להנפיק, מצאתי שזהו פרק מוצלח למדי בהתחשב בנסיבות.
כי כן, היו נסיבות, וכאלה שאני אישית לקחתי כמובנות מאליהן: פרקי תחילת עונה של סדרות מתח ופשע הם בהגדרתם די מאכזבים. בעיקר כשהם באים בהשוואה לאימפקט הרגשי של פרקי סיום עונה. ועל אחת כמה וכמה אם הם באים לאחר (נו, מילא, נקרא לו כך)"Cliff Hanger".

הסיבות לכך ברורות. הצופה יודע שיוצרי סדרה, כל סדרה, לא יחסלו את אחת הדמויות הראשיות שלהם בפרק הפותח את העונה. דברים כאלה שמורים לפרקי סיום עונה, או בסדרות אמיצות יותר – לאמצען.
אם דמות מרכזית מחוסלת בפרק ראשון של עונה, 99 מתוך 100 מקרים, זה בגלל שהשחקן פרש או הועזב על בסיס בעיית התנהגות ו/או חילוקי דעות פיננסיים וזו דרכם של הכותבים להתנקם בו (צ'ארלי שין, אני מסתכלת עליך).
במקרה האחד הנותר, זה יהיה כי הדמות מיצתה את עצמה מזמן.
יוצרים, וודאי יוצרים טובים, לא יוותרו על הדרמה והרגש שניתן להרוויח מדמות שעוד יש לה מיץ לאורך תקופה, לטובת ריגוש, הלם והפתעה רגעיים בפרק ראשון. אלה הם החוקים הלא כתובים של הסיפור הטלוויזיוני.
אנחנו יודעים זאת והיוצרים יודעים שאנחנו יודעים זאת.

ההבנה הדו-כיוונית הזו בסדרה כמו "שובר שורות", שנשענת על החשש העמוק והתמידי שלנו שכל אחת מהדמויות-המרכזיות-שאינן-וולט יכולה לסגור את הבסטה בכל רגע נתון, היא הרסנית.
בטח ובטח לאחר פרק סיום מצמרר ומופתי כמו זה של עונה 3, ובטח ובטח כשזה מגיע לדמות כמו פינקמן. כל כוחו של האימפקט הרגשי העצום של Full Measures נשען על המהלך שנעשה על נפשו של ג'סי, מהלך שהקהל חשש ממנו 3 עונות מלאות. מהלך שהבטיח שינוי ודרמה אדירים בהתפתחות הדמות. אף יוצר בר דעת, לא כל שכן וינס גיליגאן, יחסל דמות בדיוק לפני שהיא עומדת לעבור טראנספורמציה כזו. ודאי שלא סדרה שעוסקת בפסיכולוגיה של דמויות ובטראנספורמציות.
מתוקף הנסיבות הללו, כל מתח שיכלו יוצריה של "ברייקינג באד" לייצר ב-4.1 היה חייב להיות פאלצ'ה.

אי לכך, לפניהם עמדו שתי אפשרויות: לנסות להגניב עם פתרונות חיצוניים כמו מתקפת פתע של הקרטל המקסיקני או פשיטת משטרה, אבל אלו בהכרח היו מרגישים דאוס אקס-מאכינה-ים, או jump shark-יים (ולא, תאונת המטוס לא באמת הייתה דאוס אקס מאכינה אמיתית, כי כיוונו אליה כל העונה – ולא משנה אם הצופה הצליח לנחש זאת או לא, ולכן מהלך שכמוהו יכל לקרות רק בסיום עונה ולא בתחילתה).
או לפתור את הברוך באופן מינורי, בלי להסעיר או באמת להפתיע, אבל גם מבלי לחבל באמינות הדמויות והעולם הסיפורי.

אני שמחה שהם בחרו באופציה ב'.
מכירים את זה שאתם עומדים על קצה גג ביניין גבוה, הכי גבוה שאי פעם טיפסתם אליו, ולרגליכם תהום עמוקה? מנקודה זו, אם תקפצו לבניין ממול – תתרסקו, לכן אתם צריכים ללכת אחורה כמה צעדים (אחורה אבל לא למטה) כדי לתפוס מומנטום, ואז אתם מתחילים לרוץ ודופקים קפיצה (עדיף בסלואו-מושן) ונוחתים בבטחה בבניין בן אותו מספר הקומות שממול.
אז מבחינתי פתיחת העונה היא כזו.  בתקווה.

 ולשם מה ההקדמה הזו לפרק של היום?
ראשית, כי "thirty eight snub" הוא פרק פינקמן-צנטרי, ושנית, כי אורך רוח זה דבר משתלם והנה העסק מתחיל לנוע אט אט לכיוון נכון.
האמירה האחרונה היא די מוזרה בהתחשב בעובדה שכלום לא קורה בפרק הזה.

צריך לצבוע את התקרה בבז'.

Did that just happen?

הפתיחה הקרה של הפרק, קרי הסצינה שלפני אות הפתיחה,  מציגה לנו את וולט קונה אקדח מדוד בובי. או למי שלא צופה ב"על טבעי" – מסוחר הנשק הלא חוקי העונה לשם Lawson (טיהי), המגולם ע"י ג'ים ביבר (אם כי הליהוק שלו כאן מרפרר לתפקידו במערבון הטלוויזיוני "דדווד").

 הסצינה באה ללמד אותנו שמה שחשדנו שיקרה קרה ו-וולט הפראנואיד פיתח אובססיה לרצוח את גאס. תתחדש, חמוד.
מה שמעניין פה זה איזה אקדח וולט רוכש לעצמו. הוא רוצה אקדח גדול אבל זה גדול ובולט מדי במכנסיו ולכן הוא חייב להמיר אותו בכלי קטן יותר. מעבר לבדיחה פאלית יש פה אמירה על וולט בכללותו.
וולט בוחר בכלי נשק מקוצץ צ'ופצ'יק, המיועד לפחדנים שמשחקים מלוכלך. נו, לא מסוג הדברים שהייתם רוצים שיכתבו עליכם בספר מחזור.
זה, כמו גם הסצינות הבאות של וולט והאקדח, בא בסתירה גמורה לאיך שוולט רואה את עצמו – כקאובוי קשוח ו"מוצדק" – ומתפתח לסדרה של כאפות לאגו.

וכך מתחיל לו הפרק שכל כולו עוסק בנושא אחד. התמודדות. 3 אנשים שרדו את המפגש עם גאס בפרק הקודם, וכל אחד מהם מגיב אחרת.
וולט, כאמור וכצפוי, מגיב כיאה למגלומן מוכה OCD שלא יודע איך להתמודד עם איבוד שליטה, ומנסה להכניס את הדברים חזרה לשורה מסודרת, לתוכנית.
מייק המבולבל, כיאה לעובד נאמן שגילה מה עושים במקום העבודה שלו לעובדים נאמנים, שורץ בבר השכונתי ושותה (ומשתעל! וד"פ?).
וג'סי, שזו לו רק הטראומה האחרונה בשורה ארוכה של התעללויות פיזיות ונפשיות, מתפרק.
שום דבר כאן לא מפתיע או מחדש במאום, אבל יש לפרק בכללותו, אפילו שהיה מבדח מאוד, משקל רגשי יפה ותחושה מלנכולית גורפת.

גם הפרק הזה, כמו קודמו, נקרא על שם כלי נשק שמופיע בפתיח.
אבל, וזה המהלך השנון של הפרק, הנשק של וולט, להבדיל מזה של גאס בפתיחת העונה, לא עושה את העבודה.
ההלעגה של וולטר בפרק הזה מתחילה ברכישת האקדח הקטן, ממשיכה באימונים בישיבה בדירה על רקע תמונה של מדבר ובלבישת כובע (עאלק קאובוי), עוברת בהוצאת העוקץ מניסיון ההתנקשות ונחתמת ב-Bitch Slap הפומבי שהוא חוטף ממייק. אכן, Go home, Walt.
התוכנית הפחדנית וההיסטרית של וולט קורסת בין רגע, ללא כל מאמץ. ובסוף הפרק, להבדיל ממה שוולט קיווה, מייק והוא לא אחוקים. א-ב-ל, מייק אכן לא מרוצה מהסיטואציה בה הוא נמצא והוא לא מלשין לגאס על ההתנהלות של וולט (ולא ילשין בעתיד, אני מוכנה להתערב על כך), וזה אומר המון.

 למרות ההטעייה בכותרת ובסצינה הפותחת, העלילה המרכזית הפרק מתרכזת סביב התמודדותו של ג'סי.
גם הוא רוכש מפלצת (אבל להבדיל מוולט, המדחיקן האוטומטי, המפלצת שלו היא זעקה רמה לעזרה בדמות מערכת סאונד אימתנית), ומזמין את חבריו (וחברינו. התגעגענו!) לבוא לבחון אותה.
מבלי לדעת שזה תפקידם, באדג'ר וסקיני פיט עושים כמיטב יכולתם להיות הסחת הדעת האולטימטיבית בטימטומה.
בתור צופה, היה משהו חורק ולא משכנע בויכוח שלהם על זומבים במשחקי מחשב, בעיקר אם משווים אותם לחילופי דברים בסצינות קודמות עם השניים שהיו מדויקים ומצחיקים בהרבה, אבל האירוניה בשיחה עוברת חזק. גם ג'סי לא מבין על מה הם מדברים, וגם הוא לא מתחבר. הם אולי אלה שאוכלים את הראש, אבל ג'סי הוא הזומבי.

מערכת הסאונד, שמשמיעה המון רעש בלי תוכן, היא לא הדבר היחיד שג'סי קונה. הוא גם רוכש לו רובוט ניקיון (אק"א Roomba) שמסתובב על אוטומט ברחבי הבית, שואב אל הריק שבקרבו לכלוך.
אולי, בדומה לאקדח של וולט, השניים הם מטאפורה לבעלן ואולי לא, אבל באופן די מטורף, ולא משנה כמה מטופש היה ה-Roomba shot, הייתה לי אמפטייה עזה לרובוט הקטן, שהסתובב בין האנשים מנסה ללא הצלחה או סוף נראה לעין לנקות את הטינופת, וסופו להיות מפורק באלימות.

מה שמדהים זה שהעלילה "ג'סי עושה מסיבה כי הוא לא יכול לשאת להיות לבד עם עצמו" של הפרק, בפרט בהקשר של מסיבת הבית בת השלושה ימים, היא כל כך טחונה, ידועה מראש ומושכת תשומת לב למנגנון של עצמה, שהיא נדונה להיכשל. אבל היא לא, ויש לכך שלוש סיבות ברורות: אהרון פול, הפרצוף של אהרון פול, וכישרון המשחק של אהרון פול.
חפשו את התגובה שלו למשפט של סקיני פיט, "Nothing but good times ahead" – כשבבת אחת מתחלפת הפוזה של הבליין הקשוח במבט שבור של ילד מבוהל. בעדינות וללא הגזמה מצליח פול לגלם את נפשו של פינקמן כפריכה ממש.
ועל אף ה-none-story והבנאליות, השוט החותם את הפרק, בו ג'סי מגביר את המוזיקה ומצמיד את אוזניו לרמקולים החדשים שלו כדי שיאנסו לו כל חלקת שכל טובה, מהפך את הקיבה ושובר את הלב.
אנחנו יודעים את זה, צפינו את זה, ועדיין קשה לנו לראות את זה.

 גם שתי הנשים בסדרה עסוקות בהתמודדות.
מארי האומללה (בגילומה המתוק של בטסי ברנדט, שלא מקבלת מספיק קרדיט על עבודתה המצוינת) בוחרת ללבוש מסיכה של עליזות ואופטימיות, גם בפני עצמה, כדי לתמוך בבעלה, שמתעקש לדחות אותה מעליו ובונה סביבו קיר עשוי מאבנים. סליחה, מינרלים.
וסקיילר, ששוב מוכיחה שהיא ו-וולט מאוד דומים בשכלתנות שלהם, מתמודדת על ידי לקיחת אחריות ויוזמה. על פניו, בפגישה שלה עם בעל העסק לשטיפת המכוניות, האיש, הגבות והאגדה, היא זו שידה על העליונה. היא לא פראיירית, לא מפחדת לעבוד קשה, היא ערכה מחקר יסודי ויודעת בדיוק מה היא רוצה. אלא שהיא לא לוקחת בחשבון פקטורים נעלמים, כמו היחס הנזעם של בוגדן לאור התנהלותו של בעלה.
שתי הנשים חוטפות סטירה מצלצלת שמעליבה ומבהירה להן בדיוק היכן הן עומדות, כשהגברים שלהן לא משתפים אותן בחייהם.

הבעיה המרכזית עם הפרק הנוכחי, כמו גם עם קודמו, היא העובדה שהעלילות בו מאוד סטנדרטיות.
הפרקים יפהפים למראה, עשירים באופן נדיר בפרטים ומטאפורות, משוחקים להדהים ועשויים היטב, אבל אנחנו רואים "שובר שורות" בשביל לחזות במשהו מקורי לחלוטין גם בתחום העלילה, וזכר לזה עוד לא ראינו העונה.
אז thirty eight snub הוא פרק מילוי, כבד בסימבולים, שלא באמת קורה בו כלום שיקדם את הסיפור, והוא לא מפרקי המילוי המרטיטים ביותר שידעה הסדרה, אבל הוא מהנה להפליא והאימפקט הרגשי והאווירתי שלו מבטיח דברים טובים יותר והוא גורם לו להרגיש כמו השקט שלפני הסערה.

 אבל אל תטעי, "שובר שורות" יקירתי, שלושה פרקי חסד את מקבלת לפני שאני מתחילה להיכנס לפניקה וקונה אקדח.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

* מייק, מייק, מייק. האם כבר ציינתי את אהבתי אליו? מלבד העובדה שמרגש לראות שוב את פרצופו של פרנק האגדי מ"סוכן סמוי",  ג'ונתן בנקס עושה פה יופי של תפקיד. איזה כיף שהוא מקבל יותר במה העונה.

* הפרק שוב מעלה את השאלה המהותית למה פינקמן לא מתאבד? הוא לא חייב לדפוק לעצמו כדור בראש, הוא יכול להזריק אוברדוז של הרואין ולהפליג הרחק מכאן.
התשובה הראשונה לשאלה הזו היא זמן. בעולם הסיפורי עברו רק 4-5 חודשים מאז שג'יין מתה, ורק כשבועיים מאז שג'סי הפך לרוצח.
התשובה השנייה היא וולט – עד לא מזמן היה מר ווייט הסיבה העיקרית של פינקמן להיאחז בחיים. הרצון לזכות בהערכתו או לא לאכזב אותו (תלוי מתי בודקים) היה כוח הישרדותי מניע. כרגע וולט לא משחק שום חלק בחייו של ג'סי והוא פשוט רוצה למות. מתישהו בקרוב היוצרים יצטרכו לתת מענה משכנע לשאלה הזו.

* הבחור החדש שדומה לגאס. האם הוא אחיו? ההרמנו השני של לוס פויוס?

* אוה, מחברת האהבה של גייל, האם תצוצי בפרק הבא?

* על אף מה שאירע הפרק, עדיין: מייק ו-וולט נגד גאס וג'סי. לגמרי.

* לא יודעת מה אתכם, אבל השוט מאחור שבו רואים את ג'סי, פיט ובאדג'ר רוקדים למקצב המערכת גרם לי לצחוק בקול רם. כל כך עלוב, לבנבן ומדויק.

* אז מה, לא שטיפת המכוניות?
אני חושבת שעדיין כן. סקיילר רוצה, וסקיילר תקבל. וההוא עוד קרא לה "האישה של"? הוא הולך לאכול את המילים הללו לארוחת בוקר.

* ואפרופו, אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו סקיילר תגלה על פינקמן ותחטוף קריזה מוצדקת.
זה משהו שעתיד היה לקרות שלוש שנים, ועכשיו שהיא מתעקשת על הצטרפות לעסק, היא הולכת לקבל את הבן המאומץ לפנים. יהיה מעולה.

* הפרסומת של סול, אפילו שהייתה תלושה וכפויה ומרוצה מדי מעצמה במרחב הסיפורי, הייתה נורא, נורא מצחיקה.
סול רודף אמבולנסים במרומים. היה כיף לראות את השימוש הציני בתרסקות המטוס בצורה כל כך גראפית וזולה, עם ההטבות העתידיות שנופלות מהשמיים. So wrong, yet oh so right.

* הפיצה הענקית ללא החיתוך. מלבד העובדה שזו הייתה בדיחה נורא חמודה על חשבון עולם הצרכנות פוסט-איקאה, היא גם היוותה איזשהו ריפרור מבדח לאחת הסצינות האהובות בתולדות הסדרה,
וענתה על השאלה שהטרידה רבים. "איך, לעזאזל, הפיצה לא מתפרקת לסלייסים?!"

גבירותיי ורבותיי, בראיין קרנסטון!

* הפיצה מביאה את מספר הרפרורים לשלושה, ביחד עם Fuck you and your eyebrows והתרסקות המטוס (ואם לא סופרים את התתכתבות בפתיח ובשם, עם הפרק הראשון של העונה הנוכחית).
זהו פרק שני ברצף שהסדרה קורצת להיסטוריה של עצמה. בינתיים אני משועשעת (מה גם שכעסו של בוגדן היה חלק בלתי נפרד מהעלילה), אבל אם הסדרה לא תיזהר, זה בקרוב יהפוך למפגן נוסטלגי של אהבה עצמית. קו דק, חברים.

* פסקול הפרק הורכב ברובו ממוזיקה רעשנית ואיומה באופן מוקפד, ששום דעת לא יכולה להתקיים במקביל אליה. בדיוק מה שפינקמן רצה.
שיר הסיום "Digital Animal" של Honey Claws  היה מעולה בסוגו.

* המממ, האין רובוט הרומבה סוג של חיה דיגיטלית? אולי הוא מטאפורה לפינקמן ככולת הכול.

* לבסוף: חשבתי שזו רק אני, אבל מסתבר שעוד אנשים ברשת סברו כמוני ואף טרחו לעשות סקרין קאפ.
כנראה מהגעגועים לאהרון פול, איתו לא החליף מילה כל הפרק וחלק רק סצינה דוממת אחת במרחק פיזי ניכר, בראיין קרנסטון בתפקיד הזקן וההזוי במסיבה של פינקמן.
שמה כסף שזה היה רעיון של קרנסטון.

אי אפשר לטעות בגומות האלו

 בגלל שכמעט לא שמים לב לזה, אני מחליקה להם. אבל טיפה פחות נסתר וזה היה הופך להיות זחוח.
הישמרי לך, סדרה יקרה.

4.1 – חד וחלק – Box Cutter, הפרק הראשון בעונה הרביעית של שובר שורות, מספק את הסחורה.

זהירות, פוסט עתיר ספוילרים.  במקרה של שובר שורות, והאמינו למישהי שאיו לה עמוד שדרה וידעה קצת ממה שהולך לקרות בפרק, ספוילרים אכן הורסים המון מההנאה.
אם עוד לא ראיתם את פרק 4.1, הימנעו מקריאה!

13 חודשים מייסרים היינו צריכים לחכות על מנת לקבל את התשובות לשאלות הבוערות שהעלה ה-Cliff Hanger של סוף העונה השלישית.
בפעם האחרונה שראינו את שני יצרני המת' החביבים עלינו, הם היו שקועים בבוץ עמוק יותר מאי פעם, כשוולט נמצא בסכנת הירצחות במעבדת העל, וג'סי עומד להפוך לרוצח בעל כורחו של חנון חף מפשע (שכל חטאו היה חיבה לשירים אזוטרים ובישול קריסטל מת. חפות היא עיניין יחסי, כמובן).

למען האמת, לפחות מבחינתי, לא היה כאן קליף הנגר במובן המסורתי.
לשבריר שנייה לא שאלתי את עצמי "האם ג'סי הרג את גייל או שמא הוא הסיט את האקדח במכוון ופגע במשהו אחר?"
Breaking Bad היא אינה סדרה שחוזרת בה מצעדים קיצונים. כמו לדמויות שלה, גם לסדרה, אין את הפריבילגיה להתחרט ולהתחיל מחדש. אז התשובה הייתה לדידי חותכת: כן, ג'סי רצח בדם קר את עוזר המעבדה החביב.
אך השוט הסופי (Pun Intended) שלח עשרות אלפים ממעריצי הסדרה חמושים בספקולציות אל שיחות סלון ו/או אינטרנט.
"הוא לא ירה בו, הוא ירה בקומקום!", הוא לא ירה בו, הוא חטף אותו!" ו-"הוא לא הרג אותו, הוא רק פצע".
כביכול מקור הבלבול הייתה תנועת המצלמה בשבריר השנייה האחרונה לפני הייריה: במהלך אומנותי המצלמה זזה כדי לדמות ויזואלית בדיוק את מה שעבר על הצופה – כרגע ג'סי הדומע ירה לא רק בגייל אלא גם בנו הקהל.
אבל רבים מהצופים קראו אותו אחרת. ניתן להאשים את הבימוי בחוסר בהירות, אבל לדעתי הבלבול לא מצוי במבע הטלוויזיוני אלא בא ללמד אותנו משהו על האימפקט שיש לסדרה על צופיה ואת התגובה הרגשית שיש לנו  לג'סי.

ללא מילים

אם הייתה איזושהי נחמה פעוטה שניתנה לנו בשלוש שנים שעקבנו אחר תהליך ההתדרדרות המוסרי והמייסר של וולט, זו הייתה הידיעה שג'סי נותר, בנפשו, די תמים. על כל החבטות הפיזיות והנפשיות שעברו על פינקמן, ההיאחזות שלו, על אף ניסיונותיו שלו עצמו להתחשל ולהתקשח, בעמדה מוסרית ובקוד הומני אפשרו לנו למצוא בסדרה דמות מרכזית שאפשר בלב פחות או יותר שלם עדיין לעודד.
אנחנו יכולים לראות את וולט עובר פסים אדומים, כל עוד פינקמן נותר איתן מאחוריהם.
ואז הגיעה הסצינה הסופית של העונה הקודמת, פרק אחד בלבד לאחר שוולט – מאותם סיבות כמו שלנו ממש – מציל את ג'סי מלהפוך לרוצח, והפכה את הקערה על פיה.
אותו בחור שבפרק (Peekabo 2.6) לא יכל להביא את עצמו להרוג חיפושית (בקריצה ויזואלית ישירה למינוח *Can’t hurt a fly), הוא כעת הרוצח המתקדם יותר מבין השניים ב"היררכיית הרשע". זה שהרג לא מהגנה עצמית אלא מחישובים קרים.
המחשבה כה שוברת לב-עד-בלתי-נסבלת ותגובת הצופים הייתה כה רגשית עד שאפילו גיא, חברי הבלובר היקר, חשש להשתפנות מצד היוצרים.
אבל לא. הפרק הראשון ממשיך בדיוק איפה שהוא צריך להמשיך, עם ג'סי שצריך להתמודד עם המשמעות של מעשיו. וכקריצה, היוצרים מתייחסים לאותן ספוקלציות של הקהל בנגיעות של הומור מרושע. הכדור נורה הישר לתוך עינו של גייל (קרי, של הצופה) והמשיך וננעץ בקומקום. Wink wink.

וכך, העונה הרביעית נפתחת ונכנסת ישר לעיניינים, בהמשך ישיר לנקודה בה עזבנו, בלי דילוגים בזמן או קיצורי דרך. זהו הסגנון שגיבשה לעצמה שובר שורות במהלך שלוש עונותיה, היא לא עושה לאף אחד הנחות, לא כל שכן לעצמה, והיא לוקחת אותנו שלב אחר שלב ונותנת לדמויות, לדינמיקה ולסיטואציה לייצר את הדרמה…
אם יש משהו שיוצריה של "שובר שורות" אוהבים לעשות זה להנגיד בין היומיומי למפלצתי, ולזגזג בין הסתמי למורט עצבים. הם מתעכבים ומראים לנו מה עובר על סקיילר, מארי והאנק ביומם, בזמן שוולט וג'סי מוחזקים במעבדת העל, מחכים שעות לגאס שיגיע ומוכנים, מי יותר(וולט), מי פחות (ג'סי) להילחם על חייהם.

היוצרים כה נחושים בדרכם שהם לוקחים את הזמן שלהם ומונעים מאיתנו הצופים את מה שאנחנו הכי להוטים לדעת, וזה רק מעביר אותנו על דעתנו עוד יותר.

אבל ההתעכבות הזו היא נהדרת בעיניי. חשיפת התגובה האנושית והמתבקשת של סקיילר היא בגדר חובת אמינות. סקיילר ווייט מתחילה לקבל תחילתו של מושג לגבי מה עושה בעלה, ותפקידה המרכזי בפרק הפתיחה גם מלמד כנראה על התפקיד שתגלם העונה. היא כבר לא האישה שבחוץ, ונחישותה ויכולת החשיבה המהירה שלה תחת לחץ ממשיכות לצייר אותה כדמות יותר מגניבה ומרמזות שהיא מתאימה בול לתחום ההתמחות החדש שבחרה.
גם ההתחרפנות של סול, ותיאור מצבו העגום של האנק (התגעגענו!) מדויקים להפליא, והם מרחיקים אותנו מהאקשן או האקשן-בהמתנה לפרקי זמן שלא מספיקים להעיק.

מבחינתי, פרק הפתיחה הוא מלאכת מחשבת בבניית מתח ושיעור בדחיית סיפוקים. שום דבר בטלוויזיה לא נראה, נשמע ומרגיש ככה ואין דרך אחרת לכנות את יוצריה מלבד חתיכת חצופים.
בשלב זה של חייה, Breaking Bad בטוחה בעצמה ובכל אספקט ואספקט בה והיא משתמשת בכל משאביה עד תום.
היוצרים יודעים שהם יכולים לתת לשניים מהשחקנים המרכזים ביותר בסיפור לא להוציא מילה אחת מהפה במשך 90% מהפרק, ושאלה עדיין ינפיקו הופעות שיזכו אותם, על סמך הפרק הבודד, במועמדות לאמי.

כנגד הטוקאטיביות המוגזמת של וולטר, שאחראי אולי לרובו של כלל הטקסט הנאמר בפרק (ועיקר דבריו משפטים היסטרים, אימפוטנטים ונלעגים), ניצבים גאס פרינג וג'סי פינקמן, וכל אחד מהם מביא את החיקוי שלו של הארפו מרקס,
ג'יאנקרלו אספוזיטו מצמרר כגאס, המשתמש בשקט כדי להפחיד עד העצם. פושט בגדים, לובש אותם, חג סביב טרפו, מלכלכך את ידיו, לוקח את הזמן לנקות חרש את עצמו מדם. לעומתו, האילמות של ג'סי נובעת מהלם ומניתוק רגשי, והבהייה בחלל מנוקדות בתגובות קטנטנות (כמו מבט פה, וניגוב הדמעה מזווית הפריים באאוט אוף פוקוס שם). אם יש משהו נוסף שיוצרי הסדרה גילו מסצינת הסיום של העונה הקודמת, זה שאהרון פול, מלך מלכי המונולוגים של עונה 3, מדהים ושובר לב באותה מידה גם כשהוא שותק.

ואז מגיע ה-רגע של הפרק. גאס, ממבחר סיבות – העובדה שויקטור נראה בזירת הפשע בראשן, אבל גם על שום 99% אחוזי טוהר והרצון ללמד את עובדיו היותר מרדנים לקח – מראה לוולט וג'סי את הסיבה שהוא מספר אחד. שדיבורים זה יופי, אבל כרגע מעשים זה יותר.
וולט מתקשה לשמור על פסאדה ולא להקיא, כי אם יש משהו שמר ווייט לא אוהב זה איבוד שליטה, בטח שלא כזה כל כך גורף, מצמית ומשפיל, אבל ג'סי מזדקר בכסאו. המסר הועבר אליו חד וחלק כסכין יפנית כנגד צווארו של עובד מסור.

וזה מתבטא, כמובן, בארוחת הבוקר שלו בדיינר. התיאבון חזר אליו כסימן בוטה שהצליח לנתק את עצמו מרגשותיו לגמרי. ופול חומץ את הלב ומהפך את הבטן בדיאלוג הממשי הראשון להפרק, כשהוא אומר, עיניו עדיין אדומות וטרוטות, עם חיוך על שפתיו. "'The page that says 'If I can’t kill you, you’ll sure as shit wish you were dead.”
ו-וולט יושב מולו המום ומתחיל להבין שהוא כנראה איבד אותו לעד והג'סי של החיפושית והילדים הג'ינג'ים איננו עוד.

לבסוף, קרדיט למשהו שלא מקבל די שבחים בסדרה הזו. עבודת התפאורה, מהלוקיישנים, התלבושות ועד הפרופס היא מופלאה.
ברצינות, איזו מדהימה היא מעבדת העל! ה-superlab היא עוד דמות אקטיבית ומזרה אימה בסיפור, עם הצבעוניות הכחולה-כסופה-קרה מחד והאדומה-מדממת מאידך, ועם אסופת הרעשים התמידית של מכשירים מתחמממים ומדרגות ברזל חורקים.
אל הסטים חוברים גם הצילום והתאורה שרק מחדדים את הדיכוטומיה בין שמיה הפתוחים, הכחולים והחופשיים של אלבקרקי, לבין המעבדה החשוכה, הסוגרת ודמויית המוזוליאום.
ולבסוף, מצטרפים גם המלבישים ואנשי אביזרי הבמה שמוודאים כי התסריט יבוצע בשלמות חסרת פשרות.
מאז ומעולם "שובר שורות" נהנתה לקחת עצמים קזו'אלים, ובמה שויקטור (זהירות: אירוניה!) שקלובסקי כינה "הזרה", להפוך אותם למעוררי פלצות. פעמון קבלה, מנעול אופניים, דובי ורוד, צב.
גם כאן, חליפת מעבדה כתומה ועצם ביתי נפוץ כסכין יפנית משחקים כלי פוליטי להנחלת פחד עמוק.

פתיחת העונה החדשה של שובר שורות מספקת לנו את כל מה שביקשנו, אבל בהתאם לסגנונה הכל כך שובר שורות-י, ובדומה לוולט ההולך ברחוב כשהוא חי אבל מנוער יותר ממרטיני בידו של ג'יימס בונד, זה ממש לא בכיוון שחשבנו.
וזוהי רק ההתחלה-לה-לה.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות
* אז מה קורה עכשיו? נכון לרגע זה לג'סי לא אכפת מכלום, אבל מה וולט יתכנן? ניסיון השתלטות? שיתוף פעולה עם הקרטל? המאפייה הרוסית של אלבקרקי?

* סצינת הרצח הייתה במקור ארוכה וגראפית יותר, אבל לאחר שבהקרנת הבכורה הבת של קרנסטון התעלפה, AMC ערכו את הסצינה מחדש. אני מתבאסת על ה-3 שניות שנחתכו ממנה. ממש בא לי עליהן.

* אם ג'סי הוא זה ש"לא יכל להרוג זבוב" ב-2.6, והוא זה שהורג את הזבוב ב-3.10, ואם יוצאים מנקודת ההנחה האלגורית שוולט הוא הזבוב – האם הריגת הזבוב היא רמז מטרים שסופו של ג'סי להרוג את וולט?
בהחלט יתכן. אלא שלא נראה לי שהיוצרים עצמם יודעים את התשובה בינתים. יהיה מעניין לגלות, עוד שנתיים לערך.

* שלא ישתמע מחיסור האזכור בפוסט לעיל, שקרנסטון הוא פחות מנפלא בפרק הזה. אבל מכל מנעד הרגשות שהפגין (הניסיון להישמע בשליטה מול מייק, ההתחנחנות הפסבדו-רציונלית מול גאס, הדיבור העדין והמודאג אל ג'סי), אני הכי       אהבתי את התגובה האילמת שלו מול מייק כשויקטור מביא את ג'סי. חפשו את חצי השנייה הזו, תחלופת הדברים הזו מתקתקת בלי מילה אחת.

* צל"ש מיוחד מגיע לבדיחה עם הבילד אפ אולי הארוך בהיטוריה של הטלוויזיה. מייק על החומצה תוהה "אתם בטוחים שזה יעבוד?" ופינקמן עונה, בשורה הראשונה שלו לפרק, "סמוך עלינו". מבט מוולט. ביט. איזו קומיות מנוולת!

* וולט וג'סי קונים לעצמם חליפות נקיות וזהות של מכנסיים לבנים, סניקרס אדומות וחולצות חומות עם ציור קני רוג'רס. מעשה לא ברור, מחוונת קטנטונת אולי ל"ספרות זולה", ובדיחה מתוקה להפליא.

* אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני חשתי שבסצינת הרצח, ג'סי וגאס חולקים שם רגע. אני לא אתפלא אם גאס ינסה להפוך את ג'סי לויקטור הבא ואם ג'סי יחליף דמות אבהית אחת בשניה.

* האנק המסכן אוסף אבנים… אה, סליחה, אבני קריסטל. היש משהו מעורר רחמים יותר? אה, כן, סיר לילה והיד התלויה.

* רגע, קריסטלים? באמת? טוב, תכף הוא יוכל לחדש עיניין בקריסטלים האמיתיים עם התיק שנמצא בזירת הרצח.

* לשיר היפהפה בסוף הפרק קוראים Truth של (Alexander (featuring the RZA , וניתן להוריד אותו כאן:
http://soundowl.com/track/188g/alexander-truth-feat-the-rza