הללויה! אחרי 3 פרקים בהם דומה היה שהסדרה הולכת (מה זה הולכת? רצה!) ומאבדת את עצמה לחלוטין, אנחנו מקבלים סופסוף פרק של שובר שורות.
זהירות ספוילרים.
Wanna know where we're going?
Nope-
אחחח, איזה הבדל מפרק שעבר! לא רק שהעלילה סופסוף מתקדמת, אלא הבימוי והעריכה מהוקצעים למשעי, הקאטים מגיעים בדיוק מתי שהם צריכה להגיע, השחקנים מצולמים במרחק ובפריימנג המתאים ומבוימים כראוי, המוטיבציה של הדמויות ברורה וכנה, והטקסט הטלוויזיוני עשיר בכל כך הרבה משמעויות שהיריעה קצרה מלהכיל.
וכן, יש עלילה. עלילה זה נחמד.
הפתיח הקר (*סטגדיש*) מראה לנו שהעסקים של גאס בצרות וצרורות (*סטגדיש*), כשהקרטל מחליט ליירט את המשלוח או להעביר מסר לאיש התרנגולות או להשאיר רמזים למשטרה, או שלושתם יחד. בינתיים, גאס צופה את מהלכיהם ולכן ידו עדיין על העליונה – אבל עד מתי?
הפתיחה גם מגלה לנו עוד קצת על מייק המנקה, שאנחתו וגלגול העיניים שלו הם מחווה למילותיו האלמותיות של קפטן מרטאו.
"I'm too old for this shit", ו"גם לא משלמים לי מספיק".
אבל מייק הוא פרופציונל, והוא עושה את עבודתו מבלי לסטות ומבלי לערב רגשות, נוחות או דעות אישיות.
והמקצוענות הזו של מייק מלמדת אותנו בדיוק באיזו סכנה פוטנציאלית נמצא ג'סי בסופו של הפרק.
לאחר אות הפתיחה, אנחנו עוברים לסצינה הארוכה והטובה של העונה עד כה.
וולט וסקיילר מתכוננים לקראת הוידוי השקרי מול האנק, מארי ו-וולטר ג'וניור.
הסצינה הנפלאה הזו, שמטיבה לשלב בין דרמה מתוחה וקומיות מעודנת (עם הופעה קומית ודרמטית מבריקה של שני הכוכבים), עובדת בשלושה מישורים בו זמנית.
במישור העלילתי – הזוג ווייט צריך להכין כס"תח. ההימור גבוה: אם המהלך ייעשה לא נכון, יזייף, הוא יסב תשומת לב שלא הופנתה אליהם עד כה ואיר נורה לא רצויה בראשו של סוכן מחלק הסמים הקרוב למקום מגוריהם.
במישור הסאבטקסטי – במעבר האטי בין ראש פרק אחד לאחר, סקיילר מסבירה לוולט בדיוק מה העביר אותה ומנסה להוציא ממנו, ללא ממש הועיל, סממנים של חרטה.
זלזולו הפעם נהיר, הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות (למרות שהוא פדנט ומוכה OCD בדיוק כמוה, אם לא יותר), וכשהוא מתנצל לרגע אפשר לטעות שהוא באמת מצטער, אבל לא, ושברונה של סקיילר ניכר. and why am I ashamed? הו, וולט…
השוו את הניואנסים – בטקסט, בגילום ובבימוי – בסצינה הזו אל הדיאלוגים הכבדים, השטחיים והשקריים של פרק שעבר! עולם ומלואו!
במישור המטא-טקסטואלי – אמירה שנונה על שחקנים, הסדרה, ומנגנוני ה-story telling שהיא מפעילה. זוהי סוג של הצצה לתהליך למידת טקסט וכניסה לדמות של השחקן אבל יותר מכל, יש כאן עקיצה של התסריטאים את עצמם על המבעים שהשתמשו בהם עד כה…
“Just make sure to really hit the cancer, really touch on the fear and despair … We want them to understand why you could do something so stupid.”
והזדמנות לצחוק על כתיבה תסריטאית בנאלית, שמשתמשת במילים ארכאיות כמו Doozy או חוזרת פעמיים על המילה terribly ומדריכה שחקן להסתכל בחרטה על נעליו.
הבדיחה שוב תחזור אליהם, ועל וולט, כשזה, לאחר היתקלותו המחודשת עם דמותו של גייל, משתמש באותה השורה של סקיילר שמיהר לבטל ומצהיר, הפעם באמת, I'm terribly, terribly ashamed…
אני כל כך לא מבינה בפוקר ובז'רגונו שאני אפילו לא אנסה להסביר ולתרגם את כל המטאפורה של המשחק אל מול הבחירות וההימורים הגבוהים שניצבו ועודם ניצבים בפני וולט, אבל השורה התחתונה שלה ברורה.
וולט מנסה לספור את הקלפים ולצפות את העתיד ולהשתלט על התוצאה, אבל בשטח הוא מסתכן ללא צורך מתוך גאווה, מהמר לא נכון, והכי חשוב, מפסיד.
הוא, כמובן, לא היחיד שמפסיד ובסצינה הבאה, בביתם של מארי והאנק, הוא נתקל פנים מול פנים בקורבנות שלו.
האינסטינקט הראשוני שלי לקליפ של גייל שר בקריוקי (קומפלט עם כתוביות בתאילנדית) היה להתעצבן. אויש, נו, חנפנות זולה שאמורה לייצר צחוקים זולים ולהזכיר לקהל כמה הוא נהנה לשמוע את דייויד קוסטבילה שר.
אבל זה תמיד היה מסוג הדברים שהצחיקו את האנק (מי זוכר את התמונה ששלח לוולט של גונזו שדימם למוות כשניסה להוציא את חברו מתחת לערימת המכוניות?) ואין לו עם מי לחלוק כאלה דברים כיום, והסצינה שהייתה מבוימת באיפוק לא נצלני הלכה בין רגע למקומה הטראגי כשמבט האימה-מהולה-בצער השתלט על פניו של וולט.
קאט לפרצופ המוסח של וולט בשולחן האוכל כשברקע נשמע קולה של סקיילר בדיוק ברגעים בהם בחרה להרטיט ולשבור אותו. הפער בין הצער המזויף שלה לכאב האמיתי שלו היה מכווץ בטן.
הסצינה שבה הוא והאנק מדברים על התיק הייתה מתוחה להקפיא והגיעה לשיאה, כמובן, בהקדשה המעריצה של גייל לווילי וונקה. וולט, המדחיקן הסדרתי, חוטף לפנים את אהבתו המוצהרת של קורבנו אליו, ומצליח להדוף באופן אמין בהחלט את חוט החקירה שאך שנייה קודם איים לקבור אותו בקרוב.
בסופו של דבר, האנק יגלה מי עומד מאחורי ראשי התיבות W.W בצורת סטירה או קליע מצלצל לפנים, אבל הרמז נכון לעכשיו נוטרל ביעילות.
כמצוטט בפרק 6, עונה 3:
When I heard the learn'd astronomer;
When the proofs, the figures, were ranged in columns before me;
When I was shown the charts and the diagrams, to add, divide, and
measure them;
When I, sitting, heard the astronomer, where he lectured with much
applause in the lecture-room,
How soon, unaccountable, I became tired and sick;
Till rising and gliding out, I wander'd off by myself,
In the mystical moist night-air, and from time to time,
Look'd up in perfect silence at the stars.
הפעם מתבררת קריאתו של גייל את השיר של וויטמן והיא מעניינת ואולי הפוכה ממשמעותו האמיתית.
השיר, לדידי, ואתם מוזמנים לתקן אותי או להציע את קריאתכם, מדבר על רצונו של המדען "להבין", לנתח את הטבע, להשתלט עליו על ידי כלים רציונלים, ובכך לביית אותו ולגרום לו לסור למרותו. הדובר בשיר מתייאש מזה, הוא מסתפק בהתפעמות אילמת אל מול היופי, כיציר בריאה אל מול האלוהים.
גייל מערב בין שני הדברים והופך את המדען לאותו פלא בריאה. וולט הוא הכוכב הבלתי מושג שגייל מביט אליו ביראה. יש דברים שלא ניתן להבין, יש רק להתפעל.
ובמקרה של גייל הרומנטיקן, חבל שכך. הו, לו רק הבין וראה מי עומד מולו…
1, 2, 3, 4
מכאן חודל הפרק להתמקד בוולט ומתפקס כולו על ג'סי. גם בסצינות שאהרון פול לא מופיע בהן, כולם עוסקים בדמותו (גם אם וולט עדיין מתעקש שהכול סובב סביבו בשיחה עם סול).
וולט דוהר אל ביתו ומגלה את סודותיו האפלים של שותפו, סודות גלויים שהעדיף להעלים מהם עין בימים שאחרי הרצח.
בחוסר רגישות OCDית אופיינית (אותו צורך אובססיבי להתמקדות בפרטים שלעג לסקיילר לגביו) הוא רומס בגסות את נפשו של ג'סי ומסרב לראות מי ומה עומד מולו. סוג של כיסוי עיניים מרצון.
הזום אין אל עיניו של פול, הנוהם ונושם בכבדות, כשוולט דוחק בו להיזכר בכל מה שניסה להדחיק, כואב לנו, והחיתוך הקומי ממנו הוא תגובה כנה (והוא אפשרי רק כאשר ג'סי עוצם עינייו). ג'סי לא ייתן לוולט להמשיך ולהכאיב לו, אין סיכוי. בפרט שהוא לא רואה את הכאב שלו ממטר.
מי שכן רואה את הדברים כמו שהם בפיכחון לאורך כל הפרק (ובואו נודה, לאורך רוב הסדרה) הוא פינקמן. המשטרה אכן לא חושדת בו, שכיריו של גאס לא עומדים לרצוח את גנב הכסף, ואין לו עיניין או טעם בשאלות מיותרות למייק המסיע אותו אל אופק לא ידוע.
בחצייה הראשון של העונה השלישית, כעסתי על היוצרים. הייתי בטוחה, ותכל'ס עודני, שהם התכוונו לחסל במהלך העונה את דמותו של ג'סי. לא כעסתי חלילה על ההחלטה הזו, כי ג'סי היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהחל לייצר סמין קשין ולחבור לוולט, ואני בהחלט יכולה להבין את המחשבה שהדמות לוקחת את העלילה לכיוונים שהיוצרים לא התכוונו אליהם, ומעכבת אותם. לא, מה שעצבן אותי זו הדרך שבה נקטו. הפיכתו ללא סימפטי ללא התעמקות בפסיכולוגיה, דחיקתו מתפקיד ראשי לתפקיד משנה קטן, הפיכתו הכפויה ללא רלוונטי לעלילה המרכזית (לא תשכנעו אותי שהתאומים שהרגו כל דבר שנקרה בדרכם היו באמת צריכים לרדוף רק את וולט על רצח טוקו ושטיו סלמקה, שידע וזכר היטב מי היו שם במדבר איתו, באמת חושב כך), כל אלה ננקטו נגדו וכל אלה הן דרכים זולות (ומאוד מקובלות) לחשל ולהרגיל את הקהל לקראת חיסול דמות, לגרום לצופה לחשוב שאובדנה יהיה מינורי לסדרה. רחוק מהעין רחוק מהלב וגו'.
זו פחדנות. אם הגיע זמנה של דמות כלשהי למות – ראוי שתהיה ליצירה את הביצים להרוג אותה ככה, באור הזרקורים, במרכז הבמה, כמו שהיא, תוך שמירה על האמת הסיפורית, בלי כיוונונים והכנות קרקע חנפניות.
למזלנו ולמזל הסדרה, היוצרים התאפסו על עצמם במחצית הדרך, העיפו את העלילה הוולט-צנטרית ויצרו עלילה אחרת לגמרי שהיא כל כולה וולט-וג'סי. מה שהיה יפה, זה שהמהלך הזה לא הוריד את רמת הסטרס והפחד לגורלו של פינקמן אלא, כנראה, רק העלה אותו.
בעונה הנוכחית, המגיעה אחרי זכיית האמי של אהרון פול והאימפקט הרגשי של פרק סיום העונה הקודמת שנשען כולו על כתפי הדמות, עולה חשש לבעיה הפוכה.
היוצרים שגילו איזה אוצר יש להם בידיים, ואיך סדרה שעוסקת בהתדרדרות המוסרית של הדמות הראשית חייבת דמות מרכזית אחרת שתספק את האחיזה הרגשית וההזדהותית, עלולים עכשיו להשתפן ולא לוותר עליו לעולם, גם אם הסיפור ידרוש זאת. וחמור מזה – הקהל יודע זאת, מה שמוריד בחצי את דרגות הסטרס הקיומי, וזה חתיכת הפסד.
בפרק 4 של העונה הנוכחית, אני כצופה חוששת לבריאותו הנפשית של פינקמן, להתדרדרות מוסרית ממנה אין חזור, לחציית קווים אדומים חדשים, להתעללות פיזית קשה או למאסר, אבל לא ממש חוששת לחייו. הוא לא יתאבד והוא לא יירצח.
על כן הסצינה בה וולט המודאג פורץ אל ביתו מלווה במוזיקה (המצוינת) של פעימות הלב המוגברות שלו, הייתה מדאיגה, אבל לא כזו שהזעתי ממנה.
מאידך, אם יש משהו שהסדרה הזו למדה אותנו, ואת ג'סי, זה שלפעמים מוות זו האופציה הכי פחות מפחידה ושלפעמים גם אם מתים, תמיד חוזרים להכאיב לדמויות הנותרות ולצופים.
אז לאן מייק לוקח אותו ולשם מה?
נכון, הוא לא שם לג'סי כיסוי עיניים. אבל רק בגלל שזה היה בלתי הגיוני בשני אופנים, הראשון – ג'סי גילה למייק שהוא יודע מה זה אומר, כך שאם המנקה רוצה להפחיד את הילד, הוא בטח שלא יכסה את עיניו עכשיו.
שנית, לא מדובר בסתם ג'אנקי מהרחוב ועוד מנקה אנונימי. הם מכירים זה את זה. אם מייק רוצה להפחיד אותו, הוא בוודאי ובוודאי ירצה שהוא יידע שזה הוא. אחרת מה הפואנטה?
לכן כרגע, כמו שאני רואה את זה – ובהחלט יכול להיות שאני לחלוטין מפספסת, יש לנו כאן שלושה תרחישים אפשריים:
מייק עומד לחסל את ג'סי ו-וולט מספיק לעצור את זה.
מייק עומד לחסל את ג'סי, ומשהו דרמטי קורה ביניהם שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.
מייק רק רוצה להפחיד את ג'סי, על ידי עשיית משהו דרמטי שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.
נו, מה אני אעשה? אני עדיין חושבת שגאס שוקל לטפח אותו כויקטור החדש, והערת כיסוי העיניים ההיא למייק בוודאי הפתיעה לטובה את שכיר החרב הזקן.
ואני גם לא בטוחה שג'סי בכלל חזר לסמים. זה כבר הפרק הרביעי שעוקב אחרי מעללי פינקמן והמסיבה שלו, והוא טרם נראה מסניף או מעשן את המוצר על המסך…
כך שטיפוחו לא לגמרי בלתי מתקבל על הדעת.
מהו אותו "דבר דרמטי"? אין לי שמץ. איום על חיי משפחתו – פינקמן לא יקנה, כי הרבה יותר קל פשוט לחסל ג'אנקי במדבר מאשר משפחה לבנה שלמה. גם איום על וולט לא ישכנע. עינוי פיזי לא נדמה הסטייל של מייק, ופינקמן לימד עצמו להתרגל לכאב (ולראייה, הוא סרב לקבל תרופות לאחר שנשלח לבית החולים ע"י האנק), אז מה?
יחזיק אותו בן ערובה? יאיים להטביע מדי שעה שק חתלתולים עד שפינקמן יבטיח להתיישר? יקבור אותו בחיים, עד שהוא יגיד שנמאס לו?
אולי לפינקמן בעצם כן בא לחיות, והוא לא מצליח להודות זאת בפני עצמו (כי מה זה אומר עליו, אם עמוק עמוק הוא עדיין רוצה לחיות על אף מה שעשה?), וכל המסיבה וההתנהגות שלו היא לא הזמנה פתוחה לרצח, אלא קריאה שמישהו יבוא להציל אותו? אולי מייק פשוט יעמת אותו עם זה…?
ואולי רחמיו של מייק יכמרו על הבחור? הוא הרי מלווה אותו די הרבה זמן, יודע שחברה שלו מתה ושהשותף שלו שלח אותו לרצוח בעל כורחו. האם יש סיכוי קל שבקלושים שהמנקה, שהוא גם סבא ואבא אוהב, שהיה פעם שוטר מוסרי, יפרגן לבחור הזה שלא עומד להתחנן על חייו? האם דווקא היעדר התחנונים, שיבדילו אותו מאותו חלאה מכה-נשים שמייק השוטר ניסה להפחיד ולמד להתחרט על כך (3.12), הם אלה שישכנעו אותו לתת לו עוד הזדמנות? ואולי לא.
נחייה ונראה.
ורק קובלנה, רצינית, אחת יש לי לגבי הפרק – אף מילה על התספורת החדשה של ג'סי?!?!
בסדרה בה גבר קירח = גבר קשוח שהטסטוסטורון נשפך לו מכל זקיק שיערה ערום, ג'סי וכרבולתו האפרוחית היו סמל לרכות ולחולשה ילדית.
כשג'סי מחליט לגלח את שיערו יש לכך משמעות, לעזאזל, הן בעולם הפנימי של הסיפור והן בעולם המטאפורי של הסדרה, ועדיין – אפילו לא Reaction shot בקלוז אפ של וולט.
שום יד נשלחת בלי משים לגעת בשיער ולומר "מה זה, מה עשית לעצמך?". זה בסדר לא לעשות מזה עיניין גדול מדי, אבל טעות להתעלם מזה לחלוטין.
הלוא, את זה הוא בטוח ראה!
ואולי לא. רוצה לומר, שוב ראה ובחר שלא להבין.
מעניין אם הייתה סצינה שלמה, או לפחות אותה תגובה של וולט בקלוז אפ, שנפלו בעריכה מסיבות טכניות, או אם זו סתם פאשלה מכיוונם?
היי, אולי בפרק הבא הדיבור עליה יחזור, גם אם פינקמן עצמו לא.
"המצב טופל?" "כן, הכול נוקה. אגב, הוא הסתפר קצוץ" "וואלה. היה לו יפה?" "לא משהו, גולגולת עגולה מדי".
Bullet Points הוא מבחינתי הפרק הראשון הבאמת מספק העונה, ועל אף סיומת ה-Cliff hanger המעצבנת הוא מרמז על החזרה הברוכה למסלול.
אבל הישגו אולי הגדול ביותר של הפרק הוא בכך שיצירה כל כך גדושה במשמעויות, עשירה מבחינה תמטית, ושהשורה התחתונה שלה אומרת "לעזאזל, איך הכול התבלגן והתחרבש?" – עדיין מצליחה להיות כל כך נקייה, פשוטה ואלגנטית.
ובברכת "המשך עלייה ברמה ו-pay offs מפוצצים בפרק הבא" נסיים.
הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות
* אוי לבושה! צביקה רוזן האצילי הפנה את תשומת לבי לעובדה שלחלוטין השמטתי את הסעיף החשוב הזה: סול מציע לוולט, תמורת סכום נאה, משוט שיוציא אותו ממורד נקיק החרא בו כרגע הוא וסירתו מצויים.
הגאווה של וולט והרצון לפתור את הבעיות בעצמו גורמים לו לסרב להצעה בנימוס. אבל הנה כרטיס יציאה מהמשחק שיכול לצוץ שוב בכל שלב. אני מאמינה שוולט לא יזכה להשתמש בו, אבל ייתכן וסקיילר, פינקמן או סול עצמו דווקא כן…
* זה שאני חושבת שג'סי לא ימות בפרק הבא, לא משנה את העובדה שאני מאמינה שבעונתה הרביעית וה-(טפו, טפו, טפו)לפני אחרונה, דמויות מרכזיות חיוביות הולכות לנפוח את נשמתן בקרוב. מי זה יהיה ומי יילך ראשון? לא ידוע, אבל זה יקרה. מועמדים סבירים, האנק וסול. וג'סי.
* כמו שחקנים בחושך לפני עליית המסך, כך עמדו וולט וסקיילר בפני דלתם של השריידרים. נפלא.
* האנק הרואה עצמו כפופאי דויל מ"הקשר הצרפתי". עוד קירח.
* האם חטיפת ג'סי למדבר תספק לנו עוד פנינה מדברית שתזכיר את Grilled, פרק החטיפה הקודם בסדרה? אוה, הלוואי.
ואולי ככה צריך מייק לענות את ג'סי – עם פעמון קבלה. דינג! *זיעה קרה*
* Walt White + Pinkman = Walt Whitman
* לגבי סצינת המצלמה במעבדה, יש שתי אפשרויות:
האחת – שזו מצלמה הפועלת על פי חיישני תנועה, ועל כן היא יכולה להתמקד רק על אחד מהם בכל זמן נתון.
השנייה – שזו מצלמה מתופעלת ע"י בנאדם ושנאמר לו לעקוב אחרי ג'סי (שאולי, אבל כלל לא בטוח, גונב שוב מוצר) בראש ובראשונה.
בהתאם לבחירה, משתנה הקריאה של הסצינה. האם משמעה ללמד את וולט כי לא הוא מרכז הייקום ולא כל העיניים מושרות אליו? כפי שהוכיח גם מבנה הפרק עצמו שעשה באמצע הדרך detour סיפורי מוולט וסקיילר והגיע הישר לפינקמנוויל, או שמא העובדה שהמצלמה יכולה לעקוב רק אחרי אדם אחד היא סט-אפ לידע שוולט עוד עתיד להשתמש בו?
מה דעתכם?
* ג'סי, כאחרון מלכי הסליז, בוחר נערה צעירה ומעלה אותה לחדר השינה שלו… רק כדי לשחק איתה מירוצי מכוניות (לא סתם משחק מחשב אלים, אלא sonic the Hedgehog הכה נאיבי). טוויסטון נחמד והרגרסיה לילדות נמשכת.
* Where is he?!
הו, וולט. גם אני, אבל בעיקר אתה, אוהבים שאתה כזה קשוח ואקטיבי.
וג'סי נורא רוצה ממך יחס, אז הנה, הכול עובד לטובת שלושתנו.
* That perhaps sounded insensitive.
בוב אודנקירק מצוין הפרק. סוף כל סוף סצינה שבה סול אינו רק האתנחתא הקומית בלי הרבה מעבר לזה, אלא מגלה אמפתיה לסיטואציה של וולט ומתנהג כאיש מורכב.
* החיקוי של מייק שפינקמן/פול עושה בהגשת השורה "You're gonna kill him". טאץ' יפה.
* It's a recipe for vegan shmores. דין נוריס מסיים את המשפט הזה בנחירת צחוק מופתעת שפשוט הורסת אותי. בכלל, הוא נפלא בסצינות עם וולט.
* השיר השבועי מובא לכם הפעם מהמתים בחסות גייל "מייג'ור טום" בוטיקר – גירסת הקריוקי המלאה לשירו של פיטר שילינג (מתה על השיר הנורא הזה).
דייויד קוסטבילה, שיבדל לחיים ארוכים, עם בנדנה, מתוק ככפתור, מוגזם לחלוטין וחומץ את הלב, והתימה האסטרולוגית ממשיכה – גייל הוא מייג'ור טום המביט אל הכוכבים ונסחף אל מותו בחלל.
חפשו את אנחת הרווחה של קוסטבילה בסוף השיר. באמת אחד הדברים היותר חמודים שיצא לי לראות לאחרונה.
* והופ, נמצאה גם דרכם של היוצרים לפצות אותנו על הווביסודים שהובטחו ולא קוימו.
Weekly Review 