5.16 – הקינה נחמה – על נקמה וחמלה בפרק הסיום של שובר שורות.

איך מתחילים לסכם? איך ניגשים לדבר הזה בכלל?
באזהרת ספוילרים, כנראה…

Kill the blue ice!

סוף טוב הכול טוב
הכול היה צפוי בפינאלה של שובר שורות.
ברשימת המכולת שלי לפרק הסיום ביקשתי שארגמן נאצי יצבע את המדבר, שטוד ייאכל  ע"י חיית המחמד שלו, שלידיה תורעל בעזרת הפרודאקט פלייסמנט ההזוי בהיסטוריה, שג'סי יישרוד.
ביקשתי שוולט יגלה את ג'סי בהפתעה הדדית בקייטנת היטלר, שוולט יציל אותו, שג'סי יסרב לירות בו, שהסוף יהיה סגור ואופטימי.
וכך היה. כאילו וינס גיליגאן עבר על הוויש ליסט הקולקטיבי שלנו וסימן וי אחר וי.
בשביל סדרה שחרטה על דגלה את עקרון האי ודאות, שקנתה את עולמה בהתנהלותה הבלתי מתנחשת, שסחפה את דמויותיה וקהלה אל תוך עננת כאוס ושאבה אותנו לחור שחור אמוציונלי, היה בניקיון ובקשירת הקצוות של פלינה משהו מבלבל ומוציא מאיזון.
זה היה Underwhelming.

ידענו שזה עומד לקרות, כי הבחירה בסוף המשולש רמזה לכך. כמו בפינאלה המשולש של עונה 4 שבה פרק 11 יכל להיות סיום אפוקליפטי לסדרה, פרק 12 היה גשר ופרק 13 תפקד כמו פינאלה חיובי ומוכתם לסדרה.
אבל ציפינו מ"ברייקינג באד" לתת לנו לבנות סט של משאלות לב רק כדי לעשות דווקא ולחרב אותנו, כמו שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
ציפינו בחרדה לאפוקליפסה, חרקנו שיניים לקראת מרחץ הדמים.
סדרות פשע טובות, כך לימדו אותנו, נגמרות רע ומר. סוף איכותי הוא סוף ניהליסטי. הוא סוף אפל כמו חורף אלסקי ללא שחר. הוא סוף שתוקע סכין בבשר צופיו ואז מסובב אותה. ומעל מפזר חופן רייסין, ככה, בשביל הטעם הטוב.

והנה בא הפינאלה ומציע לנו סוף טוב, בהתחשב בנסיבות. סוף נקי וסגור בלי פצעים פתוחים שנותר ללקק, או תהיות קיומיות ומוסריות להתאבסס עליהן.
האם שובר שורות בגדה בעצמה? האם בגדה בצופיה?

בשבועות שקדמו לפינאלה הצופים העלו תיאוריות איומות בהן וולט ג'וניור נהרג, וולט רוצח את אשתו, הולי עולה באש.
סופים מזוויעים של פגיעה בתמימים, המתאימים לתפישת הבונטון השל סדרות האיכות בשילוב עם ניסיון להתעלות על האכזריות ששו"שו הראתה בעברה. סיום שיזעזע ויצלק. ומה יכול להיות גרוע יותר במצבן של כל הדמויות מלבד שואה גרעינית וגשם של קרפדות מעשי ידיו של הייזנברג, אל הנקמה?
וכי איך לא נצפה לרע מכל כאשר שו"שו יודעת איך ולא מפחדת להכאיב לצופיה?  כאשר זה מה שהיא עשתה בדיוק שני פרקים קודם?

הפיטץ' של הסדרה, אותו טאג ליין נדוש ובעייתי (שמובן באמת רק לאמריקנים פנסיונרים) , הוא שוינס גיליגאן רצה לקחת את מר צ'יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. זה היה המהלך העלילתי שאליו התחייבו יוצריה והתמידו לקראתו כל הדרך. מר ווייט, המורה, עתיד להפוך להייזנברג, הנבל. 
באותו רגע גורלי בטואג'ילי, כאשר מר ווייט, שאך רגע קודם התחנן על חייו של האנק, שולח את תלמידו לשעבר למות בייסורים בידי צוררים למרות שהבחור כבר לא מהווה סכנה או מכשול, ובפרט כאשר הוא ניגש אל אותו בן מאומץ שהרגע חרץ את דינו ומספר לו שיכל להציל את ג'יין ובחר שלא – זהו סופו של התהליך.
זה המעשה הראשון שנעשה כל כולו מתוך כוונת זדון, מסאדיזם שאינו משתמע לשתי פנים, מרוע טהור בלי שמץ אנושיות.
במעשה הזה אין טיפת וולטר ווייט, יש רק 100% הייזנברג, סחוט טרי.
 רשע לא מצוי בלחיצה על הדק או בהטסת מטוסך הישר אל מגדלי התאומים. רשע הוא בהחלטה, והתהליך הפסיכולוגי שהתחיל בטואג'ילי הסתיים שם.
ושם, ב"אוזימנדיאס", הסתיים גם המהלך שעבר על הסדרה. שם נגמרה "שובר שורות" האספרימנט הטלוויזיוני הגדול.

 ולכן "ברייקינג באד" יכלה לעזוב אותנו שם, באותו פרק, המומים וכואבים ללא נחמה.
כשנשאלתי מיד לאחר הפרק מה זה היה, עניתי "סדרה שמתנקשת בצופיה". כך זה הרגיש וכך זה יכל גם להיגמר – בפצע מדמם וכאב שקשה להכיל ושממנו בלתי אפשרי להשתחרר. אבל זה לא. האקספרימנט נגמר שם אך לא הסדרה.
וולטר ווייט הוא שובר שורות, ואנחנו ההרס האנושי שהותיר מאחור. ובפרק האחרון הוא חוזר בשבילנו.

Just get me home, I'll do the rest.
אם בסופו של הפרק הקודם, עם כניסתה של נעימת הנושא, פחדנו להעלות על דעתנו מה הן תוכניות הנקמה של הייזנברג ועל מי יכלה את זעמו הנורא
הרי שברגעים באותה מכונית קפואה שחלונותיה הסוגרים עליו נראים כמו מגשי קריסטל כחול, ניתנים לנו רמזים ראשונים.
הוא מתפלל לאלוהי הנרטיב שייתנו לו לחזור הבייתה ו-וינס מסכים ומפיל מפתחות הישר לחיקו.
הוא מניע את המכונית ואת הפרק האחרון לצלילי בלדה על אקדוחן היורה אמנם את דרכו חזרה, אך עושה זאת בכדי למות בזרועות אהובתו.

אבל אנחנו מפספסים את הרמז, וכאשר הוא פורץ בנונשאלנטיות מקפיאת דם , בשוט ארוך ומייסר, אל בית הזוג שוורץ נשימתנו נעתקת.
"הו לא, זה נכון", אנחנו נבעתים, "הוא הולך לרצוח אותם!" ולמרות שהם שני שמוקים פלצנים, ולמרות שהם בוודאי אשמים ביחס לא הוגן כלפי וולט, לא מגיע להם למות ככה.
וזהו הרגע הראשון והאחרון שמצליח להפתיע בפרק. שם מתחוור לנו שהייזנברג לא פועל מתוך תאבת דם, הוא בא אליהם כי הם הפתרון הפונקציונלי לבעיה שלו. ואם הנקודה עוד לא ברורה אזי האסימון נופל כאשר מתברר שוולט השתמש בשירותם של סקיני פיט ובאדג'ר, הנרקומנים הכה אכזריים שלא הצליחו להביא את עצמם למכור סמים שהם עצמם נוטלים לנגמלים.

"אני לא יודע איך להרגיש לגבי זה" מתוודה באדג'ר בפני וולט במכונית.
וסקיני מאשר ומוסיף "כל הדבר מרגיש מפוקפק, מבחינה מוסרית".
רוזנקרנץ וגילדרשטרן של אלבקרקי הם אנחנו הצופים, הם משמיעים את קולנו ומנסחים את תחושותינו. לגבי הסצינה שראינו הרגע ולגבי הסדרה בכללותה, שמאתגרת אותנו כל הזמן לבחון היכן אנחנו ממוצבים, מוראלית.
נו, לפחות אנחנו מרגישים יותר טוב ברגע שאנחנו מתוגמלים ע"י הסדרה (אגב, הוא נתן לכל אחד עשרת אלפים דולר. שזה נחמד והוגן בהתחשב בעובדה שהם היו עושים את זה גם בשביל אלף).

כרוניקה של מוות ידוע מראש
וכשם שהסדרה פונה לספר את חלקה החותם בשלבים סדורים וצפויים לנו לגמרי, כך וולט משתמש במהלכים הצפויים של יריביו כנגדם.
הרגלי שתיית תה קבועיים, הרגלים של הרג. תפישות כוח.
הוא יודע שלידיה והנאצים רואים בו איש גמור, שירד מכוחו ומנכסיו, אכול סרטן ופתטי שלא מהווה עוד איום והופך את זה לנקודת התורפה שלהם.

ובאמצע מסע הנקמה נגד הנאצים יש סידור אחרון שהוא תכנן לעשות. לחזור אל אשתו, לא להשאיר את הדברים כפי שנותרו אחרי אותה שיחת טלפון איומה. לשקר לה בפעם האחרונה שקר לבן אחרון שלא נותר לו כסף, כדי להבטיח שפלין יסכים לקבל את המתנה מהשוורצ'ס.
והוא חוזר אליה בשביל לתת לה את טופס הלוטו, שהפרס הגדול שלו הם גופותיהם של שני סוכני משטרה ואפשרות שכה ייחלנו לה לקבורה מכובדת לדמות אהובה ולקצה קצהו של קלוז'ר עבור המשפחה המרוסקת.

ומעל לכול, גם אם לא תכנן זאת מראש, הוא שם כדי לומר לסקיילר את האמת לראשונה. וכמו שאותו שוט נפלא מרמז, לחשוף את עצמו בפניה. בפנינו.
I did this for me.
I liked it. I was good at it… I was alive.

ובאותו רגע אנחנו סקיילר.
חמש עונות חשדנו במניעיו של האיש, ידענו מבלי הוכחות חותכות, אבל עכשיו יש לנו הודאה, וסקיילר ואנחנו פורצים בבכי כי כל כך היינו צריכים את זה.
הו, כמה חיכינו לזה!
ורגע החסד שהוא נותן לה בכנות הזו, ובקשת הרשות העדינה מזכים אותו בהזדמנות לומר שלום להולי הישנה, הילדה שתגדל ותכיר את אביה בעיקר דרך הזוועות שתקרא עליו באינטרנט.

Hard working good partner, 50-50 partner!
ובסופו של יומו האחרון, וולט נוסע אל מחנה הארים ככול הנראה במטרה למות נפשו עם פלשתים ואם אפשר אז על הדרך גם להתנקם בג'סי. אם ההזדמנות לרצוח את תלמידו לשעבר תתפספס כי הוא לא במתחם, אז לכל הפחות לחסל לו את הפרנסה. פרנסה שעשה על גבו של וולט, עם המתכון של וולט ועל סמך המוניטין של וולט.
וגורלם של השניים קשורים זה בזה בעבותות ועל כן אזכור שמו של פינקמן הוא שמציל את וולט מכדור בראש ונותן לו הזדמנות להתאחד עם מפתחותיו ותוכניתו.
אך כמובן מעל לכול הדבר שולח אותו לחשב מחדש את הפיסה האחרונה בפאזל הסידורים האחרונים באלבקרקי. מציאות מסע הנקמה בפינקמן מתנפצת בפרצופו של וולט במלוא אכזריותה הנלעגת. ג'סי שיישתף פעולה עם נאצים? שיזום תוכנית בה ימשיך לבשל? כדי להתנקם בוולט? האם אי פעם הכרת את ג'סי?!
כאשר בנו המאומץ מובא לפניו, רק עור מצולק וקליפה חלולה, אזוק כולו ומושפל עד עפר, הכעס מוחלף בבושה עמוקה.
ומילותיו המלגלגות של ג'ק רק מזכירות לוולט מי היה השותף הטוב שלו, מי הלך איתו 50/50, מי היה חברו. מזכיר לו שהוא דווקא כן היה חובר לעכברוש מלשן, וכי ג'סי לא חיה, לעזאזל. והוא יודע מה עליו לעשות, בפעם האחרונה. הוא משליך את עצמו על ג'סי ומפעיל את מכונת הנקמה that he Macgyvered.
שוטף את רצפת וקירות הסלון של ג'ק בדם.
ובסופו של הטבח, זהו ג'ק שמנסה למנוע כדור לראש בעזרת חביות של כסף, ופה זהו וולט שלא נותן לו לסיים את המשפט לפני שהוא משגר את הכדור לראשו. וולט לא רוצה כסף, הוא רוצה לגמור עסק. ולהבדיל מהרצח של האנק ואנדריאה, כאן המצלמה והסדרה מראות לנו את הפגיעה, מורחות את המסך באדום מנצנץ.

רציתם דם של נאצים בנקמה על השניים (וסטיב)? קיבלתם.

ובזכותו של וולט אנו זוכים לראות את ג'סי משתחרר משוביו, פיזית ומטאפורית, כשהוא חונק את טוד בשלשלאות שכבלו אותו במשך חודשים והפכו אותו לעבד ולחיית מחמד. ולטוד אין סיכוי מול השרשרת הנכרחת סביב צווארו משום שהיא מחוברת לגופו של ג'סי וניתנת להסרה רק במפתח שטמון בכיסו שלו. הו, האירוניה.

ולאחר שהוא משתחרר מהנאצים, וולט נותן לג'סי את האפשרות להשתחרר ממנו. להרוג אותו כנקמה מזקקת על כל העוול שעשה לו. זוהי מתנתו של וולט לג'סי.
אבל ג'סי הוא לא כזה. גם אחרי כל מה שהסדרה העבירה אותו, גם לאחר שהוכה והושפל על ידי כל העולם, גם לאחר שנשלט ע"י סדרה של גברים שניצלו את חיפושו אחר הדרכה, גם לאחר תהליך ארוך של דה הומניזציה שדרדרה אותו לכדי כלב, לכדי אונטר מענטש, גם לאחר כל זה ג'סי נשאר עם בסיס מוסרי חזק ורציחתו של אדם חלש כנקמה, גם כזה שהתעלל והתעמר בו שנים, זה לא משהו שהוא מוכן לעשות. (טוד לא נחשב, הוא היה ממשיך להחזיק אותו על רצועה).
גם לאחר שוולט מודה שהוא היה רוצה שג'סי יירה בו, ג'סי מסרב. הוא סיים לקבל הוראות, בטח שמוולט. ודווקא מעצם העובדה שסרב לקבל את מתנת השחרור של וולט, הוא משתחרר ממורו לנצח.
ואנחנו זוכים לרגע חסד אחרון בין השניים. אין כאן סליחה ואין כפרה, לוולט לא מגיע את זה, אבל ג'סי לפחות לומד, מההקרבה של מורו (שלמיטב הבנתו של ג'סי ייתכן ובא למתחם כדי להציל אותו) שוולט אהב אותו ככלות הכול. זה לא מספיק בשביל לתקן עוולות אבל זה לפחות קרוב יותר לאמת. זה יאפשר לבחור להמשיך הלאה בחייו ולא לשקוע בעבר, לא להתאבסס ולנתח עד דק את השנתיים וחמש העונות האחרונות. ואולי, אם ג'סי היה חזק מספיק כדי להישאר נאמן לעצמו למרות כל מה שעבר עליו, הוא גם חזק מספיק לבנות את עצמו מחדש, לבנות את עצמו דרך בנייה ועשייה של משהו טוב, פשוט ומועיל. זה לא סביר, אבל זה אפשרי, ועם האופטימיות הזערורית והזהירה הזו ננצח!

ובזמן שג'סי פורץ את שערי המתחם סופסוף חופשי משלשלאות הנאצים ומכבליו של מר ווייט, וולט הולך למעבדת העל שעזר להקים, למות בתנאים שלו, בניצחון קטן, בקצוות קשורים, לאחר ששם סוף אחת ולתמיד ליצירתו הכחולה, לאחר חשבון נפש ובינות דוודים והכלים הכימיים האהובים. במקום בו בנה לעצמו שם, חירב את משפחתו ואת סביבתו כדי להרגיש לשנתיים חי, שם הוא בשל למות בחיוך. שם הסדרה יכולה להיפרד סופית.

האם לוולט הגיע סוף כזה? האם הגיע לו שכסף הדמים שלו יעבור למשפחתו למרות הכול? האם הגיע לו להתנצל בהצלחה בפני סקיילר? האם הגיע לו לוודא סופית שאיש לא ייקח לו קרדיט על הקריסטל הכחול? האם הגיעה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו בהקשר של ג'סי? האם הגיע לו, קארמתית, שהתוכנית האחרונה שלו תצא לפועל כמעט ללא שינויים או תקלות?
לא.
אבל זה הגיע לסקיילר ולפלין ולהולי ולמארי ולהאנק ולג'סי.
ולעזאזל, זה מגיע לנו!
וולט, לראשונה בסדרה, פועל לתיקון עוול כשלפניו מינימום רווח אישי ולכן לראשונה התוכנית עובדת לו. לכן מה שכן משתבש, משתבש לטובה.

ואם וולט הוא "ברייקינג באד",  הרי שהוא חוזר לאלבקרקי  כדי לסגור קצוות עלילתיים, להשאיר אחריו גם משהו חיובי.
על כן הסדרה בוחרת לוותר על מרחץ הדמים של קורבנות חפים, אותה גלוריפקציה עצמית מפתה בסיומם של סרטים וסדרות דרכה ניתן לטפוח על השכם ולומר "אנחנו כה אמיצים, מחוספסים וחסרי רחמים! כמה אפלים ולפיכך מלאי משמעות אנחנו!" ובמקום זה, היא מוצאת  מקום לרחם על הדמויות ועלינו הצופים, ולסיים בתו אוהב. לתת לנו את הסיום הצפוי ביותר כי זהו הסיום שבלב פנימה רצינו. סיום "מאכזב" ובבה בעת הכי מספק שאפשר.

    ואם וולט הוא הסדרה, אזי אנחנו ג'סי.
וברגע האחרון, למרות שחשבה שתסיים את חייה בטבח גורף, שו"שו מקריבה את עצמה כדי להגן עלינו. חוזרת בה מתוכניותיה הציניות הרצחניות וחומלת. היא מטילה את עצמה עלינו ומחבקת אותנו בכל גופה חיבוק אחרון ואז מאפשרת לנו להתנער ממנה אחת ולתמיד. משחררת אותנו מכבליה ושולחת אותנו החוצה מצולקים אך עם מעט תקווה.
נוחי על משכבך בשלום, שובר שורות, יא גאון חולני.
אהבנו אותך ואת המוצר הטהור והחד פעמי שהפקת אבל עכשיו הזמן לגמילה.

זהו, אנחנו חופשיים.

****************************************************************************************************

 חברים, עברנו חתיכת מסע ביחד. תודה על המילים היפות והמחשבות המרתקות. אתגעגע.

אתם מוזמנים לדסקס נקודות, לשתף מימים וסרטוני וידאו מנחמים וניתוחים אלטרנטיביים בתגובות.
ייתכן ואכתוב מאמר על הסדרה בכללותה, אבל זה עלול לקחת זמן. זה גם עלול לא לקרות לעולם, כי דומה שכל הדברים נאמרו.
אני ממליצה לכם, במקום לרפרש עד האין קץ, פשוט להירשם למיילינג ליסט. אם אכתוב תקבלו הודעה עד אליכם.
בינתיים, ביי ביי, מיי בייבי בלו. 🙂

 

5.15 – מצב הגרניט – על ציה, צפייה וציפייה ב-Granite State

ספוילרים, דקה לפני הסוף, הישמרו!

Oh deer…

Live free or die!

בדומה למהלך בעונה 4 , הפינאלה של העונה, ובמקרה זה גם של הסדרה, מורכב משלושה חלקים. אני לא מצליחה להיזכר במהלך כזה בסדרות נוספות (מוזמנים להזכיר לי), כי בדרך כלל סוף העונה מורכב משני פרקים (במתחכמות שבסדרות הפרק הלפני אחרון הוא הנפיץ והאחרון הוא האפילוג) אבל כאן אנחנו שוב מקבלים סיומת משולשת.
אוזימנדיאס הוא הפרק המשמעותי ביותר בתולדות הסדרה, מדינת הגרניט הוא הסידור המוקפד לקראת מהלכי הסיום, ו-פלינה יהיה הסיום הנפיץ ביותר הלכה למעשה. אי לכך ובהתאם לזאת הפרק השבוע לכאורה מרגיש כמו נפילת מתח. לא זאת בלבד, לאחר ההשלכות הפיזיות שהיו על הצופה בשבוע שעבר, יש תחושה של כמעט ניתוק רגשי, פוסט-טראומטי, תוך צפייה בפרק. אבל כל זה רק לכאורה כי בעצם קורים בפרק הזה כמה מהדברים המשמעותים ביותר בסדרה וזהו פרק פשוט נפלא.

נתחיל.
לאורך כל "מדינת הגרניט" שזורות סצינות שבהן הדמויות צופות בדמויות אחרות על מסך טלוויזיה.
זה לא חדש שאני אומרת את זה, אבל שובר שורות מתעסקת באומנות הסיפור המצולם באותה מידה שבה היא מתעסקת בפיתוח הדמויות שלה, ויש לה כמה דברים לומר על תהליך הצפייה ועל ציפיות הקהל ממנה ומסיום הסאגה.

אנחנו פוגשים את הסדרה (כביכול) היכן שעזבנו אותה. עם רכבו של איש השואבים.
אך כאשר הרכב נעצר וממנו יוצא רוברט פורסטר המופלא (יאי!), אנחנו מגלים שגם סול לחץ על כפתור כיסא המפלט.
בחנות מלאת שואבי אבק ממשיים נחשף בפנינו פתרון הפלא האגדי של גודמן כמשהו מאוד יומיומי, עלוב למראה וגובל בשיעמום. לזוועתו של סול מתברר שהוא עתיד לחלוק חדר לשלושה ימים הקרובים עם וולט. "איך הוא מתמודד?" סול מברר לפני שהמנקה מפנה אותו ואותנו לצפות במוניטור.
היו אתם השופטים.

בסצינת מעבר קצרצרה שתפקידה להראות לנו בחטף את מארי האומללה אך המוגנת, אנחנו רואים שהנאצים פרצו לבית בעקבות מה שהוציאו מג'סי בעינויים. עוד בטרם הסצינה מתחלפת, אנחנו שומעים את קולו של פינקמן המתוודה, ואז עוברים אל הנאצים היושבים בסלון על בירה ונשנושים וצופים בו משל היה טסטמוניה בגמר הישרדות.

שופט אתכם שופטים אותו

זו סצינה לא נעימה לנו, הצופים שאוהבים את ג'סי ושכאבו יחד איתו את המקרים שאותם הוא מתאר, ושכעת נאלצים לראות נאצים צוהלים.
ושוב קשה לא לחשוב שהסדרה באה חשבון עם מה שאמילי נוסבאום כינתה צופייה הרעים. אלה שבזים לג'סי הנמושה, העכברוש המלשין, משועשעים משיברון הלב שלו ומשתעממים מחשבון הנפש. לא באנו לפה בשביל לראות נקבה בוכייה מדברת על רגשותיה, באנו לפה בשביל גברים אנטי-גיבורים שעושים דברים באד-אסים! ממורמרים אלימים שבאו לברייקינג בד בשביל האקשן וקיבלו דיון משמים על השלכות.
יש משהו כל כך מחלל בלצפות בנאצים צופים בג'סי משחזר שניים משיאיה הכואבים של "שובר שורות" ומקטינים את הרגע ההוא שרצח את גייל, את הרגע ההוא שדרו שארפ נרצח. בזאת הם לא רק בזים לג'סי, הם בזים לסדרה עצמה והם בזים לנו, הצופים הטובים. וזה מחליא.

Look, ma, they mentioned me on TV!

וטוד, הו טוד, פותח את הפרק בלהקריפ לנו את הצורה, עת הוא מחייך למשמע שמו ועוד בקונטקסט הזה.
הוא לא מחייך כי הוא גאה שרצח ילד, הוא מחייך כי הוא גאה שהוא מקצוען, וכי דודיו עכשיו יודעים עליו שהוא מקצוען, והוא מחייך כי חברשלוג'סי דיבר עליו.  וכעת אם תסלחו לי, אמבטיית אקונומיקה מחכה לי.

שבתי.
מתחת לפני השטח, בחנות השואבים, וולט התזזיתי מחשב ומתכנן, אל מול עיניו המבועתות והמרחמות של סול. כל שנותר מהייזנברג הוא גבר פתטי ואשלייתי והחבית שלו. כמעט אפשר לשמוע את האינפומרשל. לאיחסון כסף, להמסת גופות ולשימוש כשולחן שירבוט מהודר. וזה עוד לא הכול. החבית ניידת ומתגלגלת לכל מקום ובעיתות בדידות קיצונית היא משמשת גם כאוזן קשבת וכתף תומכת. קנו עוד היום את חבית הפלא!

וסול, שתמיד הייתה לו חיבה מסוימת לוולט, או שמא הערכה, מרחם על האיש שלא מודע למצב האמיתי בו הוא מצוי ומשיא לו עצה: אל תעזוב את אלבקרקי. שיחת הטלפון לסקיילר לא זיכתה אותה והיא כעת השעיר לעזאזל עד שהייזנברג יצוץ. קח אחריות ושב בכלא.
אבל הדבר האחרון שוולט רוצה זה להינמק בכלא, אז הוא מסרב. הו, האירוניה, בכלא יש אינטרנט ושיחות טלפון וביקורים ואנשים אחרים מסביבך!
אבל עוד נגיע לזה.
וולט מחליט לקחת את העורך דין שלו איתו לניו האמפשיר, וכאשר זה מסרב, וולט שולף את ההייזנברג שלו ונותן הופעה שנקטעת במהרה לטובת שיעול אלים.
It's over… וכך, כנראה, יוצא סול גודמן האהוב את הסדרה, לפחות כדמות משמעותית לעלילה (אולי עוד נראה אותו בחטף במונטאז' סיום שיראה לנו איפה כולם כיום. אם יעשו כזה דבר)

משם אנחנו חותכים אל סקיילר, בסצינה שמרפררת אל הסצינה של וולט אצל הרופא שלו בפרק הפיילוט.
גם היא כמו וולט בוהה ללא תגובה, אך גם היא כמוהו בזמנו יודעת שהיא בצרות צרורות שאין לה שום דרך להימלט מהן.
בסצינה לאחר מכן אנחנו מגלים שהחוקרים (אף בי איי בשלב זה? מי יודע) עוקבים אחריה לראות אם היא נוסעת לאנשהו.
אבל חמור מזה בהרבה, סקיילר ואנחנו מוצאים את הנאצים בחדר התינוקות של הולי ומגיבים בזעקה בדיוק כמוה.
תניחו לתינוקת כבר, למען השם!!!
וטוד, פאקינג טוד השולח בנו צמרמורות, מאיים עליה בנימוס אופייני והיא ואנחנו נשבעים שלא לומר מילה על לידיה, אותה אישה שבכלל לא העלנו על דעתנו לציין לשוטרים. ובתומו של איום הוא נוגע בכתפה של סקיילר ברכות לוודא סופית את שיתוף הפעולה שלה ולגרום לנו להקיא קצת בפה.

ג'סי פלמונס מתעלה על עצמו בפרק הזה וממשיך לשרטט דמות מרתקת שתענוג מבחיל לצפות בה. מחד היא מקפיאת דם, מאידך מעוררת בנו סוג של אמפתיה שנואה שקשה לנו לעכל. טוד באמת מכבד את וולט, הוא באמת לא רוצה להרוג את סקיילר, ומבחינתו הוא וג'סי עדיין אחוקים (כי היי, זה לא אישי. חוצמזה שג'סי אומנם השתנקר עליו  אבל טוד הפך אותו לעבד שלו, אז הכי פיטים) מה שהופך אותו ליותר סימפטי, איכשהו (לעזאזל איך?!?!) מהדוד ג'ק ושאר הנאצים.
והגילום העדין והטאצ'ים הקטנים שפלמונס מעניק לטוד, כמו הסרת המוך מעל מעילה של לידיה, הם שהופכים את ההופעה שלו לדורשת פרס אמי דחוף. טראגי שהוא מתחרה מול פול שמגיע לו את פרס מפעל חיים על פינקמן.
הסצינה בבית הקפה, המרפררת למפגש הראשון שלנו עם לידיה, מלמדת אותנו שהיא זו ששלחה את טוד ושהפרנואידית הרצחנית לא מרוצה מכך שלא חיסל את סקיילר. היא כמעט מפרקת את החבילה, אבל הוא מפתה אותה עם הקלף המנצח שלו – מת' כחול 92% מעשה ידי פינקמן להתפאר.

ומה באשר לוולט? הוא יוצא מלועה של משאית פרופיין הישר אל הבית החדש שלו – ניו האמפשיר. שממה קפואה שמן המחצב הטבעי שלה מסתתים מצבות והמוטו הרשמי שלה הוא "חייה חופשי או מות"! אחלה.
בבקתה עלובה, מרוחקת ומנותקת מטלפונים, אינטרנט וכבלים, וולט מוצא את הכלוב שלו.
אבל נו, הוא תמיד יכול לצפות ב-Mr. Magorium's Wonder Emporium. פעמיים. ובזאת כיסינו את הבדיחה היחידה הפרק!
התנאים קשים אך המנקה מודיע לו שאם יעזוב את השמורה ויילך אל העיירה שנמצאת כך וכך קילומטרים משם – הוא לא יחזור לשרת אותו.
ומה עושה וולט מיד לאחר שהמנקה עוזב? נכון, עוטה את כובע ההייזנברג שלו ומתעתד לרדת מהשמורה ולשים פעמיו אל העיירה.
המציאות הקפואה של הישימון בשילוב עם הסרטן מיד מבריחים אותו חזרה אל התנור. מחר.

במחנה הקיץ של הארים, טוד מחליט לתת לג'סי קצת בן אנד ג'ריס (על רקע קריאתו של ג'ק "רק שלא תקלקל אותו מרוב פינוק! אכן)
לגישתו של טוד אם השבוי עשה עבודה טובה, אם הוא היה כלב ממושמע, הוא יקבל ממתק. ואם הוא מבקש בנימוס אחרי שעבד כל כך יפה במעבדה, אז כן, למה לא לפרגן לו קצת שמי כוכבים? זה ביזנס, ואם כך אין סיבה שלא נהיה אדיבים זה לזה. שום דבר אישי.

ומה עושה עכברוש המעבדה? מה עושה חית המחמד המפונקת של טוד? מנצלת את נחמדותו כדי לברוח מהכלוב. כאילו איש לא גילה לה שהעבודה משחררת.

בנקודה זו, לאחר שעבר כשבוע של אימון בפתיחת אזיקים בעזרת אטב*, מתחיל מונטאז' הבריחה של ג'סי. גם אם ידענו שדינו להיכשל וסופו להיגמר רע, קשה לא לדחוק את ההיגיון הצידה ולהיסחף בהתלהבות המסעירה של העריכה הקצבית, המוזיקה הפועמת והטאץ' הנפלא שאהרון פול עושה את כל הפעלולים המתוארים בעצמו. וג'סי כה חדור חיים שוב שהוא פונה אל המנעול בקריאת COME ON,
BITCH! " שאנחנו נרגשים איתו.
נו באמת, אין מצב!" אנחנו קוראים בקול ובו זמנית משהים את החוסר אמון שלנו וממשיכים לעודד את ג'סי המפעיל יכולות פיזיות מרשימות ותושייה מעוררת השתאות. גו ג'סי גו! ראן ג'סי ראן!

היינו צריכים לראות את ג'סי אקטיבי. קשה לנו לקבל מישהו כקורבן חסר אונים לאורך זמן, אנחנו רוצים שייאבק, אנחנו רוצים  שיילחם על מצבו. גם בנו מכנן משהו מהרצון של דוד ג'ק באקשן ולא בבכי תמידי. אנחנו רוצים גיבורים אמיצים וכמו ג'סי לרגע היינו נאיבים לחשוב שאם יהיה שקט מספיק וזריז מספיק הוא יספיק לברוח לחופשי ולהזעיק את השוטרים אל אנדריאה וברוק. תנו לו לברוח בהירואיות או
למות בכבוד כמו האנק.
אבל הנאצים צופים בבריחה הגדולה שלו במוניטורים של מצלמות האבטחה וג'סי משלם את המחיר הכבד ביותר לאדם שחייו כבר לא חשובים לו אך התאבדות אינה אופציה.

ג'סי בחר להתעלם מהאיום הלא מרומז של התמונה, וטעה במה שנראתה כחיבה אמיתית של טוד אליו במחשבה כאילו משהו השתנה ביניהם, בציפייה לחמלה. אבל טוד עודנו פסיכופת מקצוען שלא בוחל באף אמצעי. וכך עולה ההתעללות בג'סי עוד שלב והוא מואלץ לראות עוד חברה שלו מתה, כשכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחרפן ולדפוק את ראשו עד זוב דם כנגד השמשה.
ולנו, הצופים בו צופה בסרט האימה של חייו, נותר רק לבהות המומים כשאהרון פול מוצא דרכים חדשות לקרוע לנו את הנשמה.

האם ג'סי אחראי למותה של אנדריאה הנאיבית להכאיב? באופן שלא מסיר אחריות מהרוצחים עצמם, ודאי. ואפשר לסמוך על ג'סי שיאשים בעיקר את עצמו. אבל קשה לשפוט גבר מרוצץ ועבד מוכה על חוסר היכולת שלו להפעיל שיקול דעת מספיק. הרצון להיות חופשיים הוא בסיס אנושי מסמא וקשה לדכא אותו. ובסופו של ניסיון הבריחה הכושל והשלכותיו ניתן לנשום לרווחה כי היאח, לנאצים שוב הצליח!

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

לשם מה היינו צריכים את זה? זה הלוא גובל בפורנוגרפיה אמוציונלית, בהתחרמנות עלילתית סדיסטית מהעינוי הבלתי נתפש של ג'סי.
הרצח הסתמי והמיותר של אנדריאה התמימה, שאך לפני שלושה פרקים שמחנו לראות כמה השתקמו חייה, מעמת אותנו עם המציאות האמיתית והלא זוהרת של עולם הפשע. אנשים חפים נפגעים ומוקרבים כלאחר יד. "שובר שורות" היא כבר לא הרפתקאה, פה זה לא ג'יימס בונד, ואלה אנשי עסקים קרים ומחושבים שלא מהססים לרצוח כל אחד. זו הבנאליות של הרוע.

וזה משרת כתזכורת אחרונה לצופים להתיישר על עצמם. ניחא שהזדהתם עם הנאצים כאשר הם צחקו על ג'סי המיבב, כי היי, מה לעשות, לפעמים נאצים מצחיקים. האם אתם עדיין מעודדים אותם להוציא את ג'סי להורג או להתעלל בו? האם אתם עדיין בעד האחים הלבנים שיירו לאישה חפה מפשע כדור בראש רק כדי ללמד את השבוי שלהם לקח, כל עוד הם לא מלשינים בכיינים?!

ואז הסדרה נוטשת את מה שנותר מג'סי למספר חודשים ועוברת להראות לנו מה עובר על וולט, מי ששלח את ג'סי אל אותן נסיבות מחרידות.
זהו הפרק שהפנטזיה הקולנועית והטלוויזיונית מתנפצת לדמויות, ולצופים, בפרצוף ומאלצת אותם להתמודד עם המציאות הקרה. כך שיחת הטלפון של וולטר לסקיילר בפרק שעבר לא באמת פתרה את צרותיה, כך הבריחה ההירואית של ג'סי , שבה הוא מתעל את מקגייוור ואת וולט, מורו הרוחני, מסתיימת בסטירה הכי מצלצלת שיש, וכך פתרון הקסם של סול, זה שיכול להעלים אותך ולבנות לך חיים חדשים מתגלה כמציאות איומה שבה אין מלונות פאר ותנאים מפנקים היאים למיליונר, והמחבוא האולטימטיבי הריאלי משמעו רק ריחוק, בידוד ובדידות נוראה.

אנחנו מוצאים וולטר שנואש לאינטראקציה אנושית, גבר רזה וחלוש שראייתו מתדרדרת. חולה סופני הנמק בגלמודותו. נקודת האור היא שהמשקפיים החדשות שאד, המנקה, מביא לו, הן היפסטריות. זה גם משהו.
הוא מתעדכן בחדשות אלבקרקי ובחיי משפחתו ושנינו מגלים שסקיילר המסכנה חזרה לשם הנעורים שלה, למברט (שהוא למרבה האירוניה, או כמחווה של וולט בכוונה תחילה, השם שוולט בחר לעצמו, כך שהם עדיין מר וגברת). היא עומדת למשפט ועובדת במשרה חלקית בתחנת מוניות.
ואם המצב לא היה מדכא מספיק, אז מתחיל טיפול הכימו העצמאי ו-וולט משלם למנקה 10,000$ נוספים כדי שיישב איתו, אם לא לשעתיים אז לפחות לשעה. רק שיישאר וישחק עימו קלפים.
"?באחד מן הימים תבוא לכאן ותמצא אותי מת. ומה אז? מה אם אבקש שתיתן את הכסף למשפחתי?" שואל וולט " האם תעשה זאת?"
"ואם אומר כן, האם תאמין לי?" עונה לו המנקה ומוסיף לחלק את הקלפים…
"מלך!" הוא שולף. שני מלכים!

ואולי אין סמל קשה יותר לעליבותו ואובדנו של וולטר ווייט מהרגע שבו טבעת הנישואין מחליקה מידו. ובו במקום השראה מכה בו והוא מחליט לשלוח כסף למשפחתו בקופסת האנשור, אותו משקה מזין המוכר לכל חולה סרטן ומשפחתו, במשחק מילים צובט. הכסף שיבטיח ויגן על בני משפחתו.
אך כשם שהוא אינו יכול לסמוך על אד, הוא אינו יכול לסמוך על הדוור, אז הוא יוצא את השמורה בעצמו וצועד אל העיירה.

והופ, אנחנו פוגשים את וולט ג'וניור בבית הספר, באמצע מבחן, ולבי מחסיר פעימה כי זה מזכיר לי ימים נאיבים בסדרה.
אנחנו משערים שזו לא דודה מארי שמתקשרת אליו, ואכן מתברר שזו איזו גיברת בבר שוולט שיחד כדי שתתקשר.
"אל תגרום להם לגלות" מייעץ וולט כשמה שהוא בעצם צריך לעשות זה להתחנן שבנו לא ינתק. אבל וולט שוב לא קורא את המצב לאשורו.
מקיש לא נכון שבנו עוד איתו, כאילו וולט נתן לו איזו שהיא סיבה, ולו הקלושה שבקלושות, עוד לזכור לו חסד.
חושב שפלין בחיים יסכים לקבל את הכסף או כל "עזרה" אחרת מאביו הרוצח שפירק את משפחתו וסיבך את אימו. הו וולט!
והסצינה הזו מרפררת באירוניה פוצעת אל הפרק הרביעי של העונה הראשונה, כשוולט מסרב לקבל טיפולים כדי להילחם בסרטן ופלין צועק עליו:
"Then why don't you just fucking die, already?! Just give up and die."
מקור התפרצות הזעם ההיא בניסיון (מוצלח) לטעת באביו מוטיבציה ולעודד את הרצון להיאבק על חייו. כעת, שנה וחצי אחרי, פלין פשוט מייחל למותו.
ובאותה נקודה וולט יודע שהדרך היחידה שהוא יכול להגן על משפחתו, היא רק להסגיר את עצמו, למות ולהניח להם.
הוא מצלצל למשטרה ולא מנתק את השיחה כדי שיוכלו לאתרה.

כי בנקודה זו מה נותר מהאיש? וולטר – איש המשפחה, מר. ווייט – המורה המחנך או הייזנברג – הגאון הנורא, שלושת השלבים באבולוציה של הדמות? כמעט ולא כלום.  יש פה אדם שמצוי בניתוק מכל מה שאי פעם הגדיר אותו בפני העולם ובפני עצמו. ועם כל השנאה והכעס והבוז שלנו אל הדמות, זה שורף לצפייה.

וכל זה עומד לזכותה של הסדרה שמזכירה לנו גם בזעמנו הצודק שמדובר בבן אדם. רע ונפשע, חולה ושוגה, אבל אדם. וחובתנו כבני אנוש להשיר מבט ולראות אותו ככזה ולחוש גם הזדהות ורחמים גם בשלבים אחרונים אלו. זה הכלי היחיד שעוצר אותנו מלהיהפך להייזנברג, לטוד – האמפטיה.

והנה שוב יד הגורל, כנראה בפעם האחרונה, מתערבת בסיפורו, ו-וולט זוכה לצפות בטלוויזיה בגרטשן ואליוט מעניקים לו משמעות אחרונה לחיים. הם מוחים את זכרו של האיש ומבטלים את ההישג היחיד שעוד היה לו. מסכמים את "שובר שורות" ומכתיבים את סוף הסדרה. וולטר ווייט? כל תרומתו במשחק מילים דלוח בשם החברה. ומה באשר לקריסטל הכחול שגם חודשים לאחר שפרש למחבוא עדיין מופץ בשווקים הבינלאומיים? זה לא אומר דבר, מבטלת גרטשן, וולטר ווייט מת.

בפרק הקודם ניחשתי שוולט ישמע על הקריסטל הכחול ששב ומציף את השוק ויקיש מכך שג'סי עודו בחיים. אני כבר בכלל לא בטוחה. וולט זועם כי מישהו מבשל טוב כמוהו את המתכון שלו ולוקח לו את כל התהילה, אך ייתכן והוא כלל לא מעלה בדעתו שמדובר בבן חסותו לשעבר.
כך או כך, באותו הרגע האיש מחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה, על כבודו, על תהילתו ועל מורשתו.
את חושבת שוולטר ווייט מת? אני אתן לכם הייזנברג שלא תשכחו לעולם!
השוטרים אומנם עתידים למצוא את הבקתה והכסף, אבל הם לא ימצאו את האיש שעושה את דרכו חזרה לאלבקרקי לקול מצהלותינו החצויות. יו גו, וולט ו-גאד דאמיט, וולט!
ולראשונה בסדרה, אם אינני טועה, נעימת הנושא המלאה מושמעת בתוך הפרק וטוענת אותו במשמעות ואותנו בציפייה, התרגשות ופחד.

מה שהסדרה עושה, דקה לפני היציאה לקרב האחרון, היא לסדר את החיילים שלה בקווים מקבילים.
וולט וג'סי נמצאים כמעט באותו מקום – בתחתית, בגיהינום, בבור במדבר ובחור בשממה, בכלא שאין ממנו בריחה, בסיוט הכי גדול שלהם.
ג'סי כבר היה שם בפרק שעבר, עכשיו רק מנעו ממנו סופית כל שביב תקווה, והפרק וולט הצטרף אליו במישור הפיזי והמנטלי. ולא ניתן שלא למתוח השוואה גם בין הצפייה של וולט בג'ק וחבורתו יורים ואז רוצחים את האנק, לצפייה של ג'סי ברצח של אנדריאה. שניהם קשורי ידיים, במושב האחורי של רכב – מאחורי מסך זכוכית, מוציאים יללה אילמת או זעקה חסומה, בחוסר אונים מוחלט. צופים שבויים. כמונו.

שהרי אם שתי הדמויות הללו התחילו את המסע הזה ביחד סופן לסיים אותו ביחד. סיפורן עתיד להסתיים באותו הזמן, זה אך מתבקש.
ולא אתפלא אם שתי הדמויות הללו, שנולדו באותו רגע בטואג'ילי כשבישלו יחד, עוד יעלו בלהבה ביחד.
אך במהלך כל הסדרה מובהר לנו כי אלה הן שתי דמויות שונות בתכלית, האם  ג'סי ו-וולט, ברגע האמת, יבחרו לצאת מהתחתית באופנים הפוכים? האם תפקידו של האחד להאיר באור הפוך את השני? או האם ג'סי הושחת כליל ויהפוך למיני-הייזנברג בעצמו?

כאמור, אני שונאת לנחש. המוח רץ בעשרים כיוונים שונים ואני לא מוכנה או רוצה להתחייב לאף אחד מהם.  זה מסוג הדברים שרק יגרמו לאכזבה צורבת, ולסיום הסדרה מגיע קצת יותר כבוד מזה.
מה שכן, המחשבה שוולט חוזר למתחם הנאצים כדי לחסל אותם (בין אם ימצא מישהו שנותר לחסל או לא, זו שאלה אחרת) ועתיד לגלות שם את ג'סי בהפתעה עושה לי נעים במיוחד. עימות אחרון בין השניים מתבקש ונדרש, אבל בא לי ששתי הדמויות לא יהיו מוכנות לכך וזה יוציא מהם דברים שהם לא תכננו.

שירת הברבור תהיה מדממת…

אז מה עכשיו? הלוא מכינים אותנו לאפוקליפסה.

הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה אומר שאנחנו רוצים לראות דם של נאצים שוטף את המדבר.
ולראות את טוד חוטף מידיו של כלבלב המחמד שלו.
ואנחנו רוצים את גלולת הרייסין משולבת בסטיביה של לידיה (בפרט אם תפגע בשיערה מראשם של סקיילר והילדים, חחחחטפו).
וזה אומר שאנחנו מייחלים לג'סי לצאת בחיים מכל הסיפור הזה ולגדל את ברוק הקטן במערכת יחסים שתשקם את שניהם. כי היי, למה לא? זה מתאים בול לג'סי כדמות ולמסלול העלילתי שלה. להציל את ברוק בשמם של כל הילדים שלא הצליח להושיע –  אחיו, הילד הג'ינגי' האילם, תומאס, קיילי הרמנטראוט, דרו שארפ ואת עצמו.
אבל מבט מפוכח יזכיר לנו שלברוק יש עדיין סבתא והרשויות בחיים לא ייתנו לו לעבור למשמרתו של הפושע הנרקומן, וזאת גם אם היה סיכוי קלוש שלא יילך לכלא, כך שכל שנותר לו הוא לחטוף אותו ולהוסיף טראומה לחייו ולחיי סבתו.
 וככול שאני מאחלת לשניהם את מערכת היחסים הזו, דומה שהנסיבות פשוט לא יאפשרו זאת. (יאללה, לחטוף את הולי היתומה!)
עד לפני שבוע האמנתי כי הייסורים שהסדרה מעבירה את פינקמן הצעיר מבטיחים באיזה שהוא מקום את הישרדותו, משום שאם האומנות לימדה אותנו משהו הרי זה שדמות שמשלמת על חטאיה היא דמות שיכולה למצוא גאולה, ומי שילם יותר על טעויותיו והחלטותיו בסדרה הזו? ועוד בכלא ליטרלי!
אלא שעם הירצחה של אנדריאה עולה פחד חדש.  בשלב הזה של עינויו ההולכים ומחמירים של ג'סי, מסתמן שהפיתרון היחיד שיביא לו שקט בחיים האלה הוא המוות. הסדרה אשכרה גורמת לי לייחל אקטיבית למותו… (מה שכמובן שוב גורם לי לחשוד שהוא ישרוד. סדרה ארורה)

ומה באשר לוולטר ווייט?
 המדען ששיתף פעולה עם הנאצים, כמו האיש מאחורי האלטר אגו שלו, עתיד לנסות להתנער מהם בעזרת תת מקלע. אבל בל נשכח שלווייט והאחים הארים מכנה משותף. וכי מה הם נאצים, אם לא גברים לבנים, שנולדו לעמדת עליונות, ועדיין ממורמרים על כל הזכויות שנשללות מהם? אנשים שנקודת המוצא שלהם טובה משל רוב האוכלוסיה אך עדיין אינם נוטלים אחריות אישית על הכישלון וחוסר היכולת שלהם לממש את עצמם? לזכור ולא לשכוח!
איזה סוף מצפה לו?
מה זה משנה? בין אם יירצח ע"י בנו המאומץ, יירד שאולה בעשן ירוק מעשה ידיו או ישתעל אט אט אל מותו בכלא, הסדרה יכולה לסמן לה ניצחון מהדהד. היא הצליחה לגרום לנו גם לעודד אותו עד הסוף המר ובו זמנית לאחל בכל מעודנו לנפילתו… והיא תותיר אותנו לבד לשפוט את עצמנו על כך.
לעזאזל איתך, גיליגאן!

כדי לשבור לכם את הלב בהכנה לשבירת הלב, הנה הפרומו האחרון לסדרה, נטול ספוילרים

 

וכאן השיר המלא, כי בואו נודה, המנה הקטנה הזו של כאב לא הספיקה לכם.

מחשבות, אבחנות ושאר ירקות.
* את המנקה האגדי מגלם בסטואיות אה-לה מייק רוברט פורסטר הנפלא (שאתם בעיקר מכירים מ"ג'קי בראון"). זה מגיע בתזמון מבדח שכן אני והקוראות מעיין ומיקה ניהלנו ויכוחון על האם שו"שו עושה או לא עושה הופעות אורח זולות. אסכם את הסוגייה כך: ברייקינג עושה קמיאוז, כמובן, אבל הם אף פעם לא זולים ולעולם לא נוצצים, היא מלהקת שחקני אופי איקונים שהיא מעריכה או שחקנים וקומיקאים שיש להם ארומה של בדיחה פרטית לתפקידי אורח, אבל היא לא מכניסה אנשים שהקהל הרחב יזהה ומנסה למשוך דרכם עוד צופים. יש לה קלאסה.
*לכל המפקפקים, אנחנו רואים שעבר לפחות שבוע מאז ג'סי התחיל לשחק עם האזיקים, כי הפנים שלו נרפאו משמעותית.
יתרה מזאת, הנה הסבר ביוטיוב איך אפשר להיחלץ מאזיקים משטרתיים בעזרת סיכה.

* הנאיביות של אנדריאה גובלת בטמטום בשלב זה. זה נכון שטוד נראה צעיר ותמים למדי אבל לפתוח את הדלת למכריו של ג'סי אחרי שלפני שבוע ביקר אותך הגבר הזה שעכשיו מופיע בכל החדשות בתור איל סמים רצחני? אני מניחה שהיותה אימא עייפה והחולשה שלה לג'סי מבלבלים אותה עד כדי טיפשות.
* מספר הטלפון של "המנקה" מוביל בחיים האמיתיים להודעה מוקלטת המוקראת ע"י רוברט פורסטר שמסביר על פעילות השירות ושעות הפתיחה של החנות. אוי, שו"שו, מה יהיה?

בגלל שאנחנו לקראת הסוף, ובגלל שהגוף כואב מרוב חבלה רגשית, הנה מספר דברים שישמחו את הלב.
*באיחור לא אופנתי ולאחר שורת הפסדים מעוררי זעם (להפסיד להומלנד זה באמת מבזה), ברייקינג באד סופסוף זוכה באמי.
ברגע ההכרזה כל הקהל באולם, ש-90% ממנו, במוצהר ובגלוי, מעדיף להיות בבית ולצפות בפרק של שובר שורות, מתפוצץ בשאגות שמחה. כולל המפסידים. מאוד אירוני, פואטי ומרגש.
והנה הקאסט החמוד שאינו יודע נפשו במבחר תמונות.

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

*מסוחררים מהאמי, הקאסט המורחב של הסדרה התארחו לספיישל שכולו שושו אצל קונאן, מעריץ פנאטי וותיק של הסדרה.
!מדובר באחד הדברים המענגים, משמחים והמרגשים בהקשר הזה
http://teamcoco.com/video/full-episode-mon-9-23-the-cast-of-breaking-bad-and-musical-guests-los-cuates-de-sinaloa

אל תפספסו גם את הקליפ שמראה  מה עשו הקאסט בתום צילומי התוכנית.

http://teamcoco.com/video/conan-highlight-breaking-bad-cold-open

* אהרון פול התארח השבוע גם אצל ג'ימי קימל, ניתן לראות את הריאיונות המלא כאן: חלק א חלק ב חלק ג
אבל הקליפ הזה הוא השוס האמיתי

ברור שהכישרון הסודי של אהרון יהיה קשור לכלבים. ברור!!!!

* ברייקינג באד לו התרחשה רק בפייסבוק.  זה יתפרסם בטח מתישהו במהלך היום.
http://happyplace.someecards.com/topic/breaking-bad-on-facebook/newest

* הפודקאסטים  הנפלאים בהנחייתה של קלי דיקסון, עורכת הסדרה.
עוד לא יצא לי להקשיב להם העונה, אבל בעונות קודמות היה מדובר בהקשבת חובה לכל מעריץ ולכל מי שמתעניין בעשייה קולנועית וטלוויזיונית. והשנה הם ארוכים במיוחד, אז התענוג הוא כפול.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-5

* קישורים לצפייה ישירה בטוקינג באד
http://fanstash.eu/Watch/Talking-Bad-2216-Season1-Episode7-20551.html

5.14 – איזהמנייאק – על גאונים חסרי לב, וגם קצת על הייזנברג, ב-אוזימנדיאס.

אני יושבת מול המחשב זה זמן מה, אחרי שצפיתי בפרק פעמיים, ולא יודעת איך להתחיל.
חבר אנגלי הציע לכתוב את הביקורת בשמי, כדי להקל עליי, אז הוא העביר אותה בגוגל טרנסלייט. ושלח לי בוואטסאפ.

במידה והביקורת הזו לא מיצתה את תחושותיכם, הנה הביקורת המלאה שלי. ספוילרים וכאלה, אתם יודעים…

קשה לי לכתוב. מאתמול מלווה אותי בחילה תהומית, כזו שנובעת מקיבה מהופכת שמולאה בריקנות.
כמה מביך. זו רק סדרת טלוויזיה, לעזאזל, אבל זה המצב. הסדרה הזו ניערה אותי והותירה אותי שכובה על הקרקע המדברית, ראש במקום אחד, גפיים פזורות לכל עבר, מביטה חסרת אונים באמפרייתי הקורסת.
ידענו שכל זה מגיע, כבר שש שנים אנחנו יודעים, אבל כמו רכבת שירדה מהפסים ודוהרת בלתי ניתנת לעצירה אל עבר חוות שפנפנים, אין שום דבר שיכול להכין אותנו לרגע הפגיעה.

על אף הדרך שבה נקטע הפרק שעבר, אוזימנדיאס מתחיל בימים טובים יותר. לכאורה כדי לתת לנו שתי דקות של חסד לפני ששומטים לנו את הקרקע, אבל למעשה כדי למתוח קו ישיר בין הפרק הראשון ואיפה שאנו מצויים היום.
בכלי תמים למראה מבעבע נוזל שמגיע לרתיחה אלימה. וולטר ווייט וג'סי פינקמן מצויים בסשן הבישול הבכור ו-וולט עומד לשקר לאישתו את השקר הראשון. שם, כך, הכול התחיל. בשקר קטן שסיפר לעצמו. האיש התמים למראה שרותח מכעס ומרמור משלה את עצמו ואת סביבתו שניתן לשלוט על הסיטואציה כמו אקספרימנט כימי. כך הוא מתעקש להתפשט, כביכול כדי להפריד בין עסקי הסמים וחייו הפרטיים, וכך אותו שקר לבן על בוסים והחרקים שתקועים להם בתחת.
הימים, אותם וולט עתיד לשנות לנצח בעזרת אותו שקר מדברי, אכן יפים יותר. ימים של תקווה והתחלה חדשה ושל תינוקת בדרך. ימים של ניצחונות קטנים על רווח של 9$ והזמנת פיצה במבצע 1+1. ימים של משפחה.
אבל הם נמוגים ומתאדים מול עינינו בזה אחר זה ומותירים אחריהם רק את הזירה שבה הכול התחיל ובה הכול עומד להסתיים.
וולט של אז, אב ובעל רך, אוהב, מתחשב, הוא לא וולט של היום. וולט של אז עוד לא אהב את ג'סי, אך עשה ככול יכולתו להציל אותו, האיש הזה כבר לא אותו איש, וסביבתו לא נותרה כשהייתה.

הפרק עצמו נפתח  בצלילי היריות של המטח שחתם את הפרק הקודם ואז מופיע בפנינו אותו פריים מדברי שבו הסתיים הפתיח הקר.
הרכבים מתממשים לנגד עינינו לאחר שהיריות נדומו ורק אז המצלמה מעיזה להתקרב.
על הקרקע, כמו שחשבנו, שכוב גומז ללא רוח חיים. האנק לעומתו ספג ירייה לרגל ונאבק כמו באדאס עד השנייה האחרונה. באקט שמרפרר אל אותו קרב מיתי בינו לבין התאומים המקסיקנים, האנק זוחל אל עבר רובה וכדור בקדמת הפריים… אך הדוד משה מקדים אותו.

Tell Mary I said they're minerals.

שנייה לפני שהוא משגר כדור לראשו של האנק, וולט מצליח לעצור אותו ולהתחנן. לא סתם להתחנן,  אלא גם להציע לנאצים את כל כספו.
ולרגע אנחנו מתפתים לחשוב שוואלה, אולי וולט שוב עשה את זה, הצליח לתמרן את הסיטואציה לטובתו. אולי לא מצב אידיאלי, כי מי רוצה לבנות אמפריית סמים בדם יזע ודמעות רק כדי לתת את כל הרווחים לנאצים, אז נו, סקונד בסט!
אבל שריידר יודע. הוא יודע את מה שהכימאי הגאון לא מצליח להבין. אי אפשר לתמרן הכול ואם הלכת לישון עם נאצים וקריסטל מת', סביר שתתעורר לסיוט הכי גדול שלך.
You're the smartest guy I've ever met, and you're too stupid to see he made up his mind ten minutes ago
הנאצי כמעט נותן לו לסיים את המשפט הבאדאסי שלו (דו וואט יו האב טו ד…) לפני שהוא דופק בו כדור שפגיעתו נחסכת מאיתנו בחסות לונג שוט.
וכך האנק, אייסאק שרדר בשבילכם, יוצא את הסדרה עם הכי הרבה כבוד שאפשר ובאופן הכי נקי. מה שלא ניתן לומר על הדמויות האחרות.

King of kings

מה שחשבתם שהולך לקרות, הזהיר ג'סי את האנק וגומי לפני שני פרקים, ההפך מזה הוא מה שיקרה. ובפרק הזה שהוא כולו התנקזות של חמש עונות לכדי נקודת שיא מבעיתה אחת, זה בדיוק מה שהדמויות ואנחנו הצופים מקבלים.
סקיילר שרצתה להגן על ילדיה מפני האמת, ג'סי שרצה לשים סוף להשתוללות של הייזנברג, האנק שרצה לנצח את גיסו, מארי שביקשה צדק לבעלה… ו-וולט, שרצה לשמור על משפחתו ולתת להם את כספו. כולם קיבלו את ההפך הגמור ונדונים לחיים שלא דמיינו ביקום בלהה מקביל לחלומם.

וכך, עם הכדור שמסיים את חייו של שריידר, וולט צונח אל הקרקע וראשו הקבור בחול, כמו זה של פסלו של אוזימנדיאס, נידון לשכב ולהביט בבעתה במה שנותר מהאמפריה שלו, כשנאצים לוקחים את כספו ומגלגלים את גיסו ואת הסיכוי האחרון לאחדות משפחתו אל קבר שאת הקואורדינטות שלו כבר איש לא ימצא. ובראיין קרנסטון, הו בראיין קרנסטון, שוכב שם אילם מאימה ונראה כמו מסכה של טרגדיה יוונית, כשפיה פעור באופן גרוטסקי להכאיב.
(וכן, הוא מגיב בדיוק כמו שגאס הגיב לרצח של מקס)

אבל עד מהרה וולט מוצא שוב אחיזה בחייו, דרך השעיר לעזאזל הקבוע שלו, האנדרדוג האולטימטיבי, הביטץ' לעת מצוא. ג'סי פינקמן.
חשבתי שאם וולט איבד את האנק ומשפחתו, הוא לא יוכל להביא את עצמו להמית את בנו המאומץ. אבל טעיתי.
לא רק שהוא לא מתחנן על חייו, הוא מתעקש על מותו. בוהה בו שעות מתחבא מתחת לרכב ומתכנן נקמה על מה שג'סי עשה להאנק.
הו כן, זה ג'סי האשם, על כך שהשתנקר ועירב משטרה. כל זה לא היה קורה לו רק שמר על פיו סגור.
וג'סי האומלל, שראה את וולט מציע את כל כספו היקר לו מכול כדי להציל את בן משפחתו, טועה לחשוב שבתחנונים אילמים וולט יחוס גם על חייו.
אבל לא. וולט רוצח את ג'סי במדבר. זה לא משנה שג'סי עוד לא מת, וולט גזר עליו גזר דין מוות בייסורים, ללא חרטה ומבלי להתבלבל (וזהו דווקא טוד, מי שהימרתי שיציע לירות בג'סי, שמציל אותו, לפחות זמנית).
וכאשר ג'סי עוד נאבק כשהוא נגרר משם וולט יודע איך לרצוח אותו שוב.
I watched Jane die הוא אומר לתלמידו ההמום ומשמיט כל פרט שאולי ילמד על מניעיו באותה העת, מכחיש ומאפס את העובדה שאי פעם אהב את ג'סי.
וכך, מבלי למצמץ ובכוונה הזדונית ביותר, וולט פורק מעל חזהו את סודו הנורא ביותר עד שכל האוויר יוצא מג'סי והוא נלקח משם ללא רוח חיים.
מביט דרך שמשת המכונית במורו לשעבר שניצב באבק מיתמר.

רק אז, 19 דקות אל תוך הפרק, יוצאת הסדרה מההלם שבו היא מצויה בו ונזכרת להעלות קרדיטים.
וולט מוכן לנסוע עם חבית הכסף שלו ולאסוף את משפחתו לפני שאמת על האנק תתגלה. אבל לסדרה יש תוכניות אחרות עבורו וכך הוא מוצא את עצמו מגלגל את החבית שלו לאורכו של המדבר האכזרי משל היה סיזיפוס (אבל, היי, לפחות הוא למד שראוי לגלגל חביות ולא לגרור אותן), לצליליו האירוניים של הדבר הכי קרוב לאתנחתא קומית בפרק.
הזמנים נהיים קשים אז קח את יד אהובתך, הסדרה והשיר מלגלגים, ואמור שלום לכולם. את יד סקיילר הוא לא יוכל לקחת, אנחנו יודעים, והוא יוותר רק עם אהובתו, חבית הכסף והחטאים, ולא יגיד שלום לאיש.

המכנסיים מהפיילוט מוסרים דש

באותה העת, בשטיפת המכוניות, מארי צועדת בניצחון אל משרדה של סקיילר לשיחת תוכחה וניעור. וכל שנותר לנו לעשות זה לפעור פינו באופן גרוטסקי אל מול האירוניה מעוררת הקבס על הפער שבין מה שמארי חושבת שקורה למה שבאמת קורה. אנו צופים בסקיילר האומללה שמגיעה לרגע שעשתה הכול כדי למנוע ובשלב נוסף בהתפוררות הבלתי נמנעת של משפחת וויייט. ואותם תריסים במשרדה מעבירים אותנו מהמלכוד שבו סקיילר מצויה עת מארי מכריחה אותה לספר את האמת לפלין, אל הכלוב הממשי שבו ג'סי מצוי.
מצונף בפינה, מוכה ואזוק, אנחנו מוצאים את פינקמן בתחתיתו של בור קר ואפל הלקוח הישר מסרטי אימה. זוחל בעליבות מכמירה כדי ליצור מרחק נלעג וחסר חשיבות בינו לבין מענו. הוא חושב שהוא נמצא הכי נמוך שאפשר, רק כדי לגלות שבכלל עוד לא ביקרנו בקומת המרתף. כי לטוד, הו טוד, הילד הכי מנומס בשכונה, יש תוכניות אחרות לגביו. תוכניות שגיבש עוד במדבר. וברכות לג'סי פלימונס הנפלא על שיצר דמות כל כך מבלבלת ומורכבת ומקריפה שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר. האם הוא אוהב את לידיה, האם הוא אוהב את וולט? האם באמת? או שמא זו העמדת פנים עצמית של פסיכופת? האם באמת צר לו באובדנו? אולי הוא מחבב את ג'סי ומזדהה איתו (היי, הוא קורא לוולט מר ווייט בעקבותיו) או אולי הוא אך ורק משתמש בו כי עינויים זה כיף וכי לידיה רוצה כחול?

אבל לדידו של ג'סי זה פחות מורכב. זוכרים את ההעמדה משבוע שעבר? טוד הוא השטן, וג'סי? ג'סי נמצא בגיהנום.

קבור בבור עינויים, קשור ברצועה כמו כלב ונדון לעבדות ארוכה בשגרת בישול שכל כך הרבה פעמים ניסה לברוח ממנה, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. כמו מה שהקרטל תכננו עבורו, רק הרבה הרבה יותר גרוע. אבל היי, לפחות, בין סשן עינוי לסשן בישול הוא יכול להתאבסס שוב ושוב על חלקו של מי שעד לא מזמן היה אביו המאמץ ברגע הכי קשה בחייו. כזה כיף כיופה שצריך לבנות מתקן בהשראתו בלונה פארק.
אבל להבדיל משאר הדמויות בסיפור, זה מה שג'סי ייחל לו.
רצית שפיטה ועונש? קיבלת, בייבי. בית הכלא הכי איום שיכולת לשער בסיוטיך הגדולים ביותר. מנוהל ע"י נאצים

Dammit, Todd, how many times? A gimp is not a pet!

אוזימנדיאס הוא פרק ברוטאלי שמכה בדמויות ובצופים ללא רחם, אבל ברובו המוחץ הוא לא מראה לנו זאת.
אנחנו פוגשים את קרב היריות לאחר שהסתיים, המראה של הרצח של האנק מוסתר מאיתנו, אנחנו לא חוזים בסקיילר מספרת לוולט ג'וניור את האמת על אביו, אנחנו לא רואים את ג'סי מעונה.
ריאן ג'ונסון ומוירה וולי בקט, הבמאי המדהים והתסריטאית הנפלאה, בעורמה רבה מדגימים לנו שלא צריך לראות את הפגיעה כדי לחוש אותה. כי החלק הקשה מגיע אחרי. לא בהנחתת המכה, אלא בהשלכותיה. כשאנשים שאלו למה לעזאזל הסדרה עוצרת ברגע השיא של קרב האקדחים, טענתי שזה משום  שהיא לא באמת מעוניינת באלימות אפית. כלומר היא כן, אבל היא הרבה יותר מעוניינת  בהשלכות של מוות. בעידן של טלוויזיה שמתחרמנת מאוברדוז של אלימות פורנוגרפית במסווה של אמירה (כאילו ברוטאליות כשלעצמה היא אמירה), ברייקינג בד בולטת כיחידה שבאמת מוכנה לתת לדמויות ולצופים שלה לשלם את המחיר על אלימות.

ובמעבר מהסיוט של הבן המאומץ, אנחנו עוברים אל זה של הבן הביולוגי. אולי גדולת החרדות עבור צופי הסדרה שרואים, ובצדק, בילדי משפחת ווייט את שתי הדמויות החפות מפשע היחידות בסדרה.
השיחה עצמה, כאמור, נחסכת מאיתנו לטובת חוסר אמון ובלבול של פלין שבא אחריה. רק נסה לנשום, באמת?!
ומה שיפה בתגלית של וולט ג'וניור על שני שלביה הוא שהוא מתחיל אותה כמו כל נער מתבגר כפוי טובה הכועס על אימו ומגן על אביו. אז אם שיקרת אז, אולי את משקרת עכשיו, הוא יורה בה את חצי הבוז שלו כאילו שסמנטיקה תציל אותו. ורגע, אם שמרת את כל זה בסוד, את בעצם גרועה כמוהו!
וולט ג'וניור חווה אובדן של אחת משתי הדמויות החשובות בחייו והאינסטינקט הראשוני הוא להכות את הדמות השנייה, למרות שפלין יודע כבר הרבה זמן , שמשהו לא בסדר עם אבא.  זה כל כך טינאייג'רי, זה אך אנושי.
אבל כאשר הוא ואימו מוצאים את וולטר המאובק בסלון, וזה מנסה כמו בימים עברו לדרוש שיבטחו בו שוב, האמת המתגלה בפני ג'וניור בלתי ניתנת להכחשה. וולט הרג את האנק, גם אם זו לא האמת המלאה, זו השורה התחתונה. וולט, הלכה למעשה, כרה להאנק את הקבר.

אין ספק שמכל הסצנות הקשות שמונחתות עלינו אחת אחרי השנייה ללא הפוגה וללא חמלה הפרק, הברוטאלית ביותר היא זו המתרחשת בבית משפחת ווייט, המרפררת אל הפלאשבק בפתיח הקר.  מה זה קר, מקפיא!
אותו סט סכינים ואותו הטלפון, רק שהפעם השקרים של וולט לעצמו אינם לבנים ואינם משכנעים, וסקיילר מרימה את הסכין במקום את השפופרת (לצורך העיניין זו שפופרת). במטרה לשים סוף לטירוף

 
וזוהי הסצינה היחידה שמראה את הפגיעה עצמה. כלומר, כמעט. כשסקיילר פוצעת את וולט זה מרגיש כאילו חתכו לנו בבשר החי, אבל למעשה ראינו שוט של תנועה ושוט של יד פצועה, ללא נעיצה (ודרישת שלום חמה גם לפסיכו).
מה שמתפתח משם היא סצינת האלימות המשפחתית מהקשות, הריאליסטיות והמבעיתות שראיתי בחיי. במצלמה דינאמית, תנופתית ובבליל מבהיל של קלוזאפים וחפצים מחודדים באאוט אוף פוקוס, ריאן ג'ונסון גורם לנו לשכוח לנשום. עד שפלין סופסוף מבין מה קורה לו מול העיניין ובוחר את הצד של אימו. הוא מציב את עצמו חומת מגן בינה לבין אביו, לקול צלילי הבכי של הולי הקטנה,
WHAT THE HELL IS WRONG WITH YOU, וולט שואג.  WE'RE FAMILY!
אם לא היינו בעיצומו של התקף חרדה המשפט הזה בוודאי היה מצחיק אותנו.

כשפלין קורא למשטרה (זוכרים את הימים שהוא כעס על סקיילר שהזמינה משטרה?), וולט נסוג ובאקט אחרון של היאחזות בפיסת משפחה הוא חוטף את הולי ויוצא איתה את הבית. המראה של סקיילר המגואלת בדם הרצה אחריו (עם אותו פה פעור), והמראה של התינוקת הבוכייה על ברכיו מצטרפים אל אסופת המראות הטראומטיים שהפרק נתן לנו ומביאים לכדי שלמות את הרגע הכי גרוע בחיים של שלושת הדמויות.

תמונה לאלבום המשפחתי

בסצינה לאחר מכן, אנו שוב רואים את וולט הרגוע, השפוי, מדבר אל תינוקתו ברכות והומור תוך שהוא מחליף לה חיתול, ממש מופת לנורמליות.  אלא שלהולי הקטנה, במפגן משחק חומץ לב שמאפיל אפילו על המשחק המופתי של קרנסטון וגאן הפרק, יש רק מילה אחת בראש.
מאמאמא, היא חוזרת שוב ושוב.
כן, כן, זה הכול מאוד נחמד, אבא, אבל איפה מאמאמא? תביא לדבר עם מאמאמא.
והילדה הזו שקטנה מדי מכדי לקנות בשקרים מחזירה את וולט לפוקוס ומעמתת גם אותו עם האמת. ברכות, וולט, איבדת את משפחתך.

הסצינה הבאה מוצאת את משפחת ווייט המרוצצת בביתה, כשהמשטרה עומדת לפתוח מצוד אחר האב והבת החטופה.
כאשר וולט מצלצל והמשטרה מאזינה אנחנו מקבלים את הסצינה הקשה האחרונה להפרק.

איזו שיחה מוזרה, אנחנו חושבים לעצמנו, כשוולט פותח במסכת האשמות כלפי סקיילר. וולט לא מדבר ככה, בבוטות כזו, בשפה הזו…. מצד שני, אולי זה הייזנברג, באחד מהנאומים הדלוזים שלו?
והמצלמה מתרכזת על פניה ההמומות של אנה גאן הנהדרת, שעומדת שם, קורבן של בעלה ואם אכולת דאגה, וסופגת את המונולוג.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך! למה את לא יכולה לעשות מה שאומרים לך? זה הכול אשמתך. זה מה שיוצא מהחוסר כבוד שלך.  הזהרתי אותך במשך שנה, אם תרגיזי אותי, יהיו לכך השלכות!" ולאט, לאט, תוך שסקיילר החכמה מבינה זאת, גם אנחנו מבינים (לפחות, רובנו) וולט שוב עושה הצגה. הפעם לא בפני עצמו או בפני משפחתו, הפעם הוא עושה הצגה לשוטרים.
והמילים והמשפטים האלה שהוא מטיח באישתו הם כמו אסופת כל הקלישאות של גבר מכה, שוולט מצטט אחד לאחר השני כדי לבנות נרטיב חדש לסיפור שלהם.
Oh, no, Walt, Walt, you have to stop. Stop this, it isn't moral, it's illegal, someone might get hurt!
הוא מחקה את קולה המתבכיין בזלזול. אבל מלבד העובדה שוולט דופק הצגה לשוטרים במטרה להגן על אחדות משפחתו אחר לכתו, הסדרה גם מנצלת את הדיאלוג הזה, שנכתב על ידי אישה, גם לסגור חשבון עם מעריציה.

והנה היא שוב, המסכה

זו תופעה שקיימת בכל סדרה בימינו, אבל אולי הסדרה הזו, שמערבבת בין אקשן איקוני והומוריסטי לדרמה פסיכולוגית כבדה, סובלת מהתופעה יותר מכל. לברייקינג בד יש נתח גדול של צופים שלא אמור לצפות בה. מעריצים רעים, שלקחו פנייה לא נכונה באלבקרקי והגיעו אל שו"שו בטעות, ואז התעקשו להישאר. אלה הם שונאי הסקיילר, מתלונני ארוחות הבוקר, השמחים במותה של ג'יין, מגיני וולטר הבאדאס והבזים לג'סי החלשלוש והשטינקר. אנשים טיפשים ודי רעים שמעשיית מוסר הייתה דווקא עוזרת להם, לו רק לא הייתה עוברת להם כל כך גבוה מעל הראש.
ובעונתה האחרונה, כשהרייטינג בשמיים וכבר אין מה להפסיד, הסדרה מרגישה שהיא חייבת לצחוק עליהם ולהביע את הגועל שלה מהם.
וולטר ווייט של שיחת הטלפון הזו, נשמע כמו כל הצופים המיזוגנים שבמשך חמש עונות התלוננו על סקיילר ועל היותה ג'ויקיל. מה היא הורסת לו את הבאז, צאי לו מהתחת?! סקיילר הכלבה הזו! בוגדת! בוגדת!!! ו-וולט? הוא לא שקרן ורוצח, יצרן של סמים איומים ומחרב חיים, מתעללן סדרתי ומגלומן מפלצתי, לא, הוא רק רוצה לעזור למשפחה שלו!!!!
לסדרה שיותר מכל סדרה אחרת, אולי אי פעם, רוצה לדבר על מוסר, מגיע מעריצים טובים יותר, במובן העמוק של המילה.
וזה מה שהיא עושה פה בסצינה המופתית הזו, היא מוקיעה ומקיאה את קו העלילה המיזוגני שמעולם לא נקטה בו שרבים מצופיה, שאירוניה דקה מדי מכדי שיתפשו אותה , אימצו.
וולט עוטה עליו את דמות הגבר המתעלל האיום ביותר והוא נשמע בדיוק כמוהם, אלא שכשהוא עושה זאת הוא נשטף בדמעות.
כשוולט לובש את הדמות הזו, שהיא בסופו של דבר הקצנה של עצמו, הוא אכול רגשות אשם ושבור.
וסקיילר, שאף פעם לא הייתה טיפשה (ועל כן הייתה כל כך שנואה), מבינה מה הוא מנסה לעשות וזורמת איתו.
ויש בזה משהו כמעט רומנטי, בחיבור הזה שלהם, ששניהם מצליחים לקרוא את כוונותיהן הטובות בין השורות הכל כך איומות האלה. היא יודעת שוולט העניק לה ולבני המשפחה מתנת פרידה אוהבת, הקרבה אחרונה, אמיתית, ובעצם שיתוף הפעולה שלה היא מכירה בכך בפניו ומודה לו.

הפרצוף של כל צופי ברייקינג בד, מעכשיו ועד דלא ידע.

וולטר ווייט הוא לא מפלצת. הוא אדם. ליתר דיוק, הוא חרא של בן אדם, אבל הוא אנושי להכאיב. בדיוק כשאנו חושבים שאנחנו לא יכולים להכיל את שנאתנו אליו, החמלה שלו מבצבצת וגורמת לנו להבין ללבו, בניגוד לרצוננו. ואז האגו שלו שוב גורר אותו למצולות של חלאתיות, רק כדי שהמורה שוב יגיח משם אכול  חרטה ויקריב את עצמו. דמות מורכבת שמאתגרת אותנו תדיר והופכת את המעקב אחר מעלליו לחוויה כל כך נדירה ופוצעת.

בתום השיחה הוא מותיר את הולי, בעוד מפגן משחק מדהים, במה שהיא אחד הסימבולים הכי גדולים של אבירות (גברית בעיקרה) שעוד לא פסה מן העולם – תחנת כבאים. (שח מט)
בסצינה החותמת את הפרק וולט מחכה, על רקע המבנה דמוי בית הקברות, רק הוא וחביתו, לשואב האבק של סול.
בסוף הליצן העצוב, עם חיוך מקובע אך שטוף דמעות של דם, עומד להידחס לקופסה דמוית ארון ולהישלח למקום אחר. התחלה חדשה, במקום שבו מעריכים אומנות. והוא מותיר מאחוריו את משפחתו, את זהותו ואיזה כלב עזוב.

וזהו.
כך, באיזה שהוא מקום, נסתיימה לה "ברייקינג בד".
בפרק שהתהודה שלו היא תוצאה של חמש עונות של ציפייה חרדתית ושנים של צפייה כפייתית, הדבר הכי קרוב לתחושת ההתכנסות התמטית של סיום העונה הרביעית של "הסמויה". אימפקט רגשי ואינטלקטואלי מונומנטלי השמור רק למדיום הטלוויזיה, ורק לסדרות יחידות הסגולה שלוקחות את הזמן שלהן לבנות משהו, אך צועדות כל הזמן לקראת מטרה מסוימת. זה מרטיט ומקעקע באופן שייחודי רק להן.
אני לא בטוחה ששני הפרקים הנותרים יעמדו בסטנדרט הרגשי שהעמיד אוזימנדיאס, למעשה, אני די בטוחה שהם יחווירו מולו, אבל אני לא תאבת בצע, ודי לי אפילו רק בקליימקס אחד כזה בסדרה כדי להוקיר לה תודה עד דמעות.
תודה, וינס, וגאד דאם יו! גאד דאם יו!!!

נקודת האור של השבוע: שני פרקי הסיום של הסדרה יהיו ארוכים במיוחד!

נקודות לסיום והשערות
*אם כך הסתיימה הסדרה אך יש עוד שני פרקים, זה אומר שאולי נקבל סוג טיפה אופטימי?
*כלומר, סוף עצוב וסגור, זה לא יהיה סוף פתוח, אבל אולי כזה שטבול באירוניה?
*זה לא הפרק של ג'סי, זה הפרק של המשפחה של וולט ושל האנק ומארי, אבל להבדיל מהם הסיפור של ג'סי נותר פתוח.
להם יש זה את זה ומול סקיילר לפחות, וולט ביקש סליחה.
לג'סי אין איש ואין דבר, והאדם היחיד שמחזיק אותו בחיים, מחזיק אותו על רצועה. ו-וולט, שסיים את הפרק בהתפכחות נוראה על מה שהעביר את משפחתו (כמודגם בשיחת הטלפון, ושמה שהוא אומר לסקיילר יכול להיות מוכל גם על ג'סי), עומד להתמודד עם העובדה המפלצתית שהתעלל ורצח את בנו המאומץ וכי אין ממי לבקש סליחה.
האם כשקריסטל כחול שוב יציף את השוק (תוך כמה שבועות/חודשים) הוא יבין שג'סי חי? האם הוא יחזור לשחרר אותו רק כדי שבנו המאומץ יוכל להרוג אותו? ( לא שאני רוצה שג'סי יהרוג אותו, אני רוצה שג'סי יבחר לא להרוג אותו)

Thematically speaking, Jesse needs to save himself, so either Walt comes back to rescue him only to realize he already rescued himself, or he doesn't know Jesse is there when he comes to kill the Nazis. So he kills them and doesn't set him free? but doesn't kill him, cause he's a coward. That would be hilarious.
משהו מזה חייב לקרות, אבל כנראה שיקרה ההפך ממה שאנחנו חושבים.
* כן, הכלב העזוב בשוט האחרון הוא ג'סי. נו, מה אני אעשה? וולט הוא הזבוב, ג'סי הוא כלב.
*ועוד מחשבה על ג'סי:
זה שגוי/חולה בראש שעכשיו שהוא עבד-מעבדה אני רוצה מונטאז' בישול מקאברי, אירוני וגרוטסקי איתו ועם מת' דיימון? כזה שיצחיק אותי ויגמור לי את הרצון לחיות בו"ז?
* הנה משהו שהאינטרנט עלה עליו ואני לא.
רמז מטרים או מטאפורה למיגרנה שיש לוולט? (או אולי: וולט מת, יחי הייזנברג!)
*זה לא מפתיע לאור העובדה שכבר חודשים האינטרנט מתעסק בזה, בתופעת הצופים הרעים של הסדרה ושונאי הסקיילר למיניהם, אנה גאן כתבה על כך לפני חודש ווינס הביע את הגועל שלו מהתופעה בריאיונות, וזה בוודאי לא מפתיע כשמנתחים את הפרק הזה. אבל עדיין, אמילי נוסבאום כתבה בדיוק את מה שאני אמרתי בנושא, רק הרבה יותר לעומק.
http://www.newyorker.com/online/blogs/culture/2013/09/last-nights-breaking-bad-that-mindbending-phone-call.html?utm_source=tny&utm_campaign=generalsocial&utm_medium=facebook
*לעזאזל, איזו עבודה מדהימה עשה ריאן ג'ונסון עם התינוקת הזו. ילדים לא עושים עליי רושם בדרך כלל, אבל היא גנבה כל סצינה שלה, ואילו בחירות משחק מבריקות? הבחירה ב-מאמאמא המקורי במקום מאמא הבנאלי, משחק המחבואים העגום בסופו של הפרק. וואו אחד גדול.
וברצינות עכשיו, מה שהוא הוציא ממנה בפרק הזה היא דוגמא ומופת לאיך צריך לתת למצלמה לרוץ עד שהאמת יוצאת. גם אם זה לא כתוב, עם קצת סבלנות המצלמה תוציא את האמת, ואמת היא יופי.
*הפתיח הקר היא הסצינה האחרונה אי פעם שצולמה לסדרה. ריאן ג'ונסון חזר במיוחד ליום אחד כדי לצלם אותה. כמה סימבולי ואופייני ליוצריה הנפלאים של הסדרה הזו (וזה גם מסביר למה ג'סי נראה כמו האיש שבלע את ג'סי).
* וכאן מוירה וולי בקט עושה היצ'קוק לעצמה. ותודה למאור שהזכיר לי

* וזה השיר של הפרק

*זה נראה מיותר בשלב זה, אבל כולכם מכירים את מה היה קורה לו ברייקינג בד התרחשה בפייסבוק, כן?
http://happyplace.someecards.com/26301/if-breaking-bad-took-place-entirely-on-facebook-season-5-episode-14
ותראו מה זה, הם סיפרו את אותן בדיחות כמו שלי, רק טוב יותר!

*והנה מתנה מאהרון פול, למקרה שאתם עצובים.

4.4 – על ראשי פרקים, ראשי תיבות וראשים גלוחים ב-Bullet Points.

הללויה! אחרי 3 פרקים בהם דומה היה שהסדרה הולכת (מה זה הולכת? רצה!) ומאבדת את עצמה לחלוטין, אנחנו מקבלים סופסוף פרק של שובר שורות.
זהירות ספוילרים.

Wanna know where we're going? 
Nope- 

אחחח, איזה הבדל מפרק שעבר! לא רק שהעלילה סופסוף מתקדמת, אלא הבימוי והעריכה מהוקצעים למשעי, הקאטים מגיעים בדיוק מתי שהם צריכה להגיע, השחקנים מצולמים במרחק ובפריימנג המתאים ומבוימים כראוי, המוטיבציה של הדמויות ברורה וכנה, והטקסט הטלוויזיוני עשיר בכל כך הרבה משמעויות שהיריעה קצרה מלהכיל.
וכן, יש עלילה. עלילה זה נחמד.

הפתיח הקר (*סטגדיש*) מראה לנו שהעסקים של גאס בצרות וצרורות (*סטגדיש*), כשהקרטל מחליט ליירט את המשלוח או להעביר מסר לאיש התרנגולות או להשאיר רמזים למשטרה, או שלושתם יחד. בינתיים, גאס צופה את מהלכיהם ולכן ידו עדיין על העליונה – אבל עד מתי?
הפתיחה גם מגלה לנו עוד קצת על מייק המנקה, שאנחתו וגלגול העיניים שלו הם מחווה למילותיו האלמותיות של קפטן מרטאו.
"I'm too old for this shit", ו"גם לא משלמים לי מספיק".
אבל מייק הוא פרופציונל, והוא עושה את עבודתו מבלי לסטות ומבלי לערב רגשות, נוחות או דעות אישיות.
והמקצוענות הזו של מייק מלמדת אותנו בדיוק באיזו סכנה פוטנציאלית נמצא ג'סי בסופו של הפרק.

לאחר אות הפתיחה, אנחנו עוברים לסצינה הארוכה והטובה של העונה עד כה.
וולט וסקיילר מתכוננים לקראת הוידוי השקרי מול האנק, מארי ו-וולטר ג'וניור.

הסצינה הנפלאה הזו, שמטיבה לשלב בין דרמה מתוחה וקומיות מעודנת (עם הופעה קומית ודרמטית מבריקה של שני הכוכבים), עובדת בשלושה מישורים בו זמנית.
במישור העלילתי – הזוג ווייט צריך להכין כס"תח. ההימור גבוה: אם המהלך ייעשה לא נכון, יזייף, הוא יסב תשומת לב שלא הופנתה אליהם עד כה ואיר נורה לא רצויה בראשו של סוכן מחלק הסמים הקרוב למקום מגוריהם.
במישור הסאבטקסטי – במעבר האטי בין ראש פרק אחד לאחר, סקיילר מסבירה לוולט בדיוק מה העביר אותה ומנסה להוציא ממנו, ללא ממש הועיל, סממנים של חרטה.
זלזולו הפעם נהיר, הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות (למרות שהוא פדנט ומוכה OCD בדיוק כמוה, אם לא יותר), וכשהוא מתנצל לרגע אפשר לטעות שהוא באמת מצטער, אבל לא, ושברונה של סקיילר ניכר. and why am I ashamed? הו, וולט…
השוו את הניואנסים – בטקסט, בגילום ובבימוי – בסצינה הזו אל הדיאלוגים הכבדים, השטחיים והשקריים של פרק שעבר! עולם ומלואו!
במישור המטא-טקסטואלי – אמירה שנונה על שחקנים, הסדרה, ומנגנוני ה-story telling שהיא מפעילה. זוהי סוג של הצצה לתהליך למידת טקסט וכניסה לדמות של השחקן אבל יותר מכל, יש כאן עקיצה של התסריטאים את עצמם על המבעים שהשתמשו בהם עד כה…
“Just make sure to really hit the cancer, really touch on the fear and despair … We want them to understand why you could do something so stupid.”
והזדמנות לצחוק על כתיבה תסריטאית בנאלית, שמשתמשת במילים ארכאיות כמו Doozy או חוזרת פעמיים על המילה terribly ומדריכה שחקן להסתכל בחרטה על נעליו.
הבדיחה שוב תחזור אליהם, ועל וולט, כשזה, לאחר היתקלותו המחודשת עם דמותו של גייל, משתמש באותה השורה של סקיילר שמיהר לבטל ומצהיר, הפעם באמת, I'm terribly, terribly ashamed…

אני כל כך לא מבינה בפוקר ובז'רגונו שאני אפילו לא אנסה להסביר ולתרגם את כל המטאפורה של המשחק אל מול הבחירות וההימורים הגבוהים שניצבו ועודם ניצבים בפני וולט, אבל השורה התחתונה שלה ברורה.
וולט מנסה לספור את הקלפים ולצפות את העתיד ולהשתלט על התוצאה, אבל בשטח הוא מסתכן ללא צורך מתוך גאווה, מהמר לא נכון, והכי חשוב, מפסיד.

הוא, כמובן, לא היחיד שמפסיד ובסצינה הבאה, בביתם של מארי והאנק, הוא נתקל פנים מול פנים בקורבנות שלו.
האינסטינקט הראשוני שלי לקליפ של גייל שר בקריוקי (קומפלט עם כתוביות בתאילנדית) היה להתעצבן. אויש, נו, חנפנות זולה שאמורה לייצר צחוקים זולים ולהזכיר לקהל כמה הוא נהנה לשמוע את דייויד קוסטבילה שר.
אבל זה תמיד היה מסוג הדברים שהצחיקו את האנק (מי זוכר את התמונה ששלח לוולט של גונזו שדימם למוות כשניסה להוציא את חברו מתחת לערימת המכוניות?) ואין לו עם מי לחלוק כאלה דברים כיום, והסצינה שהייתה מבוימת באיפוק לא נצלני הלכה בין רגע למקומה הטראגי כשמבט האימה-מהולה-בצער השתלט על פניו של וולט.
קאט לפרצופ המוסח של וולט בשולחן האוכל כשברקע נשמע קולה של סקיילר בדיוק ברגעים בהם בחרה להרטיט ולשבור אותו. הפער בין הצער המזויף שלה לכאב האמיתי שלו היה מכווץ בטן.

הסצינה שבה הוא והאנק מדברים על התיק הייתה מתוחה להקפיא והגיעה לשיאה, כמובן, בהקדשה המעריצה של גייל לווילי וונקה. וולט, המדחיקן הסדרתי, חוטף לפנים את אהבתו המוצהרת של קורבנו אליו, ומצליח להדוף באופן אמין בהחלט את חוט החקירה שאך שנייה קודם איים לקבור אותו בקרוב.
בסופו של דבר, האנק יגלה מי עומד מאחורי ראשי התיבות W.W בצורת סטירה או קליע מצלצל לפנים, אבל הרמז נכון לעכשיו נוטרל ביעילות.

כמצוטט בפרק 6, עונה 3:

When I heard the learn'd astronomer;
When the proofs, the figures, were ranged in columns before me;
When I was shown the charts and the diagrams, to add, divide, and
measure them;
When I, sitting, heard the astronomer, where he lectured with much
applause in the lecture-room,
How soon, unaccountable, I became tired and sick;
Till rising and gliding out, I wander'd off by myself,
In the mystical moist night-air, and from time to time,
Look'd up in perfect silence at the stars.

הפעם מתבררת קריאתו של גייל את השיר של וויטמן והיא מעניינת ואולי הפוכה ממשמעותו האמיתית.
השיר, לדידי, ואתם מוזמנים לתקן אותי או להציע את קריאתכם, מדבר על רצונו של המדען "להבין", לנתח את הטבע, להשתלט עליו על ידי כלים רציונלים, ובכך לביית אותו ולגרום לו לסור למרותו. הדובר בשיר מתייאש מזה, הוא מסתפק בהתפעמות אילמת אל מול היופי, כיציר בריאה אל מול האלוהים.
גייל מערב בין שני הדברים והופך את המדען לאותו פלא בריאה. וולט הוא הכוכב הבלתי מושג שגייל מביט אליו ביראה. יש דברים שלא ניתן להבין, יש רק להתפעל.
ובמקרה של גייל הרומנטיקן, חבל שכך. הו, לו רק הבין וראה מי עומד מולו…

1, 2, 3, 4

מכאן חודל הפרק להתמקד בוולט ומתפקס כולו על ג'סי. גם בסצינות שאהרון פול לא מופיע בהן, כולם עוסקים בדמותו (גם אם וולט עדיין מתעקש שהכול סובב סביבו בשיחה עם סול).
וולט דוהר אל ביתו ומגלה את סודותיו האפלים של שותפו, סודות גלויים שהעדיף להעלים מהם עין בימים שאחרי הרצח.
בחוסר רגישות OCDית אופיינית (אותו צורך אובססיבי להתמקדות בפרטים שלעג לסקיילר לגביו) הוא רומס בגסות את נפשו של ג'סי ומסרב לראות מי ומה עומד מולו. סוג של כיסוי עיניים מרצון.
הזום אין אל עיניו של פול, הנוהם ונושם בכבדות, כשוולט דוחק בו להיזכר בכל מה שניסה להדחיק, כואב לנו, והחיתוך הקומי ממנו הוא תגובה כנה (והוא אפשרי רק כאשר ג'סי עוצם עינייו). ג'סי לא ייתן לוולט להמשיך ולהכאיב לו, אין סיכוי. בפרט שהוא לא רואה את הכאב שלו ממטר.
מי שכן רואה את הדברים כמו שהם בפיכחון לאורך כל הפרק (ובואו נודה, לאורך רוב הסדרה) הוא פינקמן. המשטרה אכן לא חושדת בו, שכיריו של גאס לא עומדים לרצוח את גנב הכסף, ואין לו עיניין או טעם בשאלות מיותרות למייק המסיע אותו אל אופק לא ידוע.

בחצייה הראשון של העונה השלישית, כעסתי על היוצרים. הייתי בטוחה, ותכל'ס עודני, שהם התכוונו לחסל במהלך העונה את דמותו של ג'סי. לא כעסתי חלילה על ההחלטה הזו, כי ג'סי היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהחל לייצר סמין קשין ולחבור לוולט, ואני בהחלט יכולה להבין את המחשבה שהדמות לוקחת את העלילה לכיוונים שהיוצרים לא התכוונו אליהם, ומעכבת אותם. לא, מה שעצבן אותי זו הדרך שבה נקטו. הפיכתו ללא סימפטי ללא התעמקות בפסיכולוגיה, דחיקתו מתפקיד ראשי לתפקיד משנה קטן, הפיכתו הכפויה ללא רלוונטי לעלילה המרכזית (לא תשכנעו אותי שהתאומים שהרגו כל דבר שנקרה בדרכם היו באמת צריכים לרדוף רק את וולט על רצח טוקו ושטיו סלמקה, שידע וזכר היטב מי היו שם במדבר איתו, באמת חושב כך), כל אלה ננקטו נגדו וכל אלה הן דרכים זולות (ומאוד מקובלות) לחשל ולהרגיל את הקהל לקראת חיסול דמות, לגרום לצופה לחשוב שאובדנה יהיה מינורי לסדרה. רחוק מהעין רחוק מהלב וגו'.
זו פחדנות. אם הגיע זמנה של דמות כלשהי למות – ראוי שתהיה ליצירה את הביצים להרוג אותה ככה, באור הזרקורים, במרכז הבמה, כמו שהיא, תוך שמירה על האמת הסיפורית, בלי כיוונונים והכנות קרקע חנפניות.
למזלנו ולמזל הסדרה, היוצרים התאפסו על עצמם במחצית הדרך, העיפו את העלילה הוולט-צנטרית ויצרו עלילה אחרת לגמרי שהיא כל כולה וולט-וג'סי. מה שהיה יפה, זה שהמהלך הזה לא הוריד את רמת הסטרס והפחד לגורלו של פינקמן אלא, כנראה, רק העלה אותו.
בעונה הנוכחית, המגיעה אחרי זכיית האמי של אהרון פול והאימפקט הרגשי של פרק סיום העונה הקודמת שנשען כולו על כתפי הדמות,  עולה חשש לבעיה הפוכה.
היוצרים שגילו איזה אוצר יש להם בידיים, ואיך סדרה שעוסקת בהתדרדרות המוסרית של הדמות הראשית חייבת דמות מרכזית אחרת שתספק את האחיזה הרגשית וההזדהותית, עלולים עכשיו להשתפן ולא לוותר עליו לעולם, גם אם הסיפור ידרוש זאת. וחמור מזה – הקהל יודע זאת, מה שמוריד בחצי את דרגות הסטרס הקיומי, וזה חתיכת הפסד.

בפרק 4 של העונה הנוכחית, אני כצופה חוששת לבריאותו הנפשית של פינקמן, להתדרדרות מוסרית ממנה אין חזור, לחציית קווים אדומים חדשים, להתעללות פיזית קשה או למאסר, אבל לא ממש חוששת לחייו. הוא לא יתאבד והוא לא יירצח.
על כן הסצינה בה וולט המודאג פורץ אל ביתו מלווה במוזיקה (המצוינת) של פעימות הלב המוגברות שלו, הייתה מדאיגה, אבל לא כזו שהזעתי ממנה.
מאידך, אם יש משהו שהסדרה הזו למדה אותנו, ואת ג'סי, זה שלפעמים מוות זו האופציה הכי פחות מפחידה ושלפעמים גם אם מתים, תמיד חוזרים להכאיב לדמויות הנותרות ולצופים.

אז לאן מייק לוקח אותו ולשם מה?
נכון, הוא לא שם לג'סי כיסוי עיניים. אבל רק בגלל שזה היה בלתי הגיוני בשני אופנים, הראשון – ג'סי גילה למייק שהוא יודע מה זה אומר, כך שאם המנקה רוצה להפחיד את הילד, הוא בטח שלא יכסה את עיניו עכשיו.
שנית, לא מדובר בסתם ג'אנקי מהרחוב ועוד מנקה אנונימי. הם מכירים זה את זה. אם מייק רוצה להפחיד אותו, הוא בוודאי ובוודאי ירצה שהוא יידע שזה הוא. אחרת מה הפואנטה?
לכן כרגע, כמו שאני רואה את זה – ובהחלט יכול להיות שאני לחלוטין מפספסת, יש לנו כאן שלושה תרחישים אפשריים:
מייק עומד לחסל את ג'סי ו-וולט מספיק לעצור את זה.
מייק עומד לחסל את ג'סי, ומשהו דרמטי קורה ביניהם שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.
מייק רק רוצה להפחיד את ג'סי, על ידי עשיית משהו דרמטי שגורם לג'סי להחליט שפתאום בא לו להילחם על חייו.

נו, מה אני אעשה? אני עדיין חושבת שגאס שוקל לטפח אותו כויקטור החדש, והערת כיסוי העיניים ההיא למייק בוודאי הפתיעה לטובה את שכיר החרב הזקן.
ואני גם לא בטוחה שג'סי בכלל חזר לסמים. זה כבר הפרק הרביעי שעוקב אחרי מעללי פינקמן והמסיבה שלו, והוא טרם נראה מסניף או מעשן את המוצר על המסך…
כך שטיפוחו לא לגמרי בלתי מתקבל על הדעת.

מהו אותו "דבר דרמטי"? אין לי שמץ. איום על חיי משפחתו – פינקמן לא יקנה, כי הרבה יותר קל פשוט לחסל ג'אנקי במדבר מאשר משפחה לבנה שלמה. גם איום על וולט לא ישכנע. עינוי פיזי לא נדמה הסטייל של מייק, ופינקמן לימד עצמו להתרגל לכאב (ולראייה, הוא סרב לקבל תרופות לאחר שנשלח לבית החולים ע"י האנק), אז מה?
יחזיק אותו בן ערובה? יאיים להטביע מדי שעה שק חתלתולים עד שפינקמן יבטיח להתיישר? יקבור אותו בחיים, עד שהוא יגיד שנמאס לו?
אולי לפינקמן בעצם כן בא לחיות, והוא לא מצליח להודות זאת בפני עצמו (כי מה זה אומר עליו, אם עמוק עמוק הוא עדיין רוצה לחיות על אף מה שעשה?), וכל המסיבה וההתנהגות שלו היא לא הזמנה פתוחה לרצח, אלא קריאה שמישהו יבוא להציל אותו? אולי מייק פשוט יעמת אותו עם זה…?
ואולי רחמיו של מייק יכמרו על הבחור? הוא הרי מלווה אותו די הרבה זמן, יודע שחברה שלו מתה ושהשותף שלו שלח אותו לרצוח בעל כורחו. האם יש סיכוי קל שבקלושים שהמנקה, שהוא גם סבא ואבא אוהב, שהיה פעם שוטר מוסרי, יפרגן לבחור הזה שלא עומד להתחנן על חייו? האם דווקא היעדר התחנונים, שיבדילו אותו מאותו חלאה מכה-נשים שמייק השוטר ניסה להפחיד ולמד להתחרט על כך (3.12), הם אלה שישכנעו אותו לתת לו עוד הזדמנות? ואולי לא.
נחייה ונראה.

ורק קובלנה, רצינית, אחת יש לי לגבי הפרק – אף מילה על התספורת החדשה של ג'סי?!?!

בסדרה בה גבר קירח = גבר קשוח שהטסטוסטורון נשפך לו מכל זקיק שיערה ערום, ג'סי וכרבולתו האפרוחית היו סמל לרכות ולחולשה ילדית.
כשג'סי מחליט לגלח את שיערו יש לכך משמעות, לעזאזל, הן בעולם הפנימי של הסיפור והן בעולם המטאפורי של הסדרה, ועדיין – אפילו לא Reaction shot בקלוז אפ של וולט.
שום יד נשלחת בלי משים לגעת בשיער ולומר "מה זה, מה עשית לעצמך?". זה בסדר לא לעשות מזה עיניין גדול מדי, אבל טעות להתעלם מזה לחלוטין.
הלוא, את זה הוא בטוח ראה!
ואולי לא. רוצה לומר, שוב ראה ובחר שלא להבין.
מעניין אם הייתה סצינה שלמה, או לפחות אותה תגובה של וולט בקלוז אפ, שנפלו בעריכה מסיבות טכניות, או אם זו סתם פאשלה מכיוונם?
היי, אולי בפרק הבא הדיבור עליה יחזור, גם אם פינקמן עצמו לא.
"המצב טופל?" "כן, הכול נוקה. אגב, הוא הסתפר קצוץ" "וואלה. היה לו יפה?" "לא משהו, גולגולת עגולה מדי".

Bullet Points הוא מבחינתי הפרק הראשון הבאמת מספק העונה, ועל אף סיומת ה-Cliff hanger המעצבנת הוא מרמז על החזרה הברוכה למסלול.
אבל הישגו אולי הגדול ביותר של הפרק הוא בכך שיצירה כל כך גדושה במשמעויות, עשירה מבחינה תמטית, ושהשורה התחתונה שלה אומרת "לעזאזל, איך הכול התבלגן והתחרבש?" – עדיין מצליחה להיות כל כך נקייה, פשוטה ואלגנטית.
ובברכת "המשך עלייה ברמה ו-pay offs מפוצצים בפרק הבא" נסיים.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

* אוי לבושה! צביקה רוזן האצילי הפנה את תשומת לבי לעובדה שלחלוטין השמטתי את הסעיף החשוב הזה: סול מציע לוולט, תמורת סכום נאה, משוט שיוציא אותו ממורד נקיק החרא בו כרגע הוא וסירתו מצויים.
הגאווה של וולט והרצון לפתור את הבעיות בעצמו גורמים לו לסרב להצעה בנימוס. אבל הנה כרטיס יציאה מהמשחק שיכול לצוץ שוב בכל שלב. אני מאמינה שוולט לא יזכה להשתמש בו, אבל ייתכן וסקיילר, פינקמן או סול עצמו דווקא כן…

* זה שאני חושבת שג'סי לא ימות בפרק הבא, לא משנה את העובדה שאני מאמינה שבעונתה הרביעית וה-(טפו, טפו, טפו)לפני אחרונה, דמויות מרכזיות חיוביות הולכות לנפוח את נשמתן בקרוב. מי זה יהיה ומי יילך ראשון? לא ידוע, אבל זה יקרה. מועמדים סבירים, האנק וסול. וג'סי.
* כמו שחקנים בחושך לפני עליית המסך, כך עמדו וולט וסקיילר בפני דלתם של השריידרים. נפלא.
* האנק הרואה עצמו כפופאי דויל מ"הקשר הצרפתי". עוד קירח.
* האם חטיפת ג'סי למדבר תספק לנו עוד פנינה מדברית שתזכיר את Grilled, פרק החטיפה הקודם בסדרה? אוה, הלוואי.
ואולי ככה צריך מייק לענות את ג'סי – עם פעמון קבלה. דינג! *זיעה קרה*
* Walt White + Pinkman = Walt Whitman
* לגבי סצינת המצלמה במעבדה, יש שתי אפשרויות:
האחת – שזו מצלמה הפועלת על פי חיישני תנועה, ועל כן היא יכולה להתמקד רק על אחד מהם בכל זמן נתון.
השנייה – שזו מצלמה מתופעלת ע"י בנאדם ושנאמר לו לעקוב אחרי ג'סי (שאולי, אבל כלל לא בטוח, גונב שוב מוצר) בראש ובראשונה.
בהתאם לבחירה, משתנה הקריאה של הסצינה. האם משמעה ללמד את וולט כי לא הוא מרכז הייקום ולא כל העיניים מושרות אליו? כפי שהוכיח גם מבנה הפרק עצמו שעשה באמצע הדרך detour סיפורי מוולט וסקיילר והגיע הישר לפינקמנוויל, או שמא העובדה שהמצלמה יכולה לעקוב רק אחרי אדם אחד היא סט-אפ לידע שוולט עוד עתיד להשתמש בו?
מה דעתכם?
* ג'סי, כאחרון מלכי הסליז, בוחר נערה צעירה ומעלה אותה לחדר השינה שלו… רק כדי לשחק איתה מירוצי מכוניות (לא סתם משחק מחשב אלים, אלא sonic the Hedgehog הכה נאיבי). טוויסטון נחמד והרגרסיה לילדות נמשכת.
*  Where is he?!
הו, וולט. גם אני, אבל בעיקר אתה, אוהבים שאתה כזה קשוח ואקטיבי.
וג'סי נורא רוצה ממך יחס, אז הנה, הכול עובד לטובת שלושתנו.
* That perhaps sounded insensitive.
בוב אודנקירק מצוין הפרק. סוף כל סוף סצינה שבה סול אינו רק האתנחתא הקומית בלי הרבה מעבר לזה, אלא מגלה אמפתיה לסיטואציה של וולט ומתנהג כאיש מורכב.
* החיקוי של מייק שפינקמן/פול עושה בהגשת השורה "You're gonna kill him". טאץ' יפה.
* It's a recipe for vegan shmores. דין נוריס מסיים את המשפט הזה בנחירת צחוק מופתעת שפשוט הורסת אותי. בכלל, הוא נפלא בסצינות עם וולט.
* השיר השבועי מובא לכם הפעם מהמתים בחסות גייל "מייג'ור טום" בוטיקר – גירסת הקריוקי המלאה לשירו של פיטר שילינג (מתה על השיר הנורא הזה).
דייויד קוסטבילה, שיבדל לחיים ארוכים, עם בנדנה, מתוק ככפתור, מוגזם לחלוטין וחומץ את הלב, והתימה האסטרולוגית ממשיכה – גייל הוא מייג'ור טום המביט אל הכוכבים ונסחף אל מותו בחלל.
חפשו את אנחת הרווחה של קוסטבילה בסוף השיר. באמת אחד הדברים היותר חמודים שיצא לי לראות לאחרונה.

* והופ, נמצאה גם דרכם של היוצרים לפצות אותנו על הווביסודים שהובטחו ולא קוימו.

4.3 – הכול פתוח – סטגנציה, פרוגרסיה ורגרסיה ב-Open House.

זהירות ספוילרים.

ככה יפה?

The devil is in the details.

טוב, הרגע הגיע: לי ול"שובר שורות" יש משבר ביחסים. אחרי שלושה פרקי חסד, אני מרשה לעצמי ממש להתבאס.
בוא נבהיר משהו תחילה. זה לא הקצב האטי, ההתחפרות בפסיכולוגיה או ההתמהמהות בפיתוח העלילה שמפריעים לי. לא ולא.
אני מישהי שהייתה מגיעה לגן עדן טלוויזיוני לו וולט וג'סי היו לכודים יחד במעבדה במשך עונה שלמה, מקריאים זה לזה ספרי טלפונים. הדמויות הן הסיפור, האקשן הוא בונוס. ולעזאזל, אם יש משהו שהסדרה לימדה אותנו בשלוש עונותיה – הרי זה את חשיבות הבנייה הקפדנית וה-Slow Pacing.
זו אפילו לא הההתמקדות בפיתוח הדמויות המשניות שמרגיזה אותי. אני חושבת שהגיעה זמנן של הנשים, וכמה מהדמויות המשניות בעבר (סול, גאס, מייק) הפכו בעזרת טיפול מסור לדמויות מרכזיות בהווה.
לא. זו העובדה כי כל האלמנטים הללו חוברים יחד ובונים בקפדנות Set up לעלילה, כך נדמה לפחות, נורא נורא צפויה.
למי שהקדישה פוסט בן 3,000 מילים בשבחה של תימת האי ודאות בברייקינג באד, זו מחשבה מאוד מצערת.

בינתיים, כל כיווני העלילה שהתגשמו, עשו זאת ללא הפתעות. ג'סי ו-וולט שורדים, סקיילר מתנקמת בבוגדאן ומקבלת את שטיפת המכוניות, האנק מקבל לידיו את המחברת של גייל. הכול מנומק בהחלט, אך סדור להדאיג.
היכן הפראות העלילתית? היכן התחושה שאין לך מושג איך הדמויות יגיבו וכיצד יפעלו, ממש כמו אנשים אמיתיים? היכן ריח אבק השריפה שהפך את הסדרה לכל כך נפיצה גם בסצינות הביתיות שלה?
נכון, ייתכן שזה מערך ההטעייה הגדול של העונה, לבנות בצופים תחושה מוטעת ועמוקה שהם יודעים בדיוק מה מגיע, רק כדי לנפץ אותה בהמשך. אבל ההתנהלות מרגישה שקרית לעולם ש-"שובר שורות" בנתה וזה כבר לא כיפי. האם באמת יהיה עליי לשרוד חצי עונת CSI (טוב, הגזמתי) לפני ש-Breaking Bad האמיתית תופיע?

זו טענה כללית לגבי העונה והכיוון שדומה שהיא לוקחת, אבל היו לי בעיות גם נפרדות ספציפיות וחמורות עם הפרק הזה.
Open House, על אף שהייתה בו התקדמות עלילתית מסוימת ומתחילים לראות את האור שבקצה הבילד-אפ, לרגעים ממש הביך אותי.
זה לא שהוא רע לגמרי. היה לו קצב סביר, כמה קטעים מבדחים, ואווירתיות. היה גם משהו בהיעדר הסימבוליקה שהפך את הפרק, על אף המלנכוליה הקשה, להרבה יותר קליל לצפייה משני קודמיו.
אבל לעזאזל, כמה שהוא עצבן אותי!

את הפרק ביים הבמאי האורח, דייויד איי סלייד (שאחראי ל"30 ימי חושך" האימתון שלא ראיתי, ולפרק השלישי בסדרת "טימטומים" שגם לא אראה). אני לא יודעת מה טיבו כבמאי סרטים, אבל פה הוא פישל בגדול וחוסר ההכרות שלו עם החומר ניכרת עד כאב. אמת, גם התסריטאים אחראים להנפקת כמה מהדיאלוגים הכי צורמים ומקרטעים שראיתי בסדרה אי פעם וכמה מרגעיה הכי שקריים, אבל הבימוי של סלייד של הסצינות הללו היה חסר כל חן, אלגנטיות או Finesse והוא רק החמיר את המצב. מעולם לא ניתן היה לכנות את "שובר שורות" מעודנת במיוחד, וזה היה חלק בלתי נפרד מחינה הפרוע, אבל היא אף פעם לא הייתה הסברתית או בלתי אינטליגנטית.
הפרק הזה פשוט לא נראה, לא נשמע ולא הרגיש כמו "שובר שורות". זה היה פרק בסדרה אחרת, סבירה בהחלט אך נחותה ממנה.

סלייד מביים את סצנות השיחות בין סקיילר ו-וולט (וסול, בהמשך) כמו אופרות סבון, בפריימינג המדגיש את המלאכותיות שבטקסטים. *CRINGE*
כצפוי, סקיילר מתעקשת על שטיפת המכוניות. יש לה גם אגו כמו לבעלה. המהלך שלה היה ערמומי ומחוכם ושוב האיר אותה גם באור חיובי וגם באור שלילי. אני לא חושבת שאנחנו אמורים לחבב את הווייטים.
היה נחמד ונכון לראות אותה מגיבה לפנס בעין של וולט. בשביל וולט ובשבילנו הצופים פנס בעין זה עיניין פעוט וזניח, אבל בשביל סקיילר מדובר במשהו באמת מבהיל.
אך מה לעזאזל זו הייתה הסצינה הזו כשהם מחכים לטלפון מבוגדאן!? ההתנהגות של וולט פשוט לא אמינה בשיט, כשהוא מתעקש לזלזל בגלוי בנסיונה של סקיילר, מבוים ומשוחק בחמידות כפויה. חליק, זה היה שקרי לדמות ולמציאות העלילתית.
ואז מגיע הטלפון השני. וסקיילר עונה… זה בוגדאן! ד-י,  ב-א-מ-ת?!
אני מרגישה שאף אחד מהבמאים הקבועים לא היה נותן לזה לקרות. רינג רינג- קאט!
מאידך, וינס גיליגאן נמצא בחדר העריכה, אז WTF?

וכנ"ל לגבי הסצינה של מארי בבית הפתוח השני. אנחנו רואים את הכפיות, המתווכת הולכת להביא למארי נייר הרשמה, חוזרת לפריים וברקע כבר חסרה כפית. מושלם. CUT.
אנחנו יודעים מה היא עושה כי בעונה הראשונה היא הייתה קלפטו, ויותר מזה – כי לפני עשר דקות הייתה סצינה אחרת עם מארי ופיסלון שפילחה!!!
אבל לא, הסצינה ממשיכה. ובסופה המתווכת מסיימת לנקות את הבית ואז קולטת את  ארון הכפיות. מבט נדהם. CUT?
לא! אנחנו מקבלים שוט של ארון הכפיות בקלוז-אפ.
מה זה זה?!?! די להאכיל אותי בכפית!!! (*סטגדיש*)

וכאילו לא די בכל זה, אז הפרק גם היה רזה מבחינת משמעויות. מה זה רזה, אנורקט!
הכול על פני השטח, הכול מוסבר, אין מטאפורות או עומק פסיכולוגי יוצא דופן. ככה, פרק סטנדרטי וחתוך גס ושלא דורש ניתוח. משל דובר כאן ב-"Dexter".

אגב, על אף חוסר המקוריות חיבבתי את העלילות של הנשים, אבל לחלוטין לא הבנתי למה לדחוס שתי עלילות של דמויות משנה לפרק אחד?! אחת פר פרק מספיק, תודה.

אבל יש גם כמה דברים שסלייד עשה לא רע.
למשל, בסצינה שמארי (עלילה, אגב, שכתובה כמו משהו שאפשר היה בקלות למצוא ב"בוורלי הילס 90210". הקלאסי) נואמת את שקריה על בתה החולנית בבית הפתוח השלישי והמתווכת נעמדת מאחוריה, אשכרה נלחצתי.
למעשה, כל כך נלחצתי שהאינסטינקט שלי לחץ על Pause. זה נחמד שבתוכנית שלרוב הסיכונים גבוהים יותר מסתם פאדיחות פרברימיות, סצינה כזו תשלח אותי לקיפאון מרוב מבוכה.

שנית – ג'סי, ג'סי, ג'סי.
על אף שגם כאן הרגשתי את מטרת היוצרים בצורה בוטה מדי, אין מה לעשות, זה עבד עליי ועל השחלות שלי יופי טופי. הסצינות איתו כאילו דחפו לי יד עמוק לגרון ושלפו לי החוצה את הטחול, הקישקע והנשמה.
מניפולציה זולה או לא, כשג'סי הנואש שואל את וולט אם בא לו לעשות משהו ביחד, הלב נשבר לרסיסים.
כשהוא אומר לו שבסוף מתרגלים למכות, כבר בא לך למות.
לעזאזל, הבחור כל כך לא מאופס שהוא מבקש מוולט ללכת איתו לעשות קארטינג (!!!). מוולט (!!!).
אבל אבא לא יכול לקחת אותו ללונה פארק, יש לו פגישה, ואנחנו מקבלים את הסצינה הטובה, החזקה והמדכאת עד היסוד של הפרק, כשג'סי הילד נוהג לבדו (רק למה, למה, למה הצעקה שלו? זו הייתה שגיאה [משחקית? בימואית?] שמתנגשת עם הפסיכולוגיה של ג'סי והיא הייתה אמורה לעוף בעריכה).

לזכות היוצרים ייאמר, שהם שמרו על איזון בין הקורבניות של ג'סי, לבין ההתנהגות הנאלחת שלו, והתדרדרות הבית שלו לכדי מאורת סמים, כשיקוף ההתדרדרות שלו עצמו, מצדיקה רטרואקטיבית את הקו העלילתי של שבוע שעבר.

וכעת אנחנו מגיעים למשמעות היחידה בפרק שהייתה מתחת לפני השטח (גם אם בעומק שניתן להגיע אליו אם עושים פו).
בעוד האנק, סקיילר – ומתוך כך גם וולט, עוברים מקיפאון לתזוזה, מסטטוס קוו אל עבר העתיד, ג'סי ומארי ברגרסיה.
גם מארי וגם ג'סי כלואים בחייהם ומחפשים מפלט. מארי הולכת לבתים פתוחים ומגלמת אינספור נשים רק כדי לא להיות היא ולא לשוב לביתה, וג'סי פותח את ביתו והופך אותו להיכל זר ומנוכר, רק לא להיות לבד, או להיות עצמו עם עצמו. הוא מוקף בזרים ובו זמנית מנצל אותם ומנוצל על ידם, מוצא נחמה בעובדה שהיחס ההדדי ביניהם ברור והם לעולם לא יעזבו אותו.
ג'סי לא נהנה מהזרים בביתו, אין בכך הסחה או נחמה, יש בכך מילוי החור בנפשו בגועל עצמי שונה ובכאב מסוג אחר, נסבלים יותר. אני מתפלאה שהוא עוד לא התחיל לחתוך את עצמו.

הייאוש והבדידות המזהרת של שניהם גורמת להם לחפש אדרנלין באפיקים מפוקפקים ויוצרת רגרסיה אינפנטילית.
באירוניה ריאליסטית בהחלט, הרגרסיה של מארי עוזרת להאנק. טוב לו לא להיות החלש היחיד בבית. הרגרסיה שלה (ביחד עם הצגת המחברת, כמובן) מדרבנת אותו לקחת שליטה מחודשת על חייו. א-מחייה!
בסוף הפרק נדמה שעל אף שהאנק יצעד קדימה, מארי תיוותר מאחור, יחד עם הנטיות המיתומניות-קלפטומניות שלה.
וג'סי? האיש של גאס ידווח לו על מעלליו מעוררי תשומת הלב, בלב לבה של שכונת מגורים לבנה, וזה כבר ידאג לנער אותו. נשאלת רק השאלה באילו דרכים…

לסיכום, הפרק התלוש הזה הזה עצבן ואכזב אותי קשות בחוסר העידון והשטחיות הלא אופייניים לסדרה ובהיותו כל כך צפוי, אבל כמאמר השיר – הכול פתוח, עוד לא מאוחר.
זה יתכן, זה אפשרי שזו היא רק אם כל הסט-אפים, והמקוריות וההפתעות מחכות לנו מעבר לפינה.
ואימרו אמן.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

*למה וולט מחייך לעצמו מול מכונת הקפה של גייל? מה, לרגע הוא שכח איפה הוא כלוא, ומה הוא עשה, ומה מרחף לו מעל הראש ורק שותה קפה-דמים ונהנה מהחיים? ברצינות? אחד הדברים הכי פחות מדויקים שראיתי את הסדרה הזו עושה אי פעם.

* האצבע המשולשת, לעומת זאת, הצחיקה אותי. בזה הייתה אמת.

*שימו לב שעוד לא ראינו את ג'סי צורך סמים. היו לכך רמזים (הוא הכין שלוש שורות כשישב עם באדג'ר ופיט, הוא כל הזמן מושך באף) אבל בינתיים הוא נראה על המסך רק שותה ומעשן סיגריות.

* וולט, "I didn't retaliate because he's a much older man" על המכות שחטף ממייק. לוליק.

* הקומיקאי הג'ינג'י ביל בר בהופעת אורח חסרת חן או הומור (כאיש שסול שלח להתחזות כאיש העירייה). בחיי שאני לא מבינה בשביל מה דווקא הוא, כי בינתיים נראה שהוא נעדר כישרון משחק אמיתי, והדמות קיבלה תפקיד רחוק ממבריק. אולי תפקידו יגדל ויפרח כדי להצדיק את הכלום הזה…

* אהרון פול.

* ברצינות, פול, חשבונות הפסיכולוגית שלי יישלחו אליך.

* ברצינות #2, שלושה פרקים אל תוך העונה וכמות טקסט של 5 שורות בטוטאל ופול כבר זכה באמי מבחינתי.

* למה וולט לא הלך עם ג'סי? כי באמת הייתה לו פגישה. אבל גם משום שהוא יודע שאין דבר שהוא יכול להגיד או לעשות שיעזור לפינקמן והוא פשוט מתחמק מחוסר האונים (ומהאחריות, כמובן).

* ה-Product placements נהיים יותר ויותר חמורים. אם במקרה של משחקי המחשב פרק שעבר יכולתי להעלים עין כי הם שירתו את מטאפורת הזומבי, הרי שהפרק, את  הצ'יטוס (צ'י צ'י צ'י סאונד) אי אפשר היה לפספס. איכסה בלביכסה.

* דייויד איי סלייד כנראה צלם טוב יותר משהוא במאי. הוא העלה לטוויטר שלו את שני הפורטרטים הנאים הבאים.
 

* פרק עלוב או לא, העורך המוזיקלי שלה עדיין מדהים.

Fever Ray – If I had a Heart (מתוך הסצינה עם ה-GoKart ומאורת הסמים של פינקמן, כמובן). יא אללה, אפילו שם השיר משסע את הנשמה.

* לסיום, בגלל שהפרק היה כה מבאס. קבלו בונוס משמח שנתקלתי בו אתמול:
לבראיין קרנסטון ואהרון פול יש מסורת של הגעה בתחפושת למסיבות סיום הצילומים. גם השנה הם לא אכזבו.