5.15 – מצב הגרניט – על ציה, צפייה וציפייה ב-Granite State

ספוילרים, דקה לפני הסוף, הישמרו!

Oh deer…

Live free or die!

בדומה למהלך בעונה 4 , הפינאלה של העונה, ובמקרה זה גם של הסדרה, מורכב משלושה חלקים. אני לא מצליחה להיזכר במהלך כזה בסדרות נוספות (מוזמנים להזכיר לי), כי בדרך כלל סוף העונה מורכב משני פרקים (במתחכמות שבסדרות הפרק הלפני אחרון הוא הנפיץ והאחרון הוא האפילוג) אבל כאן אנחנו שוב מקבלים סיומת משולשת.
אוזימנדיאס הוא הפרק המשמעותי ביותר בתולדות הסדרה, מדינת הגרניט הוא הסידור המוקפד לקראת מהלכי הסיום, ו-פלינה יהיה הסיום הנפיץ ביותר הלכה למעשה. אי לכך ובהתאם לזאת הפרק השבוע לכאורה מרגיש כמו נפילת מתח. לא זאת בלבד, לאחר ההשלכות הפיזיות שהיו על הצופה בשבוע שעבר, יש תחושה של כמעט ניתוק רגשי, פוסט-טראומטי, תוך צפייה בפרק. אבל כל זה רק לכאורה כי בעצם קורים בפרק הזה כמה מהדברים המשמעותים ביותר בסדרה וזהו פרק פשוט נפלא.

נתחיל.
לאורך כל "מדינת הגרניט" שזורות סצינות שבהן הדמויות צופות בדמויות אחרות על מסך טלוויזיה.
זה לא חדש שאני אומרת את זה, אבל שובר שורות מתעסקת באומנות הסיפור המצולם באותה מידה שבה היא מתעסקת בפיתוח הדמויות שלה, ויש לה כמה דברים לומר על תהליך הצפייה ועל ציפיות הקהל ממנה ומסיום הסאגה.

אנחנו פוגשים את הסדרה (כביכול) היכן שעזבנו אותה. עם רכבו של איש השואבים.
אך כאשר הרכב נעצר וממנו יוצא רוברט פורסטר המופלא (יאי!), אנחנו מגלים שגם סול לחץ על כפתור כיסא המפלט.
בחנות מלאת שואבי אבק ממשיים נחשף בפנינו פתרון הפלא האגדי של גודמן כמשהו מאוד יומיומי, עלוב למראה וגובל בשיעמום. לזוועתו של סול מתברר שהוא עתיד לחלוק חדר לשלושה ימים הקרובים עם וולט. "איך הוא מתמודד?" סול מברר לפני שהמנקה מפנה אותו ואותנו לצפות במוניטור.
היו אתם השופטים.

בסצינת מעבר קצרצרה שתפקידה להראות לנו בחטף את מארי האומללה אך המוגנת, אנחנו רואים שהנאצים פרצו לבית בעקבות מה שהוציאו מג'סי בעינויים. עוד בטרם הסצינה מתחלפת, אנחנו שומעים את קולו של פינקמן המתוודה, ואז עוברים אל הנאצים היושבים בסלון על בירה ונשנושים וצופים בו משל היה טסטמוניה בגמר הישרדות.

שופט אתכם שופטים אותו

זו סצינה לא נעימה לנו, הצופים שאוהבים את ג'סי ושכאבו יחד איתו את המקרים שאותם הוא מתאר, ושכעת נאלצים לראות נאצים צוהלים.
ושוב קשה לא לחשוב שהסדרה באה חשבון עם מה שאמילי נוסבאום כינתה צופייה הרעים. אלה שבזים לג'סי הנמושה, העכברוש המלשין, משועשעים משיברון הלב שלו ומשתעממים מחשבון הנפש. לא באנו לפה בשביל לראות נקבה בוכייה מדברת על רגשותיה, באנו לפה בשביל גברים אנטי-גיבורים שעושים דברים באד-אסים! ממורמרים אלימים שבאו לברייקינג בד בשביל האקשן וקיבלו דיון משמים על השלכות.
יש משהו כל כך מחלל בלצפות בנאצים צופים בג'סי משחזר שניים משיאיה הכואבים של "שובר שורות" ומקטינים את הרגע ההוא שרצח את גייל, את הרגע ההוא שדרו שארפ נרצח. בזאת הם לא רק בזים לג'סי, הם בזים לסדרה עצמה והם בזים לנו, הצופים הטובים. וזה מחליא.

Look, ma, they mentioned me on TV!

וטוד, הו טוד, פותח את הפרק בלהקריפ לנו את הצורה, עת הוא מחייך למשמע שמו ועוד בקונטקסט הזה.
הוא לא מחייך כי הוא גאה שרצח ילד, הוא מחייך כי הוא גאה שהוא מקצוען, וכי דודיו עכשיו יודעים עליו שהוא מקצוען, והוא מחייך כי חברשלוג'סי דיבר עליו.  וכעת אם תסלחו לי, אמבטיית אקונומיקה מחכה לי.

שבתי.
מתחת לפני השטח, בחנות השואבים, וולט התזזיתי מחשב ומתכנן, אל מול עיניו המבועתות והמרחמות של סול. כל שנותר מהייזנברג הוא גבר פתטי ואשלייתי והחבית שלו. כמעט אפשר לשמוע את האינפומרשל. לאיחסון כסף, להמסת גופות ולשימוש כשולחן שירבוט מהודר. וזה עוד לא הכול. החבית ניידת ומתגלגלת לכל מקום ובעיתות בדידות קיצונית היא משמשת גם כאוזן קשבת וכתף תומכת. קנו עוד היום את חבית הפלא!

וסול, שתמיד הייתה לו חיבה מסוימת לוולט, או שמא הערכה, מרחם על האיש שלא מודע למצב האמיתי בו הוא מצוי ומשיא לו עצה: אל תעזוב את אלבקרקי. שיחת הטלפון לסקיילר לא זיכתה אותה והיא כעת השעיר לעזאזל עד שהייזנברג יצוץ. קח אחריות ושב בכלא.
אבל הדבר האחרון שוולט רוצה זה להינמק בכלא, אז הוא מסרב. הו, האירוניה, בכלא יש אינטרנט ושיחות טלפון וביקורים ואנשים אחרים מסביבך!
אבל עוד נגיע לזה.
וולט מחליט לקחת את העורך דין שלו איתו לניו האמפשיר, וכאשר זה מסרב, וולט שולף את ההייזנברג שלו ונותן הופעה שנקטעת במהרה לטובת שיעול אלים.
It's over… וכך, כנראה, יוצא סול גודמן האהוב את הסדרה, לפחות כדמות משמעותית לעלילה (אולי עוד נראה אותו בחטף במונטאז' סיום שיראה לנו איפה כולם כיום. אם יעשו כזה דבר)

משם אנחנו חותכים אל סקיילר, בסצינה שמרפררת אל הסצינה של וולט אצל הרופא שלו בפרק הפיילוט.
גם היא כמו וולט בוהה ללא תגובה, אך גם היא כמוהו בזמנו יודעת שהיא בצרות צרורות שאין לה שום דרך להימלט מהן.
בסצינה לאחר מכן אנחנו מגלים שהחוקרים (אף בי איי בשלב זה? מי יודע) עוקבים אחריה לראות אם היא נוסעת לאנשהו.
אבל חמור מזה בהרבה, סקיילר ואנחנו מוצאים את הנאצים בחדר התינוקות של הולי ומגיבים בזעקה בדיוק כמוה.
תניחו לתינוקת כבר, למען השם!!!
וטוד, פאקינג טוד השולח בנו צמרמורות, מאיים עליה בנימוס אופייני והיא ואנחנו נשבעים שלא לומר מילה על לידיה, אותה אישה שבכלל לא העלנו על דעתנו לציין לשוטרים. ובתומו של איום הוא נוגע בכתפה של סקיילר ברכות לוודא סופית את שיתוף הפעולה שלה ולגרום לנו להקיא קצת בפה.

ג'סי פלמונס מתעלה על עצמו בפרק הזה וממשיך לשרטט דמות מרתקת שתענוג מבחיל לצפות בה. מחד היא מקפיאת דם, מאידך מעוררת בנו סוג של אמפתיה שנואה שקשה לנו לעכל. טוד באמת מכבד את וולט, הוא באמת לא רוצה להרוג את סקיילר, ומבחינתו הוא וג'סי עדיין אחוקים (כי היי, זה לא אישי. חוצמזה שג'סי אומנם השתנקר עליו  אבל טוד הפך אותו לעבד שלו, אז הכי פיטים) מה שהופך אותו ליותר סימפטי, איכשהו (לעזאזל איך?!?!) מהדוד ג'ק ושאר הנאצים.
והגילום העדין והטאצ'ים הקטנים שפלמונס מעניק לטוד, כמו הסרת המוך מעל מעילה של לידיה, הם שהופכים את ההופעה שלו לדורשת פרס אמי דחוף. טראגי שהוא מתחרה מול פול שמגיע לו את פרס מפעל חיים על פינקמן.
הסצינה בבית הקפה, המרפררת למפגש הראשון שלנו עם לידיה, מלמדת אותנו שהיא זו ששלחה את טוד ושהפרנואידית הרצחנית לא מרוצה מכך שלא חיסל את סקיילר. היא כמעט מפרקת את החבילה, אבל הוא מפתה אותה עם הקלף המנצח שלו – מת' כחול 92% מעשה ידי פינקמן להתפאר.

ומה באשר לוולט? הוא יוצא מלועה של משאית פרופיין הישר אל הבית החדש שלו – ניו האמפשיר. שממה קפואה שמן המחצב הטבעי שלה מסתתים מצבות והמוטו הרשמי שלה הוא "חייה חופשי או מות"! אחלה.
בבקתה עלובה, מרוחקת ומנותקת מטלפונים, אינטרנט וכבלים, וולט מוצא את הכלוב שלו.
אבל נו, הוא תמיד יכול לצפות ב-Mr. Magorium's Wonder Emporium. פעמיים. ובזאת כיסינו את הבדיחה היחידה הפרק!
התנאים קשים אך המנקה מודיע לו שאם יעזוב את השמורה ויילך אל העיירה שנמצאת כך וכך קילומטרים משם – הוא לא יחזור לשרת אותו.
ומה עושה וולט מיד לאחר שהמנקה עוזב? נכון, עוטה את כובע ההייזנברג שלו ומתעתד לרדת מהשמורה ולשים פעמיו אל העיירה.
המציאות הקפואה של הישימון בשילוב עם הסרטן מיד מבריחים אותו חזרה אל התנור. מחר.

במחנה הקיץ של הארים, טוד מחליט לתת לג'סי קצת בן אנד ג'ריס (על רקע קריאתו של ג'ק "רק שלא תקלקל אותו מרוב פינוק! אכן)
לגישתו של טוד אם השבוי עשה עבודה טובה, אם הוא היה כלב ממושמע, הוא יקבל ממתק. ואם הוא מבקש בנימוס אחרי שעבד כל כך יפה במעבדה, אז כן, למה לא לפרגן לו קצת שמי כוכבים? זה ביזנס, ואם כך אין סיבה שלא נהיה אדיבים זה לזה. שום דבר אישי.

ומה עושה עכברוש המעבדה? מה עושה חית המחמד המפונקת של טוד? מנצלת את נחמדותו כדי לברוח מהכלוב. כאילו איש לא גילה לה שהעבודה משחררת.

בנקודה זו, לאחר שעבר כשבוע של אימון בפתיחת אזיקים בעזרת אטב*, מתחיל מונטאז' הבריחה של ג'סי. גם אם ידענו שדינו להיכשל וסופו להיגמר רע, קשה לא לדחוק את ההיגיון הצידה ולהיסחף בהתלהבות המסעירה של העריכה הקצבית, המוזיקה הפועמת והטאץ' הנפלא שאהרון פול עושה את כל הפעלולים המתוארים בעצמו. וג'סי כה חדור חיים שוב שהוא פונה אל המנעול בקריאת COME ON,
BITCH! " שאנחנו נרגשים איתו.
נו באמת, אין מצב!" אנחנו קוראים בקול ובו זמנית משהים את החוסר אמון שלנו וממשיכים לעודד את ג'סי המפעיל יכולות פיזיות מרשימות ותושייה מעוררת השתאות. גו ג'סי גו! ראן ג'סי ראן!

היינו צריכים לראות את ג'סי אקטיבי. קשה לנו לקבל מישהו כקורבן חסר אונים לאורך זמן, אנחנו רוצים שייאבק, אנחנו רוצים  שיילחם על מצבו. גם בנו מכנן משהו מהרצון של דוד ג'ק באקשן ולא בבכי תמידי. אנחנו רוצים גיבורים אמיצים וכמו ג'סי לרגע היינו נאיבים לחשוב שאם יהיה שקט מספיק וזריז מספיק הוא יספיק לברוח לחופשי ולהזעיק את השוטרים אל אנדריאה וברוק. תנו לו לברוח בהירואיות או
למות בכבוד כמו האנק.
אבל הנאצים צופים בבריחה הגדולה שלו במוניטורים של מצלמות האבטחה וג'סי משלם את המחיר הכבד ביותר לאדם שחייו כבר לא חשובים לו אך התאבדות אינה אופציה.

ג'סי בחר להתעלם מהאיום הלא מרומז של התמונה, וטעה במה שנראתה כחיבה אמיתית של טוד אליו במחשבה כאילו משהו השתנה ביניהם, בציפייה לחמלה. אבל טוד עודנו פסיכופת מקצוען שלא בוחל באף אמצעי. וכך עולה ההתעללות בג'סי עוד שלב והוא מואלץ לראות עוד חברה שלו מתה, כשכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחרפן ולדפוק את ראשו עד זוב דם כנגד השמשה.
ולנו, הצופים בו צופה בסרט האימה של חייו, נותר רק לבהות המומים כשאהרון פול מוצא דרכים חדשות לקרוע לנו את הנשמה.

האם ג'סי אחראי למותה של אנדריאה הנאיבית להכאיב? באופן שלא מסיר אחריות מהרוצחים עצמם, ודאי. ואפשר לסמוך על ג'סי שיאשים בעיקר את עצמו. אבל קשה לשפוט גבר מרוצץ ועבד מוכה על חוסר היכולת שלו להפעיל שיקול דעת מספיק. הרצון להיות חופשיים הוא בסיס אנושי מסמא וקשה לדכא אותו. ובסופו של ניסיון הבריחה הכושל והשלכותיו ניתן לנשום לרווחה כי היאח, לנאצים שוב הצליח!

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

לשם מה היינו צריכים את זה? זה הלוא גובל בפורנוגרפיה אמוציונלית, בהתחרמנות עלילתית סדיסטית מהעינוי הבלתי נתפש של ג'סי.
הרצח הסתמי והמיותר של אנדריאה התמימה, שאך לפני שלושה פרקים שמחנו לראות כמה השתקמו חייה, מעמת אותנו עם המציאות האמיתית והלא זוהרת של עולם הפשע. אנשים חפים נפגעים ומוקרבים כלאחר יד. "שובר שורות" היא כבר לא הרפתקאה, פה זה לא ג'יימס בונד, ואלה אנשי עסקים קרים ומחושבים שלא מהססים לרצוח כל אחד. זו הבנאליות של הרוע.

וזה משרת כתזכורת אחרונה לצופים להתיישר על עצמם. ניחא שהזדהתם עם הנאצים כאשר הם צחקו על ג'סי המיבב, כי היי, מה לעשות, לפעמים נאצים מצחיקים. האם אתם עדיין מעודדים אותם להוציא את ג'סי להורג או להתעלל בו? האם אתם עדיין בעד האחים הלבנים שיירו לאישה חפה מפשע כדור בראש רק כדי ללמד את השבוי שלהם לקח, כל עוד הם לא מלשינים בכיינים?!

ואז הסדרה נוטשת את מה שנותר מג'סי למספר חודשים ועוברת להראות לנו מה עובר על וולט, מי ששלח את ג'סי אל אותן נסיבות מחרידות.
זהו הפרק שהפנטזיה הקולנועית והטלוויזיונית מתנפצת לדמויות, ולצופים, בפרצוף ומאלצת אותם להתמודד עם המציאות הקרה. כך שיחת הטלפון של וולטר לסקיילר בפרק שעבר לא באמת פתרה את צרותיה, כך הבריחה ההירואית של ג'סי , שבה הוא מתעל את מקגייוור ואת וולט, מורו הרוחני, מסתיימת בסטירה הכי מצלצלת שיש, וכך פתרון הקסם של סול, זה שיכול להעלים אותך ולבנות לך חיים חדשים מתגלה כמציאות איומה שבה אין מלונות פאר ותנאים מפנקים היאים למיליונר, והמחבוא האולטימטיבי הריאלי משמעו רק ריחוק, בידוד ובדידות נוראה.

אנחנו מוצאים וולטר שנואש לאינטראקציה אנושית, גבר רזה וחלוש שראייתו מתדרדרת. חולה סופני הנמק בגלמודותו. נקודת האור היא שהמשקפיים החדשות שאד, המנקה, מביא לו, הן היפסטריות. זה גם משהו.
הוא מתעדכן בחדשות אלבקרקי ובחיי משפחתו ושנינו מגלים שסקיילר המסכנה חזרה לשם הנעורים שלה, למברט (שהוא למרבה האירוניה, או כמחווה של וולט בכוונה תחילה, השם שוולט בחר לעצמו, כך שהם עדיין מר וגברת). היא עומדת למשפט ועובדת במשרה חלקית בתחנת מוניות.
ואם המצב לא היה מדכא מספיק, אז מתחיל טיפול הכימו העצמאי ו-וולט משלם למנקה 10,000$ נוספים כדי שיישב איתו, אם לא לשעתיים אז לפחות לשעה. רק שיישאר וישחק עימו קלפים.
"?באחד מן הימים תבוא לכאן ותמצא אותי מת. ומה אז? מה אם אבקש שתיתן את הכסף למשפחתי?" שואל וולט " האם תעשה זאת?"
"ואם אומר כן, האם תאמין לי?" עונה לו המנקה ומוסיף לחלק את הקלפים…
"מלך!" הוא שולף. שני מלכים!

ואולי אין סמל קשה יותר לעליבותו ואובדנו של וולטר ווייט מהרגע שבו טבעת הנישואין מחליקה מידו. ובו במקום השראה מכה בו והוא מחליט לשלוח כסף למשפחתו בקופסת האנשור, אותו משקה מזין המוכר לכל חולה סרטן ומשפחתו, במשחק מילים צובט. הכסף שיבטיח ויגן על בני משפחתו.
אך כשם שהוא אינו יכול לסמוך על אד, הוא אינו יכול לסמוך על הדוור, אז הוא יוצא את השמורה בעצמו וצועד אל העיירה.

והופ, אנחנו פוגשים את וולט ג'וניור בבית הספר, באמצע מבחן, ולבי מחסיר פעימה כי זה מזכיר לי ימים נאיבים בסדרה.
אנחנו משערים שזו לא דודה מארי שמתקשרת אליו, ואכן מתברר שזו איזו גיברת בבר שוולט שיחד כדי שתתקשר.
"אל תגרום להם לגלות" מייעץ וולט כשמה שהוא בעצם צריך לעשות זה להתחנן שבנו לא ינתק. אבל וולט שוב לא קורא את המצב לאשורו.
מקיש לא נכון שבנו עוד איתו, כאילו וולט נתן לו איזו שהיא סיבה, ולו הקלושה שבקלושות, עוד לזכור לו חסד.
חושב שפלין בחיים יסכים לקבל את הכסף או כל "עזרה" אחרת מאביו הרוצח שפירק את משפחתו וסיבך את אימו. הו וולט!
והסצינה הזו מרפררת באירוניה פוצעת אל הפרק הרביעי של העונה הראשונה, כשוולט מסרב לקבל טיפולים כדי להילחם בסרטן ופלין צועק עליו:
"Then why don't you just fucking die, already?! Just give up and die."
מקור התפרצות הזעם ההיא בניסיון (מוצלח) לטעת באביו מוטיבציה ולעודד את הרצון להיאבק על חייו. כעת, שנה וחצי אחרי, פלין פשוט מייחל למותו.
ובאותה נקודה וולט יודע שהדרך היחידה שהוא יכול להגן על משפחתו, היא רק להסגיר את עצמו, למות ולהניח להם.
הוא מצלצל למשטרה ולא מנתק את השיחה כדי שיוכלו לאתרה.

כי בנקודה זו מה נותר מהאיש? וולטר – איש המשפחה, מר. ווייט – המורה המחנך או הייזנברג – הגאון הנורא, שלושת השלבים באבולוציה של הדמות? כמעט ולא כלום.  יש פה אדם שמצוי בניתוק מכל מה שאי פעם הגדיר אותו בפני העולם ובפני עצמו. ועם כל השנאה והכעס והבוז שלנו אל הדמות, זה שורף לצפייה.

וכל זה עומד לזכותה של הסדרה שמזכירה לנו גם בזעמנו הצודק שמדובר בבן אדם. רע ונפשע, חולה ושוגה, אבל אדם. וחובתנו כבני אנוש להשיר מבט ולראות אותו ככזה ולחוש גם הזדהות ורחמים גם בשלבים אחרונים אלו. זה הכלי היחיד שעוצר אותנו מלהיהפך להייזנברג, לטוד – האמפטיה.

והנה שוב יד הגורל, כנראה בפעם האחרונה, מתערבת בסיפורו, ו-וולט זוכה לצפות בטלוויזיה בגרטשן ואליוט מעניקים לו משמעות אחרונה לחיים. הם מוחים את זכרו של האיש ומבטלים את ההישג היחיד שעוד היה לו. מסכמים את "שובר שורות" ומכתיבים את סוף הסדרה. וולטר ווייט? כל תרומתו במשחק מילים דלוח בשם החברה. ומה באשר לקריסטל הכחול שגם חודשים לאחר שפרש למחבוא עדיין מופץ בשווקים הבינלאומיים? זה לא אומר דבר, מבטלת גרטשן, וולטר ווייט מת.

בפרק הקודם ניחשתי שוולט ישמע על הקריסטל הכחול ששב ומציף את השוק ויקיש מכך שג'סי עודו בחיים. אני כבר בכלל לא בטוחה. וולט זועם כי מישהו מבשל טוב כמוהו את המתכון שלו ולוקח לו את כל התהילה, אך ייתכן והוא כלל לא מעלה בדעתו שמדובר בבן חסותו לשעבר.
כך או כך, באותו הרגע האיש מחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה, על כבודו, על תהילתו ועל מורשתו.
את חושבת שוולטר ווייט מת? אני אתן לכם הייזנברג שלא תשכחו לעולם!
השוטרים אומנם עתידים למצוא את הבקתה והכסף, אבל הם לא ימצאו את האיש שעושה את דרכו חזרה לאלבקרקי לקול מצהלותינו החצויות. יו גו, וולט ו-גאד דאמיט, וולט!
ולראשונה בסדרה, אם אינני טועה, נעימת הנושא המלאה מושמעת בתוך הפרק וטוענת אותו במשמעות ואותנו בציפייה, התרגשות ופחד.

מה שהסדרה עושה, דקה לפני היציאה לקרב האחרון, היא לסדר את החיילים שלה בקווים מקבילים.
וולט וג'סי נמצאים כמעט באותו מקום – בתחתית, בגיהינום, בבור במדבר ובחור בשממה, בכלא שאין ממנו בריחה, בסיוט הכי גדול שלהם.
ג'סי כבר היה שם בפרק שעבר, עכשיו רק מנעו ממנו סופית כל שביב תקווה, והפרק וולט הצטרף אליו במישור הפיזי והמנטלי. ולא ניתן שלא למתוח השוואה גם בין הצפייה של וולט בג'ק וחבורתו יורים ואז רוצחים את האנק, לצפייה של ג'סי ברצח של אנדריאה. שניהם קשורי ידיים, במושב האחורי של רכב – מאחורי מסך זכוכית, מוציאים יללה אילמת או זעקה חסומה, בחוסר אונים מוחלט. צופים שבויים. כמונו.

שהרי אם שתי הדמויות הללו התחילו את המסע הזה ביחד סופן לסיים אותו ביחד. סיפורן עתיד להסתיים באותו הזמן, זה אך מתבקש.
ולא אתפלא אם שתי הדמויות הללו, שנולדו באותו רגע בטואג'ילי כשבישלו יחד, עוד יעלו בלהבה ביחד.
אך במהלך כל הסדרה מובהר לנו כי אלה הן שתי דמויות שונות בתכלית, האם  ג'סי ו-וולט, ברגע האמת, יבחרו לצאת מהתחתית באופנים הפוכים? האם תפקידו של האחד להאיר באור הפוך את השני? או האם ג'סי הושחת כליל ויהפוך למיני-הייזנברג בעצמו?

כאמור, אני שונאת לנחש. המוח רץ בעשרים כיוונים שונים ואני לא מוכנה או רוצה להתחייב לאף אחד מהם.  זה מסוג הדברים שרק יגרמו לאכזבה צורבת, ולסיום הסדרה מגיע קצת יותר כבוד מזה.
מה שכן, המחשבה שוולט חוזר למתחם הנאצים כדי לחסל אותם (בין אם ימצא מישהו שנותר לחסל או לא, זו שאלה אחרת) ועתיד לגלות שם את ג'סי בהפתעה עושה לי נעים במיוחד. עימות אחרון בין השניים מתבקש ונדרש, אבל בא לי ששתי הדמויות לא יהיו מוכנות לכך וזה יוציא מהם דברים שהם לא תכננו.

שירת הברבור תהיה מדממת…

אז מה עכשיו? הלוא מכינים אותנו לאפוקליפסה.

הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה אומר שאנחנו רוצים לראות דם של נאצים שוטף את המדבר.
ולראות את טוד חוטף מידיו של כלבלב המחמד שלו.
ואנחנו רוצים את גלולת הרייסין משולבת בסטיביה של לידיה (בפרט אם תפגע בשיערה מראשם של סקיילר והילדים, חחחחטפו).
וזה אומר שאנחנו מייחלים לג'סי לצאת בחיים מכל הסיפור הזה ולגדל את ברוק הקטן במערכת יחסים שתשקם את שניהם. כי היי, למה לא? זה מתאים בול לג'סי כדמות ולמסלול העלילתי שלה. להציל את ברוק בשמם של כל הילדים שלא הצליח להושיע –  אחיו, הילד הג'ינגי' האילם, תומאס, קיילי הרמנטראוט, דרו שארפ ואת עצמו.
אבל מבט מפוכח יזכיר לנו שלברוק יש עדיין סבתא והרשויות בחיים לא ייתנו לו לעבור למשמרתו של הפושע הנרקומן, וזאת גם אם היה סיכוי קלוש שלא יילך לכלא, כך שכל שנותר לו הוא לחטוף אותו ולהוסיף טראומה לחייו ולחיי סבתו.
 וככול שאני מאחלת לשניהם את מערכת היחסים הזו, דומה שהנסיבות פשוט לא יאפשרו זאת. (יאללה, לחטוף את הולי היתומה!)
עד לפני שבוע האמנתי כי הייסורים שהסדרה מעבירה את פינקמן הצעיר מבטיחים באיזה שהוא מקום את הישרדותו, משום שאם האומנות לימדה אותנו משהו הרי זה שדמות שמשלמת על חטאיה היא דמות שיכולה למצוא גאולה, ומי שילם יותר על טעויותיו והחלטותיו בסדרה הזו? ועוד בכלא ליטרלי!
אלא שעם הירצחה של אנדריאה עולה פחד חדש.  בשלב הזה של עינויו ההולכים ומחמירים של ג'סי, מסתמן שהפיתרון היחיד שיביא לו שקט בחיים האלה הוא המוות. הסדרה אשכרה גורמת לי לייחל אקטיבית למותו… (מה שכמובן שוב גורם לי לחשוד שהוא ישרוד. סדרה ארורה)

ומה באשר לוולטר ווייט?
 המדען ששיתף פעולה עם הנאצים, כמו האיש מאחורי האלטר אגו שלו, עתיד לנסות להתנער מהם בעזרת תת מקלע. אבל בל נשכח שלווייט והאחים הארים מכנה משותף. וכי מה הם נאצים, אם לא גברים לבנים, שנולדו לעמדת עליונות, ועדיין ממורמרים על כל הזכויות שנשללות מהם? אנשים שנקודת המוצא שלהם טובה משל רוב האוכלוסיה אך עדיין אינם נוטלים אחריות אישית על הכישלון וחוסר היכולת שלהם לממש את עצמם? לזכור ולא לשכוח!
איזה סוף מצפה לו?
מה זה משנה? בין אם יירצח ע"י בנו המאומץ, יירד שאולה בעשן ירוק מעשה ידיו או ישתעל אט אט אל מותו בכלא, הסדרה יכולה לסמן לה ניצחון מהדהד. היא הצליחה לגרום לנו גם לעודד אותו עד הסוף המר ובו זמנית לאחל בכל מעודנו לנפילתו… והיא תותיר אותנו לבד לשפוט את עצמנו על כך.
לעזאזל איתך, גיליגאן!

כדי לשבור לכם את הלב בהכנה לשבירת הלב, הנה הפרומו האחרון לסדרה, נטול ספוילרים

 

וכאן השיר המלא, כי בואו נודה, המנה הקטנה הזו של כאב לא הספיקה לכם.

מחשבות, אבחנות ושאר ירקות.
* את המנקה האגדי מגלם בסטואיות אה-לה מייק רוברט פורסטר הנפלא (שאתם בעיקר מכירים מ"ג'קי בראון"). זה מגיע בתזמון מבדח שכן אני והקוראות מעיין ומיקה ניהלנו ויכוחון על האם שו"שו עושה או לא עושה הופעות אורח זולות. אסכם את הסוגייה כך: ברייקינג עושה קמיאוז, כמובן, אבל הם אף פעם לא זולים ולעולם לא נוצצים, היא מלהקת שחקני אופי איקונים שהיא מעריכה או שחקנים וקומיקאים שיש להם ארומה של בדיחה פרטית לתפקידי אורח, אבל היא לא מכניסה אנשים שהקהל הרחב יזהה ומנסה למשוך דרכם עוד צופים. יש לה קלאסה.
*לכל המפקפקים, אנחנו רואים שעבר לפחות שבוע מאז ג'סי התחיל לשחק עם האזיקים, כי הפנים שלו נרפאו משמעותית.
יתרה מזאת, הנה הסבר ביוטיוב איך אפשר להיחלץ מאזיקים משטרתיים בעזרת סיכה.

* הנאיביות של אנדריאה גובלת בטמטום בשלב זה. זה נכון שטוד נראה צעיר ותמים למדי אבל לפתוח את הדלת למכריו של ג'סי אחרי שלפני שבוע ביקר אותך הגבר הזה שעכשיו מופיע בכל החדשות בתור איל סמים רצחני? אני מניחה שהיותה אימא עייפה והחולשה שלה לג'סי מבלבלים אותה עד כדי טיפשות.
* מספר הטלפון של "המנקה" מוביל בחיים האמיתיים להודעה מוקלטת המוקראת ע"י רוברט פורסטר שמסביר על פעילות השירות ושעות הפתיחה של החנות. אוי, שו"שו, מה יהיה?

בגלל שאנחנו לקראת הסוף, ובגלל שהגוף כואב מרוב חבלה רגשית, הנה מספר דברים שישמחו את הלב.
*באיחור לא אופנתי ולאחר שורת הפסדים מעוררי זעם (להפסיד להומלנד זה באמת מבזה), ברייקינג באד סופסוף זוכה באמי.
ברגע ההכרזה כל הקהל באולם, ש-90% ממנו, במוצהר ובגלוי, מעדיף להיות בבית ולצפות בפרק של שובר שורות, מתפוצץ בשאגות שמחה. כולל המפסידים. מאוד אירוני, פואטי ומרגש.
והנה הקאסט החמוד שאינו יודע נפשו במבחר תמונות.

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

*מסוחררים מהאמי, הקאסט המורחב של הסדרה התארחו לספיישל שכולו שושו אצל קונאן, מעריץ פנאטי וותיק של הסדרה.
!מדובר באחד הדברים המענגים, משמחים והמרגשים בהקשר הזה
http://teamcoco.com/video/full-episode-mon-9-23-the-cast-of-breaking-bad-and-musical-guests-los-cuates-de-sinaloa

אל תפספסו גם את הקליפ שמראה  מה עשו הקאסט בתום צילומי התוכנית.

http://teamcoco.com/video/conan-highlight-breaking-bad-cold-open

* אהרון פול התארח השבוע גם אצל ג'ימי קימל, ניתן לראות את הריאיונות המלא כאן: חלק א חלק ב חלק ג
אבל הקליפ הזה הוא השוס האמיתי

ברור שהכישרון הסודי של אהרון יהיה קשור לכלבים. ברור!!!!

* ברייקינג באד לו התרחשה רק בפייסבוק.  זה יתפרסם בטח מתישהו במהלך היום.
http://happyplace.someecards.com/topic/breaking-bad-on-facebook/newest

* הפודקאסטים  הנפלאים בהנחייתה של קלי דיקסון, עורכת הסדרה.
עוד לא יצא לי להקשיב להם העונה, אבל בעונות קודמות היה מדובר בהקשבת חובה לכל מעריץ ולכל מי שמתעניין בעשייה קולנועית וטלוויזיונית. והשנה הם ארוכים במיוחד, אז התענוג הוא כפול.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-5

* קישורים לצפייה ישירה בטוקינג באד
http://fanstash.eu/Watch/Talking-Bad-2216-Season1-Episode7-20551.html