5.15 – מצב הגרניט – על ציה, צפייה וציפייה ב-Granite State

ספוילרים, דקה לפני הסוף, הישמרו!

Oh deer…

Live free or die!

בדומה למהלך בעונה 4 , הפינאלה של העונה, ובמקרה זה גם של הסדרה, מורכב משלושה חלקים. אני לא מצליחה להיזכר במהלך כזה בסדרות נוספות (מוזמנים להזכיר לי), כי בדרך כלל סוף העונה מורכב משני פרקים (במתחכמות שבסדרות הפרק הלפני אחרון הוא הנפיץ והאחרון הוא האפילוג) אבל כאן אנחנו שוב מקבלים סיומת משולשת.
אוזימנדיאס הוא הפרק המשמעותי ביותר בתולדות הסדרה, מדינת הגרניט הוא הסידור המוקפד לקראת מהלכי הסיום, ו-פלינה יהיה הסיום הנפיץ ביותר הלכה למעשה. אי לכך ובהתאם לזאת הפרק השבוע לכאורה מרגיש כמו נפילת מתח. לא זאת בלבד, לאחר ההשלכות הפיזיות שהיו על הצופה בשבוע שעבר, יש תחושה של כמעט ניתוק רגשי, פוסט-טראומטי, תוך צפייה בפרק. אבל כל זה רק לכאורה כי בעצם קורים בפרק הזה כמה מהדברים המשמעותים ביותר בסדרה וזהו פרק פשוט נפלא.

נתחיל.
לאורך כל "מדינת הגרניט" שזורות סצינות שבהן הדמויות צופות בדמויות אחרות על מסך טלוויזיה.
זה לא חדש שאני אומרת את זה, אבל שובר שורות מתעסקת באומנות הסיפור המצולם באותה מידה שבה היא מתעסקת בפיתוח הדמויות שלה, ויש לה כמה דברים לומר על תהליך הצפייה ועל ציפיות הקהל ממנה ומסיום הסאגה.

אנחנו פוגשים את הסדרה (כביכול) היכן שעזבנו אותה. עם רכבו של איש השואבים.
אך כאשר הרכב נעצר וממנו יוצא רוברט פורסטר המופלא (יאי!), אנחנו מגלים שגם סול לחץ על כפתור כיסא המפלט.
בחנות מלאת שואבי אבק ממשיים נחשף בפנינו פתרון הפלא האגדי של גודמן כמשהו מאוד יומיומי, עלוב למראה וגובל בשיעמום. לזוועתו של סול מתברר שהוא עתיד לחלוק חדר לשלושה ימים הקרובים עם וולט. "איך הוא מתמודד?" סול מברר לפני שהמנקה מפנה אותו ואותנו לצפות במוניטור.
היו אתם השופטים.

בסצינת מעבר קצרצרה שתפקידה להראות לנו בחטף את מארי האומללה אך המוגנת, אנחנו רואים שהנאצים פרצו לבית בעקבות מה שהוציאו מג'סי בעינויים. עוד בטרם הסצינה מתחלפת, אנחנו שומעים את קולו של פינקמן המתוודה, ואז עוברים אל הנאצים היושבים בסלון על בירה ונשנושים וצופים בו משל היה טסטמוניה בגמר הישרדות.

שופט אתכם שופטים אותו

זו סצינה לא נעימה לנו, הצופים שאוהבים את ג'סי ושכאבו יחד איתו את המקרים שאותם הוא מתאר, ושכעת נאלצים לראות נאצים צוהלים.
ושוב קשה לא לחשוב שהסדרה באה חשבון עם מה שאמילי נוסבאום כינתה צופייה הרעים. אלה שבזים לג'סי הנמושה, העכברוש המלשין, משועשעים משיברון הלב שלו ומשתעממים מחשבון הנפש. לא באנו לפה בשביל לראות נקבה בוכייה מדברת על רגשותיה, באנו לפה בשביל גברים אנטי-גיבורים שעושים דברים באד-אסים! ממורמרים אלימים שבאו לברייקינג בד בשביל האקשן וקיבלו דיון משמים על השלכות.
יש משהו כל כך מחלל בלצפות בנאצים צופים בג'סי משחזר שניים משיאיה הכואבים של "שובר שורות" ומקטינים את הרגע ההוא שרצח את גייל, את הרגע ההוא שדרו שארפ נרצח. בזאת הם לא רק בזים לג'סי, הם בזים לסדרה עצמה והם בזים לנו, הצופים הטובים. וזה מחליא.

Look, ma, they mentioned me on TV!

וטוד, הו טוד, פותח את הפרק בלהקריפ לנו את הצורה, עת הוא מחייך למשמע שמו ועוד בקונטקסט הזה.
הוא לא מחייך כי הוא גאה שרצח ילד, הוא מחייך כי הוא גאה שהוא מקצוען, וכי דודיו עכשיו יודעים עליו שהוא מקצוען, והוא מחייך כי חברשלוג'סי דיבר עליו.  וכעת אם תסלחו לי, אמבטיית אקונומיקה מחכה לי.

שבתי.
מתחת לפני השטח, בחנות השואבים, וולט התזזיתי מחשב ומתכנן, אל מול עיניו המבועתות והמרחמות של סול. כל שנותר מהייזנברג הוא גבר פתטי ואשלייתי והחבית שלו. כמעט אפשר לשמוע את האינפומרשל. לאיחסון כסף, להמסת גופות ולשימוש כשולחן שירבוט מהודר. וזה עוד לא הכול. החבית ניידת ומתגלגלת לכל מקום ובעיתות בדידות קיצונית היא משמשת גם כאוזן קשבת וכתף תומכת. קנו עוד היום את חבית הפלא!

וסול, שתמיד הייתה לו חיבה מסוימת לוולט, או שמא הערכה, מרחם על האיש שלא מודע למצב האמיתי בו הוא מצוי ומשיא לו עצה: אל תעזוב את אלבקרקי. שיחת הטלפון לסקיילר לא זיכתה אותה והיא כעת השעיר לעזאזל עד שהייזנברג יצוץ. קח אחריות ושב בכלא.
אבל הדבר האחרון שוולט רוצה זה להינמק בכלא, אז הוא מסרב. הו, האירוניה, בכלא יש אינטרנט ושיחות טלפון וביקורים ואנשים אחרים מסביבך!
אבל עוד נגיע לזה.
וולט מחליט לקחת את העורך דין שלו איתו לניו האמפשיר, וכאשר זה מסרב, וולט שולף את ההייזנברג שלו ונותן הופעה שנקטעת במהרה לטובת שיעול אלים.
It's over… וכך, כנראה, יוצא סול גודמן האהוב את הסדרה, לפחות כדמות משמעותית לעלילה (אולי עוד נראה אותו בחטף במונטאז' סיום שיראה לנו איפה כולם כיום. אם יעשו כזה דבר)

משם אנחנו חותכים אל סקיילר, בסצינה שמרפררת אל הסצינה של וולט אצל הרופא שלו בפרק הפיילוט.
גם היא כמו וולט בוהה ללא תגובה, אך גם היא כמוהו בזמנו יודעת שהיא בצרות צרורות שאין לה שום דרך להימלט מהן.
בסצינה לאחר מכן אנחנו מגלים שהחוקרים (אף בי איי בשלב זה? מי יודע) עוקבים אחריה לראות אם היא נוסעת לאנשהו.
אבל חמור מזה בהרבה, סקיילר ואנחנו מוצאים את הנאצים בחדר התינוקות של הולי ומגיבים בזעקה בדיוק כמוה.
תניחו לתינוקת כבר, למען השם!!!
וטוד, פאקינג טוד השולח בנו צמרמורות, מאיים עליה בנימוס אופייני והיא ואנחנו נשבעים שלא לומר מילה על לידיה, אותה אישה שבכלל לא העלנו על דעתנו לציין לשוטרים. ובתומו של איום הוא נוגע בכתפה של סקיילר ברכות לוודא סופית את שיתוף הפעולה שלה ולגרום לנו להקיא קצת בפה.

ג'סי פלמונס מתעלה על עצמו בפרק הזה וממשיך לשרטט דמות מרתקת שתענוג מבחיל לצפות בה. מחד היא מקפיאת דם, מאידך מעוררת בנו סוג של אמפתיה שנואה שקשה לנו לעכל. טוד באמת מכבד את וולט, הוא באמת לא רוצה להרוג את סקיילר, ומבחינתו הוא וג'סי עדיין אחוקים (כי היי, זה לא אישי. חוצמזה שג'סי אומנם השתנקר עליו  אבל טוד הפך אותו לעבד שלו, אז הכי פיטים) מה שהופך אותו ליותר סימפטי, איכשהו (לעזאזל איך?!?!) מהדוד ג'ק ושאר הנאצים.
והגילום העדין והטאצ'ים הקטנים שפלמונס מעניק לטוד, כמו הסרת המוך מעל מעילה של לידיה, הם שהופכים את ההופעה שלו לדורשת פרס אמי דחוף. טראגי שהוא מתחרה מול פול שמגיע לו את פרס מפעל חיים על פינקמן.
הסצינה בבית הקפה, המרפררת למפגש הראשון שלנו עם לידיה, מלמדת אותנו שהיא זו ששלחה את טוד ושהפרנואידית הרצחנית לא מרוצה מכך שלא חיסל את סקיילר. היא כמעט מפרקת את החבילה, אבל הוא מפתה אותה עם הקלף המנצח שלו – מת' כחול 92% מעשה ידי פינקמן להתפאר.

ומה באשר לוולט? הוא יוצא מלועה של משאית פרופיין הישר אל הבית החדש שלו – ניו האמפשיר. שממה קפואה שמן המחצב הטבעי שלה מסתתים מצבות והמוטו הרשמי שלה הוא "חייה חופשי או מות"! אחלה.
בבקתה עלובה, מרוחקת ומנותקת מטלפונים, אינטרנט וכבלים, וולט מוצא את הכלוב שלו.
אבל נו, הוא תמיד יכול לצפות ב-Mr. Magorium's Wonder Emporium. פעמיים. ובזאת כיסינו את הבדיחה היחידה הפרק!
התנאים קשים אך המנקה מודיע לו שאם יעזוב את השמורה ויילך אל העיירה שנמצאת כך וכך קילומטרים משם – הוא לא יחזור לשרת אותו.
ומה עושה וולט מיד לאחר שהמנקה עוזב? נכון, עוטה את כובע ההייזנברג שלו ומתעתד לרדת מהשמורה ולשים פעמיו אל העיירה.
המציאות הקפואה של הישימון בשילוב עם הסרטן מיד מבריחים אותו חזרה אל התנור. מחר.

במחנה הקיץ של הארים, טוד מחליט לתת לג'סי קצת בן אנד ג'ריס (על רקע קריאתו של ג'ק "רק שלא תקלקל אותו מרוב פינוק! אכן)
לגישתו של טוד אם השבוי עשה עבודה טובה, אם הוא היה כלב ממושמע, הוא יקבל ממתק. ואם הוא מבקש בנימוס אחרי שעבד כל כך יפה במעבדה, אז כן, למה לא לפרגן לו קצת שמי כוכבים? זה ביזנס, ואם כך אין סיבה שלא נהיה אדיבים זה לזה. שום דבר אישי.

ומה עושה עכברוש המעבדה? מה עושה חית המחמד המפונקת של טוד? מנצלת את נחמדותו כדי לברוח מהכלוב. כאילו איש לא גילה לה שהעבודה משחררת.

בנקודה זו, לאחר שעבר כשבוע של אימון בפתיחת אזיקים בעזרת אטב*, מתחיל מונטאז' הבריחה של ג'סי. גם אם ידענו שדינו להיכשל וסופו להיגמר רע, קשה לא לדחוק את ההיגיון הצידה ולהיסחף בהתלהבות המסעירה של העריכה הקצבית, המוזיקה הפועמת והטאץ' הנפלא שאהרון פול עושה את כל הפעלולים המתוארים בעצמו. וג'סי כה חדור חיים שוב שהוא פונה אל המנעול בקריאת COME ON,
BITCH! " שאנחנו נרגשים איתו.
נו באמת, אין מצב!" אנחנו קוראים בקול ובו זמנית משהים את החוסר אמון שלנו וממשיכים לעודד את ג'סי המפעיל יכולות פיזיות מרשימות ותושייה מעוררת השתאות. גו ג'סי גו! ראן ג'סי ראן!

היינו צריכים לראות את ג'סי אקטיבי. קשה לנו לקבל מישהו כקורבן חסר אונים לאורך זמן, אנחנו רוצים שייאבק, אנחנו רוצים  שיילחם על מצבו. גם בנו מכנן משהו מהרצון של דוד ג'ק באקשן ולא בבכי תמידי. אנחנו רוצים גיבורים אמיצים וכמו ג'סי לרגע היינו נאיבים לחשוב שאם יהיה שקט מספיק וזריז מספיק הוא יספיק לברוח לחופשי ולהזעיק את השוטרים אל אנדריאה וברוק. תנו לו לברוח בהירואיות או
למות בכבוד כמו האנק.
אבל הנאצים צופים בבריחה הגדולה שלו במוניטורים של מצלמות האבטחה וג'סי משלם את המחיר הכבד ביותר לאדם שחייו כבר לא חשובים לו אך התאבדות אינה אופציה.

ג'סי בחר להתעלם מהאיום הלא מרומז של התמונה, וטעה במה שנראתה כחיבה אמיתית של טוד אליו במחשבה כאילו משהו השתנה ביניהם, בציפייה לחמלה. אבל טוד עודנו פסיכופת מקצוען שלא בוחל באף אמצעי. וכך עולה ההתעללות בג'סי עוד שלב והוא מואלץ לראות עוד חברה שלו מתה, כשכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחרפן ולדפוק את ראשו עד זוב דם כנגד השמשה.
ולנו, הצופים בו צופה בסרט האימה של חייו, נותר רק לבהות המומים כשאהרון פול מוצא דרכים חדשות לקרוע לנו את הנשמה.

האם ג'סי אחראי למותה של אנדריאה הנאיבית להכאיב? באופן שלא מסיר אחריות מהרוצחים עצמם, ודאי. ואפשר לסמוך על ג'סי שיאשים בעיקר את עצמו. אבל קשה לשפוט גבר מרוצץ ועבד מוכה על חוסר היכולת שלו להפעיל שיקול דעת מספיק. הרצון להיות חופשיים הוא בסיס אנושי מסמא וקשה לדכא אותו. ובסופו של ניסיון הבריחה הכושל והשלכותיו ניתן לנשום לרווחה כי היאח, לנאצים שוב הצליח!

הנאצים ביקשו להזכיר שבשואה היה יותר גרוע

לשם מה היינו צריכים את זה? זה הלוא גובל בפורנוגרפיה אמוציונלית, בהתחרמנות עלילתית סדיסטית מהעינוי הבלתי נתפש של ג'סי.
הרצח הסתמי והמיותר של אנדריאה התמימה, שאך לפני שלושה פרקים שמחנו לראות כמה השתקמו חייה, מעמת אותנו עם המציאות האמיתית והלא זוהרת של עולם הפשע. אנשים חפים נפגעים ומוקרבים כלאחר יד. "שובר שורות" היא כבר לא הרפתקאה, פה זה לא ג'יימס בונד, ואלה אנשי עסקים קרים ומחושבים שלא מהססים לרצוח כל אחד. זו הבנאליות של הרוע.

וזה משרת כתזכורת אחרונה לצופים להתיישר על עצמם. ניחא שהזדהתם עם הנאצים כאשר הם צחקו על ג'סי המיבב, כי היי, מה לעשות, לפעמים נאצים מצחיקים. האם אתם עדיין מעודדים אותם להוציא את ג'סי להורג או להתעלל בו? האם אתם עדיין בעד האחים הלבנים שיירו לאישה חפה מפשע כדור בראש רק כדי ללמד את השבוי שלהם לקח, כל עוד הם לא מלשינים בכיינים?!

ואז הסדרה נוטשת את מה שנותר מג'סי למספר חודשים ועוברת להראות לנו מה עובר על וולט, מי ששלח את ג'סי אל אותן נסיבות מחרידות.
זהו הפרק שהפנטזיה הקולנועית והטלוויזיונית מתנפצת לדמויות, ולצופים, בפרצוף ומאלצת אותם להתמודד עם המציאות הקרה. כך שיחת הטלפון של וולטר לסקיילר בפרק שעבר לא באמת פתרה את צרותיה, כך הבריחה ההירואית של ג'סי , שבה הוא מתעל את מקגייוור ואת וולט, מורו הרוחני, מסתיימת בסטירה הכי מצלצלת שיש, וכך פתרון הקסם של סול, זה שיכול להעלים אותך ולבנות לך חיים חדשים מתגלה כמציאות איומה שבה אין מלונות פאר ותנאים מפנקים היאים למיליונר, והמחבוא האולטימטיבי הריאלי משמעו רק ריחוק, בידוד ובדידות נוראה.

אנחנו מוצאים וולטר שנואש לאינטראקציה אנושית, גבר רזה וחלוש שראייתו מתדרדרת. חולה סופני הנמק בגלמודותו. נקודת האור היא שהמשקפיים החדשות שאד, המנקה, מביא לו, הן היפסטריות. זה גם משהו.
הוא מתעדכן בחדשות אלבקרקי ובחיי משפחתו ושנינו מגלים שסקיילר המסכנה חזרה לשם הנעורים שלה, למברט (שהוא למרבה האירוניה, או כמחווה של וולט בכוונה תחילה, השם שוולט בחר לעצמו, כך שהם עדיין מר וגברת). היא עומדת למשפט ועובדת במשרה חלקית בתחנת מוניות.
ואם המצב לא היה מדכא מספיק, אז מתחיל טיפול הכימו העצמאי ו-וולט משלם למנקה 10,000$ נוספים כדי שיישב איתו, אם לא לשעתיים אז לפחות לשעה. רק שיישאר וישחק עימו קלפים.
"?באחד מן הימים תבוא לכאן ותמצא אותי מת. ומה אז? מה אם אבקש שתיתן את הכסף למשפחתי?" שואל וולט " האם תעשה זאת?"
"ואם אומר כן, האם תאמין לי?" עונה לו המנקה ומוסיף לחלק את הקלפים…
"מלך!" הוא שולף. שני מלכים!

ואולי אין סמל קשה יותר לעליבותו ואובדנו של וולטר ווייט מהרגע שבו טבעת הנישואין מחליקה מידו. ובו במקום השראה מכה בו והוא מחליט לשלוח כסף למשפחתו בקופסת האנשור, אותו משקה מזין המוכר לכל חולה סרטן ומשפחתו, במשחק מילים צובט. הכסף שיבטיח ויגן על בני משפחתו.
אך כשם שהוא אינו יכול לסמוך על אד, הוא אינו יכול לסמוך על הדוור, אז הוא יוצא את השמורה בעצמו וצועד אל העיירה.

והופ, אנחנו פוגשים את וולט ג'וניור בבית הספר, באמצע מבחן, ולבי מחסיר פעימה כי זה מזכיר לי ימים נאיבים בסדרה.
אנחנו משערים שזו לא דודה מארי שמתקשרת אליו, ואכן מתברר שזו איזו גיברת בבר שוולט שיחד כדי שתתקשר.
"אל תגרום להם לגלות" מייעץ וולט כשמה שהוא בעצם צריך לעשות זה להתחנן שבנו לא ינתק. אבל וולט שוב לא קורא את המצב לאשורו.
מקיש לא נכון שבנו עוד איתו, כאילו וולט נתן לו איזו שהיא סיבה, ולו הקלושה שבקלושות, עוד לזכור לו חסד.
חושב שפלין בחיים יסכים לקבל את הכסף או כל "עזרה" אחרת מאביו הרוצח שפירק את משפחתו וסיבך את אימו. הו וולט!
והסצינה הזו מרפררת באירוניה פוצעת אל הפרק הרביעי של העונה הראשונה, כשוולט מסרב לקבל טיפולים כדי להילחם בסרטן ופלין צועק עליו:
"Then why don't you just fucking die, already?! Just give up and die."
מקור התפרצות הזעם ההיא בניסיון (מוצלח) לטעת באביו מוטיבציה ולעודד את הרצון להיאבק על חייו. כעת, שנה וחצי אחרי, פלין פשוט מייחל למותו.
ובאותה נקודה וולט יודע שהדרך היחידה שהוא יכול להגן על משפחתו, היא רק להסגיר את עצמו, למות ולהניח להם.
הוא מצלצל למשטרה ולא מנתק את השיחה כדי שיוכלו לאתרה.

כי בנקודה זו מה נותר מהאיש? וולטר – איש המשפחה, מר. ווייט – המורה המחנך או הייזנברג – הגאון הנורא, שלושת השלבים באבולוציה של הדמות? כמעט ולא כלום.  יש פה אדם שמצוי בניתוק מכל מה שאי פעם הגדיר אותו בפני העולם ובפני עצמו. ועם כל השנאה והכעס והבוז שלנו אל הדמות, זה שורף לצפייה.

וכל זה עומד לזכותה של הסדרה שמזכירה לנו גם בזעמנו הצודק שמדובר בבן אדם. רע ונפשע, חולה ושוגה, אבל אדם. וחובתנו כבני אנוש להשיר מבט ולראות אותו ככזה ולחוש גם הזדהות ורחמים גם בשלבים אחרונים אלו. זה הכלי היחיד שעוצר אותנו מלהיהפך להייזנברג, לטוד – האמפטיה.

והנה שוב יד הגורל, כנראה בפעם האחרונה, מתערבת בסיפורו, ו-וולט זוכה לצפות בטלוויזיה בגרטשן ואליוט מעניקים לו משמעות אחרונה לחיים. הם מוחים את זכרו של האיש ומבטלים את ההישג היחיד שעוד היה לו. מסכמים את "שובר שורות" ומכתיבים את סוף הסדרה. וולטר ווייט? כל תרומתו במשחק מילים דלוח בשם החברה. ומה באשר לקריסטל הכחול שגם חודשים לאחר שפרש למחבוא עדיין מופץ בשווקים הבינלאומיים? זה לא אומר דבר, מבטלת גרטשן, וולטר ווייט מת.

בפרק הקודם ניחשתי שוולט ישמע על הקריסטל הכחול ששב ומציף את השוק ויקיש מכך שג'סי עודו בחיים. אני כבר בכלל לא בטוחה. וולט זועם כי מישהו מבשל טוב כמוהו את המתכון שלו ולוקח לו את כל התהילה, אך ייתכן והוא כלל לא מעלה בדעתו שמדובר בבן חסותו לשעבר.
כך או כך, באותו הרגע האיש מחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה, על כבודו, על תהילתו ועל מורשתו.
את חושבת שוולטר ווייט מת? אני אתן לכם הייזנברג שלא תשכחו לעולם!
השוטרים אומנם עתידים למצוא את הבקתה והכסף, אבל הם לא ימצאו את האיש שעושה את דרכו חזרה לאלבקרקי לקול מצהלותינו החצויות. יו גו, וולט ו-גאד דאמיט, וולט!
ולראשונה בסדרה, אם אינני טועה, נעימת הנושא המלאה מושמעת בתוך הפרק וטוענת אותו במשמעות ואותנו בציפייה, התרגשות ופחד.

מה שהסדרה עושה, דקה לפני היציאה לקרב האחרון, היא לסדר את החיילים שלה בקווים מקבילים.
וולט וג'סי נמצאים כמעט באותו מקום – בתחתית, בגיהינום, בבור במדבר ובחור בשממה, בכלא שאין ממנו בריחה, בסיוט הכי גדול שלהם.
ג'סי כבר היה שם בפרק שעבר, עכשיו רק מנעו ממנו סופית כל שביב תקווה, והפרק וולט הצטרף אליו במישור הפיזי והמנטלי. ולא ניתן שלא למתוח השוואה גם בין הצפייה של וולט בג'ק וחבורתו יורים ואז רוצחים את האנק, לצפייה של ג'סי ברצח של אנדריאה. שניהם קשורי ידיים, במושב האחורי של רכב – מאחורי מסך זכוכית, מוציאים יללה אילמת או זעקה חסומה, בחוסר אונים מוחלט. צופים שבויים. כמונו.

שהרי אם שתי הדמויות הללו התחילו את המסע הזה ביחד סופן לסיים אותו ביחד. סיפורן עתיד להסתיים באותו הזמן, זה אך מתבקש.
ולא אתפלא אם שתי הדמויות הללו, שנולדו באותו רגע בטואג'ילי כשבישלו יחד, עוד יעלו בלהבה ביחד.
אך במהלך כל הסדרה מובהר לנו כי אלה הן שתי דמויות שונות בתכלית, האם  ג'סי ו-וולט, ברגע האמת, יבחרו לצאת מהתחתית באופנים הפוכים? האם תפקידו של האחד להאיר באור הפוך את השני? או האם ג'סי הושחת כליל ויהפוך למיני-הייזנברג בעצמו?

כאמור, אני שונאת לנחש. המוח רץ בעשרים כיוונים שונים ואני לא מוכנה או רוצה להתחייב לאף אחד מהם.  זה מסוג הדברים שרק יגרמו לאכזבה צורבת, ולסיום הסדרה מגיע קצת יותר כבוד מזה.
מה שכן, המחשבה שוולט חוזר למתחם הנאצים כדי לחסל אותם (בין אם ימצא מישהו שנותר לחסל או לא, זו שאלה אחרת) ועתיד לגלות שם את ג'סי בהפתעה עושה לי נעים במיוחד. עימות אחרון בין השניים מתבקש ונדרש, אבל בא לי ששתי הדמויות לא יהיו מוכנות לכך וזה יוציא מהם דברים שהם לא תכננו.

שירת הברבור תהיה מדממת…

אז מה עכשיו? הלוא מכינים אותנו לאפוקליפסה.

הלב רוצה מה שהלב רוצה, וזה אומר שאנחנו רוצים לראות דם של נאצים שוטף את המדבר.
ולראות את טוד חוטף מידיו של כלבלב המחמד שלו.
ואנחנו רוצים את גלולת הרייסין משולבת בסטיביה של לידיה (בפרט אם תפגע בשיערה מראשם של סקיילר והילדים, חחחחטפו).
וזה אומר שאנחנו מייחלים לג'סי לצאת בחיים מכל הסיפור הזה ולגדל את ברוק הקטן במערכת יחסים שתשקם את שניהם. כי היי, למה לא? זה מתאים בול לג'סי כדמות ולמסלול העלילתי שלה. להציל את ברוק בשמם של כל הילדים שלא הצליח להושיע –  אחיו, הילד הג'ינגי' האילם, תומאס, קיילי הרמנטראוט, דרו שארפ ואת עצמו.
אבל מבט מפוכח יזכיר לנו שלברוק יש עדיין סבתא והרשויות בחיים לא ייתנו לו לעבור למשמרתו של הפושע הנרקומן, וזאת גם אם היה סיכוי קלוש שלא יילך לכלא, כך שכל שנותר לו הוא לחטוף אותו ולהוסיף טראומה לחייו ולחיי סבתו.
 וככול שאני מאחלת לשניהם את מערכת היחסים הזו, דומה שהנסיבות פשוט לא יאפשרו זאת. (יאללה, לחטוף את הולי היתומה!)
עד לפני שבוע האמנתי כי הייסורים שהסדרה מעבירה את פינקמן הצעיר מבטיחים באיזה שהוא מקום את הישרדותו, משום שאם האומנות לימדה אותנו משהו הרי זה שדמות שמשלמת על חטאיה היא דמות שיכולה למצוא גאולה, ומי שילם יותר על טעויותיו והחלטותיו בסדרה הזו? ועוד בכלא ליטרלי!
אלא שעם הירצחה של אנדריאה עולה פחד חדש.  בשלב הזה של עינויו ההולכים ומחמירים של ג'סי, מסתמן שהפיתרון היחיד שיביא לו שקט בחיים האלה הוא המוות. הסדרה אשכרה גורמת לי לייחל אקטיבית למותו… (מה שכמובן שוב גורם לי לחשוד שהוא ישרוד. סדרה ארורה)

ומה באשר לוולטר ווייט?
 המדען ששיתף פעולה עם הנאצים, כמו האיש מאחורי האלטר אגו שלו, עתיד לנסות להתנער מהם בעזרת תת מקלע. אבל בל נשכח שלווייט והאחים הארים מכנה משותף. וכי מה הם נאצים, אם לא גברים לבנים, שנולדו לעמדת עליונות, ועדיין ממורמרים על כל הזכויות שנשללות מהם? אנשים שנקודת המוצא שלהם טובה משל רוב האוכלוסיה אך עדיין אינם נוטלים אחריות אישית על הכישלון וחוסר היכולת שלהם לממש את עצמם? לזכור ולא לשכוח!
איזה סוף מצפה לו?
מה זה משנה? בין אם יירצח ע"י בנו המאומץ, יירד שאולה בעשן ירוק מעשה ידיו או ישתעל אט אט אל מותו בכלא, הסדרה יכולה לסמן לה ניצחון מהדהד. היא הצליחה לגרום לנו גם לעודד אותו עד הסוף המר ובו זמנית לאחל בכל מעודנו לנפילתו… והיא תותיר אותנו לבד לשפוט את עצמנו על כך.
לעזאזל איתך, גיליגאן!

כדי לשבור לכם את הלב בהכנה לשבירת הלב, הנה הפרומו האחרון לסדרה, נטול ספוילרים

 

וכאן השיר המלא, כי בואו נודה, המנה הקטנה הזו של כאב לא הספיקה לכם.

מחשבות, אבחנות ושאר ירקות.
* את המנקה האגדי מגלם בסטואיות אה-לה מייק רוברט פורסטר הנפלא (שאתם בעיקר מכירים מ"ג'קי בראון"). זה מגיע בתזמון מבדח שכן אני והקוראות מעיין ומיקה ניהלנו ויכוחון על האם שו"שו עושה או לא עושה הופעות אורח זולות. אסכם את הסוגייה כך: ברייקינג עושה קמיאוז, כמובן, אבל הם אף פעם לא זולים ולעולם לא נוצצים, היא מלהקת שחקני אופי איקונים שהיא מעריכה או שחקנים וקומיקאים שיש להם ארומה של בדיחה פרטית לתפקידי אורח, אבל היא לא מכניסה אנשים שהקהל הרחב יזהה ומנסה למשוך דרכם עוד צופים. יש לה קלאסה.
*לכל המפקפקים, אנחנו רואים שעבר לפחות שבוע מאז ג'סי התחיל לשחק עם האזיקים, כי הפנים שלו נרפאו משמעותית.
יתרה מזאת, הנה הסבר ביוטיוב איך אפשר להיחלץ מאזיקים משטרתיים בעזרת סיכה.

* הנאיביות של אנדריאה גובלת בטמטום בשלב זה. זה נכון שטוד נראה צעיר ותמים למדי אבל לפתוח את הדלת למכריו של ג'סי אחרי שלפני שבוע ביקר אותך הגבר הזה שעכשיו מופיע בכל החדשות בתור איל סמים רצחני? אני מניחה שהיותה אימא עייפה והחולשה שלה לג'סי מבלבלים אותה עד כדי טיפשות.
* מספר הטלפון של "המנקה" מוביל בחיים האמיתיים להודעה מוקלטת המוקראת ע"י רוברט פורסטר שמסביר על פעילות השירות ושעות הפתיחה של החנות. אוי, שו"שו, מה יהיה?

בגלל שאנחנו לקראת הסוף, ובגלל שהגוף כואב מרוב חבלה רגשית, הנה מספר דברים שישמחו את הלב.
*באיחור לא אופנתי ולאחר שורת הפסדים מעוררי זעם (להפסיד להומלנד זה באמת מבזה), ברייקינג באד סופסוף זוכה באמי.
ברגע ההכרזה כל הקהל באולם, ש-90% ממנו, במוצהר ובגלוי, מעדיף להיות בבית ולצפות בפרק של שובר שורות, מתפוצץ בשאגות שמחה. כולל המפסידים. מאוד אירוני, פואטי ומרגש.
והנה הקאסט החמוד שאינו יודע נפשו במבחר תמונות.

גאדמיט, פול, אתה יושב לקרנסטון על הברכיים?!

*מסוחררים מהאמי, הקאסט המורחב של הסדרה התארחו לספיישל שכולו שושו אצל קונאן, מעריץ פנאטי וותיק של הסדרה.
!מדובר באחד הדברים המענגים, משמחים והמרגשים בהקשר הזה
http://teamcoco.com/video/full-episode-mon-9-23-the-cast-of-breaking-bad-and-musical-guests-los-cuates-de-sinaloa

אל תפספסו גם את הקליפ שמראה  מה עשו הקאסט בתום צילומי התוכנית.

http://teamcoco.com/video/conan-highlight-breaking-bad-cold-open

* אהרון פול התארח השבוע גם אצל ג'ימי קימל, ניתן לראות את הריאיונות המלא כאן: חלק א חלק ב חלק ג
אבל הקליפ הזה הוא השוס האמיתי

ברור שהכישרון הסודי של אהרון יהיה קשור לכלבים. ברור!!!!

* ברייקינג באד לו התרחשה רק בפייסבוק.  זה יתפרסם בטח מתישהו במהלך היום.
http://happyplace.someecards.com/topic/breaking-bad-on-facebook/newest

* הפודקאסטים  הנפלאים בהנחייתה של קלי דיקסון, עורכת הסדרה.
עוד לא יצא לי להקשיב להם העונה, אבל בעונות קודמות היה מדובר בהקשבת חובה לכל מעריץ ולכל מי שמתעניין בעשייה קולנועית וטלוויזיונית. והשנה הם ארוכים במיוחד, אז התענוג הוא כפול.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-5

* קישורים לצפייה ישירה בטוקינג באד
http://fanstash.eu/Watch/Talking-Bad-2216-Season1-Episode7-20551.html

5.7 -וכי מה יש בשם? על פרידות, עזבונות והפתעות ב-Say My Name

ניתוח עמוס בספוילרים, גם ויזואלים, שומר נפשו ירחק.
ברצינות. קישטה!

Now that we are in control, no one else gets hurt!

אחרי שני הפרקים הקודמים, איזה כיף שקיבלנו פרק הפוגה קומי?!
😦

הו, גיליגאן…
עוד פרק שסיימתי את צפייתו, תפסתי את הראש ופצחתי בבכי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל ככה אני בוכה מהסדרה הזו. אף פעם לא תוך כדי הפרק, תמיד בהלם שאחרי.
וזה מצחיק שאני אומרת הלם, כי שום דבר לא היה מפתיע כאן. וזה מכוון לחלוטין.

ה-Cold Open מפגיש אותנו עם התוכנית של וולטר (או כמו שמייק אומר ומרמז על העתיד לבוא: You're on your own) ועם תסביך ההייזנברג שלו במלוא זוהרו וזיקפתו. כדי לגרום לדקלן וצוותו להסכים להיות המפיצים שלו, הוא עושה תצוגת תכלית מרשימה ומדהימה בתעוזתה עם סדרת משפטים שגורמת לצופים ולדמויות לפעור עיניהם.
"אתה באמת רוצה לחיות בעולם בלי קוקה קולה?", למשל.
1. די מדהים שברייקינג באד מצליחה למרות התכנים שלה לשכנע את קוקה קולה לשים כסף כדי להיות מפורסמת ככה… טוב, כאילו, בפפסי אף פעם לא שמו קוקאין.
2. באמת, וולט? נראה לך שמישהו יבכה יקום ללא קריסטל כחול? אתה חושב שהמוצר שלך אשכרה איקוני? פיסת אמריקנה? פאאאק.
ומי חשב שהייזי כזה מעריץ של דסטניז צ'יילד?!
אבל וואו, זה מצליח לו. והיי, אפילו מייק נותן לו קרדיט! 🙂

😦

על הדרך, תוך פרגון ל"שני בשלני המת' הטובים בעולם", מובהר לנו ולג'סי מה שחשדנו – שוולט לא מתכוון לוותר עליו בקלות.
אבל אם בשלב השריקות של פרק שעבר פינקמן עוד חשב על עצמו שהוא לא מתאים למקצוע, הרי שבשיחה לפני ארוחת הערב המשפחתית הוא נחשף, למרות המניפולציה הרגשית שתגיע מיד אחריה, לחוסר ההיגיון שבהתעקשות השגיונית של וולט לדבוק בדרכו.
ב-SMN, הוא כבר קולט מסצינה לסצינה יותר יותר עם מי יש לו, תרתי משמע, עסק. תחילה במפגש עם דקלן, אחר בפגישה עם סקיילר והשיא כמובן מגיע בסצינת הריב.

אני לא אכחיש. מאוד אהבתי את גישת ה"לה לה לה, לא שומע" של וולטר לטיפול בעיניין העזיבה שלו.
משהו בזלזול ובהמעטה (מה, ג'סי, הקשקוש הזה עוד לא עבר לך?) ובריגשי הפולני (לפחות תעזור לי בהתחלה… נו, זה מוגזם לבקש, אני שואל אותך?) היה כל כך נכון לדמות וכל כך אנושי.

Nope.

במפגש במכון השטיפה, לעומת הצגת הבובות של שבוע שעבר, זוכה ג'סי להצצה אמתית אל היחסים של וולט וסקיילר. זה לא שהוא מבין את טיבם האיום ונורא, לא באמת, וזה לא שוולט מתעלל בה או משפיל אותה לפניו, אבל ג'סי לא יכול לפספס את ההתנשאות של וולטר ואת הדאגה והאומללות של אישתו.
Vamonos מקריא ג'סי את שם חברת הצ'יק צ'ק ג'וק המאולתרת שהוא ובעלה הקימו (שבעברית יש לקוות שהמתרגם בר המזל קרא לה בפרק 3 כ"מרססים הולכים").
הלוואי, מפטירה סקיילר. (בונוס על בדיחה עם סט אפ של 4 פרקים!)
לפני שהיא נעלמת בחשכת המסדרון ג'סי והיא מצליבים מבטים. ההכרה שאולי יש כאן אחווה קורבנית מבליחה לראשונה בתודעתם. ווהו!

אבל כמובן שהכול מתחבר בשיחה עם וולט, שמתחילה על מי מנוחות ומהר מאוד מתדרדרת למעוזות ערסיים. "לך, מי רוצה אותך, בכלל, יא מכוער?!"
הסצינה כתובה מדהים ואפשר לפרוס קרפצ'ו עם הדיוק של שני השחקנים. לעזאזל, איזה תענוג היה לראות את וולט מנסה את כל הגישות הקיימות, בנואשות הולכת ומתחזקת, ואיזה כיף לראות את הפיקחות המפוכחת אליה הגיע פינקמן שלא נותנת למניפולציה הרגשית והלוגית לעבוד עליו יותר.
ללא צל של בושה וללא הפוגה, כשטקטיקה אחת לא עובדת וולט מנחית את הבאה, בזיגזוג בין התחשבות מזויפת להתעללות פסיכולוגית.
אני מציע לך קידום! כי הכנס חנופה כא… כלומר, כי אתה בשלן טוב כמוני!
ולהיות טוב במשהו זה נדיר!
ועד לאותה נקודה זה הזכיר, במתכוון במתכוון, את שיחת העידוד הידועה מהעונה הראשונה (החלק הרלוונטי, החל מ-1:14. חוצמזה שה-"איי דונט נואו" של ג'סי הוא אחת ההגשות האהובות עליי בסדרה).

אך פתאום וולט מאבד שליטה ונופל לסגנון הירידות של פעם, רק שהן כואבות הרבה יותר.
מה יש לך בחיים חוץ ממני? גורנישט! אף אחד אפילו לא מוכן ללכת איתך לגו-קארטס!
תבחר, זה או אני או סמים ומוות ודאי!
והזווית הזו מעתיקה לרגע את נשמתו של פינקמן ומפילה אסימון בגודל ביניין במוחו.
מר. וויי… הוא מלמל לא מאמין מאיפה זה מגיע פתאום. מעניין יהיה לבדוק אם הוא יקרא לו בשם הזה שוב בקרוב. או אי פעם (על ערש דווי לא נחשב).

וולט תופס את עצמו ונסוג, חוזר בהינף עין לטון מרוכך, מתחשב. אבל הוא כבר איבד את ג'סי, שהודף ללא התלהמות ובאיפוק את תחמוניו פעם אחר פעם, כמו ילד חכם של אימא.
אם יש לך ממילא כרטיס במחלקה ראשונה לגיהינום, למה שלא תעשה כמה בוחטות בדרך?!
תשאל את מהשמו הטבעוני המזמר ההוא עם החור במוח, אם הוא חושב שמחכה לך שקט נפשי!
אתה חושב שאתה כזה טוב? אתה והשחקן שמגלם אותך, חושבים שיש לכם כזה עומק רגשי?!
תן לי לפטור אותך מכספי הדמים האלה.
אבל העלבונות, הפסיכולוגיה ההפוכה והסחטנות פיננסית רק מבהירים לו סופית שאין על מה, ועוד פחות עם מי, לדבר.
שמעו, בסופו של ריב, בפרידת האוהבים המי יודע כמה שלהם, זה לא שג'סי קלט עד כמה וולט הוא הפסיכופט שהוא, אבל הוא מבין שהמורה ושהמגלומניה הרומסנית והרשלנית שלו, שלא רואה אותו ממטר, הם עוד סיבה מצוינת לקפל את הבאסטה וללחוץ על הגז.

אנחנו ממש רואים את ההבנות מחלחלות אט אט אל מוחו של ג'סי, בזו אחר זו, וקודוס ענק לאהרון פול על כך, אבל הסצינה הזו שייכת לבראיין קרנסטון שמצליח לזגזג בין תחמנות להתפרצות, לבהלה, להתחרטות, לחרטטנות, לפאניקה ולייאוש מבלי שנוכל לראות את התפרים אלא רק את גלגלי המוח המאיצים, בעבודה ניואנסית מרטיטה.

ותגובתו של ג'סי להבטחתו של וולט המצוטטת בתחילת הפוסט עתידה להתברר כצודקת בסופו הנורא של הפרק.
You keep saying that and it's bullshit every time.

וזה לא יפתיע אותנו, כאמור.
כפי שציינתי בביקורתי הראשונה לעונה, הסדרה יודעת שהכול בשלב הזה נחיש. יש דברים צפויים שחייבים לקרות בסדרת פשע בעונתה האחרונה. עלילות צריכות להיסגר ודמויות עתידות להיפגע. ככה זה.
מותו של מייק היה מתבקש מכל כיוון אפשרי.
מבחינה הגיונית – הזאב הזקן, למוד הקרבות והכדורים, לא הפסיק לפשל מאז שחזר ממקסיקו. על פי התנהלותו ובגילומו הנפלא של ג'ונתן בנקס, נמאס למייק מהמקצוע, ודי נגמר לו מהחיים האלה.
מבחינה עלילתית – יש כאן יריבות ארוכה, ומנומקת היטב, עם וולט.
מבחינה פרקטית והיררכית – מייק הוא הדמות הגדולה והאהובה שהכי הגיוני לחסל.
מבחינה טיימינג – פרק לפני אחרון של עונה הוא בית קברות ידוע ופופולרי.

היוצרים יודעים שאנחנו יודעים את זה, אז הם לא מסתירים את זה. להפך, הם כמעט זועקים את זה מהגגות מתחילת העונה ועד הרגע האחרון.
האיום באקדח בפרק הראשון שמתקשר לכל האיומים הקודמים שספג וולט ממייק, הדחייה והאגרוף של תחילת עונה 4, כל ויכוח והתנגחות מאז, הבגידה של הפרק הקודם,  ההתנשאות המתמשכת של מייק, הבלגן עם התשלומים, ההצהרה המאיימת של וולט לפני שלושה פרקים שמייק לא יודע את מקומו…

ובפרק הזה הכול מגיע לשיא.
כאשר דמות סוגרת קצוות עלילה (עושה סידורים אחרונים, מתפייסת או מבקשת גאולה) הצופה יודע שמכינים לה את כל התנאים להתפגר. ככה זה, ביי דה בוק. נלעגת כל יצירה שמעמידה פנים שלא.
ברייקינג באד השתמשה בעבר בהבנה הזו שלנו כדי לגרום לנו להיכנס למצב לחץ והיפרונטילציה – עם נרטיב החטא והגאולה של האנק בפרק 3.7 – רק כדי להצביע עלינו ולצעוק "סאקרים, עבדנו עליכם!"
בפרק השביעי בעונתה האחרונה היא עושה את ההפך. היא מרמזת על מותו של מייק באופן כמעט דטרמיניסטי. מותו בלתי נמנע, היא זועקת, מייק חייב למות.
ומקיימת.

תפיסת עורך הדין וההשלכות הופכות את מייק לבעיה ולמטרה ברורה להתנקשות, ההכנות שהוא עורך לקראת היעלמותו המכשירות את הקרקע למוות סודי, ההתעכבות על מבטו הקנאי של וולט אל עבר הפרידה הנוגה בין מייק וג'סי… את האקדח שוולט מוצא בתיק הם כבר ממש כמעט זורקים על ראש הצופה.
וכאילו לא די באלה, כשמייק צופה בטלוויזיה, צלם זירת הפשע מישיר את מצלמתו ודופק תמונה.
ואז עוד נתנו להרמנטראוט, שתמיד זלזל בוולט, שעדיין לא הבין באמת עם מי יש לו עסק, לסרב לעזור לו ולומר את דעתו הלא מפולטרת.
וזו משגרת את וולט, אכול קנאה ותחושת קיפוח תמידית, אל מכוניתו ומשם שולחת אותו לשגר קליע קטלני מטווח אפס.
מי מאיתנו לא ידע בהיכנסנו אל הסצינה, שממנה מייק לא ייצא?
כן, כן, המדליות בדואר.

יצא לי פעם, איפשהו בתחילת העונה הרביעית – כשהחומצה בוססה כפתרון הקסם האידיאלי, לשאול את עצמי את השאלה שאולי בבוא היום התסריטאים נאלצו לשאול את עצמם. "אם וולט יחליט להרוג את ג'סי, האם הוא יעשה עימו את החסד ולא ייתן לו להיעלם בתחתיתה של חבית?"
התשובה שנתתי לעצמי, אם זה מעניין אתכם, היא שאין לי מושג אבל שאם הוא אוהב אותו, ואולי אם ג'סי יספיק להתחנן, וולט יואיל בטובו לגמור אותו באוברדוז של הרואין כדי לאפשר למשטרה ולמשפחתו למצוא אותו בזירת מוות מבוימת.
(מה? יש לי מחשבות נורא מהירות על כל תחום שאין לו שום נגיעה אמיתית לחיי!)

והנה הגיעה העונה החמישית והסדרה מתעסקת בגלוי בנושא הזה.
תחילה לידיה מתחננת בפני מייק שלא יעלים אותה, כדי שבתה תדע שמעולם לא נטשה אותה, אחר כך הוריו של דרו שארפ שהטרגדיה היא שלעולם לא יידעו מה עלה בגורל בנם, וכעת קיילי, נכדתו של מייק, שלעד תחשוב שסבה זנח אותה מבלי לומר שלום.
אם יש משהו נורא יותר מלאבד אהוב, הרי זו אי הידיעה המהולה בתחושת נטישה, המתובלת בכאב הבלתי פוסק של התקווה.
והאם יש מחשבה כואבת יותר לנרצח מההכרה שלא יותיר אחריו זכר ולא יתאפשר לאיש להתאבל עליו?
אבל מייק, ששעה לתחינותיה של לידיה (וזו הייתה הפאשלה הראשונה מני רבות שלו העונה), לא יזכה לחסד דומה.

לא מגיע למייק הסוף הטראגי הזה, שאפילו ג'סי לא יידע לבכות.
וזה מצחיק שכל כך אהבנו אותו, כי הוא היה רוצח קר שחיסל רבים ואיים לא אחת על דמויות אהובות. והוא גם לא בדיוק צודק בתפישתו ש"זוכרים שהיה פה שמח לפני שרצחת את פרינג?!". אם היה ניתן לפרינג להתנהל לפי ראות עיניו, ילדים היו עדיין מנוצלים כסוחרים ורוצחים, ג'סי היה מת או וולט היה מחוסל.
אבל מייק היה חתיכת בנזונה קשוח, עם קוד מוסר של פושעים שהיה מספיק יציב ונאמן שיכולנו להתחבר אליו, היו לו משפטי מחץ שזרק בהגשה צוננת, ובעיקר, הייתה לו פינה חמה לנכדתו ולג'סי, והוא שימש בעונה וחצי האחרונות תחליף אב חיובי לתחליף האב ההרסני.

בתומה של הסצינה מייק דוחק בוולט וזה, כצפוי, יורה בו.
אבל אז קורה הדבר שמוכיח שוב למה שובר שורות היא היצירה המרשימה שהיא.

You keep using that word. I don't think it means what you think it means.

אימה משתלטת על וולט.
אנחנו הצופים ידענו שמייק הולך למות, כי וולט הוא פצצה מתקתקת וכי הסדרה משכה אותנו באף עד השוקת. אולם גדולתה של הסצינה היא בהבנה הפתאומית של וולטר את עצמו. באותה שנייה הוא קולט שהוא לא ההייזנברג שבפתיח, שהכול הצגה, שהוא רק אצה, והבטחתו לפינקמן חוזרת להדהד באוזננו ובאוזניו.
שום דבר לא בקונטרול אם אין לך אפילו שליטה עצמית.

ואל מול הנוף הרוגע והיפהפה, וולט מתנצל בכנות בפני מייק. לא היה כל צורך להרוג אותו. אילו רק עצר לחשוב, אילו רק לא היה עבד נרצע לחוסר ביטחון.
וזו ההפתעה.
רגע קטן ותגלית פסיכולוגית פשוטה, שאוכלים בנשמת הצופה יותר מכל טוויסט עלילתי.
ואף כי וולט מתגלה במלוא אנושיותיו הטראגית, כשהצער והחרטה באמת ובתמים ניכרים על פניו, זה מאוחר מדי. והיות ואין כאן מקום להתנצלויות ומחילות, שתוק ותן למות. אז הוא שותק.
ומייק, בשלווה נרגנת אופיינית נופל קורבן למוות הכל כך מיותר וסתמי, ונעלם מעיננו.

במידה ולא בכיתם מספיק, לטעמכם, הציצו בסרטון מאחורי הקלעים לפרק. אם זה לא יגרום לכם לקנות כרטיס טיסה לאל איי כדי לתת לג'ונתן בנקס חיבוק, אני לא יודעת מה כן.

נקודות נוספות למחשבה מלחיצה/ ספוילרית:

אנחנו מקבלים שני אינסידנטים שמדברים על התאבדות הפרק. האחד כשמייק צופה בטלוויזיה בזמן הפשיטה, כשרואים את האימג' של הצלם השוט מכוון למייק, כי הוא מולו, אבל משם חותכים לפניו של האנק וברקע נשמעת שיחה המדברת על התאבדותו של שוטר בירייה לרקה.
וכאשר האנק יוצא מהחדר, מותיר במשרדו את וולט "הבוכה", הוא מחווה סימן של Just shoot me ביריית כדור למוח.
האם שו"שו עושה הטרמה? לא מתאים להאנק להתאבד, מאידך, מי יודע עוד כמה יתדרדר המצב המשפחתי סביבו.
ואולי, גם פה אפשר לשאול, אם וולט יחליט שהאנק הוא בעיה גדולה מדי ויש להיפטר ממנו, האם ייעשה לו את החסד ויזייף זירת התאבדות?
או האם הסדרה סתם עושה טיזינג מעצבן כדי שנחייה בפחד? כי היא יודעת שנפצח מיד עם המיינד פאקינג הזה.

הערות, תהיות ושאר ירקות.

* בפרקים הנותרים אני מניחה שוולט ייכנס לאמוק נואש להוכיח לעצמו בכל מחיר שהוא כן הייזנברג. או לא. אוי לי.

* כן, אני די בטוחה שהתיק של מייק הוא אותו התיק שוולט פותח (באותו סוג שוט תחתי מתא מטען) בפתיח של העונה.
כשם שהפספורט שהיה מונח שם (ואולי תעודת זהות באותו שם?) יצטרף לרשימת הפריטים שמייק הכין לעצמו ככיסא מפלט, ואלה ישמשו מעתה את וולט. האקדח הוא רק הראשון.

* זה הפרק הראשון שתומאס שנאוץ, תסריטאי ותיק של ב"ב, כתב וביים. הוא עשה עבודה פשוט מצוינת בעיניי.

* יש סיכוי מאוד טוב שהשוטרים לא ימצאו את הכספת המיוחדת וקיילי כן תקבל את הכסף שסבא השאיר לה.

* בארוחת הערב השנייה הכי מביכה ביקום, וולט אוכל אוכל לחימום במיקרוגל. סקאבי לזניה!!!!

* הארוחה מובילה בקישור מושלם להצגה שוולט עושה במשרדו של האנק. הפעם אנחנו יודעים שזו הצגה, אבל הסדרה מראה לנו שוב ושוב שוולט מקפיד לבסס את שקריו על אמיתות.

* …כמו תאריך יומהולדת אמיתי בתעודת זהות מזויפת, למשל?

* למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה באמת היומהולדת שלו. זה הכול מבוים. הכול.

* יש להם עיניין מוגבר העונה עם צפייה בטלוויזיה. אזהרת תימת רפלקסיביות.

* עם טלוויזיה או בלי, התימה הזו לא נפקדה גם מהריב של וולט וג'סי שקרץ במידה ליחס של הכותבים והצופים אל שתי הדמויות הללו ולאיך שהן נתפשות.

* זה כבר שלושה או ארבעה פרקים שאני תוהה אם שובר שורות תסתיים כמו "רצח באוריינט אקספרס", כש(זהירות ספוילר אגתה כריסטי) כל קורבנותיו החיים של וולטר (ג'סי, סקיילר, האנק, מי שיוותר) יחברו כדי לפטור את העולם מנוכחותו המזהמת. ועל הדרך יקבלו את מורשתו ומורשתה הגדולה של הסדרה – אספקה לכל החיים של ייסורי אשמה ושנאה עצמית שיאכלו אותם מבפנים.
ברור לי שאם המחשבה עולה לי בראש זה רק בגלל שהסדרה הארורה עשתה לי אינספשן ושתלה לי את זה שם. ולא, זה כנראה לא עומד לקרות.

*הסצינה בחדר הכספות הייתה מקסימה ונאמנה לרוח כל סרט הייסט קלאסי. כלומר, סליקית וג'זית.
אבל איזה טאמבל העורך דין הזה שהוא לא קלט את הוייב השונה מהבנקאית?! לסול זה לא היה קורה.

* זה דווקא היה חכם מצדו של מייק לא למנות לתשעה את עורך הדין שלו אבל לוליק – העלבון האישי של סול לא יימחה בקרוב.

* טיפ קולינרי: מה ישפר עוגיית בננות? פיסות בייקון.
היי, אמריקה, יודעת מה עוד ידגיש את הטעם הטבעי של הפירות? ציפוי פאדג' שוקולד וטיגון עמוק. אם כבר אז כבר.
פאקינג הל, מה הפלא שאתם אלופי העולם ב"צריך להביא מנוף כי הגופה לא עוברת בדלת"?!

* הו, גומי!

* טוד הוא תחליף ג'סי. אבל זה לא אותו דבר. כמויונז.
וללא thrill of the chase, מעניין כמה זמן זה יחזיק.

* הפרק הבא, האחרון לחצי העונה הנוכחית, נקרא Gliding Over All, שזה שם של שיר של וולט וויטמן, שהסדרה לא מפסיקה למתוח קווים בין השירים שלו ובין מר. וייט.

GLIDING o'er all, through all,
Through Nature, Time, and Space,
As a ship on the waters advancing,
The voyage of the soul–not life alone,
Death, many deaths I'll sing.

אתם מוזמנים להיכנס לפאניקה בזמנכם החופשי. מ-עכ-שיו.

5.6 מכירת חיסול – על אמת בפרסום וסחר נבון ב-Buyout.

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
* אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
* It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
* You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

* אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

5.1-5 שוד ושבר – על רבעו הראשון (וקצת) של הסוף.

אוקיי, וואו. בוא ננסה לעשות את זה. סליחה מראש על החלודה.
אגב, רק את פרקים 1 ו-5 ראיתי פעמיים ואת כולם ראיתי בשידורם כך שיהיו השמטות משכחה והדחקות לרוב.

וכמובן, זהו כרטיס למחלקה ראשונה על רכבת הספוילר-אקספרס.

איזה פרק להתחיל לכתוב עליו, מה?
אבל, חכו קטנה, היות וזהו הפוסט הראשון שלי לעונה, בואו נחזור לתחילתה.

אני לא מקנאה ביוצריה של ברייקינג באד, לא מקנאה בהם כלל.
במשך ארבע עונות (אוקיי, שלוש ומשהו, אם אתם ממורמרים כמוני) כתבו גיליגאן וצוותו סדרה שאומנם דהרה אל עבר כיוון מאוד ברור וידוע, אבל בחרה בדרכים לא סלולות, ללא עזרת מפה או ווייז ורוב הזמן תוך סינוור מהשמש המדברית שהעלימה את הכביש וכל מי שנמצא עליו.
והנה הם מוצאים את עצמם בקטע הכביש האחרון, כשהיעד הסופי כבר באופק, וזה המקום הכי קשה להיות בו לסדרה שחרטה על דגלה את עיקרון אי הוודאות. (נ.ב. איך כל הכבוד לי שהתאפקתי לשרטט מטאפורה של רכבות, אה? אה?!)

אין מפלט מיום הדין, יודעים הצופים, ויש מבחר מצומצם של סיומות אפשריות.
או שוולט ימות או שוולט יחיה. זהו עצם העיניין ואין באמצע. והקומבינציות לאחת משתי האופציות הללו ידועות כולן.
או שוולט ייסיים את הסדרה בכלא. או שהוא יישב במגדל השן שלו, ערירי ובודד, סופר את כספו ונדון לעולם להביט מעבר לכתפו.
או שהאנק יהרוג את וולט, או שג'סי יהרוג את וולט, או שהסרטן. זהו.
אוקיי, אוקיי, או שהוא יחליק באמבטיה וישבור מפרקת, והשכנים יזמינו משטרה לפרוץ הדלת אחרי שהריח ייהפך בלתי אפשרי. אבל באמת זהו.
וזה נכון לגבי כל אחת ואחת מהדמויות. או שוולט יגרום בעקיפין או במישרין למותה, או שלא. ברמה הבינארית אין כאן משהו שהוא לא בר-ניחוש.

אנחנו יודעים, והתסריטאים יודעים שאנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים.
וגם וולט יודע.
ומתוך המגבלות המפוקפקות הללו מנסים היוצרים לספק לנו מצד אחד עונה סופית הולמת, העונה על כל השאלות החשובות והצרכים המהותיים (קרי, לא בהכרח מתעכב על זוטות כמו איך טכנית הרעיל סול את ברוק), ומאידך עדיין מצליחה להפתיע ולייצר, לפחות במידה, את אותה פראות בלתי צפויה הנמצאת בבסיסה ובלבה של הסדרה.
וצ'מעו, עד כה הם עושים עבודה די מרשימה.

חושבים שאתם יודעים מה עומד לקרות ואיך הכול יסתיים? מגחכים היוצרים… בום, העונה נפתחת בפלאשפורוורד לוולט עם שיער ארוך וזקן. ושיעול סרטני. מחוץ לאלבקרקי. רוכש כלי נשק מסיבי. בגיל 52.
מה?! מי ראה את זה מתקרב בכלל?
וכך זה ממשיך בינתיים. על כל "מייק יחבור לוולט וג'סי" מתבקש, יש "פחחח, ואתם חשבתם שהם הולכים לבשל מתחת לשטיפת המכוניות!". הכול צפוי ומפתיע בו זמנית.

ורעיון המעבדה הניידת הוא אכן הברקה מוחלטת. לא רק בוחרים היוצרים וגיבורינו לא ללכת בדרך המתנחשת-בקלות, אלא בבחירה הזו יש את הערך המוסף השובב שהו כה אופייני לסדרה. בתום כל סשן, נותנים לנו להאמין, וולט וג'סי יושבים בסלון הבית שבעליו המסכנים הפקירו בלי ידיעתם בידיהם. והבית, הוא משתנה כל שבוע, אולי בעתיד יגיעו אליכם?
והשניים יפלשו פנימה וישבו על הספה שלכם ויצפו בטלוויזיה שאתם קניתם במו כספיכם. צופים בכם צופים בהם. פולשים לכם למרחב הפרטי ואתם לא רק המשת"פים האילמים שלהם, אתם גם הקורבן.
ורגעי הבונדינג הברומנטי האלה, בחממה המאולתרת, על הספה עם בירה קרה, קורים כשהם מוקפים בזוהמה, בינות אינספור חרקים ושאר Contaminants על סף הדברה. שקר בתוך בועת שקר. מושלם. (וכן, הכול מבחינתי הוא רפרנס ל-Fly, 'תמודדו!)

ובבואם לקדם את הסדרה אל היישורת האחרונה מתעקשים יוצריה להציג שינוי מהותי למבנה, כזה שישקף את הטרנספורמציה שעברה על גיבורם.
להבדיל מבעונות הקודמות, וכפי שהצהיר במילות שחתמו את העונה הרביעית, וולטר ווייט כבר לא מפסיד. הוא לא במלחמת הישרדות, הוא בראש שרשרת המזון באלבקרקי. בלי טוקו, הקרטל או גאס שיאיימו עליו.
אז מה עושה סדרה שרוצה לייצר מתח והרפתקאות שבועיות בהיעדר סכנה?
היא מייצרת לנו שרשרת של Heists.
אותו נרטיב מז'אנר הפשע, בו חבורה עליזה של עבריינים יוצאת לבצע את איזו משימה מסורבלת ולכאורה בלתי אפשרית. תחשבו "העוקץ", "אושן 11", "הג'וב האיטלקי", "היהלום המושלם"… וזה מהלך מבריק, כי כשאנחנו הולכים לסרטי הייסט אם יש משהו שאנחנו יודעים הרי זה שגיבורינו הולכים להצליח.
זה יכלול מקבץ של חבר'ה מומחים בתחומם אבל קצת לוזרים היוצאים לקרב סתרים מול ארגון מושחת, מפחיד וכבד (בנק, קזינו, מאפיה), הם ייתקלו במכשולים, יידרשו ליצירתיות מחשבתית ותחבולות מסובכות, תהיינה הפתעות, אבל הסוף ידוע. הם ינצחו.
הקייפרים וההייסטים הם סרטי Feel Good בהגדרתם ובמהותם, ונדירים המקרים שהיוצרים חותרים תחת זאת (והסרטים שעשו זאת או התפספסו, או בכך די הוציאו את עצמם מהתת-סוגה לאלתר).
וכך אנחנו מקבלים בינתיים עונה שמזכירה במבנה את עונות 1 ו(בעיקר)-2, אבל עם טוויסט.
לא עוד שני טאמבלים עטויי כובעי צמר הסוחבים חבית במקום לגלגל אותה וניצלים בעור שיניהם, אלא פושעים מתוחכמים ובטוחים בעצמם המרימים עוקצי-על. לא עוד שניים בודדים מול העולם, אלא מוחות שמתפעלים במיומנות קבוצה מהודקת של עבריינים, כשמר הקלס מתפקד על תקן ה-Q שלהם.

כך הייתה מזימת חיסול הלפטוף של גאס בחדר הראיות (קומפלט עם קריאת ה-YEAH, BITCH, MAGNETS, המרפררת בנוסטלגיות לזה), וכך היא התוכנית להסתנן לסשן בישול בבתים מתרססים.
וכך, כמובן, הוא גם שוד הרכבת הגדול, אותו שילוב של הייסט עם מערבון, בתזמורו של ג'סי פינקמן ג'יימס (ואכן, באותו שוד מפורסם חלופת משקל שיחקה תפקיד מרכזי). מה שמביא אותנו אל הפרק החמישי והמעולה.
להבדיל מפרק שעבר שבו הרוב הפריע לי, הכול עבד לי בפרק הזה. הקצב, ההומור, הדיוק, תשומת הלב לפרטים, סטירת הלחי המצלצלת של הסוף…

הפרק פותח בסצינת הקדם-כתוביות הממוקמת אי שם במדבריות ניו מקסיקו שאת נופם אנו מכירים היטב, עם ילד בהיר-שער רכוב על אופנוע היוצא בשיעמומו לאסוף טרנטולות.
והסדרה, כהרגלה בקודש, לא מאפשרת לנו למקם בוודאות את הסצינה על ציר הזמן. לבושו של הילד עכשיווי כשהם שהוא מתאים לבן מעמד הביניים האמריקני בשנות השישים, השבעים והשמונים. אופנעו ישן ומיושן. אין אייפון, אייקון או כל אביזר אחר שיעזור לנו לתארך. מיהו אותו ילד שובב? האם אנחנו חוזים בכלל בפלאשפורוורד? האם בפלאשבק?

אבל אז מתחיל הפרק בלי השתהות ואנחנו מניחים את הפתיח בצדי המוח.
נקודות בונוס הולכות לדין נוריס על הגילום המדויק שלו את האנק המובך המתחיל למלמל תוך כדי אגיפת תריסים ויוצא מהחדר בהליכת ירח. מה זה? שניה, פשוט קוראים לי. אני תכף חוזר. בינתיים תנוח. מממ…ביי. וולט מכיר היטב גברים כמוהו ואת היחסים ביניהם ומנצל את זה (בצורה מרהיבת עוז שעוד תפיל אותו). האנק הוא בובת גרב נוספת שהוא מתפעל בעזרת מניפולציה רגשית.
וגם אנחנו מאמינים לוולט בתחילה, כי הוא למד את החוק הראשון למשחק אמין: בסס את שקריך על גרעין של אמת. התחבר לרגש אותנטי וחלוב אותו לטובתך.
ומייק גם מזכיר לנו את מה שוולט למד והשתמש על עצמו בפרק 12 של עונה 4: עם אקדח לרקה כל אחד הוא מריל סטריפ.
וולטר ווייט של ימינו לא סתם נעזר כי אם מסב עונג ממשחק המריונטות הזה. מבחינתו, מערכת היחסים שלו עם פינקמן כרגע היא מלאכת מחשבת להתפאר ומעתה ואילך הוא מעדיף להתנהל מול כולם באותה דרך. על האנק זה עובד, על סקיילר, לעזאזל, זה לא. (לא נורא, חושב וולט משל היה סקרלט אוהרה על קוקאין, נמשיך לנסות גם מחר. בסוף היא תיפול בפח… ובינתיים השעון מתקתק לשניהם.)

הפרק החמישי, ולראשונה העונה, שייך לג'סי.
כל עוד התנהלה מערכת היחסים שלו עם וולט על מי מנוחות, כל עוד ג'סי הוא הפיון של וולט כך גם בסדרה יהיה לו תפקיד של פיון. קרי משני אך הכרחי, פונקציונלי וניגר-י בבסיסו.
המהלך החמוד של לתת לג'סי להיות זה שמוצא את הפתרונות היצירתיים העונה לא מגיח משום מקום. יש לו הסטוריה מבוססת של השתדלות, ניסיונות לרצות והעלאת רעיונות ("רובוט?") בכל עונות הסדרה, רק שהיום בלי המת' ועם הביטחון העצמי הרעיונות שלו הולכים ומשתפרים.
וכבר פעמיים מראים לנו שהמוטיבציה שלו להשכין שלום בין מייק ו-וולט גורמת לו לחשוב מהר וחד יותר. כמו ילד שיעשה הכול רק כדי לא לשמוע את הוריו רבים.
אך מעל לכל, הו ג'סי, עומדת המוטיבציה לא להרוג שוב לעולם. לא את לידיה, ובטח שלא את אנשי הרכבת המצויים, אם לרפרר לסמויה לרגע, מחוץ למשחק.

ועלילת ההייסט נגללת ב-Dead Freight לפי הספר. הרעיון, התוכנית, הבדיקה, שטיחת המתודה בפני הצופים, הביצוע, הסיבוכים, ההצלחה.
ועל הדרך גם מעניקים לנו, ובעיקר לג'סי, רגע של אושר מזוקק. וולט נותן לבן חסותו להסביר לבחור החדש מה התוכנית, מתוך כבוד מלא. וולט! נותן!! לג'סי!!! קרדיט?!!! וחלופת המבטים הגאים בין השניים כשטוד מכנה את התוכנית מושלמת היא אולי רגע השמחה הגדול ביותר שג'סי חווה מאז ג'יין.
אוה, אוה!!! ואם זהו הפרק של ג'סי, אולי אותו ילד בטוח בעצמו, סקרן ואמיץ מהפתיח הוא ג'סי הקטנטן? הרי ראית כמה נלהב הוא רץ במדבר עם המד מרחק, כאילו הרגיש שוב בבית? האם זכינו להציץ סופסוף להיסטוריה של הבחורצ'יק?! האם זה בא ללמדנו שהבחור חוזר לעצמו האמיתי? לילד הבטוח שהיה?

אבל בביצוע התוכנית מתגלה האופל האופייני לשו"שו, שהסדרה יודעת שצופיה מצפים לו. "לא יכול להיות שהכול טוב", נחשוב. "נכון", תאמר הסדרה, "קבלו את תאבת הבצע של וולט המסכנת את יקירו".
ואכן, אנחנו זועמים. זה לא שאנחנו באמת חוששים לחייו של פינקמן, כי, נו, לא כאן לא עכשיו ולא ככה הוא ילך לנו (מקסימום ייאבד כף רגל). אבל בעיקר אנחנו תוהים בחשש אם טוד פה רק כדי להיות הקורבן התורן לציניות החמדנית של ווייט.
וזה מזעזע אותנו, כי וולט, שלפני פחות מחודש (בעולם הסדרה) בכה כילד אבוד בקניון על אובדן היחסים עם ג'סי, מוכן לסכן את חייו של בנו המאומץ בעבור כמה גלונים עלובים של חומר (זה לא מדויק, כי הפחד שלו היה ששינוי הכמויות היה משפיע על המשקל הסופי וחושף את הגניבה. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה).

אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע. מרגע שוולט החליט להשתמש בג'סי כפיון, ההחלטה החלה מקשיחה את לבו אליו וג'סי אכן מתחיל אט אט להפוך לכלי. וכלים? יש להם נטייה להתנפץ, וזה לא נורא כי הם תמיד ברי החלפה.
 וברייקינג באד מוסיפה לשאול אותנו: מהי אהבה, והיכן עובר הגבול הסופי שלה?
תלות, כפייתיות, קנאות, רכושנות, תועלתנות וניצול הן תופעות לוואי מכוערות הנמצאות במידה מסוימת בכל מערכת יחסים, אבל מתי הן משתלטות עליה עד שהיא כבר לא ראויה להיקרא אהבה?
עם סקיילר דומה שוולט רוצה במערכת היחסים רק כדי לא לראות את עצמו כמפסידן. כי זה המקום היחיד בחייו בו אינו מנצח.
עם ג'סי, נותרה הפונקציונליות, הנוחות האינטימית וה-רק-לא-להיות-לבד-יות.
האם נותר במי משתי המערכות משהו רגשי מעבר לכך?
מבחינתי, ואני חושדת שגם מצד הסדרה, הקו התחתון ביותר עובר בסיכון נפשו או גופו של הצד השני. זה לא שאהבה משמעה לשים עצמך תמיד אחרי האדם השני, כי בוא נודה – יש הרבה דרגות ביניים, אבל משמעה היא תמיד לרצות בטובתו. אולי לא מעל טובתך, אבל לבטח לא להירמס באלימות תחתיה.
שו"שו מספקת לנו ביטוי ויזואלי נאה לכך. וולט נותן לפאקינג רכבת לדרוס את ג'סי = וולט לא אוהב את ג'סי יותר.
זו האמת המצערת הניבטת אלינו מהפרק הזה, כשם שהעובדה שלא נותר דבר אמיתי מאהבתו של וולט את סקיילר, הייתה המסקנה המובהקת מהפרקים הקודמים.

אבל למזלנו ההצצה המבהילה לנבכי נפשו של וולט מסתכמת בדיוק בזאת ולא גובה קורבנות, ועל כן היא לא מצליחה להרוס את ההיי מהצלחת המשימה. אפילו ג'סי שטוף האדרנלין לא זוכר לכעוס! והסדרה המנוולת הזו מנצלת את שמחתם ושמחתנו. זוכרים כמה כיף היה ב"אושן 11"? זוכרים את 2 העוקצים הקודמים בעונה וכמה מגניבים הם היו? זוכרים איך פחדתם שג'סי יאבד גפה לפני רגע?!
זוכרים את הילד מהפתיח?
פאק.

כי שובר שורות לא באה לספר לנו מעשייה על פשע מושלם וסקסי, ולא באמת הגענו עד כאן להיגנב ולהגניב. בסופו של יום באנו לדבר על השלכות ועל לקיחת אחריות אישית.
ושו"שו לוקחת את ההתלהבות שלנו הצופים ומפנה אותה נגדנו באכזריות שאין שנייה לה בטלוויזיה. בכל סדרות הפשע סביבה פרקים הנגמרים בדרמה ובמוות יהיו כבדים, רציניים ורועמים מפאתוס מתחילתם ועד סופם, מקשטים את עצמם בשלטי ניאון של חשיבות תהומית. וברייקינג באד? היא לוקחת את ההרפתקאה הכיפית ואת המעורבות הרגשית שלנו בהצלחת המבצע והופכת אותן על פיהן בהינף, או שמא נאמר נפנוף, יד.
ואת הבחור החדש, שאך לפני רגע העתקם נשימה בחשש לחייו, היא חושפת במפלצתיותו.
טוד, יא בן של זונה מסופלסת, אני הייתי בעדך! מה עשית?!?!?!?! ארורה תהיי, סדרת פיגולים משוקצת!

חשבת שזה פלאשבק, אה, מטומטמת?! היא לועגת לי. לא שמעת את שריקת הרכבת בפתיח?! לא, זה לא פינקמן, זה רק הילד שיכל להיות כמו פינקמן לו זכה להגיע לבגרות.
אבל אל תרגישי רע, גם פינקמן יזהה את עצמו בו, כמו שהוא תמיד עושה. היא אומרת ומגלגלת את שפמה כנבל. וזה יגמור אותו. מוהאהאהאהאהא!

ושמיטת הקרקע הזו היא שאחראית לתחושת הקבס הנוראה שאיתה נותרים ג'סי והצופים. וזו תחושה שלא זרה לנו משום שהיא נכחה בכל אחת מארבעת המיתות המהותיות בתולדות הסדרה.
לא, בסדרה כל כך מדממת, מותם האיקוני של גאס, התאומים או טורטוגה מתגמד ונשכח אל מול הטרגדיה האנושית של קרייזי 8, ג'יין, גייל והילד שעוד נלמד את שמו. כל אחד מהם עימת אותנו עם זווית אחרת באמת האיומה על מוות ורצח, אמת שמתעכבת, יותר מכל סדרה אחרת כרגע ואולי בכלל, על המשמעויות למבצע ולקורבן, ומתעקשת לראות מעבר לרומן שלנו כחברה עם אלימות מצולמת.

זה הפרק של פינקמן, אנחנו חווים אותו דרכו, וכיאה לכזה הטראגיות עולה ומבעבעת מכל הפינות. הוא שהגה את כל התוכנית רק כדי למנוע מוות של חפים מפשע, הוא זה שנקודת התורפה שלו היא ילדים, והוא זה שיגיד את המילים שיהדהדו באוזניו של טוד ויבהירו לו מה צריך לעשות.
"אסור שאף אחד יידע על זה".

והטראגיות זועקת עוד יותר אם באים, כמוני, מהגישה שלא היה צריך לעשות כלום לילד.
אחרי השוק הראשוני היה אפשר להבין שהוא לא יודע מה הוא בכלל ראה ואפשר בקלות לשקר לו. ובמקרה הגרוע, הוא יילך הבייתה ויספר לאימא שלו מה הוא ראה והיא תגיד "וואלה? מה אמרתי לך לגבי המדבר? שוב הלכת לאסוף ג'וקים, נכון!??! לך לחדר!!!". ואיש לא היה מעלה את זה שוב כי שום משקל לא חסר ואיש לא היה מתלונן על גניבה.
אבל היגיון או רוגע לא הופעל כאן.

וזה משנה הכול. כי ג'סי הצליח להעמיד פנים בפני עצמו שהוא יכול לשלוט במצב ולהבטיח את העבודה בתנאי המוסר שלו, ושכח שהמסקנה אליה הגיע במכון הגמילה נכונה היא. הוא אכן "The bad guy" .
אם אתה בעסקי המת', ג'סי יקירי, אנשים ייפגעו. חפים מפשע ייפגעו. ילדים ייפגעו.

ומה עכשיו?
מן הסתם אני חושבת שג'סי ירצה לפורש.
מה שנדמה לי שברייקינג מנסה לעשות, ואני אוהב אותה יותר על זה, זה לטפל בסודות בין וולט וג'סי מבלי לחשוף אותם.
כלומר, בחיים האמיתיים טיבו של סוד רצחני אינו בהכרח להתגלות, להפך, זה מסוג הדברים שלוקחים לקבר. אבל טיבו של אדם שיסכן חיים של ילד חף מפשע – להיחשף. אט אט. יותר ויותר. עד שזה יוביל לפיצוץ.
והרי גם אם ג'סי לא יידע על ג'יין ועל ברוק לעולם, הוא נדון לגלות מיהו וולטר באמת בקרוב.

ומצדו של הייזי – אם ג'סי פורש, ואם סקיילר תמשיך להערים קשיים ולא לשחק במשחק, אם הפוקציונליות של שניהם תהיה אבודה? דינם נחרץ.

אהרון פול שואב השראה מחייו האישיים

Where do we go from here?

* יש משהו, כאשר יש לדמויות היסטוריה כל כך עשירה של סודות וקונפליקטים, שברור לנו שסדרה לא תחסל אותן בלי קודם לפתוח ולפתור.
בעונות מוקדמות הדמויות היו מצויות בסיכון תמידי, אבל אם הן שרדו לעונה החותמת ועדיין לא מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהן? אין סיכוי שמותן לא ילווה בהתנגשות חזיתית ופיצוץ רגשי.
אז החל מהפרקים הבאים, כשהבעיות תעלנה לפני השטח, גם תחזור החרדה הקיומית לגורלן של הדמויות.

* אז מה, טוד הוא הג'סי החדש?
כמה נחמד לוולט לגלות שיש ג'סי כזה בעולם שנראה אותו הדבר, אבל עושה מה שאומרים לו ולא מתייסר מצפונית כל הזמן?!

* ומה, מארי והאנק יאמצו את הילדים כשוולט וסקיילר ימותו?

* אבל לא באמת.
אם הסדרה השובבה הזו שותלת אצלכם מחשבות על העתיד, קחו בחשבון שהכול הטעייה. הכול.
יומהולדת 52? לא נראה לי. וולט וטוד נגד ג'סי ומייק? לא ולא. האנק ומארי והולי הקטנה? פחחחח.

* כשם שככול שהקהל (המיזוגני) חפץ במותה של סקיילר, כך גוברים סיכוייה לשרוד את הסדרה.
זדיינו היא אומרת לכם, ובצדק.

בעיות עם העונה עד כה
זה קצת מוזר להתלונן רטרואקטיבית אחרי פרק כל כך טוב ומדויק מבחינתי, אבל לשם האיזון, הנה הבעיות העיקריות שלי עם העונה, שאני בינתיים אוהבת הרבה יותר מהרביעית.
* לא סבלתי חצי מהדברים הדרמטיים שנתנו לוולטר להגיד העונה. חצי ממשפטיו הרועמים הרגישו לי ברורים מדי, מלאכותיים מדי. אני הוא הנבל-יים מדי.
הבנו, אתה בטוח בעצמך ואתה מרושע. ווי גט איט. מזל שקרנסטון שחקן כל כך טוב.

* אתם לא סומכים עלינו שנזכור, מה?
תשמעי, ברייקינג, כפרה. אני לא צריכה שתאכילי אותי. השאירי את הכפיות למארי.
נכון, עברו חודשים ארוכים מאז העונה הקודמת, אבל בעידן הדיוידי וצפיות המרתון אין שום סיבה להסביר ולהזכיר לי פרט פרט, וזאת בנוסף ל-PREVIOUSLY ON BREAKING BAD הבלתי נסבל.
חוצמזה שגם אם זה יהיה מעורפל מדי, את יכולה לסמוך על הצופים שלך שיהיו אובססיביים מספיק כדי לרוץ לאינטרנט לסשן ריענון.

היילייטים שלא צוינו לעיל ומן הראוי לציין:
* בביקורתי את העונה השלישית של "ג'סטיפייד" טענתי שהיא מלאה בקריצות אוהבות ומלאות כבוד ל"ברייקינג באד", ותהיתי האם שו"שו תחזיר לה אהבה.
ואז שכחתי מזה לגמרי, עד שבפרק הפותח את העונה, בסצינת ניסוי המגנטים, מר הקלס צועק FIRE IN THE HOLE!
יה, ביטץ', שאוטאאוט!
* פרק 2, בחיפושי הסיגרייה המאולתרים שארגן, ג'סי נשבר. אז מה הסדרה עושה? היא נותנת לוולט לגעת בכתפו של ג'סי בצורה מנחמת, אבל לא מראה אותם מתחבקים. אהההה, תמותי, סדרה טיזרית ערמומית.
* נ.ב. אל תמותי לעולם. 😦
* קרה ששנאתי את פרק 4, שהוא במקרה הפרק הכי סקיילר-צנטרי של העונה עד כה. ולכן היא נעדרת פה מהדיון. אבל כן, על אף התסריט הגבולי והבימוי המעצבן האימג' של סקיילר בבריכה היה יפהפה ו-haunting וכן, יש פה רפרור לאופליה, למלתעות ולמי יודע מה עוד.
* אנה גאן משחקת מדהים העונה. היא תקבל עוד מועמדות לאמי ובתקווה גם תזכה.
* אפרופו Haunting: סצינת הייסט המגנטים, עם החפצים הזזים כאילו המקום רדוף רוחות, הייתה מהממת.
* Just because you shot Jesse James, doesn't mean you are Jesse James.
* בכלל מייק. כל מילותיו וכל מעשיו.
* היו מי ששאלו אותי: האם השעון שג'סי נתן לוולט עם ציתות. התשובה, בעיניי, היא חד משמעית לא!!!
זו מתנה כנה מקרב לבו של ג'סי שהיה מצוי, עד לדקה החותמת של פרק 5, באוטופיה אידיאלית ביחסיו עם וולט. הכנות הזו ביניהם, הזמן שהם מבלים, העובדה שוולט מקשיב לו, התמיכה הנפשית שהוא מעניק לו, הן כל מה שג'סי ייחל לו מדמות האב במשך 4 עונות. ואולי אי פעם.
אבל משמעות השוט הסוגר את פרק 4, בו וולט שומע את השעון המתקתק, היא כפולה. השעון מסמן את ההצלחה במערכת היחסים עם פינקמן ואת התפעול היעיל של בן החסות. הוא המודל שאליו שואף וולט בכל מערכות היחסים האחרות בחייו, בפרט זו עם סקיילר.
ובו זמנית הוא מסמן את הדקות הנוקפות עד מותו של וולט.
* Nobody stops this train אומר וולט כשג'סי מבקש ממנו להתערב בהחלטה מה לעשות עם לידיה בסוף פרק 3.
שני פרקים אחר כך הם עוצרים רכבת.
* היות וזו העונה האחרונה, המסכמת, אנחנו מקבלים מצעד פרצופים מוכרים. בוא אליי, טוקו, בוא לאימא! (סתם, אני לא רואה איך הוא משתלב).
אבל לא אתנגד לקצת ג'יין (אולי) או אבא שלה (לא יקרה) וכמה שיותר באדג'ר וסקיני פיט.

אפילוג

למי שכמוני סבל יומיים מדיכאון לאחר הפרק הזה, הנה התרופה הכי טובה שאני מכירה.
מתוך ג'יי לנו – אהרון פול הקטנטן מתארח בשעשועון The Price is Right.
כזו חמידות ונלהבות בדך כלל לא מוצאים מחוץ לסרטוני חתלתולים (וקריסטן בל) ביוטיוב.

ואם לא די בזאת, הנה בראיין, אהרון וטלה על סט צילומי השער של הרולינג סטונס.
http://www.rollingstone.com/music/videos/inside-rolling-stones-breaking-bad-cover-shoot-with-bryan-cranston-aaron-paul-20120801

מעשה בשינוי – על תהליכי גדילה ושיפוט בעונה הרביעית של שובר שורות.

במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרד, צ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.

בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

• גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
• ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
• וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
• גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
• גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
• וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
• עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
• הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
• וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
• פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

• עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
• אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
• Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
• היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
• התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
• הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
• המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
• שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
• החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

• האנק מגלה הכול. Eh, duh.
• סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
• המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
• העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
• ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
• מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
• אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
• סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
• מארי הופכת לחציל.
• טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
• הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
• בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
• וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
• ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!

4.13 – פנינו לאן? – על עימותים, נצחונות וסגירת חשבונות ב-Face Off

חגיגות הפינאלה יתפצלו לשלושה פוסטים עוקבים ואחרונים.
ביקורת הפרק, ביקורת העונה וספיישל הערות חגיגי שאמור לעזור לנו להתמודד עם ההתמכרות בחודשי הפגרה הקשים.
בינתיים, חברים, ספוילרים!

הרשה לי ללחוץ את ידך ולברך אותך על העבודה הטובה שעשיתי.

What happened?
-I won. 

במובנים רבים יכל הפרק הזה להיות הפרק החותם את הסדרה כולה.
נכון, אמרתי את זה גם על פרק 11, ואני עדיין עומדת גם מאחורי האמירה ההיא. אבל אם פרק 11 יכל להיות הפינאלה האפוקליפטי עם הקליף-האנגר, הסוף הפתוח והשלילי, הרי ש Face Off -הוא הסיום ההפוך בסקאלה. סוף אפי שמציע סגירה לכל קווי העלילה המרכזיים, מוציא את הגיבור שלנו עם היד על העליונה ואותנו בתחושת ניצחון גורפת.
(טוב, נו, ניצחון במונחי שוברי שורות, קרי מלווה בבחילה על גיבור שסופית הפך לחלאת אדם. אבל עוד נגיע לזה).

איזה פרק מהנה, סוחף ומצחיק זה היה. השוו אותו אל פרקי הפינאלה המעיקים-קיומית (במובן הטוב והטוטאלי של המילים) בעונות 2 ו-3 והקליף-האנגרים המייסרים שלהם?
הפרק הזה שולח אותנו אל הפגרה עירומים מדאגות. הכול נסגר. וולט, ג'סי, סול והמשפחה לא בסכנה, גאס חוסל, הקרטל חוסל, בנקי חוסל, המעבדה טוהרה והוצאה משימוש, החקירה של האנק לא רק שנסגרה אלא גם הצליחה על הדרך להוציא אותו גיבור חכם וצודק, ברוק הקטן יצא מכלל סכנה, אנדריאה מוכנה לקבל את ג'סי חזרה לחייה, ו-וולט והשותף שלו מעולם לא תקשרו טוב יותר. ניצחון.

הפרק הזה, שנכתב ובוים ע"י גיליגאן, משלב בצורה מנצחת בין מתח בלתי נסבל ובין הומור מצחיק בטירוף.
גיליגאן, ויש לומר זאת שוב ושוב, הוא כותב ובמאי קומי אדיר (זה האיש שהגה את המשפט "If I ever get anal polyps I'll know what to name them!". למען השם! מדובר בגאון).
למן הסצינה הראשונה עם וולט הנאבק במעלית כשהפצצה מתמגנטת אליה, דרך פריצתו אל המשרד של סול והמו"מ הכושל עם HT הסוחטת אותו (הוא גם שב ויוצא דרך הזכוכית המנופצת במקום לבקש ממנה לפתוח את הדלת), וכלה כמובן בסצינה המופתית עם הקטור במשרדי ה-DEA.
איזה יופי ואיזה ביטחון יש לאיש כיוצר וכמספר סיפורים שהוא בונה את הבדיחה הנפלאה הזו באופן כל כך מפורט, ואיך הוא לוקח את הזמן כדי לבסס אותה! קודם נלמד את השיטה (dea is not a word) אחר כך נשמע את כל תהליך האיות של שתי הקללות, ואז בתזמון הקומי המדויק נחתוך להתנצלותה של המטפלת המפודחת. מעבר מושלם ממתח ודריכות לתחבולה ובדיחה. ואי אפשר לפספס את מגעו של יוצר הסדרה כאן, שכן הסצינה הזו מגלמת את מהות שובר שורות כסדרה – אנחנו ניקח את הזמן שלנו, אנחנו נראה את התהליך, אבל הפאיי אוף יהיה מאוד מתגמל.

פאקינג היצ'קוק!

יש אירוניה נפלאה בשם הפרק, ונניח בצד לרגע את העובדה שיש גם משהו מאוד בלתי נסבל וספוילריסטי-שלא-לצורך במשמעות הכפולה שלו. מהשם אנו מבינים כי מובטח לנו עימות חזיתי (אם להשאיל את התרגום העברי לסרטו של ג'ון וו, Face off), אבל במקום שני העימותים המתבקשים שאליהם כביכול בונה הפרק, אנחנו מקבלים עימות שלישי אלטרנטיבי. וזה מהלך די מבריק.
שני הגיבורים שלנו, כל אחד בדרכו, עומד בפני עימות מול האנטגוניסט הראשי. וולט המשחק עם גאס במשחק שח ומנסה להשכים להורגו, וג'סי שגאס חוטף אותו לקראת, אה… שיחת בירור, בוא נקרא לה. שניהם בסופו של דבר לא מגיעים למצב של פנים מול פנים עם איש התרנגולות.
זו הסיבה שהבנתי בערך באותו הזמן שגאס הבין שהכיסא של הקטור ממולכד.
כצופה למודת סרטים וסדרות פשוט לא ציפית שהעימות הגדול של העונה יקרה דרך מישהו שלישי כשהגיבור נמצא הרחק הרחק משם.

ובסדרה אחרת גאס היה קודם כל ניגש אל ג'סי במעבדה, עושה את מה שהוא היה עושה (מתחקר, מנסה ללבן עניינים, מענה או מנסח מחדש את חוזה ההעסקה, ואז מבקש מג'סי לשקול את ההצעה ומאיים לעשות משהו דרמטי וכואב כשישוב מה"סידורים הדחופים" שיש לו) ורק אז יוצא אל הסצינה הסופית שלו בבית האבות. אבל לא בסדרה הזו. בעולם הפנימי של שובר שורות אף אחד לא הודיע לגאס שזו תהיה הסצינה האחרונה שלו ולכן אין לו בהילות ללכת לטפל בג'סי. עוד מוסכמה טלוויזיונית ששובר שורות נותנת בה בעיטונת ומטעה אותנו על הדרך.
כנ"ל לגבי מייק. דמות כל כך מרכזית וכל כך פופולרית בכל סדרה אחרת הייתה מגיחה מהגבעות בדקה ה-99. לא כאן.
מייק בבית חולים שדה במקסיקו, שבוע אחרי פציעה חמורה בבטן, והוא ישוב לעלילה רק כאשר ירגיש בטוב.
(אגב, הם עושים דבר נבזי הרבה יותר, השועלים, ומכניסים את ג'ונתן בנקס לרשימת הקרדיטים. גם בכותרות הפתיחה וגם ב-IMDB ושאר הליסטינג של הפרק. נבלות).

כל הדברים הללו יוצרים פרק סיום עונה שהוא לכאורה צפוי ובנאלי להחריד: הרע הראשי שחייב ללכת – מת, וכל הגיבורים שוב שורדים. אבל בפועל הפרק מצליח להלחיץ, לרגש ולהפתיע עם כתיבה לא קונבנציונלית, קלילות לא צפויה וסיום מאוד, מאוד מספק רגשית.
ההיסטוריה והדינאמיקה הידועה של גאס והקטור, הופכת את העימות החזיתי הסופי ביניהם למתגמלת במיוחד.
ואנחנו שוב לא לגמרי יודעים למי להריע. אנחנו מזדהים עם הקטור כי הוא עוזר לוולט ולבנו מחסיר פעימה כשגאס גורר את הכיסא על הרצפה בקול (אימאאאא!) ואז ממלא את המזרק, אבל כאשר הקטור סופסוף נענה לתחינותיו של גאס להסתכל עליו, ועיניו של האחרון נמלאות דמעות כי זה תופס אותו לא מוכן ולשבריר שנייה הוא מפגין חולשה אנושית נדירה, אנחנו לא מצליחים אלא לחוש עצב על שניהם.

ואיזו פרידה ראויה לשתי דמויות נבלים הזויות ובלתי נשכחות (ואיזו תצוגת משחק משובחת)!
טיו עולה השמיימה (ואז מיד יורד שאולה, כמובן) בעזרת הפעמון מעורר הפלצות שלו, כלי נשקו הנצחי, וגאס… גאס הוא הפאקינג טרמינטור.
דמותו מאז ומעולם הייתה קריקטורית וגדולה מהחיים והגיע לו ללכת בסטייל.
כמה גרוטסקי ואופייני לדמותו של גאס שהקנאות לשמירת הפוזה תפיח בה רגעים אחרונים של כוח חיים והיא, לאחר שתתרוצץ כמו תרנגולת כרותת ראש, תמות תוך כדי יישור העניבה?!

זו, אגב, התמונה שהסתובבה ברשת שבוע לפני שידור הפרק!

ברור לי שהאבסורדיות במותו של גאס תעורר את זעמם של מי מהצופים.
האם היא הייתה הכרחית? האם גיליגאן הוסיף אותה רק משום שחשש שהפינאלה לא יהיה מתגמל מספיק בלעדיה? התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית, לא.
הפרק עובד ומתקתק גם כך והבילד אפ יכול היה להסתיים באופן מושלם גם בפיצוץ קונבנציונלי. הקטור מצלצל בפעמון, גאס קולט מאוחר מדי. בום! קאט לוולט ברכב. מבחינה תמטית ורגשית יש כאן את אותה רמת סיפוק.
אבל שובר שורות רוצה להזכיר לנו, אם לרגע התבלבלנו, באיזה עולם היא פועלת. היא סדרה שמעולם התיימרה לריאליזם חברתי ועלילתי. היא מחויבת רק לחוקי העולם שבנתה ולריאליזם הפסיכולוגי של הדמויות שלה, גם אם הן מתנהלות באותו מרחב כמו באטמן, הג'וקר והארווי-טו-פייס-דנט.
וגאס? גאס לא ירצה ללכת לקבר עם עניבה עקומה.

וכך הפינאלה נכנס למערכה האחרונה שלו.
כשוולט דוהר אל המעבדה וזוכה סופסוף לעשות את מה שהוא כל כך אוהב ונמנע ממנו כל העונה – להציל את ג'סי, הנסיכה הכלואה במרתף.
שיהיה בריא, הגיליגאן הזה פשוט מצחיק אותי. בשובבות כל כך מודעת לעצמה הוא מביים את זה כמו קליימקס רומנטי בסרט אקשן גנרי. ג'סי המפוחד מציץ ממחבואו ואז רואה את וולט, המציל שלו, ומגלה את עצמו לפניו וכשוולט מבחין בג'סי הוא מחיש צעדיו ומפיל את נשקו לרצפה בדרמטיות.
הם שמחים לגלות ששניהם שרדו, ואם זה היה אותו סרט אקשן גנרי, וולט היה תופס את הנסיכה שלו ודופק לה בוסה. אבל זה לא, זו שובר שורות, ויש לוולט וג'סי עבודה.

ואז נפצח סיקוונס ונדליסטי וקתרטי במיוחד שבו שני הגיבורים שלנו מחסלים את הראיות לקול צלילי גיטרה מקסיקנית ולבסוף בתיאום זוגי מושלם, כמו שני באד-אס מו-פוז, מתרחקים מהמקום .

על גג בית החולים ג'סי מבשר לוולט שברוק עומד להחלים וכי מה שגרם לו לחלות לא היה רייסין אלא פירותיו של צמח מקומי כלשהו. למי שקרא את הפוסט הקודם שלי ולא קנה את התיאוריה, זה כנראה הרגע שבו סופית הצלחתי להרוס לו  את הפואנטה. סליחה.
ובעיניים לחות ג'סי מכיר בעובדה שגאס לא הרעיל את הילד ומבקש הצדקה, שמגיעה מיד, על הפעלת תוכנית החיסול של האיש. "גאס היה צריך ללכת".
ואז, שנייה לפני פרידה, המורה עושה משהו שהוא מעולם לא עשה ובחיוך אבהי הוא שולח יד ומזמין את תלמידו ללחיצה חמה וארוכה שכולה אומרת "עשינו זאת, אתה ואני. שותפים! ויאללה לך. זריז, לפני שאני מחבק אותך!"
הוא מתקשר לסקיילר ומודיע לה שמעכשיו הכול טוב.

וזהו, תמה לה העונה בקליימקס חיובי ובפרק מושלם… אלמלא דבר אחד.
וולט הרעיל את ברוק.
למי שהיו בהדחקה עד לאותה נקודה, השוט הסופי מוציא אותם ממנה בועטים וצועקים.
רק שחבל שמישהו חשב שזה לא מספיק רק להראות לנו את העציץ, שנייה אחרי שהסבירו לנו עליו, וחייבים לשים פאקינג שלט עם שם הפרח, ובכך מונע מהפרק להיות שלמות טלוויזיונית. מה לעזא…?!
וכך, וולט שכל העונה נבעט ונרמס ונדחק לשולי הסדרה שלו עצמו, יוצא מהפינאלה גיבורה הראשי (ג'סי מי?). ומתוך העציץ צומח הייזנברג במלוא תפרחתו.
מרעיל ילדים, בובנאי שותפים, והמנצח הבלתי מעורער של גמר שובר שורות!

We are born again when we die.

Duh, winning!

מה שהופך את המהלך הפסיכולוגי הפרק (על המהלך לאורך כל העונה נדבר בפוסט המסכם את כולה) לכל כך יעיל אלה הם הרגעים השזורים לכל אורכו.
בראיין קרנסטון כל כך קומי, רב-ניואנסים ונפלא שמעשיו מחליקים לנו בקלות ובחיוך, אבל השינוי המוסרי שחל בו ברור מהסצינה הראשונה.
הוא האיש שמביא פצצה למחלקת ילדים, הוא האיש ששולח את בקי סימונס השכנה (בגילומה של אימא של גיליגאן. כפרה על החוש הומור שלו) לבדוק על בשרה אם אין בבית מתנקשים או מלכודות קטלניות והוא האיש שמציע לפוצץ בית אבות ולכן, כן, זה לא באמת מפתיע בדיעבד שהוא גם יסכן ילד, ויתפעל את השותף שלו כמו בובת גרב.
ההקלה הניכרת בו כשברוק מחלים וכשבקי סימונס מתקשרת להגיד שהכול בסדר היא שעושה את המהפך שלו לכל כך אמין, אך גם לכואב עוד יותר. וולטר אינו פסיכופת. הוא אינו חף מרגשות ומאנושיות ופועל כרובוט או כדקסטר. הוא פשוט מנצל את האנשים הללו על אף האנושיות שבו. יורה קודם בתקווה אחר כך לא לבכות (להבדיל מפינקמן שבוכה לפני, אחרי ותוך כדי).
בקי סימונס שכנה טובה, ברוק ילד חמוד, זה לא אישי וזה מצער אותו מאוד, אבל אם זה מה שצריך לעשות, זה ייעשה.

לכאורה הפרק הזה מאפס את המונים. בתומו אין בלגן עם גאס או הקרטל ומערכת היחסים עם הבן המאומץ חזרה להזכיר בקלילותה את מה שהייתה בתחילת הדרך, כשהכול עוד היה פחות עמוק, אבל גם הרבה פחות טמא (ולכן המוזיקה בסצינת הריסת המעבדה מרפררת ישירות למפגש של השניים בפיילוט).
אבל זה, כאמור, רק לכאורה. אין דבר יותר שקרי שקורה בפרק מלחיצת היד הזו בין שני הגיבורים שלנו. וולט פשוט למד איך לתפעל את השותף שלו, ואם פרגון אבהי זה מה שנדרש כדי לקדם איתו עניינים, אז זה מה שפינקמן יקבל. וולט למד מהטוב ביותר. והפער האירוני בין מה שג'סי חושב שזה והציניות של וולט פשוט רומסת את הלב.
והפינאלה הזה מאפס עוד דברים על הדרך. וולט איבד את רוב הכסף שבגינו נכנס לעסק, אין לו מעבדת על או רשת הפצה, ויש עבודה לגיטימית אך אפורה (וכנראה שיש לו שוב סרטן).
הוא חזר לחייו בעונה הראשונה, אלא שהוא כבר לא אותו האיש.

לסיכום, שובר שורות מסיימת עונה רביעית עם פרק משובח ומבדח שמשאיר לצד הקתרזיס הסוחף, טעם מר של רייסין בפה.
ומה שאולי הכי מדהים כאן, היא העובדה שלא רק שהפינאלה לוחץ על כפתור ה-RESTART לסדרה, אלא הוא עושה זאת כשלפניו עוד עונה אחת, סופית ומכריעה.
אפשר אולי לא לאהוב את הכיוון שנטלה או לא ליהנות מהפרק (איך אפשר?), אבל אי אפשר שלא להעריך את הביצים.

N'aw, see? No hard feelings.

שני שירים הפרק (ותודה לשזאם)

כשגאס צועד אל העימות האחרון שלו.

ובסיומו של הפרק, בגינה של ווייט.
Black – Danger Mouse & Daniele Luppi, featuring Norah Jones

Until you travel to that place you can't come back"
"Where the last painting's gone and all that's left is black

השוו זאת בעצמכם. זו הנעימה שהושמעה כשוולט וג'סי מחסלים את המעבדה.

וזו המוזיקה שהתנגנה כשג'סי נפל מהחלון חזרה אל חייו של וולט בפיילוט.

4.12 – Stop, hammer time! – על כנות, נכונות ונאמנות ב-End Times

אוי לי. עוד שבוע למנאייק.
ספוילרים מכף רגל ועד ראש.

“I alone should suffer the consequences of those choices, no one else. 

הפרק השבוע מהווה גשר בין פתיחת חגיגות הפינאלה המשולש של שבוע שעבר והפרק שישים קץ לכל הפרקים של שבוע הבא.
כן, אם כולם עושים סיום בן שני חלקים, שובר שורות חייבת להתחכם. שוויצרית.
מגוחך משהו לקרוא לפרק כל כך מתוח ומורט עצבים נפילת מתח, אבל לאחר האנרגיה והסיום עוצר הנשימה של פרק שעבר וכהכנות אחרונות ל-showdown של פרק 13, זה די מה שהוא.

בפתיח אולי הארוך בתולדות הסדרה (אולי חוץ מהשיר המקסיקני על הייזנברג), אנחנו מוצאים את וולט במצב שונה לגמרי ממה שעזבנו אותו פעם אחרונה.
לא עוד רפרנס צוהל לג'וקר של ג'ק ניקולסון, אלא איש שקול ומתחשב, המנהל לראשונה מזה שנה שיחה כנה עם אשתו.
איש שנראה שלם עם הגורל הבא עליו… כל עוד יבוא אליו ולא לאף אחד אחר.
הוא נושק לבתו הבוכייה (לראשונה מזה הרבה זמן קולה נשמע, כדי לשבור את לבנו עוד יותר) ונפרד ממנה ומסקיילר כאילו זו הפעם האחרונה.

בתחילת הפרק, מיד לאחר מכן, נמצא אותו יושב בחצר ביתו לצד הבריכה, באותו מקום בו ניסה לשרוף את הכסף, סמוך למקום בו נחתו שיירי המטוס לרגליו. הוא מהרהר בחייו והחלטותיו ותוהה לאן הגיע.
בשוט מדהים (מהאיש שהביא לכם את פיצה-גג בשוט אחד! סתם, זה בטוח נעשה ב-CGI), הוא מסובב את האקדח על השולחן לצדו וזה נעצר כשהוא מצביע עליו. מסובב שוב, אותה תוצאה.
Cosmos says wha?
ואז, מי יודע אחרי כמה סיבובים שלא ראינו, דומה שהיקום מחליט לפרגן ולהגיד לו לנסות ניסיון אחרון. כשהאקדח נעצר על העציץ ואפשר לראות את גלגלי מוחו של וולט נעים.
Shoot the pot?
Oh, shoot the pothead?!

בינתיים, האנק בביתו השמור מסרב להשתתף בהיסטריה.
כולם, כולל גאס, לא נותנים להאנק קרדיט, אבל האיש חריף, לא פראייר ופשוט בלש מצוין. הוא יודע להגיע למסקנות הנכונות ובעיקר יודע איך לתפעל אנשים (ופשוט תענוג לראות את דין נוריס נהנה לשחק אותו).
וכך גומז, לאחר סשן קצר של רגשי בשילוב פסיכולוגיה הפוכה, מסכים להמשיך בחקירה בשמו של האנק. וכאשר הוא מגיע אל המכבסה הוא נכנס לתפקיד בכל הכוח. בהצגה שהוא עושה לפני סטיב, מנהל העבודה במכבסה, הוא ממש מתעל את האנק. קומפלט עם הסיפורים, הסחבקיות וחוש ההומור הגס שהם מסמני ההיכר שלו.
גומז הוא כמו בובת הגרב של האנק המשמיעה את קולו… ובכלל, מריונטות הן חלק מרכזי בפרק הנוכחי.

גאס ממשיך לנסות לתפעל את ג'סי. "אתה רואה מה השותף שלך עושה?" הוא שואל אותו ומחכה לאישור חיסול שלא מגיע. ג'סי לא טמבל וצריך הרבה יותר מפשיטה ספונטנית כדי לשכנע אותו לפנות נגד מר. ווייט, וצריך יותר ממניפולציות טלפוניות שקופות וזולות.
פינקמן בולע את כבודו ומתקשר להזהיר את המורה לשעבר, שלא עונה. הוא בודק את התיבה הקולית ומגלה שסול פוצץ אותה בסדרה הולכת ומתחרפנת של הודעות להוטות ("אני לא יודע אם דיברתי באנגל…").

הוא מגיע אליו למשרד וזוכה לקבלת פנים חמה מדי ושובבה משהו מהיול, ואז מגלה שהעורך דין שלו חותך מהעיר ושהשותף שלו חושש לחייו ולחיי משפחתו. וכאילו לא די בזאת, בעודו מהרהר בוולט ובאופציות העומדות לפניו הוא מקבל את הבשורות המרות שברוק, הילד המאומץ שלו, מאושפז בבית החולים במצב אנוש ממחלה מסתורית.
זה לא היום שלך, ג'סי. זו גם לא השנה. בינינו, פספוס שנולדת.

לאחר שהוא מגלה לזוועתו כי סיגריית המזל שלו חסרה, הוא אומר לאנדריאה להגיד לרופאים שהילד לקח רייסין. זה כמו RICE הוא אומר לה ומצטט את עצמו בפעם הראשונה שלמד על הרעל מוולט*, ובכך מקווה להציל את הילד ומוודא שאנדריאה ומשפחתה לא תתקרב אליו לעולם.

משם הוא אץ להתעמת עם וולט.
איך הוא הגיע למסקנה המטורפת הזו שוולט הרעיל את ברוק, לעזאזל?
מצבו הרגשי הכל כך מעורער של ג'סי, הקורס תחת רגשות האשם הבלתי נסבלים שייתכן וגרם למותו של עוד ילד, של ילד שני במשפחה של אנדריאה, מעביר אותו על דעתו. הוא עושה את הקישור הנמהר רייסין = וולט.
ממהר למצוא אשם שהוא לא הוא עצמו, ומשם לשים את האצבע על האיש שהכין את הרעל ושם את הסיגריה בכיסו. נואש להוכיח לעצמו שזה לא הוא שהרג את ברוק. רק לא הוא. לא שוב.

ו-וולט לא יודע מה נפל עליו. הוא מברבר בהיסטריה על גאס ומספר על האיום על חיי משפחתו, לא מודע לג'סי העומד מולו ורואה שחור בעיניים. הוא מפנה את גבו וכשיסתובב יגלה שבנו המאומץ מכוון אליו את האקדח שהשאיר מאחור. שלום, אדיפוס ודש להמלט.
ג'סי יכול לירות בו באותה השנייה, אבל הוא רוצה לשמוע אותו מודה במעשה. הוא רוצה לשמוע את וולט מסיר מג'סי המיוסר את האחריות לפשע הנתעב.

אנחנו מוצאים את התיאוריה כה אידיוטית, והמטרה של התוכנית "לעקור את לבו" שנייה לפני שוולט נרצח היא כל כך מופרכת שאנחנו טיפה לועגים לג'סי ורוצים שוולט יצליח להשתלט על ההיסטריה של הבחור.
ו-וולט מכחיש בתוקף, מסרב להודות במשהו שהוא לא עשה. מתי יכל לגנוב את הסיגריה? כשנחטף למדבר? ולמה, לכל העזאזלים, שירעיל ילד?! מי יש לו להרוויח מזה? למה שלמישהו יהיה משהו להרוויח מזה…

ואז האסימון נופל וכל חלקי הפאזל מתחברים, ו-וולט פורץ שוב בצחוק ההיסטרי שבקע מהבור והדפיקות על הדלת שוב נשמעות.
כל היום חיכיתי שגאס ישלח את אחד האנשים שלו להרוג אותי…. והוא שלח אותך.
איזה אמן שחמט הוא גאס וכמה מבריקה וחסרת גבולות היא תוכניתו השטנית!

הלוא תהינו על ציתות ביתו של ג'סי? גאס יודע הכול, תמיד 10 צעדים לפני כולם! אנחנו יודעים את זה, וגם ג'סי עמוק בלב יודע. זה האיש שיודע מה סוג הדם שלו בעוד שהוא עצמו לא בטוח, למען השם! וזה האיש שמעלים עין משימוש והרג ילדים, וזה האיש שיודע מקרוב איזו תגובה נקמנית יש לג'סי למצוקת ילדים! זה האיש שהבטיח תגובה "הולמת"!
ג'סי הוא הצעצוע של גאס והוא מתפעל אותו כמריונטה על חוטים.

וההיגיון מתחיל לחדור את ההיסטריה והכאב של ג'סי והוא סופסוף נשמע לקול ההיגיון. לא לפני שהאקדח שלו מטביע חותם על מצחו* של וולט ושהוא כמעט חוטף מפרצת במוח ו/או מפעיל את מטען הנפץ החבוי בראשו.
הוא אץ אל הדלת, נחוש לנקום באיש שניצל אותו ואת ברוק, על החיים ועל המוות.
ו-וולט, לראשונה מזה זמן רב, סופסוף באמת מדבר אל ג'סי. בכנות, בהתחשבות, באבהיות, ונוגע בכתפו ברכות, וג'סי שעוד לא לגמרי מתמסר, מזיז אותה באינסטינקט, אבל ללא צעקות ואיומים כבעבר.
לא עוד "לך תמות במדבר", אלא "בבקשה, אל תסכן את עצמך". אבל ג'סי נחוש.
I'm going to do this one way or another, Mr. White.
-Then let me help.

בפעם הקודמת שג'סי רצה לנקום מעשה אלימות כנגד ילד, והשתמש מול וולט בדיוק באותן מילים, וולט ניסה להניע אותו מזה בדרכי הלשנה לבוס, כעת וולט רוצה לעזור. 50-50 partners. התקופה הקשה שעברה על וולט ונקודת השפל אליה הגיע, לבד, לימדו אותו מספר דברים חשובים.
וסופסוף העונה אנחנו הצופים צוהלים. היאח, הצמד שוב ביחד, מאוחד נגד הצורר הבא להשמידם!!!

Can't touch this!

התוכנית של וולט מטורפת ונואשת, אבל היא התוכנית הטובה ביותר שניתן היה להגות בזמן כה קצר, בתקופה כה מעורערת, שתוציא את גאס למקום ציבורי ותשמור על שניהם בטוחים יחסית.

לאחר שטייריס, שמבט OH, I KNOW YOU DIDN'T JUST GO THERE, GIRLFRIEND! מוטבע תמידית על פרצופו, לא מצליח לגרור את ג'סי בכוח מבית החולים אל המעבדה להשלים את הבישול, גאס מחליט לבקש מג'סי לעשות זאת באופן אישי.
ובזמן שג'סי נאבק להסתיר את שנאתו היוקדת לבוס שלו, השותף שלו מתקין על הרכב של איש התרנגולות את הפצצה הביתית שהכין.
אני לא יכול לעזוב את בית החולים לרגע כי הילד הורעל והוא עלול למות בכל רגע מדווח ג'סי. מי הרעיל אותו שואל גאס ולא נענה. גאס לבסוף מסכים לספוג את ההפסדים הכספיים (כנראה) ולתת לג'סי לחזור לעובד רק בשבוע הבא, בטון מפויס. ולהבדיל מתגובתו לוולט, נשימתו של ג'סי נעתקת כשגאס נוגע בכתפו בצורה אבהית.
ואז הוא יוצא אל החניון אך נעצר. משהו לא מסתדר לו, ולאימתו של וולט המשקיף עליו מהבנין ממול ומחכה ללחוץ על הכפתור שיפעיל את הפצצה, הוא מסתובב כלעומת שבא.
ההזדמנות היחידה שהייתה לשניים לחסל את גאס התפוגגה ועכשיו הוא יודע שגם ג'סי במזימה נגדו עם וולט.
או במילים אחרות, הולי פאק.

איך גאס ידע?
הוא לא.
הוא פשוט חושד. ומהר מאוד הוא יוכל לבדוק אם יש בחשדות הללו אמת.
וזה לא מאוד מפתיע, כשחושבים על זה.
ג'סי נראה מאוד זועם כשהוא תיקן את גאס שהילד לא חולה אלא הורעל ואמר שהרופאים לא יודעים ממה. ואם ג'סי יודע שברוק הורעל, הוא יודע שזה בגלל הסיגריה כי לרייסין אין שיירים בדם, ואם הוא הלך לבקר את וולט ו-וולט עדיין בחיים (והוא לא ענה לשאלתו "וולט הרעיל אותו"), הרי שג'סי יודע על תוכניתו של גאס והיא נכשלה… או לפחות זה מה שגאס יכול לחשוד בשלב זה, וכאשר הוא מתקרב אל האוטו שהושאר חשוף ולבדו במשך מי יודע כמה דקות, חשש עולה בו.
אתה לא מגיע להיות ברון סמים אם אתה מרשה לעצמך להפנות את הגב לאויב ומבלי לחשוב 10 צעדים קדימה.

פרק הבא, פייס אוף, הוא פרק סיום העונה, ואם לשפוט לפי העונה כולה וההיסטוריה של הסדרה, זה יהיה עוצר נשימה.
האם העימות הסופי יהיה בין האנק וגאס? האם מייק יחזור לעזור לוולט וג'סי?
כל המתח הפסיכוטי שנבנה כל העונה הותיר אותנו צמאי דם וההתרה חייבת להיות קטלנית. מי זה יהיה?
כל הסימנים מצביעים על גאס (מה שאומר שיש לו סיכוי טוב לשרוד את הפרק), אבל את מי הוא ייקח איתו?
שנעשה הימורים?

ולסיום, דיון יותר ספקולטיבי שאולי יכול להרוס לכם את הפינאלה, ובמידה ומשהו ממנו נכון.
להחלטתכם אם לקרוא אותו או לדלג הישר לסקציית ההערות.

מה שיפה בפרק הזה, זו האי וודאות המנקרת.
במשך כל העונה עשה גאס לוולט בית ספר, בסדרה של אינספור ניסיונותיו כושלים של וולט להשתלט על המצב.
אך מה אם וולט, לאחר שהגיע לשפל המדרגה, התייאש וכבר חשב שייכנע, הפנים את המסר האמיתי? שכדי לשחק עם הגדולים צריך לעלות ליגה…
מה אם למד ממנו כמה צעדים קדימה צריך לחשוב וכמה רחוק צריך להיות מוכן ללכת כדי להבטיח את הצלחת התוכנית שלך? מה אם עבר שיעור באיך לתפעל את הבובות שלך?
ואם כלי המשחק של גאס ברור, אז מה עוצר את וולט מלהשתמש באותו הכלי?
Mastermind 101

כי מי מכיר את השותף שלו הכי טוב?
ומי יודע להביא אותו עד אליו, להצגה הגדולה מכולן? מי יודע להשאיר את האקדח לבדו, חשוף ומפתה, ולהפנות את גבו? מי יודע מהו הכפתור הרגשי הגדול מכולם? ואילו רגעים טראומטיים מהעבר להעלות?
ומי אנחנו מכירים שיעשה הכול, אפילו במחיר של הקרבת חיים צעירים, כדי להשאיר את שותפו איתו?
ואת מי ראינו חושב מהר, לא מפגין רחמים ויודע לשקר ולשחק באופן משכנע כשהוא בסכנה אמיתית?
אותו המישהו שלמד שכדי שתוכנית תפעל צריך לבצע אותה בעצמך ולהיות מוכן לסכן הכול בשבילה… לבלוע את הרעל או לבהות אל קנה אקדח.
כדי להיות שחקן טוב צריך דבר אחד בלבד – מוטיבציה, ואין מוטיבציה גדולה יותר מלשחק על החיים ועל המוות.
כי שם המשחק תמיד היה פינקמן, וכלי המשחק הוא נאמנות.

ו-וולט כבר קלט מגאס איך לדבר אל הבחור.
שותל מסקנות  במוחו. "אפילו אתה לא מאמין שגאס לא יודע על הרעל!" ואומר לו מה שהוא רוצה לשמוע. "א-ת-ה החתיכה החסרה בפאזל, אתה כל מה שהוא רוצה!" איפה זה ואיפה it's all about me!?
ושימו לב לריאות המתמלאות של בראיין קרנסטון כשג'סי קורא לו "מר ווייט".
ג'סי שוב שלו.

ובכדי לתפעל את התוכנית הוא לא באמת צריך להקריב את ברוק. די לו להרעיל אותו במשהו עם סימפטומים דומים אבל משהו שאולי אפשר להציל את הנפגע אם תופסים אותו בזמן? מרייסין לא חוזרים, אלא אם מטופלים מיד לאחר החשיפה לחומר, שזה משהו שלא נעשה כאן כי מי יודע כמה שעות עברו מאז שברוק נחשף אליו ועד שג'סי אמר שזה רייסין.
אם ברוק יחלים, יש סיכוי טוב שזה לא רייסין. וכי למה שיהיה? למה להקריב ילד אם לא חייבים, ויותר חשוב מזה – רייסין פועל לאט מדי.
וכך, ללא התנצלויות, וללא הסברים, וולט מקבל את ג'סי שלו בחזרה. והוא רק שלו, כי בהרעלה הבטיח שוב וולט את בידודו החברתי והרס את סיכויו לחיי משפחה נורמטיביים.

וכך וולט נפל לקבר ומתוכו זחל החוצה הייזנברג…
We are born again when we die.
וג'סי פינקמן הוא הפיון המרכזי במשחק השח של שני המלכים, השחור והלבן.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להזיל דמעה בחושך.

לא אני ציירתי, סתמו.

הערות, הארות ומטעמים איטלקיים.

• חברים, היזהרו! היות והפרק האחרון דלף לרשת מסתובבות להן ברחבי האינטרנט תמונות ספוילריסטיות שהורסות את הפינאלה. הימנעו מפורומים ומטמבלרים בנושא.
  למזלי בחיפושי התמונות לסיכום הפרק עיניי לא נתקלו בתמונה. ולא, הפרק המודלף כבר מזמן נעלם.
• שו"שו שוב עשתה לי את זה. לרגע, כשוולט הפנה את גבו וג'סי הפנה אליו את האקדח, מחשבה חלפה בראשי שוולט הולך למות.
  מה לעזאזל, מוח?!
• אז מה, גומז לא מושחת? הואנכנס לעיניין ביותר מדי חשק בשביל להיראות כמו מישהו שמקבל כסף לפשל את החקירה.
• כפרה עליכם, שובר שורות, שבאמצע הסצינה הכל כך דרמטית הזו אתם מרפררים לבדיחה ההיא.
  וכמה זה מדויק למרות הבדיחה, כי רק ככה הוא זוכר איך קוראים לרעל. הו, ג'סי, יו מאגניפיסנט אידיוט.
  
• על פי ריאיון עם וינס גיליגאן, סימן הקנה הקצוץ המוטבע על מצחו של קרנסטון הייתה הפתעה נעימה ולא תיכנון מראש. אילו שחקנים טוטאליים.
  http://twitter.com/#!/TVTango/status/120924016520331264
• השיר הרודף של הפרק, המגיע בסצינה כשוולט מקבל רעיון ומחליט להילחם על חייו…
  APOLLO SUNSHINE – WE ARE BORN WHEN WE DIE.
  
• לסיום, מי רעב?
  הסימן הסופי ששובר שורות חדרה לתרבות הפופולרית – היא נתנה השראה לשתי סוגי פיצות.
  

4.11 – בירא עמיקתא – על קוצים, קצוות וקץ הקצים ב-Crawl Space

פרק שבו כל הספקנים מקבלים קילו תפוזים על הראש.
ספוילרים, מכל הגדלים והצבעים.

וולט? תעשה טובה, תעביר שם שואב.

 HAHAHA HAHAHAHAHA HAHAHA!

חמש הדקות האחרונות של "Crawl Space" היו אחד הסיקוונסים המלחיצים, המצמררים והמערערים ביותר שידעה הסדרה, והשוט האחרון נכנס מיידית לפנתיאון רגעי הטלוויזיה הטובים ביותר בכל הזמנים. לו היה זה הפרק האחרון לעונה, הייתי מאושרת. לו היה זה הפרק האחרון בסדרה, הייתי מאושרת.
כי כך צריכה להסתיים "שובר שורות", או כל סדרת דרמה אחרת: בהתנקזות של כל מה שהיינו עדים לו עד היום לכדי נקודה אחת ממנה משוגר אגרוף ישיר לבטן.
המשמעויות שהוא נשא והאימפקט שהוא הותיר, הפכו את השוט האחרון לרגע טלוויזיוני נדיר שבו אני כצופה קפאתי, נאנחתי מכל הלב והודיתי להוריי שהביאוני ולאלוהי הטלוויזיה על שזכיתי לחוות משהו כל כך עוצמתי במסך הקטן.
פעם אחרונה שזה קרה לי זה היה בתום העונה הרביעית של הסמויה (ולפני זה בתום פרק "הגופה" של באפי).
אז לא, אני חושבת ש"שובר שורות" עוד לא מתקרבת להישג של "הסמויה", אבל לעזאזל, מה שהם הצליחו לעשות כאן הוא מדהים וזו חתיכת מחמאה. ואחרי הפרק הזה, יש לי ביטחון מחודש ומלא ביכולת של וינס גיליגאן והחבורה שלו לסיים את הסדרה בבום מחריש אוזניים.

הדימוי של וולט, מכוסה זוהמה ומתגלגל בצחוק מוטרף בקבר שכרה לעצמו, רודפת את הצופה זמן רב לאחר הצפייה.
הכול נבנה לקראת הרגע הזה והאירוניה המרושעת לא נותנת מנוח!

סקיילר נאלצת להשתמש בכסף שנותר לאחר התשלומים לשטיפת המכוניות, עסק הלבנת כספים שהם כבר לא צריכים עכשיו שוולט פוטר, כדי לכסות את חובו של טד ובכך למנוע חקירה רשויות המיסוי שלא תיפתח לעולם כי הוא מת, קישור שלא היה משנה גם לו הייתה נפתחת חקירה אם וולט וסקיילר היו מחליפים זהות, אותו הכסף שיכל להציל אותם, לו וולט שיתף את סקיילר במצבו האמיתי במקום לתת לה נאומי "I'm the one who knocks".
עכשיו וולט שומע את הנקישות על דלתו…

They say vitamin C is good for you...

מה שיפה, כרגיל בשובר שורות, זה שבפרק עם תימה כה אפלה וסיום כל כך טראומטי, יש עדיין זמן לצחוקים ושיגועים.
בעיקר בסצינה המצוינת בה שני שכיריו של סול (כפי שצפיתי וייחלתי, הקומיקאי ביל בר מציל את כבודו בהופעה שנייה בסדרה) מגיעים כדי לשכנע את טד להתנהג יפה.
אפשר להתלונן על הפיתרון הזריז ומהיר מדי בסיפור של סקיילר וטד, להגיד שמותו היה גם צפוי וגם קל מבחינה סיפורית, אבל אני כמובן רואה זאת אחרת. כמו רוב ההצלות של הרגע האחרון בסדרה, גם זו במבט שני מתבררת למעשה כסיבוך או כהצלה גבולית בהחלט (כמו, למשל, בפרק 2.2 עם הגעתו של האנק לביתו של טוקו במדבר וניקובו בכדורים. לכאורה הוא סגר לוולט וג'סי פינה, אבל בפועל הוא הגיע אחרי שהשניים השתלטו על הסיטואציה ולו לא היה מגיע, טוקו היה מדמם לו לאיטו למוות ווולט וג'סי היו חומקים בנוחות במכוניתם במקום להשאיר אותה מאחור).
למראית עין, מותו הגרוטסקי של בנקי האידיוט סוגר את הבעיות של סקיילר מולו – הוא לא יסחוט את משפחת ווייט לעולם ואיש לא יצטרך ללכלך את ידיו בחיסולו, אלא שלמעשה מותו מגיע שעה מאוחר מדי. לו היה מת וסול היה מספיק לעצור את שליחת הצ'ק, זה היה הפיתרון הנוח והקל לכל הצדדים, אבל האירוניה של התזמון היא זו שהופכת את כל הסיטואציה העלובה והמבדחת (שהיא כמו גזורה מסרט של האחים כהן, ולי הזכירה גם קצת את Out of Sight של סודרברג) לאכזרית ונפלאה ועוד רגע של קארמה מטא-טקסטואלית המתנכלת לוולט. והוא בכלל לא יודע זאת!

והרגע בו הג'ינג'י מבשר לסול, "נו, לפחות הצ'ק הופקד", זו אירוניה ברמה שקספירית. כמו הבשורות המשמחות המגיעות בתום המלט, כשכל הדמויות מתבוססות בדמן. "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים!". אחלה.

שתיית הפרידה הגרועה ביקום.

להבדיל מוולט והשפל החדש בחייו, גאס נמצא בשיא אישי ומקצועי. עם השלמת מסע נקמה בן 20 שנה (גם הרופא שלו לא מאמין שהגיע היום), ניצחון מוחץ על הקרטל וחיית מחמד חדשה – הוא מרגיש בלתי מנוצח. לא פלא שהוא חש כל כך טוב שהוא מחליט להסיר קוץ מציק מעקבו.

אבל חיית המחמד החדשה לא כל כך אוהבת מה שהיא רואה. למקרה ששכחנו, ובהחלט שכחנו, ג'סי ואנחנו מקבלים תזכורת מי הוא גאס באמת.
אדם בעל כוח רב ועוצמה שיודע לתכנן כל פרט בקפידה אבל לא טורח לעצור ולהראות אכפתיות אמיתית אל מייק, משרתו הוותיק והנאמן ביותר.
אדם שכן לוקח את הזמן כדי לענות נפשית ישיש משובץ רתוק לכיסא גלגלים.
זה לא מחזה נעים וג'סי מרגיש לא בנוח לעמוד לצדו בשני המקרים. וזאת מבלי לדעת בכלל שגאס איים לרצוח אישה, נער נכה ותינוקת.
ושוב ההזדהות שלנו מזדגזגת. גאס חוזר להיות נבל נאלח ואנחנו לא יכולים שלא לצדד בוולט. כי היי, וולט אולי חתיכת אפס, אבל פתאום, כשהמשפחה שלו בסכנה, הוא חוזר להיות מי שאנחנו מעודדים.

ג'סי שמע על האנק והמכבסה, שזה אומר שגאס מזין אותו אינפורמציה חלקית רעילה, אבל האם עכשיו הוא חושב שצריך לחסל את האנק? האם הוא חושב שזו אשמתו של וולט שעכשיו צריך לחסל את הגיס שלו?
אנחנו יודעים שג'סי לא מוכן שוולט יירצח, השאלה היא למה? רפלקס מותנה? החלטה אנושית גרידא? או שמא יש לו עדיין רגשות כלפיו?
טוב, זה די ברור מה אני חושבת. זעם כזה כמו שהפגין ג'סי מחוץ לבית שלו, יכול לנבוע רק מכאב עמוק. ושנאה כזו יוקדת שמורה אצלנו רק לאנשים שאנחנו ממש אוהבים.
עכשיו ג'סי ייאלץ להחליט מה הוא רוצה יותר: לשמור על אורח החיים הסדור, המשפחתי והכמעט נורמטיבי שעבודה אצל גאס הפסיכופט המתוקתק מאפשרת לו, או לעזור לדמות המורה והאב שהוא אוהב בעל כורחו ולתת לכאוס שוב להשתלט על חייו?
 This man needs help!
-This man pays my salary. 

ROTFL

מדהים אותי שיש אנשים שאשכרה לא הבינו את השתלשתלות העינינים בתום הפרק, אז הנה הבהרה חד משמעית. לא, זה לא שגאס איים להרוג את משפחתו של וולט אם יתקרב לג'סי, מכאן שהפתרון הפשוט הוא לא להתקרב לג'סי. גאס איים עליו לא להתקרב לג'סי, לא הצליח לו, ואז הוא בישר לו, בלי קשר, אפרופו, שהוא הולך לרצוח את האנק ושאם יעז להתערב בדרך כלשהי כדי למנוע את מות גיסו תירצח כל משפחתו.
אז וולט, שקץ בחייו הנוכחיים ונחוש להציל את האנק, קונה כרטיס יציאה מהמשחק למשפחתו ולו (ומתוך כך בוחר לא לראות את ג'סי שוב לעולם) ושולח את סול לשגר את הבולשת שתגן על האנק ובכך מסמן את כל משפחתו להרג…. רק כדי לגלות שאין לו את הכסף להצילם.
זה כמו טייס שמכוון את המטוס שלו להתרסקות בצוללת אויבת, קופץ ממנו ברגע אחרון ואז מגלה ששכח לקפל מצנח.
זה השלב שצוחקים בהיסטריה.

זה לא שבדיוק מפתיע שוולט בחר לצאת מהמשחק. בפעם הראשונה שסול העלה את האופציה של ההיעלמות, וולט עוד היה גאוותן, שאפתן ואופטימי מדי בכדי לוותר. היום, כשהוא תפס את מקומו של פינקמן בתור שק החבטות של ניו מקסיקו, כשאיבד את מקור הכנסתו המרכזי, כשאין לו שום כוח או השפעה על המתרחש סביבו, כשהסרטן כנראה חזר, וכשהבן הבכור שלו לא מחזיר וכנראה גם לא יחזיר בקרוב טלפונים (למרות שוולט יודע *התבהרות עננים* שהוא לא רוצה במותו), זה הזמן הנכון למשוך במעצור החירום, ועל הדרך גם להציל את הגיס.

אין פה מקום לדעות ואינטרפטציות, זו ההשתלשלות, נקודה. ותכלס, אני מרחמת על מי שהחמיצו בצפייה צינית את הדרמה המרעישה שהתחוללה. איזה פספוס אדיר בשבילם.

שני השחקנים פשוט מעולים בסצינה החותמת. בראיין קרנסטון יזכה באמי על הגילום המדויק, הטוטאלי והרווי ניואנסים של ההתחרפנות של וולט, אבל זו דווקא אנה גאן שהופכת את הרגע הזה למצמרר באמת. מבטה המבועת וקולה הרועד של סקיילר, המגיע בניגוד כל כך חד להתנהלותה הרגילה הבטוחה והיודעת כל, הם שהופכים את הרגע למשהו שנשאר איתך הרבה זמן אחרי.
וברגעים האחרונים הללו, אנחנו שוכחים שוב שאנחנו צופים בסדרה, לא מכירים בעובדה שיש עוד שני פרקים לסוף העונה ועוד 16 פרקים לתום הסדרה, מדחיקים שקרנסטון עוד עתיד לזכות באמי חמישי, ומזדהים לחלוטין עם האימה וחוסר הידיעה של הדמויות.
אנחנו עם וולט בבור, חוששים לגורלנו ומאמינים באמת ובתמים שמכאן אין דרך לצאת.

המוטו של העונה הנוכחית, זה שהושמע בפרומואים והודפס בכל הפוסטרים, היה
This season, Walt isn't in danger, he IS danger.
וזו הטעייה מכוונת של ציבור הצופים. לאורך כל העונה בשובבות אופיינית, לאט ובקפידה, טרחו היוצרים להפוך את וולט לדמות הכי פחות מאיימת בסדרה.
רציתם לראות את הייזנברג בועט ישבנים? רציתם לחזות בוולט הופך ל-Scarface של אלבקרקי? לא תקבלו.
רציתם אקשן ואנטי-גיבור חביב שתמיד מצליח להיחלץ ושנותן דרור לאלימות הלטנטית הטבועה בכם? אחלה, לכו תראו דקסטר.
אצלנו, ב-שובר שורות, אין רוצחים סימפטיים שהורגים רק אנשים שממש מגיע להם, אין סוף טוב באופק ואין אקשן בלי השלכות ופסיכולוגיה.
אבל היופי האמיתי הוא שכן, זה נכון. וולט הוא הסכנה. בדרדורו של וולט למצב של חוסר אונים מוחלט העונה, הוא נהפך לדבר הכי מפחיד שקיים, כי אין דבר מסוכן יותר ממישהו נואש שאין לו מה להפסיד. תשאלו כל מחבל מתאבד.
וולט נדחק אל הקצה ומתוך הבור תיוולד המפלצת.
היכונו לביאת הייזנברג. רק לא בהכרח ההייזנברג שרציתם.

הערות, הבחנות, ציונים לשבח ושאר ירקות

* הפסקול. יא אללה, איזה פסקול בקטע הסיום. ספק הלמות הלב ספק צעדים מתקרבים, ספק הידפקות על הדלת. מושלם.

* השוט המדהים של הפרק #2:  וולט וגאס בפגישת פיטורין במדבר כשענן מחליט להתערב.

* השוט המדהים של הפרק #1: השוט הסופי, תרתי משמע.

* אני חוששת שתאונת הדרכים המכוונת של וולט הייתה כל כך קלאמזית ומבוצעת רע, שהיא חיברה להאנק במוח את כל הפרטים. יש מצב שהוא עלה עליו.

* אם צפיתם בפרק וחשבתם לעצמכם "האישה המטומטמת של וולט שוב דפקה אותו לגמרי", ברכות, אתם שוביניסטים ומיזוגנים.

* הודות לגאס ולבית החולים שדה גילינו שני דברים: ג'סי רק בן 25 (ואלרגי למשהו. ומטר שמונים? BAHAHAHA), ושמו המלא של מייק הוא Michael Ehrmantraut. מה?! הרמנטראוט?! אז בדקתי מה משמעות השם הגרמני וזו המשמעות: all encompassing power. "מייק הכל יכול". דווקא בפרק שהוא גוסס אנחנו מגלים את זה.
מאידך, זה אולי רמז שהוא ממש לא הולך לשום מקום.

* הסדרה מתחמקת מלהראות לנו איך ג'סי קורא לוולט בפניו. אבל בשיחה מול גאס הוא עדיין "מר. ווייט". ג'סי לא טיפש, והוא יודע להציג עסקים כרגיל מול הבוס. או אולי, כמו תמיד עם השניים האלה, הם יכולים להביע את הרגשות שלהם זה לזה רק בפני אנשים אחרים.

* לראשונה מזה זמן רב שאנחנו רואים את הולי. צריך להזכיר לנו איזו תינוקת מתוקה היא לפני שמאיימים לרצוח אותה.

* בסצינה בין גאס להקטור, כל פעם שאספוזיטו מזיז את הכיסא הוא מרים אות כך שזה נראה כאילו עוד שנייה הוא מוריד אותו להקטור בראש. מלחיץ.

* מארק מרגוליס, מי שמגלם את הקטור, מקבל כל כך מעט טקסט וכל כך מעט מרחב פעולה, אבל ברור לנו לחלוטין מה עובר על האיש ואי אפשר שלא לחוש את כאבו ולרחם עליו. עבודה די מדהימה של מרגוליס.

* למה לעזאזל גאס הביא את ג'סי לבית האבות? לחשוף בפני ג'סי פיסה מסיפורו? להראות לו ולחזק את העובדה שיש להם אויבים משותפים? לקשור את ג'סי אל הנקמה הפרטית שלו?  Most awkward second date EVER.
או שג'סי סתם היה עוד כלי עינוי להקטור?

* מי מכם גם חושד שהסיבה היחידה שגאס יצר קשר עם וולט מלכתחילה, בעונה 2, הייתה כי ייעד אותו להיות הכימאי המחונן שיפיל את הקרטל בתוכנית הנקמה שלו? וזאת הסיבה שהיה מוכן לספוג אותו ואת שותפו הבעייתי?

* Does the laundry have to be dirty?
-Nope.
(הוא אומר No אבל הוא הוגה את זה בהנאה קז'ואלית שבה אומרים נופ, ובאוחצ'יות לא מבוטלת).

* האם התפוזים הם קריצה לסנדק?

* סטיות של תסריטאים: אני מתה על זה שג'סי לא מצליח לצטט בדיוק את המשפט שוולט איחל לו בפגישתם לפני מקסיקו. הפיתוי הניצב בפני תסריטאי כשדמות אחת מצטטת דמות אחרת הוא גדול. האינסטינקט הוא, במיוחד כשמדובר בשורה חזקה, לתת לדמות לחזור עליה מילה במילה ולאפשר לצופים להנות שוב מההברקה. אבל בחיים, לפחות מניסיוני, את השורות הכי כואבות או חשובות שנאמרו לנו אנחנו מתקשים לזכור במדויק. המשמעות היא מה שאנחנו מצליחים לצטט, תחושת הכאב או הגאווה זה מה שנחקק.

* רגע, אז דון אלדיו לא היה חלק ממשפחת סלמנקה? או שגאס התכוון שאחיינו היה הצעיר ביותר ושעם מותו, חוסלה סופית כל הגברים במשפחה.

* זה גם היה השבוע ששובר שורות התפוצצה באינטרנט סופסוף. הפרק הזה שלח את כולם לטוויטר, לפייסבוק, לפורומים ולטמבלר להשמיע את זעקת את ה-"HOLY SHIT" וה"OMG, YOU MUST WATCH" שלהם ואני שמה כסף שהרייטינג בשידור החוזר היה גבוה מבשידור הראשון. זו גם הפעם הראשונה מחוץ לעונת הפרסים ששובר שורות הייתה טרנדינג טופיק בטוויטר ארה"ב למעלה משמונה שעות, נעלמה ואז שוב חזרה למחרת  – כשאנשים סירבו להשתחרר מהאימפקט.

* אם נוסיף לכך את העובדה שרק לפני שבועיים העלו את 3 העונות הראשונות לנטפליקס וכבר אלפי אנשים (800,000 אנשים בנטפליקס נתנו לסדרה ארבעה וחצי כוכבים. שמונה מאות אלף! בשבועיים!) גמעו אותן כדי להסתנכרן עם השידור: אני צופה שהפינאלה ישבור את שיאי הרייטינג של הסדרה וכי בעונה הבאה והאחרונה מספר הצופים שלהם יעלה ב-50% (הם תמיד עולים ב-20-30% מעונה לעונה) אם לא יוכפל. אחרי ארבע שנים, הבאז סופסוף נהיה מחריש אוזניים.

* האינטרנט פועל מהר.
מישהו רוצה לקנות שואב אבק?

* תכלס, אם הם שולחים את הפרק הזה, יש מצב שהם סופסוף גם לוקחים אמי על הסדרה הכי טובה (מאידך, זה גם מה שאמרו על עונה 3).
עזבו את האקדמיה מצבים מתפוצצים, תאומים עם גרזנים נוצצים או ניגוב שמשות מכונית עם דילרים, גבר הקבור תחת השלכות מעשייו עלול להיות מה שיעשה להם את זה.

* שנה טובה, חברים!!! 🙂

4.10 – לבריאות – על זהות, אבהות והזדהות ב-Salud.

Read. my. lips.

That's good, Jesse.

אם חשבנו שהפרק הקודם היה אורגזמטי, מגיע Salud ומלמד אותנו סיפוק אמיתי מהו. גם מתח עוצר נשימה, גם פאייאוף נקמתי, גם ניצחון אישי, גם חשיפת היסטוריה פרטית וגם התפרקות רגשית. וגם הלבשה תחתונה.
רק שובר שורות יודעת להנפיק פרק בועט ישבנים, שמשולב במרכזו גבר בגיל העמידה, שיכור, שבוכה בתחתוניו. זה כישרון נדיר.

הפתיח הקר לא מתעסק בטיזרים או בפלאשבקים, אלא מיד מסביר לנו יד היכן אנחנו עומדים מבחינת העלילה.
ג'סי עומד לנסוע למקסיקו אל הקרטל כדי ללמד אותם איך לבשל. זה שזה מתחרז לא אומר שזה כיף. הוא מתעכב, משקיף על אלבקרקי כאילו זו הפעם האחרונה ועולה על המסוק בהיסוס ובאימה. גאס מזהה את הפחד שלו ובטון אבהי, ובקול רך יותר משאי פעם שמענו אותו, מנסה להרגיע. You can do this.
לג'סי, ולנו, יש ספקות.

וידעתי שזה הולך להיות פרק מטורף ברגע שראיתי שמי שמביימת אותו (פרק שלישי העונה) היא מישל מקלארן. פעם אחרונה שמקלארן והקרטל נפגשו זה הביא לנו את "דקה אחת".

בביתו של וולט איש לא עונה לטלפון. לצד המשקפיים השבורים וטישו מגואל בדם, המזכירה האלקטרונית (אולד סקול, ביאטץ') משמיעה את קולה המודאג של סקיילר. זה אמצע היום וכבר ההודעה השלישית שהיא משאירה לו והיא כבר לא יכולה לחכות יותר.
וכך, וולט ג'וניור זוכה לקבל ליום הולדתו מכונית פי.טי קרוזר של קרייזלר מאימו. אגב, זה שכבר לא מייצרים מכוניות כאלה, סקיילר, לא עושה את זה וינטאג'.
אכזבתו הניכרת של ג'וניור מורכבת גם מהכבדות וחוסר הסקסיות המשוועת של המכונית וגם מהיעדרותו של אביו. לא רק נפקדות פיזית מהאירוע אלא נפקדות ניכרת בבחירת המכונית עצמה.

בסצינה שמחזירה עטרה קומית לבוב אודנקירק, סול ממלמל לעצמו שזה רעיון איום ונורא ואז מבשר לטד בנקי האידיוט שדודתו בירגיט האהובה מלוקסמבורג נפטרה והורישה לו בדיוק-את-הסכום-שאתה-צריך-לכיסוי-החובות-שלך-במס-הכנסה-זה-סימן-משמיים-אז-קדימה-קדימה-למה-אתה-מחכה-נאדג'-נאדג'-ווינק-ווינק.
סול לא מאמין שזה קורה, אבל בנקי קונה את הבלוף.

בינתיים במחיקו, גאס, מייק וג'סי נוסעים מכוסי עיניים ליעד לא ידוע (אזהרת תימת עיוורון). הם מובלים אל מעבדת העל של הקרטל ושם פוגשים צוות של כימאים. דון אלדיו, מוסבר לגאס, יצטרף אלינו רק אם וכאשר הטבח יוכיח את עצמו. נו פרשר, ג'סי.

באופן לא מפתיע, הכימאי הראשי של הקרטל לא מתרשם מילד הכאפות, שסימני הכאפות עוד מוטבעות טריות על פרצופו, שנשלח להעביר לו חפיפה. וזה בסדר, כי גם ג'סי לא מתרשם מעצמו. אה…. איפה החביות עם הציור של הדבורה? הוא מתבלבל. (אזהרת תימת כוורת)

Hey, kiddo, remind me to not poison you later

אנחנו מסנתזים את החומצה הפניל-אצטית שלנו בעצמנו, מדווח הכימאי הסנוב בספרדית לגאס, וכל תינוק עם תואר בכימיה יכול להכין אותה בעיניים עצומות.
ג'סי מזהה את הטון המתנשא ומתחיל להתחמם וממהר להעמיד את הטבח המקסיקני במקומו.
Tell this asshole if he wants to learn how to make my product he's gotta do it my way. The right way. 
אני דובר אנגלית, מפתיע המדען.
So you understand what asshole means. Now go get me my phenylacetic acid, asshole.
*סטגדיש*
Who do you think you are? הכימאי של הקרטל דורש בזעם, וג'סי עונה לו בדבר הכי קרוב לנאום ה-"I'm the one who knocks" של וולט:
I'm the guy your boss brought here to show you how it's done.
מכיוון שג'סי, להבדיל מוולט, לא לוקה בדלוזיה, המשפט הזה מצליח להיות גם נאמן לחלוטין לאמת ולא מחייב (העובדה הבלתי מעורערת שהוא נשלח למשימה, לא אומרת שהוא הבנאדם הנכון לג'וב), וגם רגע של ביטחון עצמי נדיר. ועל הדרך הוא גם מצליח להפריך את נאומו של מייק מלפני חודש. He IS the guy.
הוא פוקד על המבוגר ממנו להפסיק להתכיין כמו כלבה ולעשות מה שהוא אומר!
בחיי שלא ידעתי ממה לשמוח יותר, משובה של ה-"Bitch" לשפתיו של ג'סי או מהחיקוי המושלם של וולט שהוא דופק תוך שהוא מנהל את אנשי המעבדה לפי חוקיו המחמירים של מורו ורבו. "אנחנו ננקה את המקום ממזהמים". לוליק. 🙂
זהו רגע של מנהיגות נדירה שג'סי מפגין ואפילו גאס ומייק דופקים מבטים של דודים גאים.

אצל וולט,לעומת זאת, המצב לא מזהיר.
בנו, חתן יום ההולדת, מגיע לפתח דלתו מודאג… אבל מה שהוא מוצא לא יכל להיות פחות מרגיע.
אבא שלו, מתנדנד ולא מאופס, פותח את הדלת בתחתונים וגופייה מגואלים בדם. מזל טוב!!!
לאחר שג'וניור עומד לצלצל לדווח על מצבו של וולט לסקיילר, אביו מתחנן בפניו שלא יגלה לאימו ששב להמר. אבל אני לא מבין, עם מי רבת? שואל בנו.
ואז קורה משהו מדהים שלא קרה פעם אחת בארבע עונותיה של שובר שורות.
וולט מתפרק לגמרי ופורץ בבכי חסר שליטה.

WHAT DO YOU MEAN WAIT A WHOLE YEAR FOR MY 4TH EMMY?!?!

בביקורת הקודמת הבעתי את רצוני לראות מה קרה לשתי הדמויות בדיוק לאחר סשן המכות. ובאותו הקשר, איחלתי לראות את וולט בוכה סופסוף.
קיוויתי שזה יקרה, זיהיתי שזה בשל לקרות, אך לא לגמרי האמנתי. אבל זה קרה וזה תפס אותי ואת ג'וניור (ואת וולט עצמו) לא מוכנים.
מרגע היכרותנו, לפני שלוש או ארבע שנים, מעולם לא יצא לנו הצופים לחוות את וולט כל כך מנותק מהפוזה ומחובר לרגשות שלו, שמציפים אותו ונשפכים החוצה. הקרב עם שותפו הצעיר ערער אותו לגמרי. הוא לא דמיין לרגע שיאבד אותו (כי לגישתו, הבן שלך תמיד נשאר הבן שלך. רק ששכחת להגיש את טפסי האימוץ הרשמיים, אידיוט!!!) והמכות שחטף והמשפט ששמע בסופם היכו בו כרעם ביום בהיר.

ובסצינה הזו בכיתי, בדמעות של ממש, בשביל כל שלושת הנוכחים. בשביל וולט אכול החרטה והמתייסר-באמת, בשביל וולט ג'וניור שנאלץ להתבגר בפתאומיות ולחזות באביו השבור, ובשביל ג'סי, הנוכח הנפקד, שלא יידע לעולם מה וולט באמת מרגיש כלפיו.

ג'וניור מלווה את אביו למיטתו, משכיב אותו ומכסה (באקט דומה למה שג'סי עשה בשבילו בפעם האחרונה שהיה מסומם, בשלהי "זבוב") ותוך כדי תחלופת מילות סיכום וולט המחויך ממלמל אל בנו משפט שעוד יתחרט עליו.
That's good, Jesse.

בפרק מותח במיוחד, עדיין, הרגע היחיד שבו פלטתי בקול רם ונישא קריאת HOLY CRAP! הייתה באותו רגע שוולט פלט.
זה אולי מנגנון סיפורי לא במיוחד מעודן, אבל הוא נשק כל כך יעיל משום שיש בו המון אמת. מי מאיתנו לא התבלבל בשמות וכמעט פלט סודות סתם ברגעי עייפות?
אז על אחת כמה וכמה קל להאמין שוולט במצבו הנפשי המעורער, מצבו הגופני המוצף בכימיקלים ומוחו המלא בפינקמן ימעד כך בלשונו.
וזה היה מרגש. זה היה כמו הוידוא הריגה של הנאום הקודם.
ג'סי אולי לא יודע זאת ולא יידע לעולם, אבל אנחנו יודעים מה זה אומר, ולעזאזל, זה כאב לי פיזית.

והמשפט הזה, "That's good, Jesse" זה כמו הטפיחה על השכם שג'סי אף פעם לא מקבל מוולט. כמו התגובה האבהית שלא יקבל על תפקודו במעבדה המקסיקנית בסצינה שתבוא מיד אחריה. את זאת גאס יעשה במקומו. Well done.

וגם ג'וניור קלט את המשפט והוא יודע. כלומר, הוא לא יודע מה בדיוק הוא יודע, אבל הוא עתיד לנסות להבין.
השאלה עם מי יחלוק את הרגע? עם סקיילר? שתדע לעשות את הקישור ותקבל לפנים את הבן המאומץ שמעולם לא ביקשה.
או חמור מזה, עם האנק? שגם יידע לקשר, אבל באופן הרבה יותר משמעותי והרסני?

במעבדת העל המקסיקנית, לעיניי קהל רב ומצלמת וידאו, ג'סי מתמודד לגמר מאסטר שף. כשמתגלה תוצאת הבדיקה של הקריסטל שבישל, שנייה לפני שג'סי מתחיל להכחיל מרוב החזקת נשימה, מתברר שהחומר שלו הוא טהור ברמת 96.2%.
לא ה-99% של וולט, אבל גבוה משמעותית מזה של איש הקרטל ויותר גבוה, כמה יפה, מהתוצאה של גייל, הכימאי המחונן שגאס טיפח במיוחד לדבר.
וזה כבר ניצחון של ממש. זה לא סתם לעשות קול סמכותי ולקוות שהקהל יאמין, לא. עכשיו זה הדבר האמיתי. ג'סי הוא הדבר האמיתי.
והסצינה הזכירה לי רגעי שיא בסרטי נעורים מהאייטיז, והיא מספקת לצפייה באותה מידה.
רק שבסרט אייטיז, אחד מהנוכחים שם היה מתחיל במחיאת כף אטית עד שכולם היו מצטרפים אליו.
וגם בסוף סצינת שיא כזו אחד לא היה פונה אל הגיבור, טופח לו על השכם ואומר לו שמעתה הוא שייך לקרטל.
*gulp*

באלבקרקי, סול מגיע לבקר את סקיילר (הם מסתדרים נורא חמוד ביחד, לא?) במשרדי שטיפת המכוניות כדי לדווח לה שבנקי, האידיוט, לא שילם את החוב אלא, שלוש שעות אחרי קבלת הכסף, ארגן לעצמו ב-מ-וו חדשה. אידיוט.

בביתו, וולט המאושש מתעורר ומוצא את משקפיו מתוקנים (אתם יודעים איזו אזהרה באה עכשיו) ואת בנו ישן על הספה. הוא מעיר אותו ומתחיל לעשות Damage control על אירועי היום הקודם. אלא שגם בעבודת הניקיון הזו יש המון כנות מפתיעה כשוולט חושף בפני בנו ובפנינו פיסה מהותית מההיסטוריה הפרטית שלו.
אביו נפטר כשהיה בן 6 ממחלת עצבים גנטית, וכמה שלא ניסו כולם מסביבו למלא את ראשו ולבו בסיפורים על איזה מן איש היה אביו, הזיכרון היחיד האמיתי שלו ממנו הוא של כלי חלול וריק שכוב במיטת בית חולים. הוא לא רוצה שהזיכרון המוחשי היחיד שיהיה לוולט ג'וניור לאחר מותו יהיה שלו במצבו השיכור, התלותי והפתטי.
וואו.
הנאום של וולט מסביר עליו כל כך הרבה. הפחד האובססיבי שלו מלהיתפש כחלש. הסלידה מבתי חולים וטיפולים. ההתעקשות שאב חייב לעשות הכול בשביל משפחתו. הצורך המודחק שלו ללכת אל מותו בפיצוץ ולא בקול ענות חלושה. אלא שוולט ג'וניור לא רואה זאת כך, וכאן ההפתעה. הוא היה מעדיף אבא אמיתי וקרוב, על פני אבא חזק ורחוק.
וכל ניסיונותיו של וולט לספק למשפחתו ביטחון כלכלי וזיכרון של חוסן בעצם הרחיקו אותו מהם, והוא לא היה שם בשביל וולט ג'וניור בדיוק כשם שאביו לא היה שם בשבילו. האירוניה היא שעם כל מאמציו להיאבק בזה, בגורל של מוות ידוע מראש וזיכרון מרוחק, וולט חי בעצמו את "הטעויות" של אביו.
…וכמובן שעם כל ניסיונותיו להיות אב מגן ומחנך לג'סי, הוא לא היה שם בשבילו והרחיק אותו מעליו.

סקיילר הולכת לפגוש את טד ולנסות להחזיר אותו אל דרך הישר. טוב, הישר היחסי.
זה כמובן כושל, כי בנקי הוא גבר עלוב, גאוותן, קטן ואידיוט. הוא מודה לה על עזרתה ומראה לה את הדלת, ואז סקיילר, בטעות הגדולה של חייה, מגלה לו מאיפה הגיע הכסף. Big mistake, HUGE.
האם האידיוט ישלם למס ההכנסה את החוב? האם ינסה לסחוט את סקיילר בשביל עוד כסף? האם ירמוז שילך למס ההכנסה? האם סקיילר תיאלץ לגלות הכול לוולט או תתמודד עם המשבר הזה לבד?
הקיצר, השאלה היא רק מי ינקה את טד בנקי. מייק? וולט? או שכיר חרב של סקיילר?

במערכה האחרונה חזרנו אל ביתו של דון אלדיו, שם המשחק מוגזם, המבטא נורא והשמש זורחת כמו בפלאשבק של שנות השמונים.
גאס עומד בדיוק מעל המקום שבו המקס שלו נורה ובולע בצורה מסודרת כדורים.
בעוד שג'סי, חמוץ ומבולבל, מתלונן בפני מייק. "אז מה? אני צריך להישאר לבשל במקסיקו כל חיי?"
מייק מבטיח לו שאו ששלושתם עוזבים או שאף אחד לא.

דון אלדיו מגיע וגוסטבו שוב מוצא את עצמו מציג בפניו את הטבח שלו. לא לפני שהוא וזה-שרצח-את-חבר-הנפש-שלו-הצמיד-אותו-לקרקע-והכריח-אותו-לצפות-בו-מדמם-למוות מתחבקים. כיף כיופה.
ג'סי, שאף אחד לא גילה לו מה התוכנית ושהמילים היחידות שהוא יודע בספרדית זה "איי" ו"קראמבה", עומד פעור עיניים ופה ועושה את מה שמבקשים ממנו. קרי, לוחץ יד "למעסיק החדש" שלו. לא נורא שהוא לא יודע ספרדית, יש לו את כל החיים ללמוד! מרגיע דון אלדיו.

ואז דון אלדיו משגיח בקופסת שי לחג המנוחת על השולחן. מתנה מגוסטבו לכבוד הפיוס. נציג הקרטל החתיך מסמן לו שזה בטוח לפתוח את הקופסה, ודון אלדיו מוציא מתוכה בקבוק של משקה נדיר (כל כך נדיר, למעשה, שהוא בכלל לא קיים).
בפעם הקודמת שגאס היה שם, לא הציעו לו לשתות, כי הדון לא חולק את המשקה שלו עם כולם. הפעם הוא דווקא מתעקש.
כל הפמלייה של הדון מרימה כוסית, לחיים ולבריאות הם קוראים. ואז, דון אלדיו במחווה אחרונה של חוסר אמון, מחכה שגאס ישתה. גאס מגלגל עיניים (כאילו, הגרסה שלו של גלגול עיניים) ומוריד את הכוסית ולאחריו מצטרפים אליו גם כל הקרטל. לא כולל פינקמן הנרקומן. יאללה, מסיבה!

גאס יושב חרישי וממשיך להשקיף אל הבריכה, וג'סי כמעט שובר את משענת הכסא מרוב שהוא מנסה להתרחק מהזונה שמתיישבת עליו.
"שמעתי שגם אתה שייך לקרטל?" היא בוודאי לוחשת לו. "אל תדאג, יש לי מספיק חומרי סיכה בשביל שנינו".
ואז היא מתעקשת לתת לו בכוח סיגר.

דון אלדיו ניגש אל גאס היושב לבדו (איזה אומו!). תתעודד, הוא אומר לו, זה כולה עסקים.
אבל לגאס לא מתאימה שיחת ההוויי הנוסטלגית והוא מבקש ללכת לשירותים. דון אלדיו מסכים ושולח איתו מורה דרך, כדי שלא יילך לאיבוד.
הוא נכנס לשירותים, מסיר בנחת את הג'קט שלו, מקפל ומניח אותו על השיש…

ופה אני צריכה לעצור ולהסביר מה עבר עליי. עד לשנייה שבה גאס מניח את המגבת על הרצפה, לא היה לי מושג מה הולך כאן!
בניגוד למי שאני (צופה צינית, סטודנטית לקולנוע פלצנית, תסריטאית ומבקרת יומרנית) קניתי את כל מה שמכרו לי.
זה היה כל כך ברור שהבקבוק מורעל שלא חשדתי בו. או, ליתר דיוק, חשדתי בו בדיוק כמו שדון אלדיו חשד.
חיכיתי לראות אם גאס יסכים לשתות ראשון והסתפקתי בזאת. אז מה אם ראיתי אותו בולע כדורים (זה ללחץ, הסברתי לעצמי)? אז מה אם הוא עוצר את ג'סי מלשתות (אוי, נכון, לנרקמונים בגמילה אסור!)?
כשדון אלדיו מצמיד אליו שומר, האמנתי שבתבוסתו ינסה גאס לברוח. לשבריר שנייה אפילו חשבתי שהוא, מיואש מהנסיבות הסוגרות עליו ומחוסר יכולתו לשבור את דפוסי העבר, נכנס לשירותים כדי להתאבד.
מה?!?!
זה כאילו המוח שלי נורא ניסה לעצור ולהסביר לי מה קורה אבל הרגש והגוף שלי צעקו עליו "שששש, לא עכשיו, אתה נורא מפריע!".
וזו עדות חיה לכמה חזקה היכולת של "שובר שורות" לסחוף אותי בסיפור.
מיליון דברים לא הסתדרו לי, זו תוכנית פעולה מופרעת ולא הגיונית והרבה יותר מדי מועדת לכישלון בשביל גאס, אבל נשאבתי לתוכה לגמרי וכשהוא הניח את המגבת על הרצפה לצד האסלה הרגשתי אהבלה כמו שדון אלדיו ודאי עתיד להרגיש עת ילקה בחלושס פתאומי.

ואז, כשהתוכנית ברורה לנו, אנחנו חוזרים אל איזור הבריכה ושם, בטרנטינואיות מורגשת, מתנגנת לה נעימה אזוטרית ודברים מתבהרים ללא מילים. סיגרים וגברים שמנים נופלים ארצה, וכך גם האסימון בראשו של דון אלדיו.
ג'סי מזנק בבהלה מהכיסא (לוליק) כשמייק מחסל בחוט דנטלי את מקבילו בקרטל, וגאס מצטרף אליהם ובדיוק בזמן כדי לראות את דון אלדיו קופץ בטן לבריכה (וד"ש לבראיין דה פלמה).

כפר הנופש של קוקה קולה, מקסיקו.

מייק מסיר מגופתו של הדון שרשרת מסתורית (תשובה בסקציית ההערות) וגאס לפתע קורס.
אז מה, גם כדורים נגד לחץ וגם בולמיה לא מבטלים לחלוטין פעולות של רעל, אה? (ההיחלשות של גאס זו כמובן נקודת החסד המזהרת במופרכות של התוכנית. בלעדיה זה לא היה עובר אצלינו הצופים).
גאס מגייס כוחות אחרונים כדי לתת מילות אזהרה בפוזה גוסטבואית אופיינית ואז נישא משם ע"י מייק וג'סי, החמושים.

בחניון, בעת שהם מחפשים מכונית עם מפתחות בפנים שהזונות לא גנבו (ווהו, נקמה!), גאס מתפרק ומייק נורה.
מבלי לחשוב לרגע ג'סי מרוקן על היורה מחסנית שלמה. ואם היה אפשר להכניס פה עוד פעם פרסומת סמויה לרייג', אני בטוחה שהם היו שמים.
Get us outta here kid. אומר מייק ואז ג'סי מכניס אותו למכונית ונוסע משם בחראקה כגיבור הבלתי מעורער של הפרק.
כותרות עולות. מפיק וינס גיליגאן. DAMN!

וזה מה שיפה בשובר שורות, בעיניי. שגם בפרקי הפאיי-אוף העלילתי והאקשן הכי גדולים שלהם, שיכולים להגיע כמעט רבע עונה לפני הפינאלה, יש אותה כמות של התפתחות דמויות ופאיי-אוף רגשי. ואיזה משחק מטורף של הזדהויות? את כל שלושת גיבוריי עודדתי.
והוא ממשיך לפתוח חזיתות עלילתיות אפשריות מאינספור כיוונים שונים.

אבל מה קורה עכשיו? או כמו ששרים בבאפי, Where do we go from here?
בסדרות אחרות הפרק הבא היה נפצח בחזרה באדמת ארה"ב, אבל זוהי שו"שו, ופה מראים לך את כל התהליך. כך שגם אם ג'סי הצליח להוציא את גאס ומייק ממתחם הקרטל לא בשלום אבל בחיים, הוא עדיין צריך למצוא להם עזרה רפואית דחופה ודרך לצאת ממחיקו.
האם מייק וגאס יהיו במצב לתת לו הוראות הפעלה וטיפים יעילים?
האם מייק ימות? האם גאס (לא)? כמה זה ישנה את התמונה, אם ישרדו, שג'סי הציל את חייהם?
האם זה באמת סופו של הקרטל? הרי זהו ארגון ענק, בוודאי עם מספר סניפים ברחבי מקסיקו. לא סביר שבאמת חוסלו כל ראשיו וזה הביא לקריסתו. אז מי יגיע במקומו של דון אלדיו? וכמה מהר הוא יגיע? ולאן?
לקרטל, במידה הסבירה והוא עדיין קיים, אין יותר כימאי ראשי (הוא היה בין המורעלים). מה שכן יש להם זה וידאו, ואת שמו של ג'סי פינקמן.
ומה וולט יעשה?
איך יגיב להיעדרותו של ג'סי? האם ייאכל מבפנים ברגשות אשם בחושבו שבנו המאומץ מת במקסיקו מבלי שנפרד ממנו?
האם יזכה אי פעם לבקש את סליחתו? אם כן, האם יקבל אותה?
ואם ג'סי יהווה החוט המקשר אליו בתיאוריה העתידית של האנק, ממי משניהם ייאלץ להיפטר?
וכמה מהר יגיע מס ההכנסה להידפק על דלת משפחת ווייט?

הפרק הזה אולי יותר מקודמיו בעונה עסק באבהות ובאבהות כזהות.
באבהות החסרה של אביו של וולט, באבהות המאמצת של הזוג גאס ומייק את ג'סי (משפחה אלטרנטיבית מאושרת!!!), ובאבהות הכושלת של וולט לשני בניו, כששניהם נאלצים להתבגר ולהתעלות על אביהם.
וולט ג'וניור בכך שהוא מטפל באביו הרצוץ, וג'סי בכך שהוא מתעל אותו ואז תופס את תפקידו.
במחי בישול אחד, בתנאיי לחץ איומים ובתנאי סניטריה ירודים, ג'סי התגלה כתחליף אמיתי לוולט גם בפני גאס. אז לשם מה צריך גאס את וולט יותר? האם ה-3 אחוזים הללו שווים את ההקרבה? ההיסטוריה של הסדרה לימדה אותנו שלא. ורמה קצת מעל לזו של גייל תספיק בהחלט. ולכן אם ג'סי יראה לגאס ולו לרגע שוולט לא חשוב לו, וולט ייכנס לחבית פלסטיק.

ובכך ג'סי משלים סופית את היפוך התפקידים ביניהם.
לא עוד העלמה במצוקה, המוכה והבוכייה שתמיד מסתבכת. לא, התפקיד הזה שמור לוולט בימינו. וג'סי הופך להיות לא סתם חלק בעל ערך מהקבוצה, אלא חלק חיוני, נדיר בערכו. גם טבח מוכשר במיוחד וגם חבר מועיל ונאמן.
איזה מהלך עלילתי שאפתני, אמיץ ומבריק של הסדרה!
מי בכלל דמיין כזה דבר בתחילת העונה? לעזאזל, מי דמיין את זה לפני 5 פרקים?!

וגם תימת העיוורון מתקשרת אל תימת הזהות.
מי אתה בעיניי רוחך? האם זו הדרך לבנות זהות ולמשמע את עצמך?
מי הוא גאס פרינג? ומי ג'סי חושב שהוא? ואיך וולט תופש את עצמו?
Who do you think you are? שואל הכימאי של הקרטל את פינקמן.
וזו שאלה במקומה, כי הדרך שבה ג'סי תופש את עצמו השתנתה.

אולי גישתו של גאס היא Fake it till you make it? הוא לובש את הסטואיות של עצמו, הוא מזייף את ההירואיות של ג'סי וזו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. וג'סי מחקה את וולט עד שהוא הופך להיות וולט.
להבדיל, וולט הוא לא האיש שנוקש, משום שהוא לא מחויב לזיוף ולא מחויב לזהות. רוצה להרעיל מישהו? אל תשלח את הבן שלך לעשות את זה, עשה זאת בעצמך והיה מוכן לבלוע בעצמך את הרעל.

וג'סי כבר לא רואה את עצמו כנחות לוולט, הוא כבר לא רואה עצמו כמקרה סעד שאפשר לוותר עליו. אקט ה-ויקום המלפפון שביצע בוולט ב-Bug, כמוהו כרצח דמות אב סימבולית, וזה עושה בעיקר דברים טובים לאגו של ילד כאפות.
והמטאפורה האדיפלית אף היא מתקשרת לעיוורון.
וולט, שניסה בכל כוחו לברוח, סופו להגשים את הנבואה הגנטית שנגזרה עליו. זה לא גורל, זה עיוורון לדפוסי התנהגות. האיש שלא רצה לגמור אב חלול ונפקד, הפך בדיוק לכזה.
כולם אדיפוס, וכולם בורחים מהנבואה וכולם רוצים לרצוח את אבא.

והבן מתקן את משקפיי אביו, עוזר לו לראות את דברים נכון. אבל האם לוולט יש באמת עוד הזדמנות לשנות?
עם בן אחד אולי לא מאוחר מדי? אבל מה לגבי הבן השני?
ג'סי לא יידע לעולם כיצד וולט באמת מרגיש כלפיו. זו הטרגדיה הנוראה של היחסים שלהם.
ההיפוך ביחסי הכוחות מבטיח כי גם אם וולט ירצה להתוודות על רגשותיו או יבקש סליחתו, ג'סי יטעה לחשוב שהוא עושה זאת רק מתוך פחד לחייו עקב מצבו המעורער בארגון של גאס.

וטוב, אם היו לנו תהיות עד עכשיו באשר לכיוון שהסדרה לוקחת, הפרק הזה העלים אותם. לא הולכות להיות עוד ירידות מתח, בשלושת הפרקים האחרונים תהיה רק החמרה ואסקלציה והתדרדרות עד הפיצוץ הרדיואקטיבי של סוף העונה.

ואימרו אבא'לה!

* הבחנות, הערות ובונוסים לתלמידים מצטיינים.

* אר ג'יי מיטה סופסוף מקבל משהו אחד לעשות מלבד לאכול ארוחת בוקר (שזה שיקוף מכוון לגמרי של ההזנחה שלו) והוא עושה עבודה מצוינת. בסצינת הבכי של וולט הוא לחץ לי חזק על בלוטות הדמע. וגם ההבנה החרישית שלו למשמע "ג'סי" הייתה קטנה ומדויקת.

 * באמת. במציאות אין כזה משקה, זפירו אנייחו. ביררתי. אבל לפי הפרח שעל פקק הבקבוק, זהו סוג (פיקטיבי) של טקילה יוקרתית (אם כי המונח עתיק מבלבל פה. טקילה לא מזדקנת טוב).

* ג'סי שוב הרג. עם כל הקיקאסיות וההרואיות, זו לא בשורה משמחת.

* מעניין יהיה לבדוק איך ג'סי יקרא לוולט מעתה ואילך.
ואם פתאום יחדל להתייחס אליו כאל מר. ווייט, מה זה יעשה לנפשו ולאגו של וולט? הו, האימה!

* ג'סי קורא לכימאי של הקרטל Asshole. זה שם החיבה שהדביק רק לוולט לאורך כל העונה. זה מוסיף לרגע הניצחון של הג'אנקי הצעיר אל מול הכימאי המבוגר, המדופלם והמתנשא משמעות אדיפלית נוספת.

* טוב, שיקרתי. אני לא באמת יודעת למה מייק ידע לקחת את השרשרת. חזרתי לפרק 4.08 כדי לוודא שזו לא השרשרת של מקס, או משהו צ'יזי שכזה. זה לא.
זו השרשרת של דון אלדיו, והוא לבש אותה גם אז. אז מה, סתם מזכרת לנקמה האישית, אה? סבבה.

* אז אנחנו לא יודעים מה עבר על ג'סי ברגעים שאחרי הקרב. ייתכן שהלך לשחק במשחק וידאו, וייתכן בהחלט שבכה בתנוחה עוברית.
היוצרים בעורמה חוסכים מאיתנו את רגעי החולשה של ג'סי (לפחד מהקרטל זו לא חולשה, זו שפיות), כי זה פרק הניצחון של סניור פינקמן והם לא רוצים שדבר יעיב על כך.
ואנחנו גם לא יודעים איך מייק וגאס הגיבו למראהו החבוט. וודאי הייתה להם תגובה כזו או אחרת. וטייריס ודאי בישר להם שגם וולט נראה כמו סטייק טרטר (או אולי טרם הספיק?).
האם שמרו את תגובתם לעצמם, כדי להתעסק רק במה שחשוב כרגע? ודאי הבינו שהקרב היה עם וולט? האם ידעו, כי הם מצותתים להם? האם הוא נשאל על ידם?
האם ענה להם בכנות? (לא סביר)

* ומה נראה עכשיו? האם ג'סי יבקש מגאס להשאיר את וולט שיבשל איתו? בשיקוף הפוך של מה שוולט עשה עם ג'סי ב-3.7? ומה כל זה יעשה לאגו של וולט? הוא ינסה להשלים עם זה, מתוך אהבתו והחרטה שלו, אבל האם יצליח, ולכמה זמן?

* וואי, השבוע ציפייה בין פרק לפרק בשני הפרקים האחרונים היה קשה מנשוא, ויום שני הבא נראה רחוק מתמיד. אי לכך, שני דברים לשים לב אליהם:

1. בשבועות הקרובים הסדרה על שחקניה ודאי הולכת להעביר להילוך גבוה את קידום שלה במדיות השונות. שזה אומר בעיקר ריאיונות טיזריים ואולי אפילו איזה ממתק ויראלי כלשהו. אם אתם נתקלים במשהו, למה לא לבוא לכאן ולשתף אותו עם כל הכיתה?
2. הנה מספר דברים שאני נתקלתי בהם. שיהיה לכולנו צום קל.
התמונה הנעלמה של בראיין קרנסטון כסקיילר.

אהרון היה יותר משכנע.

המשרד לא חזקים באבטחה.

נד פלאנדרס שובר שורות.

ב-NPR ערכו ריאונות עם וינס גיליגאן ואהרון פול. עוד לא האזנתי לכל, ופול הוא לא העיפרון הכי חד, אבל ממה ששמעתי משני הריאיונות, זה מקסים ומעניין.
פלוס, זה תמיד מרתק פתאום רק להאזין לסצנות שראית.
פול:
http://www.npr.org/2011/09/19/140040966/aaron-paul-breaking-bad-dealer-isnt-dead-yet

 גיליגאן:
http://www.npr.org/2011/09/19/140111200/breaking-bad-vince-gilligan-on-meth-and-morals

* פרק הבא נקרא crawl space. שזה בדיוק החלק מתחת לבית של וולט שסקיילר מחביאה בו את הכסף עם הבגדים.
האם שם ייקבר טד?

4.9 – באג במוח – על סופת חרא וסופה של תקופה ב-Bug

ספוילרים, רבותיי, ספוילרים.

הסיגרייה שלפני

 Can you walk?
-Yeah.
-Then get the fuck out of here and never come back.

וואו.
אחרי שנה ומשהו של שותפות וכמעט 40 שעות צפייה שהתפרשו על פני ארבע שנים (לחלקנו לפחות), זה סופסוף קרה.
בליל הרגשות המודחקים, האכזבה והמתיחות מגיע לנקודת רתיחה בהתנגשות קתרטית אלימה. כן, היה אורגזמטי כמו שרק ברייקינג באד יכולה להיות.
קרי מביך, מלוכלך, מבלבל ושובר לב כמו תחושותיו של ילד המענג את עצמו מול סרטון של באגס באני בדראג.

קשה להתאפק וללכת לפי סדר כרונולוגי פה, אבל זה מה שנעשה.

הפתיח הקר מכיל סדרה קצרצרה של שוטים טיזריים, עם רקע ב-Out of focus (אזהרת תימת עיוורון).
יד רועדת ופצועה אוספת משקפיים שבורים. טפטוף דם הולך ומתגבר. דם נוחת על נעלי זמש בז'יות. נהימה של מאמץ וכאב.
קשה היה לא לנחש שמדובר בוולט, והסדרה גם לא עושה דבר כדי להסתיר זאת (בטח שלא בשוט הפותח את הסצינה הבאה), אבל הנסיבות לא ברורות לנו. רק ידוע לנו, כמו שהיה ברור לנו מהטיזר בתחילת פרק שעבר, שמשהו פה ייגמר רע.
קבלו בברכה את שובו של ה-Flash-Forward!

בתחילתו של הפרק, וולט שוב אוסף את האנק במכוניתו לעוד יום של הרפתקאות עם עופות מטוגנים.
האנק נרגש לקראת התוצאות שיתקבלו לאחר שבוע המעקב אבל וולט, המבחין בטייריס שעוקב אחריהם, לחוץ וקצר רוח.
מאידך אולי הוא פשוט רוצה לקצר את השהות המשותפת ברכב מהרגע שהאנק מתחיל לשיר.
ומה הוא שר? את שיר הנושא של רוקי 3, עוד רמז מטרים ושובב לסיומו של הפרק.

בבית, לאכזבתו הרבה, האנק מגלה שגאס עשה עליו תעלול, אבל הוא לא מתבלבל לרגע. A man this clean, has to be dirty.
צודק. וזה רק מראה עד כמה גאס מזלזל ביכולתו של סוכן ה-DEA לשעבר, אחרת היה שותל איזו נסיעה ייצוגית ל-Hooters או פעילות "מביכה" אחרת.

כשוולט עוזב את ביתם של מארי והאנק (בשוט עילי ומהמם שמדגיש כי ביתם נמצא על סיפו של המדבר. מדהים איך הצלם מצליח להפוך את אלבקרקי למקום כל כך קלאוסטרופובי משוטים כל כך פתוחים של מרחבים ושמיים פתוחים ונמוכים.), הוא מבחין בטייריס שיושב ומשקיף. מתוך חשש לשלום גיסו (כן. טייריס לא עקב אחר וולט, הוא עקב אחר האנק), הוא מזעיק עליו את המשטרה.
כן, הלו, 911? יש לי כושי בשכונה. תבואו לפנות. מלוכלך ומתריס, אבל יעיל.

למחרת, וולט מגיע אל המכבסה ומגלה את שותפו כבר שם, בהפסקת סיגרייה לאחר שהתחיל לבדו את הבישול. לעיניי המצלמות של גאס הם מנהלים את אחד הסמול-טוקים המצ'וקמקים בהיסטוריה של החיברות האנושי. Puts the OW into OWKWARD.
השיחה, עם הפנינים "Don't you have enough cancer already?" ו"'What does it matter, we're both dead men", היא עוד שלב בדרך לסופו של הפרק.
שני אנשים שכבר לא מסוגלים יותר לנהל שיחה נורמלית, כנה, שפויה. תמיד נותנים הופעה לעיניי המצלמות וזה לזה.

בלילה, סקיילר עוברת לבדה על ההכנסות של שטיפת המכוניות ומתקשרת לבעלה. "העסקים טובים, זה הזמן לחשוב על אסטרטגיית יציאה מהג'וב השני" סקיילר מציעה.
וולט, לבדו, צפון במיטתו, בחדרו החשוך, אומר לה שהוא עובד על אסטרטגייה שכזו ומציץ אל עבר מכשיר המעקב שרכש המונח על השידה.

למחרת בבוקר, האנק הלהוט מתקשר אליו. הוא בוחן בגוגל מאפס את המחסן שמשמש מרכז הפצה לעסקיו של גאס וחושב שזה הזמן שהשניים ייצאו לרחרח.
וולט מתחמק מהנסיעה, תוך שימוש בתיאורים כמעט גראפיים (כפרה על ש"ש ועל החיבה שלה להומור שירותים) ואז מתעקש שהאנק יחכה לו עם הטיול.
האנק, בשוט המראה אותו לכוד בתוך כלא של עציצים (הוילונות והעלים הזקורים מדמים סורגים) מסכים לבקשה, וזה מאפשר לוולט ליידע את מייק שהגיע זמן לעשות ביעור חמץ.

בשטיפת המכוניות, סקיילר מדברת לעצמה ושותלת הכנסות שקריות בקופה, כשלפתע טד בנקי בא לבקר. זה לא ביקור רומנטי, ה-IRS בעקבותיו וסקיילר חתומה על הדו"חות.
שלום וברוכים השבים לסדרה שבה, כמו אסלה מקולקלת, הכול תמיד חוזר לצוף.

בינתיים, במרכז ההפצה, מייק מתעל את CSI (אזהרת מצלמה על הפנס האולטרה סגולי) וג'סי מקרצף רצפות. "האם הוא הולך להרוג אותו?" פינקמן שואל ופוצח בנאום פסבדו-זרם תודעה מחושב היטב שמטרתו להניע את מייק וגאס מלחסל את האנק. טקטיקת סוגסטיה שלמד מוולט, אך כזו שהוא מיטיב לבצע ממנו בעשרות מונים.
זה רגע די מרגש משום שהוא מלמד על אהבתו ונאמנותו של ג'סי לוולט הגורמת לו להגן על האיש שפינצ'ר אותו רק לפני חודשים ספורים. הוא כל כך מזדהה עם הצער שהרצח של האנק יסב לוולט שהמחשבה על כך גורמת למילים להיתקע בגרונו. ואולי זו המחשבה של רצח של עוד אדם חף מפשע שכל כך קשה לג'סי?

מייק תוהה אם חיסולו של "הגיס של מר ווייט" יפריע לג'סי. וג'סי, בתשובה חכמה וכנועה במתכוון, עונה "Who really cares what I think".
הרי זו הטקטיקה הפולנית האולטימטיבית ששותלת במייק (האיש שרוב העצות שלו לג'סי הן: סתום את הפה) את האינסטינקט לחשוב "אני, אני, אני!! אני מקשיב לך! אתה כמו הבן המסומם שמעולם לא רציתי!" (טוב, אולי חוץ מהחצי האחרון של המשפט).

בזמן העמסה למשאית, נציג הקרטל למו"מ צולף בעובדיו של גאס (הוא המייק של הקרטל!!!) ורוצח את האיש שניצב בדיוק לפני ג'סי, וזה קופא על מקומו. בוקר טוב, פינקמן, ה-PTSD שלך חזרה! מייק מגיח בדיוק ברגע האחרון ודוחף את פינקמן אל חוף מבטחים כשנייה לפני שגאס מחליט ללכת אל עבר הכדורים. תראו מה זה, האיש כל כך מפחיד שהקליעים מנסים להתחמק ממנו.

אבל בערב, ביושבו לבד במשרדו החשוך, גאס מקבל טלפון מהקרטל ונכנע. הפעם התשובה היא כן.
וכך, כל גיבורינו מקבלים את ההחלטות שלהם כשהם בודדים, לכודים או מבודדים.
כולם חוץ מג'סי, שעד לסוף הפרק לא ידע היכן הוא עומד, יושב או כורע.

בקרוב אמשול על קליפורניה

מייק וג'סי מגיעים למעבדת העל לבשל בחומצה את העובד הירוי ווולטר טועה לחשוב שזו עוד אחת מסדנאות החינוך של גאס. אז מייק נותן לו סדנת חינוך משלו, לזוועתו של ג'סי הקרוע בין השניים.

בתום סשן ההמסה ג'סי מודה למייק על שהציל את חייו. next time don't just stand there like an idiot, הוא מציע,
run and so forth. אבל למה גאס נרשם לבית הספר למשחק ע"ש שוורצנגר, בזמן שעלינו מוטל לצבוע את דופן המשאיות עם המוח שלנו? פינקמן דורש, ומייק אומר לו שפשוט ישאל את הבוס. אה. אוקיי. פשוט.

ואפרופו בית ספר למשחק, באתנחתא הקומית המפתיעה של הפרק, סקיילר מגיחה במשרדי הממשלה כדי להגן על טד ועל עצמה מפני שלטונות מס ההכנסה והסוכן המיוחד (Oooh, special) שנשלח לחקור אותם. היא מושכת את האש אליה כשהיא מעמידה פני בימבו חסרת השכלה פורמאלית, שקיבלה את התפקיד רק משום שבנקי חרמן (טוב, חצי נכון).
בסוף הפגישה מושגת פשרה שעל פיה אם ישלם טד את חובותיו, הוא יוכל לחמוק ממאסר והתיק ייסגר במס הכנסה. סקיילר מציעה לו בחום למשכן את הבית או למכור את ה-במוו ולסגור עיניין, עיוורת לעובדה שהוא כבר מזמן נוהג בסוסיתא.

בערבו של יום, לג'סי יש דייט לוהט עם גאס. אחח, זוכרים את הימים בהם לוולט הירשו לגשת עד לדלת הראשית של מר. פרינג?
לא ברור את מי זה מערער יותר, את ג'סי או את הצופים, אבל פינקמן עם כוס יין על רקע ג'אז היה מחזה מטריד.
מטרידה אף יותר היא השאלה של גאס האם ג'סי יודע לבשל את המתכון של וולט?
פינקמן המבולבל, שניזון מהפרנויות של וולט וזוכר מה קרה בפעם האחרונה שמישהו נתבקש ע"י גאס לבשל את הנוסחא הסודית (וזאת הוא יודע אפילו מבלי שהיה איתנו עם גאס בבית של גייל!), תוקף את פרינג במפגן כפול של נאמנות וביצים.
You kill Mr. White, you're gonna have to kill me too!
אבל זה לא מה שגאס שאל וסבלנותו הולכת ופוקעת.

טכנית אנחנו לא מגלים בסצינה הזו מה גאס ביקש מג'סי ומהי אותה שאלה של הקרטל שתשובתה "כן או לא" אלא בסצינת הריב (אני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שג'סי לא שיקר לוולט. הוא נראה נסער מדי מכדי לשקר), אבל ברשותכם אדבר עליה עכשיו, כשהדעת עוד יכולה להתעסק בספקולציות עתידיות.
אז מה… צדק מי שאמר (אני!) שהקרטל לא רוצים להרוג את וולט, אלא להשתלט לגאס על חצי מהעסקים. וראו מה זה, לג'סי תפקיד מרכזי, אמיתי, בפתרון בעיותיו של גאס אל מול הקרטל!
אבל האם זה פתרון נבון? האם הקרטל לא יראה בשליחת פינקמן עלבון?
וחמור מזה, האם המזימה של הקרטל לא הייתה לחסל את וולטר מיד לאחר שיגלה להם את הנוסחה?
או לכל הפחות להחזיק אותו בכפייה במקסיקו, להמשך חיים בשירות הקרטל?
ואם כך, מה הם הסיכויים של ג'סי לחזור משליחות שכזו?
האם זה השלב שגאס יגלה לקרטל שגם פינקמן היה אחראי למותו של טוקו (אולי יותר מכולם)?
מה שבטוח, נכונים לו רק דברים טובים. אקפולקו, ביטש!

בלילה לסקיילר יש מחשבות הטורדות את שנתה בדבר כיסוי חובו של טד, אנו מגלים שוולט שם מעקב על המכונית של ג'סי ולמד על פגישתו עם גאס, והופ, הגענו אל ה-סצינה…

בביתו, בתאורה זרקורית ובטו-שוט תיאטרלי רחוק וארוך, ג'סי המפוחד והנסער מספר לראשונה לוולט על הסיטואציה עם הקרטל והנסיעה למקסיקו ומתחנן לעזרתו. אבל כל מה שוולט שומע זה את צליליה הצורמים של הבגידה. הוא חושף בפני ג'סי את העובדה ששם מעקב על רכבו ואז מסיים בעצה אבהית חמה.
Go to Mexico and screw up like I know you would and end up in a barrel somewhere. 

וזהו. ג'סי ספג בימיו הרבה דברים אבל כשמר ווייט לא בוטח בו ואז, באפס מוחלט של אמפתיה, מאחל לו להירצח, זה מה שפסיכולוגים מכנים בעגה מקצועית "קש". בהסלמה מיידית המורה והתלמיד מוצאים את עצמם במהלכו של קרב מטורף.

נכון שקל לעודד רק את ג'סי בקרב הזה, בפרט לאור שני מפגני הנאמנות שלו הפרק, אבל צריך לזכור שוולט הוחזק לחלוטין בעלטה, גם ע"י השותף שלו, וזה תמיד רעיון רע כשמנסים להרגיע פראנויות. הוא לא יודע שג'סי הגן עליו, הוא לא יודע שהקרטל תוקפים את גאס, הוא רק יודע שהשותף שלו מסתיר ממנו דברים.
בסופו של דבר החבטות ההגוונות הגיעו לו כי וולט אשם בהזנחה הנפשית של שותפו, בחוסר רגישות מדהים ממש ובזלזול אינסופי כלפי הבחור שהראה לו לא רק נאמנות תוך ביטול עצמי אלא גם הוכיח את ערכו פעם אחר פעם כשותף נבון ובעל ערך, אבל גם לפינקמן הגיע איזו כאפה קלה.

אני מוכרחה לציין שוב את עבודת המשחק הנפלאה של אהרון פול לאורך כל הפרק.
כדאי לשים לב לטונים השונים שבהם הוא נוקט כשהוא נואם בפני כל אחת מהדמויות.
כל פעם ג'סי משחק את התפקיד שהוא מרגיש שהצד השני מצפה ממנו להיות, או התפקיד שהכי נוח לו להיות בו מולו.
עם מייק הוא בוגר ושקול, כיאה לאינטראקציה מול המבוגר היחיד שהוא מרגיש שמעריך אותו או היחיד שהוא היה רוצה לזכות בהערכתו.
מול גאס הוא שב אל צורת הדיבור של הערס הג'אנקי שעשה לו צרות. בהתרסה מכוונת (כמו אז מול שולחן המו"מ מול שני הדילרים הרצחניים).
ומול וולט בסוף הפרק, כשהוא פונה אליו מבוהל, הוא חוזר להיות ילדון היפהופ חסר ביטחון, המבקש את עזרת מורו.

וגם ההעמדה והפריימינג בכל הדיאלוגים האלה מרתקים. הוא נמצא שפוף לרגליו של מייק, באותו מישור בשולחן מול גאס ומיתמר מעל וולט היושב.
ועמדתו של המספר ברורה לנו. עם מייק הוא אולי נמוך ועל ארבע, אבל הוא זה שתופס את רוב הפריים בעוד שמייק קטן וברקע (כי ג'סי מפגין גדלות נפש).
חלוקת השוטים בין ג'סי וגאס שווה לחלוטין. פרופיל מול פרופיל. מדיום שוט מול מדיום שוט, קלוז אפ מול קלוז אפ (כי הוא מרשה לעצמו להרגיש שווה ערך, ואולי גם גאס תופס אותו ככזה. שני גברים מדברים על העסק שלהם, הלוא?).
ומול וולט, הוא אולי מרכין ראש ומתיילד בתחילת הסצינה, אבל הוא מי שעומד ומתנהל ביותר מקום בפריים (ולבמאי ולצלם יש כל כך הרבה כבוד לפול כשחקן שהם לא קוטעים את הנאום שלו בעריכה, וכבוד כלפינו הצופים שהם נותנים לנו לבחור לבד על מי להסתכל).
לבסוף, לאחר הקרב, ג'סי משתחרר מוולט, קם ומיישר גב, בעוד שוולט יוצא מהבית כפוף.
זה כאילו אנו חוזים בהזדקפות של ג'סי. באבולוציה שלו.

וזה מדהים כיצד הפך הג'אנקי שכולם רצו במותו, כולל היוצרים של הסדרה, לציר המרכזי, הן מבחינה פנים עלילתית, הן מבחינת הסדרה והן מבחינת הקהל (זה אכן מהלך מדהים, גם אם אני מסויגת ומחכה לסוף העונה כדי לגבש את דעתי על מה זה עולל לשובר שורות)!

שנייה, אני רק מנסה לבדוק אחת ולתמיד מה הצבע של דרדס נחנק.

ואיזו סצינת מכות נפלאה! מלבד העובדה שיש לה בילד אפ של ארבע שנים, זו פשוט כוראוגרפיית קרב מצוינת כשלעצמה.
ומה שמתחיל במונולוג ארוך ורציף של שצף מילולי שמתפתח לריב קולני, פתאום מתהפך
והסצינה עוברת מ-100% ל-0% מילוליות.
ולראשונה בהיסטוריה של היאללה-מכות בסדרה (משהו שהוא גם לא מאוד נפוץ בסרטים וסדרות באופן כללי) לא נשמעים רסיסי משפטים או שברי מילים אלא רק נהמות זעם, נשימות כבדות וחרחורי כאב.
ובכלל, תמיד אהבתי את סצינות המכות בסדרה, משום שיש להן את היכולת להיות ברוטאליות לחלוטין, להוות משב רוח רענן בתחום האלימות ולשדר ריאליסטיות (יחסית).
אז כשחולה סרטן בן 50 וג'אנקי צ'יפלון הולכים מכות, מי מנצח?
הצופים, כמובן.

את רוב הקרב שאורך, גם  ב-Real Time, שתיים וחצי דקות על השעון, מבלים שני המשתתפים על ארבע, נאנקים ומשתנקים, ובסופו הזריז הם מותשים לחלוטין.
למי שאינם ספורטאים ועדיין בוחרים ללכת מכות בקרב פרוע – האוויר נגמר מהר מאוד והכוחות מתכלים חיש קל.
ומי שאינם מתאגרפים, קונג-פואיסטים או שוטרים מיומנים ומתעקשים על קרב – הוא הולך להיראות רחוק מאלגנטי, נקי או מכובד.
אין פה אגרופים מדויקים, המחמקויות יעילות ובעיטות מרשימות. לא, כאן יש בעיקר חניקות ומהלכים לא ברורים. היי, לפחות לאף אחד מהם אין שיער אחרת היו פה הרבה משיכות.
לכן את חציו הראשון של הקרב ביליתי בצחקוקים בלתי נשלטים בין כל שאיפה מבועתת.
בשביל מה לעזאזל וולט דוחף את ידו לפה של ג'סי (בעל השיניים הבריאות מאוד יחסית לנרקומן)
בניסיון כושל לעשות לו את מהלך ה-"קרס דיג" הקלאסי? לא ברור, אבל זה הצחיק כמו שזה הביך וזעזע.
בתחילה וולט, המגודל ממנו באיזה 30 קילו, מורח את פינקמן על הקירות, שוטף איתו את הרצפה ומנגב איתו את המדפים…
אבל אז הזיקנה וההקרנות נכנסות לתמונה והנרקומן הצעיר מפגין סיבולת לב ריאה מעט יותר מרשימה, מתאזן ולבסוף זוכה בקרב.
מאידך, הוא די מרמה.

You hungry?

זו אינה הפעם הראשונה שוולט וג'סי הולכים מכות. ב-2.04, בשלהי הפרק הידוע בשמו "הפעם ההיא שג'סי נפל לשירותים הניידים", פינקמן הנואש שוב פונה לשותפו לעזרה. וולט הרגיש שוב עולב בו וג'סי נשבר ומתחיל לחנוק אותו. הם משתוללים ברחבי הקראוון, דוחפים זה את זה ומנפצים את רוב המבחנות על הדרך.
לבסוף, ג'סי מוצא את עצמו יושב על וולט וחונק אותו נמרצות, הוא מרים את ידו ועומד להנחית אגרוף אבל עוצר את עצמו ונשכב לצדו.
בסצינה הבאה, במחווה אינטימית, מתחשבת ואבהית ראשונה, וולט יציע להכין לו ארוחת בוקר (והם משקפים בתנועותיהם זה את זה, כאילו הם עכשיו בסינכרון).

ב-Bug, סופה של הסצינה, כשידו (וגופו) של ג'סי הייתה על העליונה, הזכירה בפעולה, בפריימינג ובבימוי גם את מתקפת הזעם שחטף פינקמן בעצמו מהאנק. ולא בכדי.
את הפינצ'ור החד צדדי ההוא חטף ג'סי כתוצאה מהפתרון הנמהר והנואש שוולט אלתר, כשג'סי שוב מצא את עצמו הסופג היחיד והמיידי של השלכות מעשי הייזנברג. כאן, בהתעקשותו של ג'סי להיות האחרון שמכה, זה שלמעלה, הוא מחזיר לו גם על הפעם ההיא, ועל עשרות המכות הפיזיות והנפשיות שאכל בגלל וולט לפניה ואחריה (אגב, התמונות משמאל מטעות משום שהן תמונות יח"ץ ולא שוטים מתוך הסדרה. אבל סמכו עליי, שתי הסצינות חלקו שוטים זהים לחלוטין).

ואם האירוע ההוא עם האנק הוביל לנאום הקתרטי של ג'סי בבית החולים שהוביל לכך שמר ווייט מחל על כבודו, האגו שלו וחצי מהכסף שלו, שלבסוף הוביל לכך שהשניים חזרו להיות שותפים, זה בהחלט לא כך הפעם.
גם במקרה הקלוש שהמכות, ובעיקר המשפט החותם אותם, פקחו את עיניו של וולט לדרך שבה התייחס לג'סי, הפעם התלמיד באמת לא רוצה דבר יותר מהמורה שלו. הוא השיג את כל מה שיכל מוולט ומכיר בכך שאין לו יותר מה לתת לו. ג'סי המפוכח סופסוף הבין שוולט אינו האיש שהוא קיווה שהוא יהיה בשבילו.

ולמרות שעודדתי, יחד עם כל הקהל בבית, את ג'סי בקרב (מטעמי קתרזיס, מוסר השכל ותחושת comeuppance) בסיומו בעיקר ריחמתי על וולט.
עד לאותה הטלה מלוכלכת (בה בחן את שולחן הקפה עם ארובת העין) וכנראה אף עד לאותו משפט, אני חושדת שלוולט לא היה מושג מה באמת קורה כאן. אני חוששת שהוא חשב שזה רק עוד קרב פיזי שהגיע זמנו, כמו זה שב-Down, שלאחריו הם יתקרבו. דרך (אה, בריאה) לשחרור מתחים ותחליף אקטיבי לקרבה פיזית.
אבל לא ככה ג'סי רואה את הדברים. הוא לא מעוניין לסיים את הסצינה בכך ששניהם ישכבו זה לצד זה מתנשמים ומתנשפים, והוא גם לא מעוניין בתיקו. הוא מטיח את וולט, שנראה כאילו כבר סיים מבחינתו את הקרב, בשולחן מתיישב עליו והפעם בהחלט מנחית את אגרופיו.
בטאץ' מקסים, לאחר שהוא מסיים להכות אותו ונשכב על הרצפה לצדו, ג'סי מרחיק את וולט בבעיטה ממנו. אין לו שום עיניין בקרבה פיזית. (אוקיי, זה אולי לא טאץ' מקסים, אבל הוא מאוד ניואנסי ומדויק).
נראה שרק כאשר הוא יוצא את הבית וולט מבין עד כמה חמורה הייתה טעותו.
זה חלילה לא אומר שהוא חושב שהוא טעה בריב, כן? אבל הוא אולי כן מבין עד כמה לא העריך את ההשלכות של קרב כזה. וזה מה שהופך דווקא אותו לגיבור הטראגי של הפרק. וולט נסע לג'סי כדי להתעמת איתו לפרוק עליו את זעמו אבל לא שיער שבתום העימות יישאר בודד ומבודד. 😦

אני בכלל לא בטוחה שזוהי סופה של השותפות (שלא לומר ממש בטוחה שלא), אבל זהו ללא ספק רגע מכריע בה.
תחושת האמון העיוור שהצד השני, לא משנה מה, בסופו של דבר, תמיד יהיה שם בשבילך, לא תשוב לעולם.
וזה חדש. כי גם כשג'סי איים להסגיר את הייזנברג למשטרה ב-3.07 וולט ידע שהוא מבלף – מתוך כאב, מתוך תשומי, כפוזה ריקה שאמורה לכפר על תחושת הקורבנות שלו. היום זה כל שותף לעצמו, גם אם הם יבינו או כבר מבינים ששיחקו הישר לידיו של גאס.
בעתיד זו יכולה לשוב ולהיות שותפות עסקית, אבל כבר אין כאן שותפות גורל…

וכך מסתיים לו עוד פרק בילד אפ פסיכוטי שפותח, כאילו אין לנו מספיק, עוד שלוש חזיתות של אסון פוטנציאלי הסוגרות על גיבורינו.
מי יפגע במי קודם ומי הכי חזק?
ואם יש משהו מנחם בכתיבת ביקורת מאוחרת, הרי זו המחשבה שיש לצלוח רק את סוף השבוע לפני הפרק הבא.

הבחנות, תהיות וציונים לשבח.

* את הפרק כתבו מוירה וולי-בקט וותומאס שנאוץ', אותו צוות כותבים שכתב את Fly. שיהיו בריאים, הם בסדר הם האסתטיקה התיאטרלית והעומק הרגשי שלהם.

* האם חששתם בסצינת המכות לחייו של פינקמן?
דרך ספוילר מקרי שנתקלתי בו בטעות בחיפושיי אחר לינק להורדה ידעתי בוודאות שפינקמן מופיע בפרק הבא ואי לכך שורד את הפרק.
אבל מה אתם חשבתם תוך כדי?

* לעזאזל, אני רוצה לדעת מה קרה בדיוק שנייה אחרי הקרב.
את הצד של וולט נראה בתחילת הפרק הבא, בוודאות: הרי יש לוולט ג'וניור יומהולדת ואבא שלו יצטרך כנראה להיכנס עם האזטק בעץ (שמשה סדוקה!)
כדי להצדיק את החבורות הרציניות על פרצופו. אין לו זמן לרחם על עצמו ובטח שלא על תלמידו, יש כאן צד פרקטי שצריך לנהל.
אבל אני רוצה לדעת גם מה ג'סי עשה. פעם, לא כל כך מזמן, אחרי ריב כזה ג'סי היה הולך לחדרו, נשכב על המיטה בתנוחה עוברית ומתחיל לבכות. אבל מה היום?
ומתי כבר וולט יבכה?

* What if the equipment is in Mexican instead of English?

* השפיפות הכללית של וולט, עישון הסיגרייה, והביטחון במותו הקרב. כן, בהחלט נראה כאילו הוא יודע שהסרטן חזר.

* It's like having a calculator on your computer. It's amazing.

* נו, נו. כשמדווחים טלפונית למשטרה על אנשים חשודים באמרי'קה, לא נהוג לקחת מהמדווח פרטים מזהים?

* נו, נו, נו. האם מצופה ממני לחשוב שהחוקר של ה-IRS לא לקח את שמה של סקיילר ובדק האם יש לה השכלה פורמאלית?

* רגע, האם בכלל יש לה השכלה פורמאלית בתחום הנהלת חשבונות?

* סקיילר חופשי הולכת לסדר לטד את הכסף. Big mistake. Huge.

* זיהה גוסטבו פרינג את הנאמנות כתכונה המזהרת של פינקמן, ובכך שחמד אותה לעצמו בעצם הצליח לאפס ולבטל אותה. Evil evil evil.

* אז מה, התוכנית המועדפת על פינקמן היא של ערוץ ההיסטוריה?
תוכנית על אנשים שחיים בחוסר ודאות תמידי, בסביבה קרה ובוגדנית שבכל רגע הקרקרע יכולה להישמט תחתיך…

* הפרק הבא, נקרא Salud ("בריאות" ו-"לחיים"). האם הוא יהיה "הרפתקאות פינקמן במחיקו"?
או שיצליחו איכשהו להוציא אותו מזה? (אני כמובן בעד ה-roadtrip, אם תהיתם.)
או האם זה יכונה "הרפתקאות פינקמן בחבית חומצה?" טוב, לא באמת, אבל הקרטל בוודאי ינסו. אין מצב שהם נותנים למיני-הייזנברג לחזור הבייתה.
האופציה שתינתן לו בוודאי תהיה – או שמת' או שאתה מת. (*סטגדיש*)

* עם כל האהבה העזה שלי להאנק ולנוריס, ויש, פרס העיבוד הטוב ביותר ל"עין הנמר" עדיין הולך לג'נסן אקלס.

* מה קרה למוזיקה המדהימה של הסדרה? הרבה זמן לא הסתיים פרק באיזה שיר טוב.
מאידך, עדיף פרק טוב משיר סיום טוב.

4.8 – עורו, אחים – על אחווה, אהבה ואיבה ב-Hermanos

שובר שורות קוראת בלוגים, ואז עושה פרקים לבקשתנו.
ספוילרים לכל דורש! (וגם למי שלא)

Carpe diem, OK?

איך שו"שו עושה את זה, אה? כמה היא קשובה לרחשי לבנו.
נכון, רוב הזמן היא מתעלמת מהם בכוונה ובאכזריות (ויש שיאמרו בבחירה מוטעת), כדי לבדוק את סבלנותנו, כדי למתוח, כמו כלבלב או כפינקמן, את גבולות אהבתנו… ואז שנייה לפני שאנחנו מרימים ידיים, משגרת פרק שכולו fan service, ועוד אחד כזה שגורם לנו לצחקחק בעונג בקול רם, ספק מהומור, ספק מלחץ.

וכך, אחרי שרטנו לכל אורך העונה עד כה שדמותו של גאס מיצתה את עצמה מזמן, שהוא מעכב את העלילה ושהוא שטוח ופשוט לא מעניין, מגיע Hermanos, והופך את הקערה על פיה. בום!
והפרק המבריק הזה לא רק גורם לנו למצוא עיניין מחודש, אדיר, בגוסטבו פרינג אלא, וזו גדולתו של המהלך, גורם לנו להריע לו, להזדהות עמו ולעמוד לצדו. מי פילל ומי מילל?

ואיך נפצח הפרק הנפלא הזה?
בפתיח קר שמחזיר אותנו אל I see you – 3.08 ואל טיו סלמנקה! לא ייאמן.
שבוע אחרי שהתבאסנו שהנכה המצלצל והדוד האהוב לא הגיע למו"מ עם גאס, מתייצב הפרק הזה להבהיר לנו היכן דברים עומדים. אה, יושבים. ועל הדרך מגלה לנו את שמו: הקטור.
וכל זאת בלי דינג אחד של פעמון!
ולקינוח, שוט אניגמטי וספוילריסטי של דם מתמזג במימיה הירקרקים של בריכה.

לאחר אות הפתיחה אנחנו מוצאים את וולט בחדר המתנה לקראת או לאחר בדיקה סרטן שגרתית. בין לחשוב על גאס ולשגר שיחות מוטיבציה (איפה אתה?!??!) לפינקמן, הוא ניאות לספק מילות השראה לחולה המפוחד שיושב לצדו.
Take control of your life… always be in charge… live on your own terms.
זה המוטו של וולט. אנחנו כבר יודעים זאת, אבל אנחנו יודעים עד כמה הוא אינו מצליח לחיות על פיו, עד כמה עמוקה היא הדלוזיה, או עד כמה פאתטי הוא השכנוע העצמי.
מאז שאובחן במחלה ועשה את בחירת חייו, וולט התמכר לתחושת החופש ממגבלות חברתיות ולפרצי האדרנלין המגיעים כשגורלך בידיך, אבל הוא כמובן מעולם לא היה פחות בשליטה כמו שהוא עכשיו – שכיר מעבדה המחתים כרטיס תחת עינו הפקוחה של האיש שאינו יכול להתקרב אליו.

קאט לוולט במעבדה, בוהה אל חלל החדר, ואז לובש את החליפה הצהובה ומתחיל את יומו, לבד.
נכון שבהמשך הוא מודיע למשפחתו שהסרטן עדיין בנסיגה, אבל האומנם?

אגב, מצאתי את החיבורים בין הסצינות לכל אורך הפרק הזה כל כך ישירים מבחינה סיפורית שזה הפתיע אותי, כאילו העלילה מתניידת במיידיות מעט לא אופיינית בין סצינה לסצינה.

World's tiniest Maracas

בינתיים, במזללת העופות השכונתית, גאס פרינג מוזמן (los pollos hermanos, where something delicious is always cooking) לגשת לשיחת בירור ב-DEA. שניות לפני שהוא נכנס לחקירה, הוא מבחין בקלסתרונו התלוי של ויקטור. האם מתוך כך הבין שמדובר בחקירת המוות של גייל, או שמא קיבל תדרוך מקדים שהאנשים שיש לו בבולשת? התשובה לא ברורה, אבל מה שבטוח זה שהאיש יודע לשקר ובזו אחר זו הוא מכסה את כל השאלות וטווה סיפור אמין בהחלט.
והאנק, שוב מתעל את קולומבו, מבקש לסיום Just one more thing… האם שמך האמיתי הוא פרינג? לא, כי אתה לא רשום בשום מקום בצ'ילה. Booya!
תאשים את פינושה כל שתרצה, גאס, אנחנו יודעים שהאנק עלה פה על משהו.
גאס אומנם שומר על פנים במוד של הבעה נעימה, כזו המבקשת לעזור לעבודת המשטרה ועל הדרך מציעה כאב קליל על מר גורלו של מקבל המלגה המוערך שהלך לעולמו בנסיבות טראגיות מתמיהות… אבל כאשר הוא במעלית ידו מסגירה עווית של לחץ.

בחדר החקירה כל הנוכחים מסכימים שסיפורו של פרינג משכנע. כולם מלבד שריידר, כמובן. לא שזה עוזר לו, עם קשרים בבולשת או סתם מתוקף היותו הפילנטרופ שמממן את מירוץ הכיף השנתי שלהם, אף אחד שם לא רוצה להסתכסך עם איש התרנגולות.

בסצינה האולי מיותרת של הפרק, סול ושומר הראש שלו מבקרים את אנדריאה וברוק בביתם החדש. ג'סי, מסתבר, ממשיך לשלוח לה כסף. והיא, מסתבר, ממשיכה לקבל אותו ברצון. האם זה לא מסמן אותה כמטרה פוטנציאלית, להיות בקשר מתמיד עם ג'סי? האם זה פשוט מלמד אותנו עד כמה ג'סי מרגיש נוח בסידור החדש ולא חש שהוא בסכנה? האם אנדריאה מסכימה משום שהיא מקווה לחידוש הקשר?
סול, לאחר שהוא עושה לברוק הקטן שיחת השראה (פעם שנייה בפרק) חוזר למכוניתו שבה מצוי ג'סי המהורהר. אני יכול להמשיך להביא לה כסף כל שבוע, הוא מציע, אבל למה שלא תלך לדבר איתה? (תפוס את הרגע, פעם שלישית?). ג'סי יוצא מהמכונית ומוותר על הטרמפ. האם הוא נכנס לבית או סתם יוצא מהמכונית כדי לחסוך מעצמו את הצורך להצטדק מול סול? כנראה אופציה א', אבל אנחנו לא זוכים להציץ ונו, מילא.
אולי אני סתם לא מתלהבת כי אנדריאה (להבדיל מג'יין) תמיד הייתה דמות די סתמית והשחקנית שלה חיוורת, אבל זה בהחלט אומר דברים טובים על מצבו הנפשי של ג'סי, אם הוא מפרגן לעצמו להיפגש עם ברוק. רק לפני כמה שבועות הוא שנא ונגעל מעצמו מדי בשביל להסכים להיות בחברת ילד (זוכרים את השוט מהשמשה האחורית המלוכלכת של מכוניתה של אנדריאה, דרכה משתקף ג'סי בפרק 2? כאילו יש חיץ של טינופת בין ג'סי לברוק).

בסצינה קצרה, מבדחת ומתוקה, סקיילר – שבעבר בדקה Money Laundering בוויקיפדיה, מחביאה את הכסף בשקיות בגדים לצלילי בוסה נובה.
המתלה קורס והיא נאלצת לאפסן את הבגדים בחלל הידוע שמתחת לבית.
מעבר זריז אל תוך הבית – אל ארוחת הערב המשפחתית. מארי (שוב לא בסגול, כנראה שמצבה הנפשי באמת טוב, ולראיה:) רוצה יותר שליטה בבית החולים (כי אף אחד שם לא יודע את העבודה), ואילו האנק מתחמן מוולט טרמפ לתערוכת האבנים (מינרלים!).

אבל לא אבנים בראשו של האנק אלא קריסטלים ולמחרת בבוקר מסתבר שהוא עשה לוולט ההמום טריק שובב. כמה שובב? אם זה היה קומדייה בכיכובו של מייק מאיירס, היו קוראים לה "הטריק שתקע אותי". וכך, בסצינה האהובה עליי בפרק כולו (כן, אפילו יותר מהפלאשבק), וולטר מוצא את עצמו בחניון של לוס פויוס הרמנוס, ישוב במכונית עם סוכן בולשת לשעבר, הדורש ממנו (בתמהיל של בריונות ותחנונים) להרכיב ציתות על רכבו של מעסיקו הרצחני. *awkward*
בשיאה המבריק של הסצינה (כה מבריק שנאלצתי לעשות rewind מרוב שצחקקתי בקול רם ולא שמעתי מה נאמר), מייק המחנה את מכוניתו גולש לו לאיטו לצדם ומשפשף עינייו.

רועד ונסער וולט נכנס אל המזללה להזמין שתייה ונתקל בגאס, האיש שלעולם לא יפגוש מתי שהוא יירצה, בדלפק מולו. "לא עשיתי זאת" רוטט וולט ומראה כמו ילד את המכשיר שבידו. "עשה זאת" מציע גאס בחיוך מקפיא דם. אז הוא עושה.
מה שנפלא בסצינה המענגת במכונית, זה שהיא בו זמנית גם נורא מצחיקה וגם הדרמה בה חזקה ואמינה לחלוטין. הפאניקה על פניו של וולט היא לא נלעגת או מוגזמת, היא ברורה ומורגשת על ידינו. והסצינה במזללה (כמו הסצינה שבמכונית לפניה והסצינה במעבדה שמגיעה אחריה) גרמה לי לחזור ולסמפט את וולט, או לפחות להבין אותו, ו-וואו זה לא מעט (אל דאגה, עד הבית של פינקמן זה יעבור).

אפשר להציע לך את מנת הדגל שלנו, גרונות בקטשופ?

חיש קל, בנסיעה זריזה לקצה השני של העיר, וולט מתייצב מול המצלמה במעבדה, במקום היחיד שבו מותר לו לדבר עם הבוס שכרגע פגש (הו, האבסורדיות הנפלאה), מצטדק על מעשיו ומתחנן על חייו של האנק. איש לא מאמין לשריידר ואין לו קצה של הוכחה. אין סיבה להעלים אותו.
זה מרגש כי יש בתחינה הזו משום דאגה כנה לא רק לעצמו אלא גם לגיס שלו, והיא מציגה וולט מחושב, בוגר ואינטליגנטי. התגעגענו.

אבל במהרה חוזר מר. ווייט לדרכיו המרתיחות (Asshole!) ובביתו של השותף שוב לוחץ על ג'סי לזרוק את גאס לסל וחסל לפני שהאנק יעלה עליו.
אחרי סשן חשיבה זריז, ג'סי (בטי-שירט פאייטים כה נוראה שקשה להאמין שוולט הצליח להתרכז לרגע בשיחה) מציג את המתמטיקה ע"פ פינקמן.
You add a plus douchbag to a minus douchbag and you get , like, zero douchbags.
הילד גאון.
לבסוף הוא מגלה שלא פגש בפרינג ולא יודע מתי יפגוש בו שוב אבל מבטיח להוציא את התוכנית לפועל בהזדמנות הראשונה. לוולט זה לא מספיק, הוא רוצה עכשיו. "דרוש להיפגש איתו ולדסקס על הפרטים במקרה ותוזמן לחקירת משטרה. תתעקש. אם הוא ייראה בך סיכון – הוא יסכים". "אם הוא יראה בי סיכון, הוא ירצח אותי" מתקן ג'סי, אבל וולט לא שומע דבר (WHAT? I CAN'T HEAR YOU, YOUR SHIRT IS TOO LOUD!!!).
כשהודעה מגיעה לנייד של ג'סי בעוד הוא בשירותים, וולט מציץ. "הפגישה נדחתה. הבוס עסוק מדי" מסמס לו מייק. אאוץ'.
בוקר טוב, וולט, הפרנויה שלך חזרה.

אבל האם תחושת הבגידה והפרנויה של וולט מוצדקות? לא לגמרי. או לפחות לא בהכרח.
זה שפינקמן ממאן להרעיל את גאס (באגב, מעט מדי חומר שהכין וולט? וד"פ?), לא אומר שהוא עבר צד, אלא שדרכו של ווייט נראית לו מטומטמת, נמהרת ולא הכרחית.
יתכן והוא מנסה לפלטר את ההיסטריה של הייזי עד יעבור זעם או עד תימצא דרך חכמה יותר לטפל בעיניין.
אבל לך תסביר את זה לוולט.

תימת העיוורן של ג'סי מקבלת טוויסט מדאיג

במערכה האחרונה והמשמעותית של Hermanos, גאס שוב הולך לבקר את הקטור ומספר לו על הישגיו השבועיים. מתחיל להתחוור לנו שסשן ההתעללות הנפשית החמדמדה הזו עם החבר המרייר הוא משהו בחזקת מסורת בשביל גאס… ואז מתערבת הסדרה ומגישה לנו את הסיבה לכך. הנה, היא אומרת, הייתם ילדים טובים אז קבלו הצצה למאחורי הקלעים של איש התרנגולות.

זה אולי טעם אישי, אבל כל מי שמכיר אותי די זמן יודע שאחד מהטריקים הנפוצים שאני יותר מתעבת ב-story telling הוא פלאשבקים (קריינות הוא עוד אחד, אם תהיתם, והוא הגרוע שבהם), משום שהם לרוב (אבל לא תמיד), פתרונות זולים, היגדיים ועצלניים מדי.
יש כשלושה סוגי פלאשבקים שהם מבחינתי לגיטימיים: פלאשבקים לאירועים שקרו כרונולוגית לפני תחילת הסדרה (תקף רק לגבי טלוויזיה או סדרות קולנועיות), זגזוג עקבי בין שני או שלושה מרחבי זמן, או פלאשים המופרדים מהעלילה ולא חושפים בדיעבד מניעים למהלכים מרכזיים בה או פערי מידע אקוטיים שהוסתרו מהקהל עד כה באופן שקרי ובלתי אלגנטי.
אז למרות אינסטינקט לגלגל עיניים, שני הפלאשים עבדו לי טוב. כי לא משנה כמה דרמטי הוא סיפור הרקע של גאס, הוא לא משנה שום דבר בעלילה, רק בתפישתנו והבנתנו את האיש (לעזאזל, אפילו לא מגלים לנו מי ביצע את השיחה להאנק ב-3.7!). ולעזאזל, איזה פלאשבק קיבלנו, ברבע שעה שכולה ספרדית וכתוביות…

אנו מובאים דרך מכונת זמן היישר אל שנות ה-80', לתקופה שבה גאס הצעיר כיכב בסיקוול ל-"פני צלקת" של בראיין דה פלמה.
גאס הצעיר, חתימת אפרו לראשו, ומקס, שותפו העסקי, לחוצים. הם עומדים לפגוש בראש הקרטל המקסיקני לפגישת עבודה. "בטח בתוכנית שלך, היא תוכנית טובה" מנסה מקס להרגיע את ידידו, אך ללא הועיל.
בזמן שהם מחכים לבוס הגדול שיופיע, הקטור סלמקה מגיח על שתי רגליו ומשתין אל הבריכה. "זה בסדר, הם אהבו מה שראו" הוא מפטיר לאור הביקורת ומחווה לעבר מקס וגאס. כן, גם בלי פעמון, טיו סלמקה הוא גבר בעל קלאסה וקסם אישי רב.

מראשית הדרך, הגדיר וינס גיליגאן את "שובר שורות" כסיפור הפיכתו של המורה מר. צ'יפס לפני צלקת, והנה, פעם ראשונה יש לנו מחווה ישירה. סטיבן באוור, הוא מאני ב-פ"צ, מגיח כדי לשחק את דון אלדיו, ראש הקרטל המקסיקני (אגב, גם מארק מארגוליס, הוא טיו סלמקה, שיחק בסרט ההוא). לאחר מונולוג קולינרי מרטיט המתאר את העופות הפיקנטיים העסיסיים של לוס פויוס הרמנוס, שגרמו אפילו לצמחונית כמוני לרייר משל הייתי דוד קרטל מוכה שבץ, דון אלדיו מתפנה לדבר עסקים.
במהלך עסקי בלתי קונבנציונלי, גאס מסדר לו ולשותפו את הפגישה עם מי שהם מקווים שיהיו דרכם אל מרכז עולם הסמים של מקסיקו. אבל ההימור כושל, המהלך נתפס כעלבון, ההצעה לעבור למת' לא נראית קוסמת ומקס נורה בראשו ע"י הקטור תוך כדי שהוא מתחנן שיחוסו על חייו של גאס.

בחזרה בהווה, גאס מודיע להקטור שהיום הוא לא היום שזה הולך לקרות, טופח על שכמו ויוצא, ומארק מרגוליס משתמש בטכניקת המשחק הקלאסית של ריור הבעתי להמחשת מצוקתו הנפשית של איש הפעמונים.
למה התכוון גאס? היום שבו ישים קץ לחייו של הקטור? יגאל אותו מיסוריו? היום שבו תאוות הנקמה של גאס תבוא על סיפוקה? האם אי פעם נדע את התשובה?
וכך מסתיים לו הפרק מורט העצבים הזה שלא קידם ולו במעט את עלילת העונה והעימות המתקרב מול הקרטל (אוקיי, אולי דווקא כן ולא כל כך במעט – וולט גילה שג'סי משקר לו, והחקירה של האנק הפכה לעצמאית). התוצאה היא יצירה חד פעמית, מרשימה, מענגת, סוחפת, מטלטלת ומה שמכונה Game-Changer. בין אם אתם אוהבים את מבנה העונה ומרוצים ממה שהיוצרים עשו ובין אם לאו, אין ספק שהם יודעים לנגן על רגשותינו כמו כינור.
כשהם רוצים שנעודד את האנק, כשהם רוצים שנבכה עם ג'סי, וכשהם רוצים שנתהפך על גאס, וכך, גם כשהם ירצו שנזדהה עם וולט… אם ירצו, נעשה כמצווה עלינו.

ובואו נחזור לרגע לכותרת. Hermanos, אחים בספרדית, הוא כמובן נגזרת משם העסק של פרינג, אותו עסק שיזם ופתח יחד עם מקס. מזללת עופות שהיא חזית לבישול מתאמפתמינים. אבל מקס וגאס אינם אחים, הם שותפים קרובים מאוד זה לזה והם רק זוג אחד בפרק משופע בשותפים.
הקטור ודון אלדיו – בני אותה משפחה שעובדים זה עם זה והם כנראה אחים. ואם הקטור הוא הטיו (הדוד) של טוקו, הרי שדון אלדיו הוא האבא שלו. זה מסביר מדוע באוור משחק אותו כל כך דומה לאיך שהדמות בכיכובו של ריימונד קרוז הייתה מתנהגת, לו לא הייתה מפוצצת בסמים.
האנק ו-וולט – brothers in law. האנק מגייס את גיסו להיות הפרטנר שלו, שכן גומז לא היה רוצה כל קשר לחקירה הלא רשמית. ו-וולט בתורו מגן על האנק מול גאס.
וולט וג'סי – פעם שותפים בלתי ניתנים להפרדה ומשפחה חורגת, היום נודע לוולט שג'סי בוגד בו?
וולט וגאס – בעבר תאומים של הערכה הדדית ושיקוף זה של זה כשני צדדיו הקרחים של מטבע. והיום? טעות מצערת.
גאס וג'סי – נאמנותו של ג'סי בלתי ידועה בשלב זה, והוא בדיוק שוקל לשדרג דמות אב. וגאס, מסתמן, אוהב ללהק בני טיפוחים צעירים.
ולבסוף, מקס וגאס – שותפים עם הטבות? הרי תגובתם לסכנה בה היו מצויים הייתה אמוציונלית באופן מפתיע, וכך גם תגובתו של גאס לרצח, שזינק לתקוף את הקטור ללא פחד ואז בכה כילד. שלא לדבר על הקדשת כל חייו, כך נדמה, לנקמה. כל זה רומז לכך שגאס ומקס היו מאהבים. "גאס הוא מי שעשה אותי הגבר שאני היום" (טיהי, אמרת עשה אותי), ואם זה כך, זה רק הופך את הכול לטראגי עוד יותר.

והסוף הטראגי לא מגיע בהפתעה. השוט המדמם בתחילת הפרק היה רמז מטרים. המלגה לכימיה שגאס הקדיש לחברו מקסימיליו שנפל בטרם עת, היה עוד אחד. אבל תחושת האימה המורגשת באוויר והתדהמה והכאב של גאס, מי שאנו מורגלים בפניו החתומות, היו כל כך חדים, מוחלטים ועמוקים שאנחנו לא יכולים שלא להזדעזע עד עמקי נשמתנו מהרצח ולבנו נשבר.

פניו הרבות של גאס פרינג

ג'יאנקרלו אספוזיטו נותן בפרק הופעה מגוונת, מצמררת, ניואנסית וחומצת לב וכאשר גאס מתייפח לצד חברו הרצוח ונאלץ חסר אונים לצפות בו מדמם אל הבריכה (You did this to him!) גם אנחנו גומרים בלבנו לנקום בקרטל.
ופה מגיע המהלך הבאמת מפתיע של הפרק. פתאום גאס חוזר להיות בצד "שלנו", אל מול הקרטל, המסומנים כרוע המוחלט. הקרטל מקדשת קשרי דם בלבד, Familia es todo, ומי שהם רודפים עד חורמה הן משפחות אלטרנטיביות. גאס ומקס, גם אם אינם מאהבים, הרי שחברות הנפש שלהם מתקבלת בבוז מוחלט, וכך גם וולט וג'סי, עם יחסי האב ובן התמוהים שלהם (להזכיר למתגעגעים – טוקו כל הזמן התייחס אל ג'סי כאל הכלבה של וולטר, באופן מיני מובהק). זוהי דרכו של הקרטל, להתייחס לכל רגש שאינו במסגרת לויאליות משפחתית כאל (מה שהם רואים כ)סטייה.

כמו ב"פני צלקת", גם כאן אחד הרגעים המכוננים במי שהגאס עתיד להפוך הוא הרגע בו נאלץ לצפות בחבר יקר נרצח אל מול עינייו. לדברים האלה יש נטייה להשפיע עליך לרעה, מסתבר. באותו רגע, זה ברור לנו, גאס נדר לעצמו למרר את חיי הקרטל, לעולם לא לאבד שליטה ולא להיכנע לרגש.
זה הרגע שהפך את גאס לאיש שהוא היום (Who is Gus Fring?), ולאיש שוולט חושב שהוא אך, כפי שהפרק רומז, האיש שבהחלט איננו.
האם הרגע המכונן של וולט עוד לפניו? או כבר מאחוריו? האם וולט אי פעם יוכל להיות כמו גאס?

אז נכון, רוב המסתוריות של גאס התפוגגה. אבל לטעמי היא נעלמה בדיוק בזמן ופינתה את מקומה אל פיתוח דמות ודינמיקות הרבה יותר מעניינות, והעלתה המון שאלות חדשות.
האם זו הסיבה שגאס בתחילה הזדהה כל כך עם וולט והיה מרותק ממנו – כי הוא שילוב בין מקס וגאס? האם זו הסיבה שבגלל הרעיון של 99% טוהר היה כזה שבלתי ניתן לעמוד בפניו? והאם זה מה שגאס רואה היום בפינקמן? את מקס? את עצמו? קצת משניהם?
מקס היה בן טיפוחיו (הצעיר, היפה, השברירי) של גאס, כמו ג'סי, אבל מקס גם היה הכימאי הגאון בשותפות, כמו וולט, כמו גייל.
גאס היה החצוף, הבטוח בעצמו, כמו וולט, אך גם נאמן באופן טוטאלי ומוכן למות בשביל הפרטנר שלו, כמו ג'סי. האם זו אותה נאמנות שהוא חומד להסית?
אבל רגע, אולי אנחנו פשוט שוכחים פרט חשוב אחד. האיש הנאיבי למדי שהיה שם וראה את חברו נרצח לנגד עינייו, איננו עוד. גאס של היום נשבע לא לתת לרגש להשתלט עליו והמשחק שהוא משחק הוא שכלתני על אף הנקמנות שעומדת בבסיסו, והוא יקריב את מר. ווייט ואת פינקמן מבלי למצמץ.
שובר שורות אולי גרמה לנו בעורמה להבין ללבו של מר. פרינג פתאום, אבל הוא עדיין חרא של בנאדם.
עוד בצ'ילה הוא היה חרא של בנאדם.

הבחנות, הערות, ציונים לשבח וציונים לגנאי
* אני בעד שג'יאנקרלו אספוזיטו (וג'ונתן בנקס) יגיש מועמדות לאמי על תפקיד אורח, ודין נוריס ואהרון פול יתחרו זה בזה בקטגוריית שחקן המשנה. באסה, אבל זה מה יש.
אם אהרון פול, השחקן הראשי, צריך להתמודד בקטגוריה נחותה לו, אספוזיטו צריך להתקפל (אם זה אפשרי לפי ספר החוקים). היי, זה מה שג'ון לית'גו עשה וזה עבד לו מצוין ב"דקסטר" (והיה לדמותו הרבה, הרבה יותר זמן מסך מאשר לגאס העונה). אחרת, יש סיכוי שאספוזיטו (הבוגר, המכובד) יגנוב לפול את האמי, ועם כל התרשמותי העזה מהמשחק שלו הפרק, פול הוא עדיין המוקד האמוציונלי, עם התהליך הפסיכולוגי העמוק יותר, ומי שמחזיק את העונה על כתפיו הצפלוניות ולכן ראוי הרבה יותר לפרס. הגם שמה שבשטח יקרה זה שהקולות בין אספוזיטו, פול ונוריס יתפצלו ושלושתם יפסידו לפיטר דינקלג'.

* מדוע לא רצח הקרטל את גאס? מי הוא היה בצ'ילה, או שמא – למי הוא מקורב?

* ידיים. המון קלוז אפים של ידיים. ידיים על פעמון, ידיים על ברכיים, ידיים רועדות. כאילו, באלו הידיים? יד תחת יד? או שמא זה Mano a mano?
כדי לסמן את מלחמת התרנגולים של גוסטבו והקטור, נקמה שמותירה את ידיהם של כולם מגואלות בדם.

* כמה מושקעת היא נקמתו של גאס וכמה מחויב הוא לחזון המעבדה של מקס? מלגות הכימיה וטיפוחו של גייל ערכו עשרות שנים! לא פלא שהוא פרש סופית ממועדון המעריצים של וולט אחרי הרצח של בטיקר.

* שמעתי כמה אנשים מזלזלים ביכולות הבילוש של האנק וקוראים לו עיוור על שאינו חושד בוולט. ואני אומרת, פחחח.
ראשית, מי שטוענים זאת צופים בסדרה, אז הדדוקציה שלהם שוולט הוא הייזנברג היא טיפה פחות ממרשימה. ושנית, יש לזכור שהאנק מכיר את וולט לפחות 18 שנה כמורה חיוור וחלשלש לכימיה וכחנון ללא תקנה הנשוי לגיסתו. הוא בכלל לא נמצא לו על הרדאר, ובצדק. מהי שנה לעומת חיים שלמים? ועוד בהקשר של מישהו שהתנהגותו המוזרה נראית תגובה הגיונית למשבר גיל העמידה הכולל מחלה אוטו-אימיונית סופנית. הראיות צריכות להיות יותר מוצקות כדי להתחיל לטפוח לו בפנים.

* לא, ברצינות, החולצה של פינקמן!
מתקפת הנצנצים האלימה!? הכיעור המעוור!? הלוק של ערס בשילוב עם מחליקה על הקרח!? אופנוען מלאכי הגיהינום שהתנגש חזיתית בקיר בלינג!?
OH, GOD, WHAT DOES IT ALL MEAN?!

* אני  בספק אם זה אומר משהו, אבל סול מתוודה על אהבתו לבית הספר בגלל שלושה דברים, כולם מתחילים ב-S.
SeeSaw, Story-Time ו-chasing girls with Sticks.
לא יודעת למה, אבל זה נורא בלט לי. (מחווה ל-ששש? P: )

* גאס לא יודע את זה, אבל מה שהקטור אומר לו בבריכה, הוא שיקוף של מה שג'סי אמר לוולט במאורת הסמים לאחר מות ג'יין. I did this to her
למרות, כמובן, שטכנית ג'סי טועה. וולט עשה את זה. ועדיין, ג'סי נושא על מצפונו את האשמה הזו למות אהובתו השכובה לצדו, כמו גאס.

* I’m sure if you keep digging, you’ll find me.
משפט כזה, שהוא בגדר אתגר והתגרות הוא חשוד. האם גוסטבו פרינג הוא באמת שמו האמיתי? (נכון שמייק אמר שאם הוא לא מוצא אותו בצ'ילה של לפני 89' אז גם האנק לא ימצא, אבל זה עדיין לא אומר שזה שמו, הוא אולי התכוון ל"אם אני לא מוצא גוסטבו פרינג  בצ'ילה לפני 89'…")
ואם לא, האם גאס פרינג האמיתי קבור היכנשהו בצ'ילה, בקבר אחים?
ומאיפה גאס באמת במקור? אלוהים יודע שהספרדית שלו לא מצ'ילה ולא ממקסיקו. ולא מכל ארץ דוברת ספרדית.

* טוב, עד היום הצלחתי להתחמק מלציין זאת, כי זו קצת אמירה פקאצית, אבל אוי ווי זמיר הספרדית של אספוזיטו פשוט מזוויעה. דווקא בפרק הנוכחי זה היה פחות נורא, אבל בפרק שעבר, מול הספרדית המקסיקנית האותנטית של נציג הקרטל, זה היה פשוט בלתי נסבל, האוזניים התקפלו לי לתוך עצמן.
והפרק הזה, גם עם באוור ומרגוליס, בסצינה שהיא 13 דקות של ספרדית רציפה, צופים שהם דובריה מבית בוודאי לא ידעו מה לעשות עם עצמם.

* יאללה, פרק גאס-צנטרי הוא הזדמנות פז לשפוך את הבונוסים הגי'אנקרלו אספוזיטויים שיש לי.
אז הנה תזכורת לכך שאספוזיטו פעם שיחק את Buggin' out בסרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון".

* ומעניין לעניין באותו עניין, לפרק הבא קוראים Bug והמוח משתולל. האם זה מכשיר הציתות של האנק, האם זה ציתות שהושם על ביתו של ג'סי, געגועים לזבוב של וולט או לדמותו האיקונית של אספוזיטו אצל לי?

4.7 – אדם בן כלב – על קבלת החלטות, קבלת אחריות וקבלה עצמית ב-Problem Dog.

נקודות על כך שהתאפקתי מלהכניס BITCH לכותרת?
ספוילרים לפניכם.

Cool guys step away, sit down and watch explosions

YOU ACCEPT?!
-no.
-About time. 

Problem Dog, המסמן את תחילת חצייה השני של העונה הרביעית, הוא פרק קצבי, מותח ושובר לב, הנגמר בארומה דקה של HolyCrapיות שכה חסרה בעונה עד כה.

יש מספר דברים המונעים מהפרק המצוין זה להפוך למושלם והחמור שבהם, מבחינתי, קורה על ההתחלה.
בפתיח הקר, פינקמן משחק Rage בפלייסטיישן שלו. הוא עומד בפני מסדרון ויורה עם אקדח בזומבים הנגלים לו מאחורי דלתות ובתוך חדרים. המשחק נהיה קשה מדי והוא נפסל וניצב מול השאלה הפשוטה: Quit או Restart. הוא בוחר להמשיך לשחק. בום. כותרות פתיחה.

משמעות מנח גופו של פינקמן, הזזת הזרוע, ביתו המקושקש הדומה למתחם המכוסה גראפיטי בתוך המשחק, המסדרונות, הזיעה הניגרת, ההתנשפויות, היריות לראש, לעזאזל – ברורה לנו כמו השמש שוולט משוכנע שזורחת לו מהתחת, ורק דמותו של גייל המבזיקה מולנו פעמיים הורסת הכול (ועוד פעמיים?!). חבל, הסצינה עשתה עבודה מאוד יפה בלי זה. אוף.

הפרק נפתח בעוד טעימה של סקיילר מחזיקה את וולט קצר. תחזיר את המכונית הנוצצת (אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שיקבלו אותה חזרה בעלות 800 דולר) ותעשה טובה, אל תעצבן אותם, ולך תן טיפ לרוחץ מכוניות. מוי בואנו.
ומה עושה וולט? כאחרון הטינאייג'רים, כוולט ג'וניור וונאבי, הוא לוקח את המכונית למגרש מחוץ לשדה התעופה לעשות חראקות (לקול ה-pretenders). לפני שני פרקים האיש דפק מרדף מכוניות של איש אחד (He puts the auto in automobile) במכונית הפונטיאק אזטק החבוטה שלו. פלא שזה קורה?
אבל זה וולט, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו תקוע על בלימה.
בדומה לקניית הקולה עם הדולר של בוגדן, גם המהלך הבא שלו הוא מפגן BadAssery שהקהל שלו הוא הוא עצמו. הוא תוקע את החוזה המגולגל במיכל הדלק, מצית אותו ומתרחק לאיטו.

Creepy Cat Lady Alert: מכירים את זה שצעקתם על החתול שלכם על פשע ביתי כזה או אחר והוא מתרחק מהזירה נזוף ואז, על הדרך, באם אין עוד חתול או כלב בסביבה, הוא תוקף את רגל השולחן לסשן שריטות זריז – ככה, כדי לא להרגיש הכי מושפל בחדר? זה קצת מזכיר לי את הסיטואציה.
ואם לא די בזה, וולט אולי חושב שהוא מתעל את התאומים המקסיקנים בפרימיירה של העונה ה-3, או לכל הפחות את אנטון שיגור, אבל המכונית מתעכבת להתפוצץ והוא דווקא כן מסתכל אחורה. אז הוא מתיישב ומזמין מונית תחת שמו האמיתי. עוד שריטה נוספת לרגל השולחן.

והנה גילום של תבנית ההתנהגות, המכוונת, של וולט בימים אלה (שלא לומר מטאפורה ויזואלית). במסגרת מה שהתחיל כמעשה "טוב" למען משפחתו ושכעת דורש תיקון, וולט מבצע אקט מרדני המונע מאגו ונכנס לנסיעה פרועה היוצאת משליטה. וכפי שמוכיח אותו שוט עילי המראה את סדרת סלסולי הצמיגים החרוטים על הכביש – משאיר אחריו המון סימנים, אותם הוא לא רק לא טורח לכסות, אלא מחמיר אותם (הצתה? מישהו? ביולר?) ואפילו מפנה אליהם תשומת לב ("הוא יראה אותי" הוא מבטיח לחברת המוניות).

התענוג הזה עלה לוולט 52,000 דולר, מבהיר לו סול, שהצליח למנוע את הגעת המקרה למשטרה, ומחכה ל-Attaboy ואיזו לטיפה (רפרנס כלבי ראשון בפרק!) שלא מגיעים. וולט ששוכב על הספה שלו, ספק כפציינט אצל פסיכולוג (וסול הוא אכן בערך האדם היחיד כיום שמאזין לו באמפתיה), ספק כגופה בארון פתוח, מתלונן על מצבו. ואז חוזר אל המסקנה החביבה עליו – צריך להיפטר מגאס. אלא שסול מכיר רק את האנשים שמייק הכיר לו (לידיעת המצקצקים בעונה שעברה בנוגע לשאלה למה דווקא וולט או פינקמן היו אלה שצריכים להיפטר מגייל) ומציע לו לפנות אל השותף שלו.

בביתו של פינקמן, דומה שהבחור אכן עשה restart והוא צובע את הקירות בצבע "לבן-שפיות" של טמבור.
וולט מתחקר אותו על גאס ולא שוכח להתמרמר על כך שפינקל מספר דברים לסול לפני שהוא מספר לו.
<Insert *FacePalm* here>
הוא נדהם לגלות שג'סי אכן נפגש עם גאס והיה בקרבתו הפיזית. How close? הוא דורש. Closer than you and me right now. פינקמן עונה בתרתי משמע. הוא מספר לו שגאס רואה בו דברים ו-וולט פותח בשפיל תחמוני שפינקמן, המפוכח, קוטע בחדות. Drop the sales speech, I'll do it.

למה ג'סי מסכים? זה וודאי פועל יוצא של התנייה לויאלית ולא מתוך רצון אמיתי ומחושב? אולי הוא פשוט חושב שמה שעשה פעם אחת מגדיר את מי שהוא מאז ולתמיד. רוצח.
האם ההתחלה מחדש שלו היא למחוק את ג'סי הישן ולבנות את עצמו כמתנקש? כרגע בשירות וולט, אבל אולי בעתיד בשירות מישהו אחר? אין ספק שהמשחק וידאו והתנהגותו עד כה העונה מראה שהוא סובל מניתוק רגשי שמתאים יופי לדרישות התפקיד… אבל עוד נגיע לכך.

בינתיים האנק מאפשר לוולט ג'וניור לקחת אותו לסיבוב קצר בלוס פויוס הרמנוס. גאס שרואה את סוכן ה-DEA מגיע ויודע בדיוק במי מדובר (וממעשיו אחר כך מתחוור לנו שהאנק סמך על העובדה הזו) יוצא לברך אותו ואת אחיינו באופן אישי. לרגע דומה שהדבר המהותי ביותר בסצינה היא הצעת העבודה שגאס מעלה בפני פלין (GAWD, NOOOO), אבל חצי דקה אחר כך מתברר שלא. ועוד כעשרים דקות, כשהאנק ישטח את התיאוריה שלו מול חבריו בבולשת, נבין את המהלך האמיתי שנעשה כאן. (אגב, גם בפני האנק עומדת בחירה והוא לא מצמץ לפני שהוא אומר כן, אני אשמח לעוד דיאט קולה. הנה איש שיודע בדיוק מה הוא רוצה).

בחזרה בשטיפת המכוניות, סקיילר, לאחר מפגן זוגיות הכרחי וחורק-משהו מול מארי, מגלה כמה וולט עושה כל חודש ועד כמה התוכנית הזאת שלה לא ממש עובדת… we're gonna need a bigger boat.
גם היא עומדת מול שאלה פשוטה שמציב לה בעלה. In or Out? והיא בוחרת להישאר במשחק.

במעבדה, באיזור נטול מצלמות (למה שלא יהיו שם מצלמות, בעצם?), וולט מבשל שעועית. כלומר, רעל משעועית.
כן, זה כנראה הזמן הזה של העונה שוולט וג'סי מנסים לחסל מישהו עם רייסין. פעם ראשונה טורטייה, פעם שנייה המבורגר, פעם שלישית גלידה?
פינקמן מצליח להרשים את הקהל ואת וולט עם המחבוא החכם שהוא מוצא למבחנה הקטנטנה ועם התירוץ it's my lucky cigarette.
רק אל תעשן אותה אומר וולט ומסכם את סך הפחדים שלנו כלפי הבחור עם הנטיות האובדניות שכרגע נתנו לו נשק להשמדה עצמונית… ברצינות, מישהו מתישהו בסדרה הזו צריך למות מהרעלה!

החלון להשתמש ברעל לא מאחר להיפתח. מייק אוסף את פינקמן ויחד הם נוסעים לחוות תרנגולות מרוחקת במדבר. ההוראה, אם תהית, היא פקח עיניים וסתום ת'פה.
פינקמן, רבע העוף בלבוש הנערי, האוחז בפלטת ירקות חתוכים ומטבל כרעיית פיפטיז בדרך לפגישת הורים, גורם לשכירי החרב במתחם, כמו גם לעצמו, להרים גבה.
ואז הוא נשלח להכין קפה. והופ, הנה הזדמנות הפז ובידיים רועדות הוא בוחן את האופציות שלו. מייק קוטע את חוט המחשבה ונותן לו אקדח. טעון. למקרה ש. סתום ת'פה, סתום ת'פה, אבל לתת לג'סי אקדח אמיתי עם כדורים היא מחווה מאוד רצינית של אמון.
והאם מייק באמת קטע את ג'סי? או האם פינקמן הספיק לפזר רעל הקפה לפני כן? השוט היחידני של גאס שותה לו לבדו בהחלט יכול לרמוז לכך (הוא גם לוגם ברעש! רק על זה מגיע לו למות!!!)

לרגע קל נלחצתי שמהמכונית הממוגנת יירד טיו סלמנקה האיש שהוא ופעמונו בוודאי עוד רודפים את ג'סי בלילות מסוימים (זה יכל להיות מדהים. אני מתה על ריוניינים), אבל המשלחת של הקרטל מתבררת כאיש אחד, זוטר, חתיך, שנשלח לשאול שאלה פשוטה: כן או לא.
הסטירה המצלצלת בפניו של גאס הורגשה. התבלבלת, אתה לא מי שמנהל את המשחק, אין כאן משא ומתן ויש לך בדיוק שתי אופציות. נדמה לנו שגאס בוחר באופציה ב', גם אם השאלה לא ברורה לנו.
האם גאס נדרש להתקפל לגמרי ולתת לקרטל לנהל את הארגון? האם השאלה קשורה לוולט? האם הם רוצים לייצא את הייזנברג למקסיקו? פעם הם רצו להרוג אותו, אבל זה היה לפני שהוא נהייה אימפריה. ומה תעשה האימפריה של גאס בלעדיו?

נציג הקרטל מנפנף לשלום (לא באמת) וג'סי המביט בגאס מאחור מחזק את האחיזה בנשקו, שוקל לירות. אבל זו משימת התאבדות, ולשם מה? לשם מי? (וזה די מרמז לעובדה שהוא לא הרעיל אותו, כי אחרת למה לדפוק לו כדור בעורף?). בנסיעה חזרה הוא שואל את מייק מה לדעתו גאס רואה בו. "נאמנות" מציע המנקה, "…גם אם היא לאדם הלא נכון". אולי הגיע הזמן לריסטארט בנאמנויות.

קרוע מהבחירות שעשה ומאלה העומדות לפניו, ג'סי ממשיך משם אל פגישת הנרקומנים האנונימים ואל (ווין דאפי מג'סטיפייד בתפקיד) היועץ (אתה נכנס? כן או לא?), ולראשונה מאז אותו לילה מנסח את רגשותיו בקול רם ומספר למישהו, גם אם זה עטוף במטאפורה דקיקה, מה עשה לגייל – הכלב הבעייתי שהרדים. הכלב שהוא בעיה.
פינקמן מחפש משמעות ומפלל לתשובות אבל כל מה שמוצע לו הם סליחה וקבלה עצמית. אבל למה, לכל הרוחות, שהוא יסלח לעצמו? ושמישהו ישפוט אותו כבר, לעזאזל! ג'סי מתפוצץ, משתלח וגורם לקבוצה, ואיתה המנחה, לשנוא אותו – זו לא תשובה ולא פתרון וכל השנאה הקבוצתית הזו מתגמדת אל מול השנאה היוקדת שהוא חש כלפי עצמו, אבל היי, זה רגש, וזה לא מעט בימינו.

אתה צריך להרגיע עם הצללית האדומה.

תמיד תהיתי מה אגנוסטיקן או אתאיסט מכור אמור לעשות? כיצד הוא אמור לשאוב כוח ולסלוח לעצמו בפגישות ה-AA וה-NA שלו?
אמונה שלמה בהשגחה עליונה מאפשרת מחילה עצמית, כי האיש עם הזקן הלבן (לא סנטה, השני) שפט אותנו והוא שהחליט לסלוח, וכל שנותר זה רק לצעוד בעקבותיו. ואם הוא לא סלח לנו, לפחות אנחנו יודעים שהעונש בוא יבוא.
אבל מי ישפוט את מי שאין להם נחמה אלוהית? בהיעדר אלוהה האין אנחנו אמורים לשפוט את עצמנו? ואם אנחנו מעודדים תמיד לסלוח לעצמנו, מהי המוטיבציה שלנו לעשות אי פעם את "הדבר הנכון"?
ג'סי אומנם לא מרגיש כלום, אבל המוח שלו מסרב להשלים עם מעשיו. כל מה שהוא רוצה זה שמשהו יכריח אותו לעשות את הדבר הנכון, כי לבד הוא לא מספיק חזק, ויגרום לו לשלם על מה שכבר עשה.
מזל שאין ברסלבים או סיינטולוגים באלבקרקי, כי פינקמן בשל לשטיפת מוח דתית. וחולצתו של ג'סי, עם הדימוי של ישו המודפס עליה, תומכת במשאלת הלב הזו.
אלא שזה דימוי חלול, אין כאן אלוהים. זה סתם קונטור דמותו של סטיב איוקי מוזיקאי ומפיק מוזיקת אלקטרו האוס (אגב, מסתובב ביוטיוב קליפ של אהרון פול עושה קראוד סרפינג בתוך סירה מתנפחת בהופעה של איוקי).

כמעט מיותר כבר לציין זאת בשלב הזה של הסדרה, אבל: אימא'לה, אהרון פול!
כל העונה הבחור גונב את ההצגה בסיסטמטיות עם תפקיד כמעט אילם, ואז בא הפרק הזה ומזכיר לנו איזה אמן מונולוגים אדיר הוא. הנאום היה משסע נשמות והפרק הזה, עם מנעד הרגשות, הוא כנראה הפרק שיגיש לאמי. כשם שפרק שעבר היה הפרק שקרנסטון כנראה יגיש לאקדמיה (מאידך, אולי מוקדם מדי לומר. יש עוד את העימות העתידי בין וולט לג'סי בסוף העונה שעתיד להיות מעט הירושימי).
לא ברור אם האקדמיה תזכור את פול עוד שנה שלמה (לטקס הנוכחי עוד כשבוע, "שובר שורות" אינה מועמדת כי היא עודנה משודרת), אבל לעזאזל, מגיע לו ולא סביר שיהיה מישהו השנה שיתעלה עליו. למעשה, מגיע לו אמי לשחקן ראשי, ויהיו מי שינסו לשדל אותו להגיש לקטגוריה הזו, אבל זה לא יקרה.
מה שבטוח הוא זה: כשתיגמר הסדרה או כשג'סי פינקמן יפסיק להתקיים, מה שיבוא קודם, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כדמות הטראגית הגדולה בתולדות הטלוויזיה.

בסצינה המסיימת את הפרק, האנק מגיע לפגישה עם גומז והצ'יף (לא זוכרת את שמו), ולנו הצופים מתחוור שהביקור ללוס פויוס, כמו גם השאלה בשבוע שעבר "Since when do vegans eat fried chicken?" הם לא רמזים ראשונים שאיתם מגשש הבלש, אלא הדובדבן שבקצה חקירה מבריקה – הפייס דה רזיסטנס!
לאחר שהתיאוריות המופרכות שלו זוכות לתזוזות של אי נוחות בכיסא הוא נאלץ להודות שהוא באמת קצת הגזים, כן, הוא כנראה די קוקוריקו…
רק ש… מה עושות טביעות האצבע של גוסטבו פרינג בדירתו של המנוח?
בום! קבלו את קולומבו של ניו מקסיקו!

ופתאום כך, באמצע העונה, בבת אחת, מוצא את עצמו גאס פרינג ניצב מול שלוש חזיתות מסוכנות המתייחסות אליו כאל כלב המהווה בעייה רצינית…

BAM, and that's how you do it!

אני יודעת שהרבה מתמרמרים על הדרך שבה וולט מתואר העונה. מתרגזים על הפיכתו מגאון מחושב לאינפנטיל עם נטיות הרס עצמי ללא הסבר. אבל אני חייבת להודות שבינתיים, לרוב (טפו עליך, פרק 3) הוא די עובד לי.
באומנות הפופולרית ובבידור אנחנו כל כך מורגלים בקיצורי דרך פסיכולוגיסטים. כאילו יש קו מובהק המגדיר אם אתה טוב או רע. עברת אותו, והמוזיקה של דארת' ויידר עולה (היי, פאבלו) וזה סימן שהגעת לנקודת האל חזור. כאילו ניתן לעצור ולהצביע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל המוסרי ומעתה only smooth evil sailings! אבל בפועל, כולנו, גם פסיכופטים וסוציופתים, לא מפסיקים לבחור לעולם. כל פעם מחדש ניצבות בפנינו אופציות וכל פעם מחדש אנו נאלצים לקבל החלטה, בתהליך מתמשך, בלתי נגמר.
הקולנוע והטלוויזיה מאז ומעולם עשו פניות אמוציונליות חדות וכבר למדנו לקבל זאת, לבלבל תירוץ או הנמקה עם תהליך אמיתי. מנגד באה ברייקינג באד ומקדישה 5 עונות להתדרדרות המוסרית של גיבורה, בעלילה שמכילה נקודות שפל שמהן כביכול אין חזור (כמו מקרה ג'יין) שלאחריהן נקודות חסד שלרגע מאפסות את המונה (הצלותיו ההירואיות החוזרות ונשנות של פינקמן).

בעונתה הרביעית, דומה שהסדרה שוב לוקחת את זמנה ומקדישה את כל חצייה הראשון אך ורק לתיאור הפרעת הדחק הפוסט טראומטית של שני הגיבורים שלה. בין אם אהבנו את הבחירה הזו או לא.
כן, מבחינתי כל הרגרסיה של וולט וסינדרום הפה הגדול הם סממני PTSD. וכשם שהטראומה של פינקל מתבטאת באופנים פינקיים מובהקים, קרי מופנות פנימה בשנאה עצמית ואבדון, כך תגובת וולט מתבטאת בהתאם לאופיו ומפנית החוצה, בהשתלחות ובדלוזיה.
כי להבדיל ממה שהוא אומר, וולטר ווייט הוא לא האיש שנוקש. הוא האיש שלא מתקרב לדלת בכלל לפני שמתקשרים אליו ואומרים לו ללכת הבייתה. הוא האיש ששולח את בנו המאומץ לנקוש. כתוצאה מסדרה של החלטות מצערות הוא לא נמצא במקום שהוא אומר שהוא, לא במקום שהיה רוצה להיות בו, ולא במקום שהוא זוכר איך להיות בו.
וולט וג'סי הן שתי דמויות ברגרסיה לילדות (משחקי וידאו מול טנטרומים וחראקות) המחפשות משמעות ולא מסוגלות לחזור לעצמן. האם בכלל קיים בהם עוד "עצמי" לחזור אליו? אלו הן שתי דמויות שרוצות להיתפס, אבל כל אחת מסיבה אחרת לגמרי. ג'סי מבקש עונש ו-וולט דורש הכרה. ג'סי מתמודד עם מעשיו בלקיחת אחריות, לפחות מוסרית, וולט בהכחשה ומגלומניה – שני מנגנוני התמודדות שונים לאותה בעיה.
והנה ניוז פלאש: היוצרים ממש לא רוצים שנחבב את וולט בשלב זה. ביודעין ובמתכוון הפכו היוצרים את היוצרות ואת ג'סי פינקמן לגיבור הסדרה. מזה 7 פרקים הוא הדמות הראשית היחידה, זו הבוגרת ולכאורה המורכבת מבין השניים… אבל בחצייה השני של העונה, כשהכאוס שוב יפרוץ, אני משוכנעת (ומקווה) שהזרקור יחזור אל וולט, מרכזה הדחוק לשוליים של שובר שורות.

כל אחד צריך עוגנים כדי לדעת מי הוא. בית הוא עוגן (ע' זה בית). משפחה היא עוגן. שפה, חברים, מקצוע, כולם עוגנים שההגדרה העצמית שלנו תלויה בהם, ובלעדיהם אנחנו בסכנה לא לדעת מי אנחנו. וולטר ווייט הוא איש שכל חייו הבוגרים, ואולי גם ילדותו, הרגיש כי גורלו האמיתי נמנע ממנו. אדם עם תסביך גדלות מודחק. מאז שהחליט לבשל מת', הוא נתן דרור לאותו תסביך – הכימאי כאלוהים, וכאוס הפך להיות העוגן של הייזנברג הבלתי מנוצח.
ג'סי חסר הביטחון, שמעולם לא פרגן לעצמו, בוודאי לא מצליח לעשות לעצמו הנחות עכשיו ומקנא במי שיש לו אלוהים. האלוהים של וולט נמצא בתוכו, וכשהיכולת להגשים את עצמו ככזה נמנעת ממנו – הוא אבוד.
כרגע, השאיפה לאיבוד השליטה משחרר ממלאת את ווייט במשמעות זמנית. אבל מה יקרה שהחופש יגיע? מול מה יילחם וולט אז? אולי אז ייאלץ להתחיל להתמודד מול עצמו… או להעמיק את האשלייה.
לדעתי זהו המהלך הפסיכולוגי שמנסה הסדרה לתאר העונה. האם המהלך השאפתני יצליח ליוצרים? או שמא הם יקרסו אל תוך היומרה של עצמם? נו, זאת נדע רק בסופה.

ופינקמן?
גם הוא ניצב מול 3 חזיתות הנאבקות על נשמתו. וולט מול גאס ומייק מול ג'סי עצמו.
אם יש מישהו שאנחנו מפללים שישרוד את המעשייה הזו בחתיכה אחת וייצא ממנה חופשי, הרי שזה ג'סי (חוץ מהסוטים שרוצים שהוא ימות). אנחנו מחבקים אותו, וכואבים את כאבו ומאחלים לו בחירות נכונות וסוף טוב…
אבל כפי ששאל את עצמו, והיוצרים את עצמם, כך גם אנחנו נשאלים. אם ג'סי יוצא מזה ללא עונש, מה המשמעות? ומה, לעזאזל, זה אומר עלינו?

הבחנות, תהיות וציונים לשבח

* אוי, בושות! פתאום נפל לי האסימון. בסצינה שוולט מנסה לתמרן את פינקמן לרצוח את גאס (אגב, מאיפה הם בטוחים שלא מצותתים להם?), ג'סי שוב על סולם.
בתור מי שחושבת שמטאפורת הסולם של FLY היא אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים של שנה שעברה ואחד משיאיה של הסדרה כולה, הכמעט-פספוס הזה הוא בגדר מחדל.
שוב, כמו ב"זבוב", וולט שולח את ג'סי להסתכן בשמו, ושוב ג'סי מוכן לחרף את נפשו בשביל וולט…  or is he?

* נו, האם יש לגוסטבו אנשים בבולשת? כלומר, במשטרה בטוח יש – דרך מייק, אבל מה לגבי ה-DEA?
ואם כן, מי? הצ'יף? אולי גם גומי עצמו? והאם אחד מהם הוא זה שהתקשר להזהיר את האנק ממתקפת התאומים?

* איזו באסה לדין נוריס שאהרון פול הפנומן מגדיר עצמו כשחקן משנה, כי הוא פשוט נפלא וזה יכל בקלות גם להיות הפרק שהוא יגיש לאמי.

* הפלאשבק בתחילת העונה מתגלה כאקדח הצ'כובי במערכה הראשונה that just keeps on giving. קודם הסכין היפנית, אחר כך מחברת ההערצה של גייל, וכעת אותו מיכשור יוקרתי שרכש למעבדה וראינו אותו מוציא מהעטיפה אשר הוביל לקישור לפרינג.

* You're nothing to me but customers!
המשפט שהכי אהבתי את ההגשה שלו בנאום של פינקמן, שיאה של ההשתלחות, והוא מובא כשג'סי אוף סקרין. אחח, איזו סצינה.

* רק אני רטטתי מעונג כשג'סי הזכיר את דריסת הילד של המדריך? זו סטייה נוראה, אני יודעת, אבל האיזכור הזה, של משהו שצוין אחת לפני עונה וחצי, ריגש אותי.

* פיטר גולד שכתב וביים את הפרק, הוא אחד ממפיקיה ומכותביה הקבועים של הסדרה. זהו לו הפרק הראשון שהוא מביים בסדרה והדבר השני אי פעם שהוא מביים (11 שנים עברו מאז ניסיון הבימוי הראשון). כבוד.

* Rage, משחק הוידאו, יוצא לחנויות רק עוד כמה חודשים. Dun Dun DUN.
טוב, זה הזמן להלין שהעונה הזו ה-Product Placements נורא נורא כבדים בעין ובמוח (וד"ש למתיו וויינר, סססאמק).
חלקם עובדים לי לא רע – כמו המשחק הזה, כי היות ואני לא חננה אני לא באמת ידעתי שיש פה אנאכרוניזם (אם כי אני מכירה בעובדה שלכמה אלפי גיקים זה בוודאי זעק לשמיים), או כמו מכונת הקולה של וולט בפרק שעבר. אולי בגלל ששניהם שילובים מאוד אפלים ולא בהכרח מחמיאים של המוצר.
חלקם סבירים – כמו הדודג' האדומה של וולט ג'וניור.
וחלקם איומים ממש – צ'י צ'י צ'יטוס לא פריטוס.
ובאותו עיניין – לאן נעלמו ה-Funyuns של ג'סי?!

* באותו משחק, מסתבר, תסתתר ביצת הפתעה למעריצי ברייקינג בד. אין לי מושג איפה ומה, אבל אם מישהו מכם גיימר, הוא או היא מוזמנים לבחון את הסוגייה אחרי ההשקה בספטמבר ולגלות לנו. מה שאני כן יודעת זה שמאט ג'ונז, אק"א באדג'ר, מדבב שתי דמויות במשחק.

* Ameliorate = לשפר, מהמקור הלטיני melior (ומתוך כך, בספרדית mejor ו-mieux בצרפתית). ג'יזס וולט, תגיד לשפר.

* Eyebrows of Doom.

* הסצינה הלפני אחרונה, במעבדה, הייתה די מיותרת ותפקידה היה, ככול הנראה, לגלות לנו שג'סי משקר לוולט.

* שבוע שעבר יצא לי להקשיב לראשונה לפודקאסט מהסוג ש-AMC מעלים אחרי כל פרק.
אז קודם כל, הפודקאסטים הללו עם העורכת, גיליגאן ואורחים משתנים, ממש מוצלחים, מלמדים ומבדחים, וכשיהיה לי זמן אני בהחלט מתכוונת לדגום אותם וממליצה גם לכם בחום.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-4
* שנית, בפודקאסט שאני האזנתי לו (פרק 5) התארח גם ג'ונתן בנקס, הוא מייק המנקה, ומלבד העובדה שהאיש פשוט מקסים ונורא מצחיק התחוור לי משהו.
זוכרים את השיעול המסתורי של מייק? גם לבנקס יש אותו. רוצה לומר, בעיקר לבנקס יש אותו ומייק כנראה ממש לא גוסס. אמרתי לכם שהפודקאסטים מלמדים.
* הופ, הופ, הופה. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הביקורת הלכתי לשמוע את הפודקאסט של פרק 7 ובו נאמר שהסצינה ב-4.06 עם הנשים ההונדוריות במכבסה אכן אולתרה ע"י קרנסטון (ע"פ קווים כללים, כמובן), ושרק אחת משלוש הנשים דוברת אנגלית. אחח, אי אפשר לזייף זרימה קומית ספונטנית.

* גייל היה בן 34?!?!?
די מזעזע שאנחנו בני אותו שנתון. זה כמובן אומר שהוא נולד ב-1977. היה שיר כזה העונה.
האם זה אומר שאהרון פול עוד רגע מידפק על דלתי? לא, כי אני חושבת שעם זה אני יכולה לעבוד…

4.6 – Corny – על רפטטיביות, רפטיציה וחזרה ב-Cornered.

ראשית התנצלות עמוקה על האיחור השערורייתי בהעלאת הפוסט, ושנית על הכותרת – היא קצת שקרית. זה מה שקורה כשבדיחה מטופשת גוברת על קול ההיגיון. הכותרת האמיתית היא "Corny – על רפטטיביות, למידה ואבולוציה ב-cornered".
זהירות ספוילרים.

הייזנברג התקשר להגיד שהוא בדרך.

עוד פרק חביב, עם שתי בעיות עיקריות. האחת, היותו מילולי, מאוית ומפורש מדי והשנייה המיקום שלו בקו העלילה.
לו היה זה פרק 3, אין ספק שהייתי נהנית ממנו יותר, אך כפרק כמעט-אמצע העונה הוא סטטי להכעיס.
מאידך, בשלב זה של העונה אפשר לומר די בוודאות שלהכעיס זה מה שהיוצרים רוצים. אבל עוד נגיע לזה.
עיקר כוחו של הפרק בשני המשפטים החזקים שנאמרים בשני קצוותיו, ובתחושה הכמעט בלתי נסבלת של רתיחה עדינה.

לאור הפרקים הקודמים בעונה, היה אפשר לצפות שב-"Cornered", נחבאת לה משמעות שלישית הכוללת כלי נשק כלשהו. אני הימרתי על מישהו שגולגולתו מרוצצת ע"י סנדביץ' קורנביף*. במקום, אנחנו מקבלים רק שתי משמעויות, בו זמנית מפורשות מדי ומעט מטעות.
מי הם אותם אנשים שחשים לחוצים לפינה?
באינסטינקט הראשוני אנחנו חושבים שוולט.
בסצינה החזקה של הפרק סקיילר מתעמתת עם וולט המחומרמר על בירבוריו בארוחת הערב אצל השריידרים. היא טועה לחשוב שהוא רוצה להיתפס כי הוא מפחד… כדקה וחצי אחר כך היא מקבלת את תצוגת התכלית של מי שכבר עבר את קו מחצית הדרך בתהליך האבולוציוני להפיכה לברון סמים. איש המונע על ידי שיגעון גדלות. דגש על שיגעון.
כאלפית השנייה לאחר שהמשפט (הגדול. איזה משפט, יא אללה) יוצא בגערה מפיו, וולט מתחרט עליו (הו, קרנסטון, קרנסטון, קרנסטון), אבל מאוחר מדי, וסקיילר המזועזעת נמלטת מהבית.
אדם שקול, או לכל הפחות נבל חכם, היה מלטף את ידה ובוחר מילים שהיו מרגיעות את אשתו החרדה, אבל לווייט חשוב יותר לתקן את הדרך בה העולם תופש אותו ולהשלים את התהליך מאשר להתחשב בזולת.
אגולוציה.

למה לגישתי הכותרת מטעה משהו? כי וולט לא באמת נדחק לשום פינה. לא ע"י סקיילר, לא ע"י בוגדאן ולא ע"י גאס. האמת המרה היא שוולט מת, מת, מת שידחקו בו. הוא רוצה תירוץ לשלח את ההייזנברג לחופשי (כי הוא עדיין מפחד לעשות את הצעד לבד, להתחייב לשינוי ללא תירוץ מוסרי או פסבדו-הישרדותי) ובראשו הוא מנהל קרבות דמיוניים הלוחצים אותו אל הקיר. בפועל וולט לא נדחק אחורה אלא הצדה, וזה מה שבאמת בלתי נסבל מבחינתו.
מי שבאמת נדחקים הם סקיילר וגאס, ובמידה פחותה גם פינקמן, הנאלצים לקבל החלטות לאחר שמצאו את עצמם במקום לא נעים.

תוך שהוא מעורער מהיעלמותה של סקיילר, וולט הולך לקחת מבוגדאן את המפתחות למכון לשטיפת המכוניות. האיש שללא ספק מתפלל יומם וליל לאל-הגבות, ממשיך לעקוץ אותו בנאום בוטה מדי. "האם יש לך מה שצריך כדי להיות בוס?!" *ווינק ווינק*נאדג' נאדג'* ו-וולט מראה איפוק. או לפחות זה מה שהוא חושב לעצמו. אוה, לו סקיילר הייתה רואה כמה יפה אני מתמודד עם בוגדאן (תראי, בלי ידיים ובלי צעקות!). אלא שבוגדאן לא באמת דוחק אותו לכלום ואדם חכם היה משלח את המהגר לשעבר, עם הדולר הראשון שהרוויח בעסק שלו, לדרכו – שלום ולא להתראות. אבל האגו של וולטר מתעקש. As is.
ואם לא די בזה, אז לאחר שבוגדאן עוזב, וולטר מנפץ את הזכוכית והולך לקנות לו קולה, לבד. איזה איש קטן וקטנוני אתה, הייזי.
זה מצחיק, אבל אנחנו אשכרה מצליחים להיות מזועזעים מקרות הלב של המהלך, וזאת למרות שראינו את וולטר רומס את קרוביו ורוצח את אויביו.

נמצא משחק הקלאס הגדול בעולם!

בינתיים, סקיילר דוהרת בכביש לכיוון המשמעות השנייה של הפרק. באקט סימבולי יתר על המידה היא מוצאת את עצמה בגבול המשותף בין ארבע המדינות – ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו ויוטה, במקום הנקרא Four Corners.
גם סקיילר צריכה תירוצים והיא פונה לרוחות השמיים. אבל כשהיא מטילה מטבע והוא נופל (פעמיים) על קולורדו, היא נאלצת להיכנע לההחלטה שמימלא קיבלה ובועטת את המטבע חזרה לניו מקסיקו. הולי הקטנה רואה את אימא עושה את זה אבל היא ממילא לא תגיד כלום. היא אף פעם לא אומרת כלום.

בינתיים, וולט מגיע ליום עבודה במעבדה ומגלה את ג'סי כבר שם.
אהבתי שבשיחתו עם ג'סי שני הצדדים מפוכחים. פינקמן, וזה בהחלט ממשיך את הקו של כל העונה עד כה, לא טיפש. הוא יודע שמייק וגאס עושים עליו מהלך, רק שהוא הרהיב עוז לחשוב שהוא הצליח להרשים אותם ולשנות את התוכניות שלהם לגביו (היי, זה בדיוק מה שאנחנו חושבים, לפחות לגבי מייק, כך שאי אפשר לקרוא לו מטומטם גמור מבלי לחטוף ריקושט). אל דאגה, וולט לא מבזבז שנייה לפני שהוא רומס את שלד האגו השברירי שהחל להיבנות ("אולי אתה כן כזה לוזר, ככלות הכול!").
מה שעצוב הוא שכנראה ששניהם צודקים. ומה שטראגי הוא שוולט כזה אסהול, כמו שג'סי רומז לו בעדינות תוך שהוא נבטש תחת רגליו, ע"י שימוש בפתגם העתיק "you are such an asshole", שהוא לא רואה שהוא עצמו זה שמפורר את החזית המאוחדת שלהם ונופל הישר לתוכנית המשוערת של גאס.

זוהי שוב סצינה בה וולט לא מצליח שלא להעמיד את האגו שלו לפני כולם. תביא לו חיבוק, תגיד לו שדאגת לו, תסביר לו שהוא כמו בן בשבילך! …ורק אז תקרא לו טמבל ותרמוז שאין לו ערך בנפרד ממך. pffft, גברים.
וולט כה מעוור מפרנויות (היי, זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך) ואשליות בשלב זה, שאין לו שום עיניין במי שעומד מולו מעבר לפונקציונליות שלו בחייו. בשלב מסוים הוא אפילו מצטט את מייקל קורליאונה, keep your friends close keep your enemies closer . הכי חש עצמו הסנדק בהתהוות.
וגם זו סבבה של סצינה, רק שהייתי שמחה לו היו נותנים לו משפט סיום פחות בוטה מ-It's all about me! זה לא שזה שקרי ו-וולט בחיים לא היה אומר דבר כזה, להפך, אבל גם ניסוח מעודן יותר, כמו They're just trying to get to me, היה עובד באותה מידה, מערער את פינקל יופיטופי ומרגיש פחות כבד.

לאחר מכן ג'סי, שאינו יכול או רוצה להסתיר את עלבונו, שמח לקבל את ההזדמנות לעוף מהמעבדה ולתקוע אותו לבד עם הניקיונות. וכך, שנייה אחרי שוולט עושה כמיטב יכולתו שנרצה להוריד לו לאטמה חינוכית, מגיעה סצינה שהסבה לי הנאה רבה ועזרה להפוך את הפרק למצחיק ביותר העונה עד כה.
וולט עושה דווקא לגאס ע"י שיכנוע שלוש נשים הונדוריות לנקות במקומו, והסצינה הזו מאפשרת לקרנסטון להזכיר לנו שוב שהוא גאון קומי.
אין לי כל צל של ספק שקרנסטון לא ידע מראש מה הנשים אומרות ולא שמע אילו הוראות בימוי קיבלו כדי לאפשר אימפרוביזציה קומית ספונטנית לחלוטין. וזה אכן הצחיק אותי. אבל בעולם הסיפורי תחושת הניצחון של וולט קצרת מועד ובמהרה כפילו של גאס (טייריס, מסתבר) משגר את שלוש הנשים באוטובוס חזרה להונדורס. על מצפונך, ווייט. ותגיד תודה שלא רצחנו אותם. וכן, גאס רשם את זה בפנקס.

כצפוי, הרומן בין ג'סי למייק מתקדם בקצב מהיר. מהיר מדי, לטעמי.
את הסצינה הראשונה של שניהם בדיינר לא אהבתי במיוחד.
לא רק שהתברר שטעיתי וג'סי חזר לסמים כמו גדול העונה (וסתם לא טרחו להראות לנו את זה), אלא גם מייק בקול מלטף מתעקש שג'סי יאכל. זוהי אינטימיות ורכות מוקדמת מדי וזה הרגיש לי זול (לעומת הכנת כמות כפולה של סנדביצ'ים למשימת הרכב שדווקא הייתה טאץ' מתוק ומדויק). אולי זה בכלל חלק מהמזימה, להטביע אותו בנחמדות מעושה?
מה שכן, אהבתי את האינסטינקט של ג'סי לנבוח בטינאייג'ריות I'm Fine! לשאלה הכנה How are you doing? שנה וחצי של תקשורת עוינת עם וולט תחרבש לך את יכולות התיקשור הנורמטיבי ובהחלט תגרום לך לבלבל אכפתיות עם ביקורת.

אל משימת המעקב, לעומת זאת, מגיע ג'סי הישר אחרי השיחה עם וולט וזה ניכר – אין לו כל עיניין לשבת ולו דקה במכונית ולחכות. אבל לא השיעמום נועץ קוצים בתחת שלו, אלא הצורך הנואש להוכיח לעצמו שוולט טועה. ג'סי מזנק פעם אחר פעם מהמכונית להוט להרשים את מייק ולהחזיר לעצמו את המשמעות שהייזי במחי משפט וחצי גזל.
הניסיון הראשון, הסטנדרטי, כושל וג'סי פונה לאפיקים מקוריים ובכך מפגין את ייחודו: פינקמן לא רק פרוע, נמהר ומסומם, הוא גם עיקש, פיכח ויצירתי. והיי, זה לא מעט!
הבחור, במהלך תום סויירי ממש, יוצא לתפעל את המת'הד כשהוא חמוש רק באת חפירה (ומצלמה בקציה!) וברעיון מופשט. You know why!
הג'אנקי באמת יודע, הדבר הזה הלוא רודף אותו בהזיותיו יומם וליל.
ומייק משגיח ממושבו ומחייך. זה חלילה לא אומר שג'סי לא זקוק לגיבוי, שהרי חלק מהג'אנקים פחות אוהבים לשחק בחול ויותר בעיניין של רובי ציד. אז מייק מופיע ופינקמן מנצל את ההסחה הרגעית כדי לנטרל את פליט ג'סטיפייד (מה קרה לך, דואי?) בעזרת בונג לראש ולהשתלט על הסיטואציה. 10 נקודות לילד האימפולסיבי שקיצר את זמני ההמתנה ועוד הצליח איכשהו להשאיר את ראשו על כתפיו.

רק מה זה החיוך העקום הזה של מייק? למה ההתלהבות שלו ממנו חייבת להיות כה מפורשת וברורה? למה זה לא יכל להיות הרמת חצי גבה או שביעות רצון מעורפלת בעיניים? האם הבוטות הזו היא חלק מהטעייה מכוונת של הצופה, שאמורה לגרום לנו לחשוב שמייק לעולם לא יקריב את פינקמן, רק כדי להפתיע אותנו בהמשך?
בכל מקרה, זה די הרס לי את הרומן ביניהם. וולט וג'סי לנצח, שני קליעים במצח!

מסוג הכלבלבים האלה שנהיים דומים לבעלים שלהם...

בזמן שוולט קונה לוולט ג'וניור מכונית נוצצת שכולה אומרת "סליחה שיש לך אבא שלא רואה אותך ממטר כבר שנה וחצי", גאס מתפרץ לדייט הלילי של ג'סי ומייק.
תחילה משלחים את ג'סי ונותנים לנו להציץ. מייק עושה את מה שהוא רוצה לעשות ומתאפק זה זמן מה – ונותן לגאס את עצתו. תן לי לארגן כמה חבר'ה ובוא נעלה על הקרטל.
גאס מסרב, אולי בשל הבעיות מבית (*כחכוח*וולט*שיעול*) ופרשיית גייל, הוא לא חושב שזה זמן טוב למלחמה חמה. סצינת הפתיחה דחקה אותו לפינה והוא מסכים לפגישה. האם הקרטל עומד להציע שותפות? האם יבקש אישור לחלק את העיר ולחזור להפיץ חומר בניו מקסיקו? האם הם רוצים עסקת חבילה – נפסיק לחסל את המשאיות שלך ולמשוך את המשטרה אליך, אם תביא לנו את ההוא? את ההם…?

ואז, כשגאס שואל איך תפקד הילד, אנחנו נזרקים החוצה לרחוב לחכות לצד ג'סי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני רציתי לשמוע את מילות ההערכה הללו כמעט כמו פינקמן והן נמנעו ממני. לא רק כי יש פה מזימה סודית שמתנהל מאחורי גבנו, אלא גם כדי להעמיד אותי בנעליו של הבחור, בעלטה המתסכלת ובכמיהה תמידית לאישור.
ביציאה מהפגישה גאס זורק לג'סי את העצם המיוחלת.
I like to think I see things in people (כאילו, עוד דברים חוץ ממקומות חנייה פוטנציאלים לסכינים יפניות).
אוי לי, איך שהוא קורא את חוסר הביטחון של ג'סי כמו ספר פתוח.
זה אפילו לא שקר… זה ברור שהוא רואה בג'סי פוטנציאל, השאלה היא רק ל-מה? לאיש שרירים וסוד כמו מייק או לבובת חוטים ברת ניצול והקרבה? ואולי זה התחיל בתור משהו אחד ומתפתח למשהו אחר?
בכל מקרה, נקודה לי על הזיהוי שגאס רואה בג'סי משהו בפרק הראשון. אפ יורז, צביקה!

בסיומו של פרק, סקיילר חוזרת לגלות את מה שוולט רכש לג'וניור ומתקנת כמה אי הבנות במשפט שמראה שסופסוף היא מוכנה לראות את הדברים כמו שהם.
Someone needs to protect this family from the man who protects this family היא אומרת ופונה מוולט אל המסדרון ואל עלטה גמורה.
וולקאם טו דה דארק סייד, סקיילר.

כל הפרק עוסק בחזרה, במונוטוניות, ברפטטיביות מתסכלת. את כל הסצינות ראינו כבר באיזה אופן, את הדיאלוגים כבר שמענו. כאילו כולם נמצאים במעין לופ.
וכדי שלא נפספס שזו מגמה מכוונת – הפרק נפתח בסצינת המשך לזו של מייק במשאית הקירור מלפני שני פרקים (4.4), כולל שוט פתיחה זהה של הבל הפה כחלחל בחלל חשוך.
ומכאן גם המסר של הפרק. מי שמתייחסים לחזרה כחוויה מחנכת וכהזדמנות לשינוי – מרוויחים, ומי שלא משכילים ללמוד – מפסידים.
אנשי הקרטל למדו מניסיון עצירת המשאית הקודם, הכושל, והתפתחו. עברו לשלב הבא באבולוציה.
גאס לא השכיל, המשיך לשים אנשים בבטן המשאית עסקים כרגיל, והפסיד.

ג'סי מסרב לשחזר עוד סשן ישיבה ארוכה במכונית ולומד לסמוך על עצמו – ומרוויח את מייק וגאס.
וולט מתנייד בין אדם לאדם בחייו, סצינה אחר סצינה אחר סצינה, מבלי לשנות את התקליט, ומפסיד את סקיילר וג'סי.

וסקיילר שבתחילה משחזרת שיחות ורעיונות "מורה לכימיה בתיכון, חולה סרטן, לא יכול להתפטר!", מתחילה להבין מי עומד מולה.
אבל האם היא באמת לומדת? כלומר, האם היא מתרגמת את הלימוד הזה לטובת שינוי? ההחלטה שלה לא להתרחק מוולט ולחזור הבייתה, ולא משנה מה הן סיבותיה (אכזרי לקרוע את הילדים מהבית, קשה לעקור למקום חדש) או לא משנה כמה חריף היה המשפט שאמרה, מוכיחה שלא. סקיילר בוחרת להמשיך לחזור על הטעויות והיא הולכת להפסיד בענק.

והאם גאס באמת למד? האם הבחירה בדרך לא אלימה היא חלק מלקח עבר? או אולי המשך מגמת הרוגע וההבלגה היא בחזקת חוסר למידה וחזרה על טעויות?
האם הוא עתיד להפסיד בקרוב?

ואולי Cornered הוא בכלל על הפינות הדמיוניות שכולם דוחקים את עצמם אליהן כדי לקבל את ההחלטה שהם ממילא עמוק בפנים רוצים…

לסיכום, זהו עוד פרק מהנה אך מעודן כמהלומת קורנס לראש, כשתסכולי העיקרי נובע ממיקומו בעונה. בעונה 3, פרק 6 היה הפרק שהחרא התחיל לפגוע במטח ארו במאוורר, והעונה לפתע נכנסה להילוך והפכה לאחת העונות הכי טובות שראיתי אי פעם בטלוויזיה.
ופרק 6 בעונה הנוכחית? גורנישט מיט יוק.
העונה הזו עדיין סדורה וסטנדרטית וזרה לעולם של שובר שורות. היא עדיין נעדרת כאוס וטירוף. היא עדיין נעדרת הייזנברג. וכל מה שיש לנו זה ביעבוע עדין וחימום אטי של הגזרה לקראת פיצוץ שמתעכב להפציע.
אבל לזאת התכוון המשורר. אני כצופה יכולה להיות מרוצה מזה או לא, אבל ברור לחלוטין שליוצרים בא לתסכל אותנו, להביא אותנו למצב של מריטת שערות מציפייה. האם הפיצוץ יגיע בקרוב? האם אי פעם?

ורגע לפני הנקודות – שאלה עיניינית אליכם הקוראים: האם אתם חשים שבמידה ומתעכב פוסט, כפי שהתעכב הפעם, הוא מאבד רלוונטיות ואפשר לא לפרסם, או שעדיף לפרסם גם באיחור? לתשובתכם הכנה אודה. 🙂

הבחנות, הערות וציונים לשבח.

* נו, נראה כאילו לפחות למישהי במחלקת האביזרים יש חוש הומור דבילי כמו שלי, כי מייק מציע לג'סי הנגמל Corn on the cob ו-וולט ובנו אוכלים קורנפלקס לארוחת בוקר.

* המרצחים מהקרטל מנשנשים תוך כדי שהם מחכים.

*Do your hands have to be registered as lethal weapons?
-Register THIS
לוליק. קצת התגעגעתי לשיחות האלה בין מר ווייט לג'סי, המתחילות בעלבון מילולי ע"י הראשון ונגמרות באינטרפטציה הפיזית למשפט ע"י האחרון.

* פלין מנגן על אבא שלו כמו כינור מכוון היטב ומשנורר רכב נוצץ.

* הבדיחה שוולט פספס כשהוא שואל את שלוש הנשים המנקות אם הן גרות קרוב – "למה, אתה רוצה להסתובב איתנו?".

* הדרך שבה קרנסטון אומר Habla Ingles.

*הבעת הגועל העמוק על פרצופו של ג'סי כשהוא מכריח את עצמו לאכול… אני מניחה שחלק מתופעות הלווי של הגמילה ממת' היא דיכוי תיאבון וזו לא ביקורת על איכות הדיינר הספציפי, כן?

* הריאקשן שוט של התינוקת האילמת ב-4 פינות.

* פרק שני בלי סול. פרק ראשון לאחר החזרה לחקירה והאנק לא מופיע! זה אומר שפרק הבא זה יטול חלק מרכזי. נקווה.

* עד לפרק הבא אתם מוזמנים להציץ בתיק החקירה של גייל בוטיקר שהעלו באתר AMC. עוד לא הספקתי לבחון אותו, אבל זה נראה מגניב.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/gale-boetticher-case-file

* אין שיר השבוע!
נוי אלוש מוזמן להלחין את הלהיט הויראלי הבא: TUCKER! TUCKER! TUCKER!

* ובינתיים אני מקדישה לוולט את השיר המתבקש הזה לפעם הבאה שהוא בקריוקי בתאילנד.

4.5 – In Ego Veritas – על עיוורון, משמוע ושליטה ב-Shotgun

סכנת ספוילרים הישר לקרנית.
YOU ARE NOT THE GUY!

יא אללה, איזה פרק חמוד.
נכון, הוא נופל מקודמו ויש לו כמה בעיות, אבל מי יכול באמת להתלונן כשג'סי ומייק מעלים את גרסתם ל-"48 שעות"  ו-"מרדף חצות"?

הפרק נפתח באדרנלין בסצינה מצוינת, כשוולט מטורף מדאגה דוהר ברחובות אלבקרקי ומשאיר הוראות והודעות ברוח "יאללה, סוגרים הבאסטה" לעורך דין ולאשתו.
מרגש וסוחף לראות את האיש מוכן לצאת מהעולם כאחרון הקמיקזות בשביל הפרטנר שלו, אבל קשה שלא לשאול האם זו דאגה כנה לג'סי? והתשובה, כמו כל דבר אצל וולט, מורכבת.
יש כאן דאגה לשלומו מתוך אהבה לבחור עצמו, זה ברור, אבל יש כאן בעיקר צורך של "וולט המפרנס" במשמוע עצמי.
במשך שלוש וקצת עונות, ג'סי פינקמן תיפקד כשק החבטות של וולט, כאיש סודו היחיד בעולם וכזרז מוסרי להיפכתו להייזנברג. וולט, יותר משהוא מרחם על רגשותיו של הבחור ורוצה לקנות לו עתיד, רוצה להבטיח לעצמו את בן החסות שלו מבודד, חסר אונים ולכוד לנצח בצורך בהצלה.
אין אהבות טהורות, אבל זו לבטח אחת המטונפות שבהן.

העוקץ מוצא ממפגן הגבורה הזה כשמתבהר שגאס לא עומד בכלל להופיע לדו קרב הזה שוולט דמיין בראשו, ושלמענו זרק כל אמצעי בטיחות, הותיר את שמו המלא למוכרת בלוס פויוס ודפק פוזות של פסיכי למצלמה.
צר לי לבשר לך, וולט, אתה כבר לא פרטנר פה, ולא יריב שווה ערך, וכפי שמודיע השלט "לעובדים בלבד" המתנוסס על דלת משרדו הסגור של גאס, גם לא ממש חלק מהצוות.
ואילו לא די בכל אלה, מגיעה שיחת הטלפון ממייק שממשיכה את קו היחס אל וולט כאל ילד משוגע.
לך הבית, הכול בסדר.
ואז מונחתת המהלומה הסופית – ג'סי עונה. יו, הוא אומר לו. לאן לוקחים אותך, דורש וולט." לוידע, לצפון?" מציע התלמיד בחוסר עיניין מופגן. "ל-מה?!"מזדעק. beats me, מושך ג'סי בכתפיו.
I, don't… I… PUT MIKE BACK ON!
איזה מין עלמה במצוקה אתה, ג'סי, שלא רוצה שאבוא להציל אותך!?! תביא לדבר שוב עם המבוגר האחראי!
כמו בלון מרוקן מאוויר, וולטר חוזר למעבדה לעבוד לבדו. אאוץ'.

במהלך חכם, היוצרים מתמקדים בלחץ האמיתי והנואש של וולט ולא בהעמדת פנים שיש יותר מדי מתח אמיתי בשאלה מה יעלה בגורלו של ג'סי. הם יודעים שאנחנו יודעים את כל הדברים האלה שדיברנו עליהם בפוסטים הקודמים, והם מוציאים את האוויר גם מזה באותה שיחת טלפון קומית.
לצופה כבר ברור ב-95% שלג'סי לא יאונה כל רע כשאנחנו עוברים אל השניים במדבר.

ואיזה כיף כיופה של פתרון?!
הדרך להחזיר למסלול בחור שהחיים האכילו אותו כאפות והוא התרגל אליהן כי לדידו הוא חתיכת חרא על סוליית נעלו של היקום ומגיע לו? לא בעוד בעיטה לאוסף המפואר, אלא בלטיפה.
כמה פשוט, ככה מבריק. ונקודות ל"אח קרמזוב" שהימר על טיול לספא במדבר.

לא הולך לאנוס אותך, ילד טמבל, תניח את המפתחות.

זה לא שאין כאן אלמנט של הפחדה. מייק לא ממש יודע מה מטרת התוכנית ועל כן הוא פועל במייקיות אופיינית (וגאס בוודאי סמך על זה). קרי, שולף את ג'סי ממיטתו ללא מילים, ובלי אפשרות לקחת טלפון, ודוהר אל האופק חמוש בתוכנית מסתורית, מכונית, ואת חפירה.
וכך, ג'סי מגלה להפתעתו שלא לרצות לחיות זה ממש לא אותו הדבר כמו לרצות למות.

ואם כבר למות, אז שיהיה מהיר, בחייאת מייק. כי אם לא, מבטיח פינקמן במודעות עצמית נפלאה, אני אשריט לך את האוזן! אכן, זו הערכה מדויקת לגבי הנזק שתצליח לעשות, ג'סי, וגלגול העיניים של מייק לא מאחר לבוא לנוכח האיום.
אני לא יכולה להסביר לכם כמה מתוקה הייתה בעיניי הבחירה לתת לפינקמן להתחמש בצרור מפתחות.
זו כנראה בדיחה שמדברת רק ל-50% מהאוכלוסייה, אבל כל בחורה שעברה קורס זריז להגנה עצמית או חוותה הליכה ברחובות העיר בימי בני סלע מכירה את הטכניקה הקלאסית הזו, ובקונטקסט של שני רוצחים לפני דו קרב מדברי, אי אפשר שלא לחייך.

כמו שבוע שעבר גם כאן, יש משחק מילים שובב בשם הפרק (מעבר לההטעייה הממזרית הרומזת בשקריות מוחלטת על גורלו של ג'סי מידיו של מייק): בין רובה הציד שאוחז הבחור שעומד "לשדוד" את מייק וג'סי לבין המינוח האמריקני שמשמעו לשבת בכיסא שלצד הנהג.
מצד אחד, ויודע זאת כל ילד הצועק Shotgun ובכך משריין אותו, זה הכיסא היוקרתי ברכב (זה שיש בו הכי הרבה מקום, לרגליים בפרט, ניתן לכוונן את המשענת, הוא קרוב לרדיו ולמזגן ולא צריך "לעבוד" בנהיגה).
מצד שני, מי שיושב בו אינו הנהג, והוא בהכרח מובל.
וכפי שמתברר בסופו של הפרק, זה בדיוק מה שקורה לג'סי.
בשיעמומו, ג'סי אף מייצר לעצמו כיסוי עיניים מחגורת הבטיחות ומחייך למייק (גלגול עיניים מספר 342). תימת העיוורון ממשיכה, עושים עליו מהלך נעלם בזמן שהוא מסמא את עינייו מרצון.

אבל האם זה רע? האם זה משנה שמושכים אותו באף, כל עוד התוצאה היא כל כך חיובית?
לא רק שהבחור מגלה רצון מחודש לחיות, הוא גם הפסיק לסבול. חישבו על זה! כמה זמן לא יכול היה פינקמן ליהנות מחתיכה מהבילה של שעמום עסיסי?
מאז אירועי הפינאלה, ג'סי לא רצה לבלות דקה עם עצמו בלי להתעטות ברעש או אדרנלין או חומר מטשטש כלשהו (בכוונה לא נקבתי במונח סמים – הוא פשוט לא מתנהג כמו ג'אנקי).
והנה, החוויה הזו מספיק חדשה, מסתורית ומסקרנת בשבילו, שהיא מספקת לו שעות על גבי שעות של שקט וסשן כלום אינטנסיבי עם עצמו מבלי שייזכר בגייל. הוא נהנה להשתעמם וזה מקסים.
בפעם הבאה שהוא ישים אוזניות, זה לא יהיה כדי להטביע את מחשבותיו אלא כדי לפלטר את וולט.

ומה עובר על וולט?
ממורמר הוא חוזר בלית ברירה אל המעבדה וממשיך לבשל. יש לו התראה בטלפון שמזכירה לו שהגיע הזמן לחתום על החוזה לעסק החדש שרכש. מזל טוב.
"מעתה לא עוד סודות" סקיילר דורשת והוא מבטיח לה שכך יהיה תוך שהוא מתאבסס על פינקמן במוחו.
סקיילר שומעת את ההודעה האוהבת שהשאיר לה במשיבון והיא ווולט ממירים את הלחיים עם האלכוהול הזול בחגיגה מאוזנת.
זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בהתקרבות ביניהם בפרקים האחרונים (ובעובדה שבפרק 3 הנוראי דומה שסקיילר קצת מתחרמנת מהרעיון שוולט היה בקטטת בר).
לכאורה, זהו רגע ניצחון של וולט והאיחוד המשמח לו ייחל מסוף העונה השנייה, ובהחלט נראה שהשניים נהנו. אבל כשוולט מסיר את משקפיו ונהנה ממשגל מעורפל, הצופה רואה דרך הזכוכיות את הסיטואציה לאשורה. סקיילר למעלה והיא מנהלת את העיניינים.
גם וולט, כמו ג'סי, בוחר לעוור עצמו ולא לראות את המהלכים שנעשים עליו, אבל להבדיל מתלמידו הוא עתיד להבין מה קורה פה בהמשך, בסצינת המטבח עם וולט ג'וניור, בו הוא מתבשר שהוא עובר חזרה הבייתה ביום שלישי.
כן, וולט, סקיילר לא מחכה ששוב תחרבש הכול, והמושכות בידיה.

והמגמה האימפוטנטית ממשיכה עם האיומים הריקים והלא מרשימים אף אחד במעבדה, "לא עובד עד שתביאו לי את ג'סי", ולאחריהם ההתנשאות של ג'סי על וולט ביום שאחרי. היא מגיעה לשיאה ומתפוצצת, כמובן, בביתם של מארי והאנק, כשהוא נאלץ לשמוע אודות "גאונותו" של גייל.
במחי הערה מבושמת אך מנוסחת היטב אחת וולט מחזיר להאנק את הניצוץ בעיניים ונותן לו סיבה לקום בבוקר.
והוא גם נותן לסקיילר המבועתת הצצה כנה למי הוא באמת… שיחת המטבח שלהם בבוקר שאחרי בוודאי נראתה אחרת לגמרי מזו של השריידרים.

את צודקת, לא הייתי צריך לגלח!

Just like you wanted, the kid's a hero
בתגובה ראשונית לסצינה הסופית בין מייק לגאס הגיע תורי לגלגל עיניים. אויש, נו, הייתי חיה טוב מאוד בלי ההסבר המפורש בסוף הפרק.
אבל זו סצינה קצרצרה ובסופו של דבר הכרחית שבלעדיה היינו חושדים שזו תחבולה אבל לא יודעים עד כמה מדויקת היא: זה לא מבחן שיזם המעסיק לבדוק את רמת התפקוד של ג'סי תחת לחץ או את נאמנותו לג'וב. זו מזימה.
האם גאס באמת מייעד את הבחור כתחליף גייל/ויקטור ומבין שצריך לבנות את הבחור מהאגו כלפי מעלה, או רק משתמש בו בציניות כ-פיון במזימה שמטרתה להחליש ולבודד את וולט?
האם ג'סי מטופח כשעיר לעזאזל שיוגש על מגש למשטרה ו/או הקרטל במידת הצורך?
האם גם על מייק נעשה מהלך? שהוא לא יודע איזה תפקיד מייעד לו גאס בחייו של ג'סי?
האם בשלב מתקדם המהלך של גאס יתחוור לוולט וג'סי והם יחתרו תחתיו (זה ברור שוולט כבר חושד, אבל האם יצליח לשכנע גם את פינקמן)?

ומה מייק חושב?
זה נכון שמייק 100% מקצוען ואף פעם לא היה יושב ראש מועדון המעריצים של פינקמן, וג'סי מצדו מקפיד להיות טמבל לאורך כל אורך הפרק, וזה נכון שזה הכול חלק מהתכנית של הבוס… אבל כשג'סי חוזר עם המכונית אחרי פעולת משיכת האש, ומיד עובר לכיסא ה-shotgun, במחווה אינסטינקטיבית מלאת כבוד שבאה לסמן "אני לא מנסה לקחת לך את המכונית או את המקום", נראה שמייק בהחלט מתרכך.
היי, הוא אולי קיבל הוראות מפורטות, אבל גאס לבטח לא אמר לו "כשהוא מצליח במשימה, תקרא לו Kid". אבל זה מה שהוא עושה. Go ahead, Kid, Smoke up.
והעובדה שהוא חוזר על המינוח הזה גם בשיחה במכונית של גאס מאששת זאת. ג'סי כבר לא A Junkie או The junkie  או A liability או אפילו Pinkman, המונחים בהםהשתמש כדי לתארו בעבר, הוא "הילד", "הבחורצ'יק", ויש כאן חיבה.
זה כמובן פותח פתח לאפיקים עלילתיים מרגשים ומעלה שפע של שאלות חדשות.

אין ספק שהכימיה ביו שני השחקנים והדמויות נהדרת, אבל האם זה באמת יתפתח לסרט חברות גברית כמו אלה שהפרק הזכיר, וזוהי תחילתה של ידידות מופלאה? או שמא זו הטעיית הציבור והרומן יסתיים תוך שני פרקים?
אם זה קו עלילתי מתמשך, אזי ברור שג'סי יתאהב במייק. ג'סי הוא כלבלב הכמה לאהבה ואישור, ויש לו חולשה לדמויות סמכותיות וגברים עייפים,קרחים ונרגנים, אבל האם מייק יתאהב בג'סי?
האם מייק, שלא סובל משגעון גדלות ותסביך אגו הרסני, יהיה כל מה שוולט לא הצליח להיות לג'סי – דמות הורית וחינוכית תומכת ומתחשבת?
איך וולט יגיב? האם וולט יהיה נחמד לג'סי בעקבות זאת? (פחחח) …או פשוט ינסה להרוג את מייק?
ומה יחשוב ג'סי על מייק (ועל עצמו) כשיגלה שזה הכול רק חלק מתוכנית?
ואם ג'סי בסופו של דבר יפשל או תגיע העת להקריב אותו ע"פ התוכנית – מה יקרה לו?
האם מייק, שכבר פעמיים זיהינו אצלו מחשבות כפירה (פעם אחת כשגאס שיסף את גרונו של ויקטור והאינסטינקט המיידי של מייק היה לכוון את אקדחו אל הבוס שלו, ופעם שנייה כשישב בפרק שעבר במשרד של גאס ובהה בפותחן המכתבים/ סכין שעל שולחנו) יסרב לפקודת החיסול?
ואולי דווקא זה מה שמבדיל את מייק מוולט? שהוא לעולם לא יבלבל בין אהבה לעבודה?

וכתסריטאית אני לא יכולה שלא לתהות האם מייק אמור להוות תחליף וולט לא רק לג'סי אלא גם לצופים, לשחזר את הדינמיקה הזוגית הקומית והאהובה, לספק להם עוגן רגשי ולשחרר את וולט, כך שדמותו תוכל בנחת להשלים את הטרנספורמציה ולהפוך להייזנברג האמיתי?
נו, ואולי הכול סתם תחבולה.

כמה סט-אפים ממהלך עלילתי אחד קטן. שאפו, גיליגאס, שאפו.
אבל אי אפשר שלא לתהות ממתי הפכה "שובר שורות" מסדרה שמצאה את עצמה בטעות במרכז שדה מוקשים – לסדרת דרמה שדמויותיה מסתמכות על מהלכים אסטרטגים ועלילות סטנדרטיות למדי כמו זה שגאס מעביר את פינקמן או זה שסקיילר העבירה על בוגדאן?

ופתאום הבנתי מדוע העונה הזו כזאת מוזרה.
במשך שלוש עונות ראינו את העולם דרך עינייו, נפשו וסיפורו של וולט – כאוס בלתי ניתן לשליטה ולחיזוי.
אבל העונה הזו מוגשת לנו דרך מבטן של דמויות אחרות המנהלות את העלילה – גאס וסקיילר, והדמויות הללו שונות ממנו בתכלית. הן עובדות במזימות סדורות ומתוכננות היטב, וגם אלה שלא – מארי, האנק, מייק ואפילו ג'סי, דחקו את וולט לשוליו של הסיפור. זו כבר לא התוכנית של וולטר והוא איבד שליטה על הסדרה שלו עצמו!!!
התסכול הזה שלנו, מהשינויים בעלילה, מהמבנה החדש, זהה לתסכול של וולט מהסיפור וממקומו הלא קיים בו, והוא לא הולך לקבל את זה בשקט.
יש מצב שאני מדברת שטויות גמורות, אבל יש סיכוי שזה המהלך של העונה, ואם כך, ולמרות שזו לא הצדקה לפרקים בינוניים, אני נאלצת להוריד בפני גיליגאן את הכובע. ואז לאכול אותו. אם זה כך, וולט נדחק החוצה משובר שורות, עלילתית וסגנונית, והוא הולך לכבוש מחדש את מקומו בה בדם, יזע ודמעות. של אחרים.

ב-"Shotgun" שני אנשים שקצו בחייהם מקבלים במפתיע משמעות חדשה, בעוד שמהשלישי היא נלקחת.
אז הוא ממשמע את עצמו, בכוח, בדרכו הנואשת. נכנס יין, יצא אגו, והכול מחושב להפתיע. ראינו מספיק סרטים על רוצחים סדרתיים כדי לדעת שהמפלצת רוצה להיתפס, כדי לקבל את הקרדיט המגיע לה.
וולטר ווייט הוא הייזנברג, ואם תנסו לסרס אותו ולקחת ממנו את המשמעות הזו לא יהיה לו מה להפסיד. הוא יפיל את עצמו, והוא יידאג לקחת את כולכם איתו.
בעונה הזו, אט אט מסתמן, אין טוקואים או תאומים רצחניים – וולט הוא התאומים, הוא האויב הכי גרוע של עצמו והוא Public enemy #1.
הוא, סביבתו ואנחנו יושבים על סדרה של חביות נפץ והוא תכף תכף מצית גפרור…

הבחנות, ציונים לשבח, טענות ותהיות נוספות

* Since when do vegans eat fried chicken?

* מישל מקלארן ביימה את הפרק הזה. היא הבמאית הכי מסוגננת שיש ל"שובר שורות" והיא האחראית ליצירת האקשן-דרמה המופלאה "דקה אחת" בעונה השלישית. אק"א "הפרק הכי מלחיץ של שובר שורות אי פעם". ולמה זה רלוונטי מלבד קרדיט לבמאית בועטת-הישבנים הזו? כי מסתמן שכל פעם שמישהו בסדרה משתמש בנהיגה ברברס כנשק הם קוראים למקלארן לביים. שזה חמוד, תודו.

* החולשה הצורמת שסקיילר מפגינה כשהיא אומרת "will we be OK?" תוך פלבול ריסים. איכסה.
האם היא משחקת אותה? או שזו סתם שורה שכתובה רע?

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? את צריכה לראות את הגלח של פינקמן! חושב לו וולט. (אוקיי, לא הוא לא. חושבת לה נטלי).

* "גם יש לי תספורת חדשה, אם לא שמת לב" אומרת סקיילר במיטה לאחר האיחוד. פחחח, את מדברת? השחקנית שמגלמת אותך בהריון חודש חמישי! חושבת לה נטלי.

* החולצה האירונית של האנק בסצינה שבה הוא מוותר על התיק.
DEA fun run 2006. אויה, אימא, כואב!

*מייק שוב משתעל. מה לעזאזל?! סתם סימני זקנה, או הזדמנות לעוד מבוגר בחייו של ג'סי לברוח ממנו לעולם שכולו כימו? ואולי זו הסיבה שגאס מטפח אותו? תחליף מייק.

* פרק הבא הוא הפרק שג'סי היה צריך לגלח את השיער שלו – לכבוד התפקיד החדש, ולא פרק קודם. גרררר.

* תגובת הגועל הטינאייג'רית המדויקת של פלינט/ וולט ג'וניור לתגלית שהוריו בחדר השינה.

* פלינט/ וולטר ג'וניור שותה קפה מספל של חברת Beneke. בוקר טוב, וולטר, הסירוס שלך חזר.

* אם כבר איזכרתי שמות פרקים, ולטובת מי שלא שמו לב בעבר.

•  זה היה נראה לי ברור אבל Bullet Points – גם ראשי פרקים, במצגת של סקיילר, גם החורים במשאית הירוייה של לוס פויוס הרמנוס וגם שלב שלב בתחקיר האכזרי של וולט על חורי הקליע של פינקמן.
•  הפרק "דקה אחת", שגם אוזכר כאן קודם, הוא פרק מספר 7 בעונה 3. וזו השעה המדויקת (לאחר שתמה אותה דקה אחת שהוקצבה להאנק להתכונן) שבה החלה מתקפת התאומים הרצחניים. 3:07.

* בפינת הבונוס, קבלו את הקוריוז הבא הודות לגיא שוהם הצדיק. הסיבה האמיתית מדוע גאס המריר זומם מזימות תחת פינקמן.  דלגו לשנייה 0:45, זה שווה את זה!

* שיר השבוע, הוא 1977 של Ana TiJoux. מחווה ישירה אליי ולכל בני השנתון שלי, אני בטוחה.

4.1 – חד וחלק – Box Cutter, הפרק הראשון בעונה הרביעית של שובר שורות, מספק את הסחורה.

זהירות, פוסט עתיר ספוילרים.  במקרה של שובר שורות, והאמינו למישהי שאיו לה עמוד שדרה וידעה קצת ממה שהולך לקרות בפרק, ספוילרים אכן הורסים המון מההנאה.
אם עוד לא ראיתם את פרק 4.1, הימנעו מקריאה!

13 חודשים מייסרים היינו צריכים לחכות על מנת לקבל את התשובות לשאלות הבוערות שהעלה ה-Cliff Hanger של סוף העונה השלישית.
בפעם האחרונה שראינו את שני יצרני המת' החביבים עלינו, הם היו שקועים בבוץ עמוק יותר מאי פעם, כשוולט נמצא בסכנת הירצחות במעבדת העל, וג'סי עומד להפוך לרוצח בעל כורחו של חנון חף מפשע (שכל חטאו היה חיבה לשירים אזוטרים ובישול קריסטל מת. חפות היא עיניין יחסי, כמובן).

למען האמת, לפחות מבחינתי, לא היה כאן קליף הנגר במובן המסורתי.
לשבריר שנייה לא שאלתי את עצמי "האם ג'סי הרג את גייל או שמא הוא הסיט את האקדח במכוון ופגע במשהו אחר?"
Breaking Bad היא אינה סדרה שחוזרת בה מצעדים קיצונים. כמו לדמויות שלה, גם לסדרה, אין את הפריבילגיה להתחרט ולהתחיל מחדש. אז התשובה הייתה לדידי חותכת: כן, ג'סי רצח בדם קר את עוזר המעבדה החביב.
אך השוט הסופי (Pun Intended) שלח עשרות אלפים ממעריצי הסדרה חמושים בספקולציות אל שיחות סלון ו/או אינטרנט.
"הוא לא ירה בו, הוא ירה בקומקום!", הוא לא ירה בו, הוא חטף אותו!" ו-"הוא לא הרג אותו, הוא רק פצע".
כביכול מקור הבלבול הייתה תנועת המצלמה בשבריר השנייה האחרונה לפני הייריה: במהלך אומנותי המצלמה זזה כדי לדמות ויזואלית בדיוק את מה שעבר על הצופה – כרגע ג'סי הדומע ירה לא רק בגייל אלא גם בנו הקהל.
אבל רבים מהצופים קראו אותו אחרת. ניתן להאשים את הבימוי בחוסר בהירות, אבל לדעתי הבלבול לא מצוי במבע הטלוויזיוני אלא בא ללמד אותנו משהו על האימפקט שיש לסדרה על צופיה ואת התגובה הרגשית שיש לנו  לג'סי.

ללא מילים

אם הייתה איזושהי נחמה פעוטה שניתנה לנו בשלוש שנים שעקבנו אחר תהליך ההתדרדרות המוסרי והמייסר של וולט, זו הייתה הידיעה שג'סי נותר, בנפשו, די תמים. על כל החבטות הפיזיות והנפשיות שעברו על פינקמן, ההיאחזות שלו, על אף ניסיונותיו שלו עצמו להתחשל ולהתקשח, בעמדה מוסרית ובקוד הומני אפשרו לנו למצוא בסדרה דמות מרכזית שאפשר בלב פחות או יותר שלם עדיין לעודד.
אנחנו יכולים לראות את וולט עובר פסים אדומים, כל עוד פינקמן נותר איתן מאחוריהם.
ואז הגיעה הסצינה הסופית של העונה הקודמת, פרק אחד בלבד לאחר שוולט – מאותם סיבות כמו שלנו ממש – מציל את ג'סי מלהפוך לרוצח, והפכה את הקערה על פיה.
אותו בחור שבפרק (Peekabo 2.6) לא יכל להביא את עצמו להרוג חיפושית (בקריצה ויזואלית ישירה למינוח *Can’t hurt a fly), הוא כעת הרוצח המתקדם יותר מבין השניים ב"היררכיית הרשע". זה שהרג לא מהגנה עצמית אלא מחישובים קרים.
המחשבה כה שוברת לב-עד-בלתי-נסבלת ותגובת הצופים הייתה כה רגשית עד שאפילו גיא, חברי הבלובר היקר, חשש להשתפנות מצד היוצרים.
אבל לא. הפרק הראשון ממשיך בדיוק איפה שהוא צריך להמשיך, עם ג'סי שצריך להתמודד עם המשמעות של מעשיו. וכקריצה, היוצרים מתייחסים לאותן ספוקלציות של הקהל בנגיעות של הומור מרושע. הכדור נורה הישר לתוך עינו של גייל (קרי, של הצופה) והמשיך וננעץ בקומקום. Wink wink.

וכך, העונה הרביעית נפתחת ונכנסת ישר לעיניינים, בהמשך ישיר לנקודה בה עזבנו, בלי דילוגים בזמן או קיצורי דרך. זהו הסגנון שגיבשה לעצמה שובר שורות במהלך שלוש עונותיה, היא לא עושה לאף אחד הנחות, לא כל שכן לעצמה, והיא לוקחת אותנו שלב אחר שלב ונותנת לדמויות, לדינמיקה ולסיטואציה לייצר את הדרמה…
אם יש משהו שיוצריה של "שובר שורות" אוהבים לעשות זה להנגיד בין היומיומי למפלצתי, ולזגזג בין הסתמי למורט עצבים. הם מתעכבים ומראים לנו מה עובר על סקיילר, מארי והאנק ביומם, בזמן שוולט וג'סי מוחזקים במעבדת העל, מחכים שעות לגאס שיגיע ומוכנים, מי יותר(וולט), מי פחות (ג'סי) להילחם על חייהם.

היוצרים כה נחושים בדרכם שהם לוקחים את הזמן שלהם ומונעים מאיתנו הצופים את מה שאנחנו הכי להוטים לדעת, וזה רק מעביר אותנו על דעתנו עוד יותר.

אבל ההתעכבות הזו היא נהדרת בעיניי. חשיפת התגובה האנושית והמתבקשת של סקיילר היא בגדר חובת אמינות. סקיילר ווייט מתחילה לקבל תחילתו של מושג לגבי מה עושה בעלה, ותפקידה המרכזי בפרק הפתיחה גם מלמד כנראה על התפקיד שתגלם העונה. היא כבר לא האישה שבחוץ, ונחישותה ויכולת החשיבה המהירה שלה תחת לחץ ממשיכות לצייר אותה כדמות יותר מגניבה ומרמזות שהיא מתאימה בול לתחום ההתמחות החדש שבחרה.
גם ההתחרפנות של סול, ותיאור מצבו העגום של האנק (התגעגענו!) מדויקים להפליא, והם מרחיקים אותנו מהאקשן או האקשן-בהמתנה לפרקי זמן שלא מספיקים להעיק.

מבחינתי, פרק הפתיחה הוא מלאכת מחשבת בבניית מתח ושיעור בדחיית סיפוקים. שום דבר בטלוויזיה לא נראה, נשמע ומרגיש ככה ואין דרך אחרת לכנות את יוצריה מלבד חתיכת חצופים.
בשלב זה של חייה, Breaking Bad בטוחה בעצמה ובכל אספקט ואספקט בה והיא משתמשת בכל משאביה עד תום.
היוצרים יודעים שהם יכולים לתת לשניים מהשחקנים המרכזים ביותר בסיפור לא להוציא מילה אחת מהפה במשך 90% מהפרק, ושאלה עדיין ינפיקו הופעות שיזכו אותם, על סמך הפרק הבודד, במועמדות לאמי.

כנגד הטוקאטיביות המוגזמת של וולטר, שאחראי אולי לרובו של כלל הטקסט הנאמר בפרק (ועיקר דבריו משפטים היסטרים, אימפוטנטים ונלעגים), ניצבים גאס פרינג וג'סי פינקמן, וכל אחד מהם מביא את החיקוי שלו של הארפו מרקס,
ג'יאנקרלו אספוזיטו מצמרר כגאס, המשתמש בשקט כדי להפחיד עד העצם. פושט בגדים, לובש אותם, חג סביב טרפו, מלכלכך את ידיו, לוקח את הזמן לנקות חרש את עצמו מדם. לעומתו, האילמות של ג'סי נובעת מהלם ומניתוק רגשי, והבהייה בחלל מנוקדות בתגובות קטנטנות (כמו מבט פה, וניגוב הדמעה מזווית הפריים באאוט אוף פוקוס שם). אם יש משהו נוסף שיוצרי הסדרה גילו מסצינת הסיום של העונה הקודמת, זה שאהרון פול, מלך מלכי המונולוגים של עונה 3, מדהים ושובר לב באותה מידה גם כשהוא שותק.

ואז מגיע ה-רגע של הפרק. גאס, ממבחר סיבות – העובדה שויקטור נראה בזירת הפשע בראשן, אבל גם על שום 99% אחוזי טוהר והרצון ללמד את עובדיו היותר מרדנים לקח – מראה לוולט וג'סי את הסיבה שהוא מספר אחד. שדיבורים זה יופי, אבל כרגע מעשים זה יותר.
וולט מתקשה לשמור על פסאדה ולא להקיא, כי אם יש משהו שמר ווייט לא אוהב זה איבוד שליטה, בטח שלא כזה כל כך גורף, מצמית ומשפיל, אבל ג'סי מזדקר בכסאו. המסר הועבר אליו חד וחלק כסכין יפנית כנגד צווארו של עובד מסור.

וזה מתבטא, כמובן, בארוחת הבוקר שלו בדיינר. התיאבון חזר אליו כסימן בוטה שהצליח לנתק את עצמו מרגשותיו לגמרי. ופול חומץ את הלב ומהפך את הבטן בדיאלוג הממשי הראשון להפרק, כשהוא אומר, עיניו עדיין אדומות וטרוטות, עם חיוך על שפתיו. "'The page that says 'If I can’t kill you, you’ll sure as shit wish you were dead.”
ו-וולט יושב מולו המום ומתחיל להבין שהוא כנראה איבד אותו לעד והג'סי של החיפושית והילדים הג'ינג'ים איננו עוד.

לבסוף, קרדיט למשהו שלא מקבל די שבחים בסדרה הזו. עבודת התפאורה, מהלוקיישנים, התלבושות ועד הפרופס היא מופלאה.
ברצינות, איזו מדהימה היא מעבדת העל! ה-superlab היא עוד דמות אקטיבית ומזרה אימה בסיפור, עם הצבעוניות הכחולה-כסופה-קרה מחד והאדומה-מדממת מאידך, ועם אסופת הרעשים התמידית של מכשירים מתחמממים ומדרגות ברזל חורקים.
אל הסטים חוברים גם הצילום והתאורה שרק מחדדים את הדיכוטומיה בין שמיה הפתוחים, הכחולים והחופשיים של אלבקרקי, לבין המעבדה החשוכה, הסוגרת ודמויית המוזוליאום.
ולבסוף, מצטרפים גם המלבישים ואנשי אביזרי הבמה שמוודאים כי התסריט יבוצע בשלמות חסרת פשרות.
מאז ומעולם "שובר שורות" נהנתה לקחת עצמים קזו'אלים, ובמה שויקטור (זהירות: אירוניה!) שקלובסקי כינה "הזרה", להפוך אותם למעוררי פלצות. פעמון קבלה, מנעול אופניים, דובי ורוד, צב.
גם כאן, חליפת מעבדה כתומה ועצם ביתי נפוץ כסכין יפנית משחקים כלי פוליטי להנחלת פחד עמוק.

פתיחת העונה החדשה של שובר שורות מספקת לנו את כל מה שביקשנו, אבל בהתאם לסגנונה הכל כך שובר שורות-י, ובדומה לוולט ההולך ברחוב כשהוא חי אבל מנוער יותר ממרטיני בידו של ג'יימס בונד, זה ממש לא בכיוון שחשבנו.
וזוהי רק ההתחלה-לה-לה.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות
* אז מה קורה עכשיו? נכון לרגע זה לג'סי לא אכפת מכלום, אבל מה וולט יתכנן? ניסיון השתלטות? שיתוף פעולה עם הקרטל? המאפייה הרוסית של אלבקרקי?

* סצינת הרצח הייתה במקור ארוכה וגראפית יותר, אבל לאחר שבהקרנת הבכורה הבת של קרנסטון התעלפה, AMC ערכו את הסצינה מחדש. אני מתבאסת על ה-3 שניות שנחתכו ממנה. ממש בא לי עליהן.

* אם ג'סי הוא זה ש"לא יכל להרוג זבוב" ב-2.6, והוא זה שהורג את הזבוב ב-3.10, ואם יוצאים מנקודת ההנחה האלגורית שוולט הוא הזבוב – האם הריגת הזבוב היא רמז מטרים שסופו של ג'סי להרוג את וולט?
בהחלט יתכן. אלא שלא נראה לי שהיוצרים עצמם יודעים את התשובה בינתים. יהיה מעניין לגלות, עוד שנתיים לערך.

* שלא ישתמע מחיסור האזכור בפוסט לעיל, שקרנסטון הוא פחות מנפלא בפרק הזה. אבל מכל מנעד הרגשות שהפגין (הניסיון להישמע בשליטה מול מייק, ההתחנחנות הפסבדו-רציונלית מול גאס, הדיבור העדין והמודאג אל ג'סי), אני הכי       אהבתי את התגובה האילמת שלו מול מייק כשויקטור מביא את ג'סי. חפשו את חצי השנייה הזו, תחלופת הדברים הזו מתקתקת בלי מילה אחת.

* צל"ש מיוחד מגיע לבדיחה עם הבילד אפ אולי הארוך בהיטוריה של הטלוויזיה. מייק על החומצה תוהה "אתם בטוחים שזה יעבוד?" ופינקמן עונה, בשורה הראשונה שלו לפרק, "סמוך עלינו". מבט מוולט. ביט. איזו קומיות מנוולת!

* וולט וג'סי קונים לעצמם חליפות נקיות וזהות של מכנסיים לבנים, סניקרס אדומות וחולצות חומות עם ציור קני רוג'רס. מעשה לא ברור, מחוונת קטנטונת אולי ל"ספרות זולה", ובדיחה מתוקה להפליא.

* אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני חשתי שבסצינת הרצח, ג'סי וגאס חולקים שם רגע. אני לא אתפלא אם גאס ינסה להפוך את ג'סי לויקטור הבא ואם ג'סי יחליף דמות אבהית אחת בשניה.

* האנק המסכן אוסף אבנים… אה, סליחה, אבני קריסטל. היש משהו מעורר רחמים יותר? אה, כן, סיר לילה והיד התלויה.

* רגע, קריסטלים? באמת? טוב, תכף הוא יוכל לחדש עיניין בקריסטלים האמיתיים עם התיק שנמצא בזירת הרצח.

* לשיר היפהפה בסוף הפרק קוראים Truth של (Alexander (featuring the RZA , וניתן להוריד אותו כאן:
http://soundowl.com/track/188g/alexander-truth-feat-the-rza