מעשה בשינוי – על תהליכי גדילה ושיפוט בעונה הרביעית של שובר שורות.

פורסם: נובמבר 7, 2011 ב-שובר שורות עונה רביעית
תגים: , , , , , , ,

במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרדצ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות
מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.


בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

  • גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
  • ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
  • וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
  • גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
  • גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
  • וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
  • עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
  • הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
  • וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
  • פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

  • עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
  • אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
  • Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
  • היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
  • התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
  • הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
  • המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
  • שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
  • החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

  • האנק מגלה הכול. Eh, duh.
  • סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
  • המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
  • העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
  • ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
  • מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
  • אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
  • סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
  • מארי הופכת לחציל.
  • טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
  • הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
  • בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
  • וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
  • ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!

מודעות פרסומת
תגובות
  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    נטלי, זה חייב להיות אחד הטקסטים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. קראתי הכל בשקיקה,
    נשימתי עצורה, לוגם וגומע כל מילה. מישהו בAMC חייב לגלות אותך ולקחתך לצוות הכותבים
    של המערכה החמישית. הפוסט הזה הוא מבחינתי סיכום יוצא מהכלל, משהו שלא נתקלים בו כל יום.
    שנון, מצחיק, מפכח, מרתק ובעיקר כזה שאפשר להכתיר כמיצג קאנוני של כל מה שאי פעם חשבנו
    שידענו או לא ידענו על מהותה של הסדרה. טקסט נפלא, לגזור ולשמור כמו שאומרים. את משהו מיוחד!

    אז מה יקרה בעונה הבאה? אולי ג'סי או וולט אכן ימותו, אחד בזרועות השני (רצח?) וזו תהיה סצינה מרגשת ביופיה, מולטי טראגית, בלתי נשכחת, כזו התיכנס לפנתיאון הרגעים הטלוויזיונים בכל הזמנים.
    ממש לא מאמין שג'סי יגלה את כל תכסיסי וולט, הכוללים הושטת יד קלה למותה של ג'יין והרעלת ילד תמים.
    זה קלוש. ושוב, ביקום של ברייקינג באד, לכי תדעי. הכל אפשרי.

    וולט לעולם לא ינצל את משפחתו לצרכים כאלה או אחרים. לא לשכוח, היפוך האופי שלו, המאולץ (?),
    נעשה עבור משפחתו. הכל התחיל כי הוא רצה לשים כסף בצד עבורם, למרות שמאז מי זוכר בכלל
    מסרים אנטי-קפיטליסטיים ופרו-האזרח העובד?

    מייק ישוב, אין בכלל שאלה. מאמין שהוא יציע את שירותיו ושריריו לוולט וג'סי, לא רואה משהו אחר.
    אולי הכותבים מכינים אויב חדש, מי יודע. תראי, אם מביאים מישהו יותר מצמרר מגאס, הם יקבלו שאפו
    עוד יותר גדול ממה שקיבלו עד כה וזה יהיה באמת מפתיע בצורה חסרת פשרות.

    כרגע, אין ממש סדרה הממלאת את החלל שהותירה ברייקנד באד. נכון, אני מאוד נהנה מהעונות
    החדשות של המתים המהלכים (שיפור ניכר מהעונה ה1), אימפריית הפשע (תענוג – מייקל שאנון לשלטון),
    דקסטר (נוסחתית אך מעניינת) והאוס (מרגישים את הסיום מגיע לצערי) – אבל וולטר יש רק אחד.

    ונטלי? נטלי יש רק אחת. תודה לך על כל הפוסטים במהלך העונה ומחכה כבר לתחילת העונה האחרונה והמפוצלת כי אז המלל שלך יחזור ובגדול 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אוי, מיכאל, אתה שוב מרעיף מחמאות ואני לא יודעת איך להגיב ואיך לרסן את האגו בטרם יתחיל להשתולל.
      תודה, מותק, זה באמת ממש מחמיא, ונורא מרגש שיש מישהו שקורא וכל כך נהנה מניתוחיי, היש יאמרו, ארוכייייייים.
      תודה על ההתמדה ותודה על הפרגון, אתה מותק. באמת. :-*

      וכעת לעסקים:
      אני חושבת שהמהלך של הרעלת ברוק הוכנס באיזה שהוא אופן כתחליף-ג'יין. כלומר, זה הסוד הגדול העומד ביניהם שג'סי כן עתיד לגלות.
      מאידך, אולי הטרגדיה היא שהוא לא יגלה לעולם. הכול, כאמור, אפשרי.

      וזה נכון שוולט נכנס לכל הברוך הזה בשביל משפחתו, וגם כל התקיעות שלו על פינקמן היא חלק מהעקרונות שלו לפרנס את משפחתו ולהגן עליה.
      אבל בדיוק כמו היחס המשתנה שלו אל ג'סי, כך היחס המשתנה שלו אל שאר המשפחה. האיש שנכנס לעסק הוא לא האיש שייצא ממנו עוד עונה, זה איש אחר.
      וזה שהמהלך למען משפחתו ירחיק ממנו את כל משפחתו ואז אולי יגרום לו ולאגו שלו לפנות נגדם, זה חלק מהאירוניה.

      חייב להיות משהו ומישהו שיקרה עלילתית, כי כרגע השוק בניו מקסיקו פרוץ לגמרי.
      אבל אולי היריב הגדול של העונה ישוב להיות האנק? רק שהפעם וולט הוא הרע והאנק הוא הטוב וג'סי תקוע איפשהו ביניהם.

      אני חייבת להודות שלמרות שהקתרזיס גרם לכך שאין לי קריז שובר שורות הפעם (להבדיל מעונה 3), הסיקור והמעורבות הרגשית בסדרה (כמו גם הסטנדרטים הגבוהים מדי) די הוציאו לי את החשק לדרמות. אני רואה לאט לאט את אימפריית ואת המתים (ואת סופרנטורל) ומתכננת על בוס ועל הומלנד, אבל אין לי באמת כוח אליהן.
      דווקא לדקסטר יש לי כוח, אולי בגלל שהיא כל כך לא מערבת אינטלקטואלית או רגשית אלא סתם מהנה לצפייה?
      אני בעיקר בקטע של סיטקומים בימינו. אוה, מחלקת גנים ונוף… 🙂

  2. גלי הגיב:

    נטלי אני חייבת להגיד שאת מדהימה.
    בגלל ההמלצה שלך התחלתי לראות את הסדרה ואני מודה לך על כל רגע 🙂
    הניתוחים שלך כל מדויקים ונכונים ואת פשוט מצליחה לבטא במילים את מה שאני חושבת!
    תודה לך על ההתמדה ורק שדעתי שאני מאוד נהנתי לקרוא את הפוסטים שלך 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אוי גלי, גרמת לי להסמיק. ואני ג'ינגי'ת, זה אומר שגרמת לי להיראות כמו עגבנייה. D:
      תודה לך על הקריאה, ההתמדה והתגובה, מאוד מרגש לגלות עוד ועוד קוראים ולדעת שהמאמץ שלי השתלם.

  3. GoldDust הגיב:

    ללא ספק אחד הפוסטים הטובים ביותר שקראתי וזה עשה לי חשק לראות את כל שובר שורות מההתחלה.
    איך אשרוד בלי הפוסטים שלך על שובר שורות, אני לא יודע. הבעיה האמיתית איך אשרוד בלי חוש ההומור המדהים שלך…
    אשמח לדעת מה דעתך על העונה השנייה של המתים המהלכים ומה דעתך על העונה השלישית של מיספיטס ואיך הם הסתדרו עם עזיבתו של ניית'ן.
    אז תודה על הפוסטים הנפלאים שלך שליוו עונה נפלאה של סדרה מעולה ומותחת ותודה על כל ההמלצות שפיזרת פה ושם על סדרות, יש לי עוד שתי עונות וחצי של הסמויה ולהתחיל לראות באפי!
    ובנוגע לעוד סדרה, מה דעתך על עמוק באדמה?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      וואו, תודה רבה. באמת. אני ממש מעריכה. ונבוכה. 🙂
      אה…
      עכשיו לי זמן לתת יחס לסדרות האחרות שזנחתי ולכתוב פוסטים בבלוב הראשי… בתקווה שחוש ההומור שלי יתלווה אליי לשם. P:

      ובאשר לעמוק באדמה, אני חוששת שעליי להודות שלמעט כמה פרקים מפוזרים לא צפיתי בה. :/
      כן, אני יודעת, פאדיח'קה. איטס און מיי טו דו ליסט.

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ראיתי כמה פרקים של 'מחלקת גנים ונוף', היה ממש חמוד!
    ונטלי, לעולם לא משנה מה אורך הטקסטים שלך. כמה שיותר מלל, ככה טוב יותר 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אוה, אתם עוד תאכל את המילים הללו, כשהפוסטים שלי יעברו את קו 5000 המילה… P:

      ואזהרת צפייה: עונה 1 של מחלקת גנים ונוף די איומה. סוג של חיקוי עלוב למשרד האמריקני.
      מבחינתי אפשר ואפילו רצוי לדלג עליה ולהתחיל מעונה 2. וגם משם היא הולכת ומשתפרת והיא אחד הדברים הכי משמחים לבב אנוש שיש.
      אין בה רוע והיא אנושיות במיטבה. 🙂 ההיפך משו"שו, הקיצר.

  5. מיכאל גינזבורג הגיב:

    נטלי, כמה אני מקנא בך כשתצפי ב'עמוק באדמה' ו'נזקים' – סדרות נהדרות.
    כמובן שעמוק באדמה היא סדרה מכוננת יותר, משנת חיים אשכרה.

    • אור הגיב:

      אני גם רוצה להצטרף לשורת המהללים!
      נטלי, היה תענוג לגדול איתך את העונה הרביעית, ואת הסדרה בכלל. בשם הצופים בבית אני מודה לך על השיחזור של 2500 המילים שאבדו, ועל כל קיטונות המלל שקדמו להם. זאת חוויה אחרת לגמרי לראות את הסדרה עם הניתוחים שלך, במיוחד עבור אלו שלא בקעו מסם שפיגל ודומיו, והם מרגישים שהם תועים לבדם בעולם, כשמבפנים הכל גועש מקריסטל מת', פינקמון ווויט, ומבחוץ הכל כביסה, משרד וחיתולים. זר לא יבין זאת. (אבל מי שקורא את זה מבין).
      יש לי עוד מלא מה לומר על הסדרה גופא אבל אני צריכה ללכת לבית קברות, אז אחורי זה.
      וגם: ספיקינג אוף בית עלמין, הייתי מתה להיות זבוב על הקיר בחדר כותבים של הסדרה הזאת, מתה.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        חן חן לך, אור. ריגשת אותי עד מאוד.

        ועליי להודות שבאותה נשימה נעצב לבי על כך שאת הולכת לבית קברות וגם צחקתי בקול רם מהשאיפה הפטאלית לנכוח בחדר התסריטאים. זה בסדר, נכון?
        כי אין מה לומר, זו תגובה מאניהדפרסיבית במיטב המסורת של שובר שורות, וככזו הייתה מביאה גאווה גדולה לכותבי הסדרה. 🙂

  6. עלמה הגיב:

    מצטרפת להמלצות על עמוק באדמה. ללא ספק הסדרה האהובה עלי. אכן משנת חיים.
    בדיוק התחלתי לראות אותה שוב, וחשבתי שכמה חבל שהצפייה בה לא מלווה בפוסטי ניתוח שלך 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה רבה, עלמה. 🙂
      מבטיחה להעלות פוסט על "עמוק באדמה" אם ולכאשר אצפה בה סוף כל סוף (רק נקווה שאוהב אותה).

  7. מתן קליינר הגיב:

    כמה זמן חיכיתי לפוסט הזה, מאז שאמרת שאת מתכננת אותו והאמת היא שזה היה כמו שובר שורות, איטי ומייגכ אבל מתגמל מאוד.
    והעונה התחילה לאט אבל התפוצצה כמו שצריך וסיימה כמו שניחשנו אבל בדרך שלא העזנו לחשוב שתקרה וזה מה שכל כך יפה בסדרה הזאת, הסוף ידוע במידה מסוימת, וולטר מת, ג'סי אולי, האנק מגלה הכל, אנחנו יודעים מה יקרה (או לפחות משערים) אבל הדרך לשם היא חידה מוחלטת וזה מה שגורם לסדרה הזאת להיות כל כך מעניינת, אתה מרגיש שאתה יודע הכל ואז קורה משהו שגורם לך להרגיש כאילו אתה לא יודע כלום.
    בקשר לעניין הסחיבות של מארי, העניין הזה הטריד אותי בתחילת העונה, למה חזרתם לזה אם לא התכוונתם לתת לזה פתרון אבל הבנתי שהפתרון לא נוגע למארי אלא להאנק, ברגע שהאנק חזר לאיתנו, התחיל ללכת, לרצות ללכת, לרצות לעשות פיזתורפיה, חזר לחקירה וחזר להיות האנק למארי לא היה צורך יותר באותם סחיבות, בהתחלה כשהאנק הלך חמישה סנטימטר יותר מאתמול עם קצת פחות חרא בתחתונים היא התבאסה וחזרה באופן ישיר לגניבות שכל כך אפיינו אותה, כשהוא הלך בכוחות עצמו כמעט למשרדי הDEA היא כבר לא צריכה את זה.
    תודה לך על המסירות שהפגנת ועל כך שניתחת בכזאת מקצועיות לא רק כל פרק אלא גם את העונה כולה.

    *אוף טופיק אבל במשחקי הכס לא נפטרו מהדמות הראשית בצורה מכאנית, זאת הייתה ההתנהגות הפסיכוטית של הילד-מלך תוצר גילוי העריות שדוגמא לשיגעון הזה ניתן לראות כבר בדמותו של וויסריז המשגע ובשאר הסיפורים על בני טארגריין (שנישאו אחד לשני וכל ילדיהם היו תוצרת גילוי עריות) המשוגעים

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה מתני (כן, "מתני". אווירת סוף קורס)! 🙂

      העונה הזו הייתה בבעיה מהבחינה הזו. נסיבות היותה העונה הלפני אחרונה כפו עליה גבולות שלא היו קיימים בה קודם, וזה הפך אותה להרבה יותר שמרנית ומיושבת (יחסית לעצמה, כמובן). אבל עם השלמת המהלך של העונה הסדרה השתחררה מכל המגבלות למעט סופו הקרב של וולט, וזה די חופשי וזה אומר שהפינאלה הולך להיות, בתקווה, פראי ומשלוח רסן כבעבר.

      באשר למארי: ברור לי שהיא הייתה תגובה למצב של האנק, אי לכך ברגע שמצבו השתפר כך גם מצבה. אבל התכוונתי שזה לא מספיק מבחינתי. מארי אמורה להיות בשר ודם ולא כלי שרת עלילתי ולכן חזרה אליה ואל מצבה המשתפר (או לא, או המשתפר לאט מדי) היה נכון וכן יותר.
      לגישתי לפחות, היו צריכים להחליט או לפתח את דמותה, או לא.

      * אוף טופיק ספוילריסטי ל"משחקי הכס".
      אני עושה הבדלה בין מהלך עלילתי לבין מנגנון כתיבה.
      ברור שמבחינה עלילתית הוצאתו להורג של מהשמו היא הגיונית, סבירה ואמיתית לסיפור ונימוקיה פסיכולוגיים, פוליטיים והיסטוריים.

      א-ב-ל מבחינת המבע הסיפורי מדובר במהלך מכאני.
      לתסריטאים (ולסופרים, כמו במקרה זה) יש שק של טריקים ושטיקים שבוססו ע"פ מאות ואלפי שנות סיפורת. "הריגת דמות מרכזית בשלב מוקדם בסיפור כדי להחדיר בקורא/צופה שלך חרדה לגורל שאר הדמויות" הוא אחד הבנאליים והמקובלים שבהם. ואני חייבת להודות שאי לכך אני מוצאת אותו לא מאוד מרשים.
      כה בנאלי המהלך שהוא גורר הנחות שטחיות כגון "דרמה אמיצה היא כזו שלא מפחדת להרוג את דמויותיה, כי היא משרתת את הסיפור ולא את הצופה". נו, באמת. וזה נהיה מעין מהלך חובה לכל דרמת איכות שמקנה לך אינסטנט-edge.
      מה שיותר מרשים אותי, למשל, היא העובדה ש"שובר שורות" הצליחה לייצר חרדה אמיתית בצופיה, מבלי להרוג בארבע עונותיה דמות מרכזית אחת!!! (מותו של גאס פרינג, עם כל זה שלמדנו לחבב אותו ולרחם עליו העונה, לא באמת שבר את לבנו. הוא דמות מגניבה אך לא אמיתית מבחינתנו).
      *זה* לעשות לעצמך עבודה קשה הרבה יותר. זה מבחינתי אומץ.
      פינקמן היה אמור להיות כלי שרת שכזה. דמות שהצופים נקשרים אליה, ושמחוסלת באלימות בסוף העונה הראשונה – משגרת את הגיבור לסחרור מוסרי ואת הצופים לחרדות.
      ואז גיליגאן החליט להשאיר אותו בחיים ולעשות לעצמו את החיים קשים יותר בחדר התסריטאים.
      וכל הכבוד לו על כך.

      ולסיום, שוב תודה על הקריאה והדיונים והתמיכה. היה כיף.

      • מתן קליינר הגיב:

        אני יודע שזה דיון על שובר שורות ולא על משחקי הכס אבל ההסבר שלך גרם לי לחשוב על הסדרה ועל הספרים שקראתי, (ספוילרים) אז נכון שכשהורידו את הראש שלו זה גרם לי לחשוש לגורלן של שאר הדמויות שאני אוהב, אבל הבנתי שהמוות שלו לא בא רק לעורר פחד, הפחד התפוגג די מהר כשהבנתי שזה העולם של של הסדרה ובעולם הזה לאף אחד לא מובטחת אריכות ימים, החשובים ביותר והכי פחות חשובים, המוות עצמו גם לא היה ממש סתמי, הוא מת לא רק בגלל שזה היה קטיזלטור הכרחי להמשך העלילה אלא בגלל שהדמות עצמה מוצתה, לא היה בה טעם יותר, ולהפסיק לספר עליה לא היה אפשר אז ערפו לה את הראש.

        ובקשר לשובר שורות ולעובדה שאף דמות ראשית לא מתה במהלך ארבעת עונותיה ובכל זאת יש חשש לגורל הדמויות, אז אני חושב שזה נוגע יותר לעבודה התסריטאית המצוינת שנעשתה ולא לעובדה שלא קברו אף אחד מהם, בגלל (שלפחות מבחינתי) אם האנק היה נרצח על ידי התאומים לא הייתי מפחד על וולטר או ג'סי, זאת אומרת אולי כן, אבל המוות עצמו לא היה הופך להיות הסיבה לכך.

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          אני לא מסכימה שהדמות מוצתה, היה הרבה מאוד (המוווווווון) דברים שניתן היה לעשות איתה, ובסדרה זה הרגיש לי קצת מהלך כפוי. אני חושדת שאולי בספרים זה פחות מרגיש כמו טריק יצירתי ויותר כחלק הרמוני (דיסהרמוני) מהסיפור.
          שזה מצחיק כי זה הסדרה נאלצה לעשות את זה כי זה קיים בספרים, אבל איכשהו, משהו במהלך לא עשה לי את זה.

          המוות של האנק לא היה מעלה או מוריד את מידת הלחץ כי זה כבר אמצע עונה 3, אני מדברת על מנגנון שמביאים בתחילת סדרה כדי להכתיב טון וכחלק מהצהרת כוונות. ובוודאי שזו עבודת התסריטאות, בדיוק לזאת התכוונתי! שהם עשו לעצמם עבודה יותר קשה לייצר את הפחד הזה ותחושת "הכול אפשרי", מבלי להידרש לחסל אף אחד.

          • מתן קליינר הגיב:

            הבנתי למה התכוונת לגבי התסריט, התכוונתי להגיד שאני מסכים איתך ועכשיו רק הבנתי יותר.
            בנוגע לדמות, היא מוצתה, מוצתה לחלוטין וזה בטוח, חשבתי עליה המון המון בזמן קריאת שאר הספרים ולא היה לה שום דרך להתפתח כי היא הייתה מאוד מקובעת בערכים ובעקרונות שלה, כמו שאצבעון אומר יותר מאוחר: בן אדם טוב אבל שחקן נוראי (במשחקי הכס) והסדרה עוסקת במשחקים, לכן לשחקנים גרועים אין בה שום זכות קיום

  8. Yaniv Eidelstein הגיב:

    קודם כל שאפו, כל הכבוד וכל מה שכולם פה אמרו. את כותבת נפלא, נטלי!
    מסתבר שאני אפילו סוגשל מוזכר שם איכשהו, אז לכבוד הוא לי (ושמחתי לעזור כמובן)
    דבר אחד מוזר לי שלא מדברים עליו, וגם לא נכלל ב"דברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה". זה ברור לחלוטין אבל זה לא מוזכר פה אפילו ברמז!
    מבין כל הדמויות בסדרה, יש רק אחד שעדיין שומר על ניקיון כפיים, שעדיין תמים כבפרק הראשון, שעדיין לא מודע למדמנת השקרים והטינופת של וולטר, וזהו כמובן וולטר ג'וניור.
    כבר ארבע עונות מרגילים אותנו שהוא חביב, הוא אינטליגנט, הוא בן מסור והוא בשוליים. אין מצב שהוא יישאר כזה עד סוף הסדרה.
    אני בטוח שבעונה 5 נחזה בהשחתה המוסרית הבלתי נמנעת של הבחורצ'יק הנחמד הזה. אולי הוא אפילו יהיה מעורב פעיל במפלתו של וולטר. אין לדעת איך הוא יגיב כשהוא יגלה את כל האמת על האבא הנערץ שלו (שלא לדבר על הקשר שלו עם ג'סי).
    כואב הלב כי חבל לי על הבחור, אבל זה בלתי נמנע.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      יניבי! ברוך המגיב.
      מה זאת אומרת? אתה מככב פה ברמז! 🙂

      אני חייבת להודות שלא איזכרתי את וולט ג'וניור מהסיבה היחידה שזה לא דבר ש*חייב* לקרות מבחינתי.
      אני, אגב, לחלוטין לא בטוחה שמדובר בהשחתה ודאית, למרות שגם זה בהחלט אפשרי ויכול להיעשות במין רמז לעתיד מושחת שמחכה לו בתום הסדרה.
      מה שבטוח זה שהילד עתיד לגלות את האמת על אבא שלו, אבל עצם המחשבה מכניסה אותי לחרדות.
      אני מעדיפה לראות את ג'סי, דמות שאני אוהבת ומזדהה איתה הרבה יותר, מת ולא לראות את וולט ג'וניור מושחת, או אפילו מגלה את האמת… 😦
      אוי לי, עונה 5 הולכת לכאוב.

  9. מאור הגיב:

    וואו, איזה פוסט מעולה. חיכיתי לו מאד והוא היה הרבה יותר משווה את ההמתנה=)
    רציתי לומר שזה ניתוח משובח, וגם להודות על סדרת הניתוחים האדירה הזאת. היא שידרגה את חוויית הצפייה (האדירה גם ככה) ועשתה לי הרבה כיף. ניתוחים מעולים אחד אחד ואבחנות מעולות ורגעים קורעים מצחוק. סחתיין!

    יצאה לי תגובה ארוכה נורא, סורי…
    אז ככה=) –
    ממש מתתי על הניתוח, מאד ממצה ומדויק.
    אני אישית מרגיש שההתכתבות עם עולם הסופר-הירואוז וסופר-ווילאינז השתלמה ליוצרים ושהסדרה אמנם הלכה רחוק מאד, אבל לא רחוק מדי. ההצגה של וולט כארכי נבל מבריקה לדעתי כי זה הרבה מעבר לרמות הרוע שחשבתי שהוא יגיע אליהן אפילו אחרי סיום העונה השלישית. זה מקורי וזה מפתיע וזה הופך את המהפך של הדמות שלו להרבה יותר עוצמתי ומעניין. אם בסוף העונה הקודמת חשבתי שהוא כבר כמעט בשלב האחרון של השינוי ושהוא הולך להיות מגניב ובועט ישבנים, העונה הוא הפך לחלאה מפלצתית שמרעילה ומסכנת ילדים. וואו. אז אני חושב שסה"כ מה שהיוצרים עשו עבד, ומעבר לזה, אני לא יכול שלא לשבח את האומץ שהיוצרים הפגינו העונה – מעבר לדברים האמיצים ה"רגילים" בסדרה הזאת כמו לדחוק את הדמויות לקצה ולהעמיד אותם בסיטואציות בלתי אפשריות או השינוי המתמיד במצבן של הדמויות ובאופי הסדרה, העונה היו כמה תפניות עלילתיות מגניבות במיוחד (לדוגמה, זה ממש מגניב לדעתי שאחרי שבנו את האיום של הקרטל במשך ארבע עונות, גאס מחסל את כולם בכמה שניות בפרק 10 בלי שלוולט יהיה איזשהו קשר לזה), והפיכת ג'סי לדמות הראשית, וכמובן ומעבר לכל – הפיכת הדמות הראשית לארכי נבל לכל דבר בסיום. שאפו.
    אני חושב שהסיבה שאפיון הדמות של גאס כסופר-ווילאיין עבדה בסופו של דבר היא שגאס לא הרגיש זר לעולם של שובר שורות (לדעתי), כי למרות שהוא הנבל הראשון בסדרה שמציגים אותו באופן כל כך נרחב ושנמצא בסדרה במשך כל כך הרבה זמן, הוא לא חריג במובן שהרעים בסדרה תמיד היו שטוחים וקריקטוריים. בין אם זה טוקו, או התאומים שהם דוגמה אפילו יותר טובה.

    קראתי ברשת השערה (של נימש מהמסך המפוצל) שהשוט של גאס המפוצץ ריפרר לדובי מהעונה השנייה. אני, בניגוד אליו, לא חושב שהדובי היה רמז מטרים, אבל אני כן חושב שהקשר הוא מכוון. יש לך אולי רעיון בקשר לזה? אולי זה כדי להראות שגאס ו-וולט הם סה"כ תמונות ראי אחד של השני (בהנחה שהדובי סימל את וולט כמובן ובהתחשב בזה שהדובי היה שרוף בצד השמאלי של הגוף שלו וגאס היה מפוצץ בצד הימני). גם תנועות המצלמה די דומות – רק בהיפוך ראי (תמונה כללית על האיזור ואז התמקדות בצד הנורמאלי ואז המצלמה מסתובבת ומראה לנו את הדובי/גאס מקדימה).

    לא מזמן צפיתי ב-1X07 וב-2X01 וחשבתי שאולי יש מצב שהרצח של ויקטור בעונה הרביעית מקביל לרצח של נו-דוז, העוזר של טוקו, בסוף העונה הראשונה (ותחילת השנייה, בעצם), כשטוקו התעצבן על נו-דוז ואחרי שוולט ניסה להרגיע אותו הוא הכה אותו למוות. זה פשוט הזכיר לי את זה בהמון דברים: קודם כל, ג'סי ו-וולט עדים לרצח די אכזרי שמבצע הבוס שלהם בעוזר נאמן שלו (אפילו שאז טוקו ממש לא התכוון שנו-דוז ימות, ואני לא יודע אם נו-דוז היה לגמרי המקבילה של ויקטור מבחינת נאמנות אבל האנק אמר שהוא היה שותף שלו), בנוסף אליהם, גם העוזר/שותף השני של הבוס עד לרצח (ולא מתערב, אפילו שמייק גילה יותר נכונות לכך מגונזו) ואין אף אחד אחר באיזור. אחרי הרצח הבוס מוודא שהמסר עבר (טוקו אומר משהו כמו "עכשיו ראית למה אני מסוגל" וגאס אומר את אותו הדבר, רק לא במילים, אלא במבט ארוך תוך כדי הצגת הגופה לראווה) ואח"כ אומר להם ללכת לעבוד (גאס אמר להם לחזור לעבוד וטוקו אמר להם להביא עוד מת' בשבוע הבא). אחרי שהם הולכים משם וולט או ג'סי קונים אקדח (אז זה היה ג'סי, העונה וולט). ובתכלס אם אני מבין הכל נכון אז בשני המקרים העברת מסר היתה מניע מרכזי לרצח.
    מצד אחד יש המון נקודות דמיון לדעתי אז קשה לי לראות את זה כפוקס (במיוחד גם בגלל ההתנהגות אחרי הרצח שהיא ממש זהה), ונקודות השוני נראות לי זניחות ומתבקשות כי מדובר בדמויות שהן בשר ודם, אבל טוקו לא ממש התכוון לרצוח את נו-דוז אז אני לא יודע אם זה לא דופק את התיאוריה שלי.
    וגם אם התיאוריה שלי נכונה, אני לא לגמרי בטוח מה זה אמור להגיד.

    לאחרונה חשבתי שוב את מי הזבוב ב- Fly ייצג אחרי שצפיתי בעונה הרביעית. אז חדבתי שזה מייצג את המצפון של וולט ואילו עכשיו חשבתי שזה וולט, אבל זה כנראה לא ממש מדויק כי הפתיחה הקרה של Fly מראה משהו שנראה כמו לידה של זבוב כשברקע סקיילר שרה שיר ערש להולי – הרגע שוולט מצא כרגע שבו הוא היה צריך למות. ואז עלה לי בראש שאולי הזבוב מסמל את הייזנברג ושזה גם די הגיוני וגם די נחמד, והעונה לקראת הפינאלה המשקפת האדומה של וולט מאד הזכירה לי זבוב (זה מכוון או שאני היחיד שחשב ככה?). אני די מחבב את הרעיון הזה, אבל אני לא לגמרי בטוח לגביו בגלל כל הקטע של הלידה מחדש בסוף פרק 11. וולט והזבוב (הייזנברג) חיו ביחד עד המוות (המטאפורי) של וולט ומה שיצא מהבור היה הייזנברג? זה לא ממש לידה מחדש אבל, לא…? ואם וולט הוא הזבוב, מה המשמעות של השוט שחותם את Fly?

    הרשימה של הרגעים הגדולים של העונה שלי לא שונה בהרבה משלך, אני פשוט הוספתי את הסצינה של סקיילר, וולט והתסריטים מ-bullet points=)
    נקודות השפל שלי של העונה הן די מעטות, במקום הראשון נמצאת הסצינה של סקיילר בארבע הפינות (אבל אולי היא נראית לי כל כך חריגה בין השאר בגלל הבדלי מנטאליות?).

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה רבה, יקירי. היה תענוג לכתוב עם קוראים כמוך.

      הבעיה שלי עם הפיכת הסיפור למחווה לעולמות סיפוריים במפגיע לא-ריאליסטיים, היא שיש בה מן ההשתפנות, אולי. או ליתר דיוק, שזה היה יותר אמיץ אם היו מביאים את וולט לכזו דרגה של רשע אנושי, מבלי לפנות לעולמות מדומיינים ש-לנו הצופים לעולם לא יכול להיות חלק בהם.
      הרי בעונות קודמות יכולנו לחשוב שהיינו יכולים גם להיות מדורדרים עקב סדרת נסיבות מצערות ובחירות לא נכונות למקום של וולט וג'סי, והעונה הזו לא.
      היה לשובר שורות חיספוס ותחושת ריאליזם אף על פי המוגזמות שלה שדי נפקדה העונה, ולטעמי חבל.

      כן, ראיתי את התמונה שהציבה את הדובי מול פניו החרוכים של גאס שהולידה את ההשערה הזו שרצה ברשת ודבר ראשון: גאס נפגש בצד שמאל של פניו, ואילו הדובי בצד ימין. מי שהציב את התמונות זו מול זו, בחר את השתי שניות שיש תמונת מראה הפוכה מתוך הבריכה של הדובי.

      ובאשר למטאפורה של הדובי, גישתי אליה שונה.
      אני חושבת שאם התרסקות המטוס סימלה את השלכות מעשיו של וולט, הדובי סימל את המחיר האנושי של ההשלכות הללו. במישור הראשוני זה סימל את הנוסעים, ובניהם אולי ילדים, שהיו על המטוס. ולכן היה ציור של דובי גם בחדרה של ג'יין. אבל מעל לכול הדובי הוורוד סימל את ג'סי הוורוד.
      וזו גם הסיבה שג'סי תמיד חוטף את המכות שלו בצד הימני של הפרצוף.

      תשמע, בשני המקרים שתיארת (ויפה שעלית על זה, אני לא ניסחתי זאת כך לעצמי) הבוס השתמש בכוח נגד עובד זניח כדי ללמד עובד חשוב יותר (וולט וג'סי) לקח. אז זה לחלוטין לא דופק את התיאוריה שלך, בין אם התכוון להרוג או לא.
      בשני המקרים, ופה אולי טמון העיניין המרכזי, הירידה של הבוס אל לבל של בריון פשוט ולכלוך ידיו הביאה אל סופו. בוס חכם שרוצה לשרוד לעולם לא עושה את העבודה המלוכלכת בעצמו. כנראה.

      לגבי ה-FLY: בעיניי בפרק הספציפי הוא מסמל את מצפונו של וולט (לכן לא משנה כמה זבובים ייהרגו, וולט יוסיף לשמוע את זמזומם), אבל במכלול העונה והיצירה הזבוב מסמל את וולט. זה גם נאמר באופן מאוד מפורש בסופו של הפרק כשוולט אומר שהכול מזוהם, תוך שהוא חושב על מה שעשה לג'יין ולג'סי.
      וזה מצטרף לשלל ההקבלות המטאפוריות שהסדרה הזו עושה לנו לוולט. הוא הסרטן המתפשט, הוא הזבוב המזהם והחל מהעונה הזו – הוא הרעל הקטלני.
      הסימבוליזם אמור לעורר בנו קונוטציות, מחשבות ותחושות ואני רואה את הקבר שוולט כרה לעצמו כמטאפורה בפני עצמה, וגם את המטאפורה של לידת המפלצת מתוך הגיהינום כמטאפורה בפני עצמה.
      זו סדרה מאוד עשירה בסמליות ואין הסמל האחד בא על חשבון השני, מאידך, זה גם לא הכול אמור להתחבר לאמירה יחידנית.
      בחירתו של וולטר ווייט היא הרסנית על עצמו ועל הסביבה, והיא בחירה מתמשכת, לידה בלתי פוסקת שתיגמר רק במוות וחורבן (ובמקרה הטוב כלא לכל יתרת החיים).

      • מאור הגיב:

        תגובה מעולה, המון תודה, ענית לי על המון תהיות=)

        בשבועות האחרונים אני גם קצת תוהה לגבי העונה הרביעית והמהלך שעשו היוצרים כשהתרחקו מהראליזם… וקשה לי לקבל החלטה. מצד אחד אני חושב שהיתה עונה אדירה ואמיצה ונהניתי ממנה מאד, מצד שני, בדיוק כמו שניסחת, העונה הזאת יצרה ריחוק מסויים מנקודת המבט של וולט. אני כל כך אוהב את זה הסדרה, שאני מקווה שבראי הזמן ואחרי העונה הבאה דברים ייראו לי טוב יותר.

        הגישה שלך למטאפורה של הדובי הרבה יותר סבירה ומוצלחת, קיבלתי. זה גם מסביר את הורוד של וולט. זאת כנראה היתה התקופה הכי עצובה בסדרה=( סחתיין ששמת לב שג'סי תמיד חוטף את המכות בצד ימין של הפנים…. וואלה.

        הא, תודה=) עליתי על זה רק בזכות הצפייה החוזרת, אבל אני שמח לראות שהיה בזה משהו. וולט העונה הבין את זה והשתדל לעשות הכל בשלט רחוק, והצליח לו.

        הפיסקה האחרונה על הזבוב והסימבלויזם בסדרה ממש נהדרת!=)

        אגב, בלי הרבה קשר לשובר שורות, המון תודה על ההמלצה על שרלוק (בפוסט הסדרות הטובות של 2010). ראיתי השבוע והיה מעולה ואני דווקא ממש לא בקי בשרלוק (קראתי כמה סיפורים לפני די הרבה זמן, אבל עכשיו בא לי לקרוא עוד).

  10. […] 5. Breaking Bad, עונה 4. בעונתה הרביעית זנחה "שובר שורות" את הפראות, אי הוודאות והכנות הבוטה והמחוספסת שאפיינו אותה לטובת משחק שח מט מסוגנן ומהודק שהלך והסתעף וגרם לצופיה ללחץ בלתי אפשרי בחזה. במונחים אובייקטיביים, זו הייתה הדרמה הכי אמביציוזית, הכי אמיצה והכי מתוחכמת של 2011. זו הסדרה שסיכנה הכי הרבה וכיוונה הכי גבוה ואין שום דבר אחר בטלוויזיה שמתנהל בכזו בטחה ועם כזו הבנה של הקהל שלו ושל המדיום בו הוא פועל, ועליו הוא מתעלה… אבל זו רשימה סובייקטיבית, ואני אוהבת את השובר שורות שלי ווילדע חייה ולכן השינוי הסגנוני הזה עולה לה במקומות הראשונים. בקונטקסט הרחב של הסדרה, אני חושדת (ומקווה) שהעונה הרביעית תתגלה כעונת מעבר הכרחית המכנסת את הפראות של עברה לקראת הטירוף הקטסטרופלי של סופה הבלתי נמנע. בעיניי פרק הסיום המופלא, Face Off, הוא הפרק הדרמטי הטוב של השנה, והרגע הטלוויזיוני הטוב של השנה הוא אותו שוט סיום מערער של וולט הצוחק מהבור ב-Crawl Space. והעונה הזו, עם המהלך העלילתי ושינוי המבנה, היא שיצרה גם את המהפך הבא: תואר השחקן הדרמטי הראשי הטוב של השנה שייך לאהרון פול. קל להתבלבל בשל הפינאלה הזדוני שהפך את היוצרות חזרה, אבל במהלך 12 מפרקי העונה השתלטה דמותו של פינקמן על הסדרה של וולטר ווייט ועברה את ההתפתחות הדרמטית הגדולה ביותר של השנה. ועל אף התחרות מצד בן ווישואו ו-וויליאם ה' מייסי (וקרנסטון עצמו שחזר בפרקי הסיום ובעיקר בפינאלה) הנאום של ג'סי על המתת הכלב היה השופר של יוצריה דרכו העבירו את "מוסר ההשכל" של הסדרה ונותר תצוגת המשחק הגברי הטובה ביותר של השנה החולפת. 2-3 מילים שכתבתי בנושא. […]

  11. […] בהשראת ולכבוד ברייקינג באד. פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי! זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות. נהניתם […]

  12. Maayan Zilbershatz הגיב:

    היי נטלי, אני מקווה שאת עוד עוקבת אחרי הבלוג ואחרי הודעות לפוסטים ישנים. סיימתי אתמול מרתון של 3 שבועות בערך של שובר שורות (משהו בסגנון פרק רודף פרק). כמובן שבעונה 4 התחלתי לקרוא אחרי כל פרק את הפוסט שנכתב עליו פה בבלוג, (טוב נו, למעט אחרי שסיימתי את פרק 12, אחריו בלי שמץ של היסוס ניגשתי לפרק 13, ודחיתי את הקריאה על שני פרקים אלו לאחריו. מי באמת יכול להאשים אותי?). עוד לא ראיתי את העונה ה-5 אז בלי לספלייר לי אותה בבקשה.
    היום, אחרי ההלם, הדיכאון, הבלבול של הפרק האחרון ידעתי שאני חייבת לכתוב תגובה כלשהי בבלוג הנהדר שלך (תודה מיכאל שקישרת אותי אליו) .. רק מאיפה להתחיל? מה להגיד אם אני אצטרך לכתוב את כל מה שאני מרגישה אחרי עכשיו זה לא יגמר, אז נתחיל מנקודה כלשהי, ואני בטוחה שאני לא אוכל להעביר את מכלול הרגשות שלי כרגע, אבל נסתפק במה שאפשר. אני מקווה שלא צריך לומר שההודעה שלי תכיל ספויילרים לארבעת העונות הראשונות, אבל הנה אמרתי בכל זאת. לייתר ביטחון.

    אז מאיפה נתחיל? לפני שנתיים או 3, ראיתי את "עמוק באדמה" בפעם הראשונה, מההתחלה עד הסוף. פרק רודף פרק.. ולאחר שסיימתי אותה, בעצם בערך שלושה ימים אחרי שסיימתי אותה (שכן ביליתי את 3 הימים אחרי שראיתי את הפינאלה כזומבית בוכייה המתהלכת בבית בפוסט טראומה) חשבתי לעצמי שכנראה לא אראה עוד סדרה שתעשה לי את מה ש"עמוק באדמה" עשתה לי. הרגשתי שזהו, זו הסדרה של חיי, מכאן אין לאן לעלות. כן אני עדיין אהנה מטלוויזיה אבל אף פעם אף סדרה לא תביא אותי לרמת האקסטזה שהסדרה הזאת הביאה אותי אליה..זה עניין חד פעמי (המקבילה הקולנועית שלי אגב היא "רקוויאם לחלום"- סרט שעד היום אף סרט אחר שראיתי לא הצליח להגיע לקרסוליים של מה שהסרט הזה עשה בשבילי).

    ואז, לפני 3 שבועות, גיב אור טייק, צפיתי בפרק הראשון של שובר שורות (אני עדיין מנסה לשבור את הראש לגבי מה לעזאזל התרגום העברי של שם הסדרה אמור להביע?). והכל השתנה. הפרק הראשון הותיר אותי ללא מילים, הסוף שלו השאיר אותי בבהייה מטורפת של- וואו.. מה לעזאזל ראיתי עכשיו? איך טלוויזיה עשתה את הדבר המדהים הזה? וכשאמרו לי שזה כלום לעומת ההמשך האמנתי, ציפיתי, קיוויתי.. האם אני הולכת לחזות בעוד סדרה חד פעמית כזאת כמו "עמוק באדמה" (עם כל השוני התהומי בין שתי הסדרות הללו)? וכמובן שכן, כן, כן… יצאתי למסע מטלטל של רכבת הרים שלא נגמרת, ממשיכה להשתאות מהתעוזה, מהמקוריות, מהשנינות. יוצאת כמעט מכל פרק עם התהייה- איך דבר כ"כ טוב קיים? איך? איך? איך? זה יותר מדי טוב כדי להיות אמיתי. מזגזגת בין הרצונות הסותרים להמשיך לפרק הבא אחרי סיום של פרק, לבין לקחת קצת זמן לפעמים. להשהות, לעכל, לקרוא על מה שראיתי עד כה. זו אולי לא המטאפורה הכי טובה בעולם, אבל קצת כמו עוגת שוקולד הכי טובה שטעמתי.. ומולי עומדת מגש של של העוגה, ואני אוכלת חתיכה ועוד חתיכה, ונקרעת בין הרצון להמשיך לבלוס את התענוג האורגזמי הזה, לבין הידיעה שאכילה איטית יותר, אם כי מנוגדת לאינסטינקט שלי, תגרום לי הנאה מרובה יותר, להתענג על כל פרוסה, על כל ביס וביס, לאט, להרגיש את הטעם, להשאיר גם קצת למחר, לשמר את הטעם טוב יותר (בהתעלמות מאימת הקלוריות לצורך המטאפורה). אז כן, לקחתי הפוגות קצרות בין פרק לפרק (אני מדברת על הפוגות של לקרוא באינטרנט אודות פרק שראיתי, ובפרט בבלוג זה), ועדיין לא יכלתי להתעמק בכל התגובות, הדיונים, קראתי פוסט ואצתי רצתי לפרק הבא, באיזון מסויים בין הרצון להמשיך לאכול את העוגה הנפלאה לבין להשהות קצת.. להתענג על הטעם.

    וכעת אני בסוף העונה הרביעית. ואני יודעת שהפעם ההפסקה תהיה יותר גדולה. אקדיש יותר זמן לקרוא לעומק יותר דברים שנכתבו, דיונים, לראות קצת מאחורי הקלעים של פרקים. כן, אקח את הזמן לפני שאתחיל את 8 הפרקים ששודרו של העונה ה-5. גם כדי לעכל קצת, לשמר את הטעם, להגיע לעונה החמישית עם רעב יותר גדול, ולא כהמשך של בולמוס, אבל בעיקר כדי לדחות את הידיעה שהסוף אוטוטו קרב. שאני אראה את שמונת הפרקים שכבר שודרו, ואז אחכה מרוטת עצבים לשמונת הפרקים הסופיים ואגמור אותם. ולדעת שזהו.. נגמר שובר שורות.. רוצה להשהות את המחשבה הזאת, של לחיות בעולם שאין עוד פרקים של שובר שורות, שהיה ונגמר. לדחות קצת את הקץ ולו במעט. שלא יגמר עדיין.

    אז בנתים ידעתי שאני חייבת לכתוב משהו, קצת, איכשהו על מה שראיתי עד עכשיו. כמו שאמרתי, אין הרבה סיכוי שאצליח להגיד או לבטא כל מחשבה, רגש, דבר שיש לי להגיד, אבל אנסה לומר משהו, אני חייבת. והבלוג שלך הרגיש לי כמקום הכי מתאים לעשות את זה מאחר *מחמאה מלטפת אגו בעוד 3,2,1,* הניתוחים שלך, ההערות וההארות הפוסטים שלך על כל פרק בעונה הרביעית, אין לי איך לתאר עד כמה אהבתי לקרוא אותם, את חדות העין, את השילוב של התובנות המדהימות, של התוכן, של המבע הקולנועי, לצד הערות שנונות שגרמו לי להתקפי צחוק בלתי נשלט, היכולת המדוייקת, המדהימה שלך לקרוא את הסדרה כמו ש.. (אני מנחשת, אבל נראה לי שאני צודקת) היוצרים רצו שיקראו אותה. היכולת המדהימה שלך לנבא את העומד לבוא ע"ס דברים קטנים בפרק, דברים שאני עצמי לא הייתי מסוגלת לנבא (למשל שתחלופת המכות בין ג'סי לוולט שברה לחלוטין את מערכת היחסים שלהם מבחינת ג'סי, דבר שאני אישית לא זיהיתי בפרק עצמו). ואני יכולה להמשיך עם הסופלרלטיבים על הכתיבה שלך מהיום ועד מחר, אבל אני רוצה גם לכתוב עוד דברים, אז אסתפק רק בתודה, כ"כ תודה על הבלוג הזה.

    ועכשיו סוף סוף, אתפנה לנסות לכתוב סוף סוף משהו קוהרנטי על הסדרה עצמה. יש כ"כ הרבה סיבות לאהוב אותה (ואני בהחלט אוהבת אותה בגללם), אבל הדבר שתפס את ליבי בחזקה הכי גדולה היא מערכת היחסים בין וולט לג'סי. (וכמובן הפוסט שלך על מערכת היחסים שלהם בשלושת העונות הראשונות היה מדהים). ועדיין, אני לא יכולה להסביר ממש במילים למה מערכת היחסים הזאת, בין האב לבן המאומץ כ"כ תפסה את ליבי. קשה לי להבין, קשה לי להסביר, אבל כל סצנת חיבה, אהבה בין וולט לג'סי גרמה לליבי להתכווץ בכאב משווע. נראה לי שזאת מערכת היחסים שהכי תפסה אותי בטלוויזיה, יותר מכל זוג רומנטי אחר בטלוויזיה (וכ"כ אהבתי את ההשוואה של בין מערכת היחסים הזו לבין רומן בין בחור ובחורה). ברגעי הקרבה של וולט וג'סי הרגשתי הרגשה חמימה מתפשטת בליבי, כמעט יותר משיכלתי לשאת, וברגעי ההתרחקות בינהם כאב לי, ממש מאוד. בגלל זה העונה הרביעית, עם אהבתי הרבה אליה, הכאיבה לי יותר משאוכל לתאר. אבל נגיע לשם.
    תיארת יפה את מהות היחסים בינם. הצורך של ג'סי באהבתו של וולט, כילד המתחנן לאהבה מההורה שלו, ו-וולט המתענג על הצורך הזה. האם הוא אוהב את ג'סי? קשה לי לומר (למרות שאני רוצה מאוד מאוד לומר שכן), מה שבטוח שהוא צריך את ג'סי, אבל את ג'סי בדמות הילד המשתוקק לחיבתו, לאישורו, לגרום לו גאווה, להצלתו, להרשימו. וולט אוהב את ג'סי ה*זה* עד כאב, וצריך את ג'סי ה*ז*ה, את האהבה הזאת של ג'סי, אם הוא לא אוהב את ג'סי, הוא ללא ספק אוהב, מאוהב באהבה של ג'סי אליו. ולמרות אולי הפן החולני כ"כ הזה במערכת היחסים הזאת, אהבתי אותה, כ"כ אהבתי עד כאב. זה מה שגרם לי לראות אולי 10 פעמים או יותר את הסצנה בסיום עונה 2, בה וולט מציל את ג'סי ממאורת הנרקומנים וג'סי מתפרק בבכי לתוך חיכו של וולט, והליטוף של וולט את שיערו של ג'סי ולחישת ה-"ששש…." המרגיע כמו שמרגיעים תינוק שבוכה כיווצה את ליבי. כמו גם כשוולט קורא לו- "son", אוי איך חיכיתי שיקרא לו כך שוב בפרקים שאחרי. אבל הוא קורא לו כך עוד פעם אחת בלבד באחד הפרקים הראשונים של עונה 3, לפני שג'סי מראה לו את ה-מת' הכחול שבישל, שוולט מתעקש שהוא "זבל" ומאז לא ראיתי זכר למילה הזאת מוולט לג'סי. וכמה כאבו לי פרקי תחילת עונה 3, עם ההתרחקות בינהם, עד לסצנת המונולוג של ג'סי ב-"one minute" ("אמרת שהבישול שלי גרוע", "המת' שלך טוב ג'סי, טוב כמו שלי") סצנה נוספת שאני חוזרת אליה שוב ושוב… שכשראיתי אותה לראשונה, הסאב טקסט שלה היה לי כ"כ ברור ומובן ("בבקשה תאהב אותי", "אני אוהב אותך") שפשוט כאב לי איך אנשים פשוט קוראים את הטקסט מילולית ולא מבינים מה הוא באמת אומר (הוא אומר שוולט לקח לו הכל, מה הוא בדיוק לקח לו?). ולקרוא את ההבנה שלך של הטקסט שהייתה זהה לשלי, והייתי כזה- כן! סוף סוף מישהו מבין את זה!

    ואז פרק הזבוב, אוי פרק הזבוב הנפלא… אחד הפרקים הכי טובים הסדרה. טופ 5 לפחות. כמה כאב לי לשמוע אנשים משמיצים אותו, רציתי לצרוח.. איך אתם לא קולטים את ה"נפלאוּת" של הפרק הזה. איך שמחתי לשמוע שמישהי מבינה, כן, פאקינג מבינה… וקראתי את ההודעה המנומקת שלך באחת התגובות על הפרק הזה, וזה כאילו מישהו כתב מילה במילה מה שהרגשתי, רק בצורה טובה ומנומקת כמו שלא יכלתי לכתוב מעולם. אבל שמחתי כ"כ- מישהי מבינה! עוד פרק שאני חוזרת אליו שוב ושוב. החל מהרגע שוולט מדבר על הרגע ה"מושלם" (וזו אגב העונה שבה הכי אהבתי את וולט, אוי, איזה שברון לב הוא עשה לי בעונה הרביעית אחרי ההתאהבות שלי בו בפרק הזה.. שוב, לא לומר שהעונה ה-4 לא טובה, כמו שאמרתי, על עונה 4 בהמשך)… וכשהוא מספר לג'סי על הפגישה עם אבא של ג'יין, ויש את השנייה הזאת שהעיניים של ג'סי נוצצת מרגש. אני כ"כ אוהבת את השוט הזה. הוא חוזר עוד פעם, ג'סי שואל אותו על מה הם דיברו, ו-וולט עונה- "על מים במאדים", והעיניים של ג'סי נכבות… "ועל משפחה".. והנה העניים של ג'סי נוצצות שוב.. "מה לגבי משפחה?", "הוא אמר לי לא לוותר על משפחה, ושמעתי בעצתו, לא וויתרתי". אבל הוא לא אומר לג'סי שה"משפחה" עליו דיבר עם אבא של ג'יין הוא ג'סי! ולא משפחתו שלו. כמה רציתי שיגיד את זה לג'סי, וכמה ליבי נשבר כשלא אמר. (אגב, מי עוד שם לב לסצנה יתומה אך מצמררת, וסליחה אם הזכירו אותה בעבר, באחד הפרקים הראשונים של עונה 3, בה וולט נוסע במכוניתו ושומע חדשות, ומדברים שם על אבא של ג'יין, שכחתי את שמו, שנפגע מירייה, הקריין מתחיל להגיד את המשפט(תרגום לא מילולי)- "הממצאים נוטים לחשוב שזו פגיעה עצמית מכוונת", ולפני שהוא מסיים את המשפט, וולט, כנראה אכול רגשות אשם מעביר תחנה. וכך נודע לנו הצופים על מה עלה בגורלו של אבא של ג'יין, בכזו אגביות אכזרית וגאונית). וכשוולט מדבר על אותו "רגע מושלם" (להתפגר), שבו הוא צפה על תכנית על פילים, ושמע את סקיילר שרה שיר ערש להולי.. ודמעה כמעט בלתי נראית זולגת על לחיו. רציתי להושיט את הידיים לתוך המסך ולחבק אותו חזק חזק ולא לעזוב. (אגב, אני בטוחה שהמעריצים האדוקים של הסדרה יודעים זאת, אבל זה בדיוק קרה, בפרק לפני האחרון של עונה 2, הוא באמת ישב וצפה בתכנית על פילים, ושמע את סקיילר שרה שיר ערש. אותו שיר ערש ששומעים בפתיח פרק הזבוב כשברקע שוטים הזויים של קלוז אפ של תנועות זבוב).
    אני בטוחה שבאחת הצפיות שלי בפרק הזה הזלתי דמעה. העניין איתי הוא שיש תקופות שאני לא מצליחה לבכות, ויש תקופות שאני בוכה מכל דבר קטן (כלומר מכל שיר טיפה עצוב, מכל סצנה הרבה פחות מחמיצה לב מהסצנה הזו). אני בטוחה שאם הייתי באחת התקופות הבכייניות שלי, הייתי בוכה את ליבי השוטט דם לאורך הפרק הזה.. ובכל פעם שהייתי רואה אותו. אין לי ספק בזה.
    ועונה 3 נגמרת במצב מערכת היחסים האופטימלי מבחינתי, בין וולט לג'סי (כלומר שוב, חולני , יאדה יאדה, אבל היא עושה לי משהו). וולט שוב הציל את ג'סי, הילד הבעייתי, הנזקק… כמו בעונה 1, כשג'סי מפשל עם טוקו, וולט שם להציל את המצב, כשג'סי מתמכר לסמים בעונה 2, והולך בסוף למות ממנת יתר במאורת סמים, וולט שם כדי לשלוף אותו מהבוץ, ועל הדרך לתת לו את החיבוק שהוא כ"כ כמהה אליו, כשג'סי מפשל ורוצה להרוג את סוחרי הסמים, וולט שם כדי להציל אותו, וכדי להציל אותו עוד פעם עם ההוראה להריגת גייל. 3 עונות שהתמה הזאת חוזרת… בתחילת העונה וולט וג'סי מנסים להתרחק זה מזה, לקלל, לשנוא ולזלזל זה בזה, ולקראת סוף העונה ג'סי מפשל ו-וולט מציל..

    ואז הגיעה עונה 4. יש האומרים שמה שעובר על וולט בעונה 4 הוא לא קונסיסטנטי עם הדמות שראינו במהלך 3 עונות. איפה הייזי? השקול, המחושב. אני דווקא לא חושבת כך. לא ארחיב בנימוק על למה אני חושבת שההתנהגות של וולט אמינה, אסכם פחות או יותר במשפט- כשוולט מרגיש שאין לו מה להפסיד הפחד נעלם, והוא הופך להייזי, ה-bad-ass הקר והמחושב, זה שיכול להיכנס לחדר של טוקו ולהטיל פצצה כימיקאלית ולצאת כמו ג'יימס בונד עם השלל, כי הוא חולה בסרטן ועומד למות, ואין לו מה להפסיד. אז הוא בשליטה. כשיש לו מה להפסיד (מגלה שהסרטן נסוג, הוא עוד יחיה, את המשפחה, את ג'סי) הוא הופך לבלאגן מברבר ואידיוט. בתחילת עונה 4 הוא לא מרגיש בשליטה. הוא יודע שגאס רוצה להרוג אותו ואת ג'סי (ועכשיו הוא כבר לא עומד למות אוטוטו בגלל הסרטן), סקיילר מתחילה להתקרב אליו ויש סיכוי שהוא יקבל את המשפחה חזרה, ג'סי מנותק, אבל חי, ואולי ניתן להצלה. דווקא כשיש לו מה להפסיד הוא מאבד את זה, עושה כל טעות אפשרית, מחבל בקשר עם סקיילר, מעצבן עוד יותר את גאס, וג'סי חומק לו מבין האצבעות, אט אט.. כשהוא חושב שג'סי בסכנה הוא דוהר להציל אותו כמו פעם, רק כדי לגלות שג'סי בכלל לא זקוק להצלה, hell, ג'סי בכלל הפך ליד ימינו של מייק, האין זו מכה לבייצים שמחריפה את התדרדרותו? אין זה פלא, שרק שההבנה שהוא באמת איבד הכל, הייזי חוזר להשתלט על המשחק, בשני הפרקים האחרונים. משפחתו בסכנה ממשית, הוא תחת החרב של גאס והיא קרובה, וג'סי לא יכול להיות יותר מרוחק ממנו. ואז הייזי מגיח, והופך לג'יימס בונד, הוגה תכנית על תכנית כדי להרוג את גאס, בשיתופו של ג'סי, שחוזר להיות השולייה שלו, הרובין לבאטמן שלו.. להרוג את האנשים הרעים כנגד כל הסיכויים.
    והגעתי לסיבה שעונה 4 עינתה אותי כ"כ. אט אט, הקשר שכ"כ לפת את ליבי וגרם לו לשטוט דם, מתפורר לי לנגד עיני… נכון היו נחמות. ואין לכם מושג כמה הם חיממו את ליבי. ג'סי נשאר נאמן לוולט, כל העונה. על אף ליטופי האגו מגאס וממייק, ג'סי לא מוותר על וולט. הוא מסכים לתכנית שלו לנסות להרעיל את גאס. כשגאס רומז בתחילה, ואז אומר מפורשות שג'סי צריך להחליף את וולט, ג'סי לא מוכן לשמוע על להרוג את וולט ("מיסטר וויט". אוי, איך אני אוהבת שהוא קורא לו כך, ביום שהוא יקרא לו וולטר או וולט, חלק מליבי ישבר לרסיסים), אפילו אחרי מהלומות הקרב ששינו את מערת היחסים. אני שוב מתבוססת בהרגשה החמימה של האהבה של ג'סי לוולט/מיסטר וויט… נכון, זה לא אותו קשר יותר שכ"כ אהבתי, הוא כבר לא הילד הקטן שמפשל ושמיסטר וויט מציל אותו. אבל הוא עדיין אוהב אותו, וזה משהו, זה קצה חבל שאני מוכנה לקבל, במצב הנתון.

    ואז הגיע הפינאלה של 2 הפרקים האחרונים. אני לא יכולה לשים את הנקודה המדויקת שבשיחה בין ג'סי לוולט, שם בדירה, כשג'סי מכוון אליו את האקדח שהתחלתי לחשוד שהיוצרים עושים לנו הפוך על הפוך, ש- עד כמה אבסורד שזה נראה לנו, ועד כמה שנסרב להכיל את זה- וולטר הוא זה שהרעיל את הילד. לא, כמובן שלא עלה בדעתי הפרח ההוא, חשבתי על הרייזן. אבל שזה וולט המרעיל. וכמו הזבוב המעצבן שממנו וולט ניסה להיפטר, זה שמזהם את הכל, ניסיתי להעיף את המחשבה הזאת ממוחי. לא, רק לא זה. בבקשה אל תעשו לי את זה, לדמותו של וולט, לקשר של וולט לג'סי. בבקשה אל תעשו שוולט הוא זה שהרעיל את הילד. ובשני הפרקים האחרונים צפיתי בתחושה מקפיאת דם, ולא בגלל השתלשלות האירועים והמתח.. זה היה משני לתחושת הפאניקה של המחשבה שעלתה במוחי ולא עזבה אותי כמו זבוב טורדני. ידעתי שוולט וג'סי ינצחו, ראיתי מספיק סרטי פעולה הוליוודים כדי לדעת שזה לא משנה כמה זה מופרך ולא הגיוני,ה- good guys מנצחים את ה-"באד גאיי". ומאידך, ידעתי שזה לא הגיוני שכך יגמר הסיפור. כי שובר שורות אף פעם לא התיימרה להיות סרט פעולה הוליוודי, או חיקוי טלוויזיוני של אחד כזה. היא תמיד גיחכה על תסריט שכזה, תמיד שלפה טוויסטים לא צפויים. לא, היא לא תגמור את העונה עם מהלך בנאלי של סרט פעולה שגרתי… וכך לאורך הצפייה בשני הפרקים האחרונים חשבתי על 3 סנריו אפשריים. שלושתם לא היו ממש מנחמים אותי, אבל אחד ממש הקפיא את דמי עד כדי כך שהעדפתי את השניים האחרים:
    1. גאס הוא המרעיל, וולט מצליח להרוג אותו וג'סי חוזר להיות המעריץ הבלתי נלאה שלו, אבל אז הסדרה אכזבה אותי בגדול- כי למרות הסצנה ההזויה והנהדרת של גאס-טו פייס-טרמינייטור-מסדר-את-העניבה-עם-חצי-פרצוף-מפוצץ לפני שהוא שובק חיים, הסדרה הלכה לתסריט הצפוי בנאלי וה-הו כל כך מאכזב.
    2. הסנריו השני – גאס הוא המרעיל, הם לא מצליחים במשימת ג'יימס בונד שלהם. הם כמובן לא מתים, אבל משהו מתפקשש, הלו- זה כאילו שובר שורות… ואז זה יותר נאמן לסדרה, אבל קצת מבאס תחת.. ואין הרבה לאן להתקדם מכאן. הדמות של גאס מיצתה את עצמה. היא צריכה ללכת.
    3. אבל הסנריו השלישי- שלא רציתי אפילו לחשוב עליו, שזמזם לי במוח ללא הרף ועשיתי כל שביכלתי להדוף אותו- הוא כמובן- הם מצליחים במשימת הג'יימס בונד, אבל וולט הוא המרעיל. לא, לא, אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה. זה כ"כ הגיוני, ידעתי את זה בתוכי. כל מהלך שני הפרקים האחרונים הוא כמובן שולי, כי ממתי שובר שורות היא "משימה בלתי אפשרית"? כל זה בא להסיח את דעתנו מהטוויסט שיעשה Bitch slap לליבי, יותר גרוע ממה שטוקו או האנק עשו לפרצוף של ג'סי, הטוויסט שיגרום לחלק בי למות מבפנים.
    בסצנה שעל הגג, בו מבשר ג'סי לוולט על הפרח, והם לוחצים ידיים (אוי.. כמה כמהתי לחיבוק שלא הגיע), עוד הדחקתי, לא מוכנה להודות במה שידעתי מבפנים…אולי אולי זה כן יגמר ככה. אני מוכנה להתפשר, אני מוכנה שזה יהיה התסריט של ג'יימס בונד… אני מוכנה שהסדרה תרד בסטנדרטים שלה, רק בבקשה לא זה, לא הפרחים אצל וולט…אולי, אולי הטוויסט האמיתי היה אחרי הכל שגאס לא כזה איש רע ולא הרעיל את הילד.. אני אסתפק בזה, בבקשה אל תעשו לי את זה. ואז מגיע שוט הפרח. ופה אני חייבת לא להסכים איתך ועם כל השאר על ההתמרמרות של הפתק עם שם הפרחים. עבורי הוא היה נחוץ, אולי בגלל ההשקעה הרגשית הכה גדולה שלי בסדרה. אולי כדי לנפץ את בועת ההדחקה ולעשות וידוי הריגה ללב המדמם שלי… כי השוט של פרחים בלבד לא מספיק. הייתי צריכה את הפתק עם הכיתוב (וכמובן שהעברתי חזרה לסצנת הגג עם ג'סי לשמוע שוב את שם הפרח) כדי שלא יהיו ספקות. כדי שלא אוכל להדחיק יותר. כדי שזה יאויית שחור על גבי לבן. וולטhas gone Darth Vader, ואין דרך חזרה. הייתי חייבת הוכחה חד משמעית. בלי יכולת לתרץ, להדחיק, להגיד אולי הבנתי לא נכון. להשלים את תהליך הלב הגוסס שלי שהתחיל בתחילת העונה.
    וצדקת כ"כ כשכתבת שג'סי היה עוזר לוולט גם בלי תחבולת הפרח. ברגע שהיה שומע שגאס מאיים להרוג את המשפחה של וולט, אני דיי בטוחה שהיה חובר אליו כדי כדי להרוג את גאס. אבל לא, וולט היה צריך להחזיר את מערכת היחסים שלו ושל ג'סי על קנה. כי לולא מהלך הרעלה, היה זה ג'סי האבהי והשקול המציל את וולט הטינאייג'ר הסורר. מערכת היחסים שלהם לא הייתה שבה להיות אותו דבר. אבל התחלופה? נוראית יותר בעיני, נכון, יותר מהרעלת הילד, היה זה המניפולציה על ג'סי שקרעה את ליבי. היחסים בינהם אולי שבו לקדמותם, אבל עכשיו הם שיקריים, רקובים מהייסוד. קודם ג'סי באמת היה הילד האימפוליסיבי, המפשל, שוולט השקול והאבהי מציל. עכשיו הוא כבר לא, גם אם המניפולציה גרמה לו לחשוב שכן, וולט ידע את האמת וכמוהו הצופים. ואיך אוכל עוד לראות את הסצנות שכ"כ הרטיטו את ליבי בעבר? את החיבוק המנחם במאורת הסטלנים, את ההשתלחות של ג'סי בוולט בבית החולים והנחמה שוולט נותן לכאבו? את הקרבה הנפלאה ב-"זבוב" מבלי לדעת מה וולט עשה לג'סי. איך? שום דבר לא יחזור לקדמותו.
    העונה הזאת כאבה לי יותר משאוכל לומר, אבל למרות זאת, או אולי אפילו בגלל זה אין בזאת לומר שהיא לא הייתה מצוינת.
    * משפט אחרון שאומר, ולא ארחיב עליו למרות שאפשר לפתוח עליו חפירה שלמה, אבל רק אומר אותו במשפט. אם ננסה להשוות את שובר שורות לסדרות מה"דור החדש" של הטלוויזיה, כמו הסופרנוס או דקסטר שמתחילות בגיבור דושבאג- שמטרת היוצרים הוא לגרום לנו לראות שגם הוא בן אדם – או אולי בניסוח אחר- "הניסיון למצוא את האדם במפלצת". אני חושבת ששובר שורות הוא תמונת ראי לסדרות האלה. כי היא מתחילה עם גיבור נחמד שהוא הופך למשהו אחר- או אולי בניסוח שקול- "לראות את המפלצת באדם"- שזה הרבה יותר מדבר אלי, אבל הרבה יותר מפחיד אותי. כי זה אומר שברובנו, אנשים, כמו וולט יש מפלצת, או הייזי שרוצה לצאת.

  13. […] פוסט סיכום העונה מעשה בשינוי – על תהליכי גדילה ושיפוט בעונה הרביעית ש… […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s