מעשה בשינוי – על תהליכי גדילה ושיפוט בעונה הרביעית של שובר שורות.

במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרד, צ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.

בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

• גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
• ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
• וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
• גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
• גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
• וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
• עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
• הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
• וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
• פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

• עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
• אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
• Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
• היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
• התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
• הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
• המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
• שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
• החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

• האנק מגלה הכול. Eh, duh.
• סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
• המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
• העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
• ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
• מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
• אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
• סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
• מארי הופכת לחציל.
• טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
• הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
• בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
• וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
• ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!

4.7 – אדם בן כלב – על קבלת החלטות, קבלת אחריות וקבלה עצמית ב-Problem Dog.

נקודות על כך שהתאפקתי מלהכניס BITCH לכותרת?
ספוילרים לפניכם.

Cool guys step away, sit down and watch explosions

YOU ACCEPT?!
-no.
-About time. 

Problem Dog, המסמן את תחילת חצייה השני של העונה הרביעית, הוא פרק קצבי, מותח ושובר לב, הנגמר בארומה דקה של HolyCrapיות שכה חסרה בעונה עד כה.

יש מספר דברים המונעים מהפרק המצוין זה להפוך למושלם והחמור שבהם, מבחינתי, קורה על ההתחלה.
בפתיח הקר, פינקמן משחק Rage בפלייסטיישן שלו. הוא עומד בפני מסדרון ויורה עם אקדח בזומבים הנגלים לו מאחורי דלתות ובתוך חדרים. המשחק נהיה קשה מדי והוא נפסל וניצב מול השאלה הפשוטה: Quit או Restart. הוא בוחר להמשיך לשחק. בום. כותרות פתיחה.

משמעות מנח גופו של פינקמן, הזזת הזרוע, ביתו המקושקש הדומה למתחם המכוסה גראפיטי בתוך המשחק, המסדרונות, הזיעה הניגרת, ההתנשפויות, היריות לראש, לעזאזל – ברורה לנו כמו השמש שוולט משוכנע שזורחת לו מהתחת, ורק דמותו של גייל המבזיקה מולנו פעמיים הורסת הכול (ועוד פעמיים?!). חבל, הסצינה עשתה עבודה מאוד יפה בלי זה. אוף.

הפרק נפתח בעוד טעימה של סקיילר מחזיקה את וולט קצר. תחזיר את המכונית הנוצצת (אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שיקבלו אותה חזרה בעלות 800 דולר) ותעשה טובה, אל תעצבן אותם, ולך תן טיפ לרוחץ מכוניות. מוי בואנו.
ומה עושה וולט? כאחרון הטינאייג'רים, כוולט ג'וניור וונאבי, הוא לוקח את המכונית למגרש מחוץ לשדה התעופה לעשות חראקות (לקול ה-pretenders). לפני שני פרקים האיש דפק מרדף מכוניות של איש אחד (He puts the auto in automobile) במכונית הפונטיאק אזטק החבוטה שלו. פלא שזה קורה?
אבל זה וולט, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו תקוע על בלימה.
בדומה לקניית הקולה עם הדולר של בוגדן, גם המהלך הבא שלו הוא מפגן BadAssery שהקהל שלו הוא הוא עצמו. הוא תוקע את החוזה המגולגל במיכל הדלק, מצית אותו ומתרחק לאיטו.

Creepy Cat Lady Alert: מכירים את זה שצעקתם על החתול שלכם על פשע ביתי כזה או אחר והוא מתרחק מהזירה נזוף ואז, על הדרך, באם אין עוד חתול או כלב בסביבה, הוא תוקף את רגל השולחן לסשן שריטות זריז – ככה, כדי לא להרגיש הכי מושפל בחדר? זה קצת מזכיר לי את הסיטואציה.
ואם לא די בזה, וולט אולי חושב שהוא מתעל את התאומים המקסיקנים בפרימיירה של העונה ה-3, או לכל הפחות את אנטון שיגור, אבל המכונית מתעכבת להתפוצץ והוא דווקא כן מסתכל אחורה. אז הוא מתיישב ומזמין מונית תחת שמו האמיתי. עוד שריטה נוספת לרגל השולחן.

והנה גילום של תבנית ההתנהגות, המכוונת, של וולט בימים אלה (שלא לומר מטאפורה ויזואלית). במסגרת מה שהתחיל כמעשה "טוב" למען משפחתו ושכעת דורש תיקון, וולט מבצע אקט מרדני המונע מאגו ונכנס לנסיעה פרועה היוצאת משליטה. וכפי שמוכיח אותו שוט עילי המראה את סדרת סלסולי הצמיגים החרוטים על הכביש – משאיר אחריו המון סימנים, אותם הוא לא רק לא טורח לכסות, אלא מחמיר אותם (הצתה? מישהו? ביולר?) ואפילו מפנה אליהם תשומת לב ("הוא יראה אותי" הוא מבטיח לחברת המוניות).

התענוג הזה עלה לוולט 52,000 דולר, מבהיר לו סול, שהצליח למנוע את הגעת המקרה למשטרה, ומחכה ל-Attaboy ואיזו לטיפה (רפרנס כלבי ראשון בפרק!) שלא מגיעים. וולט ששוכב על הספה שלו, ספק כפציינט אצל פסיכולוג (וסול הוא אכן בערך האדם היחיד כיום שמאזין לו באמפתיה), ספק כגופה בארון פתוח, מתלונן על מצבו. ואז חוזר אל המסקנה החביבה עליו – צריך להיפטר מגאס. אלא שסול מכיר רק את האנשים שמייק הכיר לו (לידיעת המצקצקים בעונה שעברה בנוגע לשאלה למה דווקא וולט או פינקמן היו אלה שצריכים להיפטר מגייל) ומציע לו לפנות אל השותף שלו.

בביתו של פינקמן, דומה שהבחור אכן עשה restart והוא צובע את הקירות בצבע "לבן-שפיות" של טמבור.
וולט מתחקר אותו על גאס ולא שוכח להתמרמר על כך שפינקל מספר דברים לסול לפני שהוא מספר לו.
<Insert *FacePalm* here>
הוא נדהם לגלות שג'סי אכן נפגש עם גאס והיה בקרבתו הפיזית. How close? הוא דורש. Closer than you and me right now. פינקמן עונה בתרתי משמע. הוא מספר לו שגאס רואה בו דברים ו-וולט פותח בשפיל תחמוני שפינקמן, המפוכח, קוטע בחדות. Drop the sales speech, I'll do it.

למה ג'סי מסכים? זה וודאי פועל יוצא של התנייה לויאלית ולא מתוך רצון אמיתי ומחושב? אולי הוא פשוט חושב שמה שעשה פעם אחת מגדיר את מי שהוא מאז ולתמיד. רוצח.
האם ההתחלה מחדש שלו היא למחוק את ג'סי הישן ולבנות את עצמו כמתנקש? כרגע בשירות וולט, אבל אולי בעתיד בשירות מישהו אחר? אין ספק שהמשחק וידאו והתנהגותו עד כה העונה מראה שהוא סובל מניתוק רגשי שמתאים יופי לדרישות התפקיד… אבל עוד נגיע לכך.

בינתיים האנק מאפשר לוולט ג'וניור לקחת אותו לסיבוב קצר בלוס פויוס הרמנוס. גאס שרואה את סוכן ה-DEA מגיע ויודע בדיוק במי מדובר (וממעשיו אחר כך מתחוור לנו שהאנק סמך על העובדה הזו) יוצא לברך אותו ואת אחיינו באופן אישי. לרגע דומה שהדבר המהותי ביותר בסצינה היא הצעת העבודה שגאס מעלה בפני פלין (GAWD, NOOOO), אבל חצי דקה אחר כך מתברר שלא. ועוד כעשרים דקות, כשהאנק ישטח את התיאוריה שלו מול חבריו בבולשת, נבין את המהלך האמיתי שנעשה כאן. (אגב, גם בפני האנק עומדת בחירה והוא לא מצמץ לפני שהוא אומר כן, אני אשמח לעוד דיאט קולה. הנה איש שיודע בדיוק מה הוא רוצה).

בחזרה בשטיפת המכוניות, סקיילר, לאחר מפגן זוגיות הכרחי וחורק-משהו מול מארי, מגלה כמה וולט עושה כל חודש ועד כמה התוכנית הזאת שלה לא ממש עובדת… we're gonna need a bigger boat.
גם היא עומדת מול שאלה פשוטה שמציב לה בעלה. In or Out? והיא בוחרת להישאר במשחק.

במעבדה, באיזור נטול מצלמות (למה שלא יהיו שם מצלמות, בעצם?), וולט מבשל שעועית. כלומר, רעל משעועית.
כן, זה כנראה הזמן הזה של העונה שוולט וג'סי מנסים לחסל מישהו עם רייסין. פעם ראשונה טורטייה, פעם שנייה המבורגר, פעם שלישית גלידה?
פינקמן מצליח להרשים את הקהל ואת וולט עם המחבוא החכם שהוא מוצא למבחנה הקטנטנה ועם התירוץ it's my lucky cigarette.
רק אל תעשן אותה אומר וולט ומסכם את סך הפחדים שלנו כלפי הבחור עם הנטיות האובדניות שכרגע נתנו לו נשק להשמדה עצמונית… ברצינות, מישהו מתישהו בסדרה הזו צריך למות מהרעלה!

החלון להשתמש ברעל לא מאחר להיפתח. מייק אוסף את פינקמן ויחד הם נוסעים לחוות תרנגולות מרוחקת במדבר. ההוראה, אם תהית, היא פקח עיניים וסתום ת'פה.
פינקמן, רבע העוף בלבוש הנערי, האוחז בפלטת ירקות חתוכים ומטבל כרעיית פיפטיז בדרך לפגישת הורים, גורם לשכירי החרב במתחם, כמו גם לעצמו, להרים גבה.
ואז הוא נשלח להכין קפה. והופ, הנה הזדמנות הפז ובידיים רועדות הוא בוחן את האופציות שלו. מייק קוטע את חוט המחשבה ונותן לו אקדח. טעון. למקרה ש. סתום ת'פה, סתום ת'פה, אבל לתת לג'סי אקדח אמיתי עם כדורים היא מחווה מאוד רצינית של אמון.
והאם מייק באמת קטע את ג'סי? או האם פינקמן הספיק לפזר רעל הקפה לפני כן? השוט היחידני של גאס שותה לו לבדו בהחלט יכול לרמוז לכך (הוא גם לוגם ברעש! רק על זה מגיע לו למות!!!)

לרגע קל נלחצתי שמהמכונית הממוגנת יירד טיו סלמנקה האיש שהוא ופעמונו בוודאי עוד רודפים את ג'סי בלילות מסוימים (זה יכל להיות מדהים. אני מתה על ריוניינים), אבל המשלחת של הקרטל מתבררת כאיש אחד, זוטר, חתיך, שנשלח לשאול שאלה פשוטה: כן או לא.
הסטירה המצלצלת בפניו של גאס הורגשה. התבלבלת, אתה לא מי שמנהל את המשחק, אין כאן משא ומתן ויש לך בדיוק שתי אופציות. נדמה לנו שגאס בוחר באופציה ב', גם אם השאלה לא ברורה לנו.
האם גאס נדרש להתקפל לגמרי ולתת לקרטל לנהל את הארגון? האם השאלה קשורה לוולט? האם הם רוצים לייצא את הייזנברג למקסיקו? פעם הם רצו להרוג אותו, אבל זה היה לפני שהוא נהייה אימפריה. ומה תעשה האימפריה של גאס בלעדיו?

נציג הקרטל מנפנף לשלום (לא באמת) וג'סי המביט בגאס מאחור מחזק את האחיזה בנשקו, שוקל לירות. אבל זו משימת התאבדות, ולשם מה? לשם מי? (וזה די מרמז לעובדה שהוא לא הרעיל אותו, כי אחרת למה לדפוק לו כדור בעורף?). בנסיעה חזרה הוא שואל את מייק מה לדעתו גאס רואה בו. "נאמנות" מציע המנקה, "…גם אם היא לאדם הלא נכון". אולי הגיע הזמן לריסטארט בנאמנויות.

קרוע מהבחירות שעשה ומאלה העומדות לפניו, ג'סי ממשיך משם אל פגישת הנרקומנים האנונימים ואל (ווין דאפי מג'סטיפייד בתפקיד) היועץ (אתה נכנס? כן או לא?), ולראשונה מאז אותו לילה מנסח את רגשותיו בקול רם ומספר למישהו, גם אם זה עטוף במטאפורה דקיקה, מה עשה לגייל – הכלב הבעייתי שהרדים. הכלב שהוא בעיה.
פינקמן מחפש משמעות ומפלל לתשובות אבל כל מה שמוצע לו הם סליחה וקבלה עצמית. אבל למה, לכל הרוחות, שהוא יסלח לעצמו? ושמישהו ישפוט אותו כבר, לעזאזל! ג'סי מתפוצץ, משתלח וגורם לקבוצה, ואיתה המנחה, לשנוא אותו – זו לא תשובה ולא פתרון וכל השנאה הקבוצתית הזו מתגמדת אל מול השנאה היוקדת שהוא חש כלפי עצמו, אבל היי, זה רגש, וזה לא מעט בימינו.

אתה צריך להרגיע עם הצללית האדומה.

תמיד תהיתי מה אגנוסטיקן או אתאיסט מכור אמור לעשות? כיצד הוא אמור לשאוב כוח ולסלוח לעצמו בפגישות ה-AA וה-NA שלו?
אמונה שלמה בהשגחה עליונה מאפשרת מחילה עצמית, כי האיש עם הזקן הלבן (לא סנטה, השני) שפט אותנו והוא שהחליט לסלוח, וכל שנותר זה רק לצעוד בעקבותיו. ואם הוא לא סלח לנו, לפחות אנחנו יודעים שהעונש בוא יבוא.
אבל מי ישפוט את מי שאין להם נחמה אלוהית? בהיעדר אלוהה האין אנחנו אמורים לשפוט את עצמנו? ואם אנחנו מעודדים תמיד לסלוח לעצמנו, מהי המוטיבציה שלנו לעשות אי פעם את "הדבר הנכון"?
ג'סי אומנם לא מרגיש כלום, אבל המוח שלו מסרב להשלים עם מעשיו. כל מה שהוא רוצה זה שמשהו יכריח אותו לעשות את הדבר הנכון, כי לבד הוא לא מספיק חזק, ויגרום לו לשלם על מה שכבר עשה.
מזל שאין ברסלבים או סיינטולוגים באלבקרקי, כי פינקמן בשל לשטיפת מוח דתית. וחולצתו של ג'סי, עם הדימוי של ישו המודפס עליה, תומכת במשאלת הלב הזו.
אלא שזה דימוי חלול, אין כאן אלוהים. זה סתם קונטור דמותו של סטיב איוקי מוזיקאי ומפיק מוזיקת אלקטרו האוס (אגב, מסתובב ביוטיוב קליפ של אהרון פול עושה קראוד סרפינג בתוך סירה מתנפחת בהופעה של איוקי).

כמעט מיותר כבר לציין זאת בשלב הזה של הסדרה, אבל: אימא'לה, אהרון פול!
כל העונה הבחור גונב את ההצגה בסיסטמטיות עם תפקיד כמעט אילם, ואז בא הפרק הזה ומזכיר לנו איזה אמן מונולוגים אדיר הוא. הנאום היה משסע נשמות והפרק הזה, עם מנעד הרגשות, הוא כנראה הפרק שיגיש לאמי. כשם שפרק שעבר היה הפרק שקרנסטון כנראה יגיש לאקדמיה (מאידך, אולי מוקדם מדי לומר. יש עוד את העימות העתידי בין וולט לג'סי בסוף העונה שעתיד להיות מעט הירושימי).
לא ברור אם האקדמיה תזכור את פול עוד שנה שלמה (לטקס הנוכחי עוד כשבוע, "שובר שורות" אינה מועמדת כי היא עודנה משודרת), אבל לעזאזל, מגיע לו ולא סביר שיהיה מישהו השנה שיתעלה עליו. למעשה, מגיע לו אמי לשחקן ראשי, ויהיו מי שינסו לשדל אותו להגיש לקטגוריה הזו, אבל זה לא יקרה.
מה שבטוח הוא זה: כשתיגמר הסדרה או כשג'סי פינקמן יפסיק להתקיים, מה שיבוא קודם, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כדמות הטראגית הגדולה בתולדות הטלוויזיה.

בסצינה המסיימת את הפרק, האנק מגיע לפגישה עם גומז והצ'יף (לא זוכרת את שמו), ולנו הצופים מתחוור שהביקור ללוס פויוס, כמו גם השאלה בשבוע שעבר "Since when do vegans eat fried chicken?" הם לא רמזים ראשונים שאיתם מגשש הבלש, אלא הדובדבן שבקצה חקירה מבריקה – הפייס דה רזיסטנס!
לאחר שהתיאוריות המופרכות שלו זוכות לתזוזות של אי נוחות בכיסא הוא נאלץ להודות שהוא באמת קצת הגזים, כן, הוא כנראה די קוקוריקו…
רק ש… מה עושות טביעות האצבע של גוסטבו פרינג בדירתו של המנוח?
בום! קבלו את קולומבו של ניו מקסיקו!

ופתאום כך, באמצע העונה, בבת אחת, מוצא את עצמו גאס פרינג ניצב מול שלוש חזיתות מסוכנות המתייחסות אליו כאל כלב המהווה בעייה רצינית…

BAM, and that's how you do it!

אני יודעת שהרבה מתמרמרים על הדרך שבה וולט מתואר העונה. מתרגזים על הפיכתו מגאון מחושב לאינפנטיל עם נטיות הרס עצמי ללא הסבר. אבל אני חייבת להודות שבינתיים, לרוב (טפו עליך, פרק 3) הוא די עובד לי.
באומנות הפופולרית ובבידור אנחנו כל כך מורגלים בקיצורי דרך פסיכולוגיסטים. כאילו יש קו מובהק המגדיר אם אתה טוב או רע. עברת אותו, והמוזיקה של דארת' ויידר עולה (היי, פאבלו) וזה סימן שהגעת לנקודת האל חזור. כאילו ניתן לעצור ולהצביע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל המוסרי ומעתה only smooth evil sailings! אבל בפועל, כולנו, גם פסיכופטים וסוציופתים, לא מפסיקים לבחור לעולם. כל פעם מחדש ניצבות בפנינו אופציות וכל פעם מחדש אנו נאלצים לקבל החלטה, בתהליך מתמשך, בלתי נגמר.
הקולנוע והטלוויזיה מאז ומעולם עשו פניות אמוציונליות חדות וכבר למדנו לקבל זאת, לבלבל תירוץ או הנמקה עם תהליך אמיתי. מנגד באה ברייקינג באד ומקדישה 5 עונות להתדרדרות המוסרית של גיבורה, בעלילה שמכילה נקודות שפל שמהן כביכול אין חזור (כמו מקרה ג'יין) שלאחריהן נקודות חסד שלרגע מאפסות את המונה (הצלותיו ההירואיות החוזרות ונשנות של פינקמן).

בעונתה הרביעית, דומה שהסדרה שוב לוקחת את זמנה ומקדישה את כל חצייה הראשון אך ורק לתיאור הפרעת הדחק הפוסט טראומטית של שני הגיבורים שלה. בין אם אהבנו את הבחירה הזו או לא.
כן, מבחינתי כל הרגרסיה של וולט וסינדרום הפה הגדול הם סממני PTSD. וכשם שהטראומה של פינקל מתבטאת באופנים פינקיים מובהקים, קרי מופנות פנימה בשנאה עצמית ואבדון, כך תגובת וולט מתבטאת בהתאם לאופיו ומפנית החוצה, בהשתלחות ובדלוזיה.
כי להבדיל ממה שהוא אומר, וולטר ווייט הוא לא האיש שנוקש. הוא האיש שלא מתקרב לדלת בכלל לפני שמתקשרים אליו ואומרים לו ללכת הבייתה. הוא האיש ששולח את בנו המאומץ לנקוש. כתוצאה מסדרה של החלטות מצערות הוא לא נמצא במקום שהוא אומר שהוא, לא במקום שהיה רוצה להיות בו, ולא במקום שהוא זוכר איך להיות בו.
וולט וג'סי הן שתי דמויות ברגרסיה לילדות (משחקי וידאו מול טנטרומים וחראקות) המחפשות משמעות ולא מסוגלות לחזור לעצמן. האם בכלל קיים בהם עוד "עצמי" לחזור אליו? אלו הן שתי דמויות שרוצות להיתפס, אבל כל אחת מסיבה אחרת לגמרי. ג'סי מבקש עונש ו-וולט דורש הכרה. ג'סי מתמודד עם מעשיו בלקיחת אחריות, לפחות מוסרית, וולט בהכחשה ומגלומניה – שני מנגנוני התמודדות שונים לאותה בעיה.
והנה ניוז פלאש: היוצרים ממש לא רוצים שנחבב את וולט בשלב זה. ביודעין ובמתכוון הפכו היוצרים את היוצרות ואת ג'סי פינקמן לגיבור הסדרה. מזה 7 פרקים הוא הדמות הראשית היחידה, זו הבוגרת ולכאורה המורכבת מבין השניים… אבל בחצייה השני של העונה, כשהכאוס שוב יפרוץ, אני משוכנעת (ומקווה) שהזרקור יחזור אל וולט, מרכזה הדחוק לשוליים של שובר שורות.

כל אחד צריך עוגנים כדי לדעת מי הוא. בית הוא עוגן (ע' זה בית). משפחה היא עוגן. שפה, חברים, מקצוע, כולם עוגנים שההגדרה העצמית שלנו תלויה בהם, ובלעדיהם אנחנו בסכנה לא לדעת מי אנחנו. וולטר ווייט הוא איש שכל חייו הבוגרים, ואולי גם ילדותו, הרגיש כי גורלו האמיתי נמנע ממנו. אדם עם תסביך גדלות מודחק. מאז שהחליט לבשל מת', הוא נתן דרור לאותו תסביך – הכימאי כאלוהים, וכאוס הפך להיות העוגן של הייזנברג הבלתי מנוצח.
ג'סי חסר הביטחון, שמעולם לא פרגן לעצמו, בוודאי לא מצליח לעשות לעצמו הנחות עכשיו ומקנא במי שיש לו אלוהים. האלוהים של וולט נמצא בתוכו, וכשהיכולת להגשים את עצמו ככזה נמנעת ממנו – הוא אבוד.
כרגע, השאיפה לאיבוד השליטה משחרר ממלאת את ווייט במשמעות זמנית. אבל מה יקרה שהחופש יגיע? מול מה יילחם וולט אז? אולי אז ייאלץ להתחיל להתמודד מול עצמו… או להעמיק את האשלייה.
לדעתי זהו המהלך הפסיכולוגי שמנסה הסדרה לתאר העונה. האם המהלך השאפתני יצליח ליוצרים? או שמא הם יקרסו אל תוך היומרה של עצמם? נו, זאת נדע רק בסופה.

ופינקמן?
גם הוא ניצב מול 3 חזיתות הנאבקות על נשמתו. וולט מול גאס ומייק מול ג'סי עצמו.
אם יש מישהו שאנחנו מפללים שישרוד את המעשייה הזו בחתיכה אחת וייצא ממנה חופשי, הרי שזה ג'סי (חוץ מהסוטים שרוצים שהוא ימות). אנחנו מחבקים אותו, וכואבים את כאבו ומאחלים לו בחירות נכונות וסוף טוב…
אבל כפי ששאל את עצמו, והיוצרים את עצמם, כך גם אנחנו נשאלים. אם ג'סי יוצא מזה ללא עונש, מה המשמעות? ומה, לעזאזל, זה אומר עלינו?

הבחנות, תהיות וציונים לשבח

* אוי, בושות! פתאום נפל לי האסימון. בסצינה שוולט מנסה לתמרן את פינקמן לרצוח את גאס (אגב, מאיפה הם בטוחים שלא מצותתים להם?), ג'סי שוב על סולם.
בתור מי שחושבת שמטאפורת הסולם של FLY היא אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים של שנה שעברה ואחד משיאיה של הסדרה כולה, הכמעט-פספוס הזה הוא בגדר מחדל.
שוב, כמו ב"זבוב", וולט שולח את ג'סי להסתכן בשמו, ושוב ג'סי מוכן לחרף את נפשו בשביל וולט…  or is he?

* נו, האם יש לגוסטבו אנשים בבולשת? כלומר, במשטרה בטוח יש – דרך מייק, אבל מה לגבי ה-DEA?
ואם כן, מי? הצ'יף? אולי גם גומי עצמו? והאם אחד מהם הוא זה שהתקשר להזהיר את האנק ממתקפת התאומים?

* איזו באסה לדין נוריס שאהרון פול הפנומן מגדיר עצמו כשחקן משנה, כי הוא פשוט נפלא וזה יכל בקלות גם להיות הפרק שהוא יגיש לאמי.

* הפלאשבק בתחילת העונה מתגלה כאקדח הצ'כובי במערכה הראשונה that just keeps on giving. קודם הסכין היפנית, אחר כך מחברת ההערצה של גייל, וכעת אותו מיכשור יוקרתי שרכש למעבדה וראינו אותו מוציא מהעטיפה אשר הוביל לקישור לפרינג.

* You're nothing to me but customers!
המשפט שהכי אהבתי את ההגשה שלו בנאום של פינקמן, שיאה של ההשתלחות, והוא מובא כשג'סי אוף סקרין. אחח, איזו סצינה.

* רק אני רטטתי מעונג כשג'סי הזכיר את דריסת הילד של המדריך? זו סטייה נוראה, אני יודעת, אבל האיזכור הזה, של משהו שצוין אחת לפני עונה וחצי, ריגש אותי.

* פיטר גולד שכתב וביים את הפרק, הוא אחד ממפיקיה ומכותביה הקבועים של הסדרה. זהו לו הפרק הראשון שהוא מביים בסדרה והדבר השני אי פעם שהוא מביים (11 שנים עברו מאז ניסיון הבימוי הראשון). כבוד.

* Rage, משחק הוידאו, יוצא לחנויות רק עוד כמה חודשים. Dun Dun DUN.
טוב, זה הזמן להלין שהעונה הזו ה-Product Placements נורא נורא כבדים בעין ובמוח (וד"ש למתיו וויינר, סססאמק).
חלקם עובדים לי לא רע – כמו המשחק הזה, כי היות ואני לא חננה אני לא באמת ידעתי שיש פה אנאכרוניזם (אם כי אני מכירה בעובדה שלכמה אלפי גיקים זה בוודאי זעק לשמיים), או כמו מכונת הקולה של וולט בפרק שעבר. אולי בגלל ששניהם שילובים מאוד אפלים ולא בהכרח מחמיאים של המוצר.
חלקם סבירים – כמו הדודג' האדומה של וולט ג'וניור.
וחלקם איומים ממש – צ'י צ'י צ'יטוס לא פריטוס.
ובאותו עיניין – לאן נעלמו ה-Funyuns של ג'סי?!

* באותו משחק, מסתבר, תסתתר ביצת הפתעה למעריצי ברייקינג בד. אין לי מושג איפה ומה, אבל אם מישהו מכם גיימר, הוא או היא מוזמנים לבחון את הסוגייה אחרי ההשקה בספטמבר ולגלות לנו. מה שאני כן יודעת זה שמאט ג'ונז, אק"א באדג'ר, מדבב שתי דמויות במשחק.

* Ameliorate = לשפר, מהמקור הלטיני melior (ומתוך כך, בספרדית mejor ו-mieux בצרפתית). ג'יזס וולט, תגיד לשפר.

* Eyebrows of Doom.

* הסצינה הלפני אחרונה, במעבדה, הייתה די מיותרת ותפקידה היה, ככול הנראה, לגלות לנו שג'סי משקר לוולט.

* שבוע שעבר יצא לי להקשיב לראשונה לפודקאסט מהסוג ש-AMC מעלים אחרי כל פרק.
אז קודם כל, הפודקאסטים הללו עם העורכת, גיליגאן ואורחים משתנים, ממש מוצלחים, מלמדים ומבדחים, וכשיהיה לי זמן אני בהחלט מתכוונת לדגום אותם וממליצה גם לכם בחום.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-4
* שנית, בפודקאסט שאני האזנתי לו (פרק 5) התארח גם ג'ונתן בנקס, הוא מייק המנקה, ומלבד העובדה שהאיש פשוט מקסים ונורא מצחיק התחוור לי משהו.
זוכרים את השיעול המסתורי של מייק? גם לבנקס יש אותו. רוצה לומר, בעיקר לבנקס יש אותו ומייק כנראה ממש לא גוסס. אמרתי לכם שהפודקאסטים מלמדים.
* הופ, הופ, הופה. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הביקורת הלכתי לשמוע את הפודקאסט של פרק 7 ובו נאמר שהסצינה ב-4.06 עם הנשים ההונדוריות במכבסה אכן אולתרה ע"י קרנסטון (ע"פ קווים כללים, כמובן), ושרק אחת משלוש הנשים דוברת אנגלית. אחח, אי אפשר לזייף זרימה קומית ספונטנית.

* גייל היה בן 34?!?!?
די מזעזע שאנחנו בני אותו שנתון. זה כמובן אומר שהוא נולד ב-1977. היה שיר כזה העונה.
האם זה אומר שאהרון פול עוד רגע מידפק על דלתי? לא, כי אני חושבת שעם זה אני יכולה לעבוד…

4.6 – Corny – על רפטטיביות, רפטיציה וחזרה ב-Cornered.

ראשית התנצלות עמוקה על האיחור השערורייתי בהעלאת הפוסט, ושנית על הכותרת – היא קצת שקרית. זה מה שקורה כשבדיחה מטופשת גוברת על קול ההיגיון. הכותרת האמיתית היא "Corny – על רפטטיביות, למידה ואבולוציה ב-cornered".
זהירות ספוילרים.

הייזנברג התקשר להגיד שהוא בדרך.

עוד פרק חביב, עם שתי בעיות עיקריות. האחת, היותו מילולי, מאוית ומפורש מדי והשנייה המיקום שלו בקו העלילה.
לו היה זה פרק 3, אין ספק שהייתי נהנית ממנו יותר, אך כפרק כמעט-אמצע העונה הוא סטטי להכעיס.
מאידך, בשלב זה של העונה אפשר לומר די בוודאות שלהכעיס זה מה שהיוצרים רוצים. אבל עוד נגיע לזה.
עיקר כוחו של הפרק בשני המשפטים החזקים שנאמרים בשני קצוותיו, ובתחושה הכמעט בלתי נסבלת של רתיחה עדינה.

לאור הפרקים הקודמים בעונה, היה אפשר לצפות שב-"Cornered", נחבאת לה משמעות שלישית הכוללת כלי נשק כלשהו. אני הימרתי על מישהו שגולגולתו מרוצצת ע"י סנדביץ' קורנביף*. במקום, אנחנו מקבלים רק שתי משמעויות, בו זמנית מפורשות מדי ומעט מטעות.
מי הם אותם אנשים שחשים לחוצים לפינה?
באינסטינקט הראשוני אנחנו חושבים שוולט.
בסצינה החזקה של הפרק סקיילר מתעמתת עם וולט המחומרמר על בירבוריו בארוחת הערב אצל השריידרים. היא טועה לחשוב שהוא רוצה להיתפס כי הוא מפחד… כדקה וחצי אחר כך היא מקבלת את תצוגת התכלית של מי שכבר עבר את קו מחצית הדרך בתהליך האבולוציוני להפיכה לברון סמים. איש המונע על ידי שיגעון גדלות. דגש על שיגעון.
כאלפית השנייה לאחר שהמשפט (הגדול. איזה משפט, יא אללה) יוצא בגערה מפיו, וולט מתחרט עליו (הו, קרנסטון, קרנסטון, קרנסטון), אבל מאוחר מדי, וסקיילר המזועזעת נמלטת מהבית.
אדם שקול, או לכל הפחות נבל חכם, היה מלטף את ידה ובוחר מילים שהיו מרגיעות את אשתו החרדה, אבל לווייט חשוב יותר לתקן את הדרך בה העולם תופש אותו ולהשלים את התהליך מאשר להתחשב בזולת.
אגולוציה.

למה לגישתי הכותרת מטעה משהו? כי וולט לא באמת נדחק לשום פינה. לא ע"י סקיילר, לא ע"י בוגדאן ולא ע"י גאס. האמת המרה היא שוולט מת, מת, מת שידחקו בו. הוא רוצה תירוץ לשלח את ההייזנברג לחופשי (כי הוא עדיין מפחד לעשות את הצעד לבד, להתחייב לשינוי ללא תירוץ מוסרי או פסבדו-הישרדותי) ובראשו הוא מנהל קרבות דמיוניים הלוחצים אותו אל הקיר. בפועל וולט לא נדחק אחורה אלא הצדה, וזה מה שבאמת בלתי נסבל מבחינתו.
מי שבאמת נדחקים הם סקיילר וגאס, ובמידה פחותה גם פינקמן, הנאלצים לקבל החלטות לאחר שמצאו את עצמם במקום לא נעים.

תוך שהוא מעורער מהיעלמותה של סקיילר, וולט הולך לקחת מבוגדאן את המפתחות למכון לשטיפת המכוניות. האיש שללא ספק מתפלל יומם וליל לאל-הגבות, ממשיך לעקוץ אותו בנאום בוטה מדי. "האם יש לך מה שצריך כדי להיות בוס?!" *ווינק ווינק*נאדג' נאדג'* ו-וולט מראה איפוק. או לפחות זה מה שהוא חושב לעצמו. אוה, לו סקיילר הייתה רואה כמה יפה אני מתמודד עם בוגדאן (תראי, בלי ידיים ובלי צעקות!). אלא שבוגדאן לא באמת דוחק אותו לכלום ואדם חכם היה משלח את המהגר לשעבר, עם הדולר הראשון שהרוויח בעסק שלו, לדרכו – שלום ולא להתראות. אבל האגו של וולטר מתעקש. As is.
ואם לא די בזה, אז לאחר שבוגדאן עוזב, וולטר מנפץ את הזכוכית והולך לקנות לו קולה, לבד. איזה איש קטן וקטנוני אתה, הייזי.
זה מצחיק, אבל אנחנו אשכרה מצליחים להיות מזועזעים מקרות הלב של המהלך, וזאת למרות שראינו את וולטר רומס את קרוביו ורוצח את אויביו.

נמצא משחק הקלאס הגדול בעולם!

בינתיים, סקיילר דוהרת בכביש לכיוון המשמעות השנייה של הפרק. באקט סימבולי יתר על המידה היא מוצאת את עצמה בגבול המשותף בין ארבע המדינות – ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו ויוטה, במקום הנקרא Four Corners.
גם סקיילר צריכה תירוצים והיא פונה לרוחות השמיים. אבל כשהיא מטילה מטבע והוא נופל (פעמיים) על קולורדו, היא נאלצת להיכנע לההחלטה שמימלא קיבלה ובועטת את המטבע חזרה לניו מקסיקו. הולי הקטנה רואה את אימא עושה את זה אבל היא ממילא לא תגיד כלום. היא אף פעם לא אומרת כלום.

בינתיים, וולט מגיע ליום עבודה במעבדה ומגלה את ג'סי כבר שם.
אהבתי שבשיחתו עם ג'סי שני הצדדים מפוכחים. פינקמן, וזה בהחלט ממשיך את הקו של כל העונה עד כה, לא טיפש. הוא יודע שמייק וגאס עושים עליו מהלך, רק שהוא הרהיב עוז לחשוב שהוא הצליח להרשים אותם ולשנות את התוכניות שלהם לגביו (היי, זה בדיוק מה שאנחנו חושבים, לפחות לגבי מייק, כך שאי אפשר לקרוא לו מטומטם גמור מבלי לחטוף ריקושט). אל דאגה, וולט לא מבזבז שנייה לפני שהוא רומס את שלד האגו השברירי שהחל להיבנות ("אולי אתה כן כזה לוזר, ככלות הכול!").
מה שעצוב הוא שכנראה ששניהם צודקים. ומה שטראגי הוא שוולט כזה אסהול, כמו שג'סי רומז לו בעדינות תוך שהוא נבטש תחת רגליו, ע"י שימוש בפתגם העתיק "you are such an asshole", שהוא לא רואה שהוא עצמו זה שמפורר את החזית המאוחדת שלהם ונופל הישר לתוכנית המשוערת של גאס.

זוהי שוב סצינה בה וולט לא מצליח שלא להעמיד את האגו שלו לפני כולם. תביא לו חיבוק, תגיד לו שדאגת לו, תסביר לו שהוא כמו בן בשבילך! …ורק אז תקרא לו טמבל ותרמוז שאין לו ערך בנפרד ממך. pffft, גברים.
וולט כה מעוור מפרנויות (היי, זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך) ואשליות בשלב זה, שאין לו שום עיניין במי שעומד מולו מעבר לפונקציונליות שלו בחייו. בשלב מסוים הוא אפילו מצטט את מייקל קורליאונה, keep your friends close keep your enemies closer . הכי חש עצמו הסנדק בהתהוות.
וגם זו סבבה של סצינה, רק שהייתי שמחה לו היו נותנים לו משפט סיום פחות בוטה מ-It's all about me! זה לא שזה שקרי ו-וולט בחיים לא היה אומר דבר כזה, להפך, אבל גם ניסוח מעודן יותר, כמו They're just trying to get to me, היה עובד באותה מידה, מערער את פינקל יופיטופי ומרגיש פחות כבד.

לאחר מכן ג'סי, שאינו יכול או רוצה להסתיר את עלבונו, שמח לקבל את ההזדמנות לעוף מהמעבדה ולתקוע אותו לבד עם הניקיונות. וכך, שנייה אחרי שוולט עושה כמיטב יכולתו שנרצה להוריד לו לאטמה חינוכית, מגיעה סצינה שהסבה לי הנאה רבה ועזרה להפוך את הפרק למצחיק ביותר העונה עד כה.
וולט עושה דווקא לגאס ע"י שיכנוע שלוש נשים הונדוריות לנקות במקומו, והסצינה הזו מאפשרת לקרנסטון להזכיר לנו שוב שהוא גאון קומי.
אין לי כל צל של ספק שקרנסטון לא ידע מראש מה הנשים אומרות ולא שמע אילו הוראות בימוי קיבלו כדי לאפשר אימפרוביזציה קומית ספונטנית לחלוטין. וזה אכן הצחיק אותי. אבל בעולם הסיפורי תחושת הניצחון של וולט קצרת מועד ובמהרה כפילו של גאס (טייריס, מסתבר) משגר את שלוש הנשים באוטובוס חזרה להונדורס. על מצפונך, ווייט. ותגיד תודה שלא רצחנו אותם. וכן, גאס רשם את זה בפנקס.

כצפוי, הרומן בין ג'סי למייק מתקדם בקצב מהיר. מהיר מדי, לטעמי.
את הסצינה הראשונה של שניהם בדיינר לא אהבתי במיוחד.
לא רק שהתברר שטעיתי וג'סי חזר לסמים כמו גדול העונה (וסתם לא טרחו להראות לנו את זה), אלא גם מייק בקול מלטף מתעקש שג'סי יאכל. זוהי אינטימיות ורכות מוקדמת מדי וזה הרגיש לי זול (לעומת הכנת כמות כפולה של סנדביצ'ים למשימת הרכב שדווקא הייתה טאץ' מתוק ומדויק). אולי זה בכלל חלק מהמזימה, להטביע אותו בנחמדות מעושה?
מה שכן, אהבתי את האינסטינקט של ג'סי לנבוח בטינאייג'ריות I'm Fine! לשאלה הכנה How are you doing? שנה וחצי של תקשורת עוינת עם וולט תחרבש לך את יכולות התיקשור הנורמטיבי ובהחלט תגרום לך לבלבל אכפתיות עם ביקורת.

אל משימת המעקב, לעומת זאת, מגיע ג'סי הישר אחרי השיחה עם וולט וזה ניכר – אין לו כל עיניין לשבת ולו דקה במכונית ולחכות. אבל לא השיעמום נועץ קוצים בתחת שלו, אלא הצורך הנואש להוכיח לעצמו שוולט טועה. ג'סי מזנק פעם אחר פעם מהמכונית להוט להרשים את מייק ולהחזיר לעצמו את המשמעות שהייזי במחי משפט וחצי גזל.
הניסיון הראשון, הסטנדרטי, כושל וג'סי פונה לאפיקים מקוריים ובכך מפגין את ייחודו: פינקמן לא רק פרוע, נמהר ומסומם, הוא גם עיקש, פיכח ויצירתי. והיי, זה לא מעט!
הבחור, במהלך תום סויירי ממש, יוצא לתפעל את המת'הד כשהוא חמוש רק באת חפירה (ומצלמה בקציה!) וברעיון מופשט. You know why!
הג'אנקי באמת יודע, הדבר הזה הלוא רודף אותו בהזיותיו יומם וליל.
ומייק משגיח ממושבו ומחייך. זה חלילה לא אומר שג'סי לא זקוק לגיבוי, שהרי חלק מהג'אנקים פחות אוהבים לשחק בחול ויותר בעיניין של רובי ציד. אז מייק מופיע ופינקמן מנצל את ההסחה הרגעית כדי לנטרל את פליט ג'סטיפייד (מה קרה לך, דואי?) בעזרת בונג לראש ולהשתלט על הסיטואציה. 10 נקודות לילד האימפולסיבי שקיצר את זמני ההמתנה ועוד הצליח איכשהו להשאיר את ראשו על כתפיו.

רק מה זה החיוך העקום הזה של מייק? למה ההתלהבות שלו ממנו חייבת להיות כה מפורשת וברורה? למה זה לא יכל להיות הרמת חצי גבה או שביעות רצון מעורפלת בעיניים? האם הבוטות הזו היא חלק מהטעייה מכוונת של הצופה, שאמורה לגרום לנו לחשוב שמייק לעולם לא יקריב את פינקמן, רק כדי להפתיע אותנו בהמשך?
בכל מקרה, זה די הרס לי את הרומן ביניהם. וולט וג'סי לנצח, שני קליעים במצח!

מסוג הכלבלבים האלה שנהיים דומים לבעלים שלהם...

בזמן שוולט קונה לוולט ג'וניור מכונית נוצצת שכולה אומרת "סליחה שיש לך אבא שלא רואה אותך ממטר כבר שנה וחצי", גאס מתפרץ לדייט הלילי של ג'סי ומייק.
תחילה משלחים את ג'סי ונותנים לנו להציץ. מייק עושה את מה שהוא רוצה לעשות ומתאפק זה זמן מה – ונותן לגאס את עצתו. תן לי לארגן כמה חבר'ה ובוא נעלה על הקרטל.
גאס מסרב, אולי בשל הבעיות מבית (*כחכוח*וולט*שיעול*) ופרשיית גייל, הוא לא חושב שזה זמן טוב למלחמה חמה. סצינת הפתיחה דחקה אותו לפינה והוא מסכים לפגישה. האם הקרטל עומד להציע שותפות? האם יבקש אישור לחלק את העיר ולחזור להפיץ חומר בניו מקסיקו? האם הם רוצים עסקת חבילה – נפסיק לחסל את המשאיות שלך ולמשוך את המשטרה אליך, אם תביא לנו את ההוא? את ההם…?

ואז, כשגאס שואל איך תפקד הילד, אנחנו נזרקים החוצה לרחוב לחכות לצד ג'סי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני רציתי לשמוע את מילות ההערכה הללו כמעט כמו פינקמן והן נמנעו ממני. לא רק כי יש פה מזימה סודית שמתנהל מאחורי גבנו, אלא גם כדי להעמיד אותי בנעליו של הבחור, בעלטה המתסכלת ובכמיהה תמידית לאישור.
ביציאה מהפגישה גאס זורק לג'סי את העצם המיוחלת.
I like to think I see things in people (כאילו, עוד דברים חוץ ממקומות חנייה פוטנציאלים לסכינים יפניות).
אוי לי, איך שהוא קורא את חוסר הביטחון של ג'סי כמו ספר פתוח.
זה אפילו לא שקר… זה ברור שהוא רואה בג'סי פוטנציאל, השאלה היא רק ל-מה? לאיש שרירים וסוד כמו מייק או לבובת חוטים ברת ניצול והקרבה? ואולי זה התחיל בתור משהו אחד ומתפתח למשהו אחר?
בכל מקרה, נקודה לי על הזיהוי שגאס רואה בג'סי משהו בפרק הראשון. אפ יורז, צביקה!

בסיומו של פרק, סקיילר חוזרת לגלות את מה שוולט רכש לג'וניור ומתקנת כמה אי הבנות במשפט שמראה שסופסוף היא מוכנה לראות את הדברים כמו שהם.
Someone needs to protect this family from the man who protects this family היא אומרת ופונה מוולט אל המסדרון ואל עלטה גמורה.
וולקאם טו דה דארק סייד, סקיילר.

כל הפרק עוסק בחזרה, במונוטוניות, ברפטטיביות מתסכלת. את כל הסצינות ראינו כבר באיזה אופן, את הדיאלוגים כבר שמענו. כאילו כולם נמצאים במעין לופ.
וכדי שלא נפספס שזו מגמה מכוונת – הפרק נפתח בסצינת המשך לזו של מייק במשאית הקירור מלפני שני פרקים (4.4), כולל שוט פתיחה זהה של הבל הפה כחלחל בחלל חשוך.
ומכאן גם המסר של הפרק. מי שמתייחסים לחזרה כחוויה מחנכת וכהזדמנות לשינוי – מרוויחים, ומי שלא משכילים ללמוד – מפסידים.
אנשי הקרטל למדו מניסיון עצירת המשאית הקודם, הכושל, והתפתחו. עברו לשלב הבא באבולוציה.
גאס לא השכיל, המשיך לשים אנשים בבטן המשאית עסקים כרגיל, והפסיד.

ג'סי מסרב לשחזר עוד סשן ישיבה ארוכה במכונית ולומד לסמוך על עצמו – ומרוויח את מייק וגאס.
וולט מתנייד בין אדם לאדם בחייו, סצינה אחר סצינה אחר סצינה, מבלי לשנות את התקליט, ומפסיד את סקיילר וג'סי.

וסקיילר שבתחילה משחזרת שיחות ורעיונות "מורה לכימיה בתיכון, חולה סרטן, לא יכול להתפטר!", מתחילה להבין מי עומד מולה.
אבל האם היא באמת לומדת? כלומר, האם היא מתרגמת את הלימוד הזה לטובת שינוי? ההחלטה שלה לא להתרחק מוולט ולחזור הבייתה, ולא משנה מה הן סיבותיה (אכזרי לקרוע את הילדים מהבית, קשה לעקור למקום חדש) או לא משנה כמה חריף היה המשפט שאמרה, מוכיחה שלא. סקיילר בוחרת להמשיך לחזור על הטעויות והיא הולכת להפסיד בענק.

והאם גאס באמת למד? האם הבחירה בדרך לא אלימה היא חלק מלקח עבר? או אולי המשך מגמת הרוגע וההבלגה היא בחזקת חוסר למידה וחזרה על טעויות?
האם הוא עתיד להפסיד בקרוב?

ואולי Cornered הוא בכלל על הפינות הדמיוניות שכולם דוחקים את עצמם אליהן כדי לקבל את ההחלטה שהם ממילא עמוק בפנים רוצים…

לסיכום, זהו עוד פרק מהנה אך מעודן כמהלומת קורנס לראש, כשתסכולי העיקרי נובע ממיקומו בעונה. בעונה 3, פרק 6 היה הפרק שהחרא התחיל לפגוע במטח ארו במאוורר, והעונה לפתע נכנסה להילוך והפכה לאחת העונות הכי טובות שראיתי אי פעם בטלוויזיה.
ופרק 6 בעונה הנוכחית? גורנישט מיט יוק.
העונה הזו עדיין סדורה וסטנדרטית וזרה לעולם של שובר שורות. היא עדיין נעדרת כאוס וטירוף. היא עדיין נעדרת הייזנברג. וכל מה שיש לנו זה ביעבוע עדין וחימום אטי של הגזרה לקראת פיצוץ שמתעכב להפציע.
אבל לזאת התכוון המשורר. אני כצופה יכולה להיות מרוצה מזה או לא, אבל ברור לחלוטין שליוצרים בא לתסכל אותנו, להביא אותנו למצב של מריטת שערות מציפייה. האם הפיצוץ יגיע בקרוב? האם אי פעם?

ורגע לפני הנקודות – שאלה עיניינית אליכם הקוראים: האם אתם חשים שבמידה ומתעכב פוסט, כפי שהתעכב הפעם, הוא מאבד רלוונטיות ואפשר לא לפרסם, או שעדיף לפרסם גם באיחור? לתשובתכם הכנה אודה. 🙂

הבחנות, הערות וציונים לשבח.

* נו, נראה כאילו לפחות למישהי במחלקת האביזרים יש חוש הומור דבילי כמו שלי, כי מייק מציע לג'סי הנגמל Corn on the cob ו-וולט ובנו אוכלים קורנפלקס לארוחת בוקר.

* המרצחים מהקרטל מנשנשים תוך כדי שהם מחכים.

*Do your hands have to be registered as lethal weapons?
-Register THIS
לוליק. קצת התגעגעתי לשיחות האלה בין מר ווייט לג'סי, המתחילות בעלבון מילולי ע"י הראשון ונגמרות באינטרפטציה הפיזית למשפט ע"י האחרון.

* פלין מנגן על אבא שלו כמו כינור מכוון היטב ומשנורר רכב נוצץ.

* הבדיחה שוולט פספס כשהוא שואל את שלוש הנשים המנקות אם הן גרות קרוב – "למה, אתה רוצה להסתובב איתנו?".

* הדרך שבה קרנסטון אומר Habla Ingles.

*הבעת הגועל העמוק על פרצופו של ג'סי כשהוא מכריח את עצמו לאכול… אני מניחה שחלק מתופעות הלווי של הגמילה ממת' היא דיכוי תיאבון וזו לא ביקורת על איכות הדיינר הספציפי, כן?

* הריאקשן שוט של התינוקת האילמת ב-4 פינות.

* פרק שני בלי סול. פרק ראשון לאחר החזרה לחקירה והאנק לא מופיע! זה אומר שפרק הבא זה יטול חלק מרכזי. נקווה.

* עד לפרק הבא אתם מוזמנים להציץ בתיק החקירה של גייל בוטיקר שהעלו באתר AMC. עוד לא הספקתי לבחון אותו, אבל זה נראה מגניב.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/gale-boetticher-case-file

* אין שיר השבוע!
נוי אלוש מוזמן להלחין את הלהיט הויראלי הבא: TUCKER! TUCKER! TUCKER!

* ובינתיים אני מקדישה לוולט את השיר המתבקש הזה לפעם הבאה שהוא בקריוקי בתאילנד.