5.12 – על כלבים וכבלים ב-Rabid Dog

יבוא יום ואשחה בבריכה…

He was my teacher.

זה לא מפתיע שאחרי הפרק הקודם, הפרק הזה יהיה מאכזב בהשוואה.
אחרי מפצים גדולים צריך הפוגה, בפרט כשתיכף לא ייתנו לנו לנשום.

הפוגה נדרשת ועדיין, הפרק קצת זייף. חסרה בו הפראות העלילתית והכנות הרגשית שראינו בשלושת הפרקים הקודמים, ולראשונה העונה קיבלנו פרק צפוי, אנטי-קלימקטי ואולי אפילו פחדני.
גם אם הסצינה הראשונה הייתה מותחת להצטמרר, ואימא'לה כמה שהיא הייתה כזו, בלבנו ידענו שג'סי לא ימות. ידענו שג'סי והאנק יחברו. עוד לפני שהפרק נפתח ידענו שהבית לא יישרף (כי הראו לנו את הפלאשפורוורד), אפילו די ידענו שלא יהיה מפגש בין השניים בכיכר.

זה לא שחסרים בו רגעים חזקים או משעשעים.

למשל, אהבתי את העובדה שוולט ג'וניור מתעל את ג'סי בשתי סצינות נפרדות. בראשונה כשהוא דורש ממנו להפסיק לבלשט ולהגיד לו את האמת (רק שהוא, לא מפתיע, טועה לחשוב שמדובר בסוד הסרטן), ובפעם השנייה שהוא מחבק אותו.

או את העובדה שהאנק אומנם לא לגמרי מאמין לזווית הזו, אבל הוא קולע בול כשהוא מגלה לג'סי שלוולט יש חולשה אליו.

חיבבתי גם את הפגישה של מארי אצל הפסיכולוג והעובדה שהסדרה מראה לנו שוב ושוב איך וולט זיהם את בני משפחתו ושלח את חוש המוסר של כולם לבליז.

אבל בעיקר, הפרק משתפר פלאים אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על מה מנסה הסדרה להראות לנו.

וולט חושב שהוא מכיר את ג'סי והוא מזדעזע עד עמקי נשמתו הקבורה עמוק אי שם, כששתי הדמויות האחרות המרכזיות בחייו, סול וסקיילר, מתעקשות להשתמש בלשון נקייה.  ג'סי הוא כלב מוכה כלבת, כזה שאין ברירה אלא להרדים. כבר הרדמנו כלבים בעבר, מה הוא עוד אחד?
אבל וולט מתעקש, בחולשה אמוציונלית ובלתי לוגית, שפינקמן שינה דעתו.
I want to fix this אומר וולט בהודעה לג'סי, כאילו שיש דרך לתקן את זה, כאילו שניתן לצאת מזה דרך A nuanced discussion of the virtues of child poisoning.

במבנה הסיפורי הלא אופייני שלו, Rabid Dog שואל אותנו את השאלה "כמה אתם מכירים את פינקמן?"
הייתם בטוחים שהוא ישזוף עיניו בעריסה של הולי או בחדר המתבגרים של פלינט ויימלך בדעתו (זה הרי אותו הפינקמן שצריך לסמם את עצמו לפני שהוא יוצא לפעולה)? ובכן, טעיתם.
ג'סי של אחרי התגלית, הוא ג'סי שונה. אבל בשלב זה הוא טרם סיים את תהליך הטרנספורמציה שלו.

"Mr.White is the devil". מסביר ג'סי להאנק וגומי. "הוא לא כמוני וכמוכם". אחרי כל מה שעבר ואחרי כל מה שהבין, ג'סי עדיין רואה את מר. ווייט, המורה הגאון שלו, כיישות אומניפוטנטית ודמות מיתית (ממש כמו טוד של פרק שעבר). וולט הוא Evil Santa, הוא Satan, ולא ניתן להביס אותו בנשק קונבנציונלי.

זהו, בקצרה, כל סיפור מערכת היחסים שלהם מנקודת מבטו של פינקמן האומלל. וולט הוא מכשף וג'סי עדיין שבוי בקסמיו האפלים. כך הוא רואה את הדינמיקה ההרסנית שלהם ואיך שוב ושוב חזר אל השותפות למורת רוחו ובניגוד לשיקול דעתו, אפילו באותו חיבוק במדבר יומיים קודם. ואת העובדה שפעם אחר פעם נכנע לו ועשה כדברו, כבובה על חוטים בלתי נראים.

אבל אם הבחור מנסה להשתחרר מאותם חוטים הרי שהוא נופל הישר למלכודתו של האנק, ששו"שו שבה ומראה לנו שהוא כה כפייתי לגבי וולט שהוא אינו בוחל באמצעים ולא רואה אף אחד ממטר.
כך הוא מסמם את ג'סי עד עילפון (למטרה טובה אולי, אבל מסמם), וכך הוא מכריח אותו להקליט וידוי רק כדי לכסת"ח את עצמו.
אם בתחילה העובדה שהאנק חוגר את ג'סי באותה נסיעה ברכב נראית לנו משעשעת ונובעת מתוך דאגה, הרי שלאט לאט מתחוורת האמת שהאנק כובל אותו לכיסא הנוסעים ונוהג אותו לאן שהוא, האנק, רוצה.
זה גם לא סיעור מוחות, האנק מודיע לו, שנייה לפני שהוא מותיר לו ללכת להשתין (רפרנס שירותים!!!). אבל אין רגע שזה בולט בו יותר מאשר הסצינה בה הוא מחבר את ג'סי לחוטיו של ציוד ההאזנה, וג'סי שוכב שם כמו קורבן טראפיקינג על רופיז, שאז נבעט החוצה להקריב את עצמו.
אבל זה כמובן, לא קורה.

Rabid Dog הוא פרק המתאר את תהליך האמנסיפציה של שוליית הקוסם. גם אם מהלך השחרור הסופי שלו קורה באופן אירוני בעקבות טעות, ג'סי של סופו נראה מפוקס (וכמעט שלו) מכפי שראינו אותו מזה הרבה זמן.
הוא מצליח להשתחרר גם מחוטיו של וולט וגם מכבליו של האנק, ועכשיו הכוח בידיו.

אבל רק עוד רגע.
מבחינת ג'סי, הוא הביטץ' של וולט.
מבחינת כולם, ג'סי הוא גייל2, כלב הבעיה.
אבל מבחינת וולט, ג'סי הוא פאפי, הוא אולד יילר, הוא הכלבלב הנאמן וחברו הטוב ביותר.
כי זו האירוניה הטרגית הנוראה של הפרק והסדרה בכללותה. וולט, החלאה המפלצתית, הפושע המתועב, הוא המבוגר היחיד, גם היום כמו בעונה 1, שלא מאחל או חותר למחיקתו של ג'סי. וגם אם אהבתו נצלנית, חולנית ורקובה עד היסוד וגם אם הסיטואציה השתנתה כך שהוא שוכנע לבסוף שאין לו ברירה אחרת אלא להזמין את חיסולו, הוא היחיד בעולם כולו, מלבדנו הצופים, שיכאב את מותו של ג'סי.

Breaking Bad is the devil.

Is that a knife in my back or are you just gay for me?

ציטוטים וציונים לשבח:
*בסצינת הבנאליות של הטיוח, וולט שוב בתחתוניו הלבנים, מייצר סיפור כיסוי מסריח לניסיון ההצתה ומחזיק את אקדחו בחריץ.
*סול והמנוי לשיעורי דוג'ו
*מפרט מקומות הבילוי של ג'סי עושה לנו חיים שכאלה בקטנה. גו קארטס!!!
*מה לגבי ביוור והשני…
*ברור שבאדג'ר ידבר שלוש שעות על באבילון 5. ברור!
*Were you following me?
-Yes, and I feel terrible  about it, too.
*Do not float that idea again
*I did do it, but for good reason.
*אז, איך בעבודה? אמרת שאת לא מרוצה מהסדרי החנייה החדשים?
*Feels good to think about it
*השמחה של מארי ברגע שהאנק מגלה לה שיש אפיק חדש לדפוק את וולט.
*ספל ה-DEA שמארי מגישה בו לפינקמן קפה

(תמיד אפשר לסמוך על האינטרנט הנחמש שיעשה סקרין קאפ)
Dea…D?
*אתה זוכר את הסוכן גומז?" ואז המבט על פרצופו של גומי".
*"התוכנית שלכם היא לעשות את התוכנית שלו"?!
*Yeah, mister White is gay for me, everybody knows that!
*אוף, לרגע באמת האמנתי שג'סי יאומץ ע"י השרדרים הכמהים לילדים. פנטזתי על ימים טובים של לזניות וקפה. סדרה ארורה. 😦

נקודה לחידוד:
וולט אולי לא רוצה להרוג את ג'סי, אבל הוא קיבל החלטה  לעבוד עם הנאצים, שקשה להאמין שהם מסוגלים לעשות עבודה נקייה במינימום כאב. פאקינג הל!