5.7 -וכי מה יש בשם? על פרידות, עזבונות והפתעות ב-Say My Name

ניתוח עמוס בספוילרים, גם ויזואלים, שומר נפשו ירחק.
ברצינות. קישטה!

Now that we are in control, no one else gets hurt!

אחרי שני הפרקים הקודמים, איזה כיף שקיבלנו פרק הפוגה קומי?!
😦

הו, גיליגאן…
עוד פרק שסיימתי את צפייתו, תפסתי את הראש ופצחתי בבכי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל ככה אני בוכה מהסדרה הזו. אף פעם לא תוך כדי הפרק, תמיד בהלם שאחרי.
וזה מצחיק שאני אומרת הלם, כי שום דבר לא היה מפתיע כאן. וזה מכוון לחלוטין.

ה-Cold Open מפגיש אותנו עם התוכנית של וולטר (או כמו שמייק אומר ומרמז על העתיד לבוא: You're on your own) ועם תסביך ההייזנברג שלו במלוא זוהרו וזיקפתו. כדי לגרום לדקלן וצוותו להסכים להיות המפיצים שלו, הוא עושה תצוגת תכלית מרשימה ומדהימה בתעוזתה עם סדרת משפטים שגורמת לצופים ולדמויות לפעור עיניהם.
"אתה באמת רוצה לחיות בעולם בלי קוקה קולה?", למשל.
1. די מדהים שברייקינג באד מצליחה למרות התכנים שלה לשכנע את קוקה קולה לשים כסף כדי להיות מפורסמת ככה… טוב, כאילו, בפפסי אף פעם לא שמו קוקאין.
2. באמת, וולט? נראה לך שמישהו יבכה יקום ללא קריסטל כחול? אתה חושב שהמוצר שלך אשכרה איקוני? פיסת אמריקנה? פאאאק.
ומי חשב שהייזי כזה מעריץ של דסטניז צ'יילד?!
אבל וואו, זה מצליח לו. והיי, אפילו מייק נותן לו קרדיט! 🙂

😦

על הדרך, תוך פרגון ל"שני בשלני המת' הטובים בעולם", מובהר לנו ולג'סי מה שחשדנו – שוולט לא מתכוון לוותר עליו בקלות.
אבל אם בשלב השריקות של פרק שעבר פינקמן עוד חשב על עצמו שהוא לא מתאים למקצוע, הרי שבשיחה לפני ארוחת הערב המשפחתית הוא נחשף, למרות המניפולציה הרגשית שתגיע מיד אחריה, לחוסר ההיגיון שבהתעקשות השגיונית של וולט לדבוק בדרכו.
ב-SMN, הוא כבר קולט מסצינה לסצינה יותר יותר עם מי יש לו, תרתי משמע, עסק. תחילה במפגש עם דקלן, אחר בפגישה עם סקיילר והשיא כמובן מגיע בסצינת הריב.

אני לא אכחיש. מאוד אהבתי את גישת ה"לה לה לה, לא שומע" של וולטר לטיפול בעיניין העזיבה שלו.
משהו בזלזול ובהמעטה (מה, ג'סי, הקשקוש הזה עוד לא עבר לך?) ובריגשי הפולני (לפחות תעזור לי בהתחלה… נו, זה מוגזם לבקש, אני שואל אותך?) היה כל כך נכון לדמות וכל כך אנושי.

Nope.

במפגש במכון השטיפה, לעומת הצגת הבובות של שבוע שעבר, זוכה ג'סי להצצה אמתית אל היחסים של וולט וסקיילר. זה לא שהוא מבין את טיבם האיום ונורא, לא באמת, וזה לא שוולט מתעלל בה או משפיל אותה לפניו, אבל ג'סי לא יכול לפספס את ההתנשאות של וולטר ואת הדאגה והאומללות של אישתו.
Vamonos מקריא ג'סי את שם חברת הצ'יק צ'ק ג'וק המאולתרת שהוא ובעלה הקימו (שבעברית יש לקוות שהמתרגם בר המזל קרא לה בפרק 3 כ"מרססים הולכים").
הלוואי, מפטירה סקיילר. (בונוס על בדיחה עם סט אפ של 4 פרקים!)
לפני שהיא נעלמת בחשכת המסדרון ג'סי והיא מצליבים מבטים. ההכרה שאולי יש כאן אחווה קורבנית מבליחה לראשונה בתודעתם. ווהו!

אבל כמובן שהכול מתחבר בשיחה עם וולט, שמתחילה על מי מנוחות ומהר מאוד מתדרדרת למעוזות ערסיים. "לך, מי רוצה אותך, בכלל, יא מכוער?!"
הסצינה כתובה מדהים ואפשר לפרוס קרפצ'ו עם הדיוק של שני השחקנים. לעזאזל, איזה תענוג היה לראות את וולט מנסה את כל הגישות הקיימות, בנואשות הולכת ומתחזקת, ואיזה כיף לראות את הפיקחות המפוכחת אליה הגיע פינקמן שלא נותנת למניפולציה הרגשית והלוגית לעבוד עליו יותר.
ללא צל של בושה וללא הפוגה, כשטקטיקה אחת לא עובדת וולט מנחית את הבאה, בזיגזוג בין התחשבות מזויפת להתעללות פסיכולוגית.
אני מציע לך קידום! כי הכנס חנופה כא… כלומר, כי אתה בשלן טוב כמוני!
ולהיות טוב במשהו זה נדיר!
ועד לאותה נקודה זה הזכיר, במתכוון במתכוון, את שיחת העידוד הידועה מהעונה הראשונה (החלק הרלוונטי, החל מ-1:14. חוצמזה שה-"איי דונט נואו" של ג'סי הוא אחת ההגשות האהובות עליי בסדרה).

אך פתאום וולט מאבד שליטה ונופל לסגנון הירידות של פעם, רק שהן כואבות הרבה יותר.
מה יש לך בחיים חוץ ממני? גורנישט! אף אחד אפילו לא מוכן ללכת איתך לגו-קארטס!
תבחר, זה או אני או סמים ומוות ודאי!
והזווית הזו מעתיקה לרגע את נשמתו של פינקמן ומפילה אסימון בגודל ביניין במוחו.
מר. וויי… הוא מלמל לא מאמין מאיפה זה מגיע פתאום. מעניין יהיה לבדוק אם הוא יקרא לו בשם הזה שוב בקרוב. או אי פעם (על ערש דווי לא נחשב).

וולט תופס את עצמו ונסוג, חוזר בהינף עין לטון מרוכך, מתחשב. אבל הוא כבר איבד את ג'סי, שהודף ללא התלהמות ובאיפוק את תחמוניו פעם אחר פעם, כמו ילד חכם של אימא.
אם יש לך ממילא כרטיס במחלקה ראשונה לגיהינום, למה שלא תעשה כמה בוחטות בדרך?!
תשאל את מהשמו הטבעוני המזמר ההוא עם החור במוח, אם הוא חושב שמחכה לך שקט נפשי!
אתה חושב שאתה כזה טוב? אתה והשחקן שמגלם אותך, חושבים שיש לכם כזה עומק רגשי?!
תן לי לפטור אותך מכספי הדמים האלה.
אבל העלבונות, הפסיכולוגיה ההפוכה והסחטנות פיננסית רק מבהירים לו סופית שאין על מה, ועוד פחות עם מי, לדבר.
שמעו, בסופו של ריב, בפרידת האוהבים המי יודע כמה שלהם, זה לא שג'סי קלט עד כמה וולט הוא הפסיכופט שהוא, אבל הוא מבין שהמורה ושהמגלומניה הרומסנית והרשלנית שלו, שלא רואה אותו ממטר, הם עוד סיבה מצוינת לקפל את הבאסטה וללחוץ על הגז.

אנחנו ממש רואים את ההבנות מחלחלות אט אט אל מוחו של ג'סי, בזו אחר זו, וקודוס ענק לאהרון פול על כך, אבל הסצינה הזו שייכת לבראיין קרנסטון שמצליח לזגזג בין תחמנות להתפרצות, לבהלה, להתחרטות, לחרטטנות, לפאניקה ולייאוש מבלי שנוכל לראות את התפרים אלא רק את גלגלי המוח המאיצים, בעבודה ניואנסית מרטיטה.

ותגובתו של ג'סי להבטחתו של וולט המצוטטת בתחילת הפוסט עתידה להתברר כצודקת בסופו הנורא של הפרק.
You keep saying that and it's bullshit every time.

וזה לא יפתיע אותנו, כאמור.
כפי שציינתי בביקורתי הראשונה לעונה, הסדרה יודעת שהכול בשלב הזה נחיש. יש דברים צפויים שחייבים לקרות בסדרת פשע בעונתה האחרונה. עלילות צריכות להיסגר ודמויות עתידות להיפגע. ככה זה.
מותו של מייק היה מתבקש מכל כיוון אפשרי.
מבחינה הגיונית – הזאב הזקן, למוד הקרבות והכדורים, לא הפסיק לפשל מאז שחזר ממקסיקו. על פי התנהלותו ובגילומו הנפלא של ג'ונתן בנקס, נמאס למייק מהמקצוע, ודי נגמר לו מהחיים האלה.
מבחינה עלילתית – יש כאן יריבות ארוכה, ומנומקת היטב, עם וולט.
מבחינה פרקטית והיררכית – מייק הוא הדמות הגדולה והאהובה שהכי הגיוני לחסל.
מבחינה טיימינג – פרק לפני אחרון של עונה הוא בית קברות ידוע ופופולרי.

היוצרים יודעים שאנחנו יודעים את זה, אז הם לא מסתירים את זה. להפך, הם כמעט זועקים את זה מהגגות מתחילת העונה ועד הרגע האחרון.
האיום באקדח בפרק הראשון שמתקשר לכל האיומים הקודמים שספג וולט ממייק, הדחייה והאגרוף של תחילת עונה 4, כל ויכוח והתנגחות מאז, הבגידה של הפרק הקודם,  ההתנשאות המתמשכת של מייק, הבלגן עם התשלומים, ההצהרה המאיימת של וולט לפני שלושה פרקים שמייק לא יודע את מקומו…

ובפרק הזה הכול מגיע לשיא.
כאשר דמות סוגרת קצוות עלילה (עושה סידורים אחרונים, מתפייסת או מבקשת גאולה) הצופה יודע שמכינים לה את כל התנאים להתפגר. ככה זה, ביי דה בוק. נלעגת כל יצירה שמעמידה פנים שלא.
ברייקינג באד השתמשה בעבר בהבנה הזו שלנו כדי לגרום לנו להיכנס למצב לחץ והיפרונטילציה – עם נרטיב החטא והגאולה של האנק בפרק 3.7 – רק כדי להצביע עלינו ולצעוק "סאקרים, עבדנו עליכם!"
בפרק השביעי בעונתה האחרונה היא עושה את ההפך. היא מרמזת על מותו של מייק באופן כמעט דטרמיניסטי. מותו בלתי נמנע, היא זועקת, מייק חייב למות.
ומקיימת.

תפיסת עורך הדין וההשלכות הופכות את מייק לבעיה ולמטרה ברורה להתנקשות, ההכנות שהוא עורך לקראת היעלמותו המכשירות את הקרקע למוות סודי, ההתעכבות על מבטו הקנאי של וולט אל עבר הפרידה הנוגה בין מייק וג'סי… את האקדח שוולט מוצא בתיק הם כבר ממש כמעט זורקים על ראש הצופה.
וכאילו לא די באלה, כשמייק צופה בטלוויזיה, צלם זירת הפשע מישיר את מצלמתו ודופק תמונה.
ואז עוד נתנו להרמנטראוט, שתמיד זלזל בוולט, שעדיין לא הבין באמת עם מי יש לו עסק, לסרב לעזור לו ולומר את דעתו הלא מפולטרת.
וזו משגרת את וולט, אכול קנאה ותחושת קיפוח תמידית, אל מכוניתו ומשם שולחת אותו לשגר קליע קטלני מטווח אפס.
מי מאיתנו לא ידע בהיכנסנו אל הסצינה, שממנה מייק לא ייצא?
כן, כן, המדליות בדואר.

יצא לי פעם, איפשהו בתחילת העונה הרביעית – כשהחומצה בוססה כפתרון הקסם האידיאלי, לשאול את עצמי את השאלה שאולי בבוא היום התסריטאים נאלצו לשאול את עצמם. "אם וולט יחליט להרוג את ג'סי, האם הוא יעשה עימו את החסד ולא ייתן לו להיעלם בתחתיתה של חבית?"
התשובה שנתתי לעצמי, אם זה מעניין אתכם, היא שאין לי מושג אבל שאם הוא אוהב אותו, ואולי אם ג'סי יספיק להתחנן, וולט יואיל בטובו לגמור אותו באוברדוז של הרואין כדי לאפשר למשטרה ולמשפחתו למצוא אותו בזירת מוות מבוימת.
(מה? יש לי מחשבות נורא מהירות על כל תחום שאין לו שום נגיעה אמיתית לחיי!)

והנה הגיעה העונה החמישית והסדרה מתעסקת בגלוי בנושא הזה.
תחילה לידיה מתחננת בפני מייק שלא יעלים אותה, כדי שבתה תדע שמעולם לא נטשה אותה, אחר כך הוריו של דרו שארפ שהטרגדיה היא שלעולם לא יידעו מה עלה בגורל בנם, וכעת קיילי, נכדתו של מייק, שלעד תחשוב שסבה זנח אותה מבלי לומר שלום.
אם יש משהו נורא יותר מלאבד אהוב, הרי זו אי הידיעה המהולה בתחושת נטישה, המתובלת בכאב הבלתי פוסק של התקווה.
והאם יש מחשבה כואבת יותר לנרצח מההכרה שלא יותיר אחריו זכר ולא יתאפשר לאיש להתאבל עליו?
אבל מייק, ששעה לתחינותיה של לידיה (וזו הייתה הפאשלה הראשונה מני רבות שלו העונה), לא יזכה לחסד דומה.

לא מגיע למייק הסוף הטראגי הזה, שאפילו ג'סי לא יידע לבכות.
וזה מצחיק שכל כך אהבנו אותו, כי הוא היה רוצח קר שחיסל רבים ואיים לא אחת על דמויות אהובות. והוא גם לא בדיוק צודק בתפישתו ש"זוכרים שהיה פה שמח לפני שרצחת את פרינג?!". אם היה ניתן לפרינג להתנהל לפי ראות עיניו, ילדים היו עדיין מנוצלים כסוחרים ורוצחים, ג'סי היה מת או וולט היה מחוסל.
אבל מייק היה חתיכת בנזונה קשוח, עם קוד מוסר של פושעים שהיה מספיק יציב ונאמן שיכולנו להתחבר אליו, היו לו משפטי מחץ שזרק בהגשה צוננת, ובעיקר, הייתה לו פינה חמה לנכדתו ולג'סי, והוא שימש בעונה וחצי האחרונות תחליף אב חיובי לתחליף האב ההרסני.

בתומה של הסצינה מייק דוחק בוולט וזה, כצפוי, יורה בו.
אבל אז קורה הדבר שמוכיח שוב למה שובר שורות היא היצירה המרשימה שהיא.

You keep using that word. I don't think it means what you think it means.

אימה משתלטת על וולט.
אנחנו הצופים ידענו שמייק הולך למות, כי וולט הוא פצצה מתקתקת וכי הסדרה משכה אותנו באף עד השוקת. אולם גדולתה של הסצינה היא בהבנה הפתאומית של וולטר את עצמו. באותה שנייה הוא קולט שהוא לא ההייזנברג שבפתיח, שהכול הצגה, שהוא רק אצה, והבטחתו לפינקמן חוזרת להדהד באוזננו ובאוזניו.
שום דבר לא בקונטרול אם אין לך אפילו שליטה עצמית.

ואל מול הנוף הרוגע והיפהפה, וולט מתנצל בכנות בפני מייק. לא היה כל צורך להרוג אותו. אילו רק עצר לחשוב, אילו רק לא היה עבד נרצע לחוסר ביטחון.
וזו ההפתעה.
רגע קטן ותגלית פסיכולוגית פשוטה, שאוכלים בנשמת הצופה יותר מכל טוויסט עלילתי.
ואף כי וולט מתגלה במלוא אנושיותיו הטראגית, כשהצער והחרטה באמת ובתמים ניכרים על פניו, זה מאוחר מדי. והיות ואין כאן מקום להתנצלויות ומחילות, שתוק ותן למות. אז הוא שותק.
ומייק, בשלווה נרגנת אופיינית נופל קורבן למוות הכל כך מיותר וסתמי, ונעלם מעיננו.

במידה ולא בכיתם מספיק, לטעמכם, הציצו בסרטון מאחורי הקלעים לפרק. אם זה לא יגרום לכם לקנות כרטיס טיסה לאל איי כדי לתת לג'ונתן בנקס חיבוק, אני לא יודעת מה כן.

נקודות נוספות למחשבה מלחיצה/ ספוילרית:

אנחנו מקבלים שני אינסידנטים שמדברים על התאבדות הפרק. האחד כשמייק צופה בטלוויזיה בזמן הפשיטה, כשרואים את האימג' של הצלם השוט מכוון למייק, כי הוא מולו, אבל משם חותכים לפניו של האנק וברקע נשמעת שיחה המדברת על התאבדותו של שוטר בירייה לרקה.
וכאשר האנק יוצא מהחדר, מותיר במשרדו את וולט "הבוכה", הוא מחווה סימן של Just shoot me ביריית כדור למוח.
האם שו"שו עושה הטרמה? לא מתאים להאנק להתאבד, מאידך, מי יודע עוד כמה יתדרדר המצב המשפחתי סביבו.
ואולי, גם פה אפשר לשאול, אם וולט יחליט שהאנק הוא בעיה גדולה מדי ויש להיפטר ממנו, האם ייעשה לו את החסד ויזייף זירת התאבדות?
או האם הסדרה סתם עושה טיזינג מעצבן כדי שנחייה בפחד? כי היא יודעת שנפצח מיד עם המיינד פאקינג הזה.

הערות, תהיות ושאר ירקות.

* בפרקים הנותרים אני מניחה שוולט ייכנס לאמוק נואש להוכיח לעצמו בכל מחיר שהוא כן הייזנברג. או לא. אוי לי.

* כן, אני די בטוחה שהתיק של מייק הוא אותו התיק שוולט פותח (באותו סוג שוט תחתי מתא מטען) בפתיח של העונה.
כשם שהפספורט שהיה מונח שם (ואולי תעודת זהות באותו שם?) יצטרף לרשימת הפריטים שמייק הכין לעצמו ככיסא מפלט, ואלה ישמשו מעתה את וולט. האקדח הוא רק הראשון.

* זה הפרק הראשון שתומאס שנאוץ, תסריטאי ותיק של ב"ב, כתב וביים. הוא עשה עבודה פשוט מצוינת בעיניי.

* יש סיכוי מאוד טוב שהשוטרים לא ימצאו את הכספת המיוחדת וקיילי כן תקבל את הכסף שסבא השאיר לה.

* בארוחת הערב השנייה הכי מביכה ביקום, וולט אוכל אוכל לחימום במיקרוגל. סקאבי לזניה!!!!

* הארוחה מובילה בקישור מושלם להצגה שוולט עושה במשרדו של האנק. הפעם אנחנו יודעים שזו הצגה, אבל הסדרה מראה לנו שוב ושוב שוולט מקפיד לבסס את שקריו על אמיתות.

* …כמו תאריך יומהולדת אמיתי בתעודת זהות מזויפת, למשל?

* למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה באמת היומהולדת שלו. זה הכול מבוים. הכול.

* יש להם עיניין מוגבר העונה עם צפייה בטלוויזיה. אזהרת תימת רפלקסיביות.

* עם טלוויזיה או בלי, התימה הזו לא נפקדה גם מהריב של וולט וג'סי שקרץ במידה ליחס של הכותבים והצופים אל שתי הדמויות הללו ולאיך שהן נתפשות.

* זה כבר שלושה או ארבעה פרקים שאני תוהה אם שובר שורות תסתיים כמו "רצח באוריינט אקספרס", כש(זהירות ספוילר אגתה כריסטי) כל קורבנותיו החיים של וולטר (ג'סי, סקיילר, האנק, מי שיוותר) יחברו כדי לפטור את העולם מנוכחותו המזהמת. ועל הדרך יקבלו את מורשתו ומורשתה הגדולה של הסדרה – אספקה לכל החיים של ייסורי אשמה ושנאה עצמית שיאכלו אותם מבפנים.
ברור לי שאם המחשבה עולה לי בראש זה רק בגלל שהסדרה הארורה עשתה לי אינספשן ושתלה לי את זה שם. ולא, זה כנראה לא עומד לקרות.

*הסצינה בחדר הכספות הייתה מקסימה ונאמנה לרוח כל סרט הייסט קלאסי. כלומר, סליקית וג'זית.
אבל איזה טאמבל העורך דין הזה שהוא לא קלט את הוייב השונה מהבנקאית?! לסול זה לא היה קורה.

* זה דווקא היה חכם מצדו של מייק לא למנות לתשעה את עורך הדין שלו אבל לוליק – העלבון האישי של סול לא יימחה בקרוב.

* טיפ קולינרי: מה ישפר עוגיית בננות? פיסות בייקון.
היי, אמריקה, יודעת מה עוד ידגיש את הטעם הטבעי של הפירות? ציפוי פאדג' שוקולד וטיגון עמוק. אם כבר אז כבר.
פאקינג הל, מה הפלא שאתם אלופי העולם ב"צריך להביא מנוף כי הגופה לא עוברת בדלת"?!

* הו, גומי!

* טוד הוא תחליף ג'סי. אבל זה לא אותו דבר. כמויונז.
וללא thrill of the chase, מעניין כמה זמן זה יחזיק.

* הפרק הבא, האחרון לחצי העונה הנוכחית, נקרא Gliding Over All, שזה שם של שיר של וולט וויטמן, שהסדרה לא מפסיקה למתוח קווים בין השירים שלו ובין מר. וייט.

GLIDING o'er all, through all,
Through Nature, Time, and Space,
As a ship on the waters advancing,
The voyage of the soul–not life alone,
Death, many deaths I'll sing.

אתם מוזמנים להיכנס לפאניקה בזמנכם החופשי. מ-עכ-שיו.

5.6 מכירת חיסול – על אמת בפרסום וסחר נבון ב-Buyout.

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
* אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
* It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
* You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

* אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

4.7 – אדם בן כלב – על קבלת החלטות, קבלת אחריות וקבלה עצמית ב-Problem Dog.

נקודות על כך שהתאפקתי מלהכניס BITCH לכותרת?
ספוילרים לפניכם.

Cool guys step away, sit down and watch explosions

YOU ACCEPT?!
-no.
-About time. 

Problem Dog, המסמן את תחילת חצייה השני של העונה הרביעית, הוא פרק קצבי, מותח ושובר לב, הנגמר בארומה דקה של HolyCrapיות שכה חסרה בעונה עד כה.

יש מספר דברים המונעים מהפרק המצוין זה להפוך למושלם והחמור שבהם, מבחינתי, קורה על ההתחלה.
בפתיח הקר, פינקמן משחק Rage בפלייסטיישן שלו. הוא עומד בפני מסדרון ויורה עם אקדח בזומבים הנגלים לו מאחורי דלתות ובתוך חדרים. המשחק נהיה קשה מדי והוא נפסל וניצב מול השאלה הפשוטה: Quit או Restart. הוא בוחר להמשיך לשחק. בום. כותרות פתיחה.

משמעות מנח גופו של פינקמן, הזזת הזרוע, ביתו המקושקש הדומה למתחם המכוסה גראפיטי בתוך המשחק, המסדרונות, הזיעה הניגרת, ההתנשפויות, היריות לראש, לעזאזל – ברורה לנו כמו השמש שוולט משוכנע שזורחת לו מהתחת, ורק דמותו של גייל המבזיקה מולנו פעמיים הורסת הכול (ועוד פעמיים?!). חבל, הסצינה עשתה עבודה מאוד יפה בלי זה. אוף.

הפרק נפתח בעוד טעימה של סקיילר מחזיקה את וולט קצר. תחזיר את המכונית הנוצצת (אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שיקבלו אותה חזרה בעלות 800 דולר) ותעשה טובה, אל תעצבן אותם, ולך תן טיפ לרוחץ מכוניות. מוי בואנו.
ומה עושה וולט? כאחרון הטינאייג'רים, כוולט ג'וניור וונאבי, הוא לוקח את המכונית למגרש מחוץ לשדה התעופה לעשות חראקות (לקול ה-pretenders). לפני שני פרקים האיש דפק מרדף מכוניות של איש אחד (He puts the auto in automobile) במכונית הפונטיאק אזטק החבוטה שלו. פלא שזה קורה?
אבל זה וולט, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו תקוע על בלימה.
בדומה לקניית הקולה עם הדולר של בוגדן, גם המהלך הבא שלו הוא מפגן BadAssery שהקהל שלו הוא הוא עצמו. הוא תוקע את החוזה המגולגל במיכל הדלק, מצית אותו ומתרחק לאיטו.

Creepy Cat Lady Alert: מכירים את זה שצעקתם על החתול שלכם על פשע ביתי כזה או אחר והוא מתרחק מהזירה נזוף ואז, על הדרך, באם אין עוד חתול או כלב בסביבה, הוא תוקף את רגל השולחן לסשן שריטות זריז – ככה, כדי לא להרגיש הכי מושפל בחדר? זה קצת מזכיר לי את הסיטואציה.
ואם לא די בזה, וולט אולי חושב שהוא מתעל את התאומים המקסיקנים בפרימיירה של העונה ה-3, או לכל הפחות את אנטון שיגור, אבל המכונית מתעכבת להתפוצץ והוא דווקא כן מסתכל אחורה. אז הוא מתיישב ומזמין מונית תחת שמו האמיתי. עוד שריטה נוספת לרגל השולחן.

והנה גילום של תבנית ההתנהגות, המכוונת, של וולט בימים אלה (שלא לומר מטאפורה ויזואלית). במסגרת מה שהתחיל כמעשה "טוב" למען משפחתו ושכעת דורש תיקון, וולט מבצע אקט מרדני המונע מאגו ונכנס לנסיעה פרועה היוצאת משליטה. וכפי שמוכיח אותו שוט עילי המראה את סדרת סלסולי הצמיגים החרוטים על הכביש – משאיר אחריו המון סימנים, אותם הוא לא רק לא טורח לכסות, אלא מחמיר אותם (הצתה? מישהו? ביולר?) ואפילו מפנה אליהם תשומת לב ("הוא יראה אותי" הוא מבטיח לחברת המוניות).

התענוג הזה עלה לוולט 52,000 דולר, מבהיר לו סול, שהצליח למנוע את הגעת המקרה למשטרה, ומחכה ל-Attaboy ואיזו לטיפה (רפרנס כלבי ראשון בפרק!) שלא מגיעים. וולט ששוכב על הספה שלו, ספק כפציינט אצל פסיכולוג (וסול הוא אכן בערך האדם היחיד כיום שמאזין לו באמפתיה), ספק כגופה בארון פתוח, מתלונן על מצבו. ואז חוזר אל המסקנה החביבה עליו – צריך להיפטר מגאס. אלא שסול מכיר רק את האנשים שמייק הכיר לו (לידיעת המצקצקים בעונה שעברה בנוגע לשאלה למה דווקא וולט או פינקמן היו אלה שצריכים להיפטר מגייל) ומציע לו לפנות אל השותף שלו.

בביתו של פינקמן, דומה שהבחור אכן עשה restart והוא צובע את הקירות בצבע "לבן-שפיות" של טמבור.
וולט מתחקר אותו על גאס ולא שוכח להתמרמר על כך שפינקל מספר דברים לסול לפני שהוא מספר לו.
<Insert *FacePalm* here>
הוא נדהם לגלות שג'סי אכן נפגש עם גאס והיה בקרבתו הפיזית. How close? הוא דורש. Closer than you and me right now. פינקמן עונה בתרתי משמע. הוא מספר לו שגאס רואה בו דברים ו-וולט פותח בשפיל תחמוני שפינקמן, המפוכח, קוטע בחדות. Drop the sales speech, I'll do it.

למה ג'סי מסכים? זה וודאי פועל יוצא של התנייה לויאלית ולא מתוך רצון אמיתי ומחושב? אולי הוא פשוט חושב שמה שעשה פעם אחת מגדיר את מי שהוא מאז ולתמיד. רוצח.
האם ההתחלה מחדש שלו היא למחוק את ג'סי הישן ולבנות את עצמו כמתנקש? כרגע בשירות וולט, אבל אולי בעתיד בשירות מישהו אחר? אין ספק שהמשחק וידאו והתנהגותו עד כה העונה מראה שהוא סובל מניתוק רגשי שמתאים יופי לדרישות התפקיד… אבל עוד נגיע לכך.

בינתיים האנק מאפשר לוולט ג'וניור לקחת אותו לסיבוב קצר בלוס פויוס הרמנוס. גאס שרואה את סוכן ה-DEA מגיע ויודע בדיוק במי מדובר (וממעשיו אחר כך מתחוור לנו שהאנק סמך על העובדה הזו) יוצא לברך אותו ואת אחיינו באופן אישי. לרגע דומה שהדבר המהותי ביותר בסצינה היא הצעת העבודה שגאס מעלה בפני פלין (GAWD, NOOOO), אבל חצי דקה אחר כך מתברר שלא. ועוד כעשרים דקות, כשהאנק ישטח את התיאוריה שלו מול חבריו בבולשת, נבין את המהלך האמיתי שנעשה כאן. (אגב, גם בפני האנק עומדת בחירה והוא לא מצמץ לפני שהוא אומר כן, אני אשמח לעוד דיאט קולה. הנה איש שיודע בדיוק מה הוא רוצה).

בחזרה בשטיפת המכוניות, סקיילר, לאחר מפגן זוגיות הכרחי וחורק-משהו מול מארי, מגלה כמה וולט עושה כל חודש ועד כמה התוכנית הזאת שלה לא ממש עובדת… we're gonna need a bigger boat.
גם היא עומדת מול שאלה פשוטה שמציב לה בעלה. In or Out? והיא בוחרת להישאר במשחק.

במעבדה, באיזור נטול מצלמות (למה שלא יהיו שם מצלמות, בעצם?), וולט מבשל שעועית. כלומר, רעל משעועית.
כן, זה כנראה הזמן הזה של העונה שוולט וג'סי מנסים לחסל מישהו עם רייסין. פעם ראשונה טורטייה, פעם שנייה המבורגר, פעם שלישית גלידה?
פינקמן מצליח להרשים את הקהל ואת וולט עם המחבוא החכם שהוא מוצא למבחנה הקטנטנה ועם התירוץ it's my lucky cigarette.
רק אל תעשן אותה אומר וולט ומסכם את סך הפחדים שלנו כלפי הבחור עם הנטיות האובדניות שכרגע נתנו לו נשק להשמדה עצמונית… ברצינות, מישהו מתישהו בסדרה הזו צריך למות מהרעלה!

החלון להשתמש ברעל לא מאחר להיפתח. מייק אוסף את פינקמן ויחד הם נוסעים לחוות תרנגולות מרוחקת במדבר. ההוראה, אם תהית, היא פקח עיניים וסתום ת'פה.
פינקמן, רבע העוף בלבוש הנערי, האוחז בפלטת ירקות חתוכים ומטבל כרעיית פיפטיז בדרך לפגישת הורים, גורם לשכירי החרב במתחם, כמו גם לעצמו, להרים גבה.
ואז הוא נשלח להכין קפה. והופ, הנה הזדמנות הפז ובידיים רועדות הוא בוחן את האופציות שלו. מייק קוטע את חוט המחשבה ונותן לו אקדח. טעון. למקרה ש. סתום ת'פה, סתום ת'פה, אבל לתת לג'סי אקדח אמיתי עם כדורים היא מחווה מאוד רצינית של אמון.
והאם מייק באמת קטע את ג'סי? או האם פינקמן הספיק לפזר רעל הקפה לפני כן? השוט היחידני של גאס שותה לו לבדו בהחלט יכול לרמוז לכך (הוא גם לוגם ברעש! רק על זה מגיע לו למות!!!)

לרגע קל נלחצתי שמהמכונית הממוגנת יירד טיו סלמנקה האיש שהוא ופעמונו בוודאי עוד רודפים את ג'סי בלילות מסוימים (זה יכל להיות מדהים. אני מתה על ריוניינים), אבל המשלחת של הקרטל מתבררת כאיש אחד, זוטר, חתיך, שנשלח לשאול שאלה פשוטה: כן או לא.
הסטירה המצלצלת בפניו של גאס הורגשה. התבלבלת, אתה לא מי שמנהל את המשחק, אין כאן משא ומתן ויש לך בדיוק שתי אופציות. נדמה לנו שגאס בוחר באופציה ב', גם אם השאלה לא ברורה לנו.
האם גאס נדרש להתקפל לגמרי ולתת לקרטל לנהל את הארגון? האם השאלה קשורה לוולט? האם הם רוצים לייצא את הייזנברג למקסיקו? פעם הם רצו להרוג אותו, אבל זה היה לפני שהוא נהייה אימפריה. ומה תעשה האימפריה של גאס בלעדיו?

נציג הקרטל מנפנף לשלום (לא באמת) וג'סי המביט בגאס מאחור מחזק את האחיזה בנשקו, שוקל לירות. אבל זו משימת התאבדות, ולשם מה? לשם מי? (וזה די מרמז לעובדה שהוא לא הרעיל אותו, כי אחרת למה לדפוק לו כדור בעורף?). בנסיעה חזרה הוא שואל את מייק מה לדעתו גאס רואה בו. "נאמנות" מציע המנקה, "…גם אם היא לאדם הלא נכון". אולי הגיע הזמן לריסטארט בנאמנויות.

קרוע מהבחירות שעשה ומאלה העומדות לפניו, ג'סי ממשיך משם אל פגישת הנרקומנים האנונימים ואל (ווין דאפי מג'סטיפייד בתפקיד) היועץ (אתה נכנס? כן או לא?), ולראשונה מאז אותו לילה מנסח את רגשותיו בקול רם ומספר למישהו, גם אם זה עטוף במטאפורה דקיקה, מה עשה לגייל – הכלב הבעייתי שהרדים. הכלב שהוא בעיה.
פינקמן מחפש משמעות ומפלל לתשובות אבל כל מה שמוצע לו הם סליחה וקבלה עצמית. אבל למה, לכל הרוחות, שהוא יסלח לעצמו? ושמישהו ישפוט אותו כבר, לעזאזל! ג'סי מתפוצץ, משתלח וגורם לקבוצה, ואיתה המנחה, לשנוא אותו – זו לא תשובה ולא פתרון וכל השנאה הקבוצתית הזו מתגמדת אל מול השנאה היוקדת שהוא חש כלפי עצמו, אבל היי, זה רגש, וזה לא מעט בימינו.

אתה צריך להרגיע עם הצללית האדומה.

תמיד תהיתי מה אגנוסטיקן או אתאיסט מכור אמור לעשות? כיצד הוא אמור לשאוב כוח ולסלוח לעצמו בפגישות ה-AA וה-NA שלו?
אמונה שלמה בהשגחה עליונה מאפשרת מחילה עצמית, כי האיש עם הזקן הלבן (לא סנטה, השני) שפט אותנו והוא שהחליט לסלוח, וכל שנותר זה רק לצעוד בעקבותיו. ואם הוא לא סלח לנו, לפחות אנחנו יודעים שהעונש בוא יבוא.
אבל מי ישפוט את מי שאין להם נחמה אלוהית? בהיעדר אלוהה האין אנחנו אמורים לשפוט את עצמנו? ואם אנחנו מעודדים תמיד לסלוח לעצמנו, מהי המוטיבציה שלנו לעשות אי פעם את "הדבר הנכון"?
ג'סי אומנם לא מרגיש כלום, אבל המוח שלו מסרב להשלים עם מעשיו. כל מה שהוא רוצה זה שמשהו יכריח אותו לעשות את הדבר הנכון, כי לבד הוא לא מספיק חזק, ויגרום לו לשלם על מה שכבר עשה.
מזל שאין ברסלבים או סיינטולוגים באלבקרקי, כי פינקמן בשל לשטיפת מוח דתית. וחולצתו של ג'סי, עם הדימוי של ישו המודפס עליה, תומכת במשאלת הלב הזו.
אלא שזה דימוי חלול, אין כאן אלוהים. זה סתם קונטור דמותו של סטיב איוקי מוזיקאי ומפיק מוזיקת אלקטרו האוס (אגב, מסתובב ביוטיוב קליפ של אהרון פול עושה קראוד סרפינג בתוך סירה מתנפחת בהופעה של איוקי).

כמעט מיותר כבר לציין זאת בשלב הזה של הסדרה, אבל: אימא'לה, אהרון פול!
כל העונה הבחור גונב את ההצגה בסיסטמטיות עם תפקיד כמעט אילם, ואז בא הפרק הזה ומזכיר לנו איזה אמן מונולוגים אדיר הוא. הנאום היה משסע נשמות והפרק הזה, עם מנעד הרגשות, הוא כנראה הפרק שיגיש לאמי. כשם שפרק שעבר היה הפרק שקרנסטון כנראה יגיש לאקדמיה (מאידך, אולי מוקדם מדי לומר. יש עוד את העימות העתידי בין וולט לג'סי בסוף העונה שעתיד להיות מעט הירושימי).
לא ברור אם האקדמיה תזכור את פול עוד שנה שלמה (לטקס הנוכחי עוד כשבוע, "שובר שורות" אינה מועמדת כי היא עודנה משודרת), אבל לעזאזל, מגיע לו ולא סביר שיהיה מישהו השנה שיתעלה עליו. למעשה, מגיע לו אמי לשחקן ראשי, ויהיו מי שינסו לשדל אותו להגיש לקטגוריה הזו, אבל זה לא יקרה.
מה שבטוח הוא זה: כשתיגמר הסדרה או כשג'סי פינקמן יפסיק להתקיים, מה שיבוא קודם, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כדמות הטראגית הגדולה בתולדות הטלוויזיה.

בסצינה המסיימת את הפרק, האנק מגיע לפגישה עם גומז והצ'יף (לא זוכרת את שמו), ולנו הצופים מתחוור שהביקור ללוס פויוס, כמו גם השאלה בשבוע שעבר "Since when do vegans eat fried chicken?" הם לא רמזים ראשונים שאיתם מגשש הבלש, אלא הדובדבן שבקצה חקירה מבריקה – הפייס דה רזיסטנס!
לאחר שהתיאוריות המופרכות שלו זוכות לתזוזות של אי נוחות בכיסא הוא נאלץ להודות שהוא באמת קצת הגזים, כן, הוא כנראה די קוקוריקו…
רק ש… מה עושות טביעות האצבע של גוסטבו פרינג בדירתו של המנוח?
בום! קבלו את קולומבו של ניו מקסיקו!

ופתאום כך, באמצע העונה, בבת אחת, מוצא את עצמו גאס פרינג ניצב מול שלוש חזיתות מסוכנות המתייחסות אליו כאל כלב המהווה בעייה רצינית…

BAM, and that's how you do it!

אני יודעת שהרבה מתמרמרים על הדרך שבה וולט מתואר העונה. מתרגזים על הפיכתו מגאון מחושב לאינפנטיל עם נטיות הרס עצמי ללא הסבר. אבל אני חייבת להודות שבינתיים, לרוב (טפו עליך, פרק 3) הוא די עובד לי.
באומנות הפופולרית ובבידור אנחנו כל כך מורגלים בקיצורי דרך פסיכולוגיסטים. כאילו יש קו מובהק המגדיר אם אתה טוב או רע. עברת אותו, והמוזיקה של דארת' ויידר עולה (היי, פאבלו) וזה סימן שהגעת לנקודת האל חזור. כאילו ניתן לעצור ולהצביע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל המוסרי ומעתה only smooth evil sailings! אבל בפועל, כולנו, גם פסיכופטים וסוציופתים, לא מפסיקים לבחור לעולם. כל פעם מחדש ניצבות בפנינו אופציות וכל פעם מחדש אנו נאלצים לקבל החלטה, בתהליך מתמשך, בלתי נגמר.
הקולנוע והטלוויזיה מאז ומעולם עשו פניות אמוציונליות חדות וכבר למדנו לקבל זאת, לבלבל תירוץ או הנמקה עם תהליך אמיתי. מנגד באה ברייקינג באד ומקדישה 5 עונות להתדרדרות המוסרית של גיבורה, בעלילה שמכילה נקודות שפל שמהן כביכול אין חזור (כמו מקרה ג'יין) שלאחריהן נקודות חסד שלרגע מאפסות את המונה (הצלותיו ההירואיות החוזרות ונשנות של פינקמן).

בעונתה הרביעית, דומה שהסדרה שוב לוקחת את זמנה ומקדישה את כל חצייה הראשון אך ורק לתיאור הפרעת הדחק הפוסט טראומטית של שני הגיבורים שלה. בין אם אהבנו את הבחירה הזו או לא.
כן, מבחינתי כל הרגרסיה של וולט וסינדרום הפה הגדול הם סממני PTSD. וכשם שהטראומה של פינקל מתבטאת באופנים פינקיים מובהקים, קרי מופנות פנימה בשנאה עצמית ואבדון, כך תגובת וולט מתבטאת בהתאם לאופיו ומפנית החוצה, בהשתלחות ובדלוזיה.
כי להבדיל ממה שהוא אומר, וולטר ווייט הוא לא האיש שנוקש. הוא האיש שלא מתקרב לדלת בכלל לפני שמתקשרים אליו ואומרים לו ללכת הבייתה. הוא האיש ששולח את בנו המאומץ לנקוש. כתוצאה מסדרה של החלטות מצערות הוא לא נמצא במקום שהוא אומר שהוא, לא במקום שהיה רוצה להיות בו, ולא במקום שהוא זוכר איך להיות בו.
וולט וג'סי הן שתי דמויות ברגרסיה לילדות (משחקי וידאו מול טנטרומים וחראקות) המחפשות משמעות ולא מסוגלות לחזור לעצמן. האם בכלל קיים בהם עוד "עצמי" לחזור אליו? אלו הן שתי דמויות שרוצות להיתפס, אבל כל אחת מסיבה אחרת לגמרי. ג'סי מבקש עונש ו-וולט דורש הכרה. ג'סי מתמודד עם מעשיו בלקיחת אחריות, לפחות מוסרית, וולט בהכחשה ומגלומניה – שני מנגנוני התמודדות שונים לאותה בעיה.
והנה ניוז פלאש: היוצרים ממש לא רוצים שנחבב את וולט בשלב זה. ביודעין ובמתכוון הפכו היוצרים את היוצרות ואת ג'סי פינקמן לגיבור הסדרה. מזה 7 פרקים הוא הדמות הראשית היחידה, זו הבוגרת ולכאורה המורכבת מבין השניים… אבל בחצייה השני של העונה, כשהכאוס שוב יפרוץ, אני משוכנעת (ומקווה) שהזרקור יחזור אל וולט, מרכזה הדחוק לשוליים של שובר שורות.

כל אחד צריך עוגנים כדי לדעת מי הוא. בית הוא עוגן (ע' זה בית). משפחה היא עוגן. שפה, חברים, מקצוע, כולם עוגנים שההגדרה העצמית שלנו תלויה בהם, ובלעדיהם אנחנו בסכנה לא לדעת מי אנחנו. וולטר ווייט הוא איש שכל חייו הבוגרים, ואולי גם ילדותו, הרגיש כי גורלו האמיתי נמנע ממנו. אדם עם תסביך גדלות מודחק. מאז שהחליט לבשל מת', הוא נתן דרור לאותו תסביך – הכימאי כאלוהים, וכאוס הפך להיות העוגן של הייזנברג הבלתי מנוצח.
ג'סי חסר הביטחון, שמעולם לא פרגן לעצמו, בוודאי לא מצליח לעשות לעצמו הנחות עכשיו ומקנא במי שיש לו אלוהים. האלוהים של וולט נמצא בתוכו, וכשהיכולת להגשים את עצמו ככזה נמנעת ממנו – הוא אבוד.
כרגע, השאיפה לאיבוד השליטה משחרר ממלאת את ווייט במשמעות זמנית. אבל מה יקרה שהחופש יגיע? מול מה יילחם וולט אז? אולי אז ייאלץ להתחיל להתמודד מול עצמו… או להעמיק את האשלייה.
לדעתי זהו המהלך הפסיכולוגי שמנסה הסדרה לתאר העונה. האם המהלך השאפתני יצליח ליוצרים? או שמא הם יקרסו אל תוך היומרה של עצמם? נו, זאת נדע רק בסופה.

ופינקמן?
גם הוא ניצב מול 3 חזיתות הנאבקות על נשמתו. וולט מול גאס ומייק מול ג'סי עצמו.
אם יש מישהו שאנחנו מפללים שישרוד את המעשייה הזו בחתיכה אחת וייצא ממנה חופשי, הרי שזה ג'סי (חוץ מהסוטים שרוצים שהוא ימות). אנחנו מחבקים אותו, וכואבים את כאבו ומאחלים לו בחירות נכונות וסוף טוב…
אבל כפי ששאל את עצמו, והיוצרים את עצמם, כך גם אנחנו נשאלים. אם ג'סי יוצא מזה ללא עונש, מה המשמעות? ומה, לעזאזל, זה אומר עלינו?

הבחנות, תהיות וציונים לשבח

* אוי, בושות! פתאום נפל לי האסימון. בסצינה שוולט מנסה לתמרן את פינקמן לרצוח את גאס (אגב, מאיפה הם בטוחים שלא מצותתים להם?), ג'סי שוב על סולם.
בתור מי שחושבת שמטאפורת הסולם של FLY היא אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים של שנה שעברה ואחד משיאיה של הסדרה כולה, הכמעט-פספוס הזה הוא בגדר מחדל.
שוב, כמו ב"זבוב", וולט שולח את ג'סי להסתכן בשמו, ושוב ג'סי מוכן לחרף את נפשו בשביל וולט…  or is he?

* נו, האם יש לגוסטבו אנשים בבולשת? כלומר, במשטרה בטוח יש – דרך מייק, אבל מה לגבי ה-DEA?
ואם כן, מי? הצ'יף? אולי גם גומי עצמו? והאם אחד מהם הוא זה שהתקשר להזהיר את האנק ממתקפת התאומים?

* איזו באסה לדין נוריס שאהרון פול הפנומן מגדיר עצמו כשחקן משנה, כי הוא פשוט נפלא וזה יכל בקלות גם להיות הפרק שהוא יגיש לאמי.

* הפלאשבק בתחילת העונה מתגלה כאקדח הצ'כובי במערכה הראשונה that just keeps on giving. קודם הסכין היפנית, אחר כך מחברת ההערצה של גייל, וכעת אותו מיכשור יוקרתי שרכש למעבדה וראינו אותו מוציא מהעטיפה אשר הוביל לקישור לפרינג.

* You're nothing to me but customers!
המשפט שהכי אהבתי את ההגשה שלו בנאום של פינקמן, שיאה של ההשתלחות, והוא מובא כשג'סי אוף סקרין. אחח, איזו סצינה.

* רק אני רטטתי מעונג כשג'סי הזכיר את דריסת הילד של המדריך? זו סטייה נוראה, אני יודעת, אבל האיזכור הזה, של משהו שצוין אחת לפני עונה וחצי, ריגש אותי.

* פיטר גולד שכתב וביים את הפרק, הוא אחד ממפיקיה ומכותביה הקבועים של הסדרה. זהו לו הפרק הראשון שהוא מביים בסדרה והדבר השני אי פעם שהוא מביים (11 שנים עברו מאז ניסיון הבימוי הראשון). כבוד.

* Rage, משחק הוידאו, יוצא לחנויות רק עוד כמה חודשים. Dun Dun DUN.
טוב, זה הזמן להלין שהעונה הזו ה-Product Placements נורא נורא כבדים בעין ובמוח (וד"ש למתיו וויינר, סססאמק).
חלקם עובדים לי לא רע – כמו המשחק הזה, כי היות ואני לא חננה אני לא באמת ידעתי שיש פה אנאכרוניזם (אם כי אני מכירה בעובדה שלכמה אלפי גיקים זה בוודאי זעק לשמיים), או כמו מכונת הקולה של וולט בפרק שעבר. אולי בגלל ששניהם שילובים מאוד אפלים ולא בהכרח מחמיאים של המוצר.
חלקם סבירים – כמו הדודג' האדומה של וולט ג'וניור.
וחלקם איומים ממש – צ'י צ'י צ'יטוס לא פריטוס.
ובאותו עיניין – לאן נעלמו ה-Funyuns של ג'סי?!

* באותו משחק, מסתבר, תסתתר ביצת הפתעה למעריצי ברייקינג בד. אין לי מושג איפה ומה, אבל אם מישהו מכם גיימר, הוא או היא מוזמנים לבחון את הסוגייה אחרי ההשקה בספטמבר ולגלות לנו. מה שאני כן יודעת זה שמאט ג'ונז, אק"א באדג'ר, מדבב שתי דמויות במשחק.

* Ameliorate = לשפר, מהמקור הלטיני melior (ומתוך כך, בספרדית mejor ו-mieux בצרפתית). ג'יזס וולט, תגיד לשפר.

* Eyebrows of Doom.

* הסצינה הלפני אחרונה, במעבדה, הייתה די מיותרת ותפקידה היה, ככול הנראה, לגלות לנו שג'סי משקר לוולט.

* שבוע שעבר יצא לי להקשיב לראשונה לפודקאסט מהסוג ש-AMC מעלים אחרי כל פרק.
אז קודם כל, הפודקאסטים הללו עם העורכת, גיליגאן ואורחים משתנים, ממש מוצלחים, מלמדים ומבדחים, וכשיהיה לי זמן אני בהחלט מתכוונת לדגום אותם וממליצה גם לכם בחום.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/insider-podcast-season-4
* שנית, בפודקאסט שאני האזנתי לו (פרק 5) התארח גם ג'ונתן בנקס, הוא מייק המנקה, ומלבד העובדה שהאיש פשוט מקסים ונורא מצחיק התחוור לי משהו.
זוכרים את השיעול המסתורי של מייק? גם לבנקס יש אותו. רוצה לומר, בעיקר לבנקס יש אותו ומייק כנראה ממש לא גוסס. אמרתי לכם שהפודקאסטים מלמדים.
* הופ, הופ, הופה. עכשיו כשגמרתי לכתוב את הביקורת הלכתי לשמוע את הפודקאסט של פרק 7 ובו נאמר שהסצינה ב-4.06 עם הנשים ההונדוריות במכבסה אכן אולתרה ע"י קרנסטון (ע"פ קווים כללים, כמובן), ושרק אחת משלוש הנשים דוברת אנגלית. אחח, אי אפשר לזייף זרימה קומית ספונטנית.

* גייל היה בן 34?!?!?
די מזעזע שאנחנו בני אותו שנתון. זה כמובן אומר שהוא נולד ב-1977. היה שיר כזה העונה.
האם זה אומר שאהרון פול עוד רגע מידפק על דלתי? לא, כי אני חושבת שעם זה אני יכולה לעבוד…

4.1 – חד וחלק – Box Cutter, הפרק הראשון בעונה הרביעית של שובר שורות, מספק את הסחורה.

זהירות, פוסט עתיר ספוילרים.  במקרה של שובר שורות, והאמינו למישהי שאיו לה עמוד שדרה וידעה קצת ממה שהולך לקרות בפרק, ספוילרים אכן הורסים המון מההנאה.
אם עוד לא ראיתם את פרק 4.1, הימנעו מקריאה!

13 חודשים מייסרים היינו צריכים לחכות על מנת לקבל את התשובות לשאלות הבוערות שהעלה ה-Cliff Hanger של סוף העונה השלישית.
בפעם האחרונה שראינו את שני יצרני המת' החביבים עלינו, הם היו שקועים בבוץ עמוק יותר מאי פעם, כשוולט נמצא בסכנת הירצחות במעבדת העל, וג'סי עומד להפוך לרוצח בעל כורחו של חנון חף מפשע (שכל חטאו היה חיבה לשירים אזוטרים ובישול קריסטל מת. חפות היא עיניין יחסי, כמובן).

למען האמת, לפחות מבחינתי, לא היה כאן קליף הנגר במובן המסורתי.
לשבריר שנייה לא שאלתי את עצמי "האם ג'סי הרג את גייל או שמא הוא הסיט את האקדח במכוון ופגע במשהו אחר?"
Breaking Bad היא אינה סדרה שחוזרת בה מצעדים קיצונים. כמו לדמויות שלה, גם לסדרה, אין את הפריבילגיה להתחרט ולהתחיל מחדש. אז התשובה הייתה לדידי חותכת: כן, ג'סי רצח בדם קר את עוזר המעבדה החביב.
אך השוט הסופי (Pun Intended) שלח עשרות אלפים ממעריצי הסדרה חמושים בספקולציות אל שיחות סלון ו/או אינטרנט.
"הוא לא ירה בו, הוא ירה בקומקום!", הוא לא ירה בו, הוא חטף אותו!" ו-"הוא לא הרג אותו, הוא רק פצע".
כביכול מקור הבלבול הייתה תנועת המצלמה בשבריר השנייה האחרונה לפני הייריה: במהלך אומנותי המצלמה זזה כדי לדמות ויזואלית בדיוק את מה שעבר על הצופה – כרגע ג'סי הדומע ירה לא רק בגייל אלא גם בנו הקהל.
אבל רבים מהצופים קראו אותו אחרת. ניתן להאשים את הבימוי בחוסר בהירות, אבל לדעתי הבלבול לא מצוי במבע הטלוויזיוני אלא בא ללמד אותנו משהו על האימפקט שיש לסדרה על צופיה ואת התגובה הרגשית שיש לנו  לג'סי.

ללא מילים

אם הייתה איזושהי נחמה פעוטה שניתנה לנו בשלוש שנים שעקבנו אחר תהליך ההתדרדרות המוסרי והמייסר של וולט, זו הייתה הידיעה שג'סי נותר, בנפשו, די תמים. על כל החבטות הפיזיות והנפשיות שעברו על פינקמן, ההיאחזות שלו, על אף ניסיונותיו שלו עצמו להתחשל ולהתקשח, בעמדה מוסרית ובקוד הומני אפשרו לנו למצוא בסדרה דמות מרכזית שאפשר בלב פחות או יותר שלם עדיין לעודד.
אנחנו יכולים לראות את וולט עובר פסים אדומים, כל עוד פינקמן נותר איתן מאחוריהם.
ואז הגיעה הסצינה הסופית של העונה הקודמת, פרק אחד בלבד לאחר שוולט – מאותם סיבות כמו שלנו ממש – מציל את ג'סי מלהפוך לרוצח, והפכה את הקערה על פיה.
אותו בחור שבפרק (Peekabo 2.6) לא יכל להביא את עצמו להרוג חיפושית (בקריצה ויזואלית ישירה למינוח *Can’t hurt a fly), הוא כעת הרוצח המתקדם יותר מבין השניים ב"היררכיית הרשע". זה שהרג לא מהגנה עצמית אלא מחישובים קרים.
המחשבה כה שוברת לב-עד-בלתי-נסבלת ותגובת הצופים הייתה כה רגשית עד שאפילו גיא, חברי הבלובר היקר, חשש להשתפנות מצד היוצרים.
אבל לא. הפרק הראשון ממשיך בדיוק איפה שהוא צריך להמשיך, עם ג'סי שצריך להתמודד עם המשמעות של מעשיו. וכקריצה, היוצרים מתייחסים לאותן ספוקלציות של הקהל בנגיעות של הומור מרושע. הכדור נורה הישר לתוך עינו של גייל (קרי, של הצופה) והמשיך וננעץ בקומקום. Wink wink.

וכך, העונה הרביעית נפתחת ונכנסת ישר לעיניינים, בהמשך ישיר לנקודה בה עזבנו, בלי דילוגים בזמן או קיצורי דרך. זהו הסגנון שגיבשה לעצמה שובר שורות במהלך שלוש עונותיה, היא לא עושה לאף אחד הנחות, לא כל שכן לעצמה, והיא לוקחת אותנו שלב אחר שלב ונותנת לדמויות, לדינמיקה ולסיטואציה לייצר את הדרמה…
אם יש משהו שיוצריה של "שובר שורות" אוהבים לעשות זה להנגיד בין היומיומי למפלצתי, ולזגזג בין הסתמי למורט עצבים. הם מתעכבים ומראים לנו מה עובר על סקיילר, מארי והאנק ביומם, בזמן שוולט וג'סי מוחזקים במעבדת העל, מחכים שעות לגאס שיגיע ומוכנים, מי יותר(וולט), מי פחות (ג'סי) להילחם על חייהם.

היוצרים כה נחושים בדרכם שהם לוקחים את הזמן שלהם ומונעים מאיתנו הצופים את מה שאנחנו הכי להוטים לדעת, וזה רק מעביר אותנו על דעתנו עוד יותר.

אבל ההתעכבות הזו היא נהדרת בעיניי. חשיפת התגובה האנושית והמתבקשת של סקיילר היא בגדר חובת אמינות. סקיילר ווייט מתחילה לקבל תחילתו של מושג לגבי מה עושה בעלה, ותפקידה המרכזי בפרק הפתיחה גם מלמד כנראה על התפקיד שתגלם העונה. היא כבר לא האישה שבחוץ, ונחישותה ויכולת החשיבה המהירה שלה תחת לחץ ממשיכות לצייר אותה כדמות יותר מגניבה ומרמזות שהיא מתאימה בול לתחום ההתמחות החדש שבחרה.
גם ההתחרפנות של סול, ותיאור מצבו העגום של האנק (התגעגענו!) מדויקים להפליא, והם מרחיקים אותנו מהאקשן או האקשן-בהמתנה לפרקי זמן שלא מספיקים להעיק.

מבחינתי, פרק הפתיחה הוא מלאכת מחשבת בבניית מתח ושיעור בדחיית סיפוקים. שום דבר בטלוויזיה לא נראה, נשמע ומרגיש ככה ואין דרך אחרת לכנות את יוצריה מלבד חתיכת חצופים.
בשלב זה של חייה, Breaking Bad בטוחה בעצמה ובכל אספקט ואספקט בה והיא משתמשת בכל משאביה עד תום.
היוצרים יודעים שהם יכולים לתת לשניים מהשחקנים המרכזים ביותר בסיפור לא להוציא מילה אחת מהפה במשך 90% מהפרק, ושאלה עדיין ינפיקו הופעות שיזכו אותם, על סמך הפרק הבודד, במועמדות לאמי.

כנגד הטוקאטיביות המוגזמת של וולטר, שאחראי אולי לרובו של כלל הטקסט הנאמר בפרק (ועיקר דבריו משפטים היסטרים, אימפוטנטים ונלעגים), ניצבים גאס פרינג וג'סי פינקמן, וכל אחד מהם מביא את החיקוי שלו של הארפו מרקס,
ג'יאנקרלו אספוזיטו מצמרר כגאס, המשתמש בשקט כדי להפחיד עד העצם. פושט בגדים, לובש אותם, חג סביב טרפו, מלכלכך את ידיו, לוקח את הזמן לנקות חרש את עצמו מדם. לעומתו, האילמות של ג'סי נובעת מהלם ומניתוק רגשי, והבהייה בחלל מנוקדות בתגובות קטנטנות (כמו מבט פה, וניגוב הדמעה מזווית הפריים באאוט אוף פוקוס שם). אם יש משהו נוסף שיוצרי הסדרה גילו מסצינת הסיום של העונה הקודמת, זה שאהרון פול, מלך מלכי המונולוגים של עונה 3, מדהים ושובר לב באותה מידה גם כשהוא שותק.

ואז מגיע ה-רגע של הפרק. גאס, ממבחר סיבות – העובדה שויקטור נראה בזירת הפשע בראשן, אבל גם על שום 99% אחוזי טוהר והרצון ללמד את עובדיו היותר מרדנים לקח – מראה לוולט וג'סי את הסיבה שהוא מספר אחד. שדיבורים זה יופי, אבל כרגע מעשים זה יותר.
וולט מתקשה לשמור על פסאדה ולא להקיא, כי אם יש משהו שמר ווייט לא אוהב זה איבוד שליטה, בטח שלא כזה כל כך גורף, מצמית ומשפיל, אבל ג'סי מזדקר בכסאו. המסר הועבר אליו חד וחלק כסכין יפנית כנגד צווארו של עובד מסור.

וזה מתבטא, כמובן, בארוחת הבוקר שלו בדיינר. התיאבון חזר אליו כסימן בוטה שהצליח לנתק את עצמו מרגשותיו לגמרי. ופול חומץ את הלב ומהפך את הבטן בדיאלוג הממשי הראשון להפרק, כשהוא אומר, עיניו עדיין אדומות וטרוטות, עם חיוך על שפתיו. "'The page that says 'If I can’t kill you, you’ll sure as shit wish you were dead.”
ו-וולט יושב מולו המום ומתחיל להבין שהוא כנראה איבד אותו לעד והג'סי של החיפושית והילדים הג'ינג'ים איננו עוד.

לבסוף, קרדיט למשהו שלא מקבל די שבחים בסדרה הזו. עבודת התפאורה, מהלוקיישנים, התלבושות ועד הפרופס היא מופלאה.
ברצינות, איזו מדהימה היא מעבדת העל! ה-superlab היא עוד דמות אקטיבית ומזרה אימה בסיפור, עם הצבעוניות הכחולה-כסופה-קרה מחד והאדומה-מדממת מאידך, ועם אסופת הרעשים התמידית של מכשירים מתחמממים ומדרגות ברזל חורקים.
אל הסטים חוברים גם הצילום והתאורה שרק מחדדים את הדיכוטומיה בין שמיה הפתוחים, הכחולים והחופשיים של אלבקרקי, לבין המעבדה החשוכה, הסוגרת ודמויית המוזוליאום.
ולבסוף, מצטרפים גם המלבישים ואנשי אביזרי הבמה שמוודאים כי התסריט יבוצע בשלמות חסרת פשרות.
מאז ומעולם "שובר שורות" נהנתה לקחת עצמים קזו'אלים, ובמה שויקטור (זהירות: אירוניה!) שקלובסקי כינה "הזרה", להפוך אותם למעוררי פלצות. פעמון קבלה, מנעול אופניים, דובי ורוד, צב.
גם כאן, חליפת מעבדה כתומה ועצם ביתי נפוץ כסכין יפנית משחקים כלי פוליטי להנחלת פחד עמוק.

פתיחת העונה החדשה של שובר שורות מספקת לנו את כל מה שביקשנו, אבל בהתאם לסגנונה הכל כך שובר שורות-י, ובדומה לוולט ההולך ברחוב כשהוא חי אבל מנוער יותר ממרטיני בידו של ג'יימס בונד, זה ממש לא בכיוון שחשבנו.
וזוהי רק ההתחלה-לה-לה.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות
* אז מה קורה עכשיו? נכון לרגע זה לג'סי לא אכפת מכלום, אבל מה וולט יתכנן? ניסיון השתלטות? שיתוף פעולה עם הקרטל? המאפייה הרוסית של אלבקרקי?

* סצינת הרצח הייתה במקור ארוכה וגראפית יותר, אבל לאחר שבהקרנת הבכורה הבת של קרנסטון התעלפה, AMC ערכו את הסצינה מחדש. אני מתבאסת על ה-3 שניות שנחתכו ממנה. ממש בא לי עליהן.

* אם ג'סי הוא זה ש"לא יכל להרוג זבוב" ב-2.6, והוא זה שהורג את הזבוב ב-3.10, ואם יוצאים מנקודת ההנחה האלגורית שוולט הוא הזבוב – האם הריגת הזבוב היא רמז מטרים שסופו של ג'סי להרוג את וולט?
בהחלט יתכן. אלא שלא נראה לי שהיוצרים עצמם יודעים את התשובה בינתים. יהיה מעניין לגלות, עוד שנתיים לערך.

* שלא ישתמע מחיסור האזכור בפוסט לעיל, שקרנסטון הוא פחות מנפלא בפרק הזה. אבל מכל מנעד הרגשות שהפגין (הניסיון להישמע בשליטה מול מייק, ההתחנחנות הפסבדו-רציונלית מול גאס, הדיבור העדין והמודאג אל ג'סי), אני הכי       אהבתי את התגובה האילמת שלו מול מייק כשויקטור מביא את ג'סי. חפשו את חצי השנייה הזו, תחלופת הדברים הזו מתקתקת בלי מילה אחת.

* צל"ש מיוחד מגיע לבדיחה עם הבילד אפ אולי הארוך בהיטוריה של הטלוויזיה. מייק על החומצה תוהה "אתם בטוחים שזה יעבוד?" ופינקמן עונה, בשורה הראשונה שלו לפרק, "סמוך עלינו". מבט מוולט. ביט. איזו קומיות מנוולת!

* וולט וג'סי קונים לעצמם חליפות נקיות וזהות של מכנסיים לבנים, סניקרס אדומות וחולצות חומות עם ציור קני רוג'רס. מעשה לא ברור, מחוונת קטנטונת אולי ל"ספרות זולה", ובדיחה מתוקה להפליא.

* אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני חשתי שבסצינת הרצח, ג'סי וגאס חולקים שם רגע. אני לא אתפלא אם גאס ינסה להפוך את ג'סי לויקטור הבא ואם ג'סי יחליף דמות אבהית אחת בשניה.

* האנק המסכן אוסף אבנים… אה, סליחה, אבני קריסטל. היש משהו מעורר רחמים יותר? אה, כן, סיר לילה והיד התלויה.

* רגע, קריסטלים? באמת? טוב, תכף הוא יוכל לחדש עיניין בקריסטלים האמיתיים עם התיק שנמצא בזירת הרצח.

* לשיר היפהפה בסוף הפרק קוראים Truth של (Alexander (featuring the RZA , וניתן להוריד אותו כאן:
http://soundowl.com/track/188g/alexander-truth-feat-the-rza