5.1-5 שוד ושבר – על רבעו הראשון (וקצת) של הסוף.

אוקיי, וואו. בוא ננסה לעשות את זה. סליחה מראש על החלודה.
אגב, רק את פרקים 1 ו-5 ראיתי פעמיים ואת כולם ראיתי בשידורם כך שיהיו השמטות משכחה והדחקות לרוב.

וכמובן, זהו כרטיס למחלקה ראשונה על רכבת הספוילר-אקספרס.

איזה פרק להתחיל לכתוב עליו, מה?
אבל, חכו קטנה, היות וזהו הפוסט הראשון שלי לעונה, בואו נחזור לתחילתה.

אני לא מקנאה ביוצריה של ברייקינג באד, לא מקנאה בהם כלל.
במשך ארבע עונות (אוקיי, שלוש ומשהו, אם אתם ממורמרים כמוני) כתבו גיליגאן וצוותו סדרה שאומנם דהרה אל עבר כיוון מאוד ברור וידוע, אבל בחרה בדרכים לא סלולות, ללא עזרת מפה או ווייז ורוב הזמן תוך סינוור מהשמש המדברית שהעלימה את הכביש וכל מי שנמצא עליו.
והנה הם מוצאים את עצמם בקטע הכביש האחרון, כשהיעד הסופי כבר באופק, וזה המקום הכי קשה להיות בו לסדרה שחרטה על דגלה את עיקרון אי הוודאות. (נ.ב. איך כל הכבוד לי שהתאפקתי לשרטט מטאפורה של רכבות, אה? אה?!)

אין מפלט מיום הדין, יודעים הצופים, ויש מבחר מצומצם של סיומות אפשריות.
או שוולט ימות או שוולט יחיה. זהו עצם העיניין ואין באמצע. והקומבינציות לאחת משתי האופציות הללו ידועות כולן.
או שוולט ייסיים את הסדרה בכלא. או שהוא יישב במגדל השן שלו, ערירי ובודד, סופר את כספו ונדון לעולם להביט מעבר לכתפו.
או שהאנק יהרוג את וולט, או שג'סי יהרוג את וולט, או שהסרטן. זהו.
אוקיי, אוקיי, או שהוא יחליק באמבטיה וישבור מפרקת, והשכנים יזמינו משטרה לפרוץ הדלת אחרי שהריח ייהפך בלתי אפשרי. אבל באמת זהו.
וזה נכון לגבי כל אחת ואחת מהדמויות. או שוולט יגרום בעקיפין או במישרין למותה, או שלא. ברמה הבינארית אין כאן משהו שהוא לא בר-ניחוש.

אנחנו יודעים, והתסריטאים יודעים שאנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים.
וגם וולט יודע.
ומתוך המגבלות המפוקפקות הללו מנסים היוצרים לספק לנו מצד אחד עונה סופית הולמת, העונה על כל השאלות החשובות והצרכים המהותיים (קרי, לא בהכרח מתעכב על זוטות כמו איך טכנית הרעיל סול את ברוק), ומאידך עדיין מצליחה להפתיע ולייצר, לפחות במידה, את אותה פראות בלתי צפויה הנמצאת בבסיסה ובלבה של הסדרה.
וצ'מעו, עד כה הם עושים עבודה די מרשימה.

חושבים שאתם יודעים מה עומד לקרות ואיך הכול יסתיים? מגחכים היוצרים… בום, העונה נפתחת בפלאשפורוורד לוולט עם שיער ארוך וזקן. ושיעול סרטני. מחוץ לאלבקרקי. רוכש כלי נשק מסיבי. בגיל 52.
מה?! מי ראה את זה מתקרב בכלל?
וכך זה ממשיך בינתיים. על כל "מייק יחבור לוולט וג'סי" מתבקש, יש "פחחח, ואתם חשבתם שהם הולכים לבשל מתחת לשטיפת המכוניות!". הכול צפוי ומפתיע בו זמנית.

ורעיון המעבדה הניידת הוא אכן הברקה מוחלטת. לא רק בוחרים היוצרים וגיבורינו לא ללכת בדרך המתנחשת-בקלות, אלא בבחירה הזו יש את הערך המוסף השובב שהו כה אופייני לסדרה. בתום כל סשן, נותנים לנו להאמין, וולט וג'סי יושבים בסלון הבית שבעליו המסכנים הפקירו בלי ידיעתם בידיהם. והבית, הוא משתנה כל שבוע, אולי בעתיד יגיעו אליכם?
והשניים יפלשו פנימה וישבו על הספה שלכם ויצפו בטלוויזיה שאתם קניתם במו כספיכם. צופים בכם צופים בהם. פולשים לכם למרחב הפרטי ואתם לא רק המשת"פים האילמים שלהם, אתם גם הקורבן.
ורגעי הבונדינג הברומנטי האלה, בחממה המאולתרת, על הספה עם בירה קרה, קורים כשהם מוקפים בזוהמה, בינות אינספור חרקים ושאר Contaminants על סף הדברה. שקר בתוך בועת שקר. מושלם. (וכן, הכול מבחינתי הוא רפרנס ל-Fly, 'תמודדו!)

ובבואם לקדם את הסדרה אל היישורת האחרונה מתעקשים יוצריה להציג שינוי מהותי למבנה, כזה שישקף את הטרנספורמציה שעברה על גיבורם.
להבדיל מבעונות הקודמות, וכפי שהצהיר במילות שחתמו את העונה הרביעית, וולטר ווייט כבר לא מפסיד. הוא לא במלחמת הישרדות, הוא בראש שרשרת המזון באלבקרקי. בלי טוקו, הקרטל או גאס שיאיימו עליו.
אז מה עושה סדרה שרוצה לייצר מתח והרפתקאות שבועיות בהיעדר סכנה?
היא מייצרת לנו שרשרת של Heists.
אותו נרטיב מז'אנר הפשע, בו חבורה עליזה של עבריינים יוצאת לבצע את איזו משימה מסורבלת ולכאורה בלתי אפשרית. תחשבו "העוקץ", "אושן 11", "הג'וב האיטלקי", "היהלום המושלם"… וזה מהלך מבריק, כי כשאנחנו הולכים לסרטי הייסט אם יש משהו שאנחנו יודעים הרי זה שגיבורינו הולכים להצליח.
זה יכלול מקבץ של חבר'ה מומחים בתחומם אבל קצת לוזרים היוצאים לקרב סתרים מול ארגון מושחת, מפחיד וכבד (בנק, קזינו, מאפיה), הם ייתקלו במכשולים, יידרשו ליצירתיות מחשבתית ותחבולות מסובכות, תהיינה הפתעות, אבל הסוף ידוע. הם ינצחו.
הקייפרים וההייסטים הם סרטי Feel Good בהגדרתם ובמהותם, ונדירים המקרים שהיוצרים חותרים תחת זאת (והסרטים שעשו זאת או התפספסו, או בכך די הוציאו את עצמם מהתת-סוגה לאלתר).
וכך אנחנו מקבלים בינתיים עונה שמזכירה במבנה את עונות 1 ו(בעיקר)-2, אבל עם טוויסט.
לא עוד שני טאמבלים עטויי כובעי צמר הסוחבים חבית במקום לגלגל אותה וניצלים בעור שיניהם, אלא פושעים מתוחכמים ובטוחים בעצמם המרימים עוקצי-על. לא עוד שניים בודדים מול העולם, אלא מוחות שמתפעלים במיומנות קבוצה מהודקת של עבריינים, כשמר הקלס מתפקד על תקן ה-Q שלהם.

כך הייתה מזימת חיסול הלפטוף של גאס בחדר הראיות (קומפלט עם קריאת ה-YEAH, BITCH, MAGNETS, המרפררת בנוסטלגיות לזה), וכך היא התוכנית להסתנן לסשן בישול בבתים מתרססים.
וכך, כמובן, הוא גם שוד הרכבת הגדול, אותו שילוב של הייסט עם מערבון, בתזמורו של ג'סי פינקמן ג'יימס (ואכן, באותו שוד מפורסם חלופת משקל שיחקה תפקיד מרכזי). מה שמביא אותנו אל הפרק החמישי והמעולה.
להבדיל מפרק שעבר שבו הרוב הפריע לי, הכול עבד לי בפרק הזה. הקצב, ההומור, הדיוק, תשומת הלב לפרטים, סטירת הלחי המצלצלת של הסוף…

הפרק פותח בסצינת הקדם-כתוביות הממוקמת אי שם במדבריות ניו מקסיקו שאת נופם אנו מכירים היטב, עם ילד בהיר-שער רכוב על אופנוע היוצא בשיעמומו לאסוף טרנטולות.
והסדרה, כהרגלה בקודש, לא מאפשרת לנו למקם בוודאות את הסצינה על ציר הזמן. לבושו של הילד עכשיווי כשהם שהוא מתאים לבן מעמד הביניים האמריקני בשנות השישים, השבעים והשמונים. אופנעו ישן ומיושן. אין אייפון, אייקון או כל אביזר אחר שיעזור לנו לתארך. מיהו אותו ילד שובב? האם אנחנו חוזים בכלל בפלאשפורוורד? האם בפלאשבק?

אבל אז מתחיל הפרק בלי השתהות ואנחנו מניחים את הפתיח בצדי המוח.
נקודות בונוס הולכות לדין נוריס על הגילום המדויק שלו את האנק המובך המתחיל למלמל תוך כדי אגיפת תריסים ויוצא מהחדר בהליכת ירח. מה זה? שניה, פשוט קוראים לי. אני תכף חוזר. בינתיים תנוח. מממ…ביי. וולט מכיר היטב גברים כמוהו ואת היחסים ביניהם ומנצל את זה (בצורה מרהיבת עוז שעוד תפיל אותו). האנק הוא בובת גרב נוספת שהוא מתפעל בעזרת מניפולציה רגשית.
וגם אנחנו מאמינים לוולט בתחילה, כי הוא למד את החוק הראשון למשחק אמין: בסס את שקריך על גרעין של אמת. התחבר לרגש אותנטי וחלוב אותו לטובתך.
ומייק גם מזכיר לנו את מה שוולט למד והשתמש על עצמו בפרק 12 של עונה 4: עם אקדח לרקה כל אחד הוא מריל סטריפ.
וולטר ווייט של ימינו לא סתם נעזר כי אם מסב עונג ממשחק המריונטות הזה. מבחינתו, מערכת היחסים שלו עם פינקמן כרגע היא מלאכת מחשבת להתפאר ומעתה ואילך הוא מעדיף להתנהל מול כולם באותה דרך. על האנק זה עובד, על סקיילר, לעזאזל, זה לא. (לא נורא, חושב וולט משל היה סקרלט אוהרה על קוקאין, נמשיך לנסות גם מחר. בסוף היא תיפול בפח… ובינתיים השעון מתקתק לשניהם.)

הפרק החמישי, ולראשונה העונה, שייך לג'סי.
כל עוד התנהלה מערכת היחסים שלו עם וולט על מי מנוחות, כל עוד ג'סי הוא הפיון של וולט כך גם בסדרה יהיה לו תפקיד של פיון. קרי משני אך הכרחי, פונקציונלי וניגר-י בבסיסו.
המהלך החמוד של לתת לג'סי להיות זה שמוצא את הפתרונות היצירתיים העונה לא מגיח משום מקום. יש לו הסטוריה מבוססת של השתדלות, ניסיונות לרצות והעלאת רעיונות ("רובוט?") בכל עונות הסדרה, רק שהיום בלי המת' ועם הביטחון העצמי הרעיונות שלו הולכים ומשתפרים.
וכבר פעמיים מראים לנו שהמוטיבציה שלו להשכין שלום בין מייק ו-וולט גורמת לו לחשוב מהר וחד יותר. כמו ילד שיעשה הכול רק כדי לא לשמוע את הוריו רבים.
אך מעל לכל, הו ג'סי, עומדת המוטיבציה לא להרוג שוב לעולם. לא את לידיה, ובטח שלא את אנשי הרכבת המצויים, אם לרפרר לסמויה לרגע, מחוץ למשחק.

ועלילת ההייסט נגללת ב-Dead Freight לפי הספר. הרעיון, התוכנית, הבדיקה, שטיחת המתודה בפני הצופים, הביצוע, הסיבוכים, ההצלחה.
ועל הדרך גם מעניקים לנו, ובעיקר לג'סי, רגע של אושר מזוקק. וולט נותן לבן חסותו להסביר לבחור החדש מה התוכנית, מתוך כבוד מלא. וולט! נותן!! לג'סי!!! קרדיט?!!! וחלופת המבטים הגאים בין השניים כשטוד מכנה את התוכנית מושלמת היא אולי רגע השמחה הגדול ביותר שג'סי חווה מאז ג'יין.
אוה, אוה!!! ואם זהו הפרק של ג'סי, אולי אותו ילד בטוח בעצמו, סקרן ואמיץ מהפתיח הוא ג'סי הקטנטן? הרי ראית כמה נלהב הוא רץ במדבר עם המד מרחק, כאילו הרגיש שוב בבית? האם זכינו להציץ סופסוף להיסטוריה של הבחורצ'יק?! האם זה בא ללמדנו שהבחור חוזר לעצמו האמיתי? לילד הבטוח שהיה?

אבל בביצוע התוכנית מתגלה האופל האופייני לשו"שו, שהסדרה יודעת שצופיה מצפים לו. "לא יכול להיות שהכול טוב", נחשוב. "נכון", תאמר הסדרה, "קבלו את תאבת הבצע של וולט המסכנת את יקירו".
ואכן, אנחנו זועמים. זה לא שאנחנו באמת חוששים לחייו של פינקמן, כי, נו, לא כאן לא עכשיו ולא ככה הוא ילך לנו (מקסימום ייאבד כף רגל). אבל בעיקר אנחנו תוהים בחשש אם טוד פה רק כדי להיות הקורבן התורן לציניות החמדנית של ווייט.
וזה מזעזע אותנו, כי וולט, שלפני פחות מחודש (בעולם הסדרה) בכה כילד אבוד בקניון על אובדן היחסים עם ג'סי, מוכן לסכן את חייו של בנו המאומץ בעבור כמה גלונים עלובים של חומר (זה לא מדויק, כי הפחד שלו היה ששינוי הכמויות היה משפיע על המשקל הסופי וחושף את הגניבה. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה).

אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע. מרגע שוולט החליט להשתמש בג'סי כפיון, ההחלטה החלה מקשיחה את לבו אליו וג'סי אכן מתחיל אט אט להפוך לכלי. וכלים? יש להם נטייה להתנפץ, וזה לא נורא כי הם תמיד ברי החלפה.
 וברייקינג באד מוסיפה לשאול אותנו: מהי אהבה, והיכן עובר הגבול הסופי שלה?
תלות, כפייתיות, קנאות, רכושנות, תועלתנות וניצול הן תופעות לוואי מכוערות הנמצאות במידה מסוימת בכל מערכת יחסים, אבל מתי הן משתלטות עליה עד שהיא כבר לא ראויה להיקרא אהבה?
עם סקיילר דומה שוולט רוצה במערכת היחסים רק כדי לא לראות את עצמו כמפסידן. כי זה המקום היחיד בחייו בו אינו מנצח.
עם ג'סי, נותרה הפונקציונליות, הנוחות האינטימית וה-רק-לא-להיות-לבד-יות.
האם נותר במי משתי המערכות משהו רגשי מעבר לכך?
מבחינתי, ואני חושדת שגם מצד הסדרה, הקו התחתון ביותר עובר בסיכון נפשו או גופו של הצד השני. זה לא שאהבה משמעה לשים עצמך תמיד אחרי האדם השני, כי בוא נודה – יש הרבה דרגות ביניים, אבל משמעה היא תמיד לרצות בטובתו. אולי לא מעל טובתך, אבל לבטח לא להירמס באלימות תחתיה.
שו"שו מספקת לנו ביטוי ויזואלי נאה לכך. וולט נותן לפאקינג רכבת לדרוס את ג'סי = וולט לא אוהב את ג'סי יותר.
זו האמת המצערת הניבטת אלינו מהפרק הזה, כשם שהעובדה שלא נותר דבר אמיתי מאהבתו של וולט את סקיילר, הייתה המסקנה המובהקת מהפרקים הקודמים.

אבל למזלנו ההצצה המבהילה לנבכי נפשו של וולט מסתכמת בדיוק בזאת ולא גובה קורבנות, ועל כן היא לא מצליחה להרוס את ההיי מהצלחת המשימה. אפילו ג'סי שטוף האדרנלין לא זוכר לכעוס! והסדרה המנוולת הזו מנצלת את שמחתם ושמחתנו. זוכרים כמה כיף היה ב"אושן 11"? זוכרים את 2 העוקצים הקודמים בעונה וכמה מגניבים הם היו? זוכרים איך פחדתם שג'סי יאבד גפה לפני רגע?!
זוכרים את הילד מהפתיח?
פאק.

כי שובר שורות לא באה לספר לנו מעשייה על פשע מושלם וסקסי, ולא באמת הגענו עד כאן להיגנב ולהגניב. בסופו של יום באנו לדבר על השלכות ועל לקיחת אחריות אישית.
ושו"שו לוקחת את ההתלהבות שלנו הצופים ומפנה אותה נגדנו באכזריות שאין שנייה לה בטלוויזיה. בכל סדרות הפשע סביבה פרקים הנגמרים בדרמה ובמוות יהיו כבדים, רציניים ורועמים מפאתוס מתחילתם ועד סופם, מקשטים את עצמם בשלטי ניאון של חשיבות תהומית. וברייקינג באד? היא לוקחת את ההרפתקאה הכיפית ואת המעורבות הרגשית שלנו בהצלחת המבצע והופכת אותן על פיהן בהינף, או שמא נאמר נפנוף, יד.
ואת הבחור החדש, שאך לפני רגע העתקם נשימה בחשש לחייו, היא חושפת במפלצתיותו.
טוד, יא בן של זונה מסופלסת, אני הייתי בעדך! מה עשית?!?!?!?! ארורה תהיי, סדרת פיגולים משוקצת!

חשבת שזה פלאשבק, אה, מטומטמת?! היא לועגת לי. לא שמעת את שריקת הרכבת בפתיח?! לא, זה לא פינקמן, זה רק הילד שיכל להיות כמו פינקמן לו זכה להגיע לבגרות.
אבל אל תרגישי רע, גם פינקמן יזהה את עצמו בו, כמו שהוא תמיד עושה. היא אומרת ומגלגלת את שפמה כנבל. וזה יגמור אותו. מוהאהאהאהאהא!

ושמיטת הקרקע הזו היא שאחראית לתחושת הקבס הנוראה שאיתה נותרים ג'סי והצופים. וזו תחושה שלא זרה לנו משום שהיא נכחה בכל אחת מארבעת המיתות המהותיות בתולדות הסדרה.
לא, בסדרה כל כך מדממת, מותם האיקוני של גאס, התאומים או טורטוגה מתגמד ונשכח אל מול הטרגדיה האנושית של קרייזי 8, ג'יין, גייל והילד שעוד נלמד את שמו. כל אחד מהם עימת אותנו עם זווית אחרת באמת האיומה על מוות ורצח, אמת שמתעכבת, יותר מכל סדרה אחרת כרגע ואולי בכלל, על המשמעויות למבצע ולקורבן, ומתעקשת לראות מעבר לרומן שלנו כחברה עם אלימות מצולמת.

זה הפרק של פינקמן, אנחנו חווים אותו דרכו, וכיאה לכזה הטראגיות עולה ומבעבעת מכל הפינות. הוא שהגה את כל התוכנית רק כדי למנוע מוות של חפים מפשע, הוא זה שנקודת התורפה שלו היא ילדים, והוא זה שיגיד את המילים שיהדהדו באוזניו של טוד ויבהירו לו מה צריך לעשות.
"אסור שאף אחד יידע על זה".

והטראגיות זועקת עוד יותר אם באים, כמוני, מהגישה שלא היה צריך לעשות כלום לילד.
אחרי השוק הראשוני היה אפשר להבין שהוא לא יודע מה הוא בכלל ראה ואפשר בקלות לשקר לו. ובמקרה הגרוע, הוא יילך הבייתה ויספר לאימא שלו מה הוא ראה והיא תגיד "וואלה? מה אמרתי לך לגבי המדבר? שוב הלכת לאסוף ג'וקים, נכון!??! לך לחדר!!!". ואיש לא היה מעלה את זה שוב כי שום משקל לא חסר ואיש לא היה מתלונן על גניבה.
אבל היגיון או רוגע לא הופעל כאן.

וזה משנה הכול. כי ג'סי הצליח להעמיד פנים בפני עצמו שהוא יכול לשלוט במצב ולהבטיח את העבודה בתנאי המוסר שלו, ושכח שהמסקנה אליה הגיע במכון הגמילה נכונה היא. הוא אכן "The bad guy" .
אם אתה בעסקי המת', ג'סי יקירי, אנשים ייפגעו. חפים מפשע ייפגעו. ילדים ייפגעו.

ומה עכשיו?
מן הסתם אני חושבת שג'סי ירצה לפורש.
מה שנדמה לי שברייקינג מנסה לעשות, ואני אוהב אותה יותר על זה, זה לטפל בסודות בין וולט וג'סי מבלי לחשוף אותם.
כלומר, בחיים האמיתיים טיבו של סוד רצחני אינו בהכרח להתגלות, להפך, זה מסוג הדברים שלוקחים לקבר. אבל טיבו של אדם שיסכן חיים של ילד חף מפשע – להיחשף. אט אט. יותר ויותר. עד שזה יוביל לפיצוץ.
והרי גם אם ג'סי לא יידע על ג'יין ועל ברוק לעולם, הוא נדון לגלות מיהו וולטר באמת בקרוב.

ומצדו של הייזי – אם ג'סי פורש, ואם סקיילר תמשיך להערים קשיים ולא לשחק במשחק, אם הפוקציונליות של שניהם תהיה אבודה? דינם נחרץ.

אהרון פול שואב השראה מחייו האישיים

Where do we go from here?

* יש משהו, כאשר יש לדמויות היסטוריה כל כך עשירה של סודות וקונפליקטים, שברור לנו שסדרה לא תחסל אותן בלי קודם לפתוח ולפתור.
בעונות מוקדמות הדמויות היו מצויות בסיכון תמידי, אבל אם הן שרדו לעונה החותמת ועדיין לא מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהן? אין סיכוי שמותן לא ילווה בהתנגשות חזיתית ופיצוץ רגשי.
אז החל מהפרקים הבאים, כשהבעיות תעלנה לפני השטח, גם תחזור החרדה הקיומית לגורלן של הדמויות.

* אז מה, טוד הוא הג'סי החדש?
כמה נחמד לוולט לגלות שיש ג'סי כזה בעולם שנראה אותו הדבר, אבל עושה מה שאומרים לו ולא מתייסר מצפונית כל הזמן?!

* ומה, מארי והאנק יאמצו את הילדים כשוולט וסקיילר ימותו?

* אבל לא באמת.
אם הסדרה השובבה הזו שותלת אצלכם מחשבות על העתיד, קחו בחשבון שהכול הטעייה. הכול.
יומהולדת 52? לא נראה לי. וולט וטוד נגד ג'סי ומייק? לא ולא. האנק ומארי והולי הקטנה? פחחחח.

* כשם שככול שהקהל (המיזוגני) חפץ במותה של סקיילר, כך גוברים סיכוייה לשרוד את הסדרה.
זדיינו היא אומרת לכם, ובצדק.

בעיות עם העונה עד כה
זה קצת מוזר להתלונן רטרואקטיבית אחרי פרק כל כך טוב ומדויק מבחינתי, אבל לשם האיזון, הנה הבעיות העיקריות שלי עם העונה, שאני בינתיים אוהבת הרבה יותר מהרביעית.
* לא סבלתי חצי מהדברים הדרמטיים שנתנו לוולטר להגיד העונה. חצי ממשפטיו הרועמים הרגישו לי ברורים מדי, מלאכותיים מדי. אני הוא הנבל-יים מדי.
הבנו, אתה בטוח בעצמך ואתה מרושע. ווי גט איט. מזל שקרנסטון שחקן כל כך טוב.

* אתם לא סומכים עלינו שנזכור, מה?
תשמעי, ברייקינג, כפרה. אני לא צריכה שתאכילי אותי. השאירי את הכפיות למארי.
נכון, עברו חודשים ארוכים מאז העונה הקודמת, אבל בעידן הדיוידי וצפיות המרתון אין שום סיבה להסביר ולהזכיר לי פרט פרט, וזאת בנוסף ל-PREVIOUSLY ON BREAKING BAD הבלתי נסבל.
חוצמזה שגם אם זה יהיה מעורפל מדי, את יכולה לסמוך על הצופים שלך שיהיו אובססיביים מספיק כדי לרוץ לאינטרנט לסשן ריענון.

היילייטים שלא צוינו לעיל ומן הראוי לציין:
* בביקורתי את העונה השלישית של "ג'סטיפייד" טענתי שהיא מלאה בקריצות אוהבות ומלאות כבוד ל"ברייקינג באד", ותהיתי האם שו"שו תחזיר לה אהבה.
ואז שכחתי מזה לגמרי, עד שבפרק הפותח את העונה, בסצינת ניסוי המגנטים, מר הקלס צועק FIRE IN THE HOLE!
יה, ביטץ', שאוטאאוט!
* פרק 2, בחיפושי הסיגרייה המאולתרים שארגן, ג'סי נשבר. אז מה הסדרה עושה? היא נותנת לוולט לגעת בכתפו של ג'סי בצורה מנחמת, אבל לא מראה אותם מתחבקים. אהההה, תמותי, סדרה טיזרית ערמומית.
* נ.ב. אל תמותי לעולם. 😦
* קרה ששנאתי את פרק 4, שהוא במקרה הפרק הכי סקיילר-צנטרי של העונה עד כה. ולכן היא נעדרת פה מהדיון. אבל כן, על אף התסריט הגבולי והבימוי המעצבן האימג' של סקיילר בבריכה היה יפהפה ו-haunting וכן, יש פה רפרור לאופליה, למלתעות ולמי יודע מה עוד.
* אנה גאן משחקת מדהים העונה. היא תקבל עוד מועמדות לאמי ובתקווה גם תזכה.
* אפרופו Haunting: סצינת הייסט המגנטים, עם החפצים הזזים כאילו המקום רדוף רוחות, הייתה מהממת.
* Just because you shot Jesse James, doesn't mean you are Jesse James.
* בכלל מייק. כל מילותיו וכל מעשיו.
* היו מי ששאלו אותי: האם השעון שג'סי נתן לוולט עם ציתות. התשובה, בעיניי, היא חד משמעית לא!!!
זו מתנה כנה מקרב לבו של ג'סי שהיה מצוי, עד לדקה החותמת של פרק 5, באוטופיה אידיאלית ביחסיו עם וולט. הכנות הזו ביניהם, הזמן שהם מבלים, העובדה שוולט מקשיב לו, התמיכה הנפשית שהוא מעניק לו, הן כל מה שג'סי ייחל לו מדמות האב במשך 4 עונות. ואולי אי פעם.
אבל משמעות השוט הסוגר את פרק 4, בו וולט שומע את השעון המתקתק, היא כפולה. השעון מסמן את ההצלחה במערכת היחסים עם פינקמן ואת התפעול היעיל של בן החסות. הוא המודל שאליו שואף וולט בכל מערכות היחסים האחרות בחייו, בפרט זו עם סקיילר.
ובו זמנית הוא מסמן את הדקות הנוקפות עד מותו של וולט.
* Nobody stops this train אומר וולט כשג'סי מבקש ממנו להתערב בהחלטה מה לעשות עם לידיה בסוף פרק 3.
שני פרקים אחר כך הם עוצרים רכבת.
* היות וזו העונה האחרונה, המסכמת, אנחנו מקבלים מצעד פרצופים מוכרים. בוא אליי, טוקו, בוא לאימא! (סתם, אני לא רואה איך הוא משתלב).
אבל לא אתנגד לקצת ג'יין (אולי) או אבא שלה (לא יקרה) וכמה שיותר באדג'ר וסקיני פיט.

אפילוג

למי שכמוני סבל יומיים מדיכאון לאחר הפרק הזה, הנה התרופה הכי טובה שאני מכירה.
מתוך ג'יי לנו – אהרון פול הקטנטן מתארח בשעשועון The Price is Right.
כזו חמידות ונלהבות בדך כלל לא מוצאים מחוץ לסרטוני חתלתולים (וקריסטן בל) ביוטיוב.

ואם לא די בזאת, הנה בראיין, אהרון וטלה על סט צילומי השער של הרולינג סטונס.
http://www.rollingstone.com/music/videos/inside-rolling-stones-breaking-bad-cover-shoot-with-bryan-cranston-aaron-paul-20120801

4.12 – Stop, hammer time! – על כנות, נכונות ונאמנות ב-End Times

אוי לי. עוד שבוע למנאייק.
ספוילרים מכף רגל ועד ראש.

“I alone should suffer the consequences of those choices, no one else. 

הפרק השבוע מהווה גשר בין פתיחת חגיגות הפינאלה המשולש של שבוע שעבר והפרק שישים קץ לכל הפרקים של שבוע הבא.
כן, אם כולם עושים סיום בן שני חלקים, שובר שורות חייבת להתחכם. שוויצרית.
מגוחך משהו לקרוא לפרק כל כך מתוח ומורט עצבים נפילת מתח, אבל לאחר האנרגיה והסיום עוצר הנשימה של פרק שעבר וכהכנות אחרונות ל-showdown של פרק 13, זה די מה שהוא.

בפתיח אולי הארוך בתולדות הסדרה (אולי חוץ מהשיר המקסיקני על הייזנברג), אנחנו מוצאים את וולט במצב שונה לגמרי ממה שעזבנו אותו פעם אחרונה.
לא עוד רפרנס צוהל לג'וקר של ג'ק ניקולסון, אלא איש שקול ומתחשב, המנהל לראשונה מזה שנה שיחה כנה עם אשתו.
איש שנראה שלם עם הגורל הבא עליו… כל עוד יבוא אליו ולא לאף אחד אחר.
הוא נושק לבתו הבוכייה (לראשונה מזה הרבה זמן קולה נשמע, כדי לשבור את לבנו עוד יותר) ונפרד ממנה ומסקיילר כאילו זו הפעם האחרונה.

בתחילת הפרק, מיד לאחר מכן, נמצא אותו יושב בחצר ביתו לצד הבריכה, באותו מקום בו ניסה לשרוף את הכסף, סמוך למקום בו נחתו שיירי המטוס לרגליו. הוא מהרהר בחייו והחלטותיו ותוהה לאן הגיע.
בשוט מדהים (מהאיש שהביא לכם את פיצה-גג בשוט אחד! סתם, זה בטוח נעשה ב-CGI), הוא מסובב את האקדח על השולחן לצדו וזה נעצר כשהוא מצביע עליו. מסובב שוב, אותה תוצאה.
Cosmos says wha?
ואז, מי יודע אחרי כמה סיבובים שלא ראינו, דומה שהיקום מחליט לפרגן ולהגיד לו לנסות ניסיון אחרון. כשהאקדח נעצר על העציץ ואפשר לראות את גלגלי מוחו של וולט נעים.
Shoot the pot?
Oh, shoot the pothead?!

בינתיים, האנק בביתו השמור מסרב להשתתף בהיסטריה.
כולם, כולל גאס, לא נותנים להאנק קרדיט, אבל האיש חריף, לא פראייר ופשוט בלש מצוין. הוא יודע להגיע למסקנות הנכונות ובעיקר יודע איך לתפעל אנשים (ופשוט תענוג לראות את דין נוריס נהנה לשחק אותו).
וכך גומז, לאחר סשן קצר של רגשי בשילוב פסיכולוגיה הפוכה, מסכים להמשיך בחקירה בשמו של האנק. וכאשר הוא מגיע אל המכבסה הוא נכנס לתפקיד בכל הכוח. בהצגה שהוא עושה לפני סטיב, מנהל העבודה במכבסה, הוא ממש מתעל את האנק. קומפלט עם הסיפורים, הסחבקיות וחוש ההומור הגס שהם מסמני ההיכר שלו.
גומז הוא כמו בובת הגרב של האנק המשמיעה את קולו… ובכלל, מריונטות הן חלק מרכזי בפרק הנוכחי.

גאס ממשיך לנסות לתפעל את ג'סי. "אתה רואה מה השותף שלך עושה?" הוא שואל אותו ומחכה לאישור חיסול שלא מגיע. ג'סי לא טמבל וצריך הרבה יותר מפשיטה ספונטנית כדי לשכנע אותו לפנות נגד מר. ווייט, וצריך יותר ממניפולציות טלפוניות שקופות וזולות.
פינקמן בולע את כבודו ומתקשר להזהיר את המורה לשעבר, שלא עונה. הוא בודק את התיבה הקולית ומגלה שסול פוצץ אותה בסדרה הולכת ומתחרפנת של הודעות להוטות ("אני לא יודע אם דיברתי באנגל…").

הוא מגיע אליו למשרד וזוכה לקבלת פנים חמה מדי ושובבה משהו מהיול, ואז מגלה שהעורך דין שלו חותך מהעיר ושהשותף שלו חושש לחייו ולחיי משפחתו. וכאילו לא די בזאת, בעודו מהרהר בוולט ובאופציות העומדות לפניו הוא מקבל את הבשורות המרות שברוק, הילד המאומץ שלו, מאושפז בבית החולים במצב אנוש ממחלה מסתורית.
זה לא היום שלך, ג'סי. זו גם לא השנה. בינינו, פספוס שנולדת.

לאחר שהוא מגלה לזוועתו כי סיגריית המזל שלו חסרה, הוא אומר לאנדריאה להגיד לרופאים שהילד לקח רייסין. זה כמו RICE הוא אומר לה ומצטט את עצמו בפעם הראשונה שלמד על הרעל מוולט*, ובכך מקווה להציל את הילד ומוודא שאנדריאה ומשפחתה לא תתקרב אליו לעולם.

משם הוא אץ להתעמת עם וולט.
איך הוא הגיע למסקנה המטורפת הזו שוולט הרעיל את ברוק, לעזאזל?
מצבו הרגשי הכל כך מעורער של ג'סי, הקורס תחת רגשות האשם הבלתי נסבלים שייתכן וגרם למותו של עוד ילד, של ילד שני במשפחה של אנדריאה, מעביר אותו על דעתו. הוא עושה את הקישור הנמהר רייסין = וולט.
ממהר למצוא אשם שהוא לא הוא עצמו, ומשם לשים את האצבע על האיש שהכין את הרעל ושם את הסיגריה בכיסו. נואש להוכיח לעצמו שזה לא הוא שהרג את ברוק. רק לא הוא. לא שוב.

ו-וולט לא יודע מה נפל עליו. הוא מברבר בהיסטריה על גאס ומספר על האיום על חיי משפחתו, לא מודע לג'סי העומד מולו ורואה שחור בעיניים. הוא מפנה את גבו וכשיסתובב יגלה שבנו המאומץ מכוון אליו את האקדח שהשאיר מאחור. שלום, אדיפוס ודש להמלט.
ג'סי יכול לירות בו באותה השנייה, אבל הוא רוצה לשמוע אותו מודה במעשה. הוא רוצה לשמוע את וולט מסיר מג'סי המיוסר את האחריות לפשע הנתעב.

אנחנו מוצאים את התיאוריה כה אידיוטית, והמטרה של התוכנית "לעקור את לבו" שנייה לפני שוולט נרצח היא כל כך מופרכת שאנחנו טיפה לועגים לג'סי ורוצים שוולט יצליח להשתלט על ההיסטריה של הבחור.
ו-וולט מכחיש בתוקף, מסרב להודות במשהו שהוא לא עשה. מתי יכל לגנוב את הסיגריה? כשנחטף למדבר? ולמה, לכל העזאזלים, שירעיל ילד?! מי יש לו להרוויח מזה? למה שלמישהו יהיה משהו להרוויח מזה…

ואז האסימון נופל וכל חלקי הפאזל מתחברים, ו-וולט פורץ שוב בצחוק ההיסטרי שבקע מהבור והדפיקות על הדלת שוב נשמעות.
כל היום חיכיתי שגאס ישלח את אחד האנשים שלו להרוג אותי…. והוא שלח אותך.
איזה אמן שחמט הוא גאס וכמה מבריקה וחסרת גבולות היא תוכניתו השטנית!

הלוא תהינו על ציתות ביתו של ג'סי? גאס יודע הכול, תמיד 10 צעדים לפני כולם! אנחנו יודעים את זה, וגם ג'סי עמוק בלב יודע. זה האיש שיודע מה סוג הדם שלו בעוד שהוא עצמו לא בטוח, למען השם! וזה האיש שמעלים עין משימוש והרג ילדים, וזה האיש שיודע מקרוב איזו תגובה נקמנית יש לג'סי למצוקת ילדים! זה האיש שהבטיח תגובה "הולמת"!
ג'סי הוא הצעצוע של גאס והוא מתפעל אותו כמריונטה על חוטים.

וההיגיון מתחיל לחדור את ההיסטריה והכאב של ג'סי והוא סופסוף נשמע לקול ההיגיון. לא לפני שהאקדח שלו מטביע חותם על מצחו* של וולט ושהוא כמעט חוטף מפרצת במוח ו/או מפעיל את מטען הנפץ החבוי בראשו.
הוא אץ אל הדלת, נחוש לנקום באיש שניצל אותו ואת ברוק, על החיים ועל המוות.
ו-וולט, לראשונה מזה זמן רב, סופסוף באמת מדבר אל ג'סי. בכנות, בהתחשבות, באבהיות, ונוגע בכתפו ברכות, וג'סי שעוד לא לגמרי מתמסר, מזיז אותה באינסטינקט, אבל ללא צעקות ואיומים כבעבר.
לא עוד "לך תמות במדבר", אלא "בבקשה, אל תסכן את עצמך". אבל ג'סי נחוש.
I'm going to do this one way or another, Mr. White.
-Then let me help.

בפעם הקודמת שג'סי רצה לנקום מעשה אלימות כנגד ילד, והשתמש מול וולט בדיוק באותן מילים, וולט ניסה להניע אותו מזה בדרכי הלשנה לבוס, כעת וולט רוצה לעזור. 50-50 partners. התקופה הקשה שעברה על וולט ונקודת השפל אליה הגיע, לבד, לימדו אותו מספר דברים חשובים.
וסופסוף העונה אנחנו הצופים צוהלים. היאח, הצמד שוב ביחד, מאוחד נגד הצורר הבא להשמידם!!!

Can't touch this!

התוכנית של וולט מטורפת ונואשת, אבל היא התוכנית הטובה ביותר שניתן היה להגות בזמן כה קצר, בתקופה כה מעורערת, שתוציא את גאס למקום ציבורי ותשמור על שניהם בטוחים יחסית.

לאחר שטייריס, שמבט OH, I KNOW YOU DIDN'T JUST GO THERE, GIRLFRIEND! מוטבע תמידית על פרצופו, לא מצליח לגרור את ג'סי בכוח מבית החולים אל המעבדה להשלים את הבישול, גאס מחליט לבקש מג'סי לעשות זאת באופן אישי.
ובזמן שג'סי נאבק להסתיר את שנאתו היוקדת לבוס שלו, השותף שלו מתקין על הרכב של איש התרנגולות את הפצצה הביתית שהכין.
אני לא יכול לעזוב את בית החולים לרגע כי הילד הורעל והוא עלול למות בכל רגע מדווח ג'סי. מי הרעיל אותו שואל גאס ולא נענה. גאס לבסוף מסכים לספוג את ההפסדים הכספיים (כנראה) ולתת לג'סי לחזור לעובד רק בשבוע הבא, בטון מפויס. ולהבדיל מתגובתו לוולט, נשימתו של ג'סי נעתקת כשגאס נוגע בכתפו בצורה אבהית.
ואז הוא יוצא אל החניון אך נעצר. משהו לא מסתדר לו, ולאימתו של וולט המשקיף עליו מהבנין ממול ומחכה ללחוץ על הכפתור שיפעיל את הפצצה, הוא מסתובב כלעומת שבא.
ההזדמנות היחידה שהייתה לשניים לחסל את גאס התפוגגה ועכשיו הוא יודע שגם ג'סי במזימה נגדו עם וולט.
או במילים אחרות, הולי פאק.

איך גאס ידע?
הוא לא.
הוא פשוט חושד. ומהר מאוד הוא יוכל לבדוק אם יש בחשדות הללו אמת.
וזה לא מאוד מפתיע, כשחושבים על זה.
ג'סי נראה מאוד זועם כשהוא תיקן את גאס שהילד לא חולה אלא הורעל ואמר שהרופאים לא יודעים ממה. ואם ג'סי יודע שברוק הורעל, הוא יודע שזה בגלל הסיגריה כי לרייסין אין שיירים בדם, ואם הוא הלך לבקר את וולט ו-וולט עדיין בחיים (והוא לא ענה לשאלתו "וולט הרעיל אותו"), הרי שג'סי יודע על תוכניתו של גאס והיא נכשלה… או לפחות זה מה שגאס יכול לחשוד בשלב זה, וכאשר הוא מתקרב אל האוטו שהושאר חשוף ולבדו במשך מי יודע כמה דקות, חשש עולה בו.
אתה לא מגיע להיות ברון סמים אם אתה מרשה לעצמך להפנות את הגב לאויב ומבלי לחשוב 10 צעדים קדימה.

פרק הבא, פייס אוף, הוא פרק סיום העונה, ואם לשפוט לפי העונה כולה וההיסטוריה של הסדרה, זה יהיה עוצר נשימה.
האם העימות הסופי יהיה בין האנק וגאס? האם מייק יחזור לעזור לוולט וג'סי?
כל המתח הפסיכוטי שנבנה כל העונה הותיר אותנו צמאי דם וההתרה חייבת להיות קטלנית. מי זה יהיה?
כל הסימנים מצביעים על גאס (מה שאומר שיש לו סיכוי טוב לשרוד את הפרק), אבל את מי הוא ייקח איתו?
שנעשה הימורים?

ולסיום, דיון יותר ספקולטיבי שאולי יכול להרוס לכם את הפינאלה, ובמידה ומשהו ממנו נכון.
להחלטתכם אם לקרוא אותו או לדלג הישר לסקציית ההערות.

מה שיפה בפרק הזה, זו האי וודאות המנקרת.
במשך כל העונה עשה גאס לוולט בית ספר, בסדרה של אינספור ניסיונותיו כושלים של וולט להשתלט על המצב.
אך מה אם וולט, לאחר שהגיע לשפל המדרגה, התייאש וכבר חשב שייכנע, הפנים את המסר האמיתי? שכדי לשחק עם הגדולים צריך לעלות ליגה…
מה אם למד ממנו כמה צעדים קדימה צריך לחשוב וכמה רחוק צריך להיות מוכן ללכת כדי להבטיח את הצלחת התוכנית שלך? מה אם עבר שיעור באיך לתפעל את הבובות שלך?
ואם כלי המשחק של גאס ברור, אז מה עוצר את וולט מלהשתמש באותו הכלי?
Mastermind 101

כי מי מכיר את השותף שלו הכי טוב?
ומי יודע להביא אותו עד אליו, להצגה הגדולה מכולן? מי יודע להשאיר את האקדח לבדו, חשוף ומפתה, ולהפנות את גבו? מי יודע מהו הכפתור הרגשי הגדול מכולם? ואילו רגעים טראומטיים מהעבר להעלות?
ומי אנחנו מכירים שיעשה הכול, אפילו במחיר של הקרבת חיים צעירים, כדי להשאיר את שותפו איתו?
ואת מי ראינו חושב מהר, לא מפגין רחמים ויודע לשקר ולשחק באופן משכנע כשהוא בסכנה אמיתית?
אותו המישהו שלמד שכדי שתוכנית תפעל צריך לבצע אותה בעצמך ולהיות מוכן לסכן הכול בשבילה… לבלוע את הרעל או לבהות אל קנה אקדח.
כדי להיות שחקן טוב צריך דבר אחד בלבד – מוטיבציה, ואין מוטיבציה גדולה יותר מלשחק על החיים ועל המוות.
כי שם המשחק תמיד היה פינקמן, וכלי המשחק הוא נאמנות.

ו-וולט כבר קלט מגאס איך לדבר אל הבחור.
שותל מסקנות  במוחו. "אפילו אתה לא מאמין שגאס לא יודע על הרעל!" ואומר לו מה שהוא רוצה לשמוע. "א-ת-ה החתיכה החסרה בפאזל, אתה כל מה שהוא רוצה!" איפה זה ואיפה it's all about me!?
ושימו לב לריאות המתמלאות של בראיין קרנסטון כשג'סי קורא לו "מר ווייט".
ג'סי שוב שלו.

ובכדי לתפעל את התוכנית הוא לא באמת צריך להקריב את ברוק. די לו להרעיל אותו במשהו עם סימפטומים דומים אבל משהו שאולי אפשר להציל את הנפגע אם תופסים אותו בזמן? מרייסין לא חוזרים, אלא אם מטופלים מיד לאחר החשיפה לחומר, שזה משהו שלא נעשה כאן כי מי יודע כמה שעות עברו מאז שברוק נחשף אליו ועד שג'סי אמר שזה רייסין.
אם ברוק יחלים, יש סיכוי טוב שזה לא רייסין. וכי למה שיהיה? למה להקריב ילד אם לא חייבים, ויותר חשוב מזה – רייסין פועל לאט מדי.
וכך, ללא התנצלויות, וללא הסברים, וולט מקבל את ג'סי שלו בחזרה. והוא רק שלו, כי בהרעלה הבטיח שוב וולט את בידודו החברתי והרס את סיכויו לחיי משפחה נורמטיביים.

וכך וולט נפל לקבר ומתוכו זחל החוצה הייזנברג…
We are born again when we die.
וג'סי פינקמן הוא הפיון המרכזי במשחק השח של שני המלכים, השחור והלבן.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להזיל דמעה בחושך.

לא אני ציירתי, סתמו.

הערות, הארות ומטעמים איטלקיים.

• חברים, היזהרו! היות והפרק האחרון דלף לרשת מסתובבות להן ברחבי האינטרנט תמונות ספוילריסטיות שהורסות את הפינאלה. הימנעו מפורומים ומטמבלרים בנושא.
  למזלי בחיפושי התמונות לסיכום הפרק עיניי לא נתקלו בתמונה. ולא, הפרק המודלף כבר מזמן נעלם.
• שו"שו שוב עשתה לי את זה. לרגע, כשוולט הפנה את גבו וג'סי הפנה אליו את האקדח, מחשבה חלפה בראשי שוולט הולך למות.
  מה לעזאזל, מוח?!
• אז מה, גומז לא מושחת? הואנכנס לעיניין ביותר מדי חשק בשביל להיראות כמו מישהו שמקבל כסף לפשל את החקירה.
• כפרה עליכם, שובר שורות, שבאמצע הסצינה הכל כך דרמטית הזו אתם מרפררים לבדיחה ההיא.
  וכמה זה מדויק למרות הבדיחה, כי רק ככה הוא זוכר איך קוראים לרעל. הו, ג'סי, יו מאגניפיסנט אידיוט.
  
• על פי ריאיון עם וינס גיליגאן, סימן הקנה הקצוץ המוטבע על מצחו של קרנסטון הייתה הפתעה נעימה ולא תיכנון מראש. אילו שחקנים טוטאליים.
  http://twitter.com/#!/TVTango/status/120924016520331264
• השיר הרודף של הפרק, המגיע בסצינה כשוולט מקבל רעיון ומחליט להילחם על חייו…
  APOLLO SUNSHINE – WE ARE BORN WHEN WE DIE.
  
• לסיום, מי רעב?
  הסימן הסופי ששובר שורות חדרה לתרבות הפופולרית – היא נתנה השראה לשתי סוגי פיצות.
  

4.11 – בירא עמיקתא – על קוצים, קצוות וקץ הקצים ב-Crawl Space

פרק שבו כל הספקנים מקבלים קילו תפוזים על הראש.
ספוילרים, מכל הגדלים והצבעים.

וולט? תעשה טובה, תעביר שם שואב.

 HAHAHA HAHAHAHAHA HAHAHA!

חמש הדקות האחרונות של "Crawl Space" היו אחד הסיקוונסים המלחיצים, המצמררים והמערערים ביותר שידעה הסדרה, והשוט האחרון נכנס מיידית לפנתיאון רגעי הטלוויזיה הטובים ביותר בכל הזמנים. לו היה זה הפרק האחרון לעונה, הייתי מאושרת. לו היה זה הפרק האחרון בסדרה, הייתי מאושרת.
כי כך צריכה להסתיים "שובר שורות", או כל סדרת דרמה אחרת: בהתנקזות של כל מה שהיינו עדים לו עד היום לכדי נקודה אחת ממנה משוגר אגרוף ישיר לבטן.
המשמעויות שהוא נשא והאימפקט שהוא הותיר, הפכו את השוט האחרון לרגע טלוויזיוני נדיר שבו אני כצופה קפאתי, נאנחתי מכל הלב והודיתי להוריי שהביאוני ולאלוהי הטלוויזיה על שזכיתי לחוות משהו כל כך עוצמתי במסך הקטן.
פעם אחרונה שזה קרה לי זה היה בתום העונה הרביעית של הסמויה (ולפני זה בתום פרק "הגופה" של באפי).
אז לא, אני חושבת ש"שובר שורות" עוד לא מתקרבת להישג של "הסמויה", אבל לעזאזל, מה שהם הצליחו לעשות כאן הוא מדהים וזו חתיכת מחמאה. ואחרי הפרק הזה, יש לי ביטחון מחודש ומלא ביכולת של וינס גיליגאן והחבורה שלו לסיים את הסדרה בבום מחריש אוזניים.

הדימוי של וולט, מכוסה זוהמה ומתגלגל בצחוק מוטרף בקבר שכרה לעצמו, רודפת את הצופה זמן רב לאחר הצפייה.
הכול נבנה לקראת הרגע הזה והאירוניה המרושעת לא נותנת מנוח!

סקיילר נאלצת להשתמש בכסף שנותר לאחר התשלומים לשטיפת המכוניות, עסק הלבנת כספים שהם כבר לא צריכים עכשיו שוולט פוטר, כדי לכסות את חובו של טד ובכך למנוע חקירה רשויות המיסוי שלא תיפתח לעולם כי הוא מת, קישור שלא היה משנה גם לו הייתה נפתחת חקירה אם וולט וסקיילר היו מחליפים זהות, אותו הכסף שיכל להציל אותם, לו וולט שיתף את סקיילר במצבו האמיתי במקום לתת לה נאומי "I'm the one who knocks".
עכשיו וולט שומע את הנקישות על דלתו…

They say vitamin C is good for you...

מה שיפה, כרגיל בשובר שורות, זה שבפרק עם תימה כה אפלה וסיום כל כך טראומטי, יש עדיין זמן לצחוקים ושיגועים.
בעיקר בסצינה המצוינת בה שני שכיריו של סול (כפי שצפיתי וייחלתי, הקומיקאי ביל בר מציל את כבודו בהופעה שנייה בסדרה) מגיעים כדי לשכנע את טד להתנהג יפה.
אפשר להתלונן על הפיתרון הזריז ומהיר מדי בסיפור של סקיילר וטד, להגיד שמותו היה גם צפוי וגם קל מבחינה סיפורית, אבל אני כמובן רואה זאת אחרת. כמו רוב ההצלות של הרגע האחרון בסדרה, גם זו במבט שני מתבררת למעשה כסיבוך או כהצלה גבולית בהחלט (כמו, למשל, בפרק 2.2 עם הגעתו של האנק לביתו של טוקו במדבר וניקובו בכדורים. לכאורה הוא סגר לוולט וג'סי פינה, אבל בפועל הוא הגיע אחרי שהשניים השתלטו על הסיטואציה ולו לא היה מגיע, טוקו היה מדמם לו לאיטו למוות ווולט וג'סי היו חומקים בנוחות במכוניתם במקום להשאיר אותה מאחור).
למראית עין, מותו הגרוטסקי של בנקי האידיוט סוגר את הבעיות של סקיילר מולו – הוא לא יסחוט את משפחת ווייט לעולם ואיש לא יצטרך ללכלך את ידיו בחיסולו, אלא שלמעשה מותו מגיע שעה מאוחר מדי. לו היה מת וסול היה מספיק לעצור את שליחת הצ'ק, זה היה הפיתרון הנוח והקל לכל הצדדים, אבל האירוניה של התזמון היא זו שהופכת את כל הסיטואציה העלובה והמבדחת (שהיא כמו גזורה מסרט של האחים כהן, ולי הזכירה גם קצת את Out of Sight של סודרברג) לאכזרית ונפלאה ועוד רגע של קארמה מטא-טקסטואלית המתנכלת לוולט. והוא בכלל לא יודע זאת!

והרגע בו הג'ינג'י מבשר לסול, "נו, לפחות הצ'ק הופקד", זו אירוניה ברמה שקספירית. כמו הבשורות המשמחות המגיעות בתום המלט, כשכל הדמויות מתבוססות בדמן. "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים!". אחלה.

שתיית הפרידה הגרועה ביקום.

להבדיל מוולט והשפל החדש בחייו, גאס נמצא בשיא אישי ומקצועי. עם השלמת מסע נקמה בן 20 שנה (גם הרופא שלו לא מאמין שהגיע היום), ניצחון מוחץ על הקרטל וחיית מחמד חדשה – הוא מרגיש בלתי מנוצח. לא פלא שהוא חש כל כך טוב שהוא מחליט להסיר קוץ מציק מעקבו.

אבל חיית המחמד החדשה לא כל כך אוהבת מה שהיא רואה. למקרה ששכחנו, ובהחלט שכחנו, ג'סי ואנחנו מקבלים תזכורת מי הוא גאס באמת.
אדם בעל כוח רב ועוצמה שיודע לתכנן כל פרט בקפידה אבל לא טורח לעצור ולהראות אכפתיות אמיתית אל מייק, משרתו הוותיק והנאמן ביותר.
אדם שכן לוקח את הזמן כדי לענות נפשית ישיש משובץ רתוק לכיסא גלגלים.
זה לא מחזה נעים וג'סי מרגיש לא בנוח לעמוד לצדו בשני המקרים. וזאת מבלי לדעת בכלל שגאס איים לרצוח אישה, נער נכה ותינוקת.
ושוב ההזדהות שלנו מזדגזגת. גאס חוזר להיות נבל נאלח ואנחנו לא יכולים שלא לצדד בוולט. כי היי, וולט אולי חתיכת אפס, אבל פתאום, כשהמשפחה שלו בסכנה, הוא חוזר להיות מי שאנחנו מעודדים.

ג'סי שמע על האנק והמכבסה, שזה אומר שגאס מזין אותו אינפורמציה חלקית רעילה, אבל האם עכשיו הוא חושב שצריך לחסל את האנק? האם הוא חושב שזו אשמתו של וולט שעכשיו צריך לחסל את הגיס שלו?
אנחנו יודעים שג'סי לא מוכן שוולט יירצח, השאלה היא למה? רפלקס מותנה? החלטה אנושית גרידא? או שמא יש לו עדיין רגשות כלפיו?
טוב, זה די ברור מה אני חושבת. זעם כזה כמו שהפגין ג'סי מחוץ לבית שלו, יכול לנבוע רק מכאב עמוק. ושנאה כזו יוקדת שמורה אצלנו רק לאנשים שאנחנו ממש אוהבים.
עכשיו ג'סי ייאלץ להחליט מה הוא רוצה יותר: לשמור על אורח החיים הסדור, המשפחתי והכמעט נורמטיבי שעבודה אצל גאס הפסיכופט המתוקתק מאפשרת לו, או לעזור לדמות המורה והאב שהוא אוהב בעל כורחו ולתת לכאוס שוב להשתלט על חייו?
 This man needs help!
-This man pays my salary. 

ROTFL

מדהים אותי שיש אנשים שאשכרה לא הבינו את השתלשתלות העינינים בתום הפרק, אז הנה הבהרה חד משמעית. לא, זה לא שגאס איים להרוג את משפחתו של וולט אם יתקרב לג'סי, מכאן שהפתרון הפשוט הוא לא להתקרב לג'סי. גאס איים עליו לא להתקרב לג'סי, לא הצליח לו, ואז הוא בישר לו, בלי קשר, אפרופו, שהוא הולך לרצוח את האנק ושאם יעז להתערב בדרך כלשהי כדי למנוע את מות גיסו תירצח כל משפחתו.
אז וולט, שקץ בחייו הנוכחיים ונחוש להציל את האנק, קונה כרטיס יציאה מהמשחק למשפחתו ולו (ומתוך כך בוחר לא לראות את ג'סי שוב לעולם) ושולח את סול לשגר את הבולשת שתגן על האנק ובכך מסמן את כל משפחתו להרג…. רק כדי לגלות שאין לו את הכסף להצילם.
זה כמו טייס שמכוון את המטוס שלו להתרסקות בצוללת אויבת, קופץ ממנו ברגע אחרון ואז מגלה ששכח לקפל מצנח.
זה השלב שצוחקים בהיסטריה.

זה לא שבדיוק מפתיע שוולט בחר לצאת מהמשחק. בפעם הראשונה שסול העלה את האופציה של ההיעלמות, וולט עוד היה גאוותן, שאפתן ואופטימי מדי בכדי לוותר. היום, כשהוא תפס את מקומו של פינקמן בתור שק החבטות של ניו מקסיקו, כשאיבד את מקור הכנסתו המרכזי, כשאין לו שום כוח או השפעה על המתרחש סביבו, כשהסרטן כנראה חזר, וכשהבן הבכור שלו לא מחזיר וכנראה גם לא יחזיר בקרוב טלפונים (למרות שוולט יודע *התבהרות עננים* שהוא לא רוצה במותו), זה הזמן הנכון למשוך במעצור החירום, ועל הדרך גם להציל את הגיס.

אין פה מקום לדעות ואינטרפטציות, זו ההשתלשלות, נקודה. ותכלס, אני מרחמת על מי שהחמיצו בצפייה צינית את הדרמה המרעישה שהתחוללה. איזה פספוס אדיר בשבילם.

שני השחקנים פשוט מעולים בסצינה החותמת. בראיין קרנסטון יזכה באמי על הגילום המדויק, הטוטאלי והרווי ניואנסים של ההתחרפנות של וולט, אבל זו דווקא אנה גאן שהופכת את הרגע הזה למצמרר באמת. מבטה המבועת וקולה הרועד של סקיילר, המגיע בניגוד כל כך חד להתנהלותה הרגילה הבטוחה והיודעת כל, הם שהופכים את הרגע למשהו שנשאר איתך הרבה זמן אחרי.
וברגעים האחרונים הללו, אנחנו שוכחים שוב שאנחנו צופים בסדרה, לא מכירים בעובדה שיש עוד שני פרקים לסוף העונה ועוד 16 פרקים לתום הסדרה, מדחיקים שקרנסטון עוד עתיד לזכות באמי חמישי, ומזדהים לחלוטין עם האימה וחוסר הידיעה של הדמויות.
אנחנו עם וולט בבור, חוששים לגורלנו ומאמינים באמת ובתמים שמכאן אין דרך לצאת.

המוטו של העונה הנוכחית, זה שהושמע בפרומואים והודפס בכל הפוסטרים, היה
This season, Walt isn't in danger, he IS danger.
וזו הטעייה מכוונת של ציבור הצופים. לאורך כל העונה בשובבות אופיינית, לאט ובקפידה, טרחו היוצרים להפוך את וולט לדמות הכי פחות מאיימת בסדרה.
רציתם לראות את הייזנברג בועט ישבנים? רציתם לחזות בוולט הופך ל-Scarface של אלבקרקי? לא תקבלו.
רציתם אקשן ואנטי-גיבור חביב שתמיד מצליח להיחלץ ושנותן דרור לאלימות הלטנטית הטבועה בכם? אחלה, לכו תראו דקסטר.
אצלנו, ב-שובר שורות, אין רוצחים סימפטיים שהורגים רק אנשים שממש מגיע להם, אין סוף טוב באופק ואין אקשן בלי השלכות ופסיכולוגיה.
אבל היופי האמיתי הוא שכן, זה נכון. וולט הוא הסכנה. בדרדורו של וולט למצב של חוסר אונים מוחלט העונה, הוא נהפך לדבר הכי מפחיד שקיים, כי אין דבר מסוכן יותר ממישהו נואש שאין לו מה להפסיד. תשאלו כל מחבל מתאבד.
וולט נדחק אל הקצה ומתוך הבור תיוולד המפלצת.
היכונו לביאת הייזנברג. רק לא בהכרח ההייזנברג שרציתם.

הערות, הבחנות, ציונים לשבח ושאר ירקות

* הפסקול. יא אללה, איזה פסקול בקטע הסיום. ספק הלמות הלב ספק צעדים מתקרבים, ספק הידפקות על הדלת. מושלם.

* השוט המדהים של הפרק #2:  וולט וגאס בפגישת פיטורין במדבר כשענן מחליט להתערב.

* השוט המדהים של הפרק #1: השוט הסופי, תרתי משמע.

* אני חוששת שתאונת הדרכים המכוונת של וולט הייתה כל כך קלאמזית ומבוצעת רע, שהיא חיברה להאנק במוח את כל הפרטים. יש מצב שהוא עלה עליו.

* אם צפיתם בפרק וחשבתם לעצמכם "האישה המטומטמת של וולט שוב דפקה אותו לגמרי", ברכות, אתם שוביניסטים ומיזוגנים.

* הודות לגאס ולבית החולים שדה גילינו שני דברים: ג'סי רק בן 25 (ואלרגי למשהו. ומטר שמונים? BAHAHAHA), ושמו המלא של מייק הוא Michael Ehrmantraut. מה?! הרמנטראוט?! אז בדקתי מה משמעות השם הגרמני וזו המשמעות: all encompassing power. "מייק הכל יכול". דווקא בפרק שהוא גוסס אנחנו מגלים את זה.
מאידך, זה אולי רמז שהוא ממש לא הולך לשום מקום.

* הסדרה מתחמקת מלהראות לנו איך ג'סי קורא לוולט בפניו. אבל בשיחה מול גאס הוא עדיין "מר. ווייט". ג'סי לא טיפש, והוא יודע להציג עסקים כרגיל מול הבוס. או אולי, כמו תמיד עם השניים האלה, הם יכולים להביע את הרגשות שלהם זה לזה רק בפני אנשים אחרים.

* לראשונה מזה זמן רב שאנחנו רואים את הולי. צריך להזכיר לנו איזו תינוקת מתוקה היא לפני שמאיימים לרצוח אותה.

* בסצינה בין גאס להקטור, כל פעם שאספוזיטו מזיז את הכיסא הוא מרים אות כך שזה נראה כאילו עוד שנייה הוא מוריד אותו להקטור בראש. מלחיץ.

* מארק מרגוליס, מי שמגלם את הקטור, מקבל כל כך מעט טקסט וכל כך מעט מרחב פעולה, אבל ברור לנו לחלוטין מה עובר על האיש ואי אפשר שלא לחוש את כאבו ולרחם עליו. עבודה די מדהימה של מרגוליס.

* למה לעזאזל גאס הביא את ג'סי לבית האבות? לחשוף בפני ג'סי פיסה מסיפורו? להראות לו ולחזק את העובדה שיש להם אויבים משותפים? לקשור את ג'סי אל הנקמה הפרטית שלו?  Most awkward second date EVER.
או שג'סי סתם היה עוד כלי עינוי להקטור?

* מי מכם גם חושד שהסיבה היחידה שגאס יצר קשר עם וולט מלכתחילה, בעונה 2, הייתה כי ייעד אותו להיות הכימאי המחונן שיפיל את הקרטל בתוכנית הנקמה שלו? וזאת הסיבה שהיה מוכן לספוג אותו ואת שותפו הבעייתי?

* Does the laundry have to be dirty?
-Nope.
(הוא אומר No אבל הוא הוגה את זה בהנאה קז'ואלית שבה אומרים נופ, ובאוחצ'יות לא מבוטלת).

* האם התפוזים הם קריצה לסנדק?

* סטיות של תסריטאים: אני מתה על זה שג'סי לא מצליח לצטט בדיוק את המשפט שוולט איחל לו בפגישתם לפני מקסיקו. הפיתוי הניצב בפני תסריטאי כשדמות אחת מצטטת דמות אחרת הוא גדול. האינסטינקט הוא, במיוחד כשמדובר בשורה חזקה, לתת לדמות לחזור עליה מילה במילה ולאפשר לצופים להנות שוב מההברקה. אבל בחיים, לפחות מניסיוני, את השורות הכי כואבות או חשובות שנאמרו לנו אנחנו מתקשים לזכור במדויק. המשמעות היא מה שאנחנו מצליחים לצטט, תחושת הכאב או הגאווה זה מה שנחקק.

* רגע, אז דון אלדיו לא היה חלק ממשפחת סלמנקה? או שגאס התכוון שאחיינו היה הצעיר ביותר ושעם מותו, חוסלה סופית כל הגברים במשפחה.

* זה גם היה השבוע ששובר שורות התפוצצה באינטרנט סופסוף. הפרק הזה שלח את כולם לטוויטר, לפייסבוק, לפורומים ולטמבלר להשמיע את זעקת את ה-"HOLY SHIT" וה"OMG, YOU MUST WATCH" שלהם ואני שמה כסף שהרייטינג בשידור החוזר היה גבוה מבשידור הראשון. זו גם הפעם הראשונה מחוץ לעונת הפרסים ששובר שורות הייתה טרנדינג טופיק בטוויטר ארה"ב למעלה משמונה שעות, נעלמה ואז שוב חזרה למחרת  – כשאנשים סירבו להשתחרר מהאימפקט.

* אם נוסיף לכך את העובדה שרק לפני שבועיים העלו את 3 העונות הראשונות לנטפליקס וכבר אלפי אנשים (800,000 אנשים בנטפליקס נתנו לסדרה ארבעה וחצי כוכבים. שמונה מאות אלף! בשבועיים!) גמעו אותן כדי להסתנכרן עם השידור: אני צופה שהפינאלה ישבור את שיאי הרייטינג של הסדרה וכי בעונה הבאה והאחרונה מספר הצופים שלהם יעלה ב-50% (הם תמיד עולים ב-20-30% מעונה לעונה) אם לא יוכפל. אחרי ארבע שנים, הבאז סופסוף נהיה מחריש אוזניים.

* האינטרנט פועל מהר.
מישהו רוצה לקנות שואב אבק?

* תכלס, אם הם שולחים את הפרק הזה, יש מצב שהם סופסוף גם לוקחים אמי על הסדרה הכי טובה (מאידך, זה גם מה שאמרו על עונה 3).
עזבו את האקדמיה מצבים מתפוצצים, תאומים עם גרזנים נוצצים או ניגוב שמשות מכונית עם דילרים, גבר הקבור תחת השלכות מעשייו עלול להיות מה שיעשה להם את זה.

* שנה טובה, חברים!!! 🙂

4.10 – לבריאות – על זהות, אבהות והזדהות ב-Salud.

Read. my. lips.

That's good, Jesse.

אם חשבנו שהפרק הקודם היה אורגזמטי, מגיע Salud ומלמד אותנו סיפוק אמיתי מהו. גם מתח עוצר נשימה, גם פאייאוף נקמתי, גם ניצחון אישי, גם חשיפת היסטוריה פרטית וגם התפרקות רגשית. וגם הלבשה תחתונה.
רק שובר שורות יודעת להנפיק פרק בועט ישבנים, שמשולב במרכזו גבר בגיל העמידה, שיכור, שבוכה בתחתוניו. זה כישרון נדיר.

הפתיח הקר לא מתעסק בטיזרים או בפלאשבקים, אלא מיד מסביר לנו יד היכן אנחנו עומדים מבחינת העלילה.
ג'סי עומד לנסוע למקסיקו אל הקרטל כדי ללמד אותם איך לבשל. זה שזה מתחרז לא אומר שזה כיף. הוא מתעכב, משקיף על אלבקרקי כאילו זו הפעם האחרונה ועולה על המסוק בהיסוס ובאימה. גאס מזהה את הפחד שלו ובטון אבהי, ובקול רך יותר משאי פעם שמענו אותו, מנסה להרגיע. You can do this.
לג'סי, ולנו, יש ספקות.

וידעתי שזה הולך להיות פרק מטורף ברגע שראיתי שמי שמביימת אותו (פרק שלישי העונה) היא מישל מקלארן. פעם אחרונה שמקלארן והקרטל נפגשו זה הביא לנו את "דקה אחת".

בביתו של וולט איש לא עונה לטלפון. לצד המשקפיים השבורים וטישו מגואל בדם, המזכירה האלקטרונית (אולד סקול, ביאטץ') משמיעה את קולה המודאג של סקיילר. זה אמצע היום וכבר ההודעה השלישית שהיא משאירה לו והיא כבר לא יכולה לחכות יותר.
וכך, וולט ג'וניור זוכה לקבל ליום הולדתו מכונית פי.טי קרוזר של קרייזלר מאימו. אגב, זה שכבר לא מייצרים מכוניות כאלה, סקיילר, לא עושה את זה וינטאג'.
אכזבתו הניכרת של ג'וניור מורכבת גם מהכבדות וחוסר הסקסיות המשוועת של המכונית וגם מהיעדרותו של אביו. לא רק נפקדות פיזית מהאירוע אלא נפקדות ניכרת בבחירת המכונית עצמה.

בסצינה שמחזירה עטרה קומית לבוב אודנקירק, סול ממלמל לעצמו שזה רעיון איום ונורא ואז מבשר לטד בנקי האידיוט שדודתו בירגיט האהובה מלוקסמבורג נפטרה והורישה לו בדיוק-את-הסכום-שאתה-צריך-לכיסוי-החובות-שלך-במס-הכנסה-זה-סימן-משמיים-אז-קדימה-קדימה-למה-אתה-מחכה-נאדג'-נאדג'-ווינק-ווינק.
סול לא מאמין שזה קורה, אבל בנקי קונה את הבלוף.

בינתיים במחיקו, גאס, מייק וג'סי נוסעים מכוסי עיניים ליעד לא ידוע (אזהרת תימת עיוורון). הם מובלים אל מעבדת העל של הקרטל ושם פוגשים צוות של כימאים. דון אלדיו, מוסבר לגאס, יצטרף אלינו רק אם וכאשר הטבח יוכיח את עצמו. נו פרשר, ג'סי.

באופן לא מפתיע, הכימאי הראשי של הקרטל לא מתרשם מילד הכאפות, שסימני הכאפות עוד מוטבעות טריות על פרצופו, שנשלח להעביר לו חפיפה. וזה בסדר, כי גם ג'סי לא מתרשם מעצמו. אה…. איפה החביות עם הציור של הדבורה? הוא מתבלבל. (אזהרת תימת כוורת)

Hey, kiddo, remind me to not poison you later

אנחנו מסנתזים את החומצה הפניל-אצטית שלנו בעצמנו, מדווח הכימאי הסנוב בספרדית לגאס, וכל תינוק עם תואר בכימיה יכול להכין אותה בעיניים עצומות.
ג'סי מזהה את הטון המתנשא ומתחיל להתחמם וממהר להעמיד את הטבח המקסיקני במקומו.
Tell this asshole if he wants to learn how to make my product he's gotta do it my way. The right way. 
אני דובר אנגלית, מפתיע המדען.
So you understand what asshole means. Now go get me my phenylacetic acid, asshole.
*סטגדיש*
Who do you think you are? הכימאי של הקרטל דורש בזעם, וג'סי עונה לו בדבר הכי קרוב לנאום ה-"I'm the one who knocks" של וולט:
I'm the guy your boss brought here to show you how it's done.
מכיוון שג'סי, להבדיל מוולט, לא לוקה בדלוזיה, המשפט הזה מצליח להיות גם נאמן לחלוטין לאמת ולא מחייב (העובדה הבלתי מעורערת שהוא נשלח למשימה, לא אומרת שהוא הבנאדם הנכון לג'וב), וגם רגע של ביטחון עצמי נדיר. ועל הדרך הוא גם מצליח להפריך את נאומו של מייק מלפני חודש. He IS the guy.
הוא פוקד על המבוגר ממנו להפסיק להתכיין כמו כלבה ולעשות מה שהוא אומר!
בחיי שלא ידעתי ממה לשמוח יותר, משובה של ה-"Bitch" לשפתיו של ג'סי או מהחיקוי המושלם של וולט שהוא דופק תוך שהוא מנהל את אנשי המעבדה לפי חוקיו המחמירים של מורו ורבו. "אנחנו ננקה את המקום ממזהמים". לוליק. 🙂
זהו רגע של מנהיגות נדירה שג'סי מפגין ואפילו גאס ומייק דופקים מבטים של דודים גאים.

אצל וולט,לעומת זאת, המצב לא מזהיר.
בנו, חתן יום ההולדת, מגיע לפתח דלתו מודאג… אבל מה שהוא מוצא לא יכל להיות פחות מרגיע.
אבא שלו, מתנדנד ולא מאופס, פותח את הדלת בתחתונים וגופייה מגואלים בדם. מזל טוב!!!
לאחר שג'וניור עומד לצלצל לדווח על מצבו של וולט לסקיילר, אביו מתחנן בפניו שלא יגלה לאימו ששב להמר. אבל אני לא מבין, עם מי רבת? שואל בנו.
ואז קורה משהו מדהים שלא קרה פעם אחת בארבע עונותיה של שובר שורות.
וולט מתפרק לגמרי ופורץ בבכי חסר שליטה.

WHAT DO YOU MEAN WAIT A WHOLE YEAR FOR MY 4TH EMMY?!?!

בביקורת הקודמת הבעתי את רצוני לראות מה קרה לשתי הדמויות בדיוק לאחר סשן המכות. ובאותו הקשר, איחלתי לראות את וולט בוכה סופסוף.
קיוויתי שזה יקרה, זיהיתי שזה בשל לקרות, אך לא לגמרי האמנתי. אבל זה קרה וזה תפס אותי ואת ג'וניור (ואת וולט עצמו) לא מוכנים.
מרגע היכרותנו, לפני שלוש או ארבע שנים, מעולם לא יצא לנו הצופים לחוות את וולט כל כך מנותק מהפוזה ומחובר לרגשות שלו, שמציפים אותו ונשפכים החוצה. הקרב עם שותפו הצעיר ערער אותו לגמרי. הוא לא דמיין לרגע שיאבד אותו (כי לגישתו, הבן שלך תמיד נשאר הבן שלך. רק ששכחת להגיש את טפסי האימוץ הרשמיים, אידיוט!!!) והמכות שחטף והמשפט ששמע בסופם היכו בו כרעם ביום בהיר.

ובסצינה הזו בכיתי, בדמעות של ממש, בשביל כל שלושת הנוכחים. בשביל וולט אכול החרטה והמתייסר-באמת, בשביל וולט ג'וניור שנאלץ להתבגר בפתאומיות ולחזות באביו השבור, ובשביל ג'סי, הנוכח הנפקד, שלא יידע לעולם מה וולט באמת מרגיש כלפיו.

ג'וניור מלווה את אביו למיטתו, משכיב אותו ומכסה (באקט דומה למה שג'סי עשה בשבילו בפעם האחרונה שהיה מסומם, בשלהי "זבוב") ותוך כדי תחלופת מילות סיכום וולט המחויך ממלמל אל בנו משפט שעוד יתחרט עליו.
That's good, Jesse.

בפרק מותח במיוחד, עדיין, הרגע היחיד שבו פלטתי בקול רם ונישא קריאת HOLY CRAP! הייתה באותו רגע שוולט פלט.
זה אולי מנגנון סיפורי לא במיוחד מעודן, אבל הוא נשק כל כך יעיל משום שיש בו המון אמת. מי מאיתנו לא התבלבל בשמות וכמעט פלט סודות סתם ברגעי עייפות?
אז על אחת כמה וכמה קל להאמין שוולט במצבו הנפשי המעורער, מצבו הגופני המוצף בכימיקלים ומוחו המלא בפינקמן ימעד כך בלשונו.
וזה היה מרגש. זה היה כמו הוידוא הריגה של הנאום הקודם.
ג'סי אולי לא יודע זאת ולא יידע לעולם, אבל אנחנו יודעים מה זה אומר, ולעזאזל, זה כאב לי פיזית.

והמשפט הזה, "That's good, Jesse" זה כמו הטפיחה על השכם שג'סי אף פעם לא מקבל מוולט. כמו התגובה האבהית שלא יקבל על תפקודו במעבדה המקסיקנית בסצינה שתבוא מיד אחריה. את זאת גאס יעשה במקומו. Well done.

וגם ג'וניור קלט את המשפט והוא יודע. כלומר, הוא לא יודע מה בדיוק הוא יודע, אבל הוא עתיד לנסות להבין.
השאלה עם מי יחלוק את הרגע? עם סקיילר? שתדע לעשות את הקישור ותקבל לפנים את הבן המאומץ שמעולם לא ביקשה.
או חמור מזה, עם האנק? שגם יידע לקשר, אבל באופן הרבה יותר משמעותי והרסני?

במעבדת העל המקסיקנית, לעיניי קהל רב ומצלמת וידאו, ג'סי מתמודד לגמר מאסטר שף. כשמתגלה תוצאת הבדיקה של הקריסטל שבישל, שנייה לפני שג'סי מתחיל להכחיל מרוב החזקת נשימה, מתברר שהחומר שלו הוא טהור ברמת 96.2%.
לא ה-99% של וולט, אבל גבוה משמעותית מזה של איש הקרטל ויותר גבוה, כמה יפה, מהתוצאה של גייל, הכימאי המחונן שגאס טיפח במיוחד לדבר.
וזה כבר ניצחון של ממש. זה לא סתם לעשות קול סמכותי ולקוות שהקהל יאמין, לא. עכשיו זה הדבר האמיתי. ג'סי הוא הדבר האמיתי.
והסצינה הזכירה לי רגעי שיא בסרטי נעורים מהאייטיז, והיא מספקת לצפייה באותה מידה.
רק שבסרט אייטיז, אחד מהנוכחים שם היה מתחיל במחיאת כף אטית עד שכולם היו מצטרפים אליו.
וגם בסוף סצינת שיא כזו אחד לא היה פונה אל הגיבור, טופח לו על השכם ואומר לו שמעתה הוא שייך לקרטל.
*gulp*

באלבקרקי, סול מגיע לבקר את סקיילר (הם מסתדרים נורא חמוד ביחד, לא?) במשרדי שטיפת המכוניות כדי לדווח לה שבנקי, האידיוט, לא שילם את החוב אלא, שלוש שעות אחרי קבלת הכסף, ארגן לעצמו ב-מ-וו חדשה. אידיוט.

בביתו, וולט המאושש מתעורר ומוצא את משקפיו מתוקנים (אתם יודעים איזו אזהרה באה עכשיו) ואת בנו ישן על הספה. הוא מעיר אותו ומתחיל לעשות Damage control על אירועי היום הקודם. אלא שגם בעבודת הניקיון הזו יש המון כנות מפתיעה כשוולט חושף בפני בנו ובפנינו פיסה מהותית מההיסטוריה הפרטית שלו.
אביו נפטר כשהיה בן 6 ממחלת עצבים גנטית, וכמה שלא ניסו כולם מסביבו למלא את ראשו ולבו בסיפורים על איזה מן איש היה אביו, הזיכרון היחיד האמיתי שלו ממנו הוא של כלי חלול וריק שכוב במיטת בית חולים. הוא לא רוצה שהזיכרון המוחשי היחיד שיהיה לוולט ג'וניור לאחר מותו יהיה שלו במצבו השיכור, התלותי והפתטי.
וואו.
הנאום של וולט מסביר עליו כל כך הרבה. הפחד האובססיבי שלו מלהיתפש כחלש. הסלידה מבתי חולים וטיפולים. ההתעקשות שאב חייב לעשות הכול בשביל משפחתו. הצורך המודחק שלו ללכת אל מותו בפיצוץ ולא בקול ענות חלושה. אלא שוולט ג'וניור לא רואה זאת כך, וכאן ההפתעה. הוא היה מעדיף אבא אמיתי וקרוב, על פני אבא חזק ורחוק.
וכל ניסיונותיו של וולט לספק למשפחתו ביטחון כלכלי וזיכרון של חוסן בעצם הרחיקו אותו מהם, והוא לא היה שם בשביל וולט ג'וניור בדיוק כשם שאביו לא היה שם בשבילו. האירוניה היא שעם כל מאמציו להיאבק בזה, בגורל של מוות ידוע מראש וזיכרון מרוחק, וולט חי בעצמו את "הטעויות" של אביו.
…וכמובן שעם כל ניסיונותיו להיות אב מגן ומחנך לג'סי, הוא לא היה שם בשבילו והרחיק אותו מעליו.

סקיילר הולכת לפגוש את טד ולנסות להחזיר אותו אל דרך הישר. טוב, הישר היחסי.
זה כמובן כושל, כי בנקי הוא גבר עלוב, גאוותן, קטן ואידיוט. הוא מודה לה על עזרתה ומראה לה את הדלת, ואז סקיילר, בטעות הגדולה של חייה, מגלה לו מאיפה הגיע הכסף. Big mistake, HUGE.
האם האידיוט ישלם למס ההכנסה את החוב? האם ינסה לסחוט את סקיילר בשביל עוד כסף? האם ירמוז שילך למס ההכנסה? האם סקיילר תיאלץ לגלות הכול לוולט או תתמודד עם המשבר הזה לבד?
הקיצר, השאלה היא רק מי ינקה את טד בנקי. מייק? וולט? או שכיר חרב של סקיילר?

במערכה האחרונה חזרנו אל ביתו של דון אלדיו, שם המשחק מוגזם, המבטא נורא והשמש זורחת כמו בפלאשבק של שנות השמונים.
גאס עומד בדיוק מעל המקום שבו המקס שלו נורה ובולע בצורה מסודרת כדורים.
בעוד שג'סי, חמוץ ומבולבל, מתלונן בפני מייק. "אז מה? אני צריך להישאר לבשל במקסיקו כל חיי?"
מייק מבטיח לו שאו ששלושתם עוזבים או שאף אחד לא.

דון אלדיו מגיע וגוסטבו שוב מוצא את עצמו מציג בפניו את הטבח שלו. לא לפני שהוא וזה-שרצח-את-חבר-הנפש-שלו-הצמיד-אותו-לקרקע-והכריח-אותו-לצפות-בו-מדמם-למוות מתחבקים. כיף כיופה.
ג'סי, שאף אחד לא גילה לו מה התוכנית ושהמילים היחידות שהוא יודע בספרדית זה "איי" ו"קראמבה", עומד פעור עיניים ופה ועושה את מה שמבקשים ממנו. קרי, לוחץ יד "למעסיק החדש" שלו. לא נורא שהוא לא יודע ספרדית, יש לו את כל החיים ללמוד! מרגיע דון אלדיו.

ואז דון אלדיו משגיח בקופסת שי לחג המנוחת על השולחן. מתנה מגוסטבו לכבוד הפיוס. נציג הקרטל החתיך מסמן לו שזה בטוח לפתוח את הקופסה, ודון אלדיו מוציא מתוכה בקבוק של משקה נדיר (כל כך נדיר, למעשה, שהוא בכלל לא קיים).
בפעם הקודמת שגאס היה שם, לא הציעו לו לשתות, כי הדון לא חולק את המשקה שלו עם כולם. הפעם הוא דווקא מתעקש.
כל הפמלייה של הדון מרימה כוסית, לחיים ולבריאות הם קוראים. ואז, דון אלדיו במחווה אחרונה של חוסר אמון, מחכה שגאס ישתה. גאס מגלגל עיניים (כאילו, הגרסה שלו של גלגול עיניים) ומוריד את הכוסית ולאחריו מצטרפים אליו גם כל הקרטל. לא כולל פינקמן הנרקומן. יאללה, מסיבה!

גאס יושב חרישי וממשיך להשקיף אל הבריכה, וג'סי כמעט שובר את משענת הכסא מרוב שהוא מנסה להתרחק מהזונה שמתיישבת עליו.
"שמעתי שגם אתה שייך לקרטל?" היא בוודאי לוחשת לו. "אל תדאג, יש לי מספיק חומרי סיכה בשביל שנינו".
ואז היא מתעקשת לתת לו בכוח סיגר.

דון אלדיו ניגש אל גאס היושב לבדו (איזה אומו!). תתעודד, הוא אומר לו, זה כולה עסקים.
אבל לגאס לא מתאימה שיחת ההוויי הנוסטלגית והוא מבקש ללכת לשירותים. דון אלדיו מסכים ושולח איתו מורה דרך, כדי שלא יילך לאיבוד.
הוא נכנס לשירותים, מסיר בנחת את הג'קט שלו, מקפל ומניח אותו על השיש…

ופה אני צריכה לעצור ולהסביר מה עבר עליי. עד לשנייה שבה גאס מניח את המגבת על הרצפה, לא היה לי מושג מה הולך כאן!
בניגוד למי שאני (צופה צינית, סטודנטית לקולנוע פלצנית, תסריטאית ומבקרת יומרנית) קניתי את כל מה שמכרו לי.
זה היה כל כך ברור שהבקבוק מורעל שלא חשדתי בו. או, ליתר דיוק, חשדתי בו בדיוק כמו שדון אלדיו חשד.
חיכיתי לראות אם גאס יסכים לשתות ראשון והסתפקתי בזאת. אז מה אם ראיתי אותו בולע כדורים (זה ללחץ, הסברתי לעצמי)? אז מה אם הוא עוצר את ג'סי מלשתות (אוי, נכון, לנרקמונים בגמילה אסור!)?
כשדון אלדיו מצמיד אליו שומר, האמנתי שבתבוסתו ינסה גאס לברוח. לשבריר שנייה אפילו חשבתי שהוא, מיואש מהנסיבות הסוגרות עליו ומחוסר יכולתו לשבור את דפוסי העבר, נכנס לשירותים כדי להתאבד.
מה?!?!
זה כאילו המוח שלי נורא ניסה לעצור ולהסביר לי מה קורה אבל הרגש והגוף שלי צעקו עליו "שששש, לא עכשיו, אתה נורא מפריע!".
וזו עדות חיה לכמה חזקה היכולת של "שובר שורות" לסחוף אותי בסיפור.
מיליון דברים לא הסתדרו לי, זו תוכנית פעולה מופרעת ולא הגיונית והרבה יותר מדי מועדת לכישלון בשביל גאס, אבל נשאבתי לתוכה לגמרי וכשהוא הניח את המגבת על הרצפה לצד האסלה הרגשתי אהבלה כמו שדון אלדיו ודאי עתיד להרגיש עת ילקה בחלושס פתאומי.

ואז, כשהתוכנית ברורה לנו, אנחנו חוזרים אל איזור הבריכה ושם, בטרנטינואיות מורגשת, מתנגנת לה נעימה אזוטרית ודברים מתבהרים ללא מילים. סיגרים וגברים שמנים נופלים ארצה, וכך גם האסימון בראשו של דון אלדיו.
ג'סי מזנק בבהלה מהכיסא (לוליק) כשמייק מחסל בחוט דנטלי את מקבילו בקרטל, וגאס מצטרף אליהם ובדיוק בזמן כדי לראות את דון אלדיו קופץ בטן לבריכה (וד"ש לבראיין דה פלמה).

כפר הנופש של קוקה קולה, מקסיקו.

מייק מסיר מגופתו של הדון שרשרת מסתורית (תשובה בסקציית ההערות) וגאס לפתע קורס.
אז מה, גם כדורים נגד לחץ וגם בולמיה לא מבטלים לחלוטין פעולות של רעל, אה? (ההיחלשות של גאס זו כמובן נקודת החסד המזהרת במופרכות של התוכנית. בלעדיה זה לא היה עובר אצלינו הצופים).
גאס מגייס כוחות אחרונים כדי לתת מילות אזהרה בפוזה גוסטבואית אופיינית ואז נישא משם ע"י מייק וג'סי, החמושים.

בחניון, בעת שהם מחפשים מכונית עם מפתחות בפנים שהזונות לא גנבו (ווהו, נקמה!), גאס מתפרק ומייק נורה.
מבלי לחשוב לרגע ג'סי מרוקן על היורה מחסנית שלמה. ואם היה אפשר להכניס פה עוד פעם פרסומת סמויה לרייג', אני בטוחה שהם היו שמים.
Get us outta here kid. אומר מייק ואז ג'סי מכניס אותו למכונית ונוסע משם בחראקה כגיבור הבלתי מעורער של הפרק.
כותרות עולות. מפיק וינס גיליגאן. DAMN!

וזה מה שיפה בשובר שורות, בעיניי. שגם בפרקי הפאיי-אוף העלילתי והאקשן הכי גדולים שלהם, שיכולים להגיע כמעט רבע עונה לפני הפינאלה, יש אותה כמות של התפתחות דמויות ופאיי-אוף רגשי. ואיזה משחק מטורף של הזדהויות? את כל שלושת גיבוריי עודדתי.
והוא ממשיך לפתוח חזיתות עלילתיות אפשריות מאינספור כיוונים שונים.

אבל מה קורה עכשיו? או כמו ששרים בבאפי, Where do we go from here?
בסדרות אחרות הפרק הבא היה נפצח בחזרה באדמת ארה"ב, אבל זוהי שו"שו, ופה מראים לך את כל התהליך. כך שגם אם ג'סי הצליח להוציא את גאס ומייק ממתחם הקרטל לא בשלום אבל בחיים, הוא עדיין צריך למצוא להם עזרה רפואית דחופה ודרך לצאת ממחיקו.
האם מייק וגאס יהיו במצב לתת לו הוראות הפעלה וטיפים יעילים?
האם מייק ימות? האם גאס (לא)? כמה זה ישנה את התמונה, אם ישרדו, שג'סי הציל את חייהם?
האם זה באמת סופו של הקרטל? הרי זהו ארגון ענק, בוודאי עם מספר סניפים ברחבי מקסיקו. לא סביר שבאמת חוסלו כל ראשיו וזה הביא לקריסתו. אז מי יגיע במקומו של דון אלדיו? וכמה מהר הוא יגיע? ולאן?
לקרטל, במידה הסבירה והוא עדיין קיים, אין יותר כימאי ראשי (הוא היה בין המורעלים). מה שכן יש להם זה וידאו, ואת שמו של ג'סי פינקמן.
ומה וולט יעשה?
איך יגיב להיעדרותו של ג'סי? האם ייאכל מבפנים ברגשות אשם בחושבו שבנו המאומץ מת במקסיקו מבלי שנפרד ממנו?
האם יזכה אי פעם לבקש את סליחתו? אם כן, האם יקבל אותה?
ואם ג'סי יהווה החוט המקשר אליו בתיאוריה העתידית של האנק, ממי משניהם ייאלץ להיפטר?
וכמה מהר יגיע מס ההכנסה להידפק על דלת משפחת ווייט?

הפרק הזה אולי יותר מקודמיו בעונה עסק באבהות ובאבהות כזהות.
באבהות החסרה של אביו של וולט, באבהות המאמצת של הזוג גאס ומייק את ג'סי (משפחה אלטרנטיבית מאושרת!!!), ובאבהות הכושלת של וולט לשני בניו, כששניהם נאלצים להתבגר ולהתעלות על אביהם.
וולט ג'וניור בכך שהוא מטפל באביו הרצוץ, וג'סי בכך שהוא מתעל אותו ואז תופס את תפקידו.
במחי בישול אחד, בתנאיי לחץ איומים ובתנאי סניטריה ירודים, ג'סי התגלה כתחליף אמיתי לוולט גם בפני גאס. אז לשם מה צריך גאס את וולט יותר? האם ה-3 אחוזים הללו שווים את ההקרבה? ההיסטוריה של הסדרה לימדה אותנו שלא. ורמה קצת מעל לזו של גייל תספיק בהחלט. ולכן אם ג'סי יראה לגאס ולו לרגע שוולט לא חשוב לו, וולט ייכנס לחבית פלסטיק.

ובכך ג'סי משלים סופית את היפוך התפקידים ביניהם.
לא עוד העלמה במצוקה, המוכה והבוכייה שתמיד מסתבכת. לא, התפקיד הזה שמור לוולט בימינו. וג'סי הופך להיות לא סתם חלק בעל ערך מהקבוצה, אלא חלק חיוני, נדיר בערכו. גם טבח מוכשר במיוחד וגם חבר מועיל ונאמן.
איזה מהלך עלילתי שאפתני, אמיץ ומבריק של הסדרה!
מי בכלל דמיין כזה דבר בתחילת העונה? לעזאזל, מי דמיין את זה לפני 5 פרקים?!

וגם תימת העיוורון מתקשרת אל תימת הזהות.
מי אתה בעיניי רוחך? האם זו הדרך לבנות זהות ולמשמע את עצמך?
מי הוא גאס פרינג? ומי ג'סי חושב שהוא? ואיך וולט תופש את עצמו?
Who do you think you are? שואל הכימאי של הקרטל את פינקמן.
וזו שאלה במקומה, כי הדרך שבה ג'סי תופש את עצמו השתנתה.

אולי גישתו של גאס היא Fake it till you make it? הוא לובש את הסטואיות של עצמו, הוא מזייף את ההירואיות של ג'סי וזו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. וג'סי מחקה את וולט עד שהוא הופך להיות וולט.
להבדיל, וולט הוא לא האיש שנוקש, משום שהוא לא מחויב לזיוף ולא מחויב לזהות. רוצה להרעיל מישהו? אל תשלח את הבן שלך לעשות את זה, עשה זאת בעצמך והיה מוכן לבלוע בעצמך את הרעל.

וג'סי כבר לא רואה את עצמו כנחות לוולט, הוא כבר לא רואה עצמו כמקרה סעד שאפשר לוותר עליו. אקט ה-ויקום המלפפון שביצע בוולט ב-Bug, כמוהו כרצח דמות אב סימבולית, וזה עושה בעיקר דברים טובים לאגו של ילד כאפות.
והמטאפורה האדיפלית אף היא מתקשרת לעיוורון.
וולט, שניסה בכל כוחו לברוח, סופו להגשים את הנבואה הגנטית שנגזרה עליו. זה לא גורל, זה עיוורון לדפוסי התנהגות. האיש שלא רצה לגמור אב חלול ונפקד, הפך בדיוק לכזה.
כולם אדיפוס, וכולם בורחים מהנבואה וכולם רוצים לרצוח את אבא.

והבן מתקן את משקפיי אביו, עוזר לו לראות את דברים נכון. אבל האם לוולט יש באמת עוד הזדמנות לשנות?
עם בן אחד אולי לא מאוחר מדי? אבל מה לגבי הבן השני?
ג'סי לא יידע לעולם כיצד וולט באמת מרגיש כלפיו. זו הטרגדיה הנוראה של היחסים שלהם.
ההיפוך ביחסי הכוחות מבטיח כי גם אם וולט ירצה להתוודות על רגשותיו או יבקש סליחתו, ג'סי יטעה לחשוב שהוא עושה זאת רק מתוך פחד לחייו עקב מצבו המעורער בארגון של גאס.

וטוב, אם היו לנו תהיות עד עכשיו באשר לכיוון שהסדרה לוקחת, הפרק הזה העלים אותם. לא הולכות להיות עוד ירידות מתח, בשלושת הפרקים האחרונים תהיה רק החמרה ואסקלציה והתדרדרות עד הפיצוץ הרדיואקטיבי של סוף העונה.

ואימרו אבא'לה!

* הבחנות, הערות ובונוסים לתלמידים מצטיינים.

* אר ג'יי מיטה סופסוף מקבל משהו אחד לעשות מלבד לאכול ארוחת בוקר (שזה שיקוף מכוון לגמרי של ההזנחה שלו) והוא עושה עבודה מצוינת. בסצינת הבכי של וולט הוא לחץ לי חזק על בלוטות הדמע. וגם ההבנה החרישית שלו למשמע "ג'סי" הייתה קטנה ומדויקת.

 * באמת. במציאות אין כזה משקה, זפירו אנייחו. ביררתי. אבל לפי הפרח שעל פקק הבקבוק, זהו סוג (פיקטיבי) של טקילה יוקרתית (אם כי המונח עתיק מבלבל פה. טקילה לא מזדקנת טוב).

* ג'סי שוב הרג. עם כל הקיקאסיות וההרואיות, זו לא בשורה משמחת.

* מעניין יהיה לבדוק איך ג'סי יקרא לוולט מעתה ואילך.
ואם פתאום יחדל להתייחס אליו כאל מר. ווייט, מה זה יעשה לנפשו ולאגו של וולט? הו, האימה!

* ג'סי קורא לכימאי של הקרטל Asshole. זה שם החיבה שהדביק רק לוולט לאורך כל העונה. זה מוסיף לרגע הניצחון של הג'אנקי הצעיר אל מול הכימאי המבוגר, המדופלם והמתנשא משמעות אדיפלית נוספת.

* טוב, שיקרתי. אני לא באמת יודעת למה מייק ידע לקחת את השרשרת. חזרתי לפרק 4.08 כדי לוודא שזו לא השרשרת של מקס, או משהו צ'יזי שכזה. זה לא.
זו השרשרת של דון אלדיו, והוא לבש אותה גם אז. אז מה, סתם מזכרת לנקמה האישית, אה? סבבה.

* אז אנחנו לא יודעים מה עבר על ג'סי ברגעים שאחרי הקרב. ייתכן שהלך לשחק במשחק וידאו, וייתכן בהחלט שבכה בתנוחה עוברית.
היוצרים בעורמה חוסכים מאיתנו את רגעי החולשה של ג'סי (לפחד מהקרטל זו לא חולשה, זו שפיות), כי זה פרק הניצחון של סניור פינקמן והם לא רוצים שדבר יעיב על כך.
ואנחנו גם לא יודעים איך מייק וגאס הגיבו למראהו החבוט. וודאי הייתה להם תגובה כזו או אחרת. וטייריס ודאי בישר להם שגם וולט נראה כמו סטייק טרטר (או אולי טרם הספיק?).
האם שמרו את תגובתם לעצמם, כדי להתעסק רק במה שחשוב כרגע? ודאי הבינו שהקרב היה עם וולט? האם ידעו, כי הם מצותתים להם? האם הוא נשאל על ידם?
האם ענה להם בכנות? (לא סביר)

* ומה נראה עכשיו? האם ג'סי יבקש מגאס להשאיר את וולט שיבשל איתו? בשיקוף הפוך של מה שוולט עשה עם ג'סי ב-3.7? ומה כל זה יעשה לאגו של וולט? הוא ינסה להשלים עם זה, מתוך אהבתו והחרטה שלו, אבל האם יצליח, ולכמה זמן?

* וואי, השבוע ציפייה בין פרק לפרק בשני הפרקים האחרונים היה קשה מנשוא, ויום שני הבא נראה רחוק מתמיד. אי לכך, שני דברים לשים לב אליהם:

1. בשבועות הקרובים הסדרה על שחקניה ודאי הולכת להעביר להילוך גבוה את קידום שלה במדיות השונות. שזה אומר בעיקר ריאיונות טיזריים ואולי אפילו איזה ממתק ויראלי כלשהו. אם אתם נתקלים במשהו, למה לא לבוא לכאן ולשתף אותו עם כל הכיתה?
2. הנה מספר דברים שאני נתקלתי בהם. שיהיה לכולנו צום קל.
התמונה הנעלמה של בראיין קרנסטון כסקיילר.

אהרון היה יותר משכנע.

המשרד לא חזקים באבטחה.

נד פלאנדרס שובר שורות.

ב-NPR ערכו ריאונות עם וינס גיליגאן ואהרון פול. עוד לא האזנתי לכל, ופול הוא לא העיפרון הכי חד, אבל ממה ששמעתי משני הריאיונות, זה מקסים ומעניין.
פלוס, זה תמיד מרתק פתאום רק להאזין לסצנות שראית.
פול:
http://www.npr.org/2011/09/19/140040966/aaron-paul-breaking-bad-dealer-isnt-dead-yet

 גיליגאן:
http://www.npr.org/2011/09/19/140111200/breaking-bad-vince-gilligan-on-meth-and-morals

* פרק הבא נקרא crawl space. שזה בדיוק החלק מתחת לבית של וולט שסקיילר מחביאה בו את הכסף עם הבגדים.
האם שם ייקבר טד?

4.9 – באג במוח – על סופת חרא וסופה של תקופה ב-Bug

ספוילרים, רבותיי, ספוילרים.

הסיגרייה שלפני

 Can you walk?
-Yeah.
-Then get the fuck out of here and never come back.

וואו.
אחרי שנה ומשהו של שותפות וכמעט 40 שעות צפייה שהתפרשו על פני ארבע שנים (לחלקנו לפחות), זה סופסוף קרה.
בליל הרגשות המודחקים, האכזבה והמתיחות מגיע לנקודת רתיחה בהתנגשות קתרטית אלימה. כן, היה אורגזמטי כמו שרק ברייקינג באד יכולה להיות.
קרי מביך, מלוכלך, מבלבל ושובר לב כמו תחושותיו של ילד המענג את עצמו מול סרטון של באגס באני בדראג.

קשה להתאפק וללכת לפי סדר כרונולוגי פה, אבל זה מה שנעשה.

הפתיח הקר מכיל סדרה קצרצרה של שוטים טיזריים, עם רקע ב-Out of focus (אזהרת תימת עיוורון).
יד רועדת ופצועה אוספת משקפיים שבורים. טפטוף דם הולך ומתגבר. דם נוחת על נעלי זמש בז'יות. נהימה של מאמץ וכאב.
קשה היה לא לנחש שמדובר בוולט, והסדרה גם לא עושה דבר כדי להסתיר זאת (בטח שלא בשוט הפותח את הסצינה הבאה), אבל הנסיבות לא ברורות לנו. רק ידוע לנו, כמו שהיה ברור לנו מהטיזר בתחילת פרק שעבר, שמשהו פה ייגמר רע.
קבלו בברכה את שובו של ה-Flash-Forward!

בתחילתו של הפרק, וולט שוב אוסף את האנק במכוניתו לעוד יום של הרפתקאות עם עופות מטוגנים.
האנק נרגש לקראת התוצאות שיתקבלו לאחר שבוע המעקב אבל וולט, המבחין בטייריס שעוקב אחריהם, לחוץ וקצר רוח.
מאידך אולי הוא פשוט רוצה לקצר את השהות המשותפת ברכב מהרגע שהאנק מתחיל לשיר.
ומה הוא שר? את שיר הנושא של רוקי 3, עוד רמז מטרים ושובב לסיומו של הפרק.

בבית, לאכזבתו הרבה, האנק מגלה שגאס עשה עליו תעלול, אבל הוא לא מתבלבל לרגע. A man this clean, has to be dirty.
צודק. וזה רק מראה עד כמה גאס מזלזל ביכולתו של סוכן ה-DEA לשעבר, אחרת היה שותל איזו נסיעה ייצוגית ל-Hooters או פעילות "מביכה" אחרת.

כשוולט עוזב את ביתם של מארי והאנק (בשוט עילי ומהמם שמדגיש כי ביתם נמצא על סיפו של המדבר. מדהים איך הצלם מצליח להפוך את אלבקרקי למקום כל כך קלאוסטרופובי משוטים כל כך פתוחים של מרחבים ושמיים פתוחים ונמוכים.), הוא מבחין בטייריס שיושב ומשקיף. מתוך חשש לשלום גיסו (כן. טייריס לא עקב אחר וולט, הוא עקב אחר האנק), הוא מזעיק עליו את המשטרה.
כן, הלו, 911? יש לי כושי בשכונה. תבואו לפנות. מלוכלך ומתריס, אבל יעיל.

למחרת, וולט מגיע אל המכבסה ומגלה את שותפו כבר שם, בהפסקת סיגרייה לאחר שהתחיל לבדו את הבישול. לעיניי המצלמות של גאס הם מנהלים את אחד הסמול-טוקים המצ'וקמקים בהיסטוריה של החיברות האנושי. Puts the OW into OWKWARD.
השיחה, עם הפנינים "Don't you have enough cancer already?" ו"'What does it matter, we're both dead men", היא עוד שלב בדרך לסופו של הפרק.
שני אנשים שכבר לא מסוגלים יותר לנהל שיחה נורמלית, כנה, שפויה. תמיד נותנים הופעה לעיניי המצלמות וזה לזה.

בלילה, סקיילר עוברת לבדה על ההכנסות של שטיפת המכוניות ומתקשרת לבעלה. "העסקים טובים, זה הזמן לחשוב על אסטרטגיית יציאה מהג'וב השני" סקיילר מציעה.
וולט, לבדו, צפון במיטתו, בחדרו החשוך, אומר לה שהוא עובד על אסטרטגייה שכזו ומציץ אל עבר מכשיר המעקב שרכש המונח על השידה.

למחרת בבוקר, האנק הלהוט מתקשר אליו. הוא בוחן בגוגל מאפס את המחסן שמשמש מרכז הפצה לעסקיו של גאס וחושב שזה הזמן שהשניים ייצאו לרחרח.
וולט מתחמק מהנסיעה, תוך שימוש בתיאורים כמעט גראפיים (כפרה על ש"ש ועל החיבה שלה להומור שירותים) ואז מתעקש שהאנק יחכה לו עם הטיול.
האנק, בשוט המראה אותו לכוד בתוך כלא של עציצים (הוילונות והעלים הזקורים מדמים סורגים) מסכים לבקשה, וזה מאפשר לוולט ליידע את מייק שהגיע זמן לעשות ביעור חמץ.

בשטיפת המכוניות, סקיילר מדברת לעצמה ושותלת הכנסות שקריות בקופה, כשלפתע טד בנקי בא לבקר. זה לא ביקור רומנטי, ה-IRS בעקבותיו וסקיילר חתומה על הדו"חות.
שלום וברוכים השבים לסדרה שבה, כמו אסלה מקולקלת, הכול תמיד חוזר לצוף.

בינתיים, במרכז ההפצה, מייק מתעל את CSI (אזהרת מצלמה על הפנס האולטרה סגולי) וג'סי מקרצף רצפות. "האם הוא הולך להרוג אותו?" פינקמן שואל ופוצח בנאום פסבדו-זרם תודעה מחושב היטב שמטרתו להניע את מייק וגאס מלחסל את האנק. טקטיקת סוגסטיה שלמד מוולט, אך כזו שהוא מיטיב לבצע ממנו בעשרות מונים.
זה רגע די מרגש משום שהוא מלמד על אהבתו ונאמנותו של ג'סי לוולט הגורמת לו להגן על האיש שפינצ'ר אותו רק לפני חודשים ספורים. הוא כל כך מזדהה עם הצער שהרצח של האנק יסב לוולט שהמחשבה על כך גורמת למילים להיתקע בגרונו. ואולי זו המחשבה של רצח של עוד אדם חף מפשע שכל כך קשה לג'סי?

מייק תוהה אם חיסולו של "הגיס של מר ווייט" יפריע לג'סי. וג'סי, בתשובה חכמה וכנועה במתכוון, עונה "Who really cares what I think".
הרי זו הטקטיקה הפולנית האולטימטיבית ששותלת במייק (האיש שרוב העצות שלו לג'סי הן: סתום את הפה) את האינסטינקט לחשוב "אני, אני, אני!! אני מקשיב לך! אתה כמו הבן המסומם שמעולם לא רציתי!" (טוב, אולי חוץ מהחצי האחרון של המשפט).

בזמן העמסה למשאית, נציג הקרטל למו"מ צולף בעובדיו של גאס (הוא המייק של הקרטל!!!) ורוצח את האיש שניצב בדיוק לפני ג'סי, וזה קופא על מקומו. בוקר טוב, פינקמן, ה-PTSD שלך חזרה! מייק מגיח בדיוק ברגע האחרון ודוחף את פינקמן אל חוף מבטחים כשנייה לפני שגאס מחליט ללכת אל עבר הכדורים. תראו מה זה, האיש כל כך מפחיד שהקליעים מנסים להתחמק ממנו.

אבל בערב, ביושבו לבד במשרדו החשוך, גאס מקבל טלפון מהקרטל ונכנע. הפעם התשובה היא כן.
וכך, כל גיבורינו מקבלים את ההחלטות שלהם כשהם בודדים, לכודים או מבודדים.
כולם חוץ מג'סי, שעד לסוף הפרק לא ידע היכן הוא עומד, יושב או כורע.

בקרוב אמשול על קליפורניה

מייק וג'סי מגיעים למעבדת העל לבשל בחומצה את העובד הירוי ווולטר טועה לחשוב שזו עוד אחת מסדנאות החינוך של גאס. אז מייק נותן לו סדנת חינוך משלו, לזוועתו של ג'סי הקרוע בין השניים.

בתום סשן ההמסה ג'סי מודה למייק על שהציל את חייו. next time don't just stand there like an idiot, הוא מציע,
run and so forth. אבל למה גאס נרשם לבית הספר למשחק ע"ש שוורצנגר, בזמן שעלינו מוטל לצבוע את דופן המשאיות עם המוח שלנו? פינקמן דורש, ומייק אומר לו שפשוט ישאל את הבוס. אה. אוקיי. פשוט.

ואפרופו בית ספר למשחק, באתנחתא הקומית המפתיעה של הפרק, סקיילר מגיחה במשרדי הממשלה כדי להגן על טד ועל עצמה מפני שלטונות מס ההכנסה והסוכן המיוחד (Oooh, special) שנשלח לחקור אותם. היא מושכת את האש אליה כשהיא מעמידה פני בימבו חסרת השכלה פורמאלית, שקיבלה את התפקיד רק משום שבנקי חרמן (טוב, חצי נכון).
בסוף הפגישה מושגת פשרה שעל פיה אם ישלם טד את חובותיו, הוא יוכל לחמוק ממאסר והתיק ייסגר במס הכנסה. סקיילר מציעה לו בחום למשכן את הבית או למכור את ה-במוו ולסגור עיניין, עיוורת לעובדה שהוא כבר מזמן נוהג בסוסיתא.

בערבו של יום, לג'סי יש דייט לוהט עם גאס. אחח, זוכרים את הימים בהם לוולט הירשו לגשת עד לדלת הראשית של מר. פרינג?
לא ברור את מי זה מערער יותר, את ג'סי או את הצופים, אבל פינקמן עם כוס יין על רקע ג'אז היה מחזה מטריד.
מטרידה אף יותר היא השאלה של גאס האם ג'סי יודע לבשל את המתכון של וולט?
פינקמן המבולבל, שניזון מהפרנויות של וולט וזוכר מה קרה בפעם האחרונה שמישהו נתבקש ע"י גאס לבשל את הנוסחא הסודית (וזאת הוא יודע אפילו מבלי שהיה איתנו עם גאס בבית של גייל!), תוקף את פרינג במפגן כפול של נאמנות וביצים.
You kill Mr. White, you're gonna have to kill me too!
אבל זה לא מה שגאס שאל וסבלנותו הולכת ופוקעת.

טכנית אנחנו לא מגלים בסצינה הזו מה גאס ביקש מג'סי ומהי אותה שאלה של הקרטל שתשובתה "כן או לא" אלא בסצינת הריב (אני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שג'סי לא שיקר לוולט. הוא נראה נסער מדי מכדי לשקר), אבל ברשותכם אדבר עליה עכשיו, כשהדעת עוד יכולה להתעסק בספקולציות עתידיות.
אז מה… צדק מי שאמר (אני!) שהקרטל לא רוצים להרוג את וולט, אלא להשתלט לגאס על חצי מהעסקים. וראו מה זה, לג'סי תפקיד מרכזי, אמיתי, בפתרון בעיותיו של גאס אל מול הקרטל!
אבל האם זה פתרון נבון? האם הקרטל לא יראה בשליחת פינקמן עלבון?
וחמור מזה, האם המזימה של הקרטל לא הייתה לחסל את וולטר מיד לאחר שיגלה להם את הנוסחה?
או לכל הפחות להחזיק אותו בכפייה במקסיקו, להמשך חיים בשירות הקרטל?
ואם כך, מה הם הסיכויים של ג'סי לחזור משליחות שכזו?
האם זה השלב שגאס יגלה לקרטל שגם פינקמן היה אחראי למותו של טוקו (אולי יותר מכולם)?
מה שבטוח, נכונים לו רק דברים טובים. אקפולקו, ביטש!

בלילה לסקיילר יש מחשבות הטורדות את שנתה בדבר כיסוי חובו של טד, אנו מגלים שוולט שם מעקב על המכונית של ג'סי ולמד על פגישתו עם גאס, והופ, הגענו אל ה-סצינה…

בביתו, בתאורה זרקורית ובטו-שוט תיאטרלי רחוק וארוך, ג'סי המפוחד והנסער מספר לראשונה לוולט על הסיטואציה עם הקרטל והנסיעה למקסיקו ומתחנן לעזרתו. אבל כל מה שוולט שומע זה את צליליה הצורמים של הבגידה. הוא חושף בפני ג'סי את העובדה ששם מעקב על רכבו ואז מסיים בעצה אבהית חמה.
Go to Mexico and screw up like I know you would and end up in a barrel somewhere. 

וזהו. ג'סי ספג בימיו הרבה דברים אבל כשמר ווייט לא בוטח בו ואז, באפס מוחלט של אמפתיה, מאחל לו להירצח, זה מה שפסיכולוגים מכנים בעגה מקצועית "קש". בהסלמה מיידית המורה והתלמיד מוצאים את עצמם במהלכו של קרב מטורף.

נכון שקל לעודד רק את ג'סי בקרב הזה, בפרט לאור שני מפגני הנאמנות שלו הפרק, אבל צריך לזכור שוולט הוחזק לחלוטין בעלטה, גם ע"י השותף שלו, וזה תמיד רעיון רע כשמנסים להרגיע פראנויות. הוא לא יודע שג'סי הגן עליו, הוא לא יודע שהקרטל תוקפים את גאס, הוא רק יודע שהשותף שלו מסתיר ממנו דברים.
בסופו של דבר החבטות ההגוונות הגיעו לו כי וולט אשם בהזנחה הנפשית של שותפו, בחוסר רגישות מדהים ממש ובזלזול אינסופי כלפי הבחור שהראה לו לא רק נאמנות תוך ביטול עצמי אלא גם הוכיח את ערכו פעם אחר פעם כשותף נבון ובעל ערך, אבל גם לפינקמן הגיע איזו כאפה קלה.

אני מוכרחה לציין שוב את עבודת המשחק הנפלאה של אהרון פול לאורך כל הפרק.
כדאי לשים לב לטונים השונים שבהם הוא נוקט כשהוא נואם בפני כל אחת מהדמויות.
כל פעם ג'סי משחק את התפקיד שהוא מרגיש שהצד השני מצפה ממנו להיות, או התפקיד שהכי נוח לו להיות בו מולו.
עם מייק הוא בוגר ושקול, כיאה לאינטראקציה מול המבוגר היחיד שהוא מרגיש שמעריך אותו או היחיד שהוא היה רוצה לזכות בהערכתו.
מול גאס הוא שב אל צורת הדיבור של הערס הג'אנקי שעשה לו צרות. בהתרסה מכוונת (כמו אז מול שולחן המו"מ מול שני הדילרים הרצחניים).
ומול וולט בסוף הפרק, כשהוא פונה אליו מבוהל, הוא חוזר להיות ילדון היפהופ חסר ביטחון, המבקש את עזרת מורו.

וגם ההעמדה והפריימינג בכל הדיאלוגים האלה מרתקים. הוא נמצא שפוף לרגליו של מייק, באותו מישור בשולחן מול גאס ומיתמר מעל וולט היושב.
ועמדתו של המספר ברורה לנו. עם מייק הוא אולי נמוך ועל ארבע, אבל הוא זה שתופס את רוב הפריים בעוד שמייק קטן וברקע (כי ג'סי מפגין גדלות נפש).
חלוקת השוטים בין ג'סי וגאס שווה לחלוטין. פרופיל מול פרופיל. מדיום שוט מול מדיום שוט, קלוז אפ מול קלוז אפ (כי הוא מרשה לעצמו להרגיש שווה ערך, ואולי גם גאס תופס אותו ככזה. שני גברים מדברים על העסק שלהם, הלוא?).
ומול וולט, הוא אולי מרכין ראש ומתיילד בתחילת הסצינה, אבל הוא מי שעומד ומתנהל ביותר מקום בפריים (ולבמאי ולצלם יש כל כך הרבה כבוד לפול כשחקן שהם לא קוטעים את הנאום שלו בעריכה, וכבוד כלפינו הצופים שהם נותנים לנו לבחור לבד על מי להסתכל).
לבסוף, לאחר הקרב, ג'סי משתחרר מוולט, קם ומיישר גב, בעוד שוולט יוצא מהבית כפוף.
זה כאילו אנו חוזים בהזדקפות של ג'סי. באבולוציה שלו.

וזה מדהים כיצד הפך הג'אנקי שכולם רצו במותו, כולל היוצרים של הסדרה, לציר המרכזי, הן מבחינה פנים עלילתית, הן מבחינת הסדרה והן מבחינת הקהל (זה אכן מהלך מדהים, גם אם אני מסויגת ומחכה לסוף העונה כדי לגבש את דעתי על מה זה עולל לשובר שורות)!

שנייה, אני רק מנסה לבדוק אחת ולתמיד מה הצבע של דרדס נחנק.

ואיזו סצינת מכות נפלאה! מלבד העובדה שיש לה בילד אפ של ארבע שנים, זו פשוט כוראוגרפיית קרב מצוינת כשלעצמה.
ומה שמתחיל במונולוג ארוך ורציף של שצף מילולי שמתפתח לריב קולני, פתאום מתהפך
והסצינה עוברת מ-100% ל-0% מילוליות.
ולראשונה בהיסטוריה של היאללה-מכות בסדרה (משהו שהוא גם לא מאוד נפוץ בסרטים וסדרות באופן כללי) לא נשמעים רסיסי משפטים או שברי מילים אלא רק נהמות זעם, נשימות כבדות וחרחורי כאב.
ובכלל, תמיד אהבתי את סצינות המכות בסדרה, משום שיש להן את היכולת להיות ברוטאליות לחלוטין, להוות משב רוח רענן בתחום האלימות ולשדר ריאליסטיות (יחסית).
אז כשחולה סרטן בן 50 וג'אנקי צ'יפלון הולכים מכות, מי מנצח?
הצופים, כמובן.

את רוב הקרב שאורך, גם  ב-Real Time, שתיים וחצי דקות על השעון, מבלים שני המשתתפים על ארבע, נאנקים ומשתנקים, ובסופו הזריז הם מותשים לחלוטין.
למי שאינם ספורטאים ועדיין בוחרים ללכת מכות בקרב פרוע – האוויר נגמר מהר מאוד והכוחות מתכלים חיש קל.
ומי שאינם מתאגרפים, קונג-פואיסטים או שוטרים מיומנים ומתעקשים על קרב – הוא הולך להיראות רחוק מאלגנטי, נקי או מכובד.
אין פה אגרופים מדויקים, המחמקויות יעילות ובעיטות מרשימות. לא, כאן יש בעיקר חניקות ומהלכים לא ברורים. היי, לפחות לאף אחד מהם אין שיער אחרת היו פה הרבה משיכות.
לכן את חציו הראשון של הקרב ביליתי בצחקוקים בלתי נשלטים בין כל שאיפה מבועתת.
בשביל מה לעזאזל וולט דוחף את ידו לפה של ג'סי (בעל השיניים הבריאות מאוד יחסית לנרקומן)
בניסיון כושל לעשות לו את מהלך ה-"קרס דיג" הקלאסי? לא ברור, אבל זה הצחיק כמו שזה הביך וזעזע.
בתחילה וולט, המגודל ממנו באיזה 30 קילו, מורח את פינקמן על הקירות, שוטף איתו את הרצפה ומנגב איתו את המדפים…
אבל אז הזיקנה וההקרנות נכנסות לתמונה והנרקומן הצעיר מפגין סיבולת לב ריאה מעט יותר מרשימה, מתאזן ולבסוף זוכה בקרב.
מאידך, הוא די מרמה.

You hungry?

זו אינה הפעם הראשונה שוולט וג'סי הולכים מכות. ב-2.04, בשלהי הפרק הידוע בשמו "הפעם ההיא שג'סי נפל לשירותים הניידים", פינקמן הנואש שוב פונה לשותפו לעזרה. וולט הרגיש שוב עולב בו וג'סי נשבר ומתחיל לחנוק אותו. הם משתוללים ברחבי הקראוון, דוחפים זה את זה ומנפצים את רוב המבחנות על הדרך.
לבסוף, ג'סי מוצא את עצמו יושב על וולט וחונק אותו נמרצות, הוא מרים את ידו ועומד להנחית אגרוף אבל עוצר את עצמו ונשכב לצדו.
בסצינה הבאה, במחווה אינטימית, מתחשבת ואבהית ראשונה, וולט יציע להכין לו ארוחת בוקר (והם משקפים בתנועותיהם זה את זה, כאילו הם עכשיו בסינכרון).

ב-Bug, סופה של הסצינה, כשידו (וגופו) של ג'סי הייתה על העליונה, הזכירה בפעולה, בפריימינג ובבימוי גם את מתקפת הזעם שחטף פינקמן בעצמו מהאנק. ולא בכדי.
את הפינצ'ור החד צדדי ההוא חטף ג'סי כתוצאה מהפתרון הנמהר והנואש שוולט אלתר, כשג'סי שוב מצא את עצמו הסופג היחיד והמיידי של השלכות מעשי הייזנברג. כאן, בהתעקשותו של ג'סי להיות האחרון שמכה, זה שלמעלה, הוא מחזיר לו גם על הפעם ההיא, ועל עשרות המכות הפיזיות והנפשיות שאכל בגלל וולט לפניה ואחריה (אגב, התמונות משמאל מטעות משום שהן תמונות יח"ץ ולא שוטים מתוך הסדרה. אבל סמכו עליי, שתי הסצינות חלקו שוטים זהים לחלוטין).

ואם האירוע ההוא עם האנק הוביל לנאום הקתרטי של ג'סי בבית החולים שהוביל לכך שמר ווייט מחל על כבודו, האגו שלו וחצי מהכסף שלו, שלבסוף הוביל לכך שהשניים חזרו להיות שותפים, זה בהחלט לא כך הפעם.
גם במקרה הקלוש שהמכות, ובעיקר המשפט החותם אותם, פקחו את עיניו של וולט לדרך שבה התייחס לג'סי, הפעם התלמיד באמת לא רוצה דבר יותר מהמורה שלו. הוא השיג את כל מה שיכל מוולט ומכיר בכך שאין לו יותר מה לתת לו. ג'סי המפוכח סופסוף הבין שוולט אינו האיש שהוא קיווה שהוא יהיה בשבילו.

ולמרות שעודדתי, יחד עם כל הקהל בבית, את ג'סי בקרב (מטעמי קתרזיס, מוסר השכל ותחושת comeuppance) בסיומו בעיקר ריחמתי על וולט.
עד לאותה הטלה מלוכלכת (בה בחן את שולחן הקפה עם ארובת העין) וכנראה אף עד לאותו משפט, אני חושדת שלוולט לא היה מושג מה באמת קורה כאן. אני חוששת שהוא חשב שזה רק עוד קרב פיזי שהגיע זמנו, כמו זה שב-Down, שלאחריו הם יתקרבו. דרך (אה, בריאה) לשחרור מתחים ותחליף אקטיבי לקרבה פיזית.
אבל לא ככה ג'סי רואה את הדברים. הוא לא מעוניין לסיים את הסצינה בכך ששניהם ישכבו זה לצד זה מתנשמים ומתנשפים, והוא גם לא מעוניין בתיקו. הוא מטיח את וולט, שנראה כאילו כבר סיים מבחינתו את הקרב, בשולחן מתיישב עליו והפעם בהחלט מנחית את אגרופיו.
בטאץ' מקסים, לאחר שהוא מסיים להכות אותו ונשכב על הרצפה לצדו, ג'סי מרחיק את וולט בבעיטה ממנו. אין לו שום עיניין בקרבה פיזית. (אוקיי, זה אולי לא טאץ' מקסים, אבל הוא מאוד ניואנסי ומדויק).
נראה שרק כאשר הוא יוצא את הבית וולט מבין עד כמה חמורה הייתה טעותו.
זה חלילה לא אומר שהוא חושב שהוא טעה בריב, כן? אבל הוא אולי כן מבין עד כמה לא העריך את ההשלכות של קרב כזה. וזה מה שהופך דווקא אותו לגיבור הטראגי של הפרק. וולט נסע לג'סי כדי להתעמת איתו לפרוק עליו את זעמו אבל לא שיער שבתום העימות יישאר בודד ומבודד. 😦

אני בכלל לא בטוחה שזוהי סופה של השותפות (שלא לומר ממש בטוחה שלא), אבל זהו ללא ספק רגע מכריע בה.
תחושת האמון העיוור שהצד השני, לא משנה מה, בסופו של דבר, תמיד יהיה שם בשבילך, לא תשוב לעולם.
וזה חדש. כי גם כשג'סי איים להסגיר את הייזנברג למשטרה ב-3.07 וולט ידע שהוא מבלף – מתוך כאב, מתוך תשומי, כפוזה ריקה שאמורה לכפר על תחושת הקורבנות שלו. היום זה כל שותף לעצמו, גם אם הם יבינו או כבר מבינים ששיחקו הישר לידיו של גאס.
בעתיד זו יכולה לשוב ולהיות שותפות עסקית, אבל כבר אין כאן שותפות גורל…

וכך מסתיים לו עוד פרק בילד אפ פסיכוטי שפותח, כאילו אין לנו מספיק, עוד שלוש חזיתות של אסון פוטנציאלי הסוגרות על גיבורינו.
מי יפגע במי קודם ומי הכי חזק?
ואם יש משהו מנחם בכתיבת ביקורת מאוחרת, הרי זו המחשבה שיש לצלוח רק את סוף השבוע לפני הפרק הבא.

הבחנות, תהיות וציונים לשבח.

* את הפרק כתבו מוירה וולי-בקט וותומאס שנאוץ', אותו צוות כותבים שכתב את Fly. שיהיו בריאים, הם בסדר הם האסתטיקה התיאטרלית והעומק הרגשי שלהם.

* האם חששתם בסצינת המכות לחייו של פינקמן?
דרך ספוילר מקרי שנתקלתי בו בטעות בחיפושיי אחר לינק להורדה ידעתי בוודאות שפינקמן מופיע בפרק הבא ואי לכך שורד את הפרק.
אבל מה אתם חשבתם תוך כדי?

* לעזאזל, אני רוצה לדעת מה קרה בדיוק שנייה אחרי הקרב.
את הצד של וולט נראה בתחילת הפרק הבא, בוודאות: הרי יש לוולט ג'וניור יומהולדת ואבא שלו יצטרך כנראה להיכנס עם האזטק בעץ (שמשה סדוקה!)
כדי להצדיק את החבורות הרציניות על פרצופו. אין לו זמן לרחם על עצמו ובטח שלא על תלמידו, יש כאן צד פרקטי שצריך לנהל.
אבל אני רוצה לדעת גם מה ג'סי עשה. פעם, לא כל כך מזמן, אחרי ריב כזה ג'סי היה הולך לחדרו, נשכב על המיטה בתנוחה עוברית ומתחיל לבכות. אבל מה היום?
ומתי כבר וולט יבכה?

* What if the equipment is in Mexican instead of English?

* השפיפות הכללית של וולט, עישון הסיגרייה, והביטחון במותו הקרב. כן, בהחלט נראה כאילו הוא יודע שהסרטן חזר.

* It's like having a calculator on your computer. It's amazing.

* נו, נו. כשמדווחים טלפונית למשטרה על אנשים חשודים באמרי'קה, לא נהוג לקחת מהמדווח פרטים מזהים?

* נו, נו, נו. האם מצופה ממני לחשוב שהחוקר של ה-IRS לא לקח את שמה של סקיילר ובדק האם יש לה השכלה פורמאלית?

* רגע, האם בכלל יש לה השכלה פורמאלית בתחום הנהלת חשבונות?

* סקיילר חופשי הולכת לסדר לטד את הכסף. Big mistake. Huge.

* זיהה גוסטבו פרינג את הנאמנות כתכונה המזהרת של פינקמן, ובכך שחמד אותה לעצמו בעצם הצליח לאפס ולבטל אותה. Evil evil evil.

* אז מה, התוכנית המועדפת על פינקמן היא של ערוץ ההיסטוריה?
תוכנית על אנשים שחיים בחוסר ודאות תמידי, בסביבה קרה ובוגדנית שבכל רגע הקרקרע יכולה להישמט תחתיך…

* הפרק הבא, נקרא Salud ("בריאות" ו-"לחיים"). האם הוא יהיה "הרפתקאות פינקמן במחיקו"?
או שיצליחו איכשהו להוציא אותו מזה? (אני כמובן בעד ה-roadtrip, אם תהיתם.)
או האם זה יכונה "הרפתקאות פינקמן בחבית חומצה?" טוב, לא באמת, אבל הקרטל בוודאי ינסו. אין מצב שהם נותנים למיני-הייזנברג לחזור הבייתה.
האופציה שתינתן לו בוודאי תהיה – או שמת' או שאתה מת. (*סטגדיש*)

* עם כל האהבה העזה שלי להאנק ולנוריס, ויש, פרס העיבוד הטוב ביותר ל"עין הנמר" עדיין הולך לג'נסן אקלס.

* מה קרה למוזיקה המדהימה של הסדרה? הרבה זמן לא הסתיים פרק באיזה שיר טוב.
מאידך, עדיף פרק טוב משיר סיום טוב.

4.6 – Corny – על רפטטיביות, רפטיציה וחזרה ב-Cornered.

ראשית התנצלות עמוקה על האיחור השערורייתי בהעלאת הפוסט, ושנית על הכותרת – היא קצת שקרית. זה מה שקורה כשבדיחה מטופשת גוברת על קול ההיגיון. הכותרת האמיתית היא "Corny – על רפטטיביות, למידה ואבולוציה ב-cornered".
זהירות ספוילרים.

הייזנברג התקשר להגיד שהוא בדרך.

עוד פרק חביב, עם שתי בעיות עיקריות. האחת, היותו מילולי, מאוית ומפורש מדי והשנייה המיקום שלו בקו העלילה.
לו היה זה פרק 3, אין ספק שהייתי נהנית ממנו יותר, אך כפרק כמעט-אמצע העונה הוא סטטי להכעיס.
מאידך, בשלב זה של העונה אפשר לומר די בוודאות שלהכעיס זה מה שהיוצרים רוצים. אבל עוד נגיע לזה.
עיקר כוחו של הפרק בשני המשפטים החזקים שנאמרים בשני קצוותיו, ובתחושה הכמעט בלתי נסבלת של רתיחה עדינה.

לאור הפרקים הקודמים בעונה, היה אפשר לצפות שב-"Cornered", נחבאת לה משמעות שלישית הכוללת כלי נשק כלשהו. אני הימרתי על מישהו שגולגולתו מרוצצת ע"י סנדביץ' קורנביף*. במקום, אנחנו מקבלים רק שתי משמעויות, בו זמנית מפורשות מדי ומעט מטעות.
מי הם אותם אנשים שחשים לחוצים לפינה?
באינסטינקט הראשוני אנחנו חושבים שוולט.
בסצינה החזקה של הפרק סקיילר מתעמתת עם וולט המחומרמר על בירבוריו בארוחת הערב אצל השריידרים. היא טועה לחשוב שהוא רוצה להיתפס כי הוא מפחד… כדקה וחצי אחר כך היא מקבלת את תצוגת התכלית של מי שכבר עבר את קו מחצית הדרך בתהליך האבולוציוני להפיכה לברון סמים. איש המונע על ידי שיגעון גדלות. דגש על שיגעון.
כאלפית השנייה לאחר שהמשפט (הגדול. איזה משפט, יא אללה) יוצא בגערה מפיו, וולט מתחרט עליו (הו, קרנסטון, קרנסטון, קרנסטון), אבל מאוחר מדי, וסקיילר המזועזעת נמלטת מהבית.
אדם שקול, או לכל הפחות נבל חכם, היה מלטף את ידה ובוחר מילים שהיו מרגיעות את אשתו החרדה, אבל לווייט חשוב יותר לתקן את הדרך בה העולם תופש אותו ולהשלים את התהליך מאשר להתחשב בזולת.
אגולוציה.

למה לגישתי הכותרת מטעה משהו? כי וולט לא באמת נדחק לשום פינה. לא ע"י סקיילר, לא ע"י בוגדאן ולא ע"י גאס. האמת המרה היא שוולט מת, מת, מת שידחקו בו. הוא רוצה תירוץ לשלח את ההייזנברג לחופשי (כי הוא עדיין מפחד לעשות את הצעד לבד, להתחייב לשינוי ללא תירוץ מוסרי או פסבדו-הישרדותי) ובראשו הוא מנהל קרבות דמיוניים הלוחצים אותו אל הקיר. בפועל וולט לא נדחק אחורה אלא הצדה, וזה מה שבאמת בלתי נסבל מבחינתו.
מי שבאמת נדחקים הם סקיילר וגאס, ובמידה פחותה גם פינקמן, הנאלצים לקבל החלטות לאחר שמצאו את עצמם במקום לא נעים.

תוך שהוא מעורער מהיעלמותה של סקיילר, וולט הולך לקחת מבוגדאן את המפתחות למכון לשטיפת המכוניות. האיש שללא ספק מתפלל יומם וליל לאל-הגבות, ממשיך לעקוץ אותו בנאום בוטה מדי. "האם יש לך מה שצריך כדי להיות בוס?!" *ווינק ווינק*נאדג' נאדג'* ו-וולט מראה איפוק. או לפחות זה מה שהוא חושב לעצמו. אוה, לו סקיילר הייתה רואה כמה יפה אני מתמודד עם בוגדאן (תראי, בלי ידיים ובלי צעקות!). אלא שבוגדאן לא באמת דוחק אותו לכלום ואדם חכם היה משלח את המהגר לשעבר, עם הדולר הראשון שהרוויח בעסק שלו, לדרכו – שלום ולא להתראות. אבל האגו של וולטר מתעקש. As is.
ואם לא די בזה, אז לאחר שבוגדאן עוזב, וולטר מנפץ את הזכוכית והולך לקנות לו קולה, לבד. איזה איש קטן וקטנוני אתה, הייזי.
זה מצחיק, אבל אנחנו אשכרה מצליחים להיות מזועזעים מקרות הלב של המהלך, וזאת למרות שראינו את וולטר רומס את קרוביו ורוצח את אויביו.

נמצא משחק הקלאס הגדול בעולם!

בינתיים, סקיילר דוהרת בכביש לכיוון המשמעות השנייה של הפרק. באקט סימבולי יתר על המידה היא מוצאת את עצמה בגבול המשותף בין ארבע המדינות – ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו ויוטה, במקום הנקרא Four Corners.
גם סקיילר צריכה תירוצים והיא פונה לרוחות השמיים. אבל כשהיא מטילה מטבע והוא נופל (פעמיים) על קולורדו, היא נאלצת להיכנע לההחלטה שמימלא קיבלה ובועטת את המטבע חזרה לניו מקסיקו. הולי הקטנה רואה את אימא עושה את זה אבל היא ממילא לא תגיד כלום. היא אף פעם לא אומרת כלום.

בינתיים, וולט מגיע ליום עבודה במעבדה ומגלה את ג'סי כבר שם.
אהבתי שבשיחתו עם ג'סי שני הצדדים מפוכחים. פינקמן, וזה בהחלט ממשיך את הקו של כל העונה עד כה, לא טיפש. הוא יודע שמייק וגאס עושים עליו מהלך, רק שהוא הרהיב עוז לחשוב שהוא הצליח להרשים אותם ולשנות את התוכניות שלהם לגביו (היי, זה בדיוק מה שאנחנו חושבים, לפחות לגבי מייק, כך שאי אפשר לקרוא לו מטומטם גמור מבלי לחטוף ריקושט). אל דאגה, וולט לא מבזבז שנייה לפני שהוא רומס את שלד האגו השברירי שהחל להיבנות ("אולי אתה כן כזה לוזר, ככלות הכול!").
מה שעצוב הוא שכנראה ששניהם צודקים. ומה שטראגי הוא שוולט כזה אסהול, כמו שג'סי רומז לו בעדינות תוך שהוא נבטש תחת רגליו, ע"י שימוש בפתגם העתיק "you are such an asshole", שהוא לא רואה שהוא עצמו זה שמפורר את החזית המאוחדת שלהם ונופל הישר לתוכנית המשוערת של גאס.

זוהי שוב סצינה בה וולט לא מצליח שלא להעמיד את האגו שלו לפני כולם. תביא לו חיבוק, תגיד לו שדאגת לו, תסביר לו שהוא כמו בן בשבילך! …ורק אז תקרא לו טמבל ותרמוז שאין לו ערך בנפרד ממך. pffft, גברים.
וולט כה מעוור מפרנויות (היי, זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך) ואשליות בשלב זה, שאין לו שום עיניין במי שעומד מולו מעבר לפונקציונליות שלו בחייו. בשלב מסוים הוא אפילו מצטט את מייקל קורליאונה, keep your friends close keep your enemies closer . הכי חש עצמו הסנדק בהתהוות.
וגם זו סבבה של סצינה, רק שהייתי שמחה לו היו נותנים לו משפט סיום פחות בוטה מ-It's all about me! זה לא שזה שקרי ו-וולט בחיים לא היה אומר דבר כזה, להפך, אבל גם ניסוח מעודן יותר, כמו They're just trying to get to me, היה עובד באותה מידה, מערער את פינקל יופיטופי ומרגיש פחות כבד.

לאחר מכן ג'סי, שאינו יכול או רוצה להסתיר את עלבונו, שמח לקבל את ההזדמנות לעוף מהמעבדה ולתקוע אותו לבד עם הניקיונות. וכך, שנייה אחרי שוולט עושה כמיטב יכולתו שנרצה להוריד לו לאטמה חינוכית, מגיעה סצינה שהסבה לי הנאה רבה ועזרה להפוך את הפרק למצחיק ביותר העונה עד כה.
וולט עושה דווקא לגאס ע"י שיכנוע שלוש נשים הונדוריות לנקות במקומו, והסצינה הזו מאפשרת לקרנסטון להזכיר לנו שוב שהוא גאון קומי.
אין לי כל צל של ספק שקרנסטון לא ידע מראש מה הנשים אומרות ולא שמע אילו הוראות בימוי קיבלו כדי לאפשר אימפרוביזציה קומית ספונטנית לחלוטין. וזה אכן הצחיק אותי. אבל בעולם הסיפורי תחושת הניצחון של וולט קצרת מועד ובמהרה כפילו של גאס (טייריס, מסתבר) משגר את שלוש הנשים באוטובוס חזרה להונדורס. על מצפונך, ווייט. ותגיד תודה שלא רצחנו אותם. וכן, גאס רשם את זה בפנקס.

כצפוי, הרומן בין ג'סי למייק מתקדם בקצב מהיר. מהיר מדי, לטעמי.
את הסצינה הראשונה של שניהם בדיינר לא אהבתי במיוחד.
לא רק שהתברר שטעיתי וג'סי חזר לסמים כמו גדול העונה (וסתם לא טרחו להראות לנו את זה), אלא גם מייק בקול מלטף מתעקש שג'סי יאכל. זוהי אינטימיות ורכות מוקדמת מדי וזה הרגיש לי זול (לעומת הכנת כמות כפולה של סנדביצ'ים למשימת הרכב שדווקא הייתה טאץ' מתוק ומדויק). אולי זה בכלל חלק מהמזימה, להטביע אותו בנחמדות מעושה?
מה שכן, אהבתי את האינסטינקט של ג'סי לנבוח בטינאייג'ריות I'm Fine! לשאלה הכנה How are you doing? שנה וחצי של תקשורת עוינת עם וולט תחרבש לך את יכולות התיקשור הנורמטיבי ובהחלט תגרום לך לבלבל אכפתיות עם ביקורת.

אל משימת המעקב, לעומת זאת, מגיע ג'סי הישר אחרי השיחה עם וולט וזה ניכר – אין לו כל עיניין לשבת ולו דקה במכונית ולחכות. אבל לא השיעמום נועץ קוצים בתחת שלו, אלא הצורך הנואש להוכיח לעצמו שוולט טועה. ג'סי מזנק פעם אחר פעם מהמכונית להוט להרשים את מייק ולהחזיר לעצמו את המשמעות שהייזי במחי משפט וחצי גזל.
הניסיון הראשון, הסטנדרטי, כושל וג'סי פונה לאפיקים מקוריים ובכך מפגין את ייחודו: פינקמן לא רק פרוע, נמהר ומסומם, הוא גם עיקש, פיכח ויצירתי. והיי, זה לא מעט!
הבחור, במהלך תום סויירי ממש, יוצא לתפעל את המת'הד כשהוא חמוש רק באת חפירה (ומצלמה בקציה!) וברעיון מופשט. You know why!
הג'אנקי באמת יודע, הדבר הזה הלוא רודף אותו בהזיותיו יומם וליל.
ומייק משגיח ממושבו ומחייך. זה חלילה לא אומר שג'סי לא זקוק לגיבוי, שהרי חלק מהג'אנקים פחות אוהבים לשחק בחול ויותר בעיניין של רובי ציד. אז מייק מופיע ופינקמן מנצל את ההסחה הרגעית כדי לנטרל את פליט ג'סטיפייד (מה קרה לך, דואי?) בעזרת בונג לראש ולהשתלט על הסיטואציה. 10 נקודות לילד האימפולסיבי שקיצר את זמני ההמתנה ועוד הצליח איכשהו להשאיר את ראשו על כתפיו.

רק מה זה החיוך העקום הזה של מייק? למה ההתלהבות שלו ממנו חייבת להיות כה מפורשת וברורה? למה זה לא יכל להיות הרמת חצי גבה או שביעות רצון מעורפלת בעיניים? האם הבוטות הזו היא חלק מהטעייה מכוונת של הצופה, שאמורה לגרום לנו לחשוב שמייק לעולם לא יקריב את פינקמן, רק כדי להפתיע אותנו בהמשך?
בכל מקרה, זה די הרס לי את הרומן ביניהם. וולט וג'סי לנצח, שני קליעים במצח!

מסוג הכלבלבים האלה שנהיים דומים לבעלים שלהם...

בזמן שוולט קונה לוולט ג'וניור מכונית נוצצת שכולה אומרת "סליחה שיש לך אבא שלא רואה אותך ממטר כבר שנה וחצי", גאס מתפרץ לדייט הלילי של ג'סי ומייק.
תחילה משלחים את ג'סי ונותנים לנו להציץ. מייק עושה את מה שהוא רוצה לעשות ומתאפק זה זמן מה – ונותן לגאס את עצתו. תן לי לארגן כמה חבר'ה ובוא נעלה על הקרטל.
גאס מסרב, אולי בשל הבעיות מבית (*כחכוח*וולט*שיעול*) ופרשיית גייל, הוא לא חושב שזה זמן טוב למלחמה חמה. סצינת הפתיחה דחקה אותו לפינה והוא מסכים לפגישה. האם הקרטל עומד להציע שותפות? האם יבקש אישור לחלק את העיר ולחזור להפיץ חומר בניו מקסיקו? האם הם רוצים עסקת חבילה – נפסיק לחסל את המשאיות שלך ולמשוך את המשטרה אליך, אם תביא לנו את ההוא? את ההם…?

ואז, כשגאס שואל איך תפקד הילד, אנחנו נזרקים החוצה לרחוב לחכות לצד ג'סי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני רציתי לשמוע את מילות ההערכה הללו כמעט כמו פינקמן והן נמנעו ממני. לא רק כי יש פה מזימה סודית שמתנהל מאחורי גבנו, אלא גם כדי להעמיד אותי בנעליו של הבחור, בעלטה המתסכלת ובכמיהה תמידית לאישור.
ביציאה מהפגישה גאס זורק לג'סי את העצם המיוחלת.
I like to think I see things in people (כאילו, עוד דברים חוץ ממקומות חנייה פוטנציאלים לסכינים יפניות).
אוי לי, איך שהוא קורא את חוסר הביטחון של ג'סי כמו ספר פתוח.
זה אפילו לא שקר… זה ברור שהוא רואה בג'סי פוטנציאל, השאלה היא רק ל-מה? לאיש שרירים וסוד כמו מייק או לבובת חוטים ברת ניצול והקרבה? ואולי זה התחיל בתור משהו אחד ומתפתח למשהו אחר?
בכל מקרה, נקודה לי על הזיהוי שגאס רואה בג'סי משהו בפרק הראשון. אפ יורז, צביקה!

בסיומו של פרק, סקיילר חוזרת לגלות את מה שוולט רכש לג'וניור ומתקנת כמה אי הבנות במשפט שמראה שסופסוף היא מוכנה לראות את הדברים כמו שהם.
Someone needs to protect this family from the man who protects this family היא אומרת ופונה מוולט אל המסדרון ואל עלטה גמורה.
וולקאם טו דה דארק סייד, סקיילר.

כל הפרק עוסק בחזרה, במונוטוניות, ברפטטיביות מתסכלת. את כל הסצינות ראינו כבר באיזה אופן, את הדיאלוגים כבר שמענו. כאילו כולם נמצאים במעין לופ.
וכדי שלא נפספס שזו מגמה מכוונת – הפרק נפתח בסצינת המשך לזו של מייק במשאית הקירור מלפני שני פרקים (4.4), כולל שוט פתיחה זהה של הבל הפה כחלחל בחלל חשוך.
ומכאן גם המסר של הפרק. מי שמתייחסים לחזרה כחוויה מחנכת וכהזדמנות לשינוי – מרוויחים, ומי שלא משכילים ללמוד – מפסידים.
אנשי הקרטל למדו מניסיון עצירת המשאית הקודם, הכושל, והתפתחו. עברו לשלב הבא באבולוציה.
גאס לא השכיל, המשיך לשים אנשים בבטן המשאית עסקים כרגיל, והפסיד.

ג'סי מסרב לשחזר עוד סשן ישיבה ארוכה במכונית ולומד לסמוך על עצמו – ומרוויח את מייק וגאס.
וולט מתנייד בין אדם לאדם בחייו, סצינה אחר סצינה אחר סצינה, מבלי לשנות את התקליט, ומפסיד את סקיילר וג'סי.

וסקיילר שבתחילה משחזרת שיחות ורעיונות "מורה לכימיה בתיכון, חולה סרטן, לא יכול להתפטר!", מתחילה להבין מי עומד מולה.
אבל האם היא באמת לומדת? כלומר, האם היא מתרגמת את הלימוד הזה לטובת שינוי? ההחלטה שלה לא להתרחק מוולט ולחזור הבייתה, ולא משנה מה הן סיבותיה (אכזרי לקרוע את הילדים מהבית, קשה לעקור למקום חדש) או לא משנה כמה חריף היה המשפט שאמרה, מוכיחה שלא. סקיילר בוחרת להמשיך לחזור על הטעויות והיא הולכת להפסיד בענק.

והאם גאס באמת למד? האם הבחירה בדרך לא אלימה היא חלק מלקח עבר? או אולי המשך מגמת הרוגע וההבלגה היא בחזקת חוסר למידה וחזרה על טעויות?
האם הוא עתיד להפסיד בקרוב?

ואולי Cornered הוא בכלל על הפינות הדמיוניות שכולם דוחקים את עצמם אליהן כדי לקבל את ההחלטה שהם ממילא עמוק בפנים רוצים…

לסיכום, זהו עוד פרק מהנה אך מעודן כמהלומת קורנס לראש, כשתסכולי העיקרי נובע ממיקומו בעונה. בעונה 3, פרק 6 היה הפרק שהחרא התחיל לפגוע במטח ארו במאוורר, והעונה לפתע נכנסה להילוך והפכה לאחת העונות הכי טובות שראיתי אי פעם בטלוויזיה.
ופרק 6 בעונה הנוכחית? גורנישט מיט יוק.
העונה הזו עדיין סדורה וסטנדרטית וזרה לעולם של שובר שורות. היא עדיין נעדרת כאוס וטירוף. היא עדיין נעדרת הייזנברג. וכל מה שיש לנו זה ביעבוע עדין וחימום אטי של הגזרה לקראת פיצוץ שמתעכב להפציע.
אבל לזאת התכוון המשורר. אני כצופה יכולה להיות מרוצה מזה או לא, אבל ברור לחלוטין שליוצרים בא לתסכל אותנו, להביא אותנו למצב של מריטת שערות מציפייה. האם הפיצוץ יגיע בקרוב? האם אי פעם?

ורגע לפני הנקודות – שאלה עיניינית אליכם הקוראים: האם אתם חשים שבמידה ומתעכב פוסט, כפי שהתעכב הפעם, הוא מאבד רלוונטיות ואפשר לא לפרסם, או שעדיף לפרסם גם באיחור? לתשובתכם הכנה אודה. 🙂

הבחנות, הערות וציונים לשבח.

* נו, נראה כאילו לפחות למישהי במחלקת האביזרים יש חוש הומור דבילי כמו שלי, כי מייק מציע לג'סי הנגמל Corn on the cob ו-וולט ובנו אוכלים קורנפלקס לארוחת בוקר.

* המרצחים מהקרטל מנשנשים תוך כדי שהם מחכים.

*Do your hands have to be registered as lethal weapons?
-Register THIS
לוליק. קצת התגעגעתי לשיחות האלה בין מר ווייט לג'סי, המתחילות בעלבון מילולי ע"י הראשון ונגמרות באינטרפטציה הפיזית למשפט ע"י האחרון.

* פלין מנגן על אבא שלו כמו כינור מכוון היטב ומשנורר רכב נוצץ.

* הבדיחה שוולט פספס כשהוא שואל את שלוש הנשים המנקות אם הן גרות קרוב – "למה, אתה רוצה להסתובב איתנו?".

* הדרך שבה קרנסטון אומר Habla Ingles.

*הבעת הגועל העמוק על פרצופו של ג'סי כשהוא מכריח את עצמו לאכול… אני מניחה שחלק מתופעות הלווי של הגמילה ממת' היא דיכוי תיאבון וזו לא ביקורת על איכות הדיינר הספציפי, כן?

* הריאקשן שוט של התינוקת האילמת ב-4 פינות.

* פרק שני בלי סול. פרק ראשון לאחר החזרה לחקירה והאנק לא מופיע! זה אומר שפרק הבא זה יטול חלק מרכזי. נקווה.

* עד לפרק הבא אתם מוזמנים להציץ בתיק החקירה של גייל בוטיקר שהעלו באתר AMC. עוד לא הספקתי לבחון אותו, אבל זה נראה מגניב.
http://www.amctv.com/shows/breaking-bad/gale-boetticher-case-file

* אין שיר השבוע!
נוי אלוש מוזמן להלחין את הלהיט הויראלי הבא: TUCKER! TUCKER! TUCKER!

* ובינתיים אני מקדישה לוולט את השיר המתבקש הזה לפעם הבאה שהוא בקריוקי בתאילנד.