4.13 – פנינו לאן? – על עימותים, נצחונות וסגירת חשבונות ב-Face Off

חגיגות הפינאלה יתפצלו לשלושה פוסטים עוקבים ואחרונים.
ביקורת הפרק, ביקורת העונה וספיישל הערות חגיגי שאמור לעזור לנו להתמודד עם ההתמכרות בחודשי הפגרה הקשים.
בינתיים, חברים, ספוילרים!

הרשה לי ללחוץ את ידך ולברך אותך על העבודה הטובה שעשיתי.

What happened?
-I won. 

במובנים רבים יכל הפרק הזה להיות הפרק החותם את הסדרה כולה.
נכון, אמרתי את זה גם על פרק 11, ואני עדיין עומדת גם מאחורי האמירה ההיא. אבל אם פרק 11 יכל להיות הפינאלה האפוקליפטי עם הקליף-האנגר, הסוף הפתוח והשלילי, הרי ש Face Off -הוא הסיום ההפוך בסקאלה. סוף אפי שמציע סגירה לכל קווי העלילה המרכזיים, מוציא את הגיבור שלנו עם היד על העליונה ואותנו בתחושת ניצחון גורפת.
(טוב, נו, ניצחון במונחי שוברי שורות, קרי מלווה בבחילה על גיבור שסופית הפך לחלאת אדם. אבל עוד נגיע לזה).

איזה פרק מהנה, סוחף ומצחיק זה היה. השוו אותו אל פרקי הפינאלה המעיקים-קיומית (במובן הטוב והטוטאלי של המילים) בעונות 2 ו-3 והקליף-האנגרים המייסרים שלהם?
הפרק הזה שולח אותנו אל הפגרה עירומים מדאגות. הכול נסגר. וולט, ג'סי, סול והמשפחה לא בסכנה, גאס חוסל, הקרטל חוסל, בנקי חוסל, המעבדה טוהרה והוצאה משימוש, החקירה של האנק לא רק שנסגרה אלא גם הצליחה על הדרך להוציא אותו גיבור חכם וצודק, ברוק הקטן יצא מכלל סכנה, אנדריאה מוכנה לקבל את ג'סי חזרה לחייה, ו-וולט והשותף שלו מעולם לא תקשרו טוב יותר. ניצחון.

הפרק הזה, שנכתב ובוים ע"י גיליגאן, משלב בצורה מנצחת בין מתח בלתי נסבל ובין הומור מצחיק בטירוף.
גיליגאן, ויש לומר זאת שוב ושוב, הוא כותב ובמאי קומי אדיר (זה האיש שהגה את המשפט "If I ever get anal polyps I'll know what to name them!". למען השם! מדובר בגאון).
למן הסצינה הראשונה עם וולט הנאבק במעלית כשהפצצה מתמגנטת אליה, דרך פריצתו אל המשרד של סול והמו"מ הכושל עם HT הסוחטת אותו (הוא גם שב ויוצא דרך הזכוכית המנופצת במקום לבקש ממנה לפתוח את הדלת), וכלה כמובן בסצינה המופתית עם הקטור במשרדי ה-DEA.
איזה יופי ואיזה ביטחון יש לאיש כיוצר וכמספר סיפורים שהוא בונה את הבדיחה הנפלאה הזו באופן כל כך מפורט, ואיך הוא לוקח את הזמן כדי לבסס אותה! קודם נלמד את השיטה (dea is not a word) אחר כך נשמע את כל תהליך האיות של שתי הקללות, ואז בתזמון הקומי המדויק נחתוך להתנצלותה של המטפלת המפודחת. מעבר מושלם ממתח ודריכות לתחבולה ובדיחה. ואי אפשר לפספס את מגעו של יוצר הסדרה כאן, שכן הסצינה הזו מגלמת את מהות שובר שורות כסדרה – אנחנו ניקח את הזמן שלנו, אנחנו נראה את התהליך, אבל הפאיי אוף יהיה מאוד מתגמל.

פאקינג היצ'קוק!

יש אירוניה נפלאה בשם הפרק, ונניח בצד לרגע את העובדה שיש גם משהו מאוד בלתי נסבל וספוילריסטי-שלא-לצורך במשמעות הכפולה שלו. מהשם אנו מבינים כי מובטח לנו עימות חזיתי (אם להשאיל את התרגום העברי לסרטו של ג'ון וו, Face off), אבל במקום שני העימותים המתבקשים שאליהם כביכול בונה הפרק, אנחנו מקבלים עימות שלישי אלטרנטיבי. וזה מהלך די מבריק.
שני הגיבורים שלנו, כל אחד בדרכו, עומד בפני עימות מול האנטגוניסט הראשי. וולט המשחק עם גאס במשחק שח ומנסה להשכים להורגו, וג'סי שגאס חוטף אותו לקראת, אה… שיחת בירור, בוא נקרא לה. שניהם בסופו של דבר לא מגיעים למצב של פנים מול פנים עם איש התרנגולות.
זו הסיבה שהבנתי בערך באותו הזמן שגאס הבין שהכיסא של הקטור ממולכד.
כצופה למודת סרטים וסדרות פשוט לא ציפית שהעימות הגדול של העונה יקרה דרך מישהו שלישי כשהגיבור נמצא הרחק הרחק משם.

ובסדרה אחרת גאס היה קודם כל ניגש אל ג'סי במעבדה, עושה את מה שהוא היה עושה (מתחקר, מנסה ללבן עניינים, מענה או מנסח מחדש את חוזה ההעסקה, ואז מבקש מג'סי לשקול את ההצעה ומאיים לעשות משהו דרמטי וכואב כשישוב מה"סידורים הדחופים" שיש לו) ורק אז יוצא אל הסצינה הסופית שלו בבית האבות. אבל לא בסדרה הזו. בעולם הפנימי של שובר שורות אף אחד לא הודיע לגאס שזו תהיה הסצינה האחרונה שלו ולכן אין לו בהילות ללכת לטפל בג'סי. עוד מוסכמה טלוויזיונית ששובר שורות נותנת בה בעיטונת ומטעה אותנו על הדרך.
כנ"ל לגבי מייק. דמות כל כך מרכזית וכל כך פופולרית בכל סדרה אחרת הייתה מגיחה מהגבעות בדקה ה-99. לא כאן.
מייק בבית חולים שדה במקסיקו, שבוע אחרי פציעה חמורה בבטן, והוא ישוב לעלילה רק כאשר ירגיש בטוב.
(אגב, הם עושים דבר נבזי הרבה יותר, השועלים, ומכניסים את ג'ונתן בנקס לרשימת הקרדיטים. גם בכותרות הפתיחה וגם ב-IMDB ושאר הליסטינג של הפרק. נבלות).

כל הדברים הללו יוצרים פרק סיום עונה שהוא לכאורה צפוי ובנאלי להחריד: הרע הראשי שחייב ללכת – מת, וכל הגיבורים שוב שורדים. אבל בפועל הפרק מצליח להלחיץ, לרגש ולהפתיע עם כתיבה לא קונבנציונלית, קלילות לא צפויה וסיום מאוד, מאוד מספק רגשית.
ההיסטוריה והדינאמיקה הידועה של גאס והקטור, הופכת את העימות החזיתי הסופי ביניהם למתגמלת במיוחד.
ואנחנו שוב לא לגמרי יודעים למי להריע. אנחנו מזדהים עם הקטור כי הוא עוזר לוולט ולבנו מחסיר פעימה כשגאס גורר את הכיסא על הרצפה בקול (אימאאאא!) ואז ממלא את המזרק, אבל כאשר הקטור סופסוף נענה לתחינותיו של גאס להסתכל עליו, ועיניו של האחרון נמלאות דמעות כי זה תופס אותו לא מוכן ולשבריר שנייה הוא מפגין חולשה אנושית נדירה, אנחנו לא מצליחים אלא לחוש עצב על שניהם.

ואיזו פרידה ראויה לשתי דמויות נבלים הזויות ובלתי נשכחות (ואיזו תצוגת משחק משובחת)!
טיו עולה השמיימה (ואז מיד יורד שאולה, כמובן) בעזרת הפעמון מעורר הפלצות שלו, כלי נשקו הנצחי, וגאס… גאס הוא הפאקינג טרמינטור.
דמותו מאז ומעולם הייתה קריקטורית וגדולה מהחיים והגיע לו ללכת בסטייל.
כמה גרוטסקי ואופייני לדמותו של גאס שהקנאות לשמירת הפוזה תפיח בה רגעים אחרונים של כוח חיים והיא, לאחר שתתרוצץ כמו תרנגולת כרותת ראש, תמות תוך כדי יישור העניבה?!

זו, אגב, התמונה שהסתובבה ברשת שבוע לפני שידור הפרק!

ברור לי שהאבסורדיות במותו של גאס תעורר את זעמם של מי מהצופים.
האם היא הייתה הכרחית? האם גיליגאן הוסיף אותה רק משום שחשש שהפינאלה לא יהיה מתגמל מספיק בלעדיה? התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית, לא.
הפרק עובד ומתקתק גם כך והבילד אפ יכול היה להסתיים באופן מושלם גם בפיצוץ קונבנציונלי. הקטור מצלצל בפעמון, גאס קולט מאוחר מדי. בום! קאט לוולט ברכב. מבחינה תמטית ורגשית יש כאן את אותה רמת סיפוק.
אבל שובר שורות רוצה להזכיר לנו, אם לרגע התבלבלנו, באיזה עולם היא פועלת. היא סדרה שמעולם התיימרה לריאליזם חברתי ועלילתי. היא מחויבת רק לחוקי העולם שבנתה ולריאליזם הפסיכולוגי של הדמויות שלה, גם אם הן מתנהלות באותו מרחב כמו באטמן, הג'וקר והארווי-טו-פייס-דנט.
וגאס? גאס לא ירצה ללכת לקבר עם עניבה עקומה.

וכך הפינאלה נכנס למערכה האחרונה שלו.
כשוולט דוהר אל המעבדה וזוכה סופסוף לעשות את מה שהוא כל כך אוהב ונמנע ממנו כל העונה – להציל את ג'סי, הנסיכה הכלואה במרתף.
שיהיה בריא, הגיליגאן הזה פשוט מצחיק אותי. בשובבות כל כך מודעת לעצמה הוא מביים את זה כמו קליימקס רומנטי בסרט אקשן גנרי. ג'סי המפוחד מציץ ממחבואו ואז רואה את וולט, המציל שלו, ומגלה את עצמו לפניו וכשוולט מבחין בג'סי הוא מחיש צעדיו ומפיל את נשקו לרצפה בדרמטיות.
הם שמחים לגלות ששניהם שרדו, ואם זה היה אותו סרט אקשן גנרי, וולט היה תופס את הנסיכה שלו ודופק לה בוסה. אבל זה לא, זו שובר שורות, ויש לוולט וג'סי עבודה.

ואז נפצח סיקוונס ונדליסטי וקתרטי במיוחד שבו שני הגיבורים שלנו מחסלים את הראיות לקול צלילי גיטרה מקסיקנית ולבסוף בתיאום זוגי מושלם, כמו שני באד-אס מו-פוז, מתרחקים מהמקום .

על גג בית החולים ג'סי מבשר לוולט שברוק עומד להחלים וכי מה שגרם לו לחלות לא היה רייסין אלא פירותיו של צמח מקומי כלשהו. למי שקרא את הפוסט הקודם שלי ולא קנה את התיאוריה, זה כנראה הרגע שבו סופית הצלחתי להרוס לו  את הפואנטה. סליחה.
ובעיניים לחות ג'סי מכיר בעובדה שגאס לא הרעיל את הילד ומבקש הצדקה, שמגיעה מיד, על הפעלת תוכנית החיסול של האיש. "גאס היה צריך ללכת".
ואז, שנייה לפני פרידה, המורה עושה משהו שהוא מעולם לא עשה ובחיוך אבהי הוא שולח יד ומזמין את תלמידו ללחיצה חמה וארוכה שכולה אומרת "עשינו זאת, אתה ואני. שותפים! ויאללה לך. זריז, לפני שאני מחבק אותך!"
הוא מתקשר לסקיילר ומודיע לה שמעכשיו הכול טוב.

וזהו, תמה לה העונה בקליימקס חיובי ובפרק מושלם… אלמלא דבר אחד.
וולט הרעיל את ברוק.
למי שהיו בהדחקה עד לאותה נקודה, השוט הסופי מוציא אותם ממנה בועטים וצועקים.
רק שחבל שמישהו חשב שזה לא מספיק רק להראות לנו את העציץ, שנייה אחרי שהסבירו לנו עליו, וחייבים לשים פאקינג שלט עם שם הפרח, ובכך מונע מהפרק להיות שלמות טלוויזיונית. מה לעזא…?!
וכך, וולט שכל העונה נבעט ונרמס ונדחק לשולי הסדרה שלו עצמו, יוצא מהפינאלה גיבורה הראשי (ג'סי מי?). ומתוך העציץ צומח הייזנברג במלוא תפרחתו.
מרעיל ילדים, בובנאי שותפים, והמנצח הבלתי מעורער של גמר שובר שורות!

We are born again when we die.

Duh, winning!

מה שהופך את המהלך הפסיכולוגי הפרק (על המהלך לאורך כל העונה נדבר בפוסט המסכם את כולה) לכל כך יעיל אלה הם הרגעים השזורים לכל אורכו.
בראיין קרנסטון כל כך קומי, רב-ניואנסים ונפלא שמעשיו מחליקים לנו בקלות ובחיוך, אבל השינוי המוסרי שחל בו ברור מהסצינה הראשונה.
הוא האיש שמביא פצצה למחלקת ילדים, הוא האיש ששולח את בקי סימונס השכנה (בגילומה של אימא של גיליגאן. כפרה על החוש הומור שלו) לבדוק על בשרה אם אין בבית מתנקשים או מלכודות קטלניות והוא האיש שמציע לפוצץ בית אבות ולכן, כן, זה לא באמת מפתיע בדיעבד שהוא גם יסכן ילד, ויתפעל את השותף שלו כמו בובת גרב.
ההקלה הניכרת בו כשברוק מחלים וכשבקי סימונס מתקשרת להגיד שהכול בסדר היא שעושה את המהפך שלו לכל כך אמין, אך גם לכואב עוד יותר. וולטר אינו פסיכופת. הוא אינו חף מרגשות ומאנושיות ופועל כרובוט או כדקסטר. הוא פשוט מנצל את האנשים הללו על אף האנושיות שבו. יורה קודם בתקווה אחר כך לא לבכות (להבדיל מפינקמן שבוכה לפני, אחרי ותוך כדי).
בקי סימונס שכנה טובה, ברוק ילד חמוד, זה לא אישי וזה מצער אותו מאוד, אבל אם זה מה שצריך לעשות, זה ייעשה.

לכאורה הפרק הזה מאפס את המונים. בתומו אין בלגן עם גאס או הקרטל ומערכת היחסים עם הבן המאומץ חזרה להזכיר בקלילותה את מה שהייתה בתחילת הדרך, כשהכול עוד היה פחות עמוק, אבל גם הרבה פחות טמא (ולכן המוזיקה בסצינת הריסת המעבדה מרפררת ישירות למפגש של השניים בפיילוט).
אבל זה, כאמור, רק לכאורה. אין דבר יותר שקרי שקורה בפרק מלחיצת היד הזו בין שני הגיבורים שלנו. וולט פשוט למד איך לתפעל את השותף שלו, ואם פרגון אבהי זה מה שנדרש כדי לקדם איתו עניינים, אז זה מה שפינקמן יקבל. וולט למד מהטוב ביותר. והפער האירוני בין מה שג'סי חושב שזה והציניות של וולט פשוט רומסת את הלב.
והפינאלה הזה מאפס עוד דברים על הדרך. וולט איבד את רוב הכסף שבגינו נכנס לעסק, אין לו מעבדת על או רשת הפצה, ויש עבודה לגיטימית אך אפורה (וכנראה שיש לו שוב סרטן).
הוא חזר לחייו בעונה הראשונה, אלא שהוא כבר לא אותו האיש.

לסיכום, שובר שורות מסיימת עונה רביעית עם פרק משובח ומבדח שמשאיר לצד הקתרזיס הסוחף, טעם מר של רייסין בפה.
ומה שאולי הכי מדהים כאן, היא העובדה שלא רק שהפינאלה לוחץ על כפתור ה-RESTART לסדרה, אלא הוא עושה זאת כשלפניו עוד עונה אחת, סופית ומכריעה.
אפשר אולי לא לאהוב את הכיוון שנטלה או לא ליהנות מהפרק (איך אפשר?), אבל אי אפשר שלא להעריך את הביצים.

N'aw, see? No hard feelings.

שני שירים הפרק (ותודה לשזאם)

כשגאס צועד אל העימות האחרון שלו.

ובסיומו של הפרק, בגינה של ווייט.
Black – Danger Mouse & Daniele Luppi, featuring Norah Jones

Until you travel to that place you can't come back"
"Where the last painting's gone and all that's left is black

השוו זאת בעצמכם. זו הנעימה שהושמעה כשוולט וג'סי מחסלים את המעבדה.

וזו המוזיקה שהתנגנה כשג'סי נפל מהחלון חזרה אל חייו של וולט בפיילוט.

4.12 – Stop, hammer time! – על כנות, נכונות ונאמנות ב-End Times

אוי לי. עוד שבוע למנאייק.
ספוילרים מכף רגל ועד ראש.

“I alone should suffer the consequences of those choices, no one else. 

הפרק השבוע מהווה גשר בין פתיחת חגיגות הפינאלה המשולש של שבוע שעבר והפרק שישים קץ לכל הפרקים של שבוע הבא.
כן, אם כולם עושים סיום בן שני חלקים, שובר שורות חייבת להתחכם. שוויצרית.
מגוחך משהו לקרוא לפרק כל כך מתוח ומורט עצבים נפילת מתח, אבל לאחר האנרגיה והסיום עוצר הנשימה של פרק שעבר וכהכנות אחרונות ל-showdown של פרק 13, זה די מה שהוא.

בפתיח אולי הארוך בתולדות הסדרה (אולי חוץ מהשיר המקסיקני על הייזנברג), אנחנו מוצאים את וולט במצב שונה לגמרי ממה שעזבנו אותו פעם אחרונה.
לא עוד רפרנס צוהל לג'וקר של ג'ק ניקולסון, אלא איש שקול ומתחשב, המנהל לראשונה מזה שנה שיחה כנה עם אשתו.
איש שנראה שלם עם הגורל הבא עליו… כל עוד יבוא אליו ולא לאף אחד אחר.
הוא נושק לבתו הבוכייה (לראשונה מזה הרבה זמן קולה נשמע, כדי לשבור את לבנו עוד יותר) ונפרד ממנה ומסקיילר כאילו זו הפעם האחרונה.

בתחילת הפרק, מיד לאחר מכן, נמצא אותו יושב בחצר ביתו לצד הבריכה, באותו מקום בו ניסה לשרוף את הכסף, סמוך למקום בו נחתו שיירי המטוס לרגליו. הוא מהרהר בחייו והחלטותיו ותוהה לאן הגיע.
בשוט מדהים (מהאיש שהביא לכם את פיצה-גג בשוט אחד! סתם, זה בטוח נעשה ב-CGI), הוא מסובב את האקדח על השולחן לצדו וזה נעצר כשהוא מצביע עליו. מסובב שוב, אותה תוצאה.
Cosmos says wha?
ואז, מי יודע אחרי כמה סיבובים שלא ראינו, דומה שהיקום מחליט לפרגן ולהגיד לו לנסות ניסיון אחרון. כשהאקדח נעצר על העציץ ואפשר לראות את גלגלי מוחו של וולט נעים.
Shoot the pot?
Oh, shoot the pothead?!

בינתיים, האנק בביתו השמור מסרב להשתתף בהיסטריה.
כולם, כולל גאס, לא נותנים להאנק קרדיט, אבל האיש חריף, לא פראייר ופשוט בלש מצוין. הוא יודע להגיע למסקנות הנכונות ובעיקר יודע איך לתפעל אנשים (ופשוט תענוג לראות את דין נוריס נהנה לשחק אותו).
וכך גומז, לאחר סשן קצר של רגשי בשילוב פסיכולוגיה הפוכה, מסכים להמשיך בחקירה בשמו של האנק. וכאשר הוא מגיע אל המכבסה הוא נכנס לתפקיד בכל הכוח. בהצגה שהוא עושה לפני סטיב, מנהל העבודה במכבסה, הוא ממש מתעל את האנק. קומפלט עם הסיפורים, הסחבקיות וחוש ההומור הגס שהם מסמני ההיכר שלו.
גומז הוא כמו בובת הגרב של האנק המשמיעה את קולו… ובכלל, מריונטות הן חלק מרכזי בפרק הנוכחי.

גאס ממשיך לנסות לתפעל את ג'סי. "אתה רואה מה השותף שלך עושה?" הוא שואל אותו ומחכה לאישור חיסול שלא מגיע. ג'סי לא טמבל וצריך הרבה יותר מפשיטה ספונטנית כדי לשכנע אותו לפנות נגד מר. ווייט, וצריך יותר ממניפולציות טלפוניות שקופות וזולות.
פינקמן בולע את כבודו ומתקשר להזהיר את המורה לשעבר, שלא עונה. הוא בודק את התיבה הקולית ומגלה שסול פוצץ אותה בסדרה הולכת ומתחרפנת של הודעות להוטות ("אני לא יודע אם דיברתי באנגל…").

הוא מגיע אליו למשרד וזוכה לקבלת פנים חמה מדי ושובבה משהו מהיול, ואז מגלה שהעורך דין שלו חותך מהעיר ושהשותף שלו חושש לחייו ולחיי משפחתו. וכאילו לא די בזאת, בעודו מהרהר בוולט ובאופציות העומדות לפניו הוא מקבל את הבשורות המרות שברוק, הילד המאומץ שלו, מאושפז בבית החולים במצב אנוש ממחלה מסתורית.
זה לא היום שלך, ג'סי. זו גם לא השנה. בינינו, פספוס שנולדת.

לאחר שהוא מגלה לזוועתו כי סיגריית המזל שלו חסרה, הוא אומר לאנדריאה להגיד לרופאים שהילד לקח רייסין. זה כמו RICE הוא אומר לה ומצטט את עצמו בפעם הראשונה שלמד על הרעל מוולט*, ובכך מקווה להציל את הילד ומוודא שאנדריאה ומשפחתה לא תתקרב אליו לעולם.

משם הוא אץ להתעמת עם וולט.
איך הוא הגיע למסקנה המטורפת הזו שוולט הרעיל את ברוק, לעזאזל?
מצבו הרגשי הכל כך מעורער של ג'סי, הקורס תחת רגשות האשם הבלתי נסבלים שייתכן וגרם למותו של עוד ילד, של ילד שני במשפחה של אנדריאה, מעביר אותו על דעתו. הוא עושה את הקישור הנמהר רייסין = וולט.
ממהר למצוא אשם שהוא לא הוא עצמו, ומשם לשים את האצבע על האיש שהכין את הרעל ושם את הסיגריה בכיסו. נואש להוכיח לעצמו שזה לא הוא שהרג את ברוק. רק לא הוא. לא שוב.

ו-וולט לא יודע מה נפל עליו. הוא מברבר בהיסטריה על גאס ומספר על האיום על חיי משפחתו, לא מודע לג'סי העומד מולו ורואה שחור בעיניים. הוא מפנה את גבו וכשיסתובב יגלה שבנו המאומץ מכוון אליו את האקדח שהשאיר מאחור. שלום, אדיפוס ודש להמלט.
ג'סי יכול לירות בו באותה השנייה, אבל הוא רוצה לשמוע אותו מודה במעשה. הוא רוצה לשמוע את וולט מסיר מג'סי המיוסר את האחריות לפשע הנתעב.

אנחנו מוצאים את התיאוריה כה אידיוטית, והמטרה של התוכנית "לעקור את לבו" שנייה לפני שוולט נרצח היא כל כך מופרכת שאנחנו טיפה לועגים לג'סי ורוצים שוולט יצליח להשתלט על ההיסטריה של הבחור.
ו-וולט מכחיש בתוקף, מסרב להודות במשהו שהוא לא עשה. מתי יכל לגנוב את הסיגריה? כשנחטף למדבר? ולמה, לכל העזאזלים, שירעיל ילד?! מי יש לו להרוויח מזה? למה שלמישהו יהיה משהו להרוויח מזה…

ואז האסימון נופל וכל חלקי הפאזל מתחברים, ו-וולט פורץ שוב בצחוק ההיסטרי שבקע מהבור והדפיקות על הדלת שוב נשמעות.
כל היום חיכיתי שגאס ישלח את אחד האנשים שלו להרוג אותי…. והוא שלח אותך.
איזה אמן שחמט הוא גאס וכמה מבריקה וחסרת גבולות היא תוכניתו השטנית!

הלוא תהינו על ציתות ביתו של ג'סי? גאס יודע הכול, תמיד 10 צעדים לפני כולם! אנחנו יודעים את זה, וגם ג'סי עמוק בלב יודע. זה האיש שיודע מה סוג הדם שלו בעוד שהוא עצמו לא בטוח, למען השם! וזה האיש שמעלים עין משימוש והרג ילדים, וזה האיש שיודע מקרוב איזו תגובה נקמנית יש לג'סי למצוקת ילדים! זה האיש שהבטיח תגובה "הולמת"!
ג'סי הוא הצעצוע של גאס והוא מתפעל אותו כמריונטה על חוטים.

וההיגיון מתחיל לחדור את ההיסטריה והכאב של ג'סי והוא סופסוף נשמע לקול ההיגיון. לא לפני שהאקדח שלו מטביע חותם על מצחו* של וולט ושהוא כמעט חוטף מפרצת במוח ו/או מפעיל את מטען הנפץ החבוי בראשו.
הוא אץ אל הדלת, נחוש לנקום באיש שניצל אותו ואת ברוק, על החיים ועל המוות.
ו-וולט, לראשונה מזה זמן רב, סופסוף באמת מדבר אל ג'סי. בכנות, בהתחשבות, באבהיות, ונוגע בכתפו ברכות, וג'סי שעוד לא לגמרי מתמסר, מזיז אותה באינסטינקט, אבל ללא צעקות ואיומים כבעבר.
לא עוד "לך תמות במדבר", אלא "בבקשה, אל תסכן את עצמך". אבל ג'סי נחוש.
I'm going to do this one way or another, Mr. White.
-Then let me help.

בפעם הקודמת שג'סי רצה לנקום מעשה אלימות כנגד ילד, והשתמש מול וולט בדיוק באותן מילים, וולט ניסה להניע אותו מזה בדרכי הלשנה לבוס, כעת וולט רוצה לעזור. 50-50 partners. התקופה הקשה שעברה על וולט ונקודת השפל אליה הגיע, לבד, לימדו אותו מספר דברים חשובים.
וסופסוף העונה אנחנו הצופים צוהלים. היאח, הצמד שוב ביחד, מאוחד נגד הצורר הבא להשמידם!!!

Can't touch this!

התוכנית של וולט מטורפת ונואשת, אבל היא התוכנית הטובה ביותר שניתן היה להגות בזמן כה קצר, בתקופה כה מעורערת, שתוציא את גאס למקום ציבורי ותשמור על שניהם בטוחים יחסית.

לאחר שטייריס, שמבט OH, I KNOW YOU DIDN'T JUST GO THERE, GIRLFRIEND! מוטבע תמידית על פרצופו, לא מצליח לגרור את ג'סי בכוח מבית החולים אל המעבדה להשלים את הבישול, גאס מחליט לבקש מג'סי לעשות זאת באופן אישי.
ובזמן שג'סי נאבק להסתיר את שנאתו היוקדת לבוס שלו, השותף שלו מתקין על הרכב של איש התרנגולות את הפצצה הביתית שהכין.
אני לא יכול לעזוב את בית החולים לרגע כי הילד הורעל והוא עלול למות בכל רגע מדווח ג'סי. מי הרעיל אותו שואל גאס ולא נענה. גאס לבסוף מסכים לספוג את ההפסדים הכספיים (כנראה) ולתת לג'סי לחזור לעובד רק בשבוע הבא, בטון מפויס. ולהבדיל מתגובתו לוולט, נשימתו של ג'סי נעתקת כשגאס נוגע בכתפו בצורה אבהית.
ואז הוא יוצא אל החניון אך נעצר. משהו לא מסתדר לו, ולאימתו של וולט המשקיף עליו מהבנין ממול ומחכה ללחוץ על הכפתור שיפעיל את הפצצה, הוא מסתובב כלעומת שבא.
ההזדמנות היחידה שהייתה לשניים לחסל את גאס התפוגגה ועכשיו הוא יודע שגם ג'סי במזימה נגדו עם וולט.
או במילים אחרות, הולי פאק.

איך גאס ידע?
הוא לא.
הוא פשוט חושד. ומהר מאוד הוא יוכל לבדוק אם יש בחשדות הללו אמת.
וזה לא מאוד מפתיע, כשחושבים על זה.
ג'סי נראה מאוד זועם כשהוא תיקן את גאס שהילד לא חולה אלא הורעל ואמר שהרופאים לא יודעים ממה. ואם ג'סי יודע שברוק הורעל, הוא יודע שזה בגלל הסיגריה כי לרייסין אין שיירים בדם, ואם הוא הלך לבקר את וולט ו-וולט עדיין בחיים (והוא לא ענה לשאלתו "וולט הרעיל אותו"), הרי שג'סי יודע על תוכניתו של גאס והיא נכשלה… או לפחות זה מה שגאס יכול לחשוד בשלב זה, וכאשר הוא מתקרב אל האוטו שהושאר חשוף ולבדו במשך מי יודע כמה דקות, חשש עולה בו.
אתה לא מגיע להיות ברון סמים אם אתה מרשה לעצמך להפנות את הגב לאויב ומבלי לחשוב 10 צעדים קדימה.

פרק הבא, פייס אוף, הוא פרק סיום העונה, ואם לשפוט לפי העונה כולה וההיסטוריה של הסדרה, זה יהיה עוצר נשימה.
האם העימות הסופי יהיה בין האנק וגאס? האם מייק יחזור לעזור לוולט וג'סי?
כל המתח הפסיכוטי שנבנה כל העונה הותיר אותנו צמאי דם וההתרה חייבת להיות קטלנית. מי זה יהיה?
כל הסימנים מצביעים על גאס (מה שאומר שיש לו סיכוי טוב לשרוד את הפרק), אבל את מי הוא ייקח איתו?
שנעשה הימורים?

ולסיום, דיון יותר ספקולטיבי שאולי יכול להרוס לכם את הפינאלה, ובמידה ומשהו ממנו נכון.
להחלטתכם אם לקרוא אותו או לדלג הישר לסקציית ההערות.

מה שיפה בפרק הזה, זו האי וודאות המנקרת.
במשך כל העונה עשה גאס לוולט בית ספר, בסדרה של אינספור ניסיונותיו כושלים של וולט להשתלט על המצב.
אך מה אם וולט, לאחר שהגיע לשפל המדרגה, התייאש וכבר חשב שייכנע, הפנים את המסר האמיתי? שכדי לשחק עם הגדולים צריך לעלות ליגה…
מה אם למד ממנו כמה צעדים קדימה צריך לחשוב וכמה רחוק צריך להיות מוכן ללכת כדי להבטיח את הצלחת התוכנית שלך? מה אם עבר שיעור באיך לתפעל את הבובות שלך?
ואם כלי המשחק של גאס ברור, אז מה עוצר את וולט מלהשתמש באותו הכלי?
Mastermind 101

כי מי מכיר את השותף שלו הכי טוב?
ומי יודע להביא אותו עד אליו, להצגה הגדולה מכולן? מי יודע להשאיר את האקדח לבדו, חשוף ומפתה, ולהפנות את גבו? מי יודע מהו הכפתור הרגשי הגדול מכולם? ואילו רגעים טראומטיים מהעבר להעלות?
ומי אנחנו מכירים שיעשה הכול, אפילו במחיר של הקרבת חיים צעירים, כדי להשאיר את שותפו איתו?
ואת מי ראינו חושב מהר, לא מפגין רחמים ויודע לשקר ולשחק באופן משכנע כשהוא בסכנה אמיתית?
אותו המישהו שלמד שכדי שתוכנית תפעל צריך לבצע אותה בעצמך ולהיות מוכן לסכן הכול בשבילה… לבלוע את הרעל או לבהות אל קנה אקדח.
כדי להיות שחקן טוב צריך דבר אחד בלבד – מוטיבציה, ואין מוטיבציה גדולה יותר מלשחק על החיים ועל המוות.
כי שם המשחק תמיד היה פינקמן, וכלי המשחק הוא נאמנות.

ו-וולט כבר קלט מגאס איך לדבר אל הבחור.
שותל מסקנות  במוחו. "אפילו אתה לא מאמין שגאס לא יודע על הרעל!" ואומר לו מה שהוא רוצה לשמוע. "א-ת-ה החתיכה החסרה בפאזל, אתה כל מה שהוא רוצה!" איפה זה ואיפה it's all about me!?
ושימו לב לריאות המתמלאות של בראיין קרנסטון כשג'סי קורא לו "מר ווייט".
ג'סי שוב שלו.

ובכדי לתפעל את התוכנית הוא לא באמת צריך להקריב את ברוק. די לו להרעיל אותו במשהו עם סימפטומים דומים אבל משהו שאולי אפשר להציל את הנפגע אם תופסים אותו בזמן? מרייסין לא חוזרים, אלא אם מטופלים מיד לאחר החשיפה לחומר, שזה משהו שלא נעשה כאן כי מי יודע כמה שעות עברו מאז שברוק נחשף אליו ועד שג'סי אמר שזה רייסין.
אם ברוק יחלים, יש סיכוי טוב שזה לא רייסין. וכי למה שיהיה? למה להקריב ילד אם לא חייבים, ויותר חשוב מזה – רייסין פועל לאט מדי.
וכך, ללא התנצלויות, וללא הסברים, וולט מקבל את ג'סי שלו בחזרה. והוא רק שלו, כי בהרעלה הבטיח שוב וולט את בידודו החברתי והרס את סיכויו לחיי משפחה נורמטיביים.

וכך וולט נפל לקבר ומתוכו זחל החוצה הייזנברג…
We are born again when we die.
וג'סי פינקמן הוא הפיון המרכזי במשחק השח של שני המלכים, השחור והלבן.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להזיל דמעה בחושך.

לא אני ציירתי, סתמו.

הערות, הארות ומטעמים איטלקיים.

• חברים, היזהרו! היות והפרק האחרון דלף לרשת מסתובבות להן ברחבי האינטרנט תמונות ספוילריסטיות שהורסות את הפינאלה. הימנעו מפורומים ומטמבלרים בנושא.
  למזלי בחיפושי התמונות לסיכום הפרק עיניי לא נתקלו בתמונה. ולא, הפרק המודלף כבר מזמן נעלם.
• שו"שו שוב עשתה לי את זה. לרגע, כשוולט הפנה את גבו וג'סי הפנה אליו את האקדח, מחשבה חלפה בראשי שוולט הולך למות.
  מה לעזאזל, מוח?!
• אז מה, גומז לא מושחת? הואנכנס לעיניין ביותר מדי חשק בשביל להיראות כמו מישהו שמקבל כסף לפשל את החקירה.
• כפרה עליכם, שובר שורות, שבאמצע הסצינה הכל כך דרמטית הזו אתם מרפררים לבדיחה ההיא.
  וכמה זה מדויק למרות הבדיחה, כי רק ככה הוא זוכר איך קוראים לרעל. הו, ג'סי, יו מאגניפיסנט אידיוט.
  
• על פי ריאיון עם וינס גיליגאן, סימן הקנה הקצוץ המוטבע על מצחו של קרנסטון הייתה הפתעה נעימה ולא תיכנון מראש. אילו שחקנים טוטאליים.
  http://twitter.com/#!/TVTango/status/120924016520331264
• השיר הרודף של הפרק, המגיע בסצינה כשוולט מקבל רעיון ומחליט להילחם על חייו…
  APOLLO SUNSHINE – WE ARE BORN WHEN WE DIE.
  
• לסיום, מי רעב?
  הסימן הסופי ששובר שורות חדרה לתרבות הפופולרית – היא נתנה השראה לשתי סוגי פיצות.
  

4.11 – בירא עמיקתא – על קוצים, קצוות וקץ הקצים ב-Crawl Space

פרק שבו כל הספקנים מקבלים קילו תפוזים על הראש.
ספוילרים, מכל הגדלים והצבעים.

וולט? תעשה טובה, תעביר שם שואב.

 HAHAHA HAHAHAHAHA HAHAHA!

חמש הדקות האחרונות של "Crawl Space" היו אחד הסיקוונסים המלחיצים, המצמררים והמערערים ביותר שידעה הסדרה, והשוט האחרון נכנס מיידית לפנתיאון רגעי הטלוויזיה הטובים ביותר בכל הזמנים. לו היה זה הפרק האחרון לעונה, הייתי מאושרת. לו היה זה הפרק האחרון בסדרה, הייתי מאושרת.
כי כך צריכה להסתיים "שובר שורות", או כל סדרת דרמה אחרת: בהתנקזות של כל מה שהיינו עדים לו עד היום לכדי נקודה אחת ממנה משוגר אגרוף ישיר לבטן.
המשמעויות שהוא נשא והאימפקט שהוא הותיר, הפכו את השוט האחרון לרגע טלוויזיוני נדיר שבו אני כצופה קפאתי, נאנחתי מכל הלב והודיתי להוריי שהביאוני ולאלוהי הטלוויזיה על שזכיתי לחוות משהו כל כך עוצמתי במסך הקטן.
פעם אחרונה שזה קרה לי זה היה בתום העונה הרביעית של הסמויה (ולפני זה בתום פרק "הגופה" של באפי).
אז לא, אני חושבת ש"שובר שורות" עוד לא מתקרבת להישג של "הסמויה", אבל לעזאזל, מה שהם הצליחו לעשות כאן הוא מדהים וזו חתיכת מחמאה. ואחרי הפרק הזה, יש לי ביטחון מחודש ומלא ביכולת של וינס גיליגאן והחבורה שלו לסיים את הסדרה בבום מחריש אוזניים.

הדימוי של וולט, מכוסה זוהמה ומתגלגל בצחוק מוטרף בקבר שכרה לעצמו, רודפת את הצופה זמן רב לאחר הצפייה.
הכול נבנה לקראת הרגע הזה והאירוניה המרושעת לא נותנת מנוח!

סקיילר נאלצת להשתמש בכסף שנותר לאחר התשלומים לשטיפת המכוניות, עסק הלבנת כספים שהם כבר לא צריכים עכשיו שוולט פוטר, כדי לכסות את חובו של טד ובכך למנוע חקירה רשויות המיסוי שלא תיפתח לעולם כי הוא מת, קישור שלא היה משנה גם לו הייתה נפתחת חקירה אם וולט וסקיילר היו מחליפים זהות, אותו הכסף שיכל להציל אותם, לו וולט שיתף את סקיילר במצבו האמיתי במקום לתת לה נאומי "I'm the one who knocks".
עכשיו וולט שומע את הנקישות על דלתו…

They say vitamin C is good for you...

מה שיפה, כרגיל בשובר שורות, זה שבפרק עם תימה כה אפלה וסיום כל כך טראומטי, יש עדיין זמן לצחוקים ושיגועים.
בעיקר בסצינה המצוינת בה שני שכיריו של סול (כפי שצפיתי וייחלתי, הקומיקאי ביל בר מציל את כבודו בהופעה שנייה בסדרה) מגיעים כדי לשכנע את טד להתנהג יפה.
אפשר להתלונן על הפיתרון הזריז ומהיר מדי בסיפור של סקיילר וטד, להגיד שמותו היה גם צפוי וגם קל מבחינה סיפורית, אבל אני כמובן רואה זאת אחרת. כמו רוב ההצלות של הרגע האחרון בסדרה, גם זו במבט שני מתבררת למעשה כסיבוך או כהצלה גבולית בהחלט (כמו, למשל, בפרק 2.2 עם הגעתו של האנק לביתו של טוקו במדבר וניקובו בכדורים. לכאורה הוא סגר לוולט וג'סי פינה, אבל בפועל הוא הגיע אחרי שהשניים השתלטו על הסיטואציה ולו לא היה מגיע, טוקו היה מדמם לו לאיטו למוות ווולט וג'סי היו חומקים בנוחות במכוניתם במקום להשאיר אותה מאחור).
למראית עין, מותו הגרוטסקי של בנקי האידיוט סוגר את הבעיות של סקיילר מולו – הוא לא יסחוט את משפחת ווייט לעולם ואיש לא יצטרך ללכלך את ידיו בחיסולו, אלא שלמעשה מותו מגיע שעה מאוחר מדי. לו היה מת וסול היה מספיק לעצור את שליחת הצ'ק, זה היה הפיתרון הנוח והקל לכל הצדדים, אבל האירוניה של התזמון היא זו שהופכת את כל הסיטואציה העלובה והמבדחת (שהיא כמו גזורה מסרט של האחים כהן, ולי הזכירה גם קצת את Out of Sight של סודרברג) לאכזרית ונפלאה ועוד רגע של קארמה מטא-טקסטואלית המתנכלת לוולט. והוא בכלל לא יודע זאת!

והרגע בו הג'ינג'י מבשר לסול, "נו, לפחות הצ'ק הופקד", זו אירוניה ברמה שקספירית. כמו הבשורות המשמחות המגיעות בתום המלט, כשכל הדמויות מתבוססות בדמן. "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים!". אחלה.

שתיית הפרידה הגרועה ביקום.

להבדיל מוולט והשפל החדש בחייו, גאס נמצא בשיא אישי ומקצועי. עם השלמת מסע נקמה בן 20 שנה (גם הרופא שלו לא מאמין שהגיע היום), ניצחון מוחץ על הקרטל וחיית מחמד חדשה – הוא מרגיש בלתי מנוצח. לא פלא שהוא חש כל כך טוב שהוא מחליט להסיר קוץ מציק מעקבו.

אבל חיית המחמד החדשה לא כל כך אוהבת מה שהיא רואה. למקרה ששכחנו, ובהחלט שכחנו, ג'סי ואנחנו מקבלים תזכורת מי הוא גאס באמת.
אדם בעל כוח רב ועוצמה שיודע לתכנן כל פרט בקפידה אבל לא טורח לעצור ולהראות אכפתיות אמיתית אל מייק, משרתו הוותיק והנאמן ביותר.
אדם שכן לוקח את הזמן כדי לענות נפשית ישיש משובץ רתוק לכיסא גלגלים.
זה לא מחזה נעים וג'סי מרגיש לא בנוח לעמוד לצדו בשני המקרים. וזאת מבלי לדעת בכלל שגאס איים לרצוח אישה, נער נכה ותינוקת.
ושוב ההזדהות שלנו מזדגזגת. גאס חוזר להיות נבל נאלח ואנחנו לא יכולים שלא לצדד בוולט. כי היי, וולט אולי חתיכת אפס, אבל פתאום, כשהמשפחה שלו בסכנה, הוא חוזר להיות מי שאנחנו מעודדים.

ג'סי שמע על האנק והמכבסה, שזה אומר שגאס מזין אותו אינפורמציה חלקית רעילה, אבל האם עכשיו הוא חושב שצריך לחסל את האנק? האם הוא חושב שזו אשמתו של וולט שעכשיו צריך לחסל את הגיס שלו?
אנחנו יודעים שג'סי לא מוכן שוולט יירצח, השאלה היא למה? רפלקס מותנה? החלטה אנושית גרידא? או שמא יש לו עדיין רגשות כלפיו?
טוב, זה די ברור מה אני חושבת. זעם כזה כמו שהפגין ג'סי מחוץ לבית שלו, יכול לנבוע רק מכאב עמוק. ושנאה כזו יוקדת שמורה אצלנו רק לאנשים שאנחנו ממש אוהבים.
עכשיו ג'סי ייאלץ להחליט מה הוא רוצה יותר: לשמור על אורח החיים הסדור, המשפחתי והכמעט נורמטיבי שעבודה אצל גאס הפסיכופט המתוקתק מאפשרת לו, או לעזור לדמות המורה והאב שהוא אוהב בעל כורחו ולתת לכאוס שוב להשתלט על חייו?
 This man needs help!
-This man pays my salary. 

ROTFL

מדהים אותי שיש אנשים שאשכרה לא הבינו את השתלשתלות העינינים בתום הפרק, אז הנה הבהרה חד משמעית. לא, זה לא שגאס איים להרוג את משפחתו של וולט אם יתקרב לג'סי, מכאן שהפתרון הפשוט הוא לא להתקרב לג'סי. גאס איים עליו לא להתקרב לג'סי, לא הצליח לו, ואז הוא בישר לו, בלי קשר, אפרופו, שהוא הולך לרצוח את האנק ושאם יעז להתערב בדרך כלשהי כדי למנוע את מות גיסו תירצח כל משפחתו.
אז וולט, שקץ בחייו הנוכחיים ונחוש להציל את האנק, קונה כרטיס יציאה מהמשחק למשפחתו ולו (ומתוך כך בוחר לא לראות את ג'סי שוב לעולם) ושולח את סול לשגר את הבולשת שתגן על האנק ובכך מסמן את כל משפחתו להרג…. רק כדי לגלות שאין לו את הכסף להצילם.
זה כמו טייס שמכוון את המטוס שלו להתרסקות בצוללת אויבת, קופץ ממנו ברגע אחרון ואז מגלה ששכח לקפל מצנח.
זה השלב שצוחקים בהיסטריה.

זה לא שבדיוק מפתיע שוולט בחר לצאת מהמשחק. בפעם הראשונה שסול העלה את האופציה של ההיעלמות, וולט עוד היה גאוותן, שאפתן ואופטימי מדי בכדי לוותר. היום, כשהוא תפס את מקומו של פינקמן בתור שק החבטות של ניו מקסיקו, כשאיבד את מקור הכנסתו המרכזי, כשאין לו שום כוח או השפעה על המתרחש סביבו, כשהסרטן כנראה חזר, וכשהבן הבכור שלו לא מחזיר וכנראה גם לא יחזיר בקרוב טלפונים (למרות שוולט יודע *התבהרות עננים* שהוא לא רוצה במותו), זה הזמן הנכון למשוך במעצור החירום, ועל הדרך גם להציל את הגיס.

אין פה מקום לדעות ואינטרפטציות, זו ההשתלשלות, נקודה. ותכלס, אני מרחמת על מי שהחמיצו בצפייה צינית את הדרמה המרעישה שהתחוללה. איזה פספוס אדיר בשבילם.

שני השחקנים פשוט מעולים בסצינה החותמת. בראיין קרנסטון יזכה באמי על הגילום המדויק, הטוטאלי והרווי ניואנסים של ההתחרפנות של וולט, אבל זו דווקא אנה גאן שהופכת את הרגע הזה למצמרר באמת. מבטה המבועת וקולה הרועד של סקיילר, המגיע בניגוד כל כך חד להתנהלותה הרגילה הבטוחה והיודעת כל, הם שהופכים את הרגע למשהו שנשאר איתך הרבה זמן אחרי.
וברגעים האחרונים הללו, אנחנו שוכחים שוב שאנחנו צופים בסדרה, לא מכירים בעובדה שיש עוד שני פרקים לסוף העונה ועוד 16 פרקים לתום הסדרה, מדחיקים שקרנסטון עוד עתיד לזכות באמי חמישי, ומזדהים לחלוטין עם האימה וחוסר הידיעה של הדמויות.
אנחנו עם וולט בבור, חוששים לגורלנו ומאמינים באמת ובתמים שמכאן אין דרך לצאת.

המוטו של העונה הנוכחית, זה שהושמע בפרומואים והודפס בכל הפוסטרים, היה
This season, Walt isn't in danger, he IS danger.
וזו הטעייה מכוונת של ציבור הצופים. לאורך כל העונה בשובבות אופיינית, לאט ובקפידה, טרחו היוצרים להפוך את וולט לדמות הכי פחות מאיימת בסדרה.
רציתם לראות את הייזנברג בועט ישבנים? רציתם לחזות בוולט הופך ל-Scarface של אלבקרקי? לא תקבלו.
רציתם אקשן ואנטי-גיבור חביב שתמיד מצליח להיחלץ ושנותן דרור לאלימות הלטנטית הטבועה בכם? אחלה, לכו תראו דקסטר.
אצלנו, ב-שובר שורות, אין רוצחים סימפטיים שהורגים רק אנשים שממש מגיע להם, אין סוף טוב באופק ואין אקשן בלי השלכות ופסיכולוגיה.
אבל היופי האמיתי הוא שכן, זה נכון. וולט הוא הסכנה. בדרדורו של וולט למצב של חוסר אונים מוחלט העונה, הוא נהפך לדבר הכי מפחיד שקיים, כי אין דבר מסוכן יותר ממישהו נואש שאין לו מה להפסיד. תשאלו כל מחבל מתאבד.
וולט נדחק אל הקצה ומתוך הבור תיוולד המפלצת.
היכונו לביאת הייזנברג. רק לא בהכרח ההייזנברג שרציתם.

הערות, הבחנות, ציונים לשבח ושאר ירקות

* הפסקול. יא אללה, איזה פסקול בקטע הסיום. ספק הלמות הלב ספק צעדים מתקרבים, ספק הידפקות על הדלת. מושלם.

* השוט המדהים של הפרק #2:  וולט וגאס בפגישת פיטורין במדבר כשענן מחליט להתערב.

* השוט המדהים של הפרק #1: השוט הסופי, תרתי משמע.

* אני חוששת שתאונת הדרכים המכוונת של וולט הייתה כל כך קלאמזית ומבוצעת רע, שהיא חיברה להאנק במוח את כל הפרטים. יש מצב שהוא עלה עליו.

* אם צפיתם בפרק וחשבתם לעצמכם "האישה המטומטמת של וולט שוב דפקה אותו לגמרי", ברכות, אתם שוביניסטים ומיזוגנים.

* הודות לגאס ולבית החולים שדה גילינו שני דברים: ג'סי רק בן 25 (ואלרגי למשהו. ומטר שמונים? BAHAHAHA), ושמו המלא של מייק הוא Michael Ehrmantraut. מה?! הרמנטראוט?! אז בדקתי מה משמעות השם הגרמני וזו המשמעות: all encompassing power. "מייק הכל יכול". דווקא בפרק שהוא גוסס אנחנו מגלים את זה.
מאידך, זה אולי רמז שהוא ממש לא הולך לשום מקום.

* הסדרה מתחמקת מלהראות לנו איך ג'סי קורא לוולט בפניו. אבל בשיחה מול גאס הוא עדיין "מר. ווייט". ג'סי לא טיפש, והוא יודע להציג עסקים כרגיל מול הבוס. או אולי, כמו תמיד עם השניים האלה, הם יכולים להביע את הרגשות שלהם זה לזה רק בפני אנשים אחרים.

* לראשונה מזה זמן רב שאנחנו רואים את הולי. צריך להזכיר לנו איזו תינוקת מתוקה היא לפני שמאיימים לרצוח אותה.

* בסצינה בין גאס להקטור, כל פעם שאספוזיטו מזיז את הכיסא הוא מרים אות כך שזה נראה כאילו עוד שנייה הוא מוריד אותו להקטור בראש. מלחיץ.

* מארק מרגוליס, מי שמגלם את הקטור, מקבל כל כך מעט טקסט וכל כך מעט מרחב פעולה, אבל ברור לנו לחלוטין מה עובר על האיש ואי אפשר שלא לחוש את כאבו ולרחם עליו. עבודה די מדהימה של מרגוליס.

* למה לעזאזל גאס הביא את ג'סי לבית האבות? לחשוף בפני ג'סי פיסה מסיפורו? להראות לו ולחזק את העובדה שיש להם אויבים משותפים? לקשור את ג'סי אל הנקמה הפרטית שלו?  Most awkward second date EVER.
או שג'סי סתם היה עוד כלי עינוי להקטור?

* מי מכם גם חושד שהסיבה היחידה שגאס יצר קשר עם וולט מלכתחילה, בעונה 2, הייתה כי ייעד אותו להיות הכימאי המחונן שיפיל את הקרטל בתוכנית הנקמה שלו? וזאת הסיבה שהיה מוכן לספוג אותו ואת שותפו הבעייתי?

* Does the laundry have to be dirty?
-Nope.
(הוא אומר No אבל הוא הוגה את זה בהנאה קז'ואלית שבה אומרים נופ, ובאוחצ'יות לא מבוטלת).

* האם התפוזים הם קריצה לסנדק?

* סטיות של תסריטאים: אני מתה על זה שג'סי לא מצליח לצטט בדיוק את המשפט שוולט איחל לו בפגישתם לפני מקסיקו. הפיתוי הניצב בפני תסריטאי כשדמות אחת מצטטת דמות אחרת הוא גדול. האינסטינקט הוא, במיוחד כשמדובר בשורה חזקה, לתת לדמות לחזור עליה מילה במילה ולאפשר לצופים להנות שוב מההברקה. אבל בחיים, לפחות מניסיוני, את השורות הכי כואבות או חשובות שנאמרו לנו אנחנו מתקשים לזכור במדויק. המשמעות היא מה שאנחנו מצליחים לצטט, תחושת הכאב או הגאווה זה מה שנחקק.

* רגע, אז דון אלדיו לא היה חלק ממשפחת סלמנקה? או שגאס התכוון שאחיינו היה הצעיר ביותר ושעם מותו, חוסלה סופית כל הגברים במשפחה.

* זה גם היה השבוע ששובר שורות התפוצצה באינטרנט סופסוף. הפרק הזה שלח את כולם לטוויטר, לפייסבוק, לפורומים ולטמבלר להשמיע את זעקת את ה-"HOLY SHIT" וה"OMG, YOU MUST WATCH" שלהם ואני שמה כסף שהרייטינג בשידור החוזר היה גבוה מבשידור הראשון. זו גם הפעם הראשונה מחוץ לעונת הפרסים ששובר שורות הייתה טרנדינג טופיק בטוויטר ארה"ב למעלה משמונה שעות, נעלמה ואז שוב חזרה למחרת  – כשאנשים סירבו להשתחרר מהאימפקט.

* אם נוסיף לכך את העובדה שרק לפני שבועיים העלו את 3 העונות הראשונות לנטפליקס וכבר אלפי אנשים (800,000 אנשים בנטפליקס נתנו לסדרה ארבעה וחצי כוכבים. שמונה מאות אלף! בשבועיים!) גמעו אותן כדי להסתנכרן עם השידור: אני צופה שהפינאלה ישבור את שיאי הרייטינג של הסדרה וכי בעונה הבאה והאחרונה מספר הצופים שלהם יעלה ב-50% (הם תמיד עולים ב-20-30% מעונה לעונה) אם לא יוכפל. אחרי ארבע שנים, הבאז סופסוף נהיה מחריש אוזניים.

* האינטרנט פועל מהר.
מישהו רוצה לקנות שואב אבק?

* תכלס, אם הם שולחים את הפרק הזה, יש מצב שהם סופסוף גם לוקחים אמי על הסדרה הכי טובה (מאידך, זה גם מה שאמרו על עונה 3).
עזבו את האקדמיה מצבים מתפוצצים, תאומים עם גרזנים נוצצים או ניגוב שמשות מכונית עם דילרים, גבר הקבור תחת השלכות מעשייו עלול להיות מה שיעשה להם את זה.

* שנה טובה, חברים!!! 🙂