פרק שבו כל הספקנים מקבלים קילו תפוזים על הראש.
ספוילרים, מכל הגדלים והצבעים.
וולט? תעשה טובה, תעביר שם שואב.
HAHAHA HAHAHAHAHA HAHAHA!
חמש הדקות האחרונות של "Crawl Space" היו אחד הסיקוונסים המלחיצים, המצמררים והמערערים ביותר שידעה הסדרה, והשוט האחרון נכנס מיידית לפנתיאון רגעי הטלוויזיה הטובים ביותר בכל הזמנים. לו היה זה הפרק האחרון לעונה, הייתי מאושרת. לו היה זה הפרק האחרון בסדרה, הייתי מאושרת.
כי כך צריכה להסתיים "שובר שורות", או כל סדרת דרמה אחרת: בהתנקזות של כל מה שהיינו עדים לו עד היום לכדי נקודה אחת ממנה משוגר אגרוף ישיר לבטן.
המשמעויות שהוא נשא והאימפקט שהוא הותיר, הפכו את השוט האחרון לרגע טלוויזיוני נדיר שבו אני כצופה קפאתי, נאנחתי מכל הלב והודיתי להוריי שהביאוני ולאלוהי הטלוויזיה על שזכיתי לחוות משהו כל כך עוצמתי במסך הקטן.
פעם אחרונה שזה קרה לי זה היה בתום העונה הרביעית של הסמויה (ולפני זה בתום פרק "הגופה" של באפי).
אז לא, אני חושבת ש"שובר שורות" עוד לא מתקרבת להישג של "הסמויה", אבל לעזאזל, מה שהם הצליחו לעשות כאן הוא מדהים וזו חתיכת מחמאה. ואחרי הפרק הזה, יש לי ביטחון מחודש ומלא ביכולת של וינס גיליגאן והחבורה שלו לסיים את הסדרה בבום מחריש אוזניים.
הדימוי של וולט, מכוסה זוהמה ומתגלגל בצחוק מוטרף בקבר שכרה לעצמו, רודפת את הצופה זמן רב לאחר הצפייה.
הכול נבנה לקראת הרגע הזה והאירוניה המרושעת לא נותנת מנוח!
סקיילר נאלצת להשתמש בכסף שנותר לאחר התשלומים לשטיפת המכוניות, עסק הלבנת כספים שהם כבר לא צריכים עכשיו שוולט פוטר, כדי לכסות את חובו של טד ובכך למנוע חקירה רשויות המיסוי שלא תיפתח לעולם כי הוא מת, קישור שלא היה משנה גם לו הייתה נפתחת חקירה אם וולט וסקיילר היו מחליפים זהות, אותו הכסף שיכל להציל אותם, לו וולט שיתף את סקיילר במצבו האמיתי במקום לתת לה נאומי "I'm the one who knocks".
עכשיו וולט שומע את הנקישות על דלתו…
They say vitamin C is good for you...
מה שיפה, כרגיל בשובר שורות, זה שבפרק עם תימה כה אפלה וסיום כל כך טראומטי, יש עדיין זמן לצחוקים ושיגועים.
בעיקר בסצינה המצוינת בה שני שכיריו של סול (כפי שצפיתי וייחלתי, הקומיקאי ביל בר מציל את כבודו בהופעה שנייה בסדרה) מגיעים כדי לשכנע את טד להתנהג יפה.
אפשר להתלונן על הפיתרון הזריז ומהיר מדי בסיפור של סקיילר וטד, להגיד שמותו היה גם צפוי וגם קל מבחינה סיפורית, אבל אני כמובן רואה זאת אחרת. כמו רוב ההצלות של הרגע האחרון בסדרה, גם זו במבט שני מתבררת למעשה כסיבוך או כהצלה גבולית בהחלט (כמו, למשל, בפרק 2.2 עם הגעתו של האנק לביתו של טוקו במדבר וניקובו בכדורים. לכאורה הוא סגר לוולט וג'סי פינה, אבל בפועל הוא הגיע אחרי שהשניים השתלטו על הסיטואציה ולו לא היה מגיע, טוקו היה מדמם לו לאיטו למוות ווולט וג'סי היו חומקים בנוחות במכוניתם במקום להשאיר אותה מאחור).
למראית עין, מותו הגרוטסקי של בנקי האידיוט סוגר את הבעיות של סקיילר מולו – הוא לא יסחוט את משפחת ווייט לעולם ואיש לא יצטרך ללכלך את ידיו בחיסולו, אלא שלמעשה מותו מגיע שעה מאוחר מדי. לו היה מת וסול היה מספיק לעצור את שליחת הצ'ק, זה היה הפיתרון הנוח והקל לכל הצדדים, אבל האירוניה של התזמון היא זו שהופכת את כל הסיטואציה העלובה והמבדחת (שהיא כמו גזורה מסרט של האחים כהן, ולי הזכירה גם קצת את Out of Sight של סודרברג) לאכזרית ונפלאה ועוד רגע של קארמה מטא-טקסטואלית המתנכלת לוולט. והוא בכלל לא יודע זאת!
והרגע בו הג'ינג'י מבשר לסול, "נו, לפחות הצ'ק הופקד", זו אירוניה ברמה שקספירית. כמו הבשורות המשמחות המגיעות בתום המלט, כשכל הדמויות מתבוססות בדמן. "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים!". אחלה.
שתיית הפרידה הגרועה ביקום.
להבדיל מוולט והשפל החדש בחייו, גאס נמצא בשיא אישי ומקצועי. עם השלמת מסע נקמה בן 20 שנה (גם הרופא שלו לא מאמין שהגיע היום), ניצחון מוחץ על הקרטל וחיית מחמד חדשה – הוא מרגיש בלתי מנוצח. לא פלא שהוא חש כל כך טוב שהוא מחליט להסיר קוץ מציק מעקבו.
אבל חיית המחמד החדשה לא כל כך אוהבת מה שהיא רואה. למקרה ששכחנו, ובהחלט שכחנו, ג'סי ואנחנו מקבלים תזכורת מי הוא גאס באמת.
אדם בעל כוח רב ועוצמה שיודע לתכנן כל פרט בקפידה אבל לא טורח לעצור ולהראות אכפתיות אמיתית אל מייק, משרתו הוותיק והנאמן ביותר.
אדם שכן לוקח את הזמן כדי לענות נפשית ישיש משובץ רתוק לכיסא גלגלים.
זה לא מחזה נעים וג'סי מרגיש לא בנוח לעמוד לצדו בשני המקרים. וזאת מבלי לדעת בכלל שגאס איים לרצוח אישה, נער נכה ותינוקת.
ושוב ההזדהות שלנו מזדגזגת. גאס חוזר להיות נבל נאלח ואנחנו לא יכולים שלא לצדד בוולט. כי היי, וולט אולי חתיכת אפס, אבל פתאום, כשהמשפחה שלו בסכנה, הוא חוזר להיות מי שאנחנו מעודדים.
ג'סי שמע על האנק והמכבסה, שזה אומר שגאס מזין אותו אינפורמציה חלקית רעילה, אבל האם עכשיו הוא חושב שצריך לחסל את האנק? האם הוא חושב שזו אשמתו של וולט שעכשיו צריך לחסל את הגיס שלו?
אנחנו יודעים שג'סי לא מוכן שוולט יירצח, השאלה היא למה? רפלקס מותנה? החלטה אנושית גרידא? או שמא יש לו עדיין רגשות כלפיו?
טוב, זה די ברור מה אני חושבת. זעם כזה כמו שהפגין ג'סי מחוץ לבית שלו, יכול לנבוע רק מכאב עמוק. ושנאה כזו יוקדת שמורה אצלנו רק לאנשים שאנחנו ממש אוהבים.
עכשיו ג'סי ייאלץ להחליט מה הוא רוצה יותר: לשמור על אורח החיים הסדור, המשפחתי והכמעט נורמטיבי שעבודה אצל גאס הפסיכופט המתוקתק מאפשרת לו, או לעזור לדמות המורה והאב שהוא אוהב בעל כורחו ולתת לכאוס שוב להשתלט על חייו?
This man needs help!
-This man pays my salary.
ROTFL
מדהים אותי שיש אנשים שאשכרה לא הבינו את השתלשתלות העינינים בתום הפרק, אז הנה הבהרה חד משמעית. לא, זה לא שגאס איים להרוג את משפחתו של וולט אם יתקרב לג'סי, מכאן שהפתרון הפשוט הוא לא להתקרב לג'סי. גאס איים עליו לא להתקרב לג'סי, לא הצליח לו, ואז הוא בישר לו, בלי קשר, אפרופו, שהוא הולך לרצוח את האנק ושאם יעז להתערב בדרך כלשהי כדי למנוע את מות גיסו תירצח כל משפחתו.
אז וולט, שקץ בחייו הנוכחיים ונחוש להציל את האנק, קונה כרטיס יציאה מהמשחק למשפחתו ולו (ומתוך כך בוחר לא לראות את ג'סי שוב לעולם) ושולח את סול לשגר את הבולשת שתגן על האנק ובכך מסמן את כל משפחתו להרג…. רק כדי לגלות שאין לו את הכסף להצילם.
זה כמו טייס שמכוון את המטוס שלו להתרסקות בצוללת אויבת, קופץ ממנו ברגע אחרון ואז מגלה ששכח לקפל מצנח.
זה השלב שצוחקים בהיסטריה.
זה לא שבדיוק מפתיע שוולט בחר לצאת מהמשחק. בפעם הראשונה שסול העלה את האופציה של ההיעלמות, וולט עוד היה גאוותן, שאפתן ואופטימי מדי בכדי לוותר. היום, כשהוא תפס את מקומו של פינקמן בתור שק החבטות של ניו מקסיקו, כשאיבד את מקור הכנסתו המרכזי, כשאין לו שום כוח או השפעה על המתרחש סביבו, כשהסרטן כנראה חזר, וכשהבן הבכור שלו לא מחזיר וכנראה גם לא יחזיר בקרוב טלפונים (למרות שוולט יודע *התבהרות עננים* שהוא לא רוצה במותו), זה הזמן הנכון למשוך במעצור החירום, ועל הדרך גם להציל את הגיס.
אין פה מקום לדעות ואינטרפטציות, זו ההשתלשלות, נקודה. ותכלס, אני מרחמת על מי שהחמיצו בצפייה צינית את הדרמה המרעישה שהתחוללה. איזה פספוס אדיר בשבילם.
שני השחקנים פשוט מעולים בסצינה החותמת. בראיין קרנסטון יזכה באמי על הגילום המדויק, הטוטאלי והרווי ניואנסים של ההתחרפנות של וולט, אבל זו דווקא אנה גאן שהופכת את הרגע הזה למצמרר באמת. מבטה המבועת וקולה הרועד של סקיילר, המגיע בניגוד כל כך חד להתנהלותה הרגילה הבטוחה והיודעת כל, הם שהופכים את הרגע למשהו שנשאר איתך הרבה זמן אחרי.
וברגעים האחרונים הללו, אנחנו שוכחים שוב שאנחנו צופים בסדרה, לא מכירים בעובדה שיש עוד שני פרקים לסוף העונה ועוד 16 פרקים לתום הסדרה, מדחיקים שקרנסטון עוד עתיד לזכות באמי חמישי, ומזדהים לחלוטין עם האימה וחוסר הידיעה של הדמויות.
אנחנו עם וולט בבור, חוששים לגורלנו ומאמינים באמת ובתמים שמכאן אין דרך לצאת.
המוטו של העונה הנוכחית, זה שהושמע בפרומואים והודפס בכל הפוסטרים, היה
This season, Walt isn't in danger, he IS danger.
וזו הטעייה מכוונת של ציבור הצופים. לאורך כל העונה בשובבות אופיינית, לאט ובקפידה, טרחו היוצרים להפוך את וולט לדמות הכי פחות מאיימת בסדרה.
רציתם לראות את הייזנברג בועט ישבנים? רציתם לחזות בוולט הופך ל-Scarface של אלבקרקי? לא תקבלו.
רציתם אקשן ואנטי-גיבור חביב שתמיד מצליח להיחלץ ושנותן דרור לאלימות הלטנטית הטבועה בכם? אחלה, לכו תראו דקסטר.
אצלנו, ב-שובר שורות, אין רוצחים סימפטיים שהורגים רק אנשים שממש מגיע להם, אין סוף טוב באופק ואין אקשן בלי השלכות ופסיכולוגיה.
אבל היופי האמיתי הוא שכן, זה נכון. וולט הוא הסכנה. בדרדורו של וולט למצב של חוסר אונים מוחלט העונה, הוא נהפך לדבר הכי מפחיד שקיים, כי אין דבר מסוכן יותר ממישהו נואש שאין לו מה להפסיד. תשאלו כל מחבל מתאבד.
וולט נדחק אל הקצה ומתוך הבור תיוולד המפלצת.
היכונו לביאת הייזנברג. רק לא בהכרח ההייזנברג שרציתם.
הערות, הבחנות, ציונים לשבח ושאר ירקות
* הפסקול. יא אללה, איזה פסקול בקטע הסיום. ספק הלמות הלב ספק צעדים מתקרבים, ספק הידפקות על הדלת. מושלם.
* השוט המדהים של הפרק #2: וולט וגאס בפגישת פיטורין במדבר כשענן מחליט להתערב.
* השוט המדהים של הפרק #1: השוט הסופי, תרתי משמע.
* אני חוששת שתאונת הדרכים המכוונת של וולט הייתה כל כך קלאמזית ומבוצעת רע, שהיא חיברה להאנק במוח את כל הפרטים. יש מצב שהוא עלה עליו.
* אם צפיתם בפרק וחשבתם לעצמכם "האישה המטומטמת של וולט שוב דפקה אותו לגמרי", ברכות, אתם שוביניסטים ומיזוגנים.
* הודות לגאס ולבית החולים שדה גילינו שני דברים: ג'סי רק בן 25 (ואלרגי למשהו. ומטר שמונים? BAHAHAHA), ושמו המלא של מייק הוא Michael Ehrmantraut. מה?! הרמנטראוט?! אז בדקתי מה משמעות השם הגרמני וזו המשמעות: all encompassing power. "מייק הכל יכול". דווקא בפרק שהוא גוסס אנחנו מגלים את זה.
מאידך, זה אולי רמז שהוא ממש לא הולך לשום מקום.
* הסדרה מתחמקת מלהראות לנו איך ג'סי קורא לוולט בפניו. אבל בשיחה מול גאס הוא עדיין "מר. ווייט". ג'סי לא טיפש, והוא יודע להציג עסקים כרגיל מול הבוס. או אולי, כמו תמיד עם השניים האלה, הם יכולים להביע את הרגשות שלהם זה לזה רק בפני אנשים אחרים.
* לראשונה מזה זמן רב שאנחנו רואים את הולי. צריך להזכיר לנו איזו תינוקת מתוקה היא לפני שמאיימים לרצוח אותה.
* בסצינה בין גאס להקטור, כל פעם שאספוזיטו מזיז את הכיסא הוא מרים אות כך שזה נראה כאילו עוד שנייה הוא מוריד אותו להקטור בראש. מלחיץ.
* מארק מרגוליס, מי שמגלם את הקטור, מקבל כל כך מעט טקסט וכל כך מעט מרחב פעולה, אבל ברור לנו לחלוטין מה עובר על האיש ואי אפשר שלא לחוש את כאבו ולרחם עליו. עבודה די מדהימה של מרגוליס.
* למה לעזאזל גאס הביא את ג'סי לבית האבות? לחשוף בפני ג'סי פיסה מסיפורו? להראות לו ולחזק את העובדה שיש להם אויבים משותפים? לקשור את ג'סי אל הנקמה הפרטית שלו? Most awkward second date EVER.
או שג'סי סתם היה עוד כלי עינוי להקטור?
* מי מכם גם חושד שהסיבה היחידה שגאס יצר קשר עם וולט מלכתחילה, בעונה 2, הייתה כי ייעד אותו להיות הכימאי המחונן שיפיל את הקרטל בתוכנית הנקמה שלו? וזאת הסיבה שהיה מוכן לספוג אותו ואת שותפו הבעייתי?
* Does the laundry have to be dirty?
-Nope.
(הוא אומר No אבל הוא הוגה את זה בהנאה קז'ואלית שבה אומרים נופ, ובאוחצ'יות לא מבוטלת).
* האם התפוזים הם קריצה לסנדק?
* סטיות של תסריטאים: אני מתה על זה שג'סי לא מצליח לצטט בדיוק את המשפט שוולט איחל לו בפגישתם לפני מקסיקו. הפיתוי הניצב בפני תסריטאי כשדמות אחת מצטטת דמות אחרת הוא גדול. האינסטינקט הוא, במיוחד כשמדובר בשורה חזקה, לתת לדמות לחזור עליה מילה במילה ולאפשר לצופים להנות שוב מההברקה. אבל בחיים, לפחות מניסיוני, את השורות הכי כואבות או חשובות שנאמרו לנו אנחנו מתקשים לזכור במדויק. המשמעות היא מה שאנחנו מצליחים לצטט, תחושת הכאב או הגאווה זה מה שנחקק.
* רגע, אז דון אלדיו לא היה חלק ממשפחת סלמנקה? או שגאס התכוון שאחיינו היה הצעיר ביותר ושעם מותו, חוסלה סופית כל הגברים במשפחה.
* זה גם היה השבוע ששובר שורות התפוצצה באינטרנט סופסוף. הפרק הזה שלח את כולם לטוויטר, לפייסבוק, לפורומים ולטמבלר להשמיע את זעקת את ה-"HOLY SHIT" וה"OMG, YOU MUST WATCH" שלהם ואני שמה כסף שהרייטינג בשידור החוזר היה גבוה מבשידור הראשון. זו גם הפעם הראשונה מחוץ לעונת הפרסים ששובר שורות הייתה טרנדינג טופיק בטוויטר ארה"ב למעלה משמונה שעות, נעלמה ואז שוב חזרה למחרת – כשאנשים סירבו להשתחרר מהאימפקט.
* אם נוסיף לכך את העובדה שרק לפני שבועיים העלו את 3 העונות הראשונות לנטפליקס וכבר אלפי אנשים (800,000 אנשים בנטפליקס נתנו לסדרה ארבעה וחצי כוכבים. שמונה מאות אלף! בשבועיים!) גמעו אותן כדי להסתנכרן עם השידור: אני צופה שהפינאלה ישבור את שיאי הרייטינג של הסדרה וכי בעונה הבאה והאחרונה מספר הצופים שלהם יעלה ב-50% (הם תמיד עולים ב-20-30% מעונה לעונה) אם לא יוכפל. אחרי ארבע שנים, הבאז סופסוף נהיה מחריש אוזניים.
* האינטרנט פועל מהר.
מישהו רוצה לקנות שואב אבק?
* תכלס, אם הם שולחים את הפרק הזה, יש מצב שהם סופסוף גם לוקחים אמי על הסדרה הכי טובה (מאידך, זה גם מה שאמרו על עונה 3).
עזבו את האקדמיה מצבים מתפוצצים, תאומים עם גרזנים נוצצים או ניגוב שמשות מכונית עם דילרים, גבר הקבור תחת השלכות מעשייו עלול להיות מה שיעשה להם את זה.
* שנה טובה, חברים!!! 🙂
Weekly Review 