4.9 – באג במוח – על סופת חרא וסופה של תקופה ב-Bug

ספוילרים, רבותיי, ספוילרים.

הסיגרייה שלפני

 Can you walk?
-Yeah.
-Then get the fuck out of here and never come back.

וואו.
אחרי שנה ומשהו של שותפות וכמעט 40 שעות צפייה שהתפרשו על פני ארבע שנים (לחלקנו לפחות), זה סופסוף קרה.
בליל הרגשות המודחקים, האכזבה והמתיחות מגיע לנקודת רתיחה בהתנגשות קתרטית אלימה. כן, היה אורגזמטי כמו שרק ברייקינג באד יכולה להיות.
קרי מביך, מלוכלך, מבלבל ושובר לב כמו תחושותיו של ילד המענג את עצמו מול סרטון של באגס באני בדראג.

קשה להתאפק וללכת לפי סדר כרונולוגי פה, אבל זה מה שנעשה.

הפתיח הקר מכיל סדרה קצרצרה של שוטים טיזריים, עם רקע ב-Out of focus (אזהרת תימת עיוורון).
יד רועדת ופצועה אוספת משקפיים שבורים. טפטוף דם הולך ומתגבר. דם נוחת על נעלי זמש בז'יות. נהימה של מאמץ וכאב.
קשה היה לא לנחש שמדובר בוולט, והסדרה גם לא עושה דבר כדי להסתיר זאת (בטח שלא בשוט הפותח את הסצינה הבאה), אבל הנסיבות לא ברורות לנו. רק ידוע לנו, כמו שהיה ברור לנו מהטיזר בתחילת פרק שעבר, שמשהו פה ייגמר רע.
קבלו בברכה את שובו של ה-Flash-Forward!

בתחילתו של הפרק, וולט שוב אוסף את האנק במכוניתו לעוד יום של הרפתקאות עם עופות מטוגנים.
האנק נרגש לקראת התוצאות שיתקבלו לאחר שבוע המעקב אבל וולט, המבחין בטייריס שעוקב אחריהם, לחוץ וקצר רוח.
מאידך אולי הוא פשוט רוצה לקצר את השהות המשותפת ברכב מהרגע שהאנק מתחיל לשיר.
ומה הוא שר? את שיר הנושא של רוקי 3, עוד רמז מטרים ושובב לסיומו של הפרק.

בבית, לאכזבתו הרבה, האנק מגלה שגאס עשה עליו תעלול, אבל הוא לא מתבלבל לרגע. A man this clean, has to be dirty.
צודק. וזה רק מראה עד כמה גאס מזלזל ביכולתו של סוכן ה-DEA לשעבר, אחרת היה שותל איזו נסיעה ייצוגית ל-Hooters או פעילות "מביכה" אחרת.

כשוולט עוזב את ביתם של מארי והאנק (בשוט עילי ומהמם שמדגיש כי ביתם נמצא על סיפו של המדבר. מדהים איך הצלם מצליח להפוך את אלבקרקי למקום כל כך קלאוסטרופובי משוטים כל כך פתוחים של מרחבים ושמיים פתוחים ונמוכים.), הוא מבחין בטייריס שיושב ומשקיף. מתוך חשש לשלום גיסו (כן. טייריס לא עקב אחר וולט, הוא עקב אחר האנק), הוא מזעיק עליו את המשטרה.
כן, הלו, 911? יש לי כושי בשכונה. תבואו לפנות. מלוכלך ומתריס, אבל יעיל.

למחרת, וולט מגיע אל המכבסה ומגלה את שותפו כבר שם, בהפסקת סיגרייה לאחר שהתחיל לבדו את הבישול. לעיניי המצלמות של גאס הם מנהלים את אחד הסמול-טוקים המצ'וקמקים בהיסטוריה של החיברות האנושי. Puts the OW into OWKWARD.
השיחה, עם הפנינים "Don't you have enough cancer already?" ו"'What does it matter, we're both dead men", היא עוד שלב בדרך לסופו של הפרק.
שני אנשים שכבר לא מסוגלים יותר לנהל שיחה נורמלית, כנה, שפויה. תמיד נותנים הופעה לעיניי המצלמות וזה לזה.

בלילה, סקיילר עוברת לבדה על ההכנסות של שטיפת המכוניות ומתקשרת לבעלה. "העסקים טובים, זה הזמן לחשוב על אסטרטגיית יציאה מהג'וב השני" סקיילר מציעה.
וולט, לבדו, צפון במיטתו, בחדרו החשוך, אומר לה שהוא עובד על אסטרטגייה שכזו ומציץ אל עבר מכשיר המעקב שרכש המונח על השידה.

למחרת בבוקר, האנק הלהוט מתקשר אליו. הוא בוחן בגוגל מאפס את המחסן שמשמש מרכז הפצה לעסקיו של גאס וחושב שזה הזמן שהשניים ייצאו לרחרח.
וולט מתחמק מהנסיעה, תוך שימוש בתיאורים כמעט גראפיים (כפרה על ש"ש ועל החיבה שלה להומור שירותים) ואז מתעקש שהאנק יחכה לו עם הטיול.
האנק, בשוט המראה אותו לכוד בתוך כלא של עציצים (הוילונות והעלים הזקורים מדמים סורגים) מסכים לבקשה, וזה מאפשר לוולט ליידע את מייק שהגיע זמן לעשות ביעור חמץ.

בשטיפת המכוניות, סקיילר מדברת לעצמה ושותלת הכנסות שקריות בקופה, כשלפתע טד בנקי בא לבקר. זה לא ביקור רומנטי, ה-IRS בעקבותיו וסקיילר חתומה על הדו"חות.
שלום וברוכים השבים לסדרה שבה, כמו אסלה מקולקלת, הכול תמיד חוזר לצוף.

בינתיים, במרכז ההפצה, מייק מתעל את CSI (אזהרת מצלמה על הפנס האולטרה סגולי) וג'סי מקרצף רצפות. "האם הוא הולך להרוג אותו?" פינקמן שואל ופוצח בנאום פסבדו-זרם תודעה מחושב היטב שמטרתו להניע את מייק וגאס מלחסל את האנק. טקטיקת סוגסטיה שלמד מוולט, אך כזו שהוא מיטיב לבצע ממנו בעשרות מונים.
זה רגע די מרגש משום שהוא מלמד על אהבתו ונאמנותו של ג'סי לוולט הגורמת לו להגן על האיש שפינצ'ר אותו רק לפני חודשים ספורים. הוא כל כך מזדהה עם הצער שהרצח של האנק יסב לוולט שהמחשבה על כך גורמת למילים להיתקע בגרונו. ואולי זו המחשבה של רצח של עוד אדם חף מפשע שכל כך קשה לג'סי?

מייק תוהה אם חיסולו של "הגיס של מר ווייט" יפריע לג'סי. וג'סי, בתשובה חכמה וכנועה במתכוון, עונה "Who really cares what I think".
הרי זו הטקטיקה הפולנית האולטימטיבית ששותלת במייק (האיש שרוב העצות שלו לג'סי הן: סתום את הפה) את האינסטינקט לחשוב "אני, אני, אני!! אני מקשיב לך! אתה כמו הבן המסומם שמעולם לא רציתי!" (טוב, אולי חוץ מהחצי האחרון של המשפט).

בזמן העמסה למשאית, נציג הקרטל למו"מ צולף בעובדיו של גאס (הוא המייק של הקרטל!!!) ורוצח את האיש שניצב בדיוק לפני ג'סי, וזה קופא על מקומו. בוקר טוב, פינקמן, ה-PTSD שלך חזרה! מייק מגיח בדיוק ברגע האחרון ודוחף את פינקמן אל חוף מבטחים כשנייה לפני שגאס מחליט ללכת אל עבר הכדורים. תראו מה זה, האיש כל כך מפחיד שהקליעים מנסים להתחמק ממנו.

אבל בערב, ביושבו לבד במשרדו החשוך, גאס מקבל טלפון מהקרטל ונכנע. הפעם התשובה היא כן.
וכך, כל גיבורינו מקבלים את ההחלטות שלהם כשהם בודדים, לכודים או מבודדים.
כולם חוץ מג'סי, שעד לסוף הפרק לא ידע היכן הוא עומד, יושב או כורע.

בקרוב אמשול על קליפורניה

מייק וג'סי מגיעים למעבדת העל לבשל בחומצה את העובד הירוי ווולטר טועה לחשוב שזו עוד אחת מסדנאות החינוך של גאס. אז מייק נותן לו סדנת חינוך משלו, לזוועתו של ג'סי הקרוע בין השניים.

בתום סשן ההמסה ג'סי מודה למייק על שהציל את חייו. next time don't just stand there like an idiot, הוא מציע,
run and so forth. אבל למה גאס נרשם לבית הספר למשחק ע"ש שוורצנגר, בזמן שעלינו מוטל לצבוע את דופן המשאיות עם המוח שלנו? פינקמן דורש, ומייק אומר לו שפשוט ישאל את הבוס. אה. אוקיי. פשוט.

ואפרופו בית ספר למשחק, באתנחתא הקומית המפתיעה של הפרק, סקיילר מגיחה במשרדי הממשלה כדי להגן על טד ועל עצמה מפני שלטונות מס ההכנסה והסוכן המיוחד (Oooh, special) שנשלח לחקור אותם. היא מושכת את האש אליה כשהיא מעמידה פני בימבו חסרת השכלה פורמאלית, שקיבלה את התפקיד רק משום שבנקי חרמן (טוב, חצי נכון).
בסוף הפגישה מושגת פשרה שעל פיה אם ישלם טד את חובותיו, הוא יוכל לחמוק ממאסר והתיק ייסגר במס הכנסה. סקיילר מציעה לו בחום למשכן את הבית או למכור את ה-במוו ולסגור עיניין, עיוורת לעובדה שהוא כבר מזמן נוהג בסוסיתא.

בערבו של יום, לג'סי יש דייט לוהט עם גאס. אחח, זוכרים את הימים בהם לוולט הירשו לגשת עד לדלת הראשית של מר. פרינג?
לא ברור את מי זה מערער יותר, את ג'סי או את הצופים, אבל פינקמן עם כוס יין על רקע ג'אז היה מחזה מטריד.
מטרידה אף יותר היא השאלה של גאס האם ג'סי יודע לבשל את המתכון של וולט?
פינקמן המבולבל, שניזון מהפרנויות של וולט וזוכר מה קרה בפעם האחרונה שמישהו נתבקש ע"י גאס לבשל את הנוסחא הסודית (וזאת הוא יודע אפילו מבלי שהיה איתנו עם גאס בבית של גייל!), תוקף את פרינג במפגן כפול של נאמנות וביצים.
You kill Mr. White, you're gonna have to kill me too!
אבל זה לא מה שגאס שאל וסבלנותו הולכת ופוקעת.

טכנית אנחנו לא מגלים בסצינה הזו מה גאס ביקש מג'סי ומהי אותה שאלה של הקרטל שתשובתה "כן או לא" אלא בסצינת הריב (אני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שג'סי לא שיקר לוולט. הוא נראה נסער מדי מכדי לשקר), אבל ברשותכם אדבר עליה עכשיו, כשהדעת עוד יכולה להתעסק בספקולציות עתידיות.
אז מה… צדק מי שאמר (אני!) שהקרטל לא רוצים להרוג את וולט, אלא להשתלט לגאס על חצי מהעסקים. וראו מה זה, לג'סי תפקיד מרכזי, אמיתי, בפתרון בעיותיו של גאס אל מול הקרטל!
אבל האם זה פתרון נבון? האם הקרטל לא יראה בשליחת פינקמן עלבון?
וחמור מזה, האם המזימה של הקרטל לא הייתה לחסל את וולטר מיד לאחר שיגלה להם את הנוסחה?
או לכל הפחות להחזיק אותו בכפייה במקסיקו, להמשך חיים בשירות הקרטל?
ואם כך, מה הם הסיכויים של ג'סי לחזור משליחות שכזו?
האם זה השלב שגאס יגלה לקרטל שגם פינקמן היה אחראי למותו של טוקו (אולי יותר מכולם)?
מה שבטוח, נכונים לו רק דברים טובים. אקפולקו, ביטש!

בלילה לסקיילר יש מחשבות הטורדות את שנתה בדבר כיסוי חובו של טד, אנו מגלים שוולט שם מעקב על המכונית של ג'סי ולמד על פגישתו עם גאס, והופ, הגענו אל ה-סצינה…

בביתו, בתאורה זרקורית ובטו-שוט תיאטרלי רחוק וארוך, ג'סי המפוחד והנסער מספר לראשונה לוולט על הסיטואציה עם הקרטל והנסיעה למקסיקו ומתחנן לעזרתו. אבל כל מה שוולט שומע זה את צליליה הצורמים של הבגידה. הוא חושף בפני ג'סי את העובדה ששם מעקב על רכבו ואז מסיים בעצה אבהית חמה.
Go to Mexico and screw up like I know you would and end up in a barrel somewhere. 

וזהו. ג'סי ספג בימיו הרבה דברים אבל כשמר ווייט לא בוטח בו ואז, באפס מוחלט של אמפתיה, מאחל לו להירצח, זה מה שפסיכולוגים מכנים בעגה מקצועית "קש". בהסלמה מיידית המורה והתלמיד מוצאים את עצמם במהלכו של קרב מטורף.

נכון שקל לעודד רק את ג'סי בקרב הזה, בפרט לאור שני מפגני הנאמנות שלו הפרק, אבל צריך לזכור שוולט הוחזק לחלוטין בעלטה, גם ע"י השותף שלו, וזה תמיד רעיון רע כשמנסים להרגיע פראנויות. הוא לא יודע שג'סי הגן עליו, הוא לא יודע שהקרטל תוקפים את גאס, הוא רק יודע שהשותף שלו מסתיר ממנו דברים.
בסופו של דבר החבטות ההגוונות הגיעו לו כי וולט אשם בהזנחה הנפשית של שותפו, בחוסר רגישות מדהים ממש ובזלזול אינסופי כלפי הבחור שהראה לו לא רק נאמנות תוך ביטול עצמי אלא גם הוכיח את ערכו פעם אחר פעם כשותף נבון ובעל ערך, אבל גם לפינקמן הגיע איזו כאפה קלה.

אני מוכרחה לציין שוב את עבודת המשחק הנפלאה של אהרון פול לאורך כל הפרק.
כדאי לשים לב לטונים השונים שבהם הוא נוקט כשהוא נואם בפני כל אחת מהדמויות.
כל פעם ג'סי משחק את התפקיד שהוא מרגיש שהצד השני מצפה ממנו להיות, או התפקיד שהכי נוח לו להיות בו מולו.
עם מייק הוא בוגר ושקול, כיאה לאינטראקציה מול המבוגר היחיד שהוא מרגיש שמעריך אותו או היחיד שהוא היה רוצה לזכות בהערכתו.
מול גאס הוא שב אל צורת הדיבור של הערס הג'אנקי שעשה לו צרות. בהתרסה מכוונת (כמו אז מול שולחן המו"מ מול שני הדילרים הרצחניים).
ומול וולט בסוף הפרק, כשהוא פונה אליו מבוהל, הוא חוזר להיות ילדון היפהופ חסר ביטחון, המבקש את עזרת מורו.

וגם ההעמדה והפריימינג בכל הדיאלוגים האלה מרתקים. הוא נמצא שפוף לרגליו של מייק, באותו מישור בשולחן מול גאס ומיתמר מעל וולט היושב.
ועמדתו של המספר ברורה לנו. עם מייק הוא אולי נמוך ועל ארבע, אבל הוא זה שתופס את רוב הפריים בעוד שמייק קטן וברקע (כי ג'סי מפגין גדלות נפש).
חלוקת השוטים בין ג'סי וגאס שווה לחלוטין. פרופיל מול פרופיל. מדיום שוט מול מדיום שוט, קלוז אפ מול קלוז אפ (כי הוא מרשה לעצמו להרגיש שווה ערך, ואולי גם גאס תופס אותו ככזה. שני גברים מדברים על העסק שלהם, הלוא?).
ומול וולט, הוא אולי מרכין ראש ומתיילד בתחילת הסצינה, אבל הוא מי שעומד ומתנהל ביותר מקום בפריים (ולבמאי ולצלם יש כל כך הרבה כבוד לפול כשחקן שהם לא קוטעים את הנאום שלו בעריכה, וכבוד כלפינו הצופים שהם נותנים לנו לבחור לבד על מי להסתכל).
לבסוף, לאחר הקרב, ג'סי משתחרר מוולט, קם ומיישר גב, בעוד שוולט יוצא מהבית כפוף.
זה כאילו אנו חוזים בהזדקפות של ג'סי. באבולוציה שלו.

וזה מדהים כיצד הפך הג'אנקי שכולם רצו במותו, כולל היוצרים של הסדרה, לציר המרכזי, הן מבחינה פנים עלילתית, הן מבחינת הסדרה והן מבחינת הקהל (זה אכן מהלך מדהים, גם אם אני מסויגת ומחכה לסוף העונה כדי לגבש את דעתי על מה זה עולל לשובר שורות)!

שנייה, אני רק מנסה לבדוק אחת ולתמיד מה הצבע של דרדס נחנק.

ואיזו סצינת מכות נפלאה! מלבד העובדה שיש לה בילד אפ של ארבע שנים, זו פשוט כוראוגרפיית קרב מצוינת כשלעצמה.
ומה שמתחיל במונולוג ארוך ורציף של שצף מילולי שמתפתח לריב קולני, פתאום מתהפך
והסצינה עוברת מ-100% ל-0% מילוליות.
ולראשונה בהיסטוריה של היאללה-מכות בסדרה (משהו שהוא גם לא מאוד נפוץ בסרטים וסדרות באופן כללי) לא נשמעים רסיסי משפטים או שברי מילים אלא רק נהמות זעם, נשימות כבדות וחרחורי כאב.
ובכלל, תמיד אהבתי את סצינות המכות בסדרה, משום שיש להן את היכולת להיות ברוטאליות לחלוטין, להוות משב רוח רענן בתחום האלימות ולשדר ריאליסטיות (יחסית).
אז כשחולה סרטן בן 50 וג'אנקי צ'יפלון הולכים מכות, מי מנצח?
הצופים, כמובן.

את רוב הקרב שאורך, גם  ב-Real Time, שתיים וחצי דקות על השעון, מבלים שני המשתתפים על ארבע, נאנקים ומשתנקים, ובסופו הזריז הם מותשים לחלוטין.
למי שאינם ספורטאים ועדיין בוחרים ללכת מכות בקרב פרוע – האוויר נגמר מהר מאוד והכוחות מתכלים חיש קל.
ומי שאינם מתאגרפים, קונג-פואיסטים או שוטרים מיומנים ומתעקשים על קרב – הוא הולך להיראות רחוק מאלגנטי, נקי או מכובד.
אין פה אגרופים מדויקים, המחמקויות יעילות ובעיטות מרשימות. לא, כאן יש בעיקר חניקות ומהלכים לא ברורים. היי, לפחות לאף אחד מהם אין שיער אחרת היו פה הרבה משיכות.
לכן את חציו הראשון של הקרב ביליתי בצחקוקים בלתי נשלטים בין כל שאיפה מבועתת.
בשביל מה לעזאזל וולט דוחף את ידו לפה של ג'סי (בעל השיניים הבריאות מאוד יחסית לנרקומן)
בניסיון כושל לעשות לו את מהלך ה-"קרס דיג" הקלאסי? לא ברור, אבל זה הצחיק כמו שזה הביך וזעזע.
בתחילה וולט, המגודל ממנו באיזה 30 קילו, מורח את פינקמן על הקירות, שוטף איתו את הרצפה ומנגב איתו את המדפים…
אבל אז הזיקנה וההקרנות נכנסות לתמונה והנרקומן הצעיר מפגין סיבולת לב ריאה מעט יותר מרשימה, מתאזן ולבסוף זוכה בקרב.
מאידך, הוא די מרמה.

You hungry?

זו אינה הפעם הראשונה שוולט וג'סי הולכים מכות. ב-2.04, בשלהי הפרק הידוע בשמו "הפעם ההיא שג'סי נפל לשירותים הניידים", פינקמן הנואש שוב פונה לשותפו לעזרה. וולט הרגיש שוב עולב בו וג'סי נשבר ומתחיל לחנוק אותו. הם משתוללים ברחבי הקראוון, דוחפים זה את זה ומנפצים את רוב המבחנות על הדרך.
לבסוף, ג'סי מוצא את עצמו יושב על וולט וחונק אותו נמרצות, הוא מרים את ידו ועומד להנחית אגרוף אבל עוצר את עצמו ונשכב לצדו.
בסצינה הבאה, במחווה אינטימית, מתחשבת ואבהית ראשונה, וולט יציע להכין לו ארוחת בוקר (והם משקפים בתנועותיהם זה את זה, כאילו הם עכשיו בסינכרון).

ב-Bug, סופה של הסצינה, כשידו (וגופו) של ג'סי הייתה על העליונה, הזכירה בפעולה, בפריימינג ובבימוי גם את מתקפת הזעם שחטף פינקמן בעצמו מהאנק. ולא בכדי.
את הפינצ'ור החד צדדי ההוא חטף ג'סי כתוצאה מהפתרון הנמהר והנואש שוולט אלתר, כשג'סי שוב מצא את עצמו הסופג היחיד והמיידי של השלכות מעשי הייזנברג. כאן, בהתעקשותו של ג'סי להיות האחרון שמכה, זה שלמעלה, הוא מחזיר לו גם על הפעם ההיא, ועל עשרות המכות הפיזיות והנפשיות שאכל בגלל וולט לפניה ואחריה (אגב, התמונות משמאל מטעות משום שהן תמונות יח"ץ ולא שוטים מתוך הסדרה. אבל סמכו עליי, שתי הסצינות חלקו שוטים זהים לחלוטין).

ואם האירוע ההוא עם האנק הוביל לנאום הקתרטי של ג'סי בבית החולים שהוביל לכך שמר ווייט מחל על כבודו, האגו שלו וחצי מהכסף שלו, שלבסוף הוביל לכך שהשניים חזרו להיות שותפים, זה בהחלט לא כך הפעם.
גם במקרה הקלוש שהמכות, ובעיקר המשפט החותם אותם, פקחו את עיניו של וולט לדרך שבה התייחס לג'סי, הפעם התלמיד באמת לא רוצה דבר יותר מהמורה שלו. הוא השיג את כל מה שיכל מוולט ומכיר בכך שאין לו יותר מה לתת לו. ג'סי המפוכח סופסוף הבין שוולט אינו האיש שהוא קיווה שהוא יהיה בשבילו.

ולמרות שעודדתי, יחד עם כל הקהל בבית, את ג'סי בקרב (מטעמי קתרזיס, מוסר השכל ותחושת comeuppance) בסיומו בעיקר ריחמתי על וולט.
עד לאותה הטלה מלוכלכת (בה בחן את שולחן הקפה עם ארובת העין) וכנראה אף עד לאותו משפט, אני חושדת שלוולט לא היה מושג מה באמת קורה כאן. אני חוששת שהוא חשב שזה רק עוד קרב פיזי שהגיע זמנו, כמו זה שב-Down, שלאחריו הם יתקרבו. דרך (אה, בריאה) לשחרור מתחים ותחליף אקטיבי לקרבה פיזית.
אבל לא ככה ג'סי רואה את הדברים. הוא לא מעוניין לסיים את הסצינה בכך ששניהם ישכבו זה לצד זה מתנשמים ומתנשפים, והוא גם לא מעוניין בתיקו. הוא מטיח את וולט, שנראה כאילו כבר סיים מבחינתו את הקרב, בשולחן מתיישב עליו והפעם בהחלט מנחית את אגרופיו.
בטאץ' מקסים, לאחר שהוא מסיים להכות אותו ונשכב על הרצפה לצדו, ג'סי מרחיק את וולט בבעיטה ממנו. אין לו שום עיניין בקרבה פיזית. (אוקיי, זה אולי לא טאץ' מקסים, אבל הוא מאוד ניואנסי ומדויק).
נראה שרק כאשר הוא יוצא את הבית וולט מבין עד כמה חמורה הייתה טעותו.
זה חלילה לא אומר שהוא חושב שהוא טעה בריב, כן? אבל הוא אולי כן מבין עד כמה לא העריך את ההשלכות של קרב כזה. וזה מה שהופך דווקא אותו לגיבור הטראגי של הפרק. וולט נסע לג'סי כדי להתעמת איתו לפרוק עליו את זעמו אבל לא שיער שבתום העימות יישאר בודד ומבודד. 😦

אני בכלל לא בטוחה שזוהי סופה של השותפות (שלא לומר ממש בטוחה שלא), אבל זהו ללא ספק רגע מכריע בה.
תחושת האמון העיוור שהצד השני, לא משנה מה, בסופו של דבר, תמיד יהיה שם בשבילך, לא תשוב לעולם.
וזה חדש. כי גם כשג'סי איים להסגיר את הייזנברג למשטרה ב-3.07 וולט ידע שהוא מבלף – מתוך כאב, מתוך תשומי, כפוזה ריקה שאמורה לכפר על תחושת הקורבנות שלו. היום זה כל שותף לעצמו, גם אם הם יבינו או כבר מבינים ששיחקו הישר לידיו של גאס.
בעתיד זו יכולה לשוב ולהיות שותפות עסקית, אבל כבר אין כאן שותפות גורל…

וכך מסתיים לו עוד פרק בילד אפ פסיכוטי שפותח, כאילו אין לנו מספיק, עוד שלוש חזיתות של אסון פוטנציאלי הסוגרות על גיבורינו.
מי יפגע במי קודם ומי הכי חזק?
ואם יש משהו מנחם בכתיבת ביקורת מאוחרת, הרי זו המחשבה שיש לצלוח רק את סוף השבוע לפני הפרק הבא.

הבחנות, תהיות וציונים לשבח.

* את הפרק כתבו מוירה וולי-בקט וותומאס שנאוץ', אותו צוות כותבים שכתב את Fly. שיהיו בריאים, הם בסדר הם האסתטיקה התיאטרלית והעומק הרגשי שלהם.

* האם חששתם בסצינת המכות לחייו של פינקמן?
דרך ספוילר מקרי שנתקלתי בו בטעות בחיפושיי אחר לינק להורדה ידעתי בוודאות שפינקמן מופיע בפרק הבא ואי לכך שורד את הפרק.
אבל מה אתם חשבתם תוך כדי?

* לעזאזל, אני רוצה לדעת מה קרה בדיוק שנייה אחרי הקרב.
את הצד של וולט נראה בתחילת הפרק הבא, בוודאות: הרי יש לוולט ג'וניור יומהולדת ואבא שלו יצטרך כנראה להיכנס עם האזטק בעץ (שמשה סדוקה!)
כדי להצדיק את החבורות הרציניות על פרצופו. אין לו זמן לרחם על עצמו ובטח שלא על תלמידו, יש כאן צד פרקטי שצריך לנהל.
אבל אני רוצה לדעת גם מה ג'סי עשה. פעם, לא כל כך מזמן, אחרי ריב כזה ג'סי היה הולך לחדרו, נשכב על המיטה בתנוחה עוברית ומתחיל לבכות. אבל מה היום?
ומתי כבר וולט יבכה?

* What if the equipment is in Mexican instead of English?

* השפיפות הכללית של וולט, עישון הסיגרייה, והביטחון במותו הקרב. כן, בהחלט נראה כאילו הוא יודע שהסרטן חזר.

* It's like having a calculator on your computer. It's amazing.

* נו, נו. כשמדווחים טלפונית למשטרה על אנשים חשודים באמרי'קה, לא נהוג לקחת מהמדווח פרטים מזהים?

* נו, נו, נו. האם מצופה ממני לחשוב שהחוקר של ה-IRS לא לקח את שמה של סקיילר ובדק האם יש לה השכלה פורמאלית?

* רגע, האם בכלל יש לה השכלה פורמאלית בתחום הנהלת חשבונות?

* סקיילר חופשי הולכת לסדר לטד את הכסף. Big mistake. Huge.

* זיהה גוסטבו פרינג את הנאמנות כתכונה המזהרת של פינקמן, ובכך שחמד אותה לעצמו בעצם הצליח לאפס ולבטל אותה. Evil evil evil.

* אז מה, התוכנית המועדפת על פינקמן היא של ערוץ ההיסטוריה?
תוכנית על אנשים שחיים בחוסר ודאות תמידי, בסביבה קרה ובוגדנית שבכל רגע הקרקרע יכולה להישמט תחתיך…

* הפרק הבא, נקרא Salud ("בריאות" ו-"לחיים"). האם הוא יהיה "הרפתקאות פינקמן במחיקו"?
או שיצליחו איכשהו להוציא אותו מזה? (אני כמובן בעד ה-roadtrip, אם תהיתם.)
או האם זה יכונה "הרפתקאות פינקמן בחבית חומצה?" טוב, לא באמת, אבל הקרטל בוודאי ינסו. אין מצב שהם נותנים למיני-הייזנברג לחזור הבייתה.
האופציה שתינתן לו בוודאי תהיה – או שמת' או שאתה מת. (*סטגדיש*)

* עם כל האהבה העזה שלי להאנק ולנוריס, ויש, פרס העיבוד הטוב ביותר ל"עין הנמר" עדיין הולך לג'נסן אקלס.

* מה קרה למוזיקה המדהימה של הסדרה? הרבה זמן לא הסתיים פרק באיזה שיר טוב.
מאידך, עדיף פרק טוב משיר סיום טוב.