זהירות ספוילרים.
ככה יפה?
The devil is in the details.
טוב, הרגע הגיע: לי ול"שובר שורות" יש משבר ביחסים. אחרי שלושה פרקי חסד, אני מרשה לעצמי ממש להתבאס.
בוא נבהיר משהו תחילה. זה לא הקצב האטי, ההתחפרות בפסיכולוגיה או ההתמהמהות בפיתוח העלילה שמפריעים לי. לא ולא.
אני מישהי שהייתה מגיעה לגן עדן טלוויזיוני לו וולט וג'סי היו לכודים יחד במעבדה במשך עונה שלמה, מקריאים זה לזה ספרי טלפונים. הדמויות הן הסיפור, האקשן הוא בונוס. ולעזאזל, אם יש משהו שהסדרה לימדה אותנו בשלוש עונותיה – הרי זה את חשיבות הבנייה הקפדנית וה-Slow Pacing.
זו אפילו לא הההתמקדות בפיתוח הדמויות המשניות שמרגיזה אותי. אני חושבת שהגיעה זמנן של הנשים, וכמה מהדמויות המשניות בעבר (סול, גאס, מייק) הפכו בעזרת טיפול מסור לדמויות מרכזיות בהווה.
לא. זו העובדה כי כל האלמנטים הללו חוברים יחד ובונים בקפדנות Set up לעלילה, כך נדמה לפחות, נורא נורא צפויה.
למי שהקדישה פוסט בן 3,000 מילים בשבחה של תימת האי ודאות בברייקינג באד, זו מחשבה מאוד מצערת.
בינתיים, כל כיווני העלילה שהתגשמו, עשו זאת ללא הפתעות. ג'סי ו-וולט שורדים, סקיילר מתנקמת בבוגדאן ומקבלת את שטיפת המכוניות, האנק מקבל לידיו את המחברת של גייל. הכול מנומק בהחלט, אך סדור להדאיג.
היכן הפראות העלילתית? היכן התחושה שאין לך מושג איך הדמויות יגיבו וכיצד יפעלו, ממש כמו אנשים אמיתיים? היכן ריח אבק השריפה שהפך את הסדרה לכל כך נפיצה גם בסצינות הביתיות שלה?
נכון, ייתכן שזה מערך ההטעייה הגדול של העונה, לבנות בצופים תחושה מוטעת ועמוקה שהם יודעים בדיוק מה מגיע, רק כדי לנפץ אותה בהמשך. אבל ההתנהלות מרגישה שקרית לעולם ש-"שובר שורות" בנתה וזה כבר לא כיפי. האם באמת יהיה עליי לשרוד חצי עונת CSI (טוב, הגזמתי) לפני ש-Breaking Bad האמיתית תופיע?
זו טענה כללית לגבי העונה והכיוון שדומה שהיא לוקחת, אבל היו לי בעיות גם נפרדות ספציפיות וחמורות עם הפרק הזה.
Open House, על אף שהייתה בו התקדמות עלילתית מסוימת ומתחילים לראות את האור שבקצה הבילד-אפ, לרגעים ממש הביך אותי.
זה לא שהוא רע לגמרי. היה לו קצב סביר, כמה קטעים מבדחים, ואווירתיות. היה גם משהו בהיעדר הסימבוליקה שהפך את הפרק, על אף המלנכוליה הקשה, להרבה יותר קליל לצפייה משני קודמיו.
אבל לעזאזל, כמה שהוא עצבן אותי!
את הפרק ביים הבמאי האורח, דייויד איי סלייד (שאחראי ל"30 ימי חושך" האימתון שלא ראיתי, ולפרק השלישי בסדרת "טימטומים" שגם לא אראה). אני לא יודעת מה טיבו כבמאי סרטים, אבל פה הוא פישל בגדול וחוסר ההכרות שלו עם החומר ניכרת עד כאב. אמת, גם התסריטאים אחראים להנפקת כמה מהדיאלוגים הכי צורמים ומקרטעים שראיתי בסדרה אי פעם וכמה מרגעיה הכי שקריים, אבל הבימוי של סלייד של הסצינות הללו היה חסר כל חן, אלגנטיות או Finesse והוא רק החמיר את המצב. מעולם לא ניתן היה לכנות את "שובר שורות" מעודנת במיוחד, וזה היה חלק בלתי נפרד מחינה הפרוע, אבל היא אף פעם לא הייתה הסברתית או בלתי אינטליגנטית.
הפרק הזה פשוט לא נראה, לא נשמע ולא הרגיש כמו "שובר שורות". זה היה פרק בסדרה אחרת, סבירה בהחלט אך נחותה ממנה.
סלייד מביים את סצנות השיחות בין סקיילר ו-וולט (וסול, בהמשך) כמו אופרות סבון, בפריימינג המדגיש את המלאכותיות שבטקסטים. *CRINGE*
כצפוי, סקיילר מתעקשת על שטיפת המכוניות. יש לה גם אגו כמו לבעלה. המהלך שלה היה ערמומי ומחוכם ושוב האיר אותה גם באור חיובי וגם באור שלילי. אני לא חושבת שאנחנו אמורים לחבב את הווייטים.
היה נחמד ונכון לראות אותה מגיבה לפנס בעין של וולט. בשביל וולט ובשבילנו הצופים פנס בעין זה עיניין פעוט וזניח, אבל בשביל סקיילר מדובר במשהו באמת מבהיל.
אך מה לעזאזל זו הייתה הסצינה הזו כשהם מחכים לטלפון מבוגדאן!? ההתנהגות של וולט פשוט לא אמינה בשיט, כשהוא מתעקש לזלזל בגלוי בנסיונה של סקיילר, מבוים ומשוחק בחמידות כפויה. חליק, זה היה שקרי לדמות ולמציאות העלילתית.
ואז מגיע הטלפון השני. וסקיילר עונה… זה בוגדאן! ד-י, ב-א-מ-ת?!
אני מרגישה שאף אחד מהבמאים הקבועים לא היה נותן לזה לקרות. רינג רינג- קאט!
מאידך, וינס גיליגאן נמצא בחדר העריכה, אז WTF?
וכנ"ל לגבי הסצינה של מארי בבית הפתוח השני. אנחנו רואים את הכפיות, המתווכת הולכת להביא למארי נייר הרשמה, חוזרת לפריים וברקע כבר חסרה כפית. מושלם. CUT.
אנחנו יודעים מה היא עושה כי בעונה הראשונה היא הייתה קלפטו, ויותר מזה – כי לפני עשר דקות הייתה סצינה אחרת עם מארי ופיסלון שפילחה!!!
אבל לא, הסצינה ממשיכה. ובסופה המתווכת מסיימת לנקות את הבית ואז קולטת את ארון הכפיות. מבט נדהם. CUT?
לא! אנחנו מקבלים שוט של ארון הכפיות בקלוז-אפ.
מה זה זה?!?! די להאכיל אותי בכפית!!! (*סטגדיש*)
וכאילו לא די בכל זה, אז הפרק גם היה רזה מבחינת משמעויות. מה זה רזה, אנורקט!
הכול על פני השטח, הכול מוסבר, אין מטאפורות או עומק פסיכולוגי יוצא דופן. ככה, פרק סטנדרטי וחתוך גס ושלא דורש ניתוח. משל דובר כאן ב-"Dexter".
אגב, על אף חוסר המקוריות חיבבתי את העלילות של הנשים, אבל לחלוטין לא הבנתי למה לדחוס שתי עלילות של דמויות משנה לפרק אחד?! אחת פר פרק מספיק, תודה.
אבל יש גם כמה דברים שסלייד עשה לא רע.
למשל, בסצינה שמארי (עלילה, אגב, שכתובה כמו משהו שאפשר היה בקלות למצוא ב"בוורלי הילס 90210". הקלאסי) נואמת את שקריה על בתה החולנית בבית הפתוח השלישי והמתווכת נעמדת מאחוריה, אשכרה נלחצתי.
למעשה, כל כך נלחצתי שהאינסטינקט שלי לחץ על Pause. זה נחמד שבתוכנית שלרוב הסיכונים גבוהים יותר מסתם פאדיחות פרברימיות, סצינה כזו תשלח אותי לקיפאון מרוב מבוכה.
שנית – ג'סי, ג'סי, ג'סי.
על אף שגם כאן הרגשתי את מטרת היוצרים בצורה בוטה מדי, אין מה לעשות, זה עבד עליי ועל השחלות שלי יופי טופי. הסצינות איתו כאילו דחפו לי יד עמוק לגרון ושלפו לי החוצה את הטחול, הקישקע והנשמה.
מניפולציה זולה או לא, כשג'סי הנואש שואל את וולט אם בא לו לעשות משהו ביחד, הלב נשבר לרסיסים.
כשהוא אומר לו שבסוף מתרגלים למכות, כבר בא לך למות.
לעזאזל, הבחור כל כך לא מאופס שהוא מבקש מוולט ללכת איתו לעשות קארטינג (!!!). מוולט (!!!).
אבל אבא לא יכול לקחת אותו ללונה פארק, יש לו פגישה, ואנחנו מקבלים את הסצינה הטובה, החזקה והמדכאת עד היסוד של הפרק, כשג'סי הילד נוהג לבדו (רק למה, למה, למה הצעקה שלו? זו הייתה שגיאה [משחקית? בימואית?] שמתנגשת עם הפסיכולוגיה של ג'סי והיא הייתה אמורה לעוף בעריכה).
לזכות היוצרים ייאמר, שהם שמרו על איזון בין הקורבניות של ג'סי, לבין ההתנהגות הנאלחת שלו, והתדרדרות הבית שלו לכדי מאורת סמים, כשיקוף ההתדרדרות שלו עצמו, מצדיקה רטרואקטיבית את הקו העלילתי של שבוע שעבר.
וכעת אנחנו מגיעים למשמעות היחידה בפרק שהייתה מתחת לפני השטח (גם אם בעומק שניתן להגיע אליו אם עושים פו).
בעוד האנק, סקיילר – ומתוך כך גם וולט, עוברים מקיפאון לתזוזה, מסטטוס קוו אל עבר העתיד, ג'סי ומארי ברגרסיה.
גם מארי וגם ג'סי כלואים בחייהם ומחפשים מפלט. מארי הולכת לבתים פתוחים ומגלמת אינספור נשים רק כדי לא להיות היא ולא לשוב לביתה, וג'סי פותח את ביתו והופך אותו להיכל זר ומנוכר, רק לא להיות לבד, או להיות עצמו עם עצמו. הוא מוקף בזרים ובו זמנית מנצל אותם ומנוצל על ידם, מוצא נחמה בעובדה שהיחס ההדדי ביניהם ברור והם לעולם לא יעזבו אותו.
ג'סי לא נהנה מהזרים בביתו, אין בכך הסחה או נחמה, יש בכך מילוי החור בנפשו בגועל עצמי שונה ובכאב מסוג אחר, נסבלים יותר. אני מתפלאה שהוא עוד לא התחיל לחתוך את עצמו.
הייאוש והבדידות המזהרת של שניהם גורמת להם לחפש אדרנלין באפיקים מפוקפקים ויוצרת רגרסיה אינפנטילית.
באירוניה ריאליסטית בהחלט, הרגרסיה של מארי עוזרת להאנק. טוב לו לא להיות החלש היחיד בבית. הרגרסיה שלה (ביחד עם הצגת המחברת, כמובן) מדרבנת אותו לקחת שליטה מחודשת על חייו. א-מחייה!
בסוף הפרק נדמה שעל אף שהאנק יצעד קדימה, מארי תיוותר מאחור, יחד עם הנטיות המיתומניות-קלפטומניות שלה.
וג'סי? האיש של גאס ידווח לו על מעלליו מעוררי תשומת הלב, בלב לבה של שכונת מגורים לבנה, וזה כבר ידאג לנער אותו. נשאלת רק השאלה באילו דרכים…
לסיכום, הפרק התלוש הזה הזה עצבן ואכזב אותי קשות בחוסר העידון והשטחיות הלא אופייניים לסדרה ובהיותו כל כך צפוי, אבל כמאמר השיר – הכול פתוח, עוד לא מאוחר.
זה יתכן, זה אפשרי שזו היא רק אם כל הסט-אפים, והמקוריות וההפתעות מחכות לנו מעבר לפינה.
ואימרו אמן.
הבחנות, הערות, ציונים לשבח ותהיות נוספות
*למה וולט מחייך לעצמו מול מכונת הקפה של גייל? מה, לרגע הוא שכח איפה הוא כלוא, ומה הוא עשה, ומה מרחף לו מעל הראש ורק שותה קפה-דמים ונהנה מהחיים? ברצינות? אחד הדברים הכי פחות מדויקים שראיתי את הסדרה הזו עושה אי פעם.
* האצבע המשולשת, לעומת זאת, הצחיקה אותי. בזה הייתה אמת.
*שימו לב שעוד לא ראינו את ג'סי צורך סמים. היו לכך רמזים (הוא הכין שלוש שורות כשישב עם באדג'ר ופיט, הוא כל הזמן מושך באף) אבל בינתיים הוא נראה על המסך רק שותה ומעשן סיגריות.
* וולט, "I didn't retaliate because he's a much older man" על המכות שחטף ממייק. לוליק.
* הקומיקאי הג'ינג'י ביל בר בהופעת אורח חסרת חן או הומור (כאיש שסול שלח להתחזות כאיש העירייה). בחיי שאני לא מבינה בשביל מה דווקא הוא, כי בינתיים נראה שהוא נעדר כישרון משחק אמיתי, והדמות קיבלה תפקיד רחוק ממבריק. אולי תפקידו יגדל ויפרח כדי להצדיק את הכלום הזה…
* אהרון פול.
* ברצינות, פול, חשבונות הפסיכולוגית שלי יישלחו אליך.
* ברצינות #2, שלושה פרקים אל תוך העונה וכמות טקסט של 5 שורות בטוטאל ופול כבר זכה באמי מבחינתי.
* למה וולט לא הלך עם ג'סי? כי באמת הייתה לו פגישה. אבל גם משום שהוא יודע שאין דבר שהוא יכול להגיד או לעשות שיעזור לפינקמן והוא פשוט מתחמק מחוסר האונים (ומהאחריות, כמובן).
* ה-Product placements נהיים יותר ויותר חמורים. אם במקרה של משחקי המחשב פרק שעבר יכולתי להעלים עין כי הם שירתו את מטאפורת הזומבי, הרי שהפרק, את הצ'יטוס (צ'י צ'י צ'י סאונד) אי אפשר היה לפספס. איכסה בלביכסה.
* דייויד איי סלייד כנראה צלם טוב יותר משהוא במאי. הוא העלה לטוויטר שלו את שני הפורטרטים הנאים הבאים.
* פרק עלוב או לא, העורך המוזיקלי שלה עדיין מדהים.
Fever Ray – If I had a Heart (מתוך הסצינה עם ה-GoKart ומאורת הסמים של פינקמן, כמובן). יא אללה, אפילו שם השיר משסע את הנשמה.
* לסיום, בגלל שהפרק היה כה מבאס. קבלו בונוס משמח שנתקלתי בו אתמול:
לבראיין קרנסטון ואהרון פול יש מסורת של הגעה בתחפושת למסיבות סיום הצילומים. גם השנה הם לא אכזבו.
Weekly Review 