ארכיון הרשומות עם התג "Confessions"

(כן, אני יודעת שכותבים וידוא)

שמעו, יש לנו בעיה.
בעיה שבגללה תהיתי האם בכלל שווה לפרסם את הפוסט הזה.
הבלוג שכתבתי בעבר, זה שכל כך אהבתם (ופרגנתם, ואני אוהבת אתכם בחזרה על זה), שייך לעבר.
בתקופה שבין עונה 3 ועד לחציה הראשון של עונה 5 הייתי כמעט בודדת במערכה. אנשים לא הכירו את הסדרה או ניסו להמעיט בערכה ולבטל את חשיבותה. באותם ימים היה צורך להתעמק בטקסט, להתעקש על תימות ולהסביר מהלכים, ועשיתי זאת בפירוט ובאורך בלתי נסבלים (שצלחתם, מסורים ואמיצים שכמותכם!). היום מסביבנו כמה וכמה ביקורות שבועיות שסופסוף מבינות על מה הן מדברות. התימות כבר ידועות, העומק בלתי ניתן להכחשה והכתיבה קולחת וחריפה. מולן הדיעה שלי נראית ברורה, בנאלית, כמעט מיותרת. בפרט כשהיא מגיעה באיחור בלתי אופנתי.
זה נראה מטופש לעזוב את הסדרה שנייה לפני שהיא נגמרת, אבל קשה לכתוב כשהכול כבר נאמר.
והכי גרוע? לא בא לי לנחש את סופה של הסדרה. ברור שכצופה המוח שלי לא מפסיק לפעול, אבל בא לי לשחרר ולתת לסדרה לסחוף אותי במהירות אלימה אל עבר מפלי הניאגרה המתבקשים שבסופה (*הכניסו בדיחת שירותים כאן*).
כפי שאמרתי, בעיה.

בכל מקרה, הנה כמה מחשבות לא ערוכות על פרקים 9-11. את רובן בטח כבר קראתם לפני ימים ושבועות אצל אנשים אחרים (זה לא עוצר אותי מלברבר  באריכות), אולי שתיים שלוש מהן יחדדו לכם משהו חדש.

(אופס, מסתבר שהוורדפרס עשה לי בלגן בטקסט וחלקים רנדומלים מניתוח פרק 11 נשמטו או סדרם שונה. זה תוקן)

ד"ש מקורליאונה!

וואו, איזה פרק להתחיל איתו את הסוף!

כמיטב המסורת של הפתיחים הקרים בסדרה, הפרק נפתח בצילום וסאונד כמעט אבסטרקטי שמתברר חיש קל כגלגלי סקייטבורד מחליקים כנגד בריכה ריקה. מבט מרחוק על המתרחש מגלה לנו ב-מה אנחנו צופים ולמה. זהו בית משפחת ווייט, נטוש ומט ליפול, אי שם בעתיד.
וולט של העתיד מגיע ונכנס אל המבנה הריק שהיה פעם ביתו ועל קירותיו המרוססים מתגלה השם הייזנברג.
כלומר, מתחוור לנו מיד כי לא זאת בלבד שהבית ריק, שמשפחתו אינה בבית, אינה איתו, אלא האמת התגלתה לעיני כול וכך נראה בית אחרי הוריקן חרא.
ואף כי הוא נכנס אל הבית כדי לשלוף את מבחנת הרייסין הנודעת ואנחנו יודעים שהיא תשמש נשק נגד אחת הדמויות מסביבו, אחד האנשים שאנחנו אוהבים בסדרה, על אף זאת אנחנו מתקשים שלא להרגיש רע.
אנחנו יודעים שהגעת לתחתית כשאין לך אפילו את התנאים הבסיסיים לזקק רעל משעועיות!
בשערותיו הפרועות, בחולצתו המטונפת, במראה שברור לנו שמתלווה אליו גם ריח חמוץ חריף, כשמכוניתו הרצוצה היא ככול הנראה ביתו, וולטר הוא סמל לאובדן הדרך ולעליבות מהלכת.  איש שהפסיד הכול. אפילו את שביב כבודו האחרון (והילדים שבבריכה הלוא שם בדיוק בגלל שזה ביתו של ברון סמים שנחשף, והם מלגלגים עליו כשהם מתגלגלים על מה שהייתה בעבר הטריטוריה שלו) וזה מחזה כה קשה שאנו חשים רחמים…

house smallאבל בעיקר אנחנו מרחמים על עצמינו.
חמש עונות ידענו שיגיע הרגע שבו האמת תצא לאור והחרא יפגע במאוורר (סליחה, ברגע שמתחילים עם מטאפורות של קקי, קשה מאוד להפסיק), אבל לא הבנו עד כמה פחדנו מהרגע הבלתי נמנע הזה, כמה נהנינו מכך שהוא נדחה עוד ועוד. אבל עכשיו אי אפשר להתחמק יותר, אנחנו יודעים שהולך לכאוב לנו  ממש הרבה וממש בקרוב.

ברגע אינסטנט-איקוני וולט עוצר ופונה לומר שלום לשכנתו קרול (זו לא  אותה שכנה ששלח אל מותה הפוטנציאלי בסוף עונה 4 , אגב).
יש משהו כל כך מערער בפשטות הרגועה והריאליסטית להכאיב שבה הוא מתעקש לפנות אליה, כאדם, כשכן לשעבר, ולא כברון סמים ונבל מסולסל שפם. הוא יודע שהיא יודעת וכל זה לא משנה עכשיו. ויש בתחושת האימה המקפיאה אותה משהו בכדי לרמז על מה שוולט עשה מאז שהסוד שלו התגלה…
באם, כותרות פתיחה. ברוכים הבאים לאפוקליפסה!

חמושים בידע על העתיד המחכה לנו בעקבות אותו רגע גורלי בשירותים אנחנו חוזרים אל האנק, שהמים בדיוק ירדו לו באסלה המנטלית.
הוא יוצא את בית הווייטים (הלו, קרול!) וחוטף התמוטטות עצבים גם בשמנו.
וזה הזמן להלל את דין נוריס ואת ההופעה המדהימה שלו, שרק מלהיזכר בה אני מקבלת דפיקות לב מואצות.
העובדה שאנחנו במכונית עם האנק, חשים כל נים ונים בפניקה, בחושים מעורפלים והיפר-ונטילציה, גורמת לנו להבין את המקום האיום שבו הוא נמצא כעת ושעד לאותה נקודה לא התייחסנו אליו. כלומר, לא באמת. המצוד עד לרגע התגלית היה כמעט קומי, כשטום החתול כל הזמן מפספס את ג'רי העבריין ונידון היה להמשיך להסתובב סביב הזנב של עצמו. כל עוד האנק לא ידע את האמת עומק השבר שתגלית כזו תביא לכל אספקט ואספקט בחייו הייתה חסרה. ועכשיו כשהוא מבין גם אנחנו מתחילים להבין.
ההבנה הזו מבטלת כמעט לחלוטין את ההשגות שלי מהתגלית הרשלנית על האסלה, כי הדרך הבוגרת, המפוכחת, החכמה והכנה שבה תגובתו מטופלת היא לא פחות ממסעירה מבחינתי.

הוא מתנגש בגדר לבנה (שבאה לסמל שוב שאוה, ההפרברים האמריקנים עומדים לחטוף כאפה) ואז לרגע קל אנחנו חושבים שבעיותיו של וולטר ייפתרו כאן ועכשיו עם מוות נוח.
חיתוך קומי מהיר לסצינה הבאה מבהיר לנו ששו"שו ממש לא עומדת לחלק כאן הנחות לאף אחד.

ואם כבר הזכרנו, אז קרנסטון שאמון על הבימוי של הפרק עושה עבודה מצוינת עם הפרק הלא מתלהם הזה.
האנק מיוזע, קצר רוח וקצר נשימה מזמין את תיקי החקירה אליו הבייתה ואנחנו מקבלים סוג של מצעד מיטב עברייניי שו"שו (גייל לנצחחחחחחחחחח!!!!!).
ולאחריו, 18 דקות אל תוך התוכנית, אנחנו סופסוף שוזפים את עינינו בג'סי. בגדול, לא כיף כיופה לו.
אבל לנו כן, כי אנחנו מקבלים את האתנחתא הקומית של הפרק ואת באדג'ר וסקיני במיטבם (איפה הדבר המופלא הזה ואיפה ניתוח הזומבים החלש מעונה 4?). והנה הגרסה המונפשת של הסצינה שבטח ראיתם כי תוך חצי שעה היא כבר הייתה באוויר. הו, אינטרנט, לעולם אל תשתנה!
לג'סי אין סבלנות לברברת המסטולית הזו והוא יוצא אל משרדו של סול כששני תיקים מלאים מרשרשין בידיו.

לרגע חשבתי שהוא הולך לשם כי השילוב בין מוזיקת המעליות וחרחורי הנשימה של היול הם כמו מדיטציה בשבילו, אבל לא. וכאשר הוא שולף את חפיסת הסיגריות שלו מול היול לרגע נלחצתי ששומר הראש של סול יפלוט משהו שיירמז על כך שגנב לו כבר פעם אחת חפיסה.
אבל לא.

אנחנו מקבלים כאן רצף של שלוש סצינות קלילות, כי גם בפרק כה כבד, בעונה שתתקשה לספק לנו סיבות לחייך, ברייקינג מתעקשת לתת לנו קצת נחת breaking-bad-s5-e1376303672964איפה שאפשר.
זה לא אורך יותר מדי זמן כי ג'סי, שנראה כמו מישהו שהחיים דרסו אותו, רוצה להעביר את כספו לנכדה של מייק.
וכדי להבהיר לנו שהקלילות בהחלט מאחורינו לפרק זה, וולט יושב ומקבל עירוי של כימו וג'סי מתחיל את הסצינה הבאה כשהוא קבור מתחת לשולחן מכוסה טבע דומם ומקק מרשרש (ממנטו מורי #2).

לפרק הזה שני עימותים דרמטיים. העימות שמתרחש בסופו הוא כולו רעש והתנשפויות ולחץ בחזה, אבל העימות השקט העצור הזה מרסק את לבנו לרסיסים.
זה לא הפרק של ג'סי, ואהרון פול הוא לא הכוכב, אבל ברור שהממזר לא מפספס את ההזדמנות להראות לנו שוב, במידה ושכחנו, מיהו המלך האמיתי במשחק בלתי מילולי.
וולט ניגש לשיחה אל ג'סי בשיטה החדשה, הכביכול מכבדת ואבהית, עם מגוון מחוות אהובות. אבל בכל פעם שוולט נוגע בו, עורו של ג'סי מתהפך, כשהוא קורא לו "בן" ג'סי נראה כאילו הוא הולך להתעלף מהכאב.
"למה קיילי הרמנטראוט?" שואל וולט. "היא צריכה מישהו שישמור עליה", עונה ג'סי וחושב גם על עצמו.
על אף הכאב, הכעס והפחד ג'סי ממשיך ברוגע מצמרר ומסביר לנו מה פשר האקדח שנשא בפעם הקודמת שפתח לוולט את הדלת. הוא לא טיפש, והוא יודע.
אני צריך שתאמין לזה, אומר וולט, וחושב גם על עצמו.
הוא צריך שג'סי יאמין לו כי כך השקר העצמי יורד יותר חלק בגרון. ג'סי מאשר אבל הוא לא מאמין לאף מילה. המניפולציות של וולט כבר לא עובדות עליו.

בערבו של אותו יום, בעת ארוחת הערב (זה תמיד ארוחות ערב, או שירותים), וולט שמתעל בחיבוק האסלה שלו את גאס, מתחיל לגלות שהאנק עלה עליו.
העובדה שוולט לא משקר לסקיילר כשהיא שואלת מיהי לידיה, העובדה שבתחילת הפרק הוא נראה מודאג בכנות ממצבו הבריאותי של האנק, כל אלה גורמים לנו לחשוב שוולט באמת ובתמים יצא מהמשחק ורוצה להישאר בחוץ. ועל כן שבהחזרתו האלימה פנימה דרך התגלית יש משהו עוד יותר לא נעים (כן, כן, ג'אסט וון איי ת'וט איי ווז אאוט… היוש סנדקוש). למה, לעזאזל, אכפת עדיין מהחלאה הזו?!

האכפתיות די עפה מהחלון כשוולט נוסע לבקר את גיסו.
ילד (זה תמיד ילדים, וזה תמיד בנים דמויי פינקמן) שמשחק במכונית חשמלית ברקע, מספק רעש תמידי, יומיומי, מעיק. מבשר רעות.
לאחר סמולטוק מביך שמטרתו גישוש הדדי, אנחנו חושבים שוולט הולך הבייתה וכמעט נושמים לרווחה…
אבל לא, הוא עושה אחורה פנה ומשליך את החרא אל עבר המאוורר. "היי, חבר, תראה מה מצאתי במכונית, איזה קטע?" האנק משיב, בבאדאסיות נמרצת, בלחיצה על השלט לדלת החנייה.
"אני חייב לומר, אני לא אוהב את הדרך שבה אתה מסתכל עליי כרגע" וולט ממשיך עם ההצגה על אף המסך שיורד. הבוקס שהוא חוטף לפרצוף שם להופעה שלו סוף.  זמני.
סדרה נחותה הייתה מושכת את המתח וסוחבת את העימות לפרק הרביעי, משגרת אלינו מבחר סצינות מתוחות שניתן לחתוך בסכין, עם אוויר דחוס בשקרים. אבל לא בב. ארבע וחצי עונות של בילד אפ פסיכולוגי ודרמטי לא הולכות ברגל ואין לה שום כוונה להתמהמה יותר או לבלבל לנו את השכל.
יום הדין (נוריס, *סטגדיש*) בפתח.
וולטר השחקן מתעשת ושולף את הכינור. "הסרטן שלי חזר… אני נאבק בו בכל מאודי… בקרוב אמות אז הכול לשווא, לא חבל?,"אבל המניפולציה הברורה הזו לא עובדת על האנק. וכאשר האנק עושה את הטעות לדרוש שמוולט יעביר למשמרת את ילדיו, הוא זוכה להופעה של הייזי ולהצעת הגשה:
Tread lightly.
יאבאיה!
breaking-bad

ציונים לשבח:
* עריכת הוידאו ועריכת הסאונד בפרק מושלמות ותורמות רבות לתחושת החנק וההיסטריה של האנק ושלנו
* החנות הפתוחה של סול וגלגול העיניים של ג'סי
*זה נונסנסי! אומר וולט ועינייו לפתע נתקעות על הבאנג הכי דבילי שראה מימיו.
* טלפון ההלו קיטי של סול.

ציטוטים לשבח:
*פליס קומפלאניוס, אנריקה!
* האב אן איי1 דיי!

************************************************************************************************

איפה שהייתה יכולה להיות ביקורת של פרק 10 אם הייתי טורחת לכתוב אותה. הנה תמונה לציון ההיילייט.

wenttobelize

************************************************************************************************

כעת הגענו לפרק 11, ואיזה פרק מושלם, לעזאזל!

מה שנפלא בפרק הזה, כמו גם בפרק הראשון לחצי העונה, הוא מידת ההפתעה שמכה בנו על ההתחלה. הקליף האנגר של הפרק הקודם רמז למפגש פסגה אימתני בין האנק הזועם בדרכים לג'סי הרצוץ והחלש. בעורמה אופיינית בנתה בנו שו"שו את הציפייה לשיתוף פעולה מיידי בין השניים על סמך שנאתם המשותפת. היא טרחה להקדיש את הפרק הקודם לסקיילר ולעובדה שהיא לא קונה את הבולשיט שהאנק מנסה למכור לה (כשהוא עיוור מנקמנות ומצורך בשימור עצמי) כדי שנחשוב לעצמנו "הו, לא! ג'סי לא חזק כמוה, הוא קל לתמרון והוא רך ובשל לקטיפה כאבוקדו!"
אנחנו נכנסים אל הסצינה תוך ציפייה לפיצוץ חזק ומה שאנחנו, והאנק, מקבלים זו נפיחה רכה. אנו נבעטים החוצה עם כלום מלבד מעט בושה. ככה זלזלנו בג'סי? זה מה שאנחנו חושבים עליו?

אבל הפרק לא מתחיל כך. בפתיחה הארוכה, הטרנטינואית והסבלנית אנחנו מקבלים את טוד, שהאינטרנט הפליא להדביק לו את הכינוי המושלם, משאיר Meth Damonהודעה מפלילה בתיבה הקולית של וולט. הסצינה ממשיכה כשהוא והמפיקים של הסרט "דקירה בשישים שניות" (איזה סרט זניח מצאת לך לנכון לרפרר? מה קורה לאסוציאציות שלך, נטלי?), יושבים בדיינר ל-א. בוקר ושיחה קלה. טוד מגולל את אגדת הרכבת כשוד המושלם ודומה שהוא פשוט לא זוכר שום דבר אחר שדורש איזכור בהקשר שלה. והדודים הנחמדים שלו עם קעקועי הצוואר החביבים שלהם בולעים אותה בשקיקה, מנקים את הדם של דקלן מהנעליים ונוסעים לניו מקסיקו.
אנחנו מקבלים פתיח שאינו קשור במישרין לעלילת הפרק, אך בעקיפין כן.
זה ברור שיש פה בנייה לקראת משהו עתידי. טוד עושה את הטעות (המכוונת?) לציין את וולט ואת דקלן בשמם האמיתי, הדרך שבה הוא מספר את האנקדוטה המשעשעת מלמדת אותנו שהייזנברג הופך להיות דמות מיתית של ארכי-פושע גאון ומרמזת… אולי, יתכן, מי יודע… שטוד שנמצא עדיין על תקן דיאט-פינקמן, ינסה בעתיד להיות גם ההייזי החדש? ליטול את הזהות או לדחוף את המלך מהפסגה בעזרת לידיה?
אבל יותר מכל מרחפת מעל ראשנו הבחילה. טוד בוחר להעלים את דרו שארפ מהסיפור באותה קלות שבה הוא הועלם במדבר. מוחבא ללא זכר כאילו מעולם לא היה קיים, וזה לא בכדי שדודיו מביעים רצון להוריד כאפות חינוכיות לילדים על אופניים/ אופנועי שטח, אבל כפי שנלמד מסופו של הפרק, לא כל הפשעים נגד ילדים יישארו קבורים במדבר.

זהו פרק שקרוי וידויים אך כמתבקש בסדרה הזו, כל הווידויים בו הם או שקריים או לא קיימים.
טוד מתוודה בפני המשיבון של וולט על התקלות עם דקלן, ש"הסתדרו" לבסוף, ג'סי בוחר שלא להתוודות בפני האנק, וולט מתוודה על המחלה שלו בפני ג'וניור, וולט מקליט את הודאתו היצירתית וסול מתוודה בפני ג'סי.
שום סוד לא נחשף בווידויים האלה, אף כי כולם נשענים בכבדות על אמיתות. וידויים שהם אסופה של אמיתות חסרות, מעוותות ונעלמות. כשהוידויים האמיתיים עתידים להתרחש ללא מלל או ברווח האירוני שבין המילים הנאמרות. כך האנק מגלה מי שילם על טיפוליו וכך ג'סי יגלה על ברוק.

כשפלינט מפתיע את וולט באמצע עבודת טיוח במייק אפ, אביו שולף את סיפור הסרטן כמעצור האוליטימטיבי. וזה כמובן עובד.
הסצינה הזו תעמוד כמראה הפוכה למפגש בין וולט ובנו המאומץ במדבר. וולט מבלשט, ביכולות משחק לפרקים עוצרות נשימה, את כל סביבתו, ללא הבחנה בין אויביו לאהוביו.

אל המפגש במסעדה מגיע האנק כשהוא כבר מובס ומבואס מהמפגש עם פינקמן (שבא אחרי המפגש הסופר-דופר מבאס דלוקס עם סקיילר). זו הסיבה שהוא בקושי מצליח להשתלט על הזעם שלו ולשחק אותה קול. סביב השולחן מארי והאנק לובשים צבעים כהים ואילו וולט וסקיילר, כמו בכל אחד מהפרקים מאז שוולט "פרש", מחכים להם עטויים בגווני ב'ז. זה לא שהם לבושים לבן כדי להעיד שהם רואים עצמם כטהורים, אבל הם לובשים צבעים בהירים וסוודרים צמריריים שמצהירים לעולם שהם מהווים את אותו איום שכבשה באחו מהווה.
המלצר שלהם, טרנט, הוא עוד דוגמא לדמויות אורח מושלמת של הסדרה הזו, הן בכתיבה והן במשחק. ובשלב כה דרמטי בחייה של הסדרה, מוטלת על כתפיו הכמעט בלעדיות האתנחתא הקומית של הפרק.
You put the awk in guawkamole.
שוב מפגישה שו"שו בין הבנאלי למפלצתי, בין היומיומי לגורלי בסצינת דאבל דייט מהגיהינום באמצע מזללה מקסיקנית הומה. ושוב היא מתעקשת למקם את הדרמה בסצינה של ישיבה סביב שולחן אוכל (נו, אמרתי לכם שיש חשיבות למערכת העיכול ומה שמתחיל בסצינת אכילה… טוב, אתם יודעים מה סופו).
הדברים החשובים שצריך לקחת מהסצינה המושלמת הזו, הן שמארי קוראת לוולט ג'וניור פלין. מארי, לא וולט ולא סקיילר, היא זו שמכבדת את בקשתו את הילד.
סקיילר שמתעקשת שהכול בעבר. העובדה שוולט מודה בפני האנק שאין אמפריה. זה האיש שהצהיר בפני ג'סי אך לפני שלושה חודשים שהוא בעסקי אמפריית המת', כן?
וכמובן את הצעתה המפלצתית של מארי לוולט "למה שלא תתאבד?". מיד נגיע אליה.

לאחר המסעדה מגיעה הקלטת הלוהטת של וולט שמעבירה את האנק ואותנו בשיעור זריז באיך לחשב מחדש כל מה שראינו/ חשבנו/ ידענו. "אם אתם רואים את זה, ככול הנראה מתתי. נרצחתי ע"י הגיס שלי, האנק שרדר." לסת, הכירי את הרצפה.
יש משהו בפתרון הזה של וולט שהוא כל כך פשוט ויעיל שזה גובל בדביליות. אבל זה גאוני, כי הפרטים מתלבשים על האנק כל כך יותר טוב מעל וולט.
ההתחלה שלו עם "שמי הוא וולטר הארדוול ווייט" מרפררת כמובן אל הפרק הראשון, כשוולט חשב שהנה המשטרה בדרך אליו והוא עתיד להתגלות. באותו רגע במדבר וולט התאבד. הוא לחץ על ההדק והקנה אומנם לא שיגר אף כדור, אבל וולט עשה זאת. וולטר ההוא היה עושה היום את מה שמארי הציעה. אבל הוא מזמן לא שם (למעט בבדיחה אכזרית במהלך הוידאו. "שקלתי התאבדות, אבל אני פחדן"). זהו וולט של ימינו. מחושב, חד, אכזרי ולא מוותר. מי שישיג את מבוקשו על חשבון הקרבה של אחרים, לא של עצמו.

נקודות בונוס מגיעות למייקל סלוביס, הצלם המהולל של שוש ואחד מבמאיה החל משלהי עונה 3, שעושה כאן עבודה מדהימה. כל הפרק מבוים נפלא, אבל הסצינה הזו, הסטטית במהותה, היא המאתגרת ביותר. אנחנו צופים באנשים צופים בטלוויזיה, אבל זה מרגיש דינאמי ובועט כמו ג'סי פינקמן עם מיכל דלק. בזכות ההעמדה, בזכות הקלוז אפים האקספרסיביים שהופכים את דמותו של וולט ליותר ויותר מפוקסלת, מלאכותית, דיגיטלית. זה לא אדם,  זה ייצוג שקרי של אדם.
משום שזו סדרה שמדברת על טלוויזיה וקולנוע, ועל הצגה ואומנות המשחק, המיז-אן-אבים הזה הפך באופן מידי לאיקוני ולמים שמיושם לכל נושא קולנועי/ טלוויזיוני דה יומה.
הרגת אותי, אומר האנק למארי בסופה ושולח את מוחות כולנו להתקף חרדה נוסף…

זה לא חדש שאני אוהבת את העובדה ששו"שו, שוב ולהבדיל מכל סדרה אחרת מאותה סוגה, לא מקלה ראש ברצח. זה לא שברגע שוולט נהיה הייזנברג בסוף עונה 4 או מרגע שציווה כמאפיונר לכל דבר את חיסולם של 8 אנשים בטווח של דקה, הוא לא ימצמץ לפני שיגזור דין מוות על האנק. לא. האנק הוא משפחה. ועל כן זה לא יהיה האפיק הראשון ולא השלישי שיבחר, גם אם הוא הפשוט ביותר (וזה לא שהוא רצה להשתמש בדיסק, ניכר היה בו שהוא לא שמח שהנושא לא יושב במסעדה).
אותו הדבר ניתן לומר על יחסו אל ג'סי, כפי שהוא מתבטא בסצינה שבאה מיד אחרי.

8086f1b9b0cb4af6942e2a3cf0ea144b

Right in the feels

בתחילתה אנחנו שוב במדבר. והטרנטולה של דרו שארפ צועדת ישירות אל פינקמן. ממנטורי מורי מהסוג הליטראלי ביותר. זכור את המתים, עם ארומה של "You’re Next". "זה תמיד המדבר" רוטן סול ואנחנו זוכרים שאך בפרק שעבר וולט קבר את כספו, את סודו, באותם מיכלים שבהם קבר את מירב קורבנותיו.
כל מי שבא במגע עם וולט בימים אלו מקבל גרסה קצת שונה של וולט, הלובש דמות ונותן הופעה בהתאם לצרכיו. אנחנו כבר לא יודעים מי הוא האיש, אם לפראפרז את האנק, ונותר רק לתהות אם יש לו בכלל אמת פנימית שעוד קיימת או שזה הכול שכבות על גבי שכבות של שורות ששוננו.
מרגע שהוא מבין את הסיטואציה עם החקירה של האנק, הוא לובש את תלבושת הדאדי קול ופונה לשכנע את בן חסותו להיעלם. זו הופעה נהדרת, ספונטנית וטבעית. האב המודאג היא דמות שוולט למד בתום עונה 4 שעליו להשקיע את כל מאודו בגילומה כי פינקמן צופה בררן. אבל למרות הביצוע המושלם הילד פשוט לא קונה את זה יותר. תפסיק לעשות עליי עבודה, מתחנן פינקמן. תציב לי את שתי האופציות האמיתיות: להיעלם או להיעלם.
ובאותם רגעים כשקולו נשבר אנחנו מבינים שגם אנחנו תהינו את אותם הדברים. האם וולט הביא אותו למדבר בשביל לקבור גם אותו?

08852868cf9242bfae07628df8b90516

אבל בין ההאשמות הצודקות והדרישה לכנות, פינקמן מתריס כדי להעמיד את וולט למבחן. כשהוא אומר "זה או זה… זה או זה או שתרצח אותי כמו שרצחת את מייק", הוא בעצם שוב דוחק, שוב לוחץ. מבחן אהבה קיצוני, על החיים ועל המוות. וכשוולט מתקרב אליו אט אט הוא (ואנחנו, אלא מה?) נרתעים לאחור ונכונים לרע מכול, אבל וולט יודע היטב לזהות את כוונותיו של הוורדרד.

וכך, לפתע, אחרי ארבע וחצי עונות ועשרות שעות של מתח הורי, ג'סי ואנחנו מקבלים את החיבוק שכה ייחלנו לו. זו לא סדרה שמנסה או גורמת לצופיה לבכות, העצב בה הוא כזה שתוקף אותך אחרי ומרוקן אותך מבפנים עד שנותר ממך קליפה חלולה… אבל פה הזלתי דמעות בזמן אמת.

כרגיל, היופי טמון במורכבות. ג'סי יודע שוולט עושה עליו מניפולציות, בזאת הוא חכם ומפוכח, אבל הוא לא יודע מה שאנחנו יודעים, שוולט באמת אוהב אותו כמו בשר מבשרו ובאמת מאחל לו התחלה חדשה. או את העובדה שגם מול בנו האמיתי (ואשתו כמובן) הוא עושה הצגות תחמניות…
לא שלהיות קרוב משפחה של וולט מזכה אותך בחסינות ממוות, אבל זה אומר שוולט ממש ממש ישתדל לפנות להמון אפיקים יצירתיים (מלבד הסגרה) בכדי להימנע מזה. אה, היאח?!

זה אותו הג'סי שרק לפני שני פרקים כמעט הקיא ממגע ידו של וולט. אבל האמת המחליאה היא שלוולט יש אחיזה בו כמו לאב מתעלל בילדו. וזו אותה היכולת המופלאה של שו"שו, כשהיא רוצה, להיות רגישה בצורה נדירה לאמת. אין מעבר חד בין אהבה לשנאה, אין התהפכויות של הנפש  וצילומי נגטיב של רגשות. הכול אפור ומזוהם. כי לא משנה כמה ג'סי שונא את וולט, וברגע שהוא הרג לו את מייק הוא באמת ובתמים שונא אותו, הוא עדיין לא יכול להשתחרר מהאהבה אליו ומהתלות הרגשית בו. He really did a number on you אומר לו האנק ברגע נדיר של תובנה אנושית, ואין ביטוי מדויק מזה. ג'סי אוהב את וולט ושונא את עצמו על כך.

וגם וולט אוהב את ג'סי בדרכו ה-אללה-יוסטור-עם-מאהבים-כאלה-מי-צריך-רייסין?!
כמו בבית המסוממים לאחר מות ג'יין, גם כאן, הדרך שבה וולט אוחז את ראשו, כמו שאב תומך בראשו של תינוק, היא מחווה אינטימית להכאיב שמלמדת אותנו שלוולט יש גם צורך בחיבור ההורי הזה. והעובדה שעיניו של וולט נעצמות, למרות ששני האנשים שבקהל לא יכולים לראות זאת, גם מלמדת.
lenor
זה השלב שיהיו מי שיקפצו ויגידו "מחווה לסנדק!", ולמרות שאני יכולה לראות למה, אני חייבת לומר שלא, החיבוק הזה הוא שובר שורות טהור. הוא חשוב מדי מכדי לרפרר למשהו חיצוני. זה דה ג'סי אנד וולט אימושיונל שואודאון וכל קריצה והומאז' לאיזו יצירה יחטאו לו.
הגם שעם כל הכבוד הענק שיש לי לסנדק, לחיבוק של מייקל ופרדו באותה סצינה איקונית אין חצי מהמורכבות שנבנתה או מהפאי אוף הרגשי שנמנע מאיתנו במשך כמעט חמש עונות.
הוא מקשר רק לחיבוק הזה —->

זהו רגע חמוץ מתוק לג'סי ולקהל וקתרזיס מהזן המטונף ביותר, ומי שעקב אחר המהלך הכתיבתי (או קרא את הביקורת המסכמת שלי את עונה 3) הבין מה זה אומר והפסיק לנשום לאלתר…

"אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי…
והיום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות, או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות."

ואכן בסוף הפרק האהבה בין השניים מתה לנצח.

אפשר לדבר על העובדה שהאנק של סוף הפרק מובס לחלוטין וכי סקיילר נטרפת מרגשות אשם ומהמחשבה הצודקת שאחותה לעולם לא תסלח לה. אבל למה לבזבז זמן? אז הנה, קפצנו למשרד של סול.
ג'סי מוכן להיעלם בשביל וולט (עם או בלי בקשת טובה מופרשת ממנו), למרות שניכר בו שהוא מת מפחד. הוא מוכן למחוק את עצם קיומו, להתאבד סימבולית, לעשות דרו שארפ לעצמו, בלי פרידות ומבלי להשאיר אחריו זכר.
בלוקיישן מדהים ובשוט מפעים, שניה לאחר התגלית, ג'סי עמד בפני בחירה. הוא יכל לקחת כיוון אחד ולצאת מהמשחק אך בחר לחזור (וזה לא נראה מקרי שהצומת נמצאת על רחוב חואן טאבו, אותו רחוב שבו רצח את גייל). במאבק שלו בוולט הוא ינסה בכוח למלא את החלל שפעור בו.

bb22
בחיי שאני לא מבינה אנשים שלא הבינו מה ג'סי הבין. מאז סוף עונה ארבע כל פעם שג'סי והיול ביחד בחדר אני מפסיקה לנשום בחשש שהיול יפלוט משהו וג'סי יגלה. כשסול עזב את המשרד והשאיר את הדלת פתוחה חששתי שזה עומד איכשהו להיחשף… ולמרות זאת, ולמרות אותו חיבוק, ברגע שג'סי חיפש בפראות בכיסו המחשבה הראשונה שעלתה בראשי דווקא הייתה "אימאאאא, זו מלכודת! הם לקחו לו את הלו קיטי והם הולכים להעלים אותו על אמת!". ופה, כמו גם במדבר, זה מכוון. כמו ג'סי אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מכירים את וולט ויודעים איפה הגבולות שלו, רק כדי שהסדרה תעמת אותנו, פעם אחר פעם, עם העובדה שאנחנו לא באמת סומכים עליו.

כמובן שהתגלית של פינקמן גורמת לוולט להצטער שהוא לא העלים אותו במדבר, והוא עוצר בחראקה מול שטיפת המכוניות, מבלשט את סקיילר שלמזלו מוטרפת מדי מכדי להות חריפה כהרגלה והולך להפשיר אקדח במיקרו (בוואן שוט קומי ומדהים, אגב).

אגב, אני לא מסכימה עם המבקרים והמתבלבלים, בעיניי זה לא דאוס אקס מאכינה וזה הוסבר להפליא. יש לנו את ג'סי מעשן ג'וינט בהתרסה מלפני שני
פרקים למורת רוחם של עורך הדין ועובדיו, כך שזה מתבקש שלא תהיה להם טיפת סובלנות כלפי הרצון שלו לעשן למרות הוראות מפורשות, ויש לנו את הידע כי ג'סי בילה את רוב ימיו בין הפינאלה של עונה 4 לתחילת עונה 5 בהתאבססות על הסיגריה הנעלמת הזו, ומעל לכול ניצבת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שהיול היה הניחוש המקורי של ג'סי, אי שם בעונה 4. לשם המוח שלו הלך במקור, ואי לכך לשם הוא טס גם עכשיו, עם אישוש.

כעת, סול. זה נכון שזה לא היה הרעיון שלו להרעיל את ברוק, אבל מי שזוכר את המפגש שלו עם וולט במדבר בשלהי עונה 4, יודע שהאיש לא גנב את הסיגרייה בתמימות. סול לא חזק בעיניין של הרעלת ילדים, זה נאמר לנו מפורשות בתחילת עונה 5, אבל הוא מקצוען והוא עושה את העבודה המוטלת עליו. ובל נשכח כי סול הוא תמיד הראשון להציע חיסולים – של ג'סי, ב-3.7, ופרק שעבר של האנק.  אנחנו מחליקים, כי הוא דמות כל כך מצחיקה ואדירה, אבל הוא באמת ובהכי-פחות-תמים חלאה איומה.
וכאשר ג'סי מגיע אליו, עם השאגה קורעת הלב שלו "…AND ALL FOR THAT ASSHOLE MISTER WHITE", שבאה להראות לנו שוב שהילד, גם ברגעי המשבר הכי מקעקעים שלו, לא מסוגל שלא לתת לוולט כבוד ושוולט אכן עשה עליו וואחד מספר (וגם, שוב, שהכותבים נושמים טלוויזיה ושומרים את השימוש בשמו הפרטי לרגע העימות הסופי), מצליח להציל את עצמו בלשונו החלקלקה.

נו, ועל אף המשחק הכביר והנדיר של קרנסטון הפרק, על כל גווניו של וולטר, "וידויים" שייך לפול.  מדהים שמזה שתי עונות היוצרים נותנים לו אינספור סצינות אילמות של התפוררות וקטטוניה שלאחריהן התפרצויות זעם, ועם זאת הוא מצליח להנפיק הופעות מפתיעות ומרטיטות שלא ראינו בעבר.
הכאב והפחד בחיבוק שונה מהכאב באותה סצינת בית חולים בעונה 3, הזעם שראינו במשרד של סול ולאחר מכן ביתר שאת בבית משפחת ווייט שונה מזה שראינו בסוף העונה הרביעית עת הצמיד את אקדחו למצחו של וולט. ג'סי של עונה 5 נראה מפורר עד אבקה, למרות שחשבנו שאי אפשר להתפורר יותר והתגלית של סוף הפרק מעבירה אותו על דעתו. הג'סי שמגיע אל ביתו של וולט נוהם ומשתולל נראה כחיה פצועה.
בפרק 1 רציתי שדין נוריס יזכה סופסוף באמי. ולמרות שברור לי עכשיו שהוא יקבל מועמדות, פול יזכה, בצדק גמור, בפרס. כרגיל, אין שום דבר שמתקרב אליו בכלל.

בשוט האחרון ג'סי מרוקן מיכל דלק על רצפת ביתו של וולט, ועלינו הצופים, ועומד להצית. וכך, שו"שו מסיימת עוד פרק בגיים צ'יינג'ר שממנו אין חזרה. מאידך, לא נותר הרבה מהמשחק ממילא.

ציטוטים לשבח:
*I’ll give you some more time.
*Rain of kaka
*אלסקה? אלסקה זה טוב.
*CODE RED! CODE RED!

סברה מתבקשת וספוילריסטית:
*ג'סי לא יספיק להצית. מישהו מאוד מסוים יגרום לו לסוב על צעדיו. נאדג' נאדג' הינט הינט.

פינת התיאוריה:
*וינדי ו/או באדג'ר וסקיני מוצאים את כרטיס הלוטו של וולט. הוא זוכה בפרס הראשון בהגרלה.

לסיכום, פאקינג הל, עוד חמישה פרקים אנחנו מקבלים את החיים שלנו בחזרה!

מודעות פרסומת