4.2 – משענת קנה קצוץ – על אודיו, אבנים ותחליפי פין ב-Thirty-Eight Snub

פורסם: יולי 26, 2011 ב-שובר שורות עונה רביעית
תגים: , , , , , , , ,

אם היה משהו שחסר בדיון על הפרק הקודם, הרי זה הדיסקליימר הבא:
למרות מה שנדמה לעתים מהתלהבותי נוכח התוכנית, הצ'ק מוינס גיליגאן טרם הגיע בדואר, כך שעדיין אינני מועסקת על ידו רשמית.
הרגישו חופשי להיכנס בסדרה, וצאו מנקודת הנחה שאם אמצא לנכון, גם אני אעשה זאת בעצמי.

אה, וזהירות ספוילרים לפניכם.

באופן שדי הפתיע אותי לרובכם, ולהבדיל מתגובות הצופים בניכר, הייתה אכזבה די מרה מהפרק הקודם.
הגם שלא חשבתי שמדובר ביצירתם הטובה ביותר, או אפילו בפרק פתיחת העונה הטוב ביותר שיכלו להנפיק, מצאתי שזהו פרק מוצלח למדי בהתחשב בנסיבות.
כי כן, היו נסיבות, וכאלה שאני אישית לקחתי כמובנות מאליהן: פרקי תחילת עונה של סדרות מתח ופשע הם בהגדרתם די מאכזבים. בעיקר כשהם באים בהשוואה לאימפקט הרגשי של פרקי סיום עונה. ועל אחת כמה וכמה אם הם באים לאחר (נו, מילא, נקרא לו כך)"Cliff Hanger".

הסיבות לכך ברורות. הצופה יודע שיוצרי סדרה, כל סדרה, לא יחסלו את אחת הדמויות הראשיות שלהם בפרק הפותח את העונה. דברים כאלה שמורים לפרקי סיום עונה, או בסדרות אמיצות יותר – לאמצען.
אם דמות מרכזית מחוסלת בפרק ראשון של עונה, 99 מתוך 100 מקרים, זה בגלל שהשחקן פרש או הועזב על בסיס בעיית התנהגות ו/או חילוקי דעות פיננסיים וזו דרכם של הכותבים להתנקם בו (צ'ארלי שין, אני מסתכלת עליך).
במקרה האחד הנותר, זה יהיה כי הדמות מיצתה את עצמה מזמן.
יוצרים, וודאי יוצרים טובים, לא יוותרו על הדרמה והרגש שניתן להרוויח מדמות שעוד יש לה מיץ לאורך תקופה, לטובת ריגוש, הלם והפתעה רגעיים בפרק ראשון. אלה הם החוקים הלא כתובים של הסיפור הטלוויזיוני.
אנחנו יודעים זאת והיוצרים יודעים שאנחנו יודעים זאת.

ההבנה הדו-כיוונית הזו בסדרה כמו "שובר שורות", שנשענת על החשש העמוק והתמידי שלנו שכל אחת מהדמויות-המרכזיות-שאינן-וולט יכולה לסגור את הבסטה בכל רגע נתון, היא הרסנית.
בטח ובטח לאחר פרק סיום מצמרר ומופתי כמו זה של עונה 3, ובטח ובטח כשזה מגיע לדמות כמו פינקמן. כל כוחו של האימפקט הרגשי העצום של Full Measures נשען על המהלך שנעשה על נפשו של ג'סי, מהלך שהקהל חשש ממנו 3 עונות מלאות. מהלך שהבטיח שינוי ודרמה אדירים בהתפתחות הדמות. אף יוצר בר דעת, לא כל שכן וינס גיליגאן, יחסל דמות בדיוק לפני שהיא עומדת לעבור טראנספורמציה כזו. ודאי שלא סדרה שעוסקת בפסיכולוגיה של דמויות ובטראנספורמציות.
מתוקף הנסיבות הללו, כל מתח שיכלו יוצריה של "ברייקינג באד" לייצר ב-4.1 היה חייב להיות פאלצ'ה.

אי לכך, לפניהם עמדו שתי אפשרויות: לנסות להגניב עם פתרונות חיצוניים כמו מתקפת פתע של הקרטל המקסיקני או פשיטת משטרה, אבל אלו בהכרח היו מרגישים דאוס אקס-מאכינה-ים, או jump shark-יים (ולא, תאונת המטוס לא באמת הייתה דאוס אקס מאכינה אמיתית, כי כיוונו אליה כל העונה – ולא משנה אם הצופה הצליח לנחש זאת או לא, ולכן מהלך שכמוהו יכל לקרות רק בסיום עונה ולא בתחילתה).
או לפתור את הברוך באופן מינורי, בלי להסעיר או באמת להפתיע, אבל גם מבלי לחבל באמינות הדמויות והעולם הסיפורי.

אני שמחה שהם בחרו באופציה ב'.
מכירים את זה שאתם עומדים על קצה גג ביניין גבוה, הכי גבוה שאי פעם טיפסתם אליו, ולרגליכם תהום עמוקה? מנקודה זו, אם תקפצו לבניין ממול – תתרסקו, לכן אתם צריכים ללכת אחורה כמה צעדים (אחורה אבל לא למטה) כדי לתפוס מומנטום, ואז אתם מתחילים לרוץ ודופקים קפיצה (עדיף בסלואו-מושן) ונוחתים בבטחה בבניין בן אותו מספר הקומות שממול.
אז מבחינתי פתיחת העונה היא כזו.  בתקווה.

 ולשם מה ההקדמה הזו לפרק של היום?
ראשית, כי "thirty eight snub" הוא פרק פינקמן-צנטרי, ושנית, כי אורך רוח זה דבר משתלם והנה העסק מתחיל לנוע אט אט לכיוון נכון.
האמירה האחרונה היא די מוזרה בהתחשב בעובדה שכלום לא קורה בפרק הזה.

צריך לצבוע את התקרה בבז'.

Did that just happen?

הפתיחה הקרה של הפרק, קרי הסצינה שלפני אות הפתיחה,  מציגה לנו את וולט קונה אקדח מדוד בובי. או למי שלא צופה ב"על טבעי" – מסוחר הנשק הלא חוקי העונה לשם Lawson (טיהי), המגולם ע"י ג'ים ביבר (אם כי הליהוק שלו כאן מרפרר לתפקידו במערבון הטלוויזיוני "דדווד").

 הסצינה באה ללמד אותנו שמה שחשדנו שיקרה קרה ו-וולט הפראנואיד פיתח אובססיה לרצוח את גאס. תתחדש, חמוד.
מה שמעניין פה זה איזה אקדח וולט רוכש לעצמו. הוא רוצה אקדח גדול אבל זה גדול ובולט מדי במכנסיו ולכן הוא חייב להמיר אותו בכלי קטן יותר. מעבר לבדיחה פאלית יש פה אמירה על וולט בכללותו.
וולט בוחר בכלי נשק מקוצץ צ'ופצ'יק, המיועד לפחדנים שמשחקים מלוכלך. נו, לא מסוג הדברים שהייתם רוצים שיכתבו עליכם בספר מחזור.
זה, כמו גם הסצינות הבאות של וולט והאקדח, בא בסתירה גמורה לאיך שוולט רואה את עצמו – כקאובוי קשוח ו"מוצדק" – ומתפתח לסדרה של כאפות לאגו.

וכך מתחיל לו הפרק שכל כולו עוסק בנושא אחד. התמודדות. 3 אנשים שרדו את המפגש עם גאס בפרק הקודם, וכל אחד מהם מגיב אחרת.
וולט, כאמור וכצפוי, מגיב כיאה למגלומן מוכה OCD שלא יודע איך להתמודד עם איבוד שליטה, ומנסה להכניס את הדברים חזרה לשורה מסודרת, לתוכנית.
מייק המבולבל, כיאה לעובד נאמן שגילה מה עושים במקום העבודה שלו לעובדים נאמנים, שורץ בבר השכונתי ושותה (ומשתעל! וד"פ?).
וג'סי, שזו לו רק הטראומה האחרונה בשורה ארוכה של התעללויות פיזיות ונפשיות, מתפרק.
שום דבר כאן לא מפתיע או מחדש במאום, אבל יש לפרק בכללותו, אפילו שהיה מבדח מאוד, משקל רגשי יפה ותחושה מלנכולית גורפת.

גם הפרק הזה, כמו קודמו, נקרא על שם כלי נשק שמופיע בפתיח.
אבל, וזה המהלך השנון של הפרק, הנשק של וולט, להבדיל מזה של גאס בפתיחת העונה, לא עושה את העבודה.
ההלעגה של וולטר בפרק הזה מתחילה ברכישת האקדח הקטן, ממשיכה באימונים בישיבה בדירה על רקע תמונה של מדבר ובלבישת כובע (עאלק קאובוי), עוברת בהוצאת העוקץ מניסיון ההתנקשות ונחתמת ב-Bitch Slap הפומבי שהוא חוטף ממייק. אכן, Go home, Walt.
התוכנית הפחדנית וההיסטרית של וולט קורסת בין רגע, ללא כל מאמץ. ובסוף הפרק, להבדיל ממה שוולט קיווה, מייק והוא לא אחוקים. א-ב-ל, מייק אכן לא מרוצה מהסיטואציה בה הוא נמצא והוא לא מלשין לגאס על ההתנהלות של וולט (ולא ילשין בעתיד, אני מוכנה להתערב על כך), וזה אומר המון.

 למרות ההטעייה בכותרת ובסצינה הפותחת, העלילה המרכזית הפרק מתרכזת סביב התמודדותו של ג'סי.
גם הוא רוכש מפלצת (אבל להבדיל מוולט, המדחיקן האוטומטי, המפלצת שלו היא זעקה רמה לעזרה בדמות מערכת סאונד אימתנית), ומזמין את חבריו (וחברינו. התגעגענו!) לבוא לבחון אותה.
מבלי לדעת שזה תפקידם, באדג'ר וסקיני פיט עושים כמיטב יכולתם להיות הסחת הדעת האולטימטיבית בטימטומה.
בתור צופה, היה משהו חורק ולא משכנע בויכוח שלהם על זומבים במשחקי מחשב, בעיקר אם משווים אותם לחילופי דברים בסצינות קודמות עם השניים שהיו מדויקים ומצחיקים בהרבה, אבל האירוניה בשיחה עוברת חזק. גם ג'סי לא מבין על מה הם מדברים, וגם הוא לא מתחבר. הם אולי אלה שאוכלים את הראש, אבל ג'סי הוא הזומבי.

מערכת הסאונד, שמשמיעה המון רעש בלי תוכן, היא לא הדבר היחיד שג'סי קונה. הוא גם רוכש לו רובוט ניקיון (אק"א Roomba) שמסתובב על אוטומט ברחבי הבית, שואב אל הריק שבקרבו לכלוך.
אולי, בדומה לאקדח של וולט, השניים הם מטאפורה לבעלן ואולי לא, אבל באופן די מטורף, ולא משנה כמה מטופש היה ה-Roomba shot, הייתה לי אמפטייה עזה לרובוט הקטן, שהסתובב בין האנשים מנסה ללא הצלחה או סוף נראה לעין לנקות את הטינופת, וסופו להיות מפורק באלימות.

מה שמדהים זה שהעלילה "ג'סי עושה מסיבה כי הוא לא יכול לשאת להיות לבד עם עצמו" של הפרק, בפרט בהקשר של מסיבת הבית בת השלושה ימים, היא כל כך טחונה, ידועה מראש ומושכת תשומת לב למנגנון של עצמה, שהיא נדונה להיכשל. אבל היא לא, ויש לכך שלוש סיבות ברורות: אהרון פול, הפרצוף של אהרון פול, וכישרון המשחק של אהרון פול.
חפשו את התגובה שלו למשפט של סקיני פיט, "Nothing but good times ahead" – כשבבת אחת מתחלפת הפוזה של הבליין הקשוח במבט שבור של ילד מבוהל. בעדינות וללא הגזמה מצליח פול לגלם את נפשו של פינקמן כפריכה ממש.
ועל אף ה-none-story והבנאליות, השוט החותם את הפרק, בו ג'סי מגביר את המוזיקה ומצמיד את אוזניו לרמקולים החדשים שלו כדי שיאנסו לו כל חלקת שכל טובה, מהפך את הקיבה ושובר את הלב.
אנחנו יודעים את זה, צפינו את זה, ועדיין קשה לנו לראות את זה.

 גם שתי הנשים בסדרה עסוקות בהתמודדות.
מארי האומללה (בגילומה המתוק של בטסי ברנדט, שלא מקבלת מספיק קרדיט על עבודתה המצוינת) בוחרת ללבוש מסיכה של עליזות ואופטימיות, גם בפני עצמה, כדי לתמוך בבעלה, שמתעקש לדחות אותה מעליו ובונה סביבו קיר עשוי מאבנים. סליחה, מינרלים.
וסקיילר, ששוב מוכיחה שהיא ו-וולט מאוד דומים בשכלתנות שלהם, מתמודדת על ידי לקיחת אחריות ויוזמה. על פניו, בפגישה שלה עם בעל העסק לשטיפת המכוניות, האיש, הגבות והאגדה, היא זו שידה על העליונה. היא לא פראיירית, לא מפחדת לעבוד קשה, היא ערכה מחקר יסודי ויודעת בדיוק מה היא רוצה. אלא שהיא לא לוקחת בחשבון פקטורים נעלמים, כמו היחס הנזעם של בוגדן לאור התנהלותו של בעלה.
שתי הנשים חוטפות סטירה מצלצלת שמעליבה ומבהירה להן בדיוק היכן הן עומדות, כשהגברים שלהן לא משתפים אותן בחייהם.

הבעיה המרכזית עם הפרק הנוכחי, כמו גם עם קודמו, היא העובדה שהעלילות בו מאוד סטנדרטיות.
הפרקים יפהפים למראה, עשירים באופן נדיר בפרטים ומטאפורות, משוחקים להדהים ועשויים היטב, אבל אנחנו רואים "שובר שורות" בשביל לחזות במשהו מקורי לחלוטין גם בתחום העלילה, וזכר לזה עוד לא ראינו העונה.
אז thirty eight snub הוא פרק מילוי, כבד בסימבולים, שלא באמת קורה בו כלום שיקדם את הסיפור, והוא לא מפרקי המילוי המרטיטים ביותר שידעה הסדרה, אבל הוא מהנה להפליא והאימפקט הרגשי והאווירתי שלו מבטיח דברים טובים יותר והוא גורם לו להרגיש כמו השקט שלפני הסערה.

 אבל אל תטעי, "שובר שורות" יקירתי, שלושה פרקי חסד את מקבלת לפני שאני מתחילה להיכנס לפניקה וקונה אקדח.


הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

* מייק, מייק, מייק. האם כבר ציינתי את אהבתי אליו? מלבד העובדה שמרגש לראות שוב את פרצופו של פרנק האגדי מ"סוכן סמוי",  ג'ונתן בנקס עושה פה יופי של תפקיד. איזה כיף שהוא מקבל יותר במה העונה.

* הפרק שוב מעלה את השאלה המהותית למה פינקמן לא מתאבד? הוא לא חייב לדפוק לעצמו כדור בראש, הוא יכול להזריק אוברדוז של הרואין ולהפליג הרחק מכאן.
התשובה הראשונה לשאלה הזו היא זמן. בעולם הסיפורי עברו רק 4-5 חודשים מאז שג'יין מתה, ורק כשבועיים מאז שג'סי הפך לרוצח.
התשובה השנייה היא וולט – עד לא מזמן היה מר ווייט הסיבה העיקרית של פינקמן להיאחז בחיים. הרצון לזכות בהערכתו או לא לאכזב אותו (תלוי מתי בודקים) היה כוח הישרדותי מניע. כרגע וולט לא משחק שום חלק בחייו של ג'סי והוא פשוט רוצה למות. מתישהו בקרוב היוצרים יצטרכו לתת מענה משכנע לשאלה הזו.

* הבחור החדש שדומה לגאס. האם הוא אחיו? ההרמנו השני של לוס פויוס?

* אוה, מחברת האהבה של גייל, האם תצוצי בפרק הבא?

* על אף מה שאירע הפרק, עדיין: מייק ו-וולט נגד גאס וג'סי. לגמרי.

* לא יודעת מה אתכם, אבל השוט מאחור שבו רואים את ג'סי, פיט ובאדג'ר רוקדים למקצב המערכת גרם לי לצחוק בקול רם. כל כך עלוב, לבנבן ומדויק.

* אז מה, לא שטיפת המכוניות?
אני חושבת שעדיין כן. סקיילר רוצה, וסקיילר תקבל. וההוא עוד קרא לה "האישה של"? הוא הולך לאכול את המילים הללו לארוחת בוקר.

* ואפרופו, אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו סקיילר תגלה על פינקמן ותחטוף קריזה מוצדקת.
זה משהו שעתיד היה לקרות שלוש שנים, ועכשיו שהיא מתעקשת על הצטרפות לעסק, היא הולכת לקבל את הבן המאומץ לפנים. יהיה מעולה.

* הפרסומת של סול, אפילו שהייתה תלושה וכפויה ומרוצה מדי מעצמה במרחב הסיפורי, הייתה נורא, נורא מצחיקה.
סול רודף אמבולנסים במרומים. היה כיף לראות את השימוש הציני בתרסקות המטוס בצורה כל כך גראפית וזולה, עם ההטבות העתידיות שנופלות מהשמיים. So wrong, yet oh so right.

* הפיצה הענקית ללא החיתוך. מלבד העובדה שזו הייתה בדיחה נורא חמודה על חשבון עולם הצרכנות פוסט-איקאה, היא גם היוותה איזשהו ריפרור מבדח לאחת הסצינות האהובות בתולדות הסדרה,
וענתה על השאלה שהטרידה רבים. "איך, לעזאזל, הפיצה לא מתפרקת לסלייסים?!"

גבירותיי ורבותיי, בראיין קרנסטון!

* הפיצה מביאה את מספר הרפרורים לשלושה, ביחד עם Fuck you and your eyebrows והתרסקות המטוס (ואם לא סופרים את התתכתבות בפתיח ובשם, עם הפרק הראשון של העונה הנוכחית).
זהו פרק שני ברצף שהסדרה קורצת להיסטוריה של עצמה. בינתיים אני משועשעת (מה גם שכעסו של בוגדן היה חלק בלתי נפרד מהעלילה), אבל אם הסדרה לא תיזהר, זה בקרוב יהפוך למפגן נוסטלגי של אהבה עצמית. קו דק, חברים.

* פסקול הפרק הורכב ברובו ממוזיקה רעשנית ואיומה באופן מוקפד, ששום דעת לא יכולה להתקיים במקביל אליה. בדיוק מה שפינקמן רצה.
שיר הסיום "Digital Animal" של Honey Claws  היה מעולה בסוגו.

* המממ, האין רובוט הרומבה סוג של חיה דיגיטלית? אולי הוא מטאפורה לפינקמן ככולת הכול.

* לבסוף: חשבתי שזו רק אני, אבל מסתבר שעוד אנשים ברשת סברו כמוני ואף טרחו לעשות סקרין קאפ.
כנראה מהגעגועים לאהרון פול, איתו לא החליף מילה כל הפרק וחלק רק סצינה דוממת אחת במרחק פיזי ניכר, בראיין קרנסטון בתפקיד הזקן וההזוי במסיבה של פינקמן.
שמה כסף שזה היה רעיון של קרנסטון.

אי אפשר לטעות בגומות האלו

 בגלל שכמעט לא שמים לב לזה, אני מחליקה להם. אבל טיפה פחות נסתר וזה היה הופך להיות זחוח.
הישמרי לך, סדרה יקרה.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. Aya הגיב:

    I'll start with the positive, despite some disagreement I think it's positive. Unlike you, I don't think there was any moment in the episode in which he had his "game face/party face" on. Not even in his short time at the lab with his headphone, and THAT to me is what was so good about him. You can see the pain all the way through. I'm a bit annoyed with the way the party scene was filmed, once again massive cliché, and together with last week's murder scene, I'm beginning to wonder what's up with that.

    Another positive, more Marie, at least in this episode, her character gets some more treatment other than to serve what goes on with Hank. Her attempt at keeping the trainer full time was one of my favourite moments, that weren't Pinkman's, and libi nichmar bekirbi (apparently the iphone can't find translation to nichmar)

    Despite my complete and utter dislike to Skyler's character, I have to disagree with you and say she is nothing like Walt. Yes she may be as cold and calculated as him about things, but, at least in this episode, she is by far handling things drastically better, and like you I am positive she will get back to the car wash. In fact I am surprised she didn't just say she's not married to him any more and wants to buy it on her own or something. The reasons I don't like her is that I find her a bit of a pest. I don't think she is a very good actress, and I don't buy for one second her move from the "righteous" wife taking the moral high ground to this cunning woman. I do think she has been cold from episode one, maybe on purpose, maybe not I don't know, she annoys me, but that's beside the point.

    I think Walt continues to be very problematic in this episode. The way he was conducting himself in this episode was borderline retarded. This is not longer, for me, a man who can't handle losing control like you keep saying, this is a complete and utter idiot. There is no logic in the way he is behaving. I don't understand and don't accept any of his moves in this episode and I am very surprised about that.

    The humour, though funny, felt very very forced. Almost as if they panicked after last episode's drama that they felt they needed to drown us with very silly jokes, from the zombie dialogue, which liked, but really sounded like it came out of community and co, to the robot, to Walt's clumsiness, oh he's not made out of tough material he panics at a silly phone call, to the rise of Marie's bed next to Hank. To quote Monica from friends, "joke, joke, joke joke, blah blah blah"

    To summarise, better than last week's still no lift off.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אני חושבת שלא ירדת לסוף דעתי לגבי פינקמן. אני לחלוטין מסכימה שראו עליו מההתחלה את הכאב ואת החוסר תפקוד, זה היה מבחינתי ברור מאליו.
      לרגע לא אמרנו לעצמנו "היי, הילד חזר לעצמו ורק רוצה להמשיך הלאה ולהינות מהחיים במסיבה, טרלהלהלה".
      והוא גם לא עשה מאמץ גדול כדי להיראות סבבה עם חבריו. אבל הוא כן לבש מסיכה. קטנה, זערורית, של תפקוד.
      אין בו את הכוח או הרצון להשקיע בפוזה ולגרום לה להיות משכנעת (שיהיה בריא, הילד חי בפוזה של וויגר שנים, עד שוולט נכנס חזרה לחייו), בטח שלא בצורה רציפה, אבל הוא מעמיד פנים עייפות של "זה אני, פינקמן… יו".
      מה יפה במשחק של פול, זה שרואים עליו את העייפות והכאב והאבדון, אבל אז הוא מקשקש על מערכת הסאונד ורוקד לצלילי הביט. המינימום ההישרדותי הנדרש כדי להשאיר את חבריו איתו.
      וכאשר סקיני פיט אומר לו שהוא עוד דקה מת וחותך הבייתה, אז אימה מתפשטת לו על הפנים. זה זערורי, וזה מה שעושה את זה כל כך מרשים ושובר לב.

      באשר לסקיילר, לא אמרתי שהיא ו-וולט הן דמויות מראה זו של זו, אלא שבהישענות שלהם על הרציונל הם מאוד דומים.
      לא חוכמה להשוות בין קור הרוח של סקיילר לזה של וולט. סקיילר לא בסכנת חיים, היא כולה מנסה לקנות מגרש לשטיפת מכוניות. כשהוא לא דחוק לפינה, גם וולט הוא כזה. עדיין.
      יש משהו ברצינות, בכבוד שלה לתהליך, לדקדקנות, להקפדה על פרטים, שמאוד מזכיר את הגישה של וולט לכימיה. The chemistry must be respected.

  2. אירית הגיב:

    אהרון פול היה מ-ע-ו-ל-ה! רוצה לומר, כרגיל, אבל הוא כל הזמן מתעלה על עצמו! והפרק היה מצולם כל כך יפה… השוט של הwhite boys הצחיק גם אותי – קלאסיקה של עליבות-מגניבות. כרגיל, ניתחת מאד יפה את התהליכים שעוברים על הדמויו. אני גם מרוצה מריבוי סצינות המייק, מקווה שזה ימשיך. לדעתי הוא הרביץ לוולט בין השאר כי עצבן אותו שהוא כאילו חצי מסכים איתו. היה לו פרצוף מאד מדויק שנייה לפני הזאפטה שאמר כוס אמק, איך ייתכן שהדבר העלוב הזה ואני בכלל יושבים אחד ליד השני ולמה בכלל הוא מדבר אלי ולמה לעזאזל אני לא הורג אותו?? 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      חה! לגמרי, אני לא מאמין שאני לא הורג אותו. 🙂

      כן, הם כאילו גילו מחדש את הקלף הזה שנקרא אהרון פול וג'סי פינקמן ומה הוא עושה לנו ללב ולבטן והם לא מתביישים להשתמש בו. נבלות.

  3. אלדד הגיב:

    אני מסכים איתך לחלוטין לגבי תפקיד הפרק והצגת דרך תפקודן של הדמויות.
    אין בכלל ספק שיהיה קטנוני מצידנו,הצופים, לדרוש את ראשו של וינס גיליגן כבר אחרי שני פרקים. שהרי ברור שהמתח והדרמה תפקידם להבנות אט אט, וכל התפתחות אחרת ומהירה יותר סופה כישלון מהדהד. מה שכן, אני חושב שלפחות מבחינת שניים מהארועים המרכזיים בפרק, התוצאות די צפויות – די ברור כמו שציינת שסקיילר אכן תצליח בסופו של דבר לרכוש את עסק שטיפת המכוניות. וכמו כן ברור שמייק לא באמת דוחה את ההצעה של וולט על הסף. ההשערה שלי היא שבפרקים הבאים תהיה התמקדות רבה בהתפתחויות מהכיוון הזה.

    לגבי ג'סי, תהליך הניכור והניתוק מהחברה שהוא חווה בהחלט משוחק בצורה מדהימה, והמסר מועבר היטב. המטאפורות שציינת ושהוצגו במהלך הפרק מדגישות את הרעיון יפה יפה.
    הרובוט, כמו גם הפיצה הוא לדעתי דימוי לעולם החדש והקר שבו ג'סי חי. עולם של אוכל תעשייתי ורובוטים שעתידם להחליף את האדם (רמז לג'סי שמגלם בעצמו מעין רובוט אישי של וולט, ושאולי עדיין מרגיש שיושלך לכלבים כשכבר לא יהיה בו צורך?).
    גם מוזיקת ההיפ הופ וסצינת ה-white boys, מדגישה את הריחוק של ג'סי מעולמו האמיתי ואת הנסיונות לברוח לעולם אחר. עולם שבו האדם הלבן עובד אצל האדם השחור. ומייצר עבורו מת'.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי אלדד. 🙂

      הפחד שלי הוא פחות משטיפת מכוניות, כי בנו לקראת זה עונה שלמה ואין לי שום בעיה שזה לא יפתיע, אלא יותר עם הדברים האחרים, ביניהם הניחוש שלי שגאס וג'סי יחברו נגד וולט ומייק. הפחד הוא השסדרה הופכת להיות סטנדרטית, עם מהלכים שניתן לצפות עונה מראש.
      אני מאוד מקווה שאני אתבדה וכל הניחושים שלי יעופו מהחלון. בינתיים אין בה מהאומץ והפראות שכה אפיינו אותה וגרמו לי לחיבור הרגשי העמוק ולהשתאות. בקצב הזה היא עוד תהפוך להיות סדרה שמצביעי אמי מבינים ומפרגנים לה,רחמנא ליצלן!!!! 😦
      אבל יש לי אורך רוח. זה רק פרק שני. הכול יהיה בסדר. *משננת מנטרה*

  4. ברונו הגיב:

    נטלי, את עיוורת למתרחש. מתבצע פה לינץ' בסידרה שבעבר כיניתי – "התגשמות כל הרעיונות הוויזואליים והתסריטאים שאי פעם עלו או יעלו במוחי|. הפרק הזה התעלה על קודמו. עזבי את הניתוחים שאינני מסכים איתך לחלוטין והם אקדמאים בלבד (לדוגמא – ה"קשר" שנוצר בין פינקמן וגאס לטענתך בפרק הקודם).
    איזה שעמום!!!!!!!!!!!!!
    שני פרקים אני מחזיק את עצמי. אני מנקר!!!!!!!! מה זה?
    זה לא "הכלום" שמפריע לי כי ברוב הסידרה לא "קורים" יותר מדי דברים, זה השטחיות. העונות הקודמות היו מלאכת מחשבת פסיכולוגית שיצרה מתח מטורף במוחו של הצופה – דבר שלחלוטין לא קיים בשני הפרקים העונה.
    שלא נדבר על אסופת הקלישאות.
    די!
    תחזירו לי את הסידרה שלי.
    כאילו שני הפרקים האלה הם אסופת הסצינות שלא נכנסו לסידרה. אולי אני מוריד משהו לא נכון. אולי הצלחתי להשיג עותק נדיר של העונה הזו לפני עריכת תסריט וצילומי ניסיון?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      איזה ניתוח אקדמאי, יא ג׳מוס ביצות?!
      זו הייתה ספקולציה והוגדרה ככזו והכיף שבה זה הניחושיות, ואתה לא יכול להפריך אותה עד שפינקמן וגאס לא נמצאים שוב באותה סצינה.
      הס.

      שנית, כן, אני בהחלט חושבת שהסדרה מזייפת. אבל מבחינתי פרק שני בעונה זה עדיין בגדר כיוון כלים. אם עוד פרק-שניים היא לא נזכרת מה היא אמורה להיות, אני מתחילה לקונן יחד איתך.

      זה לא שהיא רעה. היא עדיין טובה יותר מכל דרמה שראיתי מלבד ג׳סטיפייד השנה, אבל היא לא מבריקה, לא מפתיעה ופשוט לא ברייקינג באד.
      אבל, שוב, זדיין בסבלנות.

      דיסקליימר: צביקה הוא חבר ועל כן אני מרשה לעצמי לקלל אותו בפומבי. עם הנפשות הרכות שנבהלו מכך הסליחה.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        ואתה אולי לא זוכר, אבל ככה נשמעת גם בתחילת העונה השלישית. תן לה להתגבש על עצמה בשקט!

  5. ברונו הגיב:

    אני לא מכיר שום צביקה
    וזה שאני גר בביצה לא הופך אותי לג'מוס – הם סתם שמנים ויש להם ריח רע מהפה
    כמו זה שישן לידי בזמן ההקרנה של סופר 8.
    הייתי צריך לכבס את עצמי מהבל הפה שלו.
    אני לא בטוח שזה קשור לש"ש אבל את התחלת

  6. ברונו הגיב:

    ואני באמת לא זוכר שהתלוננתי על העונה השלישית! אולי זה קרה ביקום האלטרנטיבי שבו את רואה ש"ש ואני רואה את ה DELETED SCENES
    אני ממש לא התלוננתי. זה שאני מתלונן הרבה לא הופך אותי למתלונן תמיד, רק כמעט…

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אני זוכרת. אתה וגיא מלמלתם שהסדרה כבר לא אותה סדרה ושזה לא זה.
      זה היה הרבה פחות נמרץ ומתבכיין מעכשיו, אבל התלונות נשמעו אחרי כל פרק (והושמעו גם על ידי). אז פשוט לא היה בלוג להעלות את הקיטורים הללו על דף וירטואלי.

      הקיצר, אני לא סובלת כמוך (מאידך,לא ישבתי ליד ההוא עם הנחירות והדלקת חניכיים), ומחכה בסבלנות עם קריעת הבגדים והאבל הכבד (על אף חששות קיימים).

  7. אבישי הגיב:

    לא ברור לי למה הקדשת חמש פסקאות להתנצלויות, אל תתני לכל המתלוננים לגרור אותך למטה. שני הפרקים הראשונים היו מבריקים באיטיותם, אין אף סדרה שיכולה לסחוט כל כך הרבה דרמה מאבן. בניגוד לסדרות (מבריקות לכשעצמן) כמו הסמויה או משחקי הכס, שנשענות על אלפי קווי עלילה מקבילים שנשזרים באופן מדוייק אחד בשני, ברייקינג בד לוקחת דמות אחת, עם נרטיב אחד ומפיקה ממנו כל כך הרבה דרמה ומתח. בית ספר לכתיבה.
    שני דברים בעניין הפתעות, ראשית הפתעה היא נגזרת של היכרות עמוקה עם התהליך שהדמויות עברות ולא זריקה רנדומלית של סצנות זעזוע. שנית, מה שקורה בשני הפרקים הראשונים זאת הפתעה – אנחנו מצפים שרכבת ההרים תצלול בטירוף לתוף תהום עמוקה ובמקום מקבלים עלייה כל כך איטית שלפעמים לא בטוח שהיא בכלל זזה. זה באמת דורש ביצים, יותר מריסוק ראש עם כספומט.
    והם עושים את זה מדהים, הספינה טובעת וכל העכברים מתרוצצים, כל אחד לכיוון אחר, מקווים לשרוד אבל יודעים שאין סיכוי. המצב האנושי בתשעים דקות (בינתיים).
    אז נכון, הכותבים של ברייקינג בד לא טובים בדרמה איטית כמו נניח, ברגמן, אבל הם מדהימים בבניית מתח, הם מכירים את הדמויות שלהם לעומק והם מצליחים לשאוב אותנו לתוך הנשמה המתפוררת שלהם. מבחינתי שוט הסיום של הפרק היה אחד הרגעים הכי מדכאים שהסדרה הזאת ידעה, והיא התחילה עם סרטן סופני למען השם.
    אולי בגלל זה אנשים מתמרמרים, הם רוצים אסקפיזם והפתעות ובדיחות שחורות וקוסם, לא דכאון קיומי.

    הרבה דברים מעניינים בפרק הזה, וולט עושה עוד צעד בדרך להפוך למאפיונר אמיתי, כמו גם סקיילר, שאם הפרק הקודם אמר לנו עליה משהו זה שהיא לא מוותרת בקלות. או במילים אחרות – סקיילר עושה עוד צעד בדרך להפוך למאפיונרית אמיתית. ומבחינתי הכי מעניין – מייק. אחרי שבפרק הקודם הוא לא יכל לעצור את עצמו מלעזור לג'סי ווולט עם הגופה, עכשיו הוא גם מציל את חייו של וולט. אין לי ספק ששני הקירחים הולכים להפוך לאחוקים. או במילותיו של רודני דיינג'רפילד זצ"ל: why don't you put your heads together and make an ass of yourself.

    נ.ב.
    איזה כיף שהבלוג הזה קיים:)

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ואיזה כיף שמצאת אותנו, אבישי!

      חלילה לי מהתנצלויות, פשוט יש תחושה בקרב קוראיי וגם חבריי (כולם חובבי אומנות ולא אסקפיזם זול, אגב), וזה פועל יוצא מטחינת המוח האינסופית שעשיתי בשנה האחרונה בניסיון לקדם את הסדרה הזו, שיש לי אחוזים בה. ולצערי לא כך הדבר.

      אבל פה זה מתחיל להיות יותר בעייתי. גם אני מוצאת שהסדרה מזייפת. זה משהו שקשה לשים עליו את האצבע במדויק, בטח אם אתה ג'מוס כברונו, אבל זה קיים שם.
      שני הפרקים האלה היו טובים (בהרבה) יותר מכל דרמה שיש כרגע בטלוויזיה (למעט ג'סטיפייד), אבל הם לא היו לגמרי שובר שורות. משהו שם חסר.
      חסרה האלגנטיות (כן, בעיניי הייתה בה אלגנטיות) והתנופה הפראית של הסדרה. זה לא היעדר הצבים המתפוצצים והכספומטים הנופלים, זה משהו ברוח הדברים, בחוצפה, בעורמה.

      אבל, וזו סוג של מנטרה שאני חוזרת עליה בכל פוסט טלוויזיה שלישי שלי, סדרה היא תהליך ותהליך לא בוחנים על סמך ההתחלה שלו.
      ציינתי בהערות לביקורת של הפרק הקודם שהתעוזה הייתה מצויה דווקא בעובדה שהם לא סיפקו לנו את ה-holy crap אפקט, ואכן אין עוד סדרה עשירה כל כך בפרטים, עמוקה בפסיכולוגיה או רוויה בסיבוליקה מלנכולית ואירונית, אבל אני מחכה להפתעה מערערת, מרעידת אמות סיפים, אמיתית, שנובעת מהדמויות, כשהסדרה תחזור להיות לתפקד ב-Full measures.

  8. אבישי הגיב:

    נכון שהיא מזייפת, זה בגלל שהיא ערומה – אין תאומים פסיכופתיים, אין מעבדה ניידת (השם ייקום דמה!), והאנטגוניסט היחיד שנשאר לרפואה הוא יותר מופנם מוולט (מסתבר שזה אפשרי). אז מה נותר לנו – שבע דמויות והמונולוגים הפנימיים שלהם שמוחצנים בצורה מעוררת כבוד – וכל תסריטאי מתחיל יודע כמה קשה להחצין מונולוגים פנימיים.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      המממ, לא לגמרי מסכימה כי בעברה, גם ברגעים היומיומיים היה יותר אומץ.
      אבל אני מבינה מה אתה אומר, ושוב, מחכה בסבלנות שהסדרה תתאפס על עצמה יותר.

      שמת לב לקמיאו של בראיין קרנסטון? (אם לא, הרם מבט חזרה אל הפוסט).

  9. Aya הגיב:

    I tried, I really did, wrote a whole reply thing in Hebrew and phone refuses to send it.

    1. Though generally I disagree with you and other blob writers and readers re BB being the best thing on tv since the wire, it was for a while on the list of top shows on telly. However in those 2 episodes BB I'm afraid that not only it is far from being the best thing currently on telly, but also there are lesser shows who had better episodes than those two opening ones. If it wasn't for the show's past glory, and I say that despite having some serious problems with it already in s3, but for now it's only the past glory that still keeps me watching.

    2. Can anyone explain to me what nerve wrecking suspense you all speak of? With the exception of Jesse I really don't see ANY of the things you all talk about, it's like we are watching completely different shows. Nothing about the show so far has been nerve wrecking suspenseful in any way. Even the, what will happen to Jesse next, which currently is the only interesting thing happening, even that is not nerve wrecking, it's just sad. There is a thin line between having your nerves wrecked because you genuinely worried/care about what will happen next to a character, or how far will he/she go or what effect will their action have, to OK dude, what's next? how many more time are you going to repeat what you claim to be inability to handle chaos and I claim is the kind of idiocy suitable to s1 Walt. From the first frame with him in front of the mirror with the gun my thought process was:"right so here we go again, he's going to try and kill Gus and it will blow up in his face" oh and guess that's what happened. AS for Mike, who I currently prefer to Walt, what on earth you guys are on about? his reaction was the only logical reaction. Of course he won't tell on him, of course he won't kill him he can't. Beating him up, not in the face, was the only way he could take his frustration out. You really should brush up on your crime world tv and films code of conducts. The only person who is behaving irrationally throughout is the all rational Walt.

    3. Same question about internal monologue. What character other than Jesse and possibly to a lesser extent Marie, has an internal monologue? It is all very external and not very conflicted nor very complicated.

    4. Lastly, as Nathalie pointed out, I like I'm sure the rest of the blob people, am not an escapism fan, unless it is professionally made and in good taste. But bleak harsh and painful also needs to be done professionally, especially since bleak seem to be the flavour of the month for the last year or so (or shall I say bleak is the new black?!?) and so far definitely in the first episode, BB are amateurs, first episode borderline students.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      בכל ההיסטוריה של הסדרה לא חשת מתח? ברצינות?! צר לי, איה, את פה היוצאת דופן, אני חוששת.
      בפרק שבו וולט וג'סי נחטפים ע"י טוקו, חששתי עמוקות לגורלם. בפרק שהאנק מרחרח סביב הקראוון והשניים בתוכו, חשבתי שאני חוטפת התקף לב, בפרק שהאנק היה בקרב יריות עם התאומים הייתי בהיפר-ונטילציה.
      באופן כללי, לאורך כל העונה השלישית חששתי שג'סי ינפח את נשמתו. כשהאנק הרביץ לו הייתי בטוחה שהוא הרג אותו. זה המתח.
      זה לא "אוי, לא, ג'סי מדוכא, האם הוא יחזור לסמים?".

      אם את מתכוונת לעונה הנוכחית, אז נכון, עוד לא היה שום דבר מותח שהתקרב לאותו הקליבר. הסצינה במעבדה הייתה מותחת, אבל לא חרדתית גורלית (בגלל שזה פרק ראשון של עונה וכל הבלה בלה שהארכתי עליו מספיק את המילים). פחדתי שיתעללו בהם פיזית, שהם יסתבכו עוד, אבל לא פחדתי שימותו, וזה הבדל מהותי במידת האימה, בסדרה שעושה לי פלפיטציות בלב כשהיא רוצה.

      על מונולוגים פנימיים אין לי זמן לדבר.

  10. Aya הגיב:

    Oh I generally meant those current episodes, not the previous seasons. About the internal monologues as well.

    But,yes in here in the blob I am the minority, but I know for a fact I'm not alone, the generally I didn't feel the nerve wreck to the same extant that you did throughout the series, which is to do with what I said before about my problems with Walt the lead character. I wasn't emotionally involved as you were, and I definitely (regardless to the suspense) do not see the greatness you see in The Fly, apart from acting, I in fact think it was flawed in writing as well as other things, but that's another story. Generally yet there was suspense throughout the series, but it always left de touched. Like I said can't put my finger on why. By the way, if I was emotionally involved like you I promise you I would not have been as annoyed as I am with the cinematography, because I forgive these kinds of things if everything else is working, I wouldn't even notice it that quickly if everything else works. The top series' I love ALL including Justified, ALL made crimes against cinematography at one point or another (well apart from MadMen and The Wire, oh and Buffy) OK MOST of the series' I love made crimes against cinematography but I either don't notice it in first watch cause everything else is so good, or I notice get angry, but forgive, because they made everything else work.

    But that's generally and probably not for here, in the particular rant above I did mean specifically the 2 episodes discussed.

  11. Aya הגיב:

    Oh and one small side note, which I wanted to say and forgot.

    I actually hope you're wrong with your predictions re Mike and Walt. It worries me that it might go in that direction. I would like to see Walt totally isolated with no one to turn to. My hope is that by beating him up Mike has totally closed that door for him. I want to see Mike stewing in his anger and hatred towards Walt and see where this goes. I have a feeling that this might be the direction, and I really really REALLY hope it is. Then I think Walt will start to interest me more.

  12. אבישי הגיב:

    שמתי לב לקמיאו ולא הייתי לגמרי בטוח שזה הוא, אבל בעודי עסוק במחשבה קרנסטון או לא קרנסטון, נזרקתי לסצינה הבאה וזנחתי אותה לגמרי, אז תודה על התזכורת (ועל האישור). תכלס לא נראה לי שזה מקרה. ג'סי אומר come on dammit, wake up and party בעודו יוצא מהבית, וההיפי ההזוי מתעורר בבהלה, שניה אחר כך אנחנו בסצנה שאמורה היתה להיות עימות חזיתי בין וולט וגאס אם רק הממזר ההיספני היה טורח להגיע. זה הרגיש לי קצת כמו חלום של ג'סי שוולטר נוטל בו חלק (או לפחות הצד הרגיש והלא אלים של וולטר, אם יותר לי למתוח את מטאפורת ההיפי, מה גם שאפשר לכתוב תזה רק על השיער של וולט בסדרה). הוולטרגנגר מתעורר בבהלה, קאט לג'סי במעבדה עם אותה המוזיקה רק באוזניות, בעוד וולט מלטף את האקדח שלו. זה מרגיש כמו קצת יותר מבדיחה פנימית.
    דרך אגב, יש פה קטע חזק עם דואליות. במקרה יצא לי לראות שוב את הפרק השני בעונה הראשונה בו וולט מסביר לתלמידיו על כיראליות – שתי מולקולות שנראות זהות אבל מתנהגות בצורה הפוכה. אז חוץ מוולט וההתאום הסטלן שלו, יש לנו את המחליף של ויקטור שאכן מזכיר את גאס, וולט ומייק (מצטער איה, אני לא מוותר על חברות אמיצה בינהם, למרות שיש סיכוי שאת צודקת) ואחרונים חביבים, המינרלים של הנק מול הקריסטלים של וולט.
    ודבר אחרון, במונולוגים פנימיים לא התכוונתי לחשבונות נפש עצמיים אלא לעובדה שכל אחת מהדמויות משוטטת לבד בחלל בלי אף נפש, תאומה או אוייבת, לשפוך בפניה את תכולת ליבם ו/או את כוונותיה. וולט הוא הפרש הבודד שיוצא להציל את כולם, ג'סי עושה כל מאמץ אפשרי להשתיק את השדים שבתוכו, האנק ומארי רחוקים מלהיות זוג קומוניקטיבי ולסקיילר יש רק את התינוקת לדבר איתה. אולי לא הייתי צריך לספור את מייק וגאס אבל אני מאמין שגם לאנשים רעים יש מחשבות מורכבות (מה גם שאני וג'יאנקרלו חברים טובים עוד מימי רצח מאדום לשחור). אפרופו, זה לא שסקיילר ומארי לא רוצות לדבר, הגברים שלהן משאירים אותן בחוץ וטורקים להן את הדלת בפנים.
    בכל מקרה אנחנו נשארים בלי דרמה, או בלקסיקון של הסדרה, עם אטומים בודדים בניגוד למולקולות. ומה לעשות שאטומים הם הרבה יותר משעממים ממולקלות? זו לא אשמתם, זאת הכימיה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אהבתי את הנקודה שנגעת בה לגבי סקיילר והתינוקת. אבחנה די מבריקה. 🙂

      אני די בטוחה שאני לא מסכימה איתך על משמעות הקמיאו, אני בפירוש חושבת שזה היה סתם איסטר-אג לדיוידי העתידי.
      אבל בעבר הזכרתי בהחלט את העובדה כי השיער הגברי בסדרה הוא סימבול מובהק. רעמה (או פלומה-פינקמנית) נתפשת פה כסממן של רוך וחולשה.
      ולכן עולם הפשע של אלבקרקי נראה כמו אורגיה של מצחים.

  13. מאור הגיב:

    ספויילרים

    אין לי משהו מיוחד לומר על הפרקים הראשונים, הם היו בסדר גמור לדעתי, לא גדולים ומרגישים יותר כמו פרקים באמצע עונה ולא בהתחלה אבל זה בסדר, אני מניח, ולא היתה דרך אחרת כנראה לפתוח את העונה. אני רק חייב לומר שקצת חבל לי ששוב הסדרה מסתמכת גם על איום חיצוני מסוים, כרגע המחברת של גייל. זה לא לחלוטין איום חיצוני והוא גם לא איום על חייו של וולט ספציפית, אבל עדיין יש מספיק דברים שקורים, גם העונה צריך להכניס איזה משהו חיצוני?

    אהבתי איך שסגרו את הפינה עם אנדראה ואת הגילוי שהוא שלח לה כסף ואני ממש מקווה שלא נאלץ לראות אותה שוב, לא חיבבתי את הדמות במיוחד בעונה הקודמת, היא לא שחקנית מאד מוצלחת וחוץ מהדינמיקה המקסימה בין הבן שלה וג'סי אין בה כלום, מה גם שהדמות שלה מסתובבת שם והתווספה לסדרה רק בשביל הגילוי שאח שלה רצח את קומבו שזה המהלך הפחות אהוד עליי בסדרה עד כה.

    אני מאד מקווה שבפרקים הבאים תהיה התקדמות קצת יותר משמעותית סוף סוף, במיוחד אם היא תהיה קשורה איכשהו בשינוי קיצוני של העלילה והמקום. קשה לי להאמין שזה יקרה, במיוחד עם המחברת הזאת, אבל אני טיפה מחכה לזה.
    מעבדת העל היא סט נהדר והכל, אבל הדמות של גאס מתחילה להמאס עליי ואני מרגיש את זה כבר מהפרק הקודם.
    הוא דמות של מטורף שאי אפשר להזדהות איתו או עם המניעים שלו. את המניעים שלה שחשוב שנבין אני מבין, הם קרים, נאלחים ודוחים אותי אבל אפשר להבין איזה שיקול קר וחסר רגשות עומד מאחורי כל מעשה, אפילו מאחורי הרצח של ויקטור, שהיה יכול להיות הרבה פחות וולגארי ודוחה אבל הוא הרי רצה להעביר גם מסר אז הוא בחר לרצוח אותו בצורה מזעזעת ומשפילה. מצד אחד זה מוביל את וולט למקומות מעניינים (וגם את ג'סי כמובן), מצד שני אני סולד מהדמות הזאת וממש נמאס לי ממנה. גאס הוא סתם מפלצת, חסר רגשות עם מניעים קרים, והדמות שלו עולה לי על כל העצבים וקשה לי להסביר למה, אבל כצופה אני חושב שהוא מיצה את הנוכחות שלו שם. אני רק יודע שאני לא אוהב אותו ושהוא רצחני וקר מדי בשבילי. אני לא מרגיש שיש בו יותר עומק מאשר בכל דמות אחרת של פושע פסיכופת שכבר היתה בסדרה אז אני לא מבין למה צריך לראות אותו כל כך הרבה ולמה אי אפשר להתקדם קצת — בעצם אני כן, אני מבין שזה הכל נובע מהסיטואציות שהסדרה הגיע אליהן ושכרגע הסיפור מתקדם בצורה שבה גאס עוד נוכח.

    ולתהיה העיקרית שלי:
    משהו מרגיש לי מוזר בנוגע לזמנים.
    ויקטור אמר שהוא צפה בוולט במשך שבועות בפרק הקודם, וחשבתי על זה הרבה וגם לפי הזכרון שלי וגם יש לי כמה נימוקים לזה – ויקטור התחיל לצפות בהם רק אחרי הדריסה.
    לפי הפרק האחרון של העונה השלישית, לא לגמרי ברור לי כמה בישולים היו בין הדריסה לרצח של גייל. כשגאס ביקר אצל גייל ושאל כמה בישולים יספיקו לו כדי ללמוד את העסק לעומק גייל ניסה להרוויח קצת זמן וגאס דחק בו (בשתיקה מפחידה כמובן) להסתפק בבישול אחד (אגב, מעניין הקשר בין הסצינה הזאת לפלאשבק שפתח את העונה השלישית. בניהם גאס שואל את גייל כמה זמן ייקח לו להתאפס על עצמו ולעבוד במעבדה לבדו, גייל מנסה לענות משהו וגאס מוריד אותו לזמן קצר בהרבה. חוץ מזה משתי הסצינות גייל די כרה לעצמו את הקבר. בסצינה עם הפלאשבק זה מאד ברור למה, בסצינה מהעונה השלישית הצורך למהר גרם לגייל להתחיל לשאול המון שאלות שהבהירו לוולט את המצב והצילו אותו. מעניין אם הקשר מכוון ואם כן מה המשמעות של זה).אחרי הביקור של גאס אצל גייל היה רק בישול אחד ויחיד ובאותו יום גייל נרצח.
    ניסיתי קצת לרפרף על הקטעים האלה בפרק 3X13 עכשיו והגעתי למסקנה שהם הספיקו לבשל שלוש פעמים לפחות (כולל הבישול האחרון), אבל יש מצב שבין הסצינה עם הבישול שכנראה הוא השני או השלישי לבין הבישול שהיה האחרון היו כמה שבועות טובים. זה לא נראה לי הגיוני במיוחד, בעיקר כי לא נראה לי סביר שגאס היה מושך את העסק הזה במשך שבועות שלמים, וגם זה לא נראה לי סביר במיוחד שאם זה באמת היה ככה מייק ושות' לא היו מצליחים כבר לאתר את ג'סי בעצמם.
    ויקטור לא היה מספיק ללמוד שום דבר משלושה ארבעה בישולים, וכמו שזה מראה ועפ"י התגובות של וולט (בעיקר בסצינה עם האלומיניום) הוא היה די מתמצא.
    העניין מרגיש עוד יותר מוזר כשזה מגיע להאנק. איך כבר הוא הצליח גם להציף את הבית בקריסטלים וגם להיות כל כך בקי בעניין? לא זכורה לי אף התייחסות לזה בעונה השלישית.
    בקיצור, ההסבר היחיד שאני מצליח למצוא לכל הסתירות האלה ששני הפרקים האלה מעלים בענייני הזמנים בפינאלה של העונה השלישית הוא שהם שגייל ווולט בישלו שם כמה שבועות טובים, אבל שוב, זה מרגיש לי לא הכי סביר בעולם.

    זהו, אני מקווה שעניינים ישתפרו קצת בפרקים הבאים. היה ממש בסדר אבל נמאס לי קצת מגאס וטיפה חבל לי שנפתר סיפור המחברת הזה, וחוץ מזה הייתי שמח אם היתה קצת התייחסות לעניין עם הסינים מפרק סיום העונה השלישית. זאת היתה סצינה ארוכה ודי תמוהה, זה יהיה ממש מוזר אם יתעלמו ממנה לחלוטין בהמשך, אפילו שקשה לי להאמין.
    עם כל ריבוי הדברים שגם ככה יש בפרקים האלה, ובנוסף עוד הסיפור עם הסינים שצריך לחזור אליו, קשה לי לראות מה המחברת הזאת של גייל קשורה, אבל מעניין לראות לאן עניינים ילכו.

  14. גלעד הגיב:

    פסקול הפרק היה מעולה! איך אפשר למצוא את שאר השירים מלבד שיר הסיום שהובא פה?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      שאלה מצוינת ותשובה לי אין.
      כלומר, אני יכולה לתת לך רשימות של פסקולי העונות הקודמות. אבל גם אלה הם רק של השירים שנבחרו לפסקול הרשמי שיצא לחנויות ולא באמת כוללים את כל מה ששומעים בסדרה.

      מה שכן אני יכולה להציע את שיטת העקומה הצולעת שאני נוקטת בה.
      מקרינים את הפרק, מכוונים את האייפון למרקע ולוחצים על שאזאם. P:
      היי, זה עובד.

    • מאור הגיב:

      הי, מקווה שזה עוד רלוונטי, באתר של AMC יש רשימה של השירים מהפרקים בעונה ששודרו עד כה –
      http://blogs.amctv.com/breaking-bad/2011/06/season-4-music.php

      יש בתחתית הרשימה קישורים לרשימות השירים מהעונות הקודמות.

  15. מיכאל 23 הגיב:

    היי נטלי 🙂
    סיימתי הרגע את פרק 2. גם אני זיהיתי את וולט ההיפי… למה לא אהבת את הדיאלוג על הזומבים? זה כמו להגיד שלא אהבת את הדיאלוג על מלחמת הכוכבים ב'מוכרים בלבד'. מבריק.
    מסכים שהסדרה מאותתת לכיוון זיוף וחריקה עלילתיים, מכוונים אמנם, אך כאלה שמשאירים אותי לתהות מתי לעזאזל תחזור הסדרה שכה אהבתי?
    את יודעת מתי המתח ישוב? כשהנק ישוב. כרגע, הוא בתהליכי שיקום. וגם הסדרה בתהליכי שיקום,
    עוברת פיזיותרפיה לאחר כל מה שגרמה לנו לעבור. הזעזוע, המתח, העצבים. גם לה מגיע.
    אז אולי, רק אולי, הסבלנות לא תפקע כליל וכבר בפרק השלישי אני מקווה לHolly Crap עליו דיברת 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תכוון לפרק ארבע, עדיף.

      לא יודעת, הדיאלוג חרק לי, ובעבר הדיאלוגים מסוג זה בסדרה זרמו הרבה יותר, הרגישו פחות כפויים והצחיקו והיו שנונים גם לאוזניהם של מי שלא היו בהכרח בקיאים בנושא השיחה.

  16. אור הגיב:

    יו, כמה נחמד לסיים כל פרק בלקרוא את החפירות שלכם.
    יש לי מהו אחד להגיד.
    אני אוהבת את גסי פינמן. אני רוצה לתת לו בוסה ולהכין לו מרק עוף.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי אור. תודה. 🙂
      יש סיבה למה ג׳סי מכונה על פי רוב הצופות ״הו, ג׳סי״ ולמה יש צופים שמוכנים לגדל בשבילו שחלות. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s