5.16 – הקינה נחמה – על נקמה וחמלה בפרק הסיום של שובר שורות.

פורסם: אוקטובר 3, 2013 ב-שובר שורות עונה חמישית
תגים: , , , , , , , , , , ,

איך מתחילים לסכם? איך ניגשים לדבר הזה בכלל?
באזהרת ספוילרים, כנראה…

PunchIce

Kill the blue ice!

סוף טוב הכול טוב
הכול היה צפוי בפינאלה של שובר שורות.
ברשימת המכולת שלי לפרק הסיום ביקשתי שארגמן נאצי יצבע את המדבר, שטוד ייאכל  ע"י חיית המחמד שלו, שלידיה תורעל בעזרת הפרודאקט פלייסמנט ההזוי בהיסטוריה, שג'סי יישרוד.
ביקשתי שוולט יגלה את ג'סי בהפתעה הדדית בקייטנת היטלר, שוולט יציל אותו, שג'סי יסרב לירות בו, שהסוף יהיה סגור ואופטימי.
וכך היה. כאילו וינס גיליגאן עבר על הוויש ליסט הקולקטיבי שלנו וסימן וי אחר וי.
בשביל סדרה שחרטה על דגלה את עקרון האי ודאות, שקנתה את עולמה בהתנהלותה הבלתי מתנחשת, שסחפה את דמויותיה וקהלה אל תוך עננת כאוס ושאבה אותנו לחור שחור אמוציונלי, היה בניקיון ובקשירת הקצוות של פלינה משהו מבלבל ומוציא מאיזון.
זה היה Underwhelming.

ידענו שזה עומד לקרות, כי הבחירה בסוף המשולש רמזה לכך. כמו בפינאלה המשולש של עונה 4 שבה פרק 11 יכל להיות סיום אפוקליפטי לסדרה, פרק 12 היה גשר ופרק 13 תפקד כמו פינאלה חיובי ומוכתם לסדרה.
אבל ציפינו מ"ברייקינג באד" לתת לנו לבנות סט של משאלות לב רק כדי לעשות דווקא ולחרב אותנו, כמו שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר.
ציפינו בחרדה לאפוקליפסה, חרקנו שיניים לקראת מרחץ הדמים.
סדרות פשע טובות, כך לימדו אותנו, נגמרות רע ומר. סוף איכותי הוא סוף ניהליסטי. הוא סוף אפל כמו חורף אלסקי ללא שחר. הוא סוף שתוקע סכין בבשר צופיו ואז מסובב אותה. ומעל מפזר חופן רייסין, ככה, בשביל הטעם הטוב.

והנה בא הפינאלה ומציע לנו סוף טוב, בהתחשב בנסיבות. סוף נקי וסגור בלי פצעים פתוחים שנותר ללקק, או תהיות קיומיות ומוסריות להתאבסס עליהן.
האם שובר שורות בגדה בעצמה? האם בגדה בצופיה?

בשבועות שקדמו לפינאלה הצופים העלו תיאוריות איומות בהן וולט ג'וניור נהרג, וולט רוצח את אשתו, הולי עולה באש.
סופים מזוויעים של פגיעה בתמימים, המתאימים לתפישת הבונטון השל סדרות האיכות בשילוב עם ניסיון להתעלות על האכזריות ששו"שו הראתה בעברה. סיום שיזעזע ויצלק. ומה יכול להיות גרוע יותר במצבן של כל הדמויות מלבד שואה גרעינית וגשם של קרפדות מעשי ידיו של הייזנברג, אל הנקמה?
וכי איך לא נצפה לרע מכל כאשר שו"שו יודעת איך ולא מפחדת להכאיב לצופיה?  כאשר זה מה שהיא עשתה בדיוק שני פרקים קודם?

הפיטץ' של הסדרה, אותו טאג ליין נדוש ובעייתי (שמובן באמת רק לאמריקנים פנסיונרים) , הוא שוינס גיליגאן רצה לקחת את מר צ'יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. זה היה המהלך העלילתי שאליו התחייבו יוצריה והתמידו לקראתו כל הדרך. מר ווייט, המורה, עתיד להפוך להייזנברג, הנבל. 
באותו רגע גורלי בטואג'ילי, כאשר מר ווייט, שאך רגע קודם התחנן על חייו של האנק, שולח את תלמידו לשעבר למות בייסורים בידי צוררים למרות שהבחור כבר לא מהווה סכנה או מכשול, ובפרט כאשר הוא ניגש אל אותו בן מאומץ שהרגע חרץ את דינו ומספר לו שיכל להציל את ג'יין ובחר שלא – זהו סופו של התהליך.
זה המעשה הראשון שנעשה כל כולו מתוך כוונת זדון, מסאדיזם שאינו משתמע לשתי פנים, מרוע טהור בלי שמץ אנושיות.
במעשה הזה אין טיפת וולטר ווייט, יש רק 100% הייזנברג, סחוט טרי.
 רשע לא מצוי בלחיצה על הדק או בהטסת מטוסך הישר אל מגדלי התאומים. רשע הוא בהחלטה, והתהליך הפסיכולוגי שהתחיל בטואג'ילי הסתיים שם.
ושם, ב"אוזימנדיאס", הסתיים גם המהלך שעבר על הסדרה. שם נגמרה "שובר שורות" האספרימנט הטלוויזיוני הגדול.

 ולכן "ברייקינג באד" יכלה לעזוב אותנו שם, באותו פרק, המומים וכואבים ללא נחמה.
כשנשאלתי מיד לאחר הפרק מה זה היה, עניתי "סדרה שמתנקשת בצופיה". כך זה הרגיש וכך זה יכל גם להיגמר – בפצע מדמם וכאב שקשה להכיל ושממנו בלתי אפשרי להשתחרר. אבל זה לא. האקספרימנט נגמר שם אך לא הסדרה.
וולטר ווייט הוא שובר שורות, ואנחנו ההרס האנושי שהותיר מאחור. ובפרק האחרון הוא חוזר בשבילנו.

Just get me home, I'll do the rest.
אם בסופו של הפרק הקודם, עם כניסתה של נעימת הנושא, פחדנו להעלות על דעתנו מה הן תוכניות הנקמה של הייזנברג ועל מי יכלה את זעמו הנורא

הרי שברגעים באותה מכונית קפואה שחלונותיה הסוגרים עליו נראים כמו מגשי קריסטל כחול, ניתנים לנו רמזים ראשונים.
הוא מתפלל לאלוהי הנרטיב שייתנו לו לחזור הבייתה ו-וינס מסכים ומפיל מפתחות הישר לחיקו.
הוא מניע את המכונית ואת הפרק האחרון לצלילי בלדה על אקדוחן היורה אמנם את דרכו חזרה, אך עושה זאת בכדי למות בזרועות אהובתו.

אבל אנחנו מפספסים את הרמז, וכאשר הוא פורץ בנונשאלנטיות מקפיאת דם , בשוט ארוך ומייסר, אל בית הזוג שוורץ נשימתנו נעתקת.
"הו לא, זה נכון", אנחנו נבעתים, "הוא הולך לרצוח אותם!" ולמרות שהם שני שמוקים פלצנים, ולמרות שהם בוודאי אשמים ביחס לא הוגן כלפי וולט, לא מגיע להם למות ככה.
וזהו הרגע הראשון והאחרון שמצליח להפתיע בפרק. שם מתחוור לנו שהייזנברג לא פועל מתוך תאבת דם, הוא בא אליהם כי הם הפתרון הפונקציונלי לבעיה שלו. ואם הנקודה עוד לא ברורה אזי האסימון נופל כאשר מתברר שוולט השתמש בשירותם של סקיני פיט ובאדג'ר, הנרקומנים הכה אכזריים שלא הצליחו להביא את עצמם למכור סמים שהם עצמם נוטלים לנגמלים.

"אני לא יודע איך להרגיש לגבי זה" מתוודה באדג'ר בפני וולט במכונית.
וסקיני מאשר ומוסיף "כל הדבר מרגיש מפוקפק, מבחינה מוסרית".
רוזנקרנץ וגילדרשטרן של אלבקרקי הם אנחנו הצופים, הם משמיעים את קולנו ומנסחים את תחושותינו. לגבי הסצינה שראינו הרגע ולגבי הסדרה בכללותה, שמאתגרת אותנו כל הזמן לבחון היכן אנחנו ממוצבים, מוראלית.
נו, לפחות אנחנו מרגישים יותר טוב ברגע שאנחנו מתוגמלים ע"י הסדרה (אגב, הוא נתן לכל אחד עשרת אלפים דולר. שזה נחמד והוגן בהתחשב בעובדה שהם היו עושים את זה גם בשביל אלף).

כרוניקה של מוות ידוע מראש
וכשם שהסדרה פונה לספר את חלקה החותם בשלבים סדורים וצפויים לנו לגמרי, כך וולט משתמש במהלכים הצפויים של יריביו כנגדם.
הרגלי שתיית תה קבועיים, הרגלים של הרג. תפישות כוח.
הוא יודע שלידיה והנאצים רואים בו איש גמור, שירד מכוחו ומנכסיו, אכול סרטן ופתטי שלא מהווה עוד איום והופך את זה לנקודת התורפה שלהם.

ובאמצע מסע הנקמה נגד הנאצים יש סידור אחרון שהוא תכנן לעשות. לחזור אל אשתו, לא להשאיר את הדברים כפי שנותרו אחרי אותה שיחת טלפון Skylerאיומה. לשקר לה בפעם האחרונה שקר לבן אחרון שלא נותר לו כסף, כדי להבטיח שפלין יסכים לקבל את המתנה מהשוורצ'ס.
והוא חוזר אליה בשביל לתת לה את טופס הלוטו, שהפרס הגדול שלו הם גופותיהם של שני סוכני משטרה ואפשרות שכה ייחלנו לה לקבורה מכובדת לדמות אהובה ולקצה קצהו של קלוז'ר עבור המשפחה המרוסקת.

ומעל לכול, גם אם לא תכנן זאת מראש, הוא שם כדי לומר לסקיילר את האמת לראשונה. וכמו שאותו שוט נפלא מרמז, לחשוף את עצמו בפניה. בפנינו.
I did this for me.
I liked it. I was good at it… I was alive.

ובאותו רגע אנחנו סקיילר.
חמש עונות חשדנו במניעיו של האיש, ידענו מבלי הוכחות חותכות, אבל עכשיו יש לנו הודאה, וסקיילר ואנחנו פורצים בבכי כי כל כך היינו צריכים את זה.
הו, כמה חיכינו לזה!
ורגע החסד שהוא נותן לה בכנות הזו, ובקשת הרשות העדינה מזכים אותו בהזדמנות לומר שלום להולי הישנה, הילדה שתגדל ותכיר את אביה בעיקר דרך הזוועות שתקרא עליו באינטרנט.

Hard working good partner, 50-50 partner!
ובסופו של יומו האחרון, וולט נוסע אל מחנה הארים ככול הנראה במטרה למות נפשו עם פלשתים ואם אפשר אז על הדרך גם להתנקם בג'סי. אם ההזדמנות לרצוח את תלמידו לשעבר תתפספס כי הוא לא במתחם, אז לכל הפחות לחסל לו את הפרנסה. פרנסה שעשה על גבו של וולט, עם המתכון של וולט ועל סמך המוניטין של וולט.
וגורלם של השניים קשורים זה בזה בעבותות ועל כן אזכור שמו של פינקמן הוא שמציל את וולט מכדור בראש ונותן לו הזדמנות להתאחד עם מפתחותיו ותוכניתו.
אך כמובן מעל לכול הדבר שולח אותו לחשב מחדש את הפיסה האחרונה בפאזל הסידורים האחרונים באלבקרקי. מציאות מסע הנקמה בפינקמן מתנפצת בפרצופו של וולט במלוא אכזריותה הנלעגת. ג'סי שיישתף פעולה עם נאצים? שיזום תוכנית בה ימשיך לבשל? כדי להתנקם בוולט? האם אי פעם הכרת את ג'סי?!
כאשר בנו המאומץ מובא לפניו, רק עור מצולק וקליפה חלולה, אזוק כולו ומושפל עד עפר, הכעס מוחלף בבושה עמוקה.
ומילותיו המלגלגות של ג'ק רק מזכירות לוולט מי היה השותף הטוב שלו, מי הלך איתו 50/50, מי היה חברו. מזכיר לו שהוא דווקא כן היה חובר לעכברוש מלשן, וכי ג'סי לא חיה, לעזאזל. והוא יודע מה עליו לעשות, בפעם האחרונה. הוא משליך את עצמו על ג'סי ומפעיל את מכונת הנקמה that he Macgyvered.
שוטף את רצפת וקירות הסלון של ג'ק בדם.
a_560x0ובסופו של הטבח, זהו ג'ק שמנסה למנוע כדור לראש בעזרת חביות של כסף, ופה זהו וולט שלא נותן לו לסיים את המשפט לפני שהוא משגר את הכדור לראשו. וולט לא רוצה כסף, הוא רוצה לגמור עסק. ולהבדיל מהרצח של האנק ואנדריאה, כאן המצלמה והסדרה מראות לנו את הפגיעה, מורחות את המסך באדום מנצנץ.

רציתם דם של נאצים בנקמה על השניים (וסטיב)? קיבלתם.

ובזכותו של וולט אנו זוכים לראות את ג'סי משתחרר משוביו, פיזית ומטאפורית, כשהוא חונק את טוד בשלשלאות שכבלו אותו במשך חודשים והפכו אותו לעבד ולחיית מחמד. ולטוד אין סיכוי מול השרשרת הנכרחת סביב צווארו משום שהיא מחוברת לגופו של ג'סי וניתנת להסרה רק במפתח שטמון בכיסו שלו. הו, האירוניה.

ולאחר שהוא משתחרר מהנאצים, וולט נותן לג'סי את האפשרות להשתחרר ממנו. להרוג אותו כנקמה מזקקת על כל העוול שעשה לו. זוהי מתנתו של וולט לג'סי.
אבל ג'סי הוא לא כזה. גם אחרי כל מה שהסדרה העבירה אותו, גם לאחר שהוכה והושפל על ידי כל העולם, גם לאחר שנשלט ע"י סדרה של גברים שניצלו את חיפושו אחר הדרכה, גם לאחר תהליך ארוך של דה הומניזציה שדרדרה אותו לכדי כלב, לכדי אונטר מענטש, גם לאחר כל זה ג'סי נשאר עם בסיס מוסרי חזק ורציחתו של אדם חלש כנקמה, גם כזה שהתעלל והתעמר בו שנים, זה לא משהו שהוא מוכן לעשות. (טוד לא נחשב, הוא היה ממשיך להחזיק אותו על רצועה).
גם לאחר שוולט מודה שהוא היה רוצה שג'סי יירה בו, ג'סי מסרב. הוא סיים לקבל הוראות, בטח שמוולט. ודווקא מעצם העובדה שסרב לקבל את מתנת השחרור של וולט, הוא משתחרר ממורו לנצח.
ואנחנו זוכים לרגע חסד אחרון בין השניים. אין כאן סליחה ואין כפרה, לוולט לא מגיע את זה, אבל ג'סי לפחות לומד, מההקרבה של מורו (שלמיטב הבנתו של ג'סי ייתכן ובא למתחם כדי להציל אותו) שוולט אהב אותו ככלות הכול. זה לא מספיק בשביל לתקן עוולות אבל זה לפחות קרוב יותר לאמת. זה יאפשר לבחור להמשיך הלאה בחייו ולא לשקוע בעבר, לא להתאבסס ולנתח עד דק את השנתיים וחמש העונות האחרונות. ואולי, אם ג'סי היה חזק מספיק כדי להישאר נאמן לעצמו למרות כל מה שעבר עליו, הוא גם חזק מספיק לבנות את עצמו מחדש, לבנות את עצמו דרך בנייה ועשייה של משהו טוב, פשוט ומועיל. זה לא סביר, אבל זה אפשרי, ועם האופטימיות הזערורית והזהירה הזו ננצח!

ובזמן שג'סי פורץ את שערי המתחם סופסוף חופשי משלשלאות הנאצים ומכבליו של מר ווייט, וולט הולך למעבדת העל שעזר להקים, למות בתנאים שלו, בניצחון קטן, בקצוות קשורים, לאחר ששם סוף אחת ולתמיד ליצירתו הכחולה, לאחר חשבון נפש ובינות דוודים והכלים הכימיים האהובים. במקום בו בנה לעצמו שם, חירב את משפחתו ואת סביבתו כדי להרגיש לשנתיים חי, שם הוא בשל למות בחיוך. שם הסדרה יכולה להיפרד סופית.


האם לוולט הגיע סוף כזה? האם הגיע לו שכסף הדמים שלו יעבור למשפחתו למרות הכול? האם הגיע לו להתנצל בהצלחה בפני סקיילר? האם הגיע לו לוודא סופית שאיש לא ייקח לו קרדיט על הקריסטל הכחול? האם הגיעה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו בהקשר של ג'סי? האם הגיע לו, קארמתית, שהתוכנית האחרונה שלו תצא לפועל כמעט ללא שינויים או תקלות?
לא.
אבל זה הגיע לסקיילר ולפלין ולהולי ולמארי ולהאנק ולג'סי.
ולעזאזל, זה מגיע לנו!
וולט, לראשונה בסדרה, פועל לתיקון עוול כשלפניו מינימום רווח אישי ולכן לראשונה התוכנית עובדת לו. לכן מה שכן משתבש, משתבש לטובה.

ואם וולט הוא "ברייקינג באד",  הרי שהוא חוזר לאלבקרקי  כדי לסגור קצוות עלילתיים, להשאיר אחריו גם משהו חיובי.
על כן הסדרה בוחרת לוותר על מרחץ הדמים של קורבנות חפים, אותה גלוריפקציה עצמית מפתה בסיומם של סרטים וסדרות דרכה ניתן לטפוח על השכם ולומר "אנחנו כה אמיצים, מחוספסים וחסרי רחמים! כמה אפלים ולפיכך מלאי משמעות אנחנו!" ובמקום זה, היא מוצאת  מקום לרחם על הדמויות ועלינו הצופים, ולסיים בתו אוהב. לתת לנו את הסיום הצפוי ביותר כי זהו הסיום שבלב פנימה רצינו. סיום "מאכזב" ובבה בעת הכי מספק שאפשר.

    ואם וולט הוא הסדרה, אזי אנחנו ג'סי.
וברגע האחרון, למרות שחשבה שתסיים את חייה בטבח גורף, שו"שו מקריבה את עצמה כדי להגן עלינו. חוזרת בה מתוכניותיה הציניות הרצחניות וחומלת. היא מטילה את עצמה עלינו ומחבקת אותנו בכל גופה חיבוק אחרון ואז מאפשרת לנו להתנער ממנה אחת ולתמיד. משחררת אותנו מכבליה ושולחת אותנו החוצה מצולקים אך עם מעט תקווה.
נוחי על משכבך בשלום, שובר שורות, יא גאון חולני.
אהבנו אותך ואת המוצר הטהור והחד פעמי שהפקת אבל עכשיו הזמן לגמילה.

זהו, אנחנו חופשיים.

זהו, אנחנו חופשיים.

****************************************************************************************************

 חברים, עברנו חתיכת מסע ביחד. תודה על המילים היפות והמחשבות המרתקות. אתגעגע.

אתם מוזמנים לדסקס נקודות, לשתף מימים וסרטוני וידאו מנחמים וניתוחים אלטרנטיביים בתגובות.
ייתכן ואכתוב מאמר על הסדרה בכללותה, אבל זה עלול לקחת זמן. זה גם עלול לא לקרות לעולם, כי דומה שכל הדברים נאמרו.
אני ממליצה לכם, במקום לרפרש עד האין קץ, פשוט להירשם למיילינג ליסט. אם אכתוב תקבלו הודעה עד אליכם.
בינתיים, ביי ביי, מיי בייבי בלו. 🙂

 

מודעות פרסומת
תגובות
  1. maayanzil הגיב:

    טוב קראתי. פייר, משהו בי מאוכזב מהפינאלה, ולא בדיוק מהסיבות שציינת (קרוב אבל לא בדיוק בדיוק). אולי אפרט יותר מאוחר. אולי לא. לא יודעת.
    בלי קשר! תודה לך כל כך, על הכל! כל הניתוחים המדהימים, התרפיה לפוסט טראומה של אחרי כל פרק. את מדהימה וכל היאדה יאדה הזה!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה יקירתי.
      צר לי שלא יכולתי לעזור עם הפוסט טראומה הפעם. 🙂

      • maayanzil הגיב:

        היי יקירתי!

        לא, לא, זה לא באותו קטע. ב(רוב) הפעמים הקודמות זאת לא הייתה אכזבה מהפרק, זה היה שבר נפשי, ובאופן כללי צורך כלשהו להתמודד עם מה שראיתי. והפוסטים שלך סיפקו את זה בצורה מופלאה. אבל זה לא הוריד מההערכה שלי לסדרה, הו לא. כמובן שהערצתי אותה בכל נימי נשמתי, בין היתר, כנראה בגלל היכולת שלה לגרום לרגשות כאלה, אבל הייתי צריכה משהו לשים על הפצעים קצת לפני שממשיכים במזוכיסטיות למנת הכאב הבאה. והפוסטים שלך סיפקו את זה ממש!
        פה זה שונה, לא כאבתי. התאכזבתי. לא אהבתי את הסיום- לא אהבתי מה שקרה פה. אפילו- נעלבתי. כן, כן.
        אין קשר לפוסט שלך, שהוא כרגיל מעולה ונהדר. הכעס שלי הוא על וינס במידת מה.
        גם זה לא מבטל כמובן את כל הסדרה עצמה שהיא מבחינתי בגדר פלא ויצירת מופת. אבל פייר, מאוכזבת.
        (הנטייה הראשונית שלי הייתה האמת לגרום לסיום לבטל לי את כל הסדרה. אבל אחרי כמה מחשבות, ובכלל כמה ימים לעכל. זה טיפשי. לא שופכים את התינוק עם המים).

        אגב, ציינת למטה כמה מבקרי טלוויזיה שאהבת. אפשר המלצות?

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          תראי, גם אני התאכזבתי במידה. אנדרוולמינג.
          חמש שנים, או כמה שזה לא יהיה, הסדרה הזו טלטלה אותי רגשית והפכה אותי, ואז פתאום היא מסתיימת בסוף שלא נותן לי, בטח שלא מיידית (הוא כן נתן לי משהו בימים שחלפו מאז) תחושה כאילו מישהו רוקן לי את הקישקעס עם אזמל ומצקת. זו תחושה מוזרה, מבלבלת ומאכזבת.

          אבל זה בדיוק מה שהם ניסו לעשות. בין אם אהבת את זה (זכותך) או לא.
          אם הסדרה הייתה נגמרת ב"אוזימנדיאס" אני חושבת שאף אחד מהקהל או המבקרים היה מתלונן ואף אחד לעולם לא היה שוכח את הפינאלה הזה.
          אני חושבת שהוא כנראה היה נחשב לפינאלה הכי טוב בהיסטוריה של הטלוויזיה, או מתחרה קרוב.
          ושושו יודעת את זה. וינס אמר את זה חודשים לפני שאוזימנדיאס שודר.
          זה פרק סיום שעושה נעים בפיפי למבקרים ולניהליסטים ולציניים ולמזוכיסטים שרוצים כאב כי זה גורם להם להרגיש משהו, להרגיש חיים. (היי, אני אחת מהם)
          היא יודעת את זה היטב והיא עדיין בוחרת לסיים אחרת.

          כי את יכולה לדמיין את זה? לסיים את הסדרה בתחושה האיומה הזו, כאילו הסדרה דקרה אותך פיזית?
          זה היה זכיר ומטלטל, אבל גאדדמיט זה גם היה כל כך נורא. ולא הייתי משתחררת מהתחושה האיומה חודשים.
          כמו שהיה לי עם הפינאלה של עונה 3, שכל פעם שחשבתי עליו בשנה שחיכינו לעונה 4 רציתי לבכות. רק הרבה הרבה יותר גרוע.

          אני לא אומרת שהם לא עשו טעות אומנותית בבחירה הזו, ואני בפירוש לא מכניסה את פלינה לרשימת 20 הפרקים האהובים עליי או הטובים ביותר,
          אבל שו"שו החליטה להתחשב בדמויותיה ובצופיה ולהראות להם חסד אחרי שנים של הכול מלבד.

          זה לא סוף טוב בשום צורה, כל נפגעי וולט עדיין מתחרטים שאי פעם הכירו אותו (כולל ילדיו) אבל זה סוף סגור שלא מותיר אותי עם צורך אובססיבי לנתח אותו או את עצמי.
          שוב, לטוב ולרע.
          זה סוף אוהב ומתחשב. וזה נכון שזו לא סדרה מתחשבת, אבל אהבה תמיד הייתה חלק מהסיפור שלה, והצופים תמיד היו חלק פעיל מהסיפור שלה, כך שיש בהקרבה המודעת הזו משהו יפה.

          אולי שגוי, אבל מאוד יפה. וקשה לי לכעוס על זה.

          • maayanzil הגיב:

            אבל זה לא מה שמפריע לי עם הסוף.
            אוקי זמן חפירה- וזה ארוך!!!. את הבאת את זה על עצמך 😛
            אני חייבת להודות שלקח לי לא מעט ימים כדי שאוכל לנסח לעצמי מה בדיוק הפריע, ועכשיו אני מבינה מה (וזה היה גם בעקבות ביקורות אחרות שקראתי ותגובות של אנשים שראיתי וקראתי).
            לא רציתי שהסדרה תסתיים באוזימנדיאס (וכן, שמעתי מה וינס אמר על זה), גם לא רציתי סוף כואב ושובר לבבות (וכן, אני אחת מאותם ציניים מזוכיסטים by the way). להיפך, רצתי סוף מנחם, מלטף. הבעיה שהסוף לא הרגיש לי כך.
            זה כנראה קשור לעובדה שגם משהו בי נשבר נפשית בסוף של עונה 4. אחריו, שנאתי את וולט בצורה בלתי הפיכה. לא היה ממש מבחינתי, משהו שהוא יכל לעשות כדי לגאול את עצמו בעיני. ואולי השנאה שלי התחזקה למקרא כל תומכיו שרצו ש"ינצח".
            מראש שובר שורות, כפי שהיטבת להגיד- סדרה על השלכות- לא על גאולה. ולטעמי זה מה שהיה כ"כ מרענן בה, בחברה בה אנו חיים, שהתרבות מקדמת ומהללת גיבורים גבריים, קשוחים אלימים שהופכים למושא ההערצה שלנו. כי להיות אלים, זה קול. ואיפה ההשלכות הא? איפה בדיוק מראים לנו שהרג של אדם אחר, לא משנה אם הוא טוב או רע, הוא בעל השלכות פסיכולוגיות מוכחות וגורם לפוסט טראומה, לדיכאון, לחרדות? איפה מראים לנו את ההשלכות של אלימות, כל אלימות על המְבַצֵעַ?
            אבל לא, גברים אמיתיים לא מתפרקים ומתמוטטים, כשהם הורגים, וזה לא משנה אם הם שוטרים או פושעים. הם חלילה לא בוכים. מה הם נקבות?! אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו בצורה של ג'יימס-בונד-ג'ק באוור-ג'ולס וינפילד. זה הכל נגטיב של אותו דבר.
            שו"שו מפרקת את כל הדברים האלה, ולכן אני מעריצה אותה כ"כ. היא מראה את ההשלכות. אפילו האנק- שהאלימות שהוא מבצע היא חוקית, ואף אחד לא יגיד שהוא לא פעל נכון במקרה טוקו, למשל. גם הוא סובל מתסמונות הלם קרב, שמתעצמת אחרי העניין עם הצב והפצצה.
            ג'סי וסקיילר שהיוו את המצפן הרגשי של הסדרה ואת המֹאזנַיִם של וולט. גם הם עשו בחירות רעות, מי יותר ומי פחות. אבל הם שילמו עליהם. והחשוב שעיקר המחיר שהם משלמים הוא נפשי. מצפונם שמכרסם בהם אט אט עד שהם מאבדים את עצמם. סקיילר שבעונה האחרונה שותה ומעשנת עצמה למוות, ובפרק האחרון נראית לגמרי כמו צל חיוור של בן אדם, והיאוש שבה ניכר בכל שוט עם עיניים כבויות וגב שפוף, או ג'סי, שטוב, מספר הדמעות שהוא הזיל בסדרה הזאת, מספר הדרכים שפוסט הטראומה שלו התבטאה הוא גדול מספור. שהנאום שלו ב"כלב בעיות" הוא בין שתי הסצנות הכי טובות בסדרה לדעתי, בסדרה שידעה שוטים מדהימים, וקומפוזיציות נפלאות, ופיתולי עלילה, הסצנה הדיי פשוטה של המונולוג של ג'סי על משמעות והשלכות, אוכל את כל שאר הסצנות בלי מלח- כי היא היא מהות הסדרה. (בגלל זה, אגב גם פחות אהבתי את עלילת חטיפת ג'סי בשלושת הפרקים האחרונים. זה הרגיש לי יותר מדי טורצ'ר פורן. ולא כי נפשי עדינה מדי בשביל להכיל סבל של דמות אהובה על מסך. צפיתי בדברים חולניים, סדיסטים מזה, הרבה מהם הערכתי ואהבתי. אבל מה שזה היה אמור לעשות לי, זה לא עשה. זה דווקא ניתק אותי רגשית מג'סי, דמות שכמעט כל סצנה איתה בעבר מעכה לי את הלב. כי כשהכלא של ג'סי הוא מטפורי, הוא רגשות האשמה שלו, זה פי מליון יותר מועך אותי מאשר כשהוא ממשי). לג'סי וסקיילר יכולתי לסלוח על כל מה שעשו בערך, בגלל שידעתי שהם לעולם לא יסלחו לעצמם. וולט, לפחות זה של אחרי עונה 4, כבר לחלוטין התנער מכל רגש אשמה אפשרי- הוא הפך לאחד מאותם נבלים מגניבים – שיורים ולא בוכים. ולכן לא מגיעה לו גאולה!
            אני רציתי סוף טוב לסקיילר, לפלין, להולי וכמובן, כמובן שלג'סי! אבל בעיקר- הייתי צריכה שהם יהיו פעילים בגאולה של עצמם. שהם יעשו את הבחירה לעזור לעצמם- ובאופן מטפורי – גם יחליטו שהם סולחים לעצמם – ישתחררו מהכלא המטפורי שלהם. כך, סתם לדוגמא, אם ג'סי היה מצליח לברוח לבד, ואז לספר לסקיילר על מיקום הגופות (זו סתם דוגמא שאני שולפת מהראש, וינס והכותבים היו כותבים את זה יותר טוב. אבל הדגש הוא על האקטיביות של סקיילר ופינקמן). הם היו לוקחים את המושכות חזרה על החיים שלהם ולא נגאלים וניצלים לפי הלו"ז של וולט, במיוחד שני אלו- שבמשך זמן רב היו בובות שהוא תפעל ותחמן לרצונו. *זה* היה השחרור האמתי שלהם ממנו. ובתור אחד שהשתמש הלוך ושמוש בתירוץ של "כל המעשים שלי לטובת האחרים", כמובן שהכל בשביל המשפחה, אבל גם כל הדברים שהוא עשה "בשביל" ג'סי (לא הציל את ג'יין בשבילו, ברור. אמר לו להרוג את גייל בשבילו, ברור. נשמה טובה שכמותו). זה יהיה הכי נכון והוגן שלוולט לא יהיה יד ורגל בהצלה של סקיילר וג'סי.
            במקום זה, אנחנו מקבלים את האביר על הסוס הלבן. שמציל את הקרבנות שלו בלו"ז שלו, כשמתאים לו, בדרך שלו, ואז גם מת בתחושת הסיפוק הזאת. ויותר נורא מזה, כל המעריצים ששמחים שהוא מת בסיפוק, עם חיוך על הפנים, במקום שאהב. מגיע לו. מסכן שכזה.
            ואפשר להגיד- אבל בצורה אחרת זה לא היה הגיוני. איך ג'סי היה מחלץ את עצמו, מאיפה סקיילר הייתה מקבלת את כרטיס הלוטו. ואני אומרת- פחח. כאילו שהפרק האחרון לא היה מלא בחורים יותר מגבינה שווייצרית. כאילו שכל הסדרה לא הייתה מלאה בחורים, וצירופי מקרים מעניינים למדי וכו'. אבל לא הייתה לי בעיה עם זה.
            מראש הסדרה הייתה מודעה להיותה יצירה בדיונית במדיום אומנותי ויזואלי. היא השתמשה בקלישאות הידועות של ז'אנרים רבים, או כדי לגחך עליהם (כשלידיה מתעקשת לדבר עם עמיתיה למקצוע בשולחן נפרד, כשוולט ב-107, קובע את עסקת הסמים במדבר, וג'סי מגלגל אליו עיניים ומילולית אומר משהו בסגנון "מה, ראית את זה באיזה סרט?"), או כשהם מצייתים לחוקים האלה, רק כדי להסיח את דעתנו לפואנטה האירונית הממשמשת ובאה- כמו בסוף של צמד הפרקים המסיימים את עונה 4, או בפרק שוד הרכבת למשל.
            בגלל זה להתמקד ה"חורים הטכניים" זה קצת לפספס משהו בסדרה הזאת לדעתי. מישהי חכמה אמרה פעם (כן, קראתי שוב לא מזמן את הפוסט המסכם שלך של עונה 4) שלשפוט את החורים בסדרה הזאת, זה קצת כמו להתלונן שבמשלי איזופוס יש עורב מדַבר. יצירה לא חייבת להישמע לחוקים של העולם שלנו, אבל היא כן צריכה להישמע להיגיון הפנימי שלה.
            כשוולט פונה ליוצרו ואומר לו "רק תביאי אותי הביתה, אני אעשה את השאר". ברור שהוא מדבר לוינס- לא לאלוהים ולא לאף אחד אחר. או יותר נכון, לזה שברא אותו- את העולם בו וולטר ווייט מתקיים. וביצירה שמתקיימת בעולם הבדיוני, ומההתחלה לא מתחייבת לחוקי העולם האמיתי, מותר לכופף את החוקים של ההיגיון, ההיגיון של העולם החיצוני. לא זה הפנימי שלה. אליו היא חייבת להישאר נאמנה. כלומר- במילים של וינס, ולפי דרך העבודה שלו ושל הכותבים- להיות "אורגני לדמויות".
            הוא אמר שדרך הכתיבה שלהם עברה כמעט תמיד דרך השאלה- באיזה מצב הדמויות נמצאות עכשיו?, ובהתאם לאופי שלהם- מה יהיה הצעד הבא שלהם? אבל וינס הוא גם האלוהים של הסדרה- שמסתכל ממבט על – הוא גם צריך להתאים את האירועים למסר אותו הוא רוצה להעביר. כמו כשהוא רוצה להעביר את רמת האסון שבאי הצלת אדם גוסס הוא מפיל מעל ראשו של וולט מטוס, כך הוא לא צריך לתת שום פרס לאדם שכבר מזמן הפסיק להתייסר על המעשים שלו, וכן לתת הזדמנות לאנשים שעוד נשארה בהם מידת מוסריות.

            אגב- משהו בנוגע לסצנת גרטשן את אליוט. גם אותה לא אהבתי. ולא אהבתי את רוב התגובות ששמעתי המתייחסות אל הסצנה- כמו-"יש! הוא דפק את שני הפלצנים הסנובים האלו שהרסו לו את החיים." אוקי, בואו נבחן שנייה מה בעצם קרה בסצנה הזאת. ראשית, כל הסיפור של עזיבת וולטר את החברה הוא עמום. וולט אומר שהם גנבו ממנו, אך ממה שזכור לי מהסצנה עם גרטשן בעונה 2, הוא החליט לעזוב את החברה בגלל המצב הלא נוח שהוא היה בו (במשולש האוהבים הזה). שנית מדובר פה בשני אנשים ישרים שעשו את הונם באופן חוקי! הם לא רימו אף אחד, הם לא עברו על החוק. הם גם אנשים אדיבים. הם רצו לעזור לוולט בטיפולים של הסרטן, למרות כל ההיסטוריה איתו, הם אפילו תרמו לאגודה של מלחמה בסמים, כן, הם גרים בבית מפואר שקנו בכספם שאותו הרוויחו בעבודה קשה וחוקית (המפלצות!!) ואם זאת, רוב הצופים מריעים לוולט- יש! איזה כייף היה לראות אותם רועדים מולו. איך הוא סירס את אליוט עם המשפט ה-כה באד -אסס על הסכין (חי חי, איזה לא גבר האליוט הזה, פוחד להילחם, בפושע פסיכופת, כזכור- גברים אמתיים לא פוחדים מאלימות!), ולא הורג אותם. ללאאא.. טעינו! הוא רק כופה עליהם לעבור על החוק, ולהחזיק פאקינג כסף לא חוקי מעסקאות סמים בבית שלהם (ולא שוכח להוסיף את המוסר המפוקפק שלו- שלא תעזו להוציא אגורה- הכל תיקחו מהכסף שלי. כן, אתה כזה אדם של עקרונות וולטר ווייט. בארבו לך!) ולא לשכוח שמאיים על חייהם באופן שיותיר אותם טראומטיים לתקופה לא קטנה (ולא מעניין לי את השחלה שזה היה בסוף סקיני פיט, וההוא ביבר משהו, כאילו שזה משנה משהו מרמת האִיוּם שהם חוו, או מהטראומה שדבר כזה יכול לגרום להם?).

            בקיצור, לראשונה וינס החליט ללכת על הנרטיב הקולנועי טלוויזיוני, תוך שימוש בכל קלישאה אפשרית. רק הפעם שום טוויסט, שום מוסר, שום ביקורת על אותם הקלישאות, הקונבנציות, הערכים שאותם הוא ביקר בעבר. ברור לי שסוף קרוב לסוף אותו ייחלתי היה מאכזב מעריצים רבים. אבל ממתי שו"שו פה כדי לשמח מעריצים? כאחת הסדרות עם הכי הרבה ביצים שראיתי, היא יצאה פחדנית. מאוד.

            • Mika Gill הגיב:

              בחיי שעניתי לך על כל זה. בחיי!
              בעיקר שזו תגובה מקסימה ומעוררת מחשבה, ושאני לא חושבת שוולט זכה לגאולה בכלל. רק לקצת נחמה, בגלל שהוא באמת הביע חרטה בכל צורה אפשרית, וזה התחיל באוזימנדיאס – השבירה המוחלטת שלו כשהאנק מת – עצם ההקרבה של הכסף, כל הכסף. ההודאה שלו לסקיילר שהוא עשה את הכל בשביל עצמו, ואז העובדה שהוא ביקש את רשותה להיפרד מהולי. לא הציב לה עובדות. ביקש רשות.
              ואשר לגרטשן ואליוט – הם קודם כל בגדו בו, מילולית ופיגורטיבית, בעצם משולש האהבה הזה, ואחר כך לקחו ממנו את כל הקרדיט שמגיע לו. כן, הם אלה שניתבו את החברה לאן שהיא הגיעה. אבל בלעדיו לא היתה בכלל חברה, ולצמצם את זה לכדי "השם. רק השם" זה דבר מגעיל ביותר.מבחינתי, המחיר שהם משלמים בזה שהם מלבינים את הכסף הזה עבור פלין, סקיילר והולי, הוא באמת קטן ביחס לעוול שהם עשו לוולט.
              הרי אלמלא מה שהם עשו, לא היה צורך בהייזנברג. לא היה צורך באימפריית סמים.

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              אבל לזאת הכוונה בכאב, בהקשר של שו"שו. הכאב הוא לא סתם כאב הוא תמיד מקושר לייסורי מצפון ועינוי מוסרי.
              הדברים הכי כואבים שעברו עליי בסדרה הם לא מותם של אנשים אלא ההשלכות של המוות שלהם.
              להרוג דמויות זה הכי קל בעולם, מבחינת כתיבה ומבחינת צפייה – אינסטנט כאב ביג וופ, אבל לשלם את המחיר המוסרי משם מגיעה הגדולה של שו"שו כסדרה וזה בהחלט מה שמבדיל בינה לבין סדרות פשע אחרות.
              ולכן אני מבינה מה את אומרת ולכן לכן אני אומרת שהניסוי נגמר באוזימנדיאס. שם כל ההשלכות הכי קשות של ההחלטה של וולט ללכת לבשל סמים קרו, שם כולם שילמו את המחיר הכבד ביותר. חוץ מוולט וג'סי ששילמו מחיר כבד יותר בגראניט סטייט.

              נכון, לא הגיע לוולט גאולה. אבל גם בפלינה לא קיבלנו סוף באמת טוב.
              ווולט בטח ובטח שלא קיבל גאולה.

              גרטשן ואליוט הם לא מי שיצרו את הייזנברג, וולט יצר אותו כאשר לא היה חכם ונתן לאגו שלו להכתיב את ההחלטה לעזוב את גריי מאטר ולא לקנות מניות. אבל השניים כן דפקו את וולט, הם שברו את לבו ואז קנו את חלקו במעט מדי כסף. לא פושעים, לא מפלצות, אבל ללא ספק שני חארות (כשוולט הוא עדיין החרא הגדול ביותר, בלי תחרות), לכן זה סביר שהמחיר שהם ישלמו זה להעביר כסף לא שלהם לבנו, ועוד להיחשב כאבירים ונדבנים. אין בזה הקרבה איומה מכיוונם מלבד הפחד. אבל אנחנו יודעים באירוניה שלא יעונה להם כל רע.

              וזה נכון שעל פניו אולי נראה שוולט ניצח, אבל הוא ניצח בדבר אחד בלבד.
              הוא בחר איך למות. זה הניצחון היחיד של וולט וזה יפה במידה מלוכלכת כי זה מה שעמד באמת מאחורי ההחלטה לבשל מת'.
              תגובתו האלימה של אדם רדום לגזר דין מוות שנפל עליו.
              הוא רצה לחיות לפני שהוא מת והוא רצה לבחור איך הוא מת.
              וולט ווייט זכה להחליט מתי למות. זה כן.

              אבל חוץ מזה הוא הפסיד בכל הנקודות החשובות ביותר.
              כי החיים שלנו כאן הם זמניים וחסרי משמעות ואחד הדברים היחידים שממשמעים אותנו, כביכול, זו המורשת שלנו.
              וולט השאיר אחריו מוצר אגדי שרק נרקומנים יידעו להעריך אבל הוא ידע שג'סי התעלה עליו בתור בשלן בסופו של דבר.
              הוא ייזכר כהייזנברג הנורא שזה אולי עדיף מלהישכח אבל זה כל מה שיש לו.
              נוטורייטי. איש בעולם הזה לא יזכור אותו לחיוב. אפילו לא אחד. סקיילר היחידה שיש לה יחס כפול אליו, ועדיין הצד הכועס מנצח.
              כל מי שמכיר את וולט מתחרט שאי פעם פגש בו. זו היא אולי המחשבה האיומה ביותר שיש לאדם בסוף ימיו. שאין איש בעולם שלא היה מעדיף לו וולט לא היה קיים.
              פלין היה מעדיף לא להיוולד, הולי לא תזכור אותו בכלל.
              זה נורא.
              משתף פעולה עם נאצים, מייצר סם מחריד, רוצח ילדים ושוטרים, משעבד מתעלל ורוצח תלמידים.
              REMEMBER MY NAME?
              איש לא יישכח את הייזנברג, אבל אף אחד לא ירצה להיזכר בוולטר ווייט.

              אני מבינה מה את אומרת לגבי האקטיביות בשחרור של הקורבנות של וולט, ואני מסכימה. בהחלט הייתי רוצה לראות את ג'סי פעיל יותר ולא עבד נרצע. אני חושבת שבמקרה שלו וולט היה צריך לראות במו עיניו מה הוא עשה לג'סי כדי להבין, דקה לפני שהוא מת, איזה חלאה הוא היה וכמה היה עדיף לג'סי שהוא לא היה פוגש בו.
              וג'סי היה צריך את העונש והשעבוד הזה כדי לשלם על מעשיו אבל מצד שני גם למצוא בתוכו רצון וכוח לחיות. גם אני הייתי שמחה ליותר שחרור עצמי מחניקת טוד והסירוב להרוג את וולט. אבל ניחא, אם ג'סי שורד, מרמז הסוף הזה, הוא כבר לא ינוצל יותר ע"י אף אחד.

              הרצון לתיקון הוא רק המעט חסד שמגיע לדמויות האחרות, לא לוולט. וזו חמלה עלינו אחרי שנים של התעללות אמוציונלית.
              וברגע שוולט מנסה לתקן הוא מקבל את הניצחון הזעיר היחיד שלו, למות.
              זה מה שמקבלים על מעשים טובים. הזדמנות לשחרר את כל הקורבנות שלך מהנוכחות המזוויעה שלך.

              אגב, אני לא חושבת שזו בחירה פחדנית בכלל, אלא להפך. אני חושבת שהבחירה לא לסיים באוזימנדיאס למרות שידעת שזה יהיה הסוף המהולל ביותר היא מהבחירות האומנותיות האמיצות ביותר שראיתי. לא בהכרח הנכונות, אבל לבטח האמיצות.

              • Mika Gill הגיב:

                ברשותך, אני אאשים את ההריון והטפשת בזה שלא הצלחתי להתנסח בצורה רהוטה כמוך, אבל כולנו יודעים את האמת; את פשוט מלכה בלתי מעורערת!
                מה שכן, תודה שהבהרת את מה שרציתי להגיד בצורה כל כך יותר מוצלחת.
                כמה הייתי רוצה, לקראת אפריל הקרוב, להיות מסוגלת לארגן לך פגישה עם וינס גיליגאן. שתשבו ותדברו קצת. ואז דרינקים עם ארון פול, שממש הורג אותי בכל פעם שאני נתקלת במודעה הזו שלו: http://www.thespiritsbusiness.com/content/http://www.thespiritsbusiness.com/media/2013/08/Breaking-Bad-Aaron-Paul-Bushmills.jpg – שזה כמה פעמים ביום בחודש האחרון. מטריד ביותר. למה שהוא פתאום יעשה פרסומות לבושמילס? או שהם פשוט משתמשים בפרסומת ישנה, החולירות, כי הוא נהיה ארון פול הגדול? המפף. מרתיח.
                נו, מי יודע, אולי יום אחד זה אשכרה יצליח לי.

              • maayanzil הגיב:

                אני לא מבינה למה את חוזרת לעניין של סוף טוב מול סוף רע. או לבחירה שלו לא לסיים באוזימנדאס.
                כפי שאמרתי- גם אני לא רציתי סוף רע וסדיסטי, רציתי שהדמויות ימצאו נחמה קטנה, ויהיו בדרכם לשיקום, רק לא רציתי שיצטרכו לחכות לוולט בשביל זה. רציתי שימצאו את הדרך לשם בעצמם, שייקחו מושכות על החיים שלכם. כי ככה אני מאמינה שמשתחררים מעוול שמישהו עשה לך. לא בצפייה שהוא יבין את גודל העוול, יכיר בו, יתנצל ויפצה אותך. החיים לא עובדים כך.
                ושוב, צריך להתייחס לשו"שו כמוצר טלוויזיוני. בתוך העולם הדימיוני שלו, אני ואת ועוד כמה יודעים שתכלס, כל מי שהכיר את וולט ישנא אותו, והוא כמובן ייזכר כפושע מתועב, אבל, אני ואת ווינס יודעים שכל הסיפור הוא בריאה למען צופים- בעולם שיש בו חוקים דיי ברורים. בעולם הזה, עבור הצופים, וולט כן זכה לגאול את עצמו, לעזור לכל השאר במידת האפשר, ולמות כשהוא מוכן לכך (ו-hence, ההערה המטא סיפורית- "רק תביא אותי הבייתה, אני אעשה את השאר", לפני שהמפתחות צונחות לחיקו באורח פלא). וינס יודע מה הצופים רוצים, ואיך לייצר מנגנוני הזדהות. הוא יודע איך לגרום להם להרגשה נעימה, לנבל שהם עדיין אוהבים ועדיין בעדו, גם אם הם מרגישים רע עם עצמם בגלל זה. והוא יודע שנארטיב האביר על הסוס הלבן יעשה בדיוק את זה (כולל כמובן את הסצנה הקטרתית של "הצדק הפואטי" שוולט עושה לאויביו- מסר איום בעיני, גם אם אליוט וגרטשן הם אכן גרועים כפי שאת מציגה אותם, שאני לחלוטין לא מסכימה עם זה, אבל אני מבינה שלא נסכים על כך). שהצופים כן יזכרו את "הייזנברג" בחיוב, בתור הדמות הכי גדולה ומגניבה שנראתה הרבה זמן על המסך, זאת עם הקץ' פרייזס הקוליים.
                הוא מכיר את הקלישאות, ופה הוא כן משתמש בהם, במקום ליצור משהו שונה ומיוחד יותר.. וחבל.

                • Nathalie Dobrzan הגיב:

                  אני חוזרת לזה כי שני פרקי הסיום הם המשך לאוזימנדיאס. וכי אני אישית לא בטוחה
                  אם לא הייתי מעדיפה שזה יסתיים שם. ככה. אני.

                  לא מסכימה לגבי איך שהחיים עובדים.
                  אנשים צריכים שמבצעי העוול מולם יראו חרטה ויתנצלו. זה לא הפתרון אבל זה חלק מתהליך ההחלמה וזה תמיד מקדם אותם לקראת התגברות.
                  ע"ע אמהות שכולות שנפגשות עם רוצחי ילדיהן, נפגעי אונס מול אנסיהם וכו'.

                  סקיילר הייתה צריכה לדעת שהיא לא התחתנה עם מפלצת גמורה ושכל מערכת היחסים ביניהם אכן לא הייתה שקר גמור.
                  ג'סי היה צריך לדעת שוולט מצטער על מה שעשה לו, בשביל עצמו. וג'סי גם כל כך לבד שהוא היה צריך לדעת שוולט אי פעם אהב אותו.
                  זה משהו שרק וולט יכל לתת להם.

                  וזה למה הסדרה עשתה את זה ככה.

                  אני אישית ייחלתי למותו של וולטר עד הסוף. וגם לא סלחתי לו על כלום.
                  הסיום הפסבדו הירואי לא מחק את העבר ולא כיפר על גורנישט.
                  לא הזלתי דמעה עליו. רק על האנק, סקיילר, מארי, ג'סי והסדרה.

                  אני מבינה מה את אומרת, כמובן, ואפשר היה לתת לקורבנות חלק יותר אקטיבי בשיקום חייהם ולא לתת לוולט לנצח בכלל.
                  ואני לא בטוחה שאני לא מסכימה איתך.
                  אבל שוב, בגלל זה קראתי את זה כאילו יש הקבלה בין וולט לסדרה עצמה. כך זה נחווה אצלי.

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          שכחתי מזה.
          אני מניחה שאת מכירה את המבקרים.
          Spinwall – Hitfix

          Donna Bowman- A.V Club
          http://www.avclub.com/articles/felina,102961/
          הכי כיף לקרוא את התגובות באייוי. לא עשיתי את זה הרבה זמןש אבל זה תמיד נורא מצחיק.

          Andy Greenwald – Grantland

          אמילי נוסבאום לא רעה גם.

          אני צריכה לחשוב מי עוד.

  2. disturbed555 הגיב:

    איני שייך לאסכולת המגיבים הקבועים, כיוון שתמיד הרגשתי שלא משנה מה אקליד – זה לא ישתווה לפניני החוכמה של שאר המגיבים – אך רציתי לנצל את ההצגה האחרונה (?) הזו בכדי להודות לך על הניתוחים המעמיקים והכתיבה השנונה שלך שנהיו חלק אינטגרלי מחווית הצפיה; רק לאחר שקראתי כל פוסט שלך חשתי כי באמת סיימתי את הפרק השבועי של שו"שו.

    ישר כוח, ומקווה לקרוא הגיגים נוספים שלך בסדרות איכותיות עתידיות (אולי בספין אוף של סול גודמן? או הסדרה הבאה של וינס? אין לי אפילו בעיה לקרוא את הדעות שלך על המצב הגיאופוליטי בהונדורס במאה ה-19. העיקר שתכתבי).

  3. הצופה והשותה הגיב:

    תודה נטלי.
    על המסירות הגדולה, המילים החכמות, התובנות המבריקות, והכתיבה הבהירה והמדויקת.
    היה לעונג אדיר לקרוא אותך.
    חווית הצפיה בסדרה והקריאה של הפוסטים שלך השלימו אחד את השני בצורה אופטימלית.
    אני חושב שאת מבקרת הטלוויזיה הטובה ביותר בישראל. וכל פוסט שלך הוכיח את זה כל פעם מחדש.
    את שם באי שם, בהיריון מוחי, עושה לביתך ולחלומך. אני מאחל לך הצלחה גדולה. מגיע לכותבת אדירה כמוך ילד תסריטי שיביא הרבה גאווה לאמא. הקוראים שלך יודעים כמה מוכשרת את. עכשיו תור העולם לדעת.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אני לא יודעת איך להגיב לתגובה הכל כך מפרגנת הזו, מלבד בתודה נרגשת.
      תמיד מאוד מבלבל. ומחמיא. ומביך. ומנפח חזה. והזוי.

      ושאלה אחת לסיום: אנחנו מכירים, נכון?

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    לא יודע האם אתגעגע לסדרה כפי שאתגעגע אל נוכחותך הרטורית.
    מפת התבונה שלך נפרשה בפנינו במלוא הדרה, בפאר רגישותה ובקשת עמוסת כל טוב ויופי.
    תודה רבה לך על הכל! על הניתוחים המפעימים, המורכבים ומעוררי המחשבה, שדאגו לגרום
    לנו לתהות מחדש על כל אספקט אפשרי של הסדרה. 🙂

    זוכרת את הניחוש שלי בנוגע לבאדג'ר וסקיני פיט? אני מבסוט מעצמי 🙂

    הייתה תחושה כי וולט תיכנן להגיע למתחם הנאצים ולהרוג גם את ג'סי וחזר בו לאחר שראה
    באיזה מצב הוא נמצא, לחלוטין רחוק מלהיות "שותף". גם ג'סי נמלך בדעתו ולא ירה בוולט,
    לא רק בגלל שהוא הפסיק לקחת ממנו פקודות, אלא גם בגלל שהוא שם לב כי וולט נפצע בין כה וכה.

    הרגע הקטן ובו וולט משאיר את השעון על הטלפון הציבורי מצהיר בגלוי: אין לו יותר צורך בזמן. הכל נגמר עבורו. כולם קיבלו את מה שמגיע להם. סצינת האקשן הייתה WTF אחד גדול. רק הייזנברג יכול לחשוב על תכנית פסיכית ומופרכת שאשכרה תמיד עובדת. הייתה פאזה של התעלות הנפש. וולט נכנס לבית של אליוט וגרטשן, סגר הדלתות וברקע התנגנה מוזיקה קלאסית, צפינו במחזה. תרתי משמע.
    הסצינה בבית החדש של סקיילר הייתה מבוימת לעילא. העמוד שהסתיר את וולט ולאחר מכן היווה חוצץ בינו לבין סקיילר בשיחה האחרונה ביניהם, זה היה ממש תאווה לעיניים ומעך קלות את הלב. ומי עוד מעך את הלב ולא קלות בכלל? ג'סי. הנסיעה שלו לחופשי עם דמעות וצחוק בלתי נשלט, זה סידר לנו שבוע שלם של דמעות משלנו ותקווה שהוא וברוק יתאחדו ויחיו יחד. וד"ש לגרון של טוד. היה לא נעים להכיר.

    הפרק הפך את וולט לדמות דורשת חמלה, הבנה, הקשבה. הוא ידע שהגיע הזמן לספר לסקיילר ולנו את מה שידענו כבר כל הזמן. ערך המשפחה היה רק תירוץ לכל שרשרת מעשיו. הוא אהב להיות ארכי-פושע. זה עשה לו טוב. הזין את האגו והמגלומן שבתוכו. שיכך כיאות את כאבי חוסר ההצלחה בחייו.
    שמחתי על שקיק הריצין שהכריע באופן אירוני את חייה של לידיה ואת העובדה כי פלין עכשיו יזכה ללכת לקולג' ואולי לקחת קורסים בכימיה. קצת התפלאתי על אליוט וגרטשן. למה שוולט ישכור רוצחים עבור 200 אלף דולר שישמרו על 9 מיליון דולר? ציפיתי שהם יעמתו אותו עם השאלה. מה שכן, כמו שחשבתי ורציתי שיקרה, וולט לא חיפש לנקום בהם בשום דרך. אין טעם. הם נראים אולי זוג חמוד ומקסים אבל גם לי צורם שהם אלו האחראים לחוסר מימוש הפוטנציאל של וולט. בעקיפין, הם, יחד עם הסרטן, העירו בתוכו את השד הייזנברג.

    אז זהו זה, נגמרה לה הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה. מה אקח ממנה?
    חרף לא מעט הפגמים שהיו בה לכל אורכה, היא הציעה מאז ומתמיד מבט שונה מהרגיל על המדיום, כילתה זעמה במושגי מוסר ומצפון. שובר שורות השתפרה מרגע לרגע, מפרק לפרק, מעונה לעונה. עם זאת, חוץ מרגעי השיא שלה, רגעים גדולים ובלתי נשכחים, היא לא באמת דיגדגה את הגדולות מכולן, לא התקרבה למורכבויות של 'הסמויה', לטכניקות הניתוח הפסיכו-קרימינולוגיות של 'הסופרנוס', לזיקוקי הדינור הרגשיים של 'עמוק באדמה' ואפילו לא לכור ההיתוך של 'אוז' או לספקטקל הדמויות המחוספסות של 'המגן'. היא הפכה למדוברת בכל מקום בגלל אטיטיוד בלתי מתפשר, בגלל נטילת פרוצדרות צפויות של נראטיב ובחישתן עבור ניסוי אנושי מרתק. מאיץ הספירלה המחשבתי של גיליגאן מצא די במהרה את החלקיק האלוהי הפרטי של שובר שורות. כמו שאמרתי בעבר, ואת ניסחת טוב ממני, הוא פשוט דאג שהסדרה תהנה מהספק, תתתקיים באיזושהי מציאות מקבילה בה הפיזיקה יוצרת דאוס אקס מכינה לא פעם ולא פעמיים. ותמיד בעזרת הפרה בוטה של מוסכמות היגיון והפחתה משמעותית של הסתברויות נראטיביות – כל מה שאתה חושב שיקרה, ההיפך הגמור יכול לקרות ויקרה.

    יהיה קשה מעתה להתמודד עם העובדה כי תור הזהב של הטלוויזיה הגיע לסיומו, למרות ש'מד מן' טרם הסתיימה ואני אתן לה הזדמנות נוספת, בתקווה להדביק את הפערים עד שובה במאי. ואולי עכשיו נפתח פורטל לדור הבא של סדרות אמיצות יותר, מפתיעות יותר, שידאגו לכל הצרכים שלנו כצופים והכי חשוב – לא ישרתו שום אינטרס חיצוני אחר אלא מזה הנוגע לנו. עוד מצפה לנו עשור שובר דימיון.

    *** ברשת אנשים שאלו כיצד ייתכן שהבית של אליוט וגרטשן כה קל לפריצה והם לא מפעילים שום אזעקה
    ברגע שמבחינים בוולט?
    *** ויתרה מכך: וולט הוא אדם נמלט ומבוקש. אף אחד לא מבחין בו בבית הקפה?

  5. מאור הגיב:

    סיכום מדהים וקולע לפרק מופלא ומרגש. אין לי מה להוסיף, עדיין לא הספקתי לראות את הפרק פעמיים וסביר להניח שגם אז לא יהיה לי=) אז אסתפק בלומר שהפרק סיפק לי את הקתרזיס הכי מענג שחוויתי כל חיי, שבשניות הסיום אפילו הזלתי דמעה כשהבנתי שנגמר, ושמבחינתי הוא הצליח לעמוד במשימה הבלתי אפשרית של לעמוד בציפיות, שזו ציפייה שלא האמנתי שהיא אפשרית בכלל (לעזאזל, מרוב התרגשות לא ישנתי חצי לילה בין ראשון לשני!).

    בהחלט עברנו מסע ביחד ואני מתרגש שהוא נגמר כמו שאני מתרגש שהסדרה עצמה נגמרת. הניתוחים אחרי כל פרק היו תענוג אמיתי והפכו לחלק בלתי נפרד מהצפייה שלי. המון המון תודה עליהם! כבר מאז עונה 4 אני טוען באוזניי כל מי שמוכן לשמוע שהניתוחים הכי טובים, מעמיקים, מדויקים, שנונים ומהנים לקריאה על שובר שורות הם בכלל בעברית.
    כמובן שאני מקווה שנקבל פוסט סיכום סדרה, גם אם הוא יגיע רק בעוד נצח… ואני גם מקווה שאולי תחזרי לכתוב גם על סדרות בכללי, סטייל הבלוב?
    וזהו.

    תודה רבה רבה, אני באמת אתגעגע, המון תודה על שלוש עונות של כיף (כי מבחינתי 5א ו-ב הן שתי עונות נפרדות)… ורק שתדעי שיש פוסטים נבחרים שאני חוזר אליהם שוב ושוב גם היום=)

    אז להתראות!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אההה… אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם מחמאות. אז תודה רבה רבה על התמיכה והפרגון.
      לא אשכחך. 🙂

  6. יעקב הגיב:

    כמה נקודות נוספות שחשבתי עליהן –
    קודם כל, ברור שהוא רצה להרוג את ג'סי יחד עם הנאצים ויחד עם עצמו כמובן. מה שגורם לו להתחרט הוא לא המראה העלוב של ג'סי, אין לו מה לרחם על ג'סי סתם כך, אלא המשפט שהנאצי אומר לו – This is what you call a partner? הוא מתכוון כמובן לג'סי ואל הנאצים, אבל וולט מבין את המשפט כמתייחס אל ג'סי ואליו. עכשיו לפתע הוא מבין שמה שהוא קרא לו 'שותפות' במשך כל הסדרה, שותפות 50-50 שלו ושל ג'סי, לא היה אלא עבדות. הוא העביד את ג'סי, בודד אותו, כלא אותו. הוא עשה לו בדיוק את מה שהנאצים עשו לו, רק באופן מעודן יותר. כשהוא צעק על ג'סי לפני זמן מה 'מה תעשה בלעדי? תחזור לסמים?' אלו היו השרשראות והכבלים שלו. עכשיו הוא מבין שבעצם הוא חייב לו, שהוא צריך לשחרר אותו, וזה מה שהוא עושה.
    גם את העימות שלהם צריך לנתח לדעתי אחרת. העימות מתחלק לשניים, החלק הראשון שלו הוא החלק עם האקדח. אחרי שג'סי הורג את טוד (זה לא דבר שיש להקל בו ראש, הוא השתחרר מההירתעות שלו מלהרוג!) וולט נותן לו את האקדח ואומר לו 'תהרוג אותי, זה מה שאתה רוצה'. זה שיחזור של הדינמיקה הקבועה ביניהם. וולט רוצה משהו ומשכנע את ג'סי שזה מה שג'סי רוצה. אז ג'סי מתעצבן ואומר לו – תגיד שאתה רוצה את זה. וולט, שכבר עבר את המהפך מול סקיילר, אומר בפשטות, 'אני רוצה את זה'. אבל ג'סי הבטיח לו לפני כמה פרקים שהוא לעולם לא יעשה יותר משהו שוולט רוצה ממנו, והוא משליך את האקדח, הוא לא ימשיך לרצות את וולט.
    וולט עונה לטלפון של לידיה, סוגר איתה את החשבון ויוצא החוצה (שימו לב לשיר שטוד בחר לשים בתור רינגטון ללידיה. נפלא!), שם מתרחש העימות השני שלו ושל ג'סי. יש שם החוויה עדינה מאוד, ג'סי מניע לוולט בראשו קלות, וולט מניע בחזרה. ג'סי נוסע ברוורס ואנחנו חושבים, אולי זה מה שקרה כאן עכשיו? ג'סי הציע לוולט לדרוס אותו בכל זאת ווולט הסכים? אבל לא. ג'סי נוסע, פורץ את הגדרות ויוצא לחופשי. וולט הולך אל המעבדה ומת שם, עם החיוך הראשון על שפתיו מזה פרקים רבים. אבל אז נשמעות סירנות והמשטרה מגיעה. איך בדיוק ידעה המשטרה שהיא צריכה להגיע לשם?
    עכשיו מתברר מה היה פשר תנודות הראש של ג'סי וולט. ג'סי שאל את וולט, במרומז, אתה רוצה שאני אזמין לך משטרה? וולט אומר כן, תודה. זה החסד האחרון שג'סי עושה לוולט. אחרי הפריצה האופורית מן המתחם הוא נוסע ישר אל השוטרים כדי להסגיר את מורו.

    • maayanzil הגיב:

      חבל שאין אפשרות לעשות "לייק"- כי תגובה נהדרת!

      • Mika Gill הגיב:

        אכן. אם כי אני לא מסכימה שזה היה ג'סי שקרא למשטרה. הוא היה עסוק בנהיגה, ביציאה אל החופש, והמשטרה מגיעה מהר מדי.
        אני חושבת שוולט מראש תזמן את ההגעה של המשטרה וביקש מפיט ובאדג'ר – או מי שלא יהיה – שיתקשר למשטרה בשעה כזו וכזו ויגיד שהוא ראה את הייזנברג נכנס לשם. כחלק מההטעיות המכוונות שוולט ככל הנראה עומד מאחוריהן על מנת לאפשר לו יותר מרחב נשימה.

        • maayanzil הגיב:

          כן, אני גם נוטה לא להסכים לגבי ההתקשרות למשטרה של ג'סי, אבל זו מחשה יפה nonetheless.
          בכל מקרה, הלייק היה יותר מכוון להשוואה הנפלאה של יעקב בין ה"שותפות" של הנאצים לג'סי לבין זו של וולט וג'סי.

    • מיכאל גינזבורג הגיב:

      תגובה באמת נפלאה!

      אני לא חושב שג'סי התקר למשטרה, אין לו איך. וזה לא הגיוני. מחווה הייתה פרידה ותו לא.
      למרות שבאמת מוזר, איך המשטרה הגיעה? מי שמע את קולות הירי במתחם שנמצא במקום מבודד?

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        וולט תזמן את זה כמובן.
        הם היו אמורים לבוא בטח חצי שעה אחרי שהכול הסתיים ובגלל העיכובים יצא שהם זכו לראות אותו מתמוטט ומת.

        • maayanzil הגיב:

          מה? רגע! איך וולט היה יכול לתזמן מתי המשטרה תגיע? (הלו, משטרה, היי זה וולטר ווייט, הייזנברג וכל זה- תגיעו בבקשה בין ב-11, יודעים מה, נעשה את זה 12, ליתר ביטחון למתחם הזה של הנאצים. אני צריך קודם להרוג אותם, אחר כך תאסרו אותי בסבבה.) ויותר מזה- הוא אשכרה אומר לג'סי לירות בו במחשבה שאולי עוד שניה יבואו שוטרים? למה שיסתכן ככה?
          לדעתי השוטרים באו בגלל היריות בלי קשר להייזנברג בכלל.
          (או שצחקת, ויצאתי פיתה?)

          • Nathalie Dobrzan הגיב:

            הוא יכול לתזמן סקיני פיטים. דה.
            לתת לעצמו שעה וחצי-שעתיים, אנא עארף, למבצע הזה.
            הרי מבחינתו הוא המתכוון לירות בכולם עשר דקות אחרי שנכנס בשערי המתחם. מוסיפים עוד שעה לסידורים אחרונים, כמו התאבדות, אם צריך, והרי לך לוז.
            🙂

            • Mika Gill הגיב:

              קטעים. דרך הסמארטפון חשבתי שמיכאל שאל ומעיין ענתה לו את מה שניסיתי לענות, ובגלל הסמארטפון לא יכולתי.
              בדיוק – כמו שהוא דאג שלפחות שלוש שיחות שונות (שלושה קולות שונים) יגיעו למשטרה עם טיפים אנונימיים בשביל להריץ את המשטרה מסביב לשעון לנסות להבין מה טיפ אמיתי ומה לא, ככה הוא יכול היה לוודא שמישהו (סקיני פיטים או באדג'רים למיניהם) יתקשרו בשעה מסוימת.
              אגב, בצפייה השניה שמתי לב שאף אחד מהשוטרים בכלל לא עוצר לידו לבדוק דופק או משהו. הזוי.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי. תודה על אחלה של תגובה. 🙂

      אין לוולט מה לרחם על ג'סי ככה סתם?! הבחור נראה כמו עבד מוכה.
      לכל אדם שלב פועם בחזהו המראה הזה אמור לעשות רע, ו-וולט, כפי שראינו מהעובדה שלא פגע בשווערצ'ס, בוידוי שלו לסקיילר ובפרידה החרישית שלו מילדיו, הוא לא מפלצת. 4 חודשים קיררו את הזעם שלו מהבגידה ופינו מקום לפרקטיקה. ואין לי ספק שבילה את ה-4 חודשים האלה בלהמשיך לספר לעצמו שקרים, על פיהם ג'סי אשם כמו הנאצים במה שקרה להאנק ומה שקרה לוולט ולמשפחתו, שקרים שיעזרו למצפון שלו להתמודד עם מה שעשה לבן המאומץ שקרים שיפטרו אותו מחשבון נפש בהקשר שלו. אז ברגע שהוא רואה את ג'סי הוא מקבל את כל הבולשיט שלו לפרצוף.
      ו-וולט אוהב אותו עדיין, והאינסטינקט להגן עליו שהיה מנת חלקו בשנה וחצי מתוך השנתיים האחרונות kicks back into gear.

      אך למרות כל מה שאמרתי, אני מסכימה. יש משהו בדבריו של ג'ק שמחדד בוולט את ההבנה של מה שעשה לבחור.
      הוא ידע שג'סי צמא להדרכה ולדמות אב וניצל את זה כדי לתמרן אותו, עשה הכול כדי לבודד אותו מהעולם, להחזיק אותו רק שלו.
      אמנם לא חית מחמד, אבל מצבו של ג'סי כעת הוא הקצנה של מה שוולט עשה לו.
      לחלוטין.
      מדהים שרק לפני חמישה פרקים הסדרה דברה על הכבלים המטאפורים של ג'סי ואז אשכרה תקעה את ג'סי בשלושת פרקי הסיום בשלשלאות.

      אגב, אני לא חושבת שג'סי השתחרר מההירתעות שלו להרוג. הוא עדיין נרתע והאופטימים בינינו מאמינים שהוא לא יהרוג יותר בחייו.
      טוד הפסיכופת עשה יותר מדי עוול לחפים מפשע ואז הפך אותו לתת-אנוש, ג'סי רצה להחזיר לעצמו את השליטה לחייו במו ידיו הכבולות.
      וולט איש גמור ועייף (וכמו שכולנו יודעים, אפילו ג'סי בזעמו, וולט המפלצתי ומרעיל הילדים לא היה תוקע כדור בראש לאנדריאה כאקט חינוכי) ואני בהחלט חושבת שהבקשה שלו שג'סי יהרוג אותו מורכבת הן משום שהוא חושב שזה ישחרר את ג'סי והן משום שהמצפון שלו היה שמח לקבל ממנו כדור בראש. אין האחד סותר את השני.
      אבל בסירוב של ג'סי, הן להרוג והן לעשות מה שוולט אומר לו, היא שמהווה שחרור אמיתי לשניהם.

      ולסיום, לא. ג'סי לא זה שקרא למשטרה. מי יודע כמה זמן יעבור עד שיחלוף ליד טלפון.
      ובכלל, הכול תוזמר ע"י וולט כך שאין סיכוי שהוא היה משאיר את המשטרה (שאמר לסקיילר שימצאו אותו) לידי הגורל.
      בטח לאור העובדה שלא ידע שג'סי שם.
      בעיניי נידת הראש הדהדה את ניעת הראש שבעזרתה שלח וולט את ג'סי אל מותו. עכשיו היא חוזרת כברכה לשלום ולחיים ארוכים.
      הפעם, להבדיל מבאותו יום במדבר, הדיבור האילם הדדי. לא תחינה של אחד והתעלמות של אחר.

      • maayanzil הגיב:

        וינס אמר בפודקאסט, וגם בטוקינג באד אאל"ט, שהם הושראו מאיזה מערבון בו ג'ון ויין מחפש איזו בחורה שבגדה בו או עשתה לו איזה עוול, מעין אהובה לשעבר, וכל הסרט הוא מחפש אותה כדי להרוג אותה- לנקום בה, ובסוף הסרט הוא מוצא אותה, וברגע שהוא רואה אותה הוא לא יכול להרוג אותה. ושזה פחות או יותר מה שקרה עם וולט וג'סי בפרק הזה.

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          המחפשים, אני מניחה.
          זה לא אחד לאחד אבל יש דמיון. אם אני זוכרת נכון היא לא בגדה בג׳ון ויין אלא היא נחטפה ע״י אינדיאנים בתור ילדה ואז גדלה כאחת מהם.
          הוא רוצה להרוג אותה כדי לגאול אותה מייסוריה על שבגדה בגזע הלבן (אינטרפרטציה קצת חופשית שלי), אבל כשהוא רואה אותה והיא נטלי ווד היפה האינסטינקט שלט הוא לחמול.

          • maayanzil הגיב:

            כן, זה הסרט שעליו הם דיברו. אוי, זה נשמע רע מכל כך הרבה סיבות. נו, שויין.

            • Nathalie Dobrzan הגיב:

              זה דווקא מערבון קלאסי והוא חתרני באמירה שלו לאותו זמן.
              אני צריכה לראות אותו שוב, באמת.

              המון סרטים וסדרות מרפררים אליו. באפי למשל היא דוגמא שקופצת לי לראש. 🙂

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          נ.ב. מה לכל הרוחות זה אאל"ט?!?! 😀

      • DAR הגיב:

        גם אני אהבתי את ההקשר בין הקשר של וולט וג'סי וההקשר של הנאצים וג'סי,

        אבל אני חושבת שזה קצת קטנוני לחשוב על "מי התקשר למשטרה". זו עדיין טלוויזיה (או במקרה של שובר שורות הייתי אומרת קולנוע, כי זה קולנוע איכותי על אף שזו סדרה).

        יכול להיות גם שעברו שעה או שעתיים עד שהמשטרה הגיע וקיצרו לנו את זה בזמן מסך.

        מישהו ראה את שובר שורות – מכסחי המיתוסים?? כשניסו לכסח את המיתוס של האמבטיה ולהמיס גופה של חזיר ואמבטיה בשני גלון של חומצה ולא הצליחו גילגן אמר בעצמו, שאולי הוא שם הרבה יותר חומצה ופשוט קיצרו את זה בזמן מסך…

        הסיום עם המשטרה, כמו שנטלי אומרת, בה לסגור את כל הקצוות. שלא נחשוב או נדמיין מה קרה אחר כך… סוףסוף הגישו לנו את כל העלילה וקצוותיה על מגש של כסף.

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          אנחנו הרי לא יודעים כמה זמן וולט בילה בנוסטלגיות במעבדה.
          אני גם מאמינה שהוא חשב שיהיה מת מזמן בשלב הזה, במתחם ביחד עם הנאצים, ואז פינקמן קרה ושיבש לו את הלוז קלות.
          וורסט קייס סנריו, מבחינת וולט, הוא רוצח את הנאצים ואז מת בכלא בהמתנה למשפט אחרי שסגר את כל הקצוות. זה לא אידיאלי, אבל זה עדיף על לקפוא לבד מקור בניו האמפשיר.

      • Mika Gill הגיב:

        וואו, נטלי. אפילו תגובות מקסימות ומעוררות השראה את מסוגלת לפרש ולסכם ככה שהן אפילו יותר מקסימות ומעוררות השראה ממה שהיו. קצת כמו שעשית עם שו"שו.
        אלמלא הערצתי אותך כבר מגיל שמונה, הייתי הופכת מיד למעריצה אדוקה שלך. אין עליך, פשוט אין.
        אולי תעברי לארה"ב?

  7. א.ג הגיב:

    הי נטלי,
    המון תודה על כל הפוסטים… ממש חיכיתי להם, כמו אחרים מקווה לקרוא ממך עוד (אולי המלצות על סדרות אחרות?)
    יש לי שאלה – אולי מישהו כאן ידע את התשובה. באחד הראיונות הרבים של וינס גיליגן (אני חושבת שזה היה בtalking bad האחרון) הוא אומר שפלין לנצח יחשוב על אביו כעל מי שרצח את האנק, וגם אם עכשיו סקיילר יודעת שזה לא נכון הוא לא יוכל לדעת לעולם. לא הצלחתי להבין את זה, למה שהיא לא תספר לו? זה ממש מציק לי כי הטריד אותי שפלין מאשים את אביו דווקא בדבר הרע האחד שהוא לא עשה (לפחות לא בצורה ישירה) ואפילו ניסה למנוע, וממש שמחתי כשהוא סיפר לסקיילר במפורש שאחרים רצחו אותו.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אני חושבת שהכוונה היא זו: גם לאחר מה שוולט אומר לסקיילר וגם לאחר שהשוטרים מוצאים את גופתו במתחם בו ריסס את האחים הארים, גם אז לא ניתן להכחיש את העובדה שהחבר'ה האלה הועסקו על ידיו.
      אני בטוחה שהם ידועים כמבצעי הרציחות בכלא, אבל שלא ניתן היה לעצור אותם על זה כי המבצעים היו בכלא.
      הקיצר, וולט עבד עם נאצים, עכשיו הוא אומר שהוא נוקם את מותו של האנק, וזה אולי נכון אבל אילמלא עבד איתם מלכתחילה האנק לא היה נרצח על ידם.
      וזה במידה כמובן שמישהו מאמין לו שזה לא כסת"ח.
      גם אם הוא באמת נוקם בהם, זה נראה כמו התנקמות במרד של עובדים שמלכתחילה לא היית צריך להעסיק.

      וסקיילר נמצאת במקום מאוד קשה מול פלין ומול מארי.
      היא יכולה להגן על וולט מעט, בנקודות שהיא יודעת – בהקרבה בשיחת הטלפון, בוידוי אליה בפרק האחרון, בחצי האמת על הרצח של האנק – אבל פלין ומארי לא ירצו לשמוע את זה, בטח שלא ממי שידעה את סודו של הייזנברג ושיתפה פעולה. הם גם כנראה לא רוצים, לפחות בשנים הקרובות, לשמוע מילים טובות על האיש שהרס את חייהם.
      זה מסוג הוידויים ששומרים לערש דווי.
      😦

  8. ענבל הגיב:

    נטלי, הגעתי אלייך בדיוק כשכבר התחיל להמאס לי סופית משובר שורות. זה היה אכזרי מידי, מעצבן מידי, מייגע.. לא הבנתי על מה כל המהומה. למזלי מצאתי את הבלוג שלך ונפתחו לי העיניים. בזכותך החווייה השתנתה לחלוטין והפכה להנאה צרופה.
    מעולם לא כתבתי כאן, אבל לפחות עכשיו מגיע לך לקבל תודה ענקית ממני על כתיבה מקורית, מחכימה, מעניינת ומאירת עיניים. שיהיה לך בהצלחה ואני מקווה לקרוא ממך עוד 🙂

  9. עומר הגיב:

    זה נאמר כבר בעבר, אבל בסוף ברור שהכל נאמר כבר בפיילוט. כאשר וולט טרום הייזנברג מתאר לכיתה מה היא כימיה וכך בעצם מה הם החיים:
    "בעיקרון כימיה היא תורת החומר אבל אני מעדיף לראות אותה כתורת השינוי .עכשיו, רק תחשבו על זה, אלקטרונים. הם משנים את רמות האנרגיה שלהם. מולקולות .מולקולות משנות את הקשרים שלהן יסודות… הם מתחברים .ונהפכים לתרכובות וזה… זה החיים. נכון?
    כלומר, זה הקבוע, זה המחזור .זה הרכבה ופירוד, שוב ושוב, זה גדילה ואז ריקבון ואז שינוי צורה."

    גדילה – רקבון – ואז שינוי צורה!

    לגבי הסוף, המצויין לדעתי, הגיבור מת, משפחתו מתעבת אותו ולא רוצה את כספו, ג'סי בנקודה פחותה מאיך שהתחיל, בעצם כולם בנקודה פחותה מהיכן שהתחילו. ובכל זאת נדמה לנו שזה הפי-אנד.
    עניין של ציפיות כנראה, גיליגאן הרגיל אותנו לציפויות מאוד מסויימות.

    אגב, מי שרצה סוף אחר גם קיבל אותו. פשוט לא לראות את פלינה. לעצור דקה לפני סוף גרניט ולקבל את הסוף המדכא, המעניש, הצודק(?).
    או לחילופין לעצור בסוף עונה רביעית – "I WON". הסוף השמח.

    אבל זה הסוף שנבחר. הסוף הנכון. תודות למשחק המושלם אני תוהה האם וולט תכנן להגיד לסקיי שהכל הוא עשה בשביל עצמו, או שהוא תכנן לנסות עוד מריחה אחרונה, והתגובה שלו גרמה לו לשנות את השורה? איזו סצנה! יש רק עוד זוג אחד ביקום שיכל להנפיק כזו סצנה, אבל טוני מת, וכרמלה סופרנו, מי יודע איפה היא היום?

    תודה לך שובר שורות. תודה לך נטלי על פוסטים מעניינים שנהניתי לקרוא, גם אם זו הפעם הראשונה שאני מגיב. מקווה שיהיו הזדמנויות נוספות 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תגובה מקסימה. תודה. 🙂

      מסכימה בהחלט.
      קיבלנו שלושה סופים. האחד מייסר ופתוח כשהאנטי גיבור מצליח לברוח, השני כואב וחצי פתוח, והשלישי מעט אופטימי וסגור. הקהל יכול לבחור מתי ללחוץ על כיסא המפלט.

  10. ariks הגיב:

    עכשיו, אחרי שלושה ימים של ריפרושים, נגמרה הסדרה מבחינתי. כמו רבים וטובים אחרים, לא הגבתי פה אף פעם, כי תמיד היה נדמה שלא נותר דבר חכם נוסף להגיד. ועדיין, רציתי להגיד תודה על פוסטים מבריקים, משעשעים, מגרי דמיון ומספקים. פוסטים שגרמו לי להינות מהסדרה בצפייה שנייה, לא פחות מאשר מהצפייה הראשונה.
    זהו, נותרנו יתומים ללא הייזנברג. מי ייתן ועוד עשרה חודשים כולנו נזכה לקבל 9 מליון דולר בהפתעה…

  11. DAR הגיב:

    נטלי, אני בדרך כלל מהקוראות השקטות.
    עם סיום הפרק האחרון רק רציתי להגיד תודה רבה על הרשומות שלך. הן ממש היו השלמת הפרק מבחינתי… הרגשתי שהפרק לא באמת הסתיים עד שלא קראתי את הרשומה שלך.

    ישר כוח גדול והמשכי עם הכתיבה והניתוח המצויינים שלך גם בדברים אחרים
    (על אף שקשה לי לחשוב על סדרה/סרט שיכולים להשתוות לשוש"ו)

  12. Mika Gill הגיב:

    נטלי היקרה, אין ספק שאת העצמת ומעצימה את חוויית הצפיה בסדרה. צריך לתרגם אותך לאנגלית ולקשר את זה לכל שאר האנשים בעולם, שמגלים את הסדרה לאט לאט.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      איזו חמודה את!
      תודה רבה.
      (הפולנייה שבי רוצה להסתייג ולהגיד שיש לפחות חמישה כותבים באנגלית שהביקורות שלהן על שושו טובות ומתעלות על שלי. אך אני עוצרת אותה)
      xxx

      • Mika Gill הגיב:

        אין. מצב.
        הפוסטים שלך מדהימים. הם חווייה אחרת לגמרי. את צריכה להיות זמינה גם לדוברי האנגלית (והרוסית והקוריאנית והספרדית והצרפתית ו – יו גט דה פיקצ'ר.
        ואאז"ן (אם אני זוכרת נכון. ואני זוכרת נכון. דא?) – את בכלל צרפתייה, לא פולניה. למרות שפולניה זה אופי. אבל זה לא האופי שלך בכלל P-;

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          חה! כמו שהשם שלי מרמז מדובר בסיטואציה של חצי חצי. 🙂

          • Mika Gill הגיב:

            שם פולני זה "ביץ'" על גווניו ומיניו השונים. שלמקוביץ', שמעונוביץ', מוסקוביץ' ו… wait for it, wait for it – מרקוביץ'! (סטאגדיש!)
            אם כי, לא. במקרה שלי זה היה קרוב, אבל ברומניה, לא פולניה.

  13. דנה הגיב:

    גם אני מצטרפת לנאמר למעלה – נטלי, היה פשוט תענוג לעקוב אחרי הפוסטים מאירי העיניים שלך. ביד עדינה גירדת וחשפת שכבה ועוד שכבה של משמעות מעל כל התרחשות בסדרה המעולה הזו. אני ממש מקווה להמשיך לקרוא אותך ואת תובנותייך ואת מילותייך, פה או בפלטפורמה אחרת. העם דורש! 😉 מעריכה אותך מאוד, ותודה רבה.

  14. Nathalie Dobrzan הגיב:

    אני הולכת להישמע קטנונית אבל בכל זאת… לכל המגיבים החדשים ולאלה שבוחרים לא להגיב:
    התגובות הן לא לדיון בלבד ומקוריותן או חוכמתן הן לא העיקר כאן. התגובות (והלייקים) הן אינדיקציה לכותב שקוראים אותו: שהאנשים שהגיעו לפוסט מסוים אשכרה קראו את המילים עד סופן ולא פרשו באמצע. אם יש טראפיק של אלף ורק 50 עושים לייק ורק ארבעה מגיבים, זה גורם לכותב לחשוב שהמילים שלו לא נקראות ולא מוערכות. וזה גורם לו לתהות האם זה שווה את זמנו.
    כששירות כזה ניתן בחינם, פידבק או פרגון הוא התשלום. זה אך הוגן. לא צריך להפליג במחמאות, אגב, משהו פשוט כמו "קראתי ונהניתי" זו תגובה מספיקה והולמת.
    במקרה שלי אעפס מאוחר מדי, אבל נסו את זה בפעם הבאה שאתם נהנים מפוסטים של כותבים אחרים.

    • DAR הגיב:

      נטלי את צודקת לגמרי. באמת נהנתי במהלך כל הפוסטים שלך (מאז שגיליתי אותם בסוף העונה הרביעית) ולא חשבתי אפילו על פשוט לומר תודה.

      מבטיחה להגיב לכל הפוסטים שאהנה מהם בעתיד, גם של כותבים אחרים!

    • יגאל הגיב:

      מוטב מאוחר מאשר אף פעם, אני מקווה. אני אקצר, מצטרף לכל המחמאות לך, ולכל אלו שרוצים לקראו את הגיגייך בעוד מקומות. המון תודה על כל הפוסטים!
      (רק עכשיו סיימתי, הרבה אחרי ששלושה אנשים שהמלצתי להם על הסדרה (שגיליתי את עומקה בעזרתך) סיימו לפני )

  15. ספי הגיב:

    מצטרף לכל המחמאות המוצדקות, העם דורש שתמשיכי לכתוב! יצא לך להתקל בתיאוריה של אמילי נוסבאום (ונורם מקדונלד!) שטוענת שהכל בעצם פנטזיה של וולט והוא מת/נתפס במכונית בשלג? אותי היא די עצבנה אבל מענין אותי לדעת מה חושבים המומחים 🙂

    • maayanzil הגיב:

      אני נתקלתי.
      אז כמובן שאין מצב שהתאוריה הזאת נכונה. (נוסבאום גם, ככל הזכור לי לא בדיוק נתנה את זה כתיאוריה, אלא אמרה שזו מחשבה שעברה לה בראש לאורך כל הפרק- והיא פירטה את הסיבות לכך.)
      אני כמובן לא חושבת שיש סיכוי בעולם שזה נכון, אבל הסכמתי עם (רוב) הביקורת של נוסבאום על הפרק.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      לא יצא לי לקרוא אותה, אבל ראיתי טוויטים והבנתי את הראש.

      לא, אני לא חושבת שזה יכול להיקרא כך. למה שוולט יידע שג'סי כלוא אצל הנאצים?
      וגם, אם נניח, שהוא מפנטז נכונה שהבן המאומץ שלו לא נרצח ועכשיו יש לו הזדמנות להציל אותו – למה שהוא יפנטז על הפנטזיה של ג'סי?
      סיקוונס בניית הקופסה, שוולט לא יודע שום דבר על ההיסטוריה הקופסתית של ג'סי, פוסלת מכל וכל את התיאוריה הזו.

      אבל אני מסכימה שזה אכן נראה כמו הסיום המיוחל, בהתחשב בנסיבות, של וולט.
      ויש משהו פנטסטי בכמה שזה מצליח לו.

      הגם ששו"שו לא עוסקת ב"זה הכול היה חלום". היו לה בדיוק שלושה רגעים של הצצה לראיה דמיונית בכל חמשת עונותיה (ג'סי הפרנואיד, וולט שהוזה שסקיילר פותחת את תא המטען כשהוא וג'סי נחטפו ע"י טוקו, והזיית הקופסה של ג'סי). שלוש ועוד כל כך קצרות וחולפות שזה היה לחלוטין מחוץ לנרטיב ולמבעים של הסדרה.

  16. musa g הגיב:

    תודה על הכתיבה הנפלאה. עומק ובהירות הניתוח התחרו רק בעומק הרגש שבין המלים

  17. טוקו סלמנקה הגיב:

    הי נטלי
    תודה על הכל. לא נסגר לי כלום עד שקראתי את הניתוח (והתגובות)
    לאט לאט זה שוקע..
    פנויה להרצאות?
    אף מילה על הרפרור ההיסטרי לסוף של לוסט?! בול אותה סצנה..
    קראתי איפשהוא שיש איזה התנצלות של jj abrahams בעקבות הפינלה הזאת
    בצדק!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי! תודה. 😀

      אני חייבת להודות שאני לא בטוחה בכלל שזה ריפרור ללוסט. אפשר לחשוב שלוסט היו הראשונים לעשות שוט עילי מתרחק מגופה של גיבור.

      אם כבר יש בזה משהו שהזכיר לי את הסוף של "קרואול ספייס", רק פתוח, משוחרר.
      שנייה, נראה אם האינטרנט יכול לעזור לי עם ההשוואה…

      אוקיי, כן. בערך.

  18. guybmach הגיב:

    שאני אבין, קראת לי פנסיונר אמריקאי?
    תודה רבה על הפרוייקט הנפלא הזה.
    🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ברור!
      ואתה לא צריך להודות לי על כלום.
      אלא אם כן בא לך לקנות לי את הבוקסט של החבית… 😛

      • אהוד‬‎ הגיב:

        באיחור אופנתי.
        נו שויין, בואי נניח שאני צופה ב"יס".
        מישהו הרי צריך לראות גם שם את הפרק האחרון.

        הגעתי לסדרה לקראת סוף העונה השלישית, ומיד חיפשתי באובסס טורי ביקורת. הרי לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שאין מישהו שמכיר בגדולתה ובייחודיותה של סדרה כל כך גדולה ומיוחדת.
        אבל באמת שלא חלמתי בחלומות הוורודים שאמצא את אחת הכותבות המוכשרות והרגישות שאי פעם קראתי.
        כישרון עמוס ונוטף מכל שורה, חוש הומור מופרע ומצחיק עד דמעות, תיאורים מדוייקים רוויי קסם, אבחנות דקות, ניחושים פרועים ומה לא….
        עוד זוכר את תחושת האושר שהציפה אותי כשגיליתי את ששש בלוג הטלויזיה המוצלח ביותר שנכתב כאן. תענוג עילאי שמסיים כל פרק בתחושה עילאית, ומעצים שבעתיים את חוויית הצפייה.
        פלא שהייתי צריך להילחם בעצמי לפעמים, ולא להציץ בביקורת על הפרק הבא, עוד לפני שצפיתי בו.
        וזה היה חתיכת מאבק. את השורות הראשונות של "עורו אחים" קראתי בגניבה, עוד לפני הפרק ולו בגלל השם הפנטסטי.
        כן, אפילו השמות של הבלוגים היו תמיד כל כך משעשעים, מבריקים ופשוט גאוניים.

        מזמן עמדתי על המתאם בין הסדרה עצמה והכתיבה של הפוסטים כאן.
        לא העזתי לכתוב את זה, אבל עכשיו… אחרי שאת עצמך כותבת על כך שוולט הוא הסדרה, ואנחנו ג'סי, מרשה לעצמי לומר שהסדרה היא גם סך כל הפוסטים שנכתבו כאן.

        כי כן, גם הסדרה התחילה בלי הרבה באזז סביבה, ואיפשהו בסיום העונה השלישית בואכה העונה הרביעית התחיל הבאזז המטורף שהלך והתעצם מרגע לרגע. והנה גם את נזכרת לפתוח את הבלוג הנדיר הזה בדיוק אז.

        כי גם הסדרה, ממש כמו הבלוג – גאונית, מצחיקה בטירוף, ומציקה בעינויי נפש בו זמנית, לוחצת על כל הכפתורים ומשחררת קיטור.

        כי גם היא טורחת להזכיר לנו מידי פעם שהיא בסך הכל סדרת טלוויזיה, או בלוג.

        כי גם לה חיכינו בהמתנה מייסרת, והיה נראה שבכלל לא איכפת לה 🙂
        אם כי היא דאגה לשחרר מידי פעם טיזרים….

        וכי גם היא הלכה והתכנסה לתוך עצמה, עברה לאט לאט מצחוקים ושיגועים לחשבון נפשש מהורהר.
        ובכל זאת ניסתה לשתול פה ושם אתנחתות קומיות כדי ש(כאילו) לא נרגיש.

        מוכר???

        אז תודה גדולה על כל המאמץ וההשקעה, עשית לכל כך הרבה אנשים טוב על הלב ולא כל אדם זוכה לזה. תודה בהזדמנות זו גם לקוראים שהותירו את חותמם, ועוררו בתגובותיהם דיון מחכים מעשיר ומרתק. תודה למעיין, למיקה, ולמיכאל.וגם ל-aya מהעונה הרביעית (נסעה לבליז?)

        אז בפעם האחרונה, תודה נטלי. היה תענוג נדיר לקרוא אותך, לצחוק איתך (לפעמים בקול, פאדיחות – אני יודע) להשחיז את חידודי הלשון, לרדת לעומקם של דברים, להבחין בפרטים הקטנים. להתמוגג מהגיפים המשעשעים ו.. על הכותרות כבר כתבתי?
        אבל בעיקר בעיקר, משהו שאולי לא אמרתי עד היום, ודווקא מיכאל כבר הקדים אותי כאן: לגלות את האשה הגדולה והרגישה שהציצה מבין השורות. האנושיות שלך, אהבת האדם שלך, האיכפתיות והדאגה לחלש, הלב הגדול שפועם בתוך כל פוסט ופוסט, הם אלו שהפכו את הבלוג הזה למה שהוא.

        היי שלום, נטלי
        אחכה כמו כולם כאן, לקרוא עוד ועוד מפרי יצירתך הברוכה.
        עשי חייל וראי ברכה בכל אשר תפני

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          אהוד היקר עד מאוד.
          אין לי שום דרך להגיב לדבר הזה מבלי לצאת פקאצה כפויית טובה ועולבת שלא יודעת לקבל מחמאות, אז אאלחם נגד אינסטינקטים.

          כל מי שנהנה מהפוסטים שלי צריך לדעת שאתה שכנעת אותי לעשות רוורס מקצה הצוק, לבטל חראקירי כתיבתי לפחות פעמיים.
          אני מודה לך על התמיכה המתמשכת ועיסויי האגו ורגשות האשמה הקולקטיבים שהפעלת בשם קוראיי.
          בזכותך הגעתי לסוף של הדבר הזה, על אפי ועל חמתי ולשמחתי ולזכותי.

          בברכת הכול עובר עליך ובאהבה גדולה.
          xxx

  19. משה הגיב:

    לכל חובבי שו"ש וקוראי הבלוג, מחר תשודר תוכנית ספיישל לרגל סיום הסדרה 'שובר שורות' ברשת א', קול ישראל. התוכנית תעסוק בין היתר במשמעויות הגלויות והנסתרות של הסדרה ובהתפתחותה לאורך השנים, וכן בהיבטים הפסיכולוגיים, החברתיים והמשפחתיים שעלו ממנה. ואכן כן, גם נטלי תתראיין (!). מוזמנים להאזין 🙂

  20. שלומית הגיב:

    היי,סופסוף אני כותבת כאן.
    אני לא יודעת אם תקראי אבל למקרה ש..
    התחלתי לראות את שובר שורות בדיוק כששודר הפרק האחרון. הסיבה הייתה כי אי אפשר היה להתעלם יותר מכל הרעש סביבה ומההגדרה "הסדרה הכי טובה בעולם" וזה בדיוק אחרי שסיימתי עונה ראשונה בסמויה שגם עליה נאמר אותו הדבר,אחרי שראיתי שהאינטרנט יודע על מה הוא מדבר פניתי לשוש"ו
    אבל אחרי 3 עונות הרגשתי שמשהו חסר לי,אוקיי,נחמד,מעניין סבבה אבל היה לי ברור שבסדרה שנקראת הכי טובה בעולם אמור להיות יותר מזה. וכשהתחלתי עונה רביעית והגשתי לא בעניינים הכרתי אותך…..
    ואז,או אז,התחלתי להבין כל מה שלא הבנתי עד אז,את הניואנסים,את הצילום,את המוזיקה,את האבולוציה של וולט,את האגו..וכו..בעצם כל מה שהופך את שושו לגאונית.
    בסוף כל פרק פתחתי מיד את הבלוג לקרוא את הניתוח ולהשלים מה שלא הבנתי(מתביישת להגיד אבל לפעמים אלו היו דברים מאוד ברורים,כמו משמעות השיחה בין וולט לסקיילר אחרי החטיפה של הולי )
    ובנוסף התחלתי לצפות בסדרה לעומק וראיתי דברים שאחרת לא הייתי שמה לב אליהם,ראיתי גם דברים שאת לא ראית ועל חלק כתבו פה בתגובות. כל הצפייה הייתה מאוד לקויה בלי הבלוג והיא הפכה אותה לחוויה ממש.
    אני רק חושבת על זה שכתבת כלכך הרבה על המגע החיבוק,שחסר בין וולט לג'סי וכשהוא הגיע אכן נשימתי נעתקה ולולא הקריאה לא הייתי מתרגשת במיוחד ככל הנראה.
    בנוסף כתבת פה שיש כבר הרבה בלוגים בנושא ושאת מיותרת,אז שתדעי- הם לא משתווים אלייך.
    הכתיבה שלך עצמה שנונה ומדבקת ומלהיבה והכותרות לתמונות הרגו אותי….
    אז זהו,בהצלחה בהמשך והבנתי שאת בעניין של תסריטים-נראה לי שתצליחי מאוד אם לשפוט לפי הכתיבה כאן..
    תודה לך.
    שלומית

  21. bivas6 הגיב:

    באיחור מה הגעתי לביקורת שלך על הסדרה וממש הצלחתי להנות שוב מכל הסדרה מחדש בלי לראות. עכשיו אני בבעיה,כי מסיומה של שובר שורות אני לא מצליח למצוא שום סדרה שמעניינת אותי או מספקת אותי באיזושהי מידה. אני אשמח להמלצות אם יש לך..

  22. missbojarsky הגיב:

    תם ונשלם. בקיץ הזה הטלתי על עצמי משימה – להשלים את שובר שורות. את
    אותה סדרה שהתפספסה לי בתחילת דרכה ושעליה שמעתי בלי סוף וקצת פיתחתי אנטי
    כלפיה כי היא גרמה לי להרגיש בחוץ ולא שייכת. זה לא הקיץ הראשון שבו תכננתי
    את ההשלמה הזו, אבל איכשהו, זה לא קרה. אבל בקיץ הזה הבנתי שאם לא אשלים
    אותה כעת, סביר להניח שכבר לא יהיה טעם. זה נס מוחלט שהצלחתי להגיע עד הלום
    מבלי לספוג ספויילרים מטורפים, אני לא מאמינה שזה היה יכול להימשך עוד זמן
    רב. אז עם קצת עזרה מחמאס (שדאג שלא אסתובב יותר מדי בחוץ בקיץ הזה),
    עמדתי במשימה ורגע לפני שחוזרת עונת ההורדות האמריקאית, צפיתי בפרק הסיום
    שלה, כשאני חפה (כמעט לגמרי) מידיעה לגבי כיצד הסיפור הזה ייגמר.

    חששתי קצת שלא אוהב אותה, שאגלה שההייפ יתברר כבלתי מוצדק לחלוטין, שעדיין
    לא אהיה שייכת. חששותיי הם שהתגלו כבלתי מוצדקים. נכון, הפרקים הראשונים
    קצת קרטעו, אבל כבר במהלך העונה הראשונה היא תפסה אותי ומשם רק צברה תאוצה.
    לא, זו לא סדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים (שלום הסמויה, מה נשמע מדמן?),
    אבל זו בהחלט יצירה ייחודית, כובשת, מרתקת, מטלטלת, מהנה, מכאיבה ומעוררת
    מחשבה. היא לא חפה מפגמים (הו, צירופי המקרים) אבל יתרונותיה מתעלים עליהם
    בקלילות.

    היכולת של וינס גיליגאן ליצור דמות שברגע האחד מתעבים
    ומייחלים למותה ובמשנהו מרגישים כלפיה אמפתיה וחמלה, שוב ושוב ושוב ושוב
    ושוב מבלי שנתעייף מכך, היא יכולת נדירה ואני מורידה בפניו את הכובע
    (השחור) על ההישג הזה. לא אכביר עוד במילים, כי אין משהו שאני
    יכולה לומר שלא נאמר כבר והרבה. אז רק אומר שלום לוולטר וויט, להייזנברג,
    להאנק, לסקיילר (שלא הייתה בי טיפה של שנאה כלפיה), למארי (שגם אהבתי),
    לפלין, להולי, למייק, לגאס, לבאדג'ר ופיט, לגומז ויותר מכל, לבחור שנכנס
    לי לתוך עמקי הנשמה, הבחור שלא היה רגע אחד בו לא רציתי לחבק אותו ולומר לו
    שאני אוהבת אותו ושהכל יהיה בסדר, ג'סי ❤

    ותודה וינס גיליגאן, ששאבת אותי לתוך העולם הזה שיצרת ואל תוך התהליך הפסיכולוגי שכה היטבת לתאר ותודה לך Nathalie Dobrzan על ניתוחייך המבריקים והשנונים.

    ומכאן – ספויילרים לפינאלה
    *
    *
    *
    *
    *
    *

    הסיום היה מאד מספק עבורי. אני שמחה בכל ליבי שלגיליגאן היה האומץ ללכת על הסיום
    האופטימי יחסית. אם ג'סי לא היה יוצא בחיים מהסדרה הזו, אני חושבת שלא
    הייתי יכולה להתגבר על הטראומה. אוזימנדיאס צילק אותי מספיק. הוא היה פרק
    הכרחי, וולט היה חייב לשלם את המחיר שבמותו של האנק, אבדן הכסף והגילוי של
    משפחתו בנוגע לאופיו המחריד. והוא היה מרהיב. אבל אם שם הייתה נגמרת הסדרה,
    המחשבה על כל הרע הזה, המחשבה על ג'סי מעונה וכלוא במחנה הנאצים לא הייתה
    מניחה לי לעולם. הגיע לו ולי השחרור הזה שלו. הגיע לסקיילר ולי לקבל את
    אותו וידוי של וולט שהוא עשה הכל למען עצמו.
    הספויילר היחיד שכן ספגתי לפינאלה אגב, לפני כשבוע וחצי סה"כ (תחנקו יוצרי השמועה
    בנוגע לעונה השישית של הסדרה) היה שוולט מת בסוף. אבל נו, זה לא באמת
    ספויילר, כשגזר הדין הזה ניתן בפרק הראשון של הסדרה. מה שהיה חשוב היה איך
    הוא מת ואת מי הוא לקח איתו ואת זה לא ידעתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s