הנה הכתבה המלאה שכתבתי לטייםאאוט תל אביב על סופה של שו"שו.
הם רצו 500 מילים. לזוועתה של העורכת החמודה אני כתבתי 611 (אחרי שצמצמתי מ-850), מזה נותרו בדפוס רק 470. ברבוריי לא נועדו למגבלות ארציות כנייר! בכל מקרה, הנה הגרסה המלאה של מה שכתבתי (גרסה טיפה יותר ארוכה ממה ששלחתי ועם מספר תוספות עדכניות שוודאי תדעו לזהות). גם את הדברים שאמרתי תדעו לזהות, כי כבר קראתם אותי אומרת אותם, בגרסת ה-5,000 מילה, אבל החלק הראשון הוא מקורי למדי בהצהרה שלו. סוג של.
מתחתיו מצורף המאמר הערוך, להשוואה קוריוזית. 

נתראה כאן בעוד כמה שעות לניתוח פרק  9. 🙂

"Breaking Bad" Panel - Comic-Con International 2013

הביאו לי את ראשו של וולטר ווייט!


שוברים את הכלים

שובר שורות היא מקרה מייצג של העידן הטלוויזיוני כיום. ראשית, היא מוצר מובהק של ערוצי הכבלים האמריקנים במה שרבים מתעקשים לכנות "תור הזהב": פסיכו-דרמה יומרנית שבמרכזה גבר לבן במשבר זהות ומוסר, ושנית, היא חבה את הצלחתה, ואי לכך את המשך קיומה, לקהל האינטרנטי ולהתפתחות ה-Binge Watching.

על אף נקודת המוצא המשותפת, "שובר שורות" בולטת למרחוק, כקריסטל במדבר, על רקע סדרות כבוס, אמפריית הפשע, דקסטר ודומותיהן, וזוכה להצלחה גדולה גם מבלי להיכנע לתכתיבים או ליפול למלכודות חליבת רייטינג המקובלות בז'אנר.
היא לא נוצצת ובלתי-סקסית במפגיע, היא לא דוחפת בכל הזדמנות עירום נשי זול באיצטלאות קלושות, הקצב שלה יכול לזגזג בין סלואו-מושן למשהו שמרגיש כאילו בטעות לחצת על כפתור הפאסט-פורוורד, הדבר הראשון שיכה את עין הצופה הוא הכיעור והעליבות המאובקת ורק שנית הוויזואליה האפית, היא אקספרמנטלית בתהליך כתיבתה, באופן בימויה ובצורת צילומה, היא לא מתפתה לקחת את עצמה ברצינות תהומית על מנת לסמן למי מצופייה הפלצנים שהיא יצירת מופת שאין להקל בה ראש, ואם הגעתם אליה בשביל האלימות המגניבה או האקשן עוצר הנשימה (והוא אכן כזה), רוב הסיכויים שתצטרכו לחכות גם 3 פרקים עד שיזרקו לכם עצם. מהתקרה.
אך מעל לכול היא יצירה אכזרית. רוב האלימות בה קורעת בנשמה, אין לה סוף שמח באופק, ובאבולוציה המתמדת שלה היא מסרבת לתת לצופייה עוגנים טלוויזיונים מנחמים כמו אחדות מבנה עלילתי או דינמיקות קבועות. ההנאה והתגמול בצפייה בה נובעות מהעושר התמטי, מהעומק הפסיכולוגי ומהאתגר האינטלקטואלי (אוקיי, וגם מהמתח, מהמשחק ומבדיחות השירותים).

הצלחתה נבנתה מפה לאוזן, מציוץ לריציוץ, מדיונים בבלוגים ובמגזיני רשת ומאנשים שטחנו בראש עד שקורבנותיהם נשברו ורצו להשלים צפייה באינטרנט. לא בכדי רכשה Netflix את זכויות השידור שלה וכעת לשתיהן יד בעלייתה זו של זו, בשיתוף פעולה מרתק. את עונה 5 נטפליקס קידמה ומקדמת באותה נמרצות שבה היא מקדמת את סדרות המקור שלה, וזאת במקביל לקידום של AMC, רשת השידור בטלוויזיה.
(נטפליקס UK גם מעלה את הפרקים כמה שעות לפני מקבילתה האמריקנית, וזאת משום שהיא משרתת את הקהל האנגלי שאין לו את האופציה של גוף שידור המשדר את הסדרה).
עצם קיומה, כמו גם הצלחתה, של שו"שו היא הדוגמא האקטואלית ליחסי הגומלין בין סדרה לצופיה ובין מוצר לשיטת שידור, ועדות לכך שהשינוי האיכותי חל לא רק על היוצרים אלא גם בדרישת הצרכנים.

היא מקרה נדיר של סדרה שהרייטינג שלה רק הולך וגדל בהתמדה, כשכל עונה שוברת את שיאי הצפייה על קודמתה (במהלך 5 שנות השידור הסדרה למעלה מריבעה את הקהל שלה. פרק 9 של העונה החמישית הכפיל [!!!] את שיא הצפייה הקודם. 102%), ועל אף כל זאת שובר שורות בוחרת ללחוץ על כפתור כיסא המפלט בעונה החמישית, למורת רוחה של רשת השידור ולקול זעקות שבר המעריצים. בעידן של סדרות שמידרדרות לזקנה מצערת ולהחייאה מלאכותית, שו"שו מתעקשת להשאיר מאחור גופה נאה.

******************

Chemistry is the study of change , מסביר וולטר ווייט בפרק הפיילוט. It is growth, then decay, then transformation. למן הרגע הראשון שטחה שובר שורות את כוונותיה החתרניות מבלי להתנצל. זהו אקפרימנט כימי-טלוויזיוני של שינוי מוחלט: וולטר ווייט יהפוך להייזנברג ואז ייעלם באבכת עשן ירוק. וככזו היא מגיעה עם סוף בלתי נמנע שמוסר השכל בצדו.

"Breaking Bad" היא מעשיית מוסר למבוגרים, משל הכמה למוסריות ומפלל לצדק אך נמנע בעורמה מהטפה דתית או ניו אייג'ית. בחיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי, רק באומנות, וינס גיליגאן וצוות הכותבים שלו מבקשים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב מכוונת זרקור אל עבר הטלוויזיוניות והקולנועיות שלה, כי הריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.

על ידי שימוש במנגנונים מלאכותיים במופגן, שו"שו כאילו שואלת אותנו "נכון Suspension of disbelief,? ואנחנו עונים לה, "נכון" "אז ההפך!" היא מתריסה. היא רוצה שצופיה יתבלבלו, יתעצבנו וישאלו שאלות. למה יש מקהלה מקסיקנית? ממתי מטוסים מתנגשים בדיוק מעל נושאי האחריות לאסון? כיצד אנשים עם חצי פנים מיישרים עניבות? ומה שירותים עכשיו, מה?!
זה ההבדל בין האמירה "יש כוח עליון המנתב את חיינו" לבין "זאת רק אומנות. וכל עוד היקום לא שופט אותנו, אסור לנו לחדול לשפוט את עצמנו".
אבל דווקא בגלל השאיפה של היוצרים לצדק, יש סיכוי לא רע שזה בדיוק הדבר האחרון שנקבל.

Breaking Bad היא מחד יצירת אומנות חד פעמית ומשפיעה ששברה חוקי יסוד טלוויזיוניים והמציאה סוג כתיבה ייחודי, ומאידך היא מצרך צריכה המשקף אולי יותר טוב מכל סדרה אחרת כיום את הזמנים.
היא חשובה לא רק בגלל מה שהצליחה להשיג אלא בגלל מה שניסתה לעשות. ובעיקר בגלל שלא הפסיקה לנסות.
כעת כל שנותר הוא להודות לה ולקוות שתיתן לנו בראש ותשבור לנו את הלב.

BBTO

מודעות פרסומת

ניתוח עמוס בספוילרים, גם ויזואלים, שומר נפשו ירחק.
ברצינות. קישטה!

Now that we are in control, no one else gets hurt!

אחרי שני הפרקים הקודמים, איזה כיף שקיבלנו פרק הפוגה קומי?!
😦

הו, גיליגאן…
עוד פרק שסיימתי את צפייתו, תפסתי את הראש ופצחתי בבכי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל ככה אני בוכה מהסדרה הזו. אף פעם לא תוך כדי הפרק, תמיד בהלם שאחרי.
וזה מצחיק שאני אומרת הלם, כי שום דבר לא היה מפתיע כאן. וזה מכוון לחלוטין.

ה-Cold Open מפגיש אותנו עם התוכנית של וולטר (או כמו שמייק אומר ומרמז על העתיד לבוא: You're on your own) ועם תסביך ההייזנברג שלו במלוא זוהרו וזיקפתו. כדי לגרום לדקלן וצוותו להסכים להיות המפיצים שלו, הוא עושה תצוגת תכלית מרשימה ומדהימה בתעוזתה עם סדרת משפטים שגורמת לצופים ולדמויות לפעור עיניהם.
"אתה באמת רוצה לחיות בעולם בלי קוקה קולה?", למשל.
1. די מדהים שברייקינג באד מצליחה למרות התכנים שלה לשכנע את קוקה קולה לשים כסף כדי להיות מפורסמת ככה… טוב, כאילו, בפפסי אף פעם לא שמו קוקאין.
2. באמת, וולט? נראה לך שמישהו יבכה יקום ללא קריסטל כחול? אתה חושב שהמוצר שלך אשכרה איקוני? פיסת אמריקנה? פאאאק.
ומי חשב שהייזי כזה מעריץ של דסטניז צ'יילד?!
אבל וואו, זה מצליח לו. והיי, אפילו מייק נותן לו קרדיט! 🙂

😦

על הדרך, תוך פרגון ל"שני בשלני המת' הטובים בעולם", מובהר לנו ולג'סי מה שחשדנו – שוולט לא מתכוון לוותר עליו בקלות.
אבל אם בשלב השריקות של פרק שעבר פינקמן עוד חשב על עצמו שהוא לא מתאים למקצוע, הרי שבשיחה לפני ארוחת הערב המשפחתית הוא נחשף, למרות המניפולציה הרגשית שתגיע מיד אחריה, לחוסר ההיגיון שבהתעקשות השגיונית של וולט לדבוק בדרכו.
ב-SMN, הוא כבר קולט מסצינה לסצינה יותר יותר עם מי יש לו, תרתי משמע, עסק. תחילה במפגש עם דקלן, אחר בפגישה עם סקיילר והשיא כמובן מגיע בסצינת הריב.

אני לא אכחיש. מאוד אהבתי את גישת ה"לה לה לה, לא שומע" של וולטר לטיפול בעיניין העזיבה שלו.
משהו בזלזול ובהמעטה (מה, ג'סי, הקשקוש הזה עוד לא עבר לך?) ובריגשי הפולני (לפחות תעזור לי בהתחלה… נו, זה מוגזם לבקש, אני שואל אותך?) היה כל כך נכון לדמות וכל כך אנושי.

Nope.

במפגש במכון השטיפה, לעומת הצגת הבובות של שבוע שעבר, זוכה ג'סי להצצה אמתית אל היחסים של וולט וסקיילר. זה לא שהוא מבין את טיבם האיום ונורא, לא באמת, וזה לא שוולט מתעלל בה או משפיל אותה לפניו, אבל ג'סי לא יכול לפספס את ההתנשאות של וולטר ואת הדאגה והאומללות של אישתו.
Vamonos מקריא ג'סי את שם חברת הצ'יק צ'ק ג'וק המאולתרת שהוא ובעלה הקימו (שבעברית יש לקוות שהמתרגם בר המזל קרא לה בפרק 3 כ"מרססים הולכים").
הלוואי, מפטירה סקיילר. (בונוס על בדיחה עם סט אפ של 4 פרקים!)
לפני שהיא נעלמת בחשכת המסדרון ג'סי והיא מצליבים מבטים. ההכרה שאולי יש כאן אחווה קורבנית מבליחה לראשונה בתודעתם. ווהו!

אבל כמובן שהכול מתחבר בשיחה עם וולט, שמתחילה על מי מנוחות ומהר מאוד מתדרדרת למעוזות ערסיים. "לך, מי רוצה אותך, בכלל, יא מכוער?!"
הסצינה כתובה מדהים ואפשר לפרוס קרפצ'ו עם הדיוק של שני השחקנים. לעזאזל, איזה תענוג היה לראות את וולט מנסה את כל הגישות הקיימות, בנואשות הולכת ומתחזקת, ואיזה כיף לראות את הפיקחות המפוכחת אליה הגיע פינקמן שלא נותנת למניפולציה הרגשית והלוגית לעבוד עליו יותר.
ללא צל של בושה וללא הפוגה, כשטקטיקה אחת לא עובדת וולט מנחית את הבאה, בזיגזוג בין התחשבות מזויפת להתעללות פסיכולוגית.
אני מציע לך קידום! כי הכנס חנופה כא… כלומר, כי אתה בשלן טוב כמוני!
ולהיות טוב במשהו זה נדיר!
ועד לאותה נקודה זה הזכיר, במתכוון במתכוון, את שיחת העידוד הידועה מהעונה הראשונה (החלק הרלוונטי, החל מ-1:14. חוצמזה שה-"איי דונט נואו" של ג'סי הוא אחת ההגשות האהובות עליי בסדרה).

אך פתאום וולט מאבד שליטה ונופל לסגנון הירידות של פעם, רק שהן כואבות הרבה יותר.
מה יש לך בחיים חוץ ממני? גורנישט! אף אחד אפילו לא מוכן ללכת איתך לגו-קארטס!
תבחר, זה או אני או סמים ומוות ודאי!
והזווית הזו מעתיקה לרגע את נשמתו של פינקמן ומפילה אסימון בגודל ביניין במוחו.
מר. וויי… הוא מלמל לא מאמין מאיפה זה מגיע פתאום. מעניין יהיה לבדוק אם הוא יקרא לו בשם הזה שוב בקרוב. או אי פעם (על ערש דווי לא נחשב).

וולט תופס את עצמו ונסוג, חוזר בהינף עין לטון מרוכך, מתחשב. אבל הוא כבר איבד את ג'סי, שהודף ללא התלהמות ובאיפוק את תחמוניו פעם אחר פעם, כמו ילד חכם של אימא.
אם יש לך ממילא כרטיס במחלקה ראשונה לגיהינום, למה שלא תעשה כמה בוחטות בדרך?!
תשאל את מהשמו הטבעוני המזמר ההוא עם החור במוח, אם הוא חושב שמחכה לך שקט נפשי!
אתה חושב שאתה כזה טוב? אתה והשחקן שמגלם אותך, חושבים שיש לכם כזה עומק רגשי?!

תן לי לפטור אותך מכספי הדמים האלה.
אבל העלבונות, הפסיכולוגיה ההפוכה והסחטנות פיננסית רק מבהירים לו סופית שאין על מה, ועוד פחות עם מי, לדבר.
שמעו, בסופו של ריב, בפרידת האוהבים המי יודע כמה שלהם, זה לא שג'סי קלט עד כמה וולט הוא הפסיכופט שהוא, אבל הוא מבין שהמורה ושהמגלומניה הרומסנית והרשלנית שלו, שלא רואה אותו ממטר, הם עוד סיבה מצוינת לקפל את הבאסטה וללחוץ על הגז.

אנחנו ממש רואים את ההבנות מחלחלות אט אט אל מוחו של ג'סי, בזו אחר זו, וקודוס ענק לאהרון פול על כך, אבל הסצינה הזו שייכת לבראיין קרנסטון שמצליח לזגזג בין תחמנות להתפרצות, לבהלה, להתחרטות, לחרטטנות, לפאניקה ולייאוש מבלי שנוכל לראות את התפרים אלא רק את גלגלי המוח המאיצים, בעבודה ניואנסית מרטיטה.

ותגובתו של ג'סי להבטחתו של וולט המצוטטת בתחילת הפוסט עתידה להתברר כצודקת בסופו הנורא של הפרק.
You keep saying that and it's bullshit every time.

וזה לא יפתיע אותנו, כאמור.
כפי שציינתי בביקורתי הראשונה לעונה, הסדרה יודעת שהכול בשלב הזה נחיש. יש דברים צפויים שחייבים לקרות בסדרת פשע בעונתה האחרונה. עלילות צריכות להיסגר ודמויות עתידות להיפגע. ככה זה.
מותו של מייק היה מתבקש מכל כיוון אפשרי.
מבחינה הגיונית – הזאב הזקן, למוד הקרבות והכדורים, לא הפסיק לפשל מאז שחזר ממקסיקו. על פי התנהלותו ובגילומו הנפלא של ג'ונתן בנקס, נמאס למייק מהמקצוע, ודי נגמר לו מהחיים האלה.
מבחינה עלילתית – יש כאן יריבות ארוכה, ומנומקת היטב, עם וולט.
מבחינה פרקטית והיררכית – מייק הוא הדמות הגדולה והאהובה שהכי הגיוני לחסל.
מבחינה טיימינג – פרק לפני אחרון של עונה הוא בית קברות ידוע ופופולרי.

היוצרים יודעים שאנחנו יודעים את זה, אז הם לא מסתירים את זה. להפך, הם כמעט זועקים את זה מהגגות מתחילת העונה ועד הרגע האחרון.
האיום באקדח בפרק הראשון שמתקשר לכל האיומים הקודמים שספג וולט ממייק, הדחייה והאגרוף של תחילת עונה 4, כל ויכוח והתנגחות מאז, הבגידה של הפרק הקודם,  ההתנשאות המתמשכת של מייק, הבלגן עם התשלומים, ההצהרה המאיימת של וולט לפני שלושה פרקים שמייק לא יודע את מקומו…

ובפרק הזה הכול מגיע לשיא.
כאשר דמות סוגרת קצוות עלילה (עושה סידורים אחרונים, מתפייסת או מבקשת גאולה) הצופה יודע שמכינים לה את כל התנאים להתפגר. ככה זה, ביי דה בוק. נלעגת כל יצירה שמעמידה פנים שלא.
ברייקינג באד השתמשה בעבר בהבנה הזו שלנו כדי לגרום לנו להיכנס למצב לחץ והיפרונטילציה – עם נרטיב החטא והגאולה של האנק בפרק 3.7 – רק כדי להצביע עלינו ולצעוק "סאקרים, עבדנו עליכם!"
בפרק השביעי בעונתה האחרונה היא עושה את ההפך. היא מרמזת על מותו של מייק באופן כמעט דטרמיניסטי. מותו בלתי נמנע, היא זועקת, מייק חייב למות.
ומקיימת.

תפיסת עורך הדין וההשלכות הופכות את מייק לבעיה ולמטרה ברורה להתנקשות, ההכנות שהוא עורך לקראת היעלמותו המכשירות את הקרקע למוות סודי, ההתעכבות על מבטו הקנאי של וולט אל עבר הפרידה הנוגה בין מייק וג'סי… את האקדח שוולט מוצא בתיק הם כבר ממש כמעט זורקים על ראש הצופה.
וכאילו לא די באלה, כשמייק צופה בטלוויזיה, צלם זירת הפשע מישיר את מצלמתו ודופק תמונה.
ואז עוד נתנו להרמנטראוט, שתמיד זלזל בוולט, שעדיין לא הבין באמת עם מי יש לו עסק, לסרב לעזור לו ולומר את דעתו הלא מפולטרת.
וזו משגרת את וולט, אכול קנאה ותחושת קיפוח תמידית, אל מכוניתו ומשם שולחת אותו לשגר קליע קטלני מטווח אפס.
מי מאיתנו לא ידע בהיכנסנו אל הסצינה, שממנה מייק לא ייצא?
כן, כן, המדליות בדואר.

יצא לי פעם, איפשהו בתחילת העונה הרביעית – כשהחומצה בוססה כפתרון הקסם האידיאלי, לשאול את עצמי את השאלה שאולי בבוא היום התסריטאים נאלצו לשאול את עצמם. "אם וולט יחליט להרוג את ג'סי, האם הוא יעשה עימו את החסד ולא ייתן לו להיעלם בתחתיתה של חבית?"
התשובה שנתתי לעצמי, אם זה מעניין אתכם, היא שאין לי מושג אבל שאם הוא אוהב אותו, ואולי אם ג'סי יספיק להתחנן, וולט יואיל בטובו לגמור אותו באוברדוז של הרואין כדי לאפשר למשטרה ולמשפחתו למצוא אותו בזירת מוות מבוימת.
(מה? יש לי מחשבות נורא מהירות על כל תחום שאין לו שום נגיעה אמיתית לחיי!)

והנה הגיעה העונה החמישית והסדרה מתעסקת בגלוי בנושא הזה.
תחילה לידיה מתחננת בפני מייק שלא יעלים אותה, כדי שבתה תדע שמעולם לא נטשה אותה, אחר כך הוריו של דרו שארפ שהטרגדיה היא שלעולם לא יידעו מה עלה בגורל בנם, וכעת קיילי, נכדתו של מייק, שלעד תחשוב שסבה זנח אותה מבלי לומר שלום.
אם יש משהו נורא יותר מלאבד אהוב, הרי זו אי הידיעה המהולה בתחושת נטישה, המתובלת בכאב הבלתי פוסק של התקווה.
והאם יש מחשבה כואבת יותר לנרצח מההכרה שלא יותיר אחריו זכר ולא יתאפשר לאיש להתאבל עליו?
אבל מייק, ששעה לתחינותיה של לידיה (וזו הייתה הפאשלה הראשונה מני רבות שלו העונה), לא יזכה לחסד דומה.

לא מגיע למייק הסוף הטראגי הזה, שאפילו ג'סי לא יידע לבכות.
וזה מצחיק שכל כך אהבנו אותו, כי הוא היה רוצח קר שחיסל רבים ואיים לא אחת על דמויות אהובות. והוא גם לא בדיוק צודק בתפישתו ש"זוכרים שהיה פה שמח לפני שרצחת את פרינג?!". אם היה ניתן לפרינג להתנהל לפי ראות עיניו, ילדים היו עדיין מנוצלים כסוחרים ורוצחים, ג'סי היה מת או וולט היה מחוסל.
אבל מייק היה חתיכת בנזונה קשוח, עם קוד מוסר של פושעים שהיה מספיק יציב ונאמן שיכולנו להתחבר אליו, היו לו משפטי מחץ שזרק בהגשה צוננת, ובעיקר, הייתה לו פינה חמה לנכדתו ולג'סי, והוא שימש בעונה וחצי האחרונות תחליף אב חיובי לתחליף האב ההרסני.

בתומה של הסצינה מייק דוחק בוולט וזה, כצפוי, יורה בו.
אבל אז קורה הדבר שמוכיח שוב למה שובר שורות היא היצירה המרשימה שהיא.

You keep using that word. I don't think it means what you think it means.

אימה משתלטת על וולט.
אנחנו הצופים ידענו שמייק הולך למות, כי וולט הוא פצצה מתקתקת וכי הסדרה משכה אותנו באף עד השוקת. אולם גדולתה של הסצינה היא בהבנה הפתאומית של וולטר את עצמו. באותה שנייה הוא קולט שהוא לא ההייזנברג שבפתיח, שהכול הצגה, שהוא רק אצה, והבטחתו לפינקמן חוזרת להדהד באוזננו ובאוזניו.
שום דבר לא בקונטרול אם אין לך אפילו שליטה עצמית.

ואל מול הנוף הרוגע והיפהפה, וולט מתנצל בכנות בפני מייק. לא היה כל צורך להרוג אותו. אילו רק עצר לחשוב, אילו רק לא היה עבד נרצע לחוסר ביטחון.
וזו ההפתעה.
רגע קטן ותגלית פסיכולוגית פשוטה, שאוכלים בנשמת הצופה יותר מכל טוויסט עלילתי.
ואף כי וולט מתגלה במלוא אנושיותיו הטראגית, כשהצער והחרטה באמת ובתמים ניכרים על פניו, זה מאוחר מדי. והיות ואין כאן מקום להתנצלויות ומחילות, שתוק ותן למות. אז הוא שותק.
ומייק, בשלווה נרגנת אופיינית נופל קורבן למוות הכל כך מיותר וסתמי, ונעלם מעיננו.

במידה ולא בכיתם מספיק, לטעמכם, הציצו בסרטון מאחורי הקלעים לפרק. אם זה לא יגרום לכם לקנות כרטיס טיסה לאל איי כדי לתת לג'ונתן בנקס חיבוק, אני לא יודעת מה כן.


נקודות נוספות למחשבה מלחיצה/ ספוילרית:

אנחנו מקבלים שני אינסידנטים שמדברים על התאבדות הפרק. האחד כשמייק צופה בטלוויזיה בזמן הפשיטה, כשרואים את האימג' של הצלם השוט מכוון למייק, כי הוא מולו, אבל משם חותכים לפניו של האנק וברקע נשמעת שיחה המדברת על התאבדותו של שוטר בירייה לרקה.
וכאשר האנק יוצא מהחדר, מותיר במשרדו את וולט "הבוכה", הוא מחווה סימן של Just shoot me ביריית כדור למוח.
האם שו"שו עושה הטרמה? לא מתאים להאנק להתאבד, מאידך, מי יודע עוד כמה יתדרדר המצב המשפחתי סביבו.
ואולי, גם פה אפשר לשאול, אם וולט יחליט שהאנק הוא בעיה גדולה מדי ויש להיפטר ממנו, האם ייעשה לו את החסד ויזייף זירת התאבדות?
או האם הסדרה סתם עושה טיזינג מעצבן כדי שנחייה בפחד? כי היא יודעת שנפצח מיד עם המיינד פאקינג הזה.

הערות, תהיות ושאר ירקות.

* בפרקים הנותרים אני מניחה שוולט ייכנס לאמוק נואש להוכיח לעצמו בכל מחיר שהוא כן הייזנברג. או לא. אוי לי.

* כן, אני די בטוחה שהתיק של מייק הוא אותו התיק שוולט פותח (באותו סוג שוט תחתי מתא מטען) בפתיח של העונה.
כשם שהפספורט שהיה מונח שם (ואולי תעודת זהות באותו שם?) יצטרף לרשימת הפריטים שמייק הכין לעצמו ככיסא מפלט, ואלה ישמשו מעתה את וולט. האקדח הוא רק הראשון.

* זה הפרק הראשון שתומאס שנאוץ, תסריטאי ותיק של ב"ב, כתב וביים. הוא עשה עבודה פשוט מצוינת בעיניי.

* יש סיכוי מאוד טוב שהשוטרים לא ימצאו את הכספת המיוחדת וקיילי כן תקבל את הכסף שסבא השאיר לה.

* בארוחת הערב השנייה הכי מביכה ביקום, וולט אוכל אוכל לחימום במיקרוגל. סקאבי לזניה!!!!

* הארוחה מובילה בקישור מושלם להצגה שוולט עושה במשרדו של האנק. הפעם אנחנו יודעים שזו הצגה, אבל הסדרה מראה לנו שוב ושוב שוולט מקפיד לבסס את שקריו על אמיתות.

* …כמו תאריך יומהולדת אמיתי בתעודת זהות מזויפת, למשל?

* למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה באמת היומהולדת שלו. זה הכול מבוים. הכול.

* יש להם עיניין מוגבר העונה עם צפייה בטלוויזיה. אזהרת תימת רפלקסיביות.

* עם טלוויזיה או בלי, התימה הזו לא נפקדה גם מהריב של וולט וג'סי שקרץ במידה ליחס של הכותבים והצופים אל שתי הדמויות הללו ולאיך שהן נתפשות.

* זה כבר שלושה או ארבעה פרקים שאני תוהה אם שובר שורות תסתיים כמו "רצח באוריינט אקספרס", כש(זהירות ספוילר אגתה כריסטי) כל קורבנותיו החיים של וולטר (ג'סי, סקיילר, האנק, מי שיוותר) יחברו כדי לפטור את העולם מנוכחותו המזהמת. ועל הדרך יקבלו את מורשתו ומורשתה הגדולה של הסדרה – אספקה לכל החיים של ייסורי אשמה ושנאה עצמית שיאכלו אותם מבפנים.
ברור לי שאם המחשבה עולה לי בראש זה רק בגלל שהסדרה הארורה עשתה לי אינספשן ושתלה לי את זה שם. ולא, זה כנראה לא עומד לקרות.


*הסצינה בחדר הכספות הייתה מקסימה ונאמנה לרוח כל סרט הייסט קלאסי. כלומר, סליקית וג'זית.
אבל איזה טאמבל העורך דין הזה שהוא לא קלט את הוייב השונה מהבנקאית?! לסול זה לא היה קורה.

* זה דווקא היה חכם מצדו של מייק לא למנות לתשעה את עורך הדין שלו אבל לוליק – העלבון האישי של סול לא יימחה בקרוב.

* טיפ קולינרי: מה ישפר עוגיית בננות? פיסות בייקון.
היי, אמריקה, יודעת מה עוד ידגיש את הטעם הטבעי של הפירות? ציפוי פאדג' שוקולד וטיגון עמוק. אם כבר אז כבר.
פאקינג הל, מה הפלא שאתם אלופי העולם ב"צריך להביא מנוף כי הגופה לא עוברת בדלת"?!

* הו, גומי!

* טוד הוא תחליף ג'סי. אבל זה לא אותו דבר. כמויונז.
וללא thrill of the chase, מעניין כמה זמן זה יחזיק.

* הפרק הבא, האחרון לחצי העונה הנוכחית, נקרא Gliding Over All, שזה שם של שיר של וולט וויטמן, שהסדרה לא מפסיקה למתוח קווים בין השירים שלו ובין מר. וייט.

GLIDING o'er all, through all,
Through Nature, Time, and Space,
As a ship on the waters advancing,
The voyage of the soul–not life alone,
Death, many deaths I'll sing.

אתם מוזמנים להיכנס לפאניקה בזמנכם החופשי. מ-עכ-שיו.

ביקורת קצרה יחסית (נניח, לתולדות הזמן).
ספוילרים מכל טוב הארץ.

תשמע, בן, אימא ואבא נפרדים. אבל חשוב לנו שתדע שזה כן בגללך.

 Everybody wins!

חתיכת משפט לסיים פרק שמתחיל כמו שהוא מתחיל.

ואיך הוא מתחיל? באגרוף לסרעפת.
שלושת אנשי הצוות שאינם פינקמן לוקחים ומפרקים, שלב שלב וביסודיות, אופנוע עפר. ושתי שניות אל תוך מונטאז' הפתיחה, שהתנהל ללא מילים לצלילי מוזיקה רודפת וצורמת, השתלטה עליי תחושת הבחילה והדמעות חנקו את גרוני.
המקצוענות המעשית אל מול המשמעות הטראגית, הפרטנות המרמזת אל הזוועה, ריטואל החבית המוכר רק בקונטקסט נורא מבעבר. אופנוע דומם הוא סך חלקיו. וילד? אותו דבר רק בקטן יותר.
איזה טיפול מושלם ומהפך קיבה.

ואז הלכו והראו לנו את היד הקטנה המבצבצת מהחול והרסו הכול. לא סומכים עלינו שהבנו מה ראינו?! באמת חושבים שלא קלטנו את המשמעויות?! זה יורה למטאפורה (או ליתר דיוק, המטונימיה) ברגל והופך את הסצינה מאחת המטלטלות והגאוניות שנעשו אי פעם בטלוויזיה לסתם סצינה טובה מאוד. איזו טעות, לעזאזל.

ובינתיים, ג'סי מחכה בחוץ. אני לא מאמינה שהוא היה צריך להביע את התנגדותו להשתתף בפעולות הניקוי בכדי שייפטרו אותו מהן. לא, ברור שוולט ומייק שלחו אותו מיד ומלכתחילה לחכות בצד.
ויפה מצדו רק לחבוט בטוד על הסמול טוק הדוחה שהוא מציע. הייתי מצפה שהוא יחטוף הרבה יותר מפינקמן שיתפרץ ללא כל יכולת לרסן את עצמו.
אבל לא, ישנה כאן הרבה שליטה עצמית, מצד ג'סי, ומצד מייק ו-וולט. מקצוענות החליפה את הפאניקה, מפוכחות פרקטית שממלאה את מקומה של התמוטטות עצבים.
וזה אולי אחד הדברים שהפריעו לי בפרק מחד, אך מעידים על השינוי המהותי שהתחולל בסדרה והדמויותיה מאידך.
בעבר האירוע הטראומטי היה שולח את גיבורינו למסע מצפוני, שותל זרע פורענות במוחם של ג'סי ומייק שאת פירותיו היינו קוצרים פרקים ועונות מאוחר יותר (עבור בחשש לשימוש חוזר בסמים). אבל Buyout אץ רץ. רגע אחד אנחנו מתאבלים דרך דיקונסטרוקציה אטית של אופנוע על האסון, רגע אחרי ג'סי פורש ושניה מאוחר יותר, וולט הכבול לרדיאטור שוב מתעל את מקגייוור. כאילו מישהו לחץ על כפתור הטורבו במחשב.
זה ברור שזו פונקציה, בין היתר, של מגבלת הזמן. עונה קצרצרת אינה מאפשרת לדפוק עצירה פתאומית בעלילה כבעבר ולספק לנו פרק שכולו פסיכולגיה אינטימית… וזה זר ומוזר.

אבל פה קבור הכלב וזהו עצם העיניין, כי הסדרה מונעת על ידי גיבורה, והוא? הוא מוכן ורוצה לחזור לשגרה.
עוד שנה וחצי, מציע וולטר, כשנהיה כולנו בפנסיה, יהיה זמן למסעות נפש.
יודעים מי חושב שאפשר להקפיא מרצון רגשות ואז בזמן מתאים יותר לשלוף אותם מהפריזר והם יהיו טריים ופריכים כבעבר? אנשים הסובלים (או נהנים) מניתוק רגשי.

גם אם ג'סי לא מחפש את המקטרת הראשונה הקרובה למקום מגוריו, זה ברור שהוא מתפרק לאיטו.
אבל עם כל הצער, לסדרה, ולוולט, אין זמן להתעכב על כך והם חוזרים לעבודה.
כי יש קורולציה בין השעון המתקתק למותו של וולט והזמן הקצוב שנותר לסדרה עצמה. טיק טוק. תיק תק.

אז ג'סי מקבל פטור ומר ווייט שב אל המעבדה המאולתרת.
גם כאן הייתה לי בעיה. אני אולי קטנונית אבל השריקה העליזה והמסתלסלת הייתה בוטה מדי, והיא הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר ולהסתיים בשבריר השנייה שבו וולט קולט שג'סי יכול לשמוע אותו. זה היה גס מדי.
אבל משמעות השריקה אינה שוולט שיקר לג'סי בכך שאמר שהמוות של דרו הצעיר הדיר שינה מעיניו, אני בטוחה שזו האמת (אומנם המוגזמת, המודגשת, אבל האמת). וולט אינו מפלצת צמאת דם, הכאב הטבוע על פניו בסצינת הפתיחה מעיד על כך. התקלה באנושיות שלו מתבטאת בדיוק ביכולת שלו לעשות הפרדה, לנתק את עצמו, ולהמשיך.
זה מה שזעזע את ג'סי.

הסלסול בשריקתו הזכיר לי יותר מכל את זה.

ג'סי תמיד ייקח קודם כל על עצמו את המסקנות הקשות ולא על אחרים. ולכן פינקמן לא מסיק מהשריקה שוולט הוא פסיכופט שראוי להתרחק ממנו, אלא שהוא עצמו לא בנוי לעסק הזה, שאין לו את מה שנדרש. ועל כן ג'סי רוצה החוצה.

הפרק הזה אומנם שייך לוולט ומונע על ידו, אבל הוא נגנב, משל היה מתילמין על רכבת דוהרת, על ידי אהרון פול בסצינת ארוחת הערב.
אבל רגע.

מפונצ'ר מפרישתו של ג'סי מהעסק, וולט מזמין אליו הבייתה כשתלמידו מבקש לשוחח עימו. כן, ברצינות.
היופי בשיחה ביניהם מבחינתי נמצא קודם כל במפוכחות הכנה של ג'סי הזוכר, בין היתר, את הסכום המדויק שוולט ביקש להשיג מעסקי המת' (יאי, רפרנס עונה ראשונה מושלם!!!! אוקיי, חמש דקות אל הפרק הראשון בעונה השנייה) ואת מניעיו. הוא לא מבין את ההתעקשות של וולט, ודאי בצל הטרגדיה האחרונה.
אז וולט מסביר לו וחושף עוד טפח מהסיפור שלו עם Grey Matter. הוא מכר, ולא בשכל, את האופציות שלו ומאז הוא אוכל את עצמו. ואם להאמין לדבריו המניפולטיביים (גם אם אמת בבסיסם), הוא בודק את מניותיהם מדי שבוע. לעולם לא עוד! הפעם הוא בונה אימפריה.
אבל ג'סי יודע שזה לא אותו הדבר, שאין פה מה להתפאר ואם יש כרטיס החוצה צריך לבחור בו.
אז וולט קופץ על ההזדמנות שצצה עם שובה של סקיילר מציג לג'סי תיאטרון בובות בכיכוב שלושתם.

ואוה, איזו סצינה זו הייתה. לא זו בלבד שזה היה מפגש על שהגיע זמנו לפני יובלות, בפרק שמתחיל כמו שהוא התחיל לא ציפיתי לשאוג מצחוק. אבל כך היה.
אהרון פול דופק פה משחק קומי מוגזם במפגיע ולעזאזל, זה עובד. כל הפרסים, יקירי. כל הפרסים!

היופי התסריטאי בסצינה? שעל אף הפיתוי העלילתי, סקיילר נכנסת אל המפגש ויוצאת ממנו בערך באותה נקודה. היא לא מגלה שהיא טעתה בג'סי ושבעצם הוא מותק וכל הבלה בלה הזה שאנחנו גילינו עליו מאז מפגשם הקודם אי שם בפרק השלישי לסדרה. לא. היא לא יודעת שהוא הבן המאומץ. היא כן מבינה שהוא הפרטנר שלו ועושה וי מהיר על נקודות שבוודאי חשדה בהם בעבר, אבל היא לא מבינה, ובעיקר לא מתעניינת, מי הוא ומהו.
היא, להבדיל מג'סי (כרגיל), מבינה שוולט כופה עליה לעשות הצגה והיא משחקת את תפקידה, אבל בחוסר רצון מופגן. שבויה שלו (May I be excused?) אבל בלי סכנה לסינדרום שטוקהולם באופק. רק שהיא טועה לחשוב שההצגה בכיכובה היא לכבודה, משחק של דווקא מצד וולט המתנקם בה על יחסה אליו או אולי תוכנית לאלץ אותה להכיר את שותפו ולראות שהשטן אינו נורא כל כך.
כלומר, כן, היא גם לכבודה. אבל היא בעיקר מתוכננת כמניפולציה לג'סי, והשתכרותה של סקיילר והפצצה שהיא מפילה באמצעה אינה מחבלת אלא עוזרת לוולט.

וג'סי, הו ג'סי, לא יודע לאן הוא נקלע. בקומפוזיציה ברורה בשולחן האוכל, ג'סי נופל, משל היה בנם האובד של הורים על סף גירושים, הישר לאמצע שדה הקרב. נדון לשקוע, בלי שמי מהשניים יושיט לו יד, בסמול טוק חד צדדי טובעני.
ואם השיחה לא תטביע אותו, יש את כוס המים שלפניו.

*gulp*

והטרגדיה האמיתית מצויה בעובדה שהשניים לא יודעים עד כמה הם דומים. שני בני הערובה של ווייט, הצדקות מוסריות מהלכות שהפכו לקורבנותיו הנצחיים.
וג'סי נופל, במידה רבה, למניפולציה הרגשית שוולט משכיל להפעיל על הבחור. אני בודד במערכה, ג'סי, העסק הוא כל שנותר לי.
אגב, ג'סי יודע שמייק עומד לקשור את וולט ולהמשיך בעסקה? לא לגמרי ברור.

וכעת אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הפרק ולמשגה של מייק.
וולט לא סומך על המהלך שהעביר על ג'סי ויודע שמייק יהיה בלתי אפשרי לתפעול ועל כן הוא אץ לגנוב את המתילמין רק כדי למצוא את מייק מחכה לו באקדח שלוף.
וכעבור לילה ארוך ביחד, שמחמת קוצר הפרקים בעונה אנחנו לא זוכים לשזוף עינינו בו (בוז), מייק עושה את הטעות ואוזק את וולט לרדיאטור.
יש הרבה שמצאו את המעשה הזה של מייק מטופש להכעיס ומזכיר יותר את מעשיהם של נבלים בסרטי ג'יימס בונד נושנים מאשר סדרת פשע ריאליסטית.
אני מתכוון לרצוח אותך, אבל קודם אני אקשור אותך ביד אחת לעמוד, אניח את הסכין על שולחן האוכל הזה, אגביר את המוזיקה ואצא מהחדר. מוהאהאהאהאה!

אבל נו, דווקא עם זה לא הייתה לי בעיה. טוב, זה כי אני מיוחדת.
וגם בגלל הדרך שבה שו"שו התייחסה אל הסצינה.
תחילה הסדרה אומרת לנו שמייק, לראשונה מזה הרבה זמן, לחוץ. וכי מי שלחוץ ולא נופל הרבה זמן עושה טעויות וסופו למעוד.
שנית, וחשוב מכך, היא מתמקדת באספקט המבוכה.
מעטות הסדרות וסרטי הפשע המתעכבים על הנקודה הזו. דמויות מתהפכות זו על זו ללא הירף באופן טבעי לחלוטין. תמיד תהיה איזו הפטרה של "I'm sorry", אבל חוסר הנעימות ההדדי לא באמת יורגש. זה יגולם כמהלך נורמטיבי מצד המבצע ויתקבל בכמעט הבנה בצד השני. טוב, נו, זהו עולם הפשע.
וזה מצחיק, כי בחיים האמיתיים, ובמידה ואינך משוגע ו/או ביחסים קינקיים מולו, אם תיאלץ לקחת מישהו שהיה לך איתו יחסי קולגות ושיתוף פעולה בעבודה יומיומית ופתאום לרסן אותו למקומו, ובכן, אני מניחה שזה יהיה מאוד *מאוד* מביך.
נכון, מייק כבר קשר את וולט בעבר, ואיים על חייו בכנות ובמסירות, אבל היחסים ביניהם היו שונים מכפי שהם היום ומאז הם עברו פאזה ביחסים. ופתאום שניהם, בלית ברירה, חוזרים אחורה… אז מייק מחפף. והעובדה שהיוצרים לקחו את זה לשם גרמה לסצינה לעבוד מבחינתי, או לפחות להחליק.

זו כאמור וכצפוי שגיאה חמורה והייזי מצליח להשתחרר, לחבל במכירה ולמצוא אלטרנטיבה מסחרית שאותה נגלה בפרק הבא, כשהעלילה מתגלגלת במהירות אל עבר קו הסיום השנתי.

Old bald man on man action

Buyout  כולו שזור בסיפורי סחר מכר, מוצלחים וכושלים.
העסקה המאוד מבטיחה למכירת המתילמין.
השגיאה הצורבת של וולט שמכר את "תינוקו" בעבור שכר דירה.
הרכישה המוצלחת של סקיילר את השעועית הירוקה, אל מול הנפילה של הלזניה של פינקמן.

ולאורך כל העונה עד כה שואלים אותנו מהו הדבר האמיתי ומהו החיקוי?
רק בגלל שאתה חש עצמך ג'סי ג'יימס, לא אומר שאתה האקדוחן האגדי.
רק בגלל שמוצמד לך אקדח לרקה לא אומר שאתה דובר אמת (וגם לא שאתה מריל סטריפ).
רק בגלל שאתה תחליף קסם למיונז לא אומר שאתה הממרח הקלאסי.
רק בגלל שאתה נראה כמו קוויאר, מריח כמו קוויאר ונטעם כמו קוויאר לא אומר שאתה עשוי מביצי בלוגה. לפעמים אתה סתם אצה עם תסביך גדלות.
אין אמת בפרסום.

וולטר ווייט איננו גאס פרינג, הוא אינו ויטו קורלאונה ולא יוליוס קיסר, הוא עוד לא שם. הוא Wannabe, וכרגע, ביטחון מופרז על פאלש, זה הכי מסוכן.
אבל כשוולט אומר "כולם מנצחים", למי הוא משקר? לעצמו או לקולגות שלו?
האם הכול יסתבך כדרך כל עסקה, בפרט זו המנוהלת על ידי תאב בצע עם דלוזיות? או שמא ההייסט האחרון מלכתחילה מיועד תחת שותפיו?

Yikes, עוד שני פרקים למנאייק!

it's raining meth, hallelujah!

הערות והיילייטים בפרק העמוס במשפטים נפלאים.

* Ricky Hitler האובססיה רבת השנים של ג'סי עם הדיקטטור מחחמת לב יהודיה בחושך.
* טוד קורא לוולטר "מר. ווייט". צרחתי, לא אכחיש.
*
אני לא זקוקה ליותר מידע על גריי מאטר, למען האמת. לי אישית די ברור שוולט עזב מכיוון שגרטשן אהובתו דאז בחרה את אליוט על פניו, והאגו שלו שוב ניצח את ההיגיון הבריא.
יש מישהו שחושב שיש שם סיבות ומניעים אחרים לעזיבה שלו?
*
It's like eating a scab. לעד יקושר ללזניה לחימום במיקרוגל. לעד.
*
You know the kids are gone?
Oh, THANK GOD!
* harassment of a senior citizen. הו סול! הו מייק!
* “We’re going to spend the night here together, like it’s my birthday”

בונוסים
* זו העת הזו של השנה, שתמונות ממסיבת סוף הצילומים דולפות לרשת.
היאח לעסקי ההדברה!

*
 אני בטוחה שכבר נתקלתם בזה, אבל הנה לינק לתערוכה באל איי שציוריה והדפסיה המצוינים בהשראת ולכבוד ברייקינג באד.
פפפט, הכי גנבו את הרעיון של סיכום העונה הרביעית שלי!
זה אחד האהובים עליי, וזה הלינק לשאר היצירות.

אוקיי, וואו. בוא ננסה לעשות את זה. סליחה מראש על החלודה.
אגב, רק את פרקים 1 ו-5 ראיתי פעמיים ואת כולם ראיתי בשידורם כך שיהיו השמטות משכחה והדחקות לרוב.

וכמובן, זהו כרטיס למחלקה ראשונה על רכבת הספוילר-אקספרס.

איזה פרק להתחיל לכתוב עליו, מה?
אבל, חכו קטנה, היות וזהו הפוסט הראשון שלי לעונה, בואו נחזור לתחילתה.

אני לא מקנאה ביוצריה של ברייקינג באד, לא מקנאה בהם כלל.
במשך ארבע עונות (אוקיי, שלוש ומשהו, אם אתם ממורמרים כמוני) כתבו גיליגאן וצוותו סדרה שאומנם דהרה אל עבר כיוון מאוד ברור וידוע, אבל בחרה בדרכים לא סלולות, ללא עזרת מפה או ווייז ורוב הזמן תוך סינוור מהשמש המדברית שהעלימה את הכביש וכל מי שנמצא עליו.
והנה הם מוצאים את עצמם בקטע הכביש האחרון, כשהיעד הסופי כבר באופק, וזה המקום הכי קשה להיות בו לסדרה שחרטה על דגלה את עיקרון אי הוודאות. (נ.ב. איך כל הכבוד לי שהתאפקתי לשרטט מטאפורה של רכבות, אה? אה?!)

אין מפלט מיום הדין, יודעים הצופים, ויש מבחר מצומצם של סיומות אפשריות.
או שוולט ימות או שוולט יחיה. זהו עצם העיניין ואין באמצע. והקומבינציות לאחת משתי האופציות הללו ידועות כולן.
או שוולט ייסיים את הסדרה בכלא. או שהוא יישב במגדל השן שלו, ערירי ובודד, סופר את כספו ונדון לעולם להביט מעבר לכתפו.
או שהאנק יהרוג את וולט, או שג'סי יהרוג את וולט, או שהסרטן. זהו.
אוקיי, אוקיי, או שהוא יחליק באמבטיה וישבור מפרקת, והשכנים יזמינו משטרה לפרוץ הדלת אחרי שהריח ייהפך בלתי אפשרי. אבל באמת זהו.
וזה נכון לגבי כל אחת ואחת מהדמויות. או שוולט יגרום בעקיפין או במישרין למותה, או שלא. ברמה הבינארית אין כאן משהו שהוא לא בר-ניחוש.

אנחנו יודעים, והתסריטאים יודעים שאנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שהם יודעים שאנחנו יודעים.
וגם וולט יודע.
ומתוך המגבלות המפוקפקות הללו מנסים היוצרים לספק לנו מצד אחד עונה סופית הולמת, העונה על כל השאלות החשובות והצרכים המהותיים (קרי, לא בהכרח מתעכב על זוטות כמו איך טכנית הרעיל סול את ברוק), ומאידך עדיין מצליחה להפתיע ולייצר, לפחות במידה, את אותה פראות בלתי צפויה הנמצאת בבסיסה ובלבה של הסדרה.
וצ'מעו, עד כה הם עושים עבודה די מרשימה.

חושבים שאתם יודעים מה עומד לקרות ואיך הכול יסתיים? מגחכים היוצרים… בום, העונה נפתחת בפלאשפורוורד לוולט עם שיער ארוך וזקן. ושיעול סרטני. מחוץ לאלבקרקי. רוכש כלי נשק מסיבי. בגיל 52.
מה?! מי ראה את זה מתקרב בכלל?
וכך זה ממשיך בינתיים. על כל "מייק יחבור לוולט וג'סי" מתבקש, יש "פחחח, ואתם חשבתם שהם הולכים לבשל מתחת לשטיפת המכוניות!". הכול צפוי ומפתיע בו זמנית.

ורעיון המעבדה הניידת הוא אכן הברקה מוחלטת. לא רק בוחרים היוצרים וגיבורינו לא ללכת בדרך המתנחשת-בקלות, אלא בבחירה הזו יש את הערך המוסף השובב שהו כה אופייני לסדרה. בתום כל סשן, נותנים לנו להאמין, וולט וג'סי יושבים בסלון הבית שבעליו המסכנים הפקירו בלי ידיעתם בידיהם. והבית, הוא משתנה כל שבוע, אולי בעתיד יגיעו אליכם?
והשניים יפלשו פנימה וישבו על הספה שלכם ויצפו בטלוויזיה שאתם קניתם במו כספיכם. צופים בכם צופים בהם. פולשים לכם למרחב הפרטי ואתם לא רק המשת"פים האילמים שלהם, אתם גם הקורבן.
ורגעי הבונדינג הברומנטי האלה, בחממה המאולתרת, על הספה עם בירה קרה, קורים כשהם מוקפים בזוהמה, בינות אינספור חרקים ושאר Contaminants על סף הדברה. שקר בתוך בועת שקר. מושלם. (וכן, הכול מבחינתי הוא רפרנס ל-Fly, 'תמודדו!)

ובבואם לקדם את הסדרה אל היישורת האחרונה מתעקשים יוצריה להציג שינוי מהותי למבנה, כזה שישקף את הטרנספורמציה שעברה על גיבורם.
להבדיל מבעונות הקודמות, וכפי שהצהיר במילות שחתמו את העונה הרביעית, וולטר ווייט כבר לא מפסיד. הוא לא במלחמת הישרדות, הוא בראש שרשרת המזון באלבקרקי. בלי טוקו, הקרטל או גאס שיאיימו עליו.
אז מה עושה סדרה שרוצה לייצר מתח והרפתקאות שבועיות בהיעדר סכנה?
היא מייצרת לנו שרשרת של Heists.
אותו נרטיב מז'אנר הפשע, בו חבורה עליזה של עבריינים יוצאת לבצע את איזו משימה מסורבלת ולכאורה בלתי אפשרית. תחשבו "העוקץ", "אושן 11", "הג'וב האיטלקי", "היהלום המושלם"… וזה מהלך מבריק, כי כשאנחנו הולכים לסרטי הייסט אם יש משהו שאנחנו יודעים הרי זה שגיבורינו הולכים להצליח.
זה יכלול מקבץ של חבר'ה מומחים בתחומם אבל קצת לוזרים היוצאים לקרב סתרים מול ארגון מושחת, מפחיד וכבד (בנק, קזינו, מאפיה), הם ייתקלו במכשולים, יידרשו ליצירתיות מחשבתית ותחבולות מסובכות, תהיינה הפתעות, אבל הסוף ידוע. הם ינצחו.
הקייפרים וההייסטים הם סרטי Feel Good בהגדרתם ובמהותם, ונדירים המקרים שהיוצרים חותרים תחת זאת (והסרטים שעשו זאת או התפספסו, או בכך די הוציאו את עצמם מהתת-סוגה לאלתר).
וכך אנחנו מקבלים בינתיים עונה שמזכירה במבנה את עונות 1 ו(בעיקר)-2, אבל עם טוויסט.
לא עוד שני טאמבלים עטויי כובעי צמר הסוחבים חבית במקום לגלגל אותה וניצלים בעור שיניהם, אלא פושעים מתוחכמים ובטוחים בעצמם המרימים עוקצי-על. לא עוד שניים בודדים מול העולם, אלא מוחות שמתפעלים במיומנות קבוצה מהודקת של עבריינים, כשמר הקלס מתפקד על תקן ה-Q שלהם.

כך הייתה מזימת חיסול הלפטוף של גאס בחדר הראיות (קומפלט עם קריאת ה-YEAH, BITCH, MAGNETS, המרפררת בנוסטלגיות לזה), וכך היא התוכנית להסתנן לסשן בישול בבתים מתרססים.
וכך, כמובן, הוא גם שוד הרכבת הגדול, אותו שילוב של הייסט עם מערבון, בתזמורו של ג'סי פינקמן ג'יימס (ואכן, באותו שוד מפורסם חלופת משקל שיחקה תפקיד מרכזי). מה שמביא אותנו אל הפרק החמישי והמעולה.
להבדיל מפרק שעבר שבו הרוב הפריע לי, הכול עבד לי בפרק הזה. הקצב, ההומור, הדיוק, תשומת הלב לפרטים, סטירת הלחי המצלצלת של הסוף…

הפרק פותח בסצינת הקדם-כתוביות הממוקמת אי שם במדבריות ניו מקסיקו שאת נופם אנו מכירים היטב, עם ילד בהיר-שער רכוב על אופנוע היוצא בשיעמומו לאסוף טרנטולות.
והסדרה, כהרגלה בקודש, לא מאפשרת לנו למקם בוודאות את הסצינה על ציר הזמן. לבושו של הילד עכשיווי כשהם שהוא מתאים לבן מעמד הביניים האמריקני בשנות השישים, השבעים והשמונים. אופנעו ישן ומיושן. אין אייפון, אייקון או כל אביזר אחר שיעזור לנו לתארך. מיהו אותו ילד שובב? האם אנחנו חוזים בכלל בפלאשפורוורד? האם בפלאשבק?

אבל אז מתחיל הפרק בלי השתהות ואנחנו מניחים את הפתיח בצדי המוח.
נקודות בונוס הולכות לדין נוריס על הגילום המדויק שלו את האנק המובך המתחיל למלמל תוך כדי אגיפת תריסים ויוצא מהחדר בהליכת ירח. מה זה? שניה, פשוט קוראים לי. אני תכף חוזר. בינתיים תנוח. מממ…ביי. וולט מכיר היטב גברים כמוהו ואת היחסים ביניהם ומנצל את זה (בצורה מרהיבת עוז שעוד תפיל אותו). האנק הוא בובת גרב נוספת שהוא מתפעל בעזרת מניפולציה רגשית.
וגם אנחנו מאמינים לוולט בתחילה, כי הוא למד את החוק הראשון למשחק אמין: בסס את שקריך על גרעין של אמת. התחבר לרגש אותנטי וחלוב אותו לטובתך.
ומייק גם מזכיר לנו את מה שוולט למד והשתמש על עצמו בפרק 12 של עונה 4: עם אקדח לרקה כל אחד הוא מריל סטריפ.
וולטר ווייט של ימינו לא סתם נעזר כי אם מסב עונג ממשחק המריונטות הזה. מבחינתו, מערכת היחסים שלו עם פינקמן כרגע היא מלאכת מחשבת להתפאר ומעתה ואילך הוא מעדיף להתנהל מול כולם באותה דרך. על האנק זה עובד, על סקיילר, לעזאזל, זה לא. (לא נורא, חושב וולט משל היה סקרלט אוהרה על קוקאין, נמשיך לנסות גם מחרבסוף היא תיפול בפח… ובינתיים השעון מתקתק לשניהם.)

הפרק החמישי, ולראשונה העונה, שייך לג'סי.
כל עוד התנהלה מערכת היחסים שלו עם וולט על מי מנוחות, כל עוד ג'סי הוא הפיון של וולט כך גם בסדרה יהיה לו תפקיד של פיון. קרי משני אך הכרחי, פונקציונלי וניגר-י בבסיסו.
המהלך החמוד של לתת לג'סי להיות זה שמוצא את הפתרונות היצירתיים העונה לא מגיח משום מקום. יש לו הסטוריה מבוססת של השתדלות, ניסיונות לרצות והעלאת רעיונות ("רובוט?") בכל עונות הסדרה, רק שהיום בלי המת' ועם הביטחון העצמי הרעיונות שלו הולכים ומשתפרים.
וכבר פעמיים מראים לנו שהמוטיבציה שלו להשכין שלום בין מייק ו-וולט גורמת לו לחשוב מהר וחד יותר. כמו ילד שיעשה הכול רק כדי לא לשמוע את הוריו רבים.
אך מעל לכל, הו ג'סי, עומדת המוטיבציה לא להרוג שוב לעולם. לא את לידיה, ובטח שלא את אנשי הרכבת המצויים, אם לרפרר לסמויה לרגע, מחוץ למשחק.

ועלילת ההייסט נגללת ב-Dead Freight לפי הספר. הרעיון, התוכנית, הבדיקה, שטיחת המתודה בפני הצופים, הביצוע, הסיבוכים, ההצלחה.
ועל הדרך גם מעניקים לנו, ובעיקר לג'סי, רגע של אושר מזוקק. וולט נותן לבן חסותו להסביר לבחור החדש מה התוכנית, מתוך כבוד מלא. וולט! נותן!! לג'סי!!! קרדיט?!!! וחלופת המבטים הגאים בין השניים כשטוד מכנה את התוכנית מושלמת היא אולי רגע השמחה הגדול ביותר שג'סי חווה מאז ג'יין.
אוה, אוה!!! ואם זהו הפרק של ג'סי, אולי אותו ילד בטוח בעצמו, סקרן ואמיץ מהפתיח הוא ג'סי הקטנטן? הרי ראית כמה נלהב הוא רץ במדבר עם המד מרחק, כאילו הרגיש שוב בבית? האם זכינו להציץ סופסוף להיסטוריה של הבחורצ'יק?! האם זה בא ללמדנו שהבחור חוזר לעצמו האמיתי? לילד הבטוח שהיה?

אבל בביצוע התוכנית מתגלה האופל האופייני לשו"שו, שהסדרה יודעת שצופיה מצפים לו. "לא יכול להיות שהכול טוב", נחשוב. "נכון", תאמר הסדרה, "קבלו את תאבת הבצע של וולט המסכנת את יקירו".
ואכן, אנחנו זועמים. זה לא שאנחנו באמת חוששים לחייו של פינקמן, כי, נו, לא כאן לא עכשיו ולא ככה הוא ילך לנו (מקסימום ייאבד כף רגל). אבל בעיקר אנחנו תוהים בחשש אם טוד פה רק כדי להיות הקורבן התורן לציניות החמדנית של ווייט.
וזה מזעזע אותנו, כי וולט, שלפני פחות מחודש (בעולם הסדרה) בכה כילד אבוד בקניון על אובדן היחסים עם ג'סי, מוכן לסכן את חייו של בנו המאומץ בעבור כמה גלונים עלובים של חומר (זה לא מדויק, כי הפחד שלו היה ששינוי הכמויות היה משפיע על המשקל הסופי וחושף את הגניבה. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה).

אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע. מרגע שוולט החליט להשתמש בג'סי כפיון, ההחלטה החלה מקשיחה את לבו אליו וג'סי אכן מתחיל אט אט להפוך לכלי. וכלים? יש להם נטייה להתנפץ, וזה לא נורא כי הם תמיד ברי החלפה.
 וברייקינג באד מוסיפה לשאול אותנו: מהי אהבה, והיכן עובר הגבול הסופי שלה?
תלות, כפייתיות, קנאות, רכושנות, תועלתנות וניצול הן תופעות לוואי מכוערות הנמצאות במידה מסוימת בכל מערכת יחסים, אבל מתי הן משתלטות עליה עד שהיא כבר לא ראויה להיקרא אהבה?
עם סקיילר דומה שוולט רוצה במערכת היחסים רק כדי לא לראות את עצמו כמפסידן. כי זה המקום היחיד בחייו בו אינו מנצח.
עם ג'סי, נותרה הפונקציונליות, הנוחות האינטימית וה-רק-לא-להיות-לבד-יות.
האם נותר במי משתי המערכות משהו רגשי מעבר לכך?
מבחינתי, ואני חושדת שגם מצד הסדרה, הקו התחתון ביותר עובר בסיכון נפשו או גופו של הצד השני. זה לא שאהבה משמעה לשים עצמך תמיד אחרי האדם השני, כי בוא נודה – יש הרבה דרגות ביניים, אבל משמעה היא תמיד לרצות בטובתו. אולי לא מעל טובתך, אבל לבטח לא להירמס באלימות תחתיה.
שו"שו מספקת לנו ביטוי ויזואלי נאה לכך. וולט נותן לפאקינג רכבת לדרוס את ג'סי = וולט לא אוהב את ג'סי יותר.
זו האמת המצערת הניבטת אלינו מהפרק הזה, כשם שהעובדה שלא נותר דבר אמיתי מאהבתו של וולט את סקיילר, הייתה המסקנה המובהקת מהפרקים הקודמים.

אבל למזלנו ההצצה המבהילה לנבכי נפשו של וולט מסתכמת בדיוק בזאת ולא גובה קורבנות, ועל כן היא לא מצליחה להרוס את ההיי מהצלחת המשימה. אפילו ג'סי שטוף האדרנלין לא זוכר לכעוס! והסדרה המנוולת הזו מנצלת את שמחתם ושמחתנו. זוכרים כמה כיף היה ב"אושן 11"? זוכרים את 2 העוקצים הקודמים בעונה וכמה מגניבים הם היו? זוכרים איך פחדתם שג'סי יאבד גפה לפני רגע?!
זוכרים את הילד מהפתיח?
פאק.

כי שובר שורות לא באה לספר לנו מעשייה על פשע מושלם וסקסי, ולא באמת הגענו עד כאן להיגנב ולהגניב. בסופו של יום באנו לדבר על השלכות ועל לקיחת אחריות אישית.
ושו"שו לוקחת את ההתלהבות שלנו הצופים ומפנה אותה נגדנו באכזריות שאין שנייה לה בטלוויזיה. בכל סדרות הפשע סביבה פרקים הנגמרים בדרמה ובמוות יהיו כבדים, רציניים ורועמים מפאתוס מתחילתם ועד סופם, מקשטים את עצמם בשלטי ניאון של חשיבות תהומית. וברייקינג באד? היא לוקחת את ההרפתקאה הכיפית ואת המעורבות הרגשית שלנו בהצלחת המבצע והופכת אותן על פיהן בהינף, או שמא נאמר נפנוף, יד.
ואת הבחור החדש, שאך לפני רגע העתקם נשימה בחשש לחייו, היא חושפת במפלצתיותו.
טוד, יא בן של זונה מסופלסת, אני הייתי בעדך! מה עשית?!?!?!?! ארורה תהיי, סדרת פיגולים משוקצת!

חשבת שזה פלאשבק, אה, מטומטמת?!
היא לועגת לי. לא שמעת את שריקת הרכבת בפתיח?! לא, זה לא פינקמן, זה רק הילד שיכל להיות כמו פינקמן לו זכה להגיע לבגרות.
אבל אל תרגישי רע, גם פינקמן יזהה את עצמו בו, כמו שהוא תמיד עושה.
היא אומרת ומגלגלת את שפמה כנבל. וזה יגמור אותו. מוהאהאהאהאהא!

ושמיטת הקרקע הזו היא שאחראית לתחושת הקבס הנוראה שאיתה נותרים ג'סי והצופים. וזו תחושה שלא זרה לנו משום שהיא נכחה בכל אחת מארבעת המיתות המהותיות בתולדות הסדרה.
לא, בסדרה כל כך מדממת, מותם האיקוני של גאס, התאומים או טורטוגה מתגמד ונשכח אל מול הטרגדיה האנושית של קרייזי 8, ג'יין, גייל והילד שעוד נלמד את שמו. כל אחד מהם עימת אותנו עם זווית אחרת באמת האיומה על מוות ורצח, אמת שמתעכבת, יותר מכל סדרה אחרת כרגע ואולי בכלל, על המשמעויות למבצע ולקורבן, ומתעקשת לראות מעבר לרומן שלנו כחברה עם אלימות מצולמת.

זה הפרק של פינקמן, אנחנו חווים אותו דרכו, וכיאה לכזה הטראגיות עולה ומבעבעת מכל הפינות. הוא שהגה את כל התוכנית רק כדי למנוע מוות של חפים מפשע, הוא זה שנקודת התורפה שלו היא ילדים, והוא זה שיגיד את המילים שיהדהדו באוזניו של טוד ויבהירו לו מה צריך לעשות.
"אסור שאף אחד יידע על זה".

והטראגיות זועקת עוד יותר אם באים, כמוני, מהגישה שלא היה צריך לעשות כלום לילד.
אחרי השוק הראשוני היה אפשר להבין שהוא לא יודע מה הוא בכלל ראה ואפשר בקלות לשקר לו. ובמקרה הגרוע, הוא יילך הבייתה ויספר לאימא שלו מה הוא ראה והיא תגיד "וואלה? מה אמרתי לך לגבי המדבר? שוב הלכת לאסוף ג'וקים, נכון!??! לך לחדר!!!". ואיש לא היה מעלה את זה שוב כי שום משקל לא חסר ואיש לא היה מתלונן על גניבה.
אבל היגיון או רוגע לא הופעל כאן.

וזה משנה הכול. כי ג'סי הצליח להעמיד פנים בפני עצמו שהוא יכול לשלוט במצב ולהבטיח את העבודה בתנאי המוסר שלו, ושכח שהמסקנה אליה הגיע במכון הגמילה נכונה היא. הוא אכן "The bad guy" .
אם אתה בעסקי המת', ג'סי יקירי, אנשים ייפגעו. חפים מפשע ייפגעו. ילדים ייפגעו.

ומה עכשיו?
מן הסתם אני חושבת שג'סי ירצה לפורש.
מה שנדמה לי שברייקינג מנסה לעשות, ואני אוהב אותה יותר על זה, זה לטפל בסודות בין וולט וג'סי מבלי לחשוף אותם.
כלומר, בחיים האמיתיים טיבו של סוד רצחני אינו בהכרח להתגלות, להפך, זה מסוג הדברים שלוקחים לקבר. אבל טיבו של אדם שיסכן חיים של ילד חף מפשע – להיחשף. אט אט. יותר ויותר. עד שזה יוביל לפיצוץ.
והרי גם אם ג'סי לא יידע על ג'יין ועל ברוק לעולם, הוא נדון לגלות מיהו וולטר באמת בקרוב.

ומצדו של הייזי – אם ג'סי פורש, ואם סקיילר תמשיך להערים קשיים ולא לשחק במשחק, אם הפוקציונליות של שניהם תהיה אבודה? דינם נחרץ.

אהרון פול שואב השראה מחייו האישיים

Where do we go from here?

* יש משהו, כאשר יש לדמויות היסטוריה כל כך עשירה של סודות וקונפליקטים, שברור לנו שסדרה לא תחסל אותן בלי קודם לפתוח ולפתור.
בעונות מוקדמות הדמויות היו מצויות בסיכון תמידי, אבל אם הן שרדו לעונה החותמת ועדיין לא מיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהן? אין סיכוי שמותן לא ילווה בהתנגשות חזיתית ופיצוץ רגשי.
אז החל מהפרקים הבאים, כשהבעיות תעלנה לפני השטח, גם תחזור החרדה הקיומית לגורלן של הדמויות.

* אז מה, טוד הוא הג'סי החדש?
כמה נחמד לוולט לגלות שיש ג'סי כזה בעולם שנראה אותו הדבר, אבל עושה מה שאומרים לו ולא מתייסר מצפונית כל הזמן?!

* ומה, מארי והאנק יאמצו את הילדים כשוולט וסקיילר ימותו?

* אבל לא באמת.
אם הסדרה השובבה הזו שותלת אצלכם מחשבות על העתיד, קחו בחשבון שהכול הטעייה. הכול.
יומהולדת 52? לא נראה לי. וולט וטוד נגד ג'סי ומייק? לא ולא. האנק ומארי והולי הקטנה? פחחחח.

* כשם שככול שהקהל (המיזוגני) חפץ במותה של סקיילר, כך גוברים סיכוייה לשרוד את הסדרה.
זדיינו היא אומרת לכם, ובצדק.

בעיות עם העונה עד כה
זה קצת מוזר להתלונן רטרואקטיבית אחרי פרק כל כך טוב ומדויק מבחינתי, אבל לשם האיזון, הנה הבעיות העיקריות שלי עם העונה, שאני בינתיים אוהבת הרבה יותר מהרביעית.
* לא סבלתי חצי מהדברים הדרמטיים שנתנו לוולטר להגיד העונה. חצי ממשפטיו הרועמים הרגישו לי ברורים מדי, מלאכותיים מדי. אני הוא הנבל-יים מדי.
הבנו, אתה בטוח בעצמך ואתה מרושע. ווי גט איט. מזל שקרנסטון שחקן כל כך טוב.

* אתם לא סומכים עלינו שנזכור, מה?
תשמעי, ברייקינג, כפרה. אני לא צריכה שתאכילי אותי. השאירי את הכפיות למארי.
נכון, עברו חודשים ארוכים מאז העונה הקודמת, אבל בעידן הדיוידי וצפיות המרתון אין שום סיבה להסביר ולהזכיר לי פרט פרט, וזאת בנוסף ל-PREVIOUSLY ON BREAKING BAD הבלתי נסבל.
חוצמזה שגם אם זה יהיה מעורפל מדי, את יכולה לסמוך על הצופים שלך שיהיו אובססיביים מספיק כדי לרוץ לאינטרנט לסשן ריענון.

היילייטים שלא צוינו לעיל ומן הראוי לציין:
* בביקורתי את העונה השלישית של "ג'סטיפייד" טענתי שהיא מלאה בקריצות אוהבות ומלאות כבוד ל"ברייקינג באד", ותהיתי האם שו"שו תחזיר לה אהבה.
ואז שכחתי מזה לגמרי, עד שבפרק הפותח את העונה, בסצינת ניסוי המגנטים, מר הקלס צועק FIRE IN THE HOLE!
יה, ביטץ', שאוטאאוט!
* פרק 2, בחיפושי הסיגרייה המאולתרים שארגן, ג'סי נשבר. אז מה הסדרה עושה? היא נותנת לוולט לגעת בכתפו של ג'סי בצורה מנחמת, אבל לא מראה אותם מתחבקים. אהההה, תמותי, סדרה טיזרית ערמומית.
* נ.ב. אל תמותי לעולם. 😦
* קרה ששנאתי את פרק 4, שהוא במקרה הפרק הכי סקיילר-צנטרי של העונה עד כה. ולכן היא נעדרת פה מהדיון. אבל כן, על אף התסריט הגבולי והבימוי המעצבן האימג' של סקיילר בבריכה היה יפהפה ו-haunting וכן, יש פה רפרור לאופליה, למלתעות ולמי יודע מה עוד.
* אנה גאן משחקת מדהים העונה. היא תקבל עוד מועמדות לאמי ובתקווה גם תזכה.
* אפרופו Haunting: סצינת הייסט המגנטים, עם החפצים הזזים כאילו המקום רדוף רוחות, הייתה מהממת.
* Just because you shot Jesse James, doesn't mean you are Jesse James.
* בכלל מייק. כל מילותיו וכל מעשיו.
* היו מי ששאלו אותי: האם השעון שג'סי נתן לוולט עם ציתות. התשובה, בעיניי, היא חד משמעית לא!!!
זו מתנה כנה מקרב לבו של ג'סי שהיה מצוי, עד לדקה החותמת של פרק 5, באוטופיה אידיאלית ביחסיו עם וולט. הכנות הזו ביניהם, הזמן שהם מבלים, העובדה שוולט מקשיב לו, התמיכה הנפשית שהוא מעניק לו, הן כל מה שג'סי ייחל לו מדמות האב במשך 4 עונות. ואולי אי פעם.
אבל משמעות השוט הסוגר את פרק 4, בו וולט שומע את השעון המתקתק, היא כפולה. השעון מסמן את ההצלחה במערכת היחסים עם פינקמן ואת התפעול היעיל של בן החסות. הוא המודל שאליו שואף וולט בכל מערכות היחסים האחרות בחייו, בפרט זו עם סקיילר.
ובו זמנית הוא מסמן את הדקות הנוקפות עד מותו של וולט.
* Nobody stops this train אומר וולט כשג'סי מבקש ממנו להתערב בהחלטה מה לעשות עם לידיה בסוף פרק 3.
שני פרקים אחר כך הם עוצרים רכבת.
* היות וזו העונה האחרונה, המסכמת, אנחנו מקבלים מצעד פרצופים מוכרים. בוא אליי, טוקו, בוא לאימא! (סתם, אני לא רואה איך הוא משתלב).
אבל לא אתנגד לקצת ג'יין (אולי) או אבא שלה (לא יקרה) וכמה שיותר באדג'ר וסקיני פיט.

אפילוג

למי שכמוני סבל יומיים מדיכאון לאחר הפרק הזה, הנה התרופה הכי טובה שאני מכירה.
מתוך ג'יי לנו – אהרון פול הקטנטן מתארח בשעשועון The Price is Right.
כזו חמידות ונלהבות בדך כלל לא מוצאים מחוץ לסרטוני חתלתולים (וקריסטן בל) ביוטיוב.

ואם לא די בזאת, הנה בראיין, אהרון וטלה על סט צילומי השער של הרולינג סטונס.
http://www.rollingstone.com/music/videos/inside-rolling-stones-breaking-bad-cover-shoot-with-bryan-cranston-aaron-paul-20120801

הודעה לציבור הקוראים

פורסם: יולי 23, 2012 ב-Uncategorized

לצערי, קיבלתי החלטה לא לסקר את פרקי העונה החמישית של "שובר שורות".
בין העבודה, למחאה החברתית, לניסיון לקדם את היצירה המקורית שלי לא נותר לי זמן וכוחות להתאבסס על תחביבים, ודאי לא תחביבים כל כך דורשניים.
ולראות בנאדם נשרף בטח שלא עזר למצב רוח.
אני מתנצלת ומודה לכל מי שתמך. אתם קוראים נפלאים.

את סיכום העונה (עוד 6 פרקים) בטוח אכתוב, ומי יודע, אולי עוד שבוע אמצא את עצמי במקום נפשי אחר לגמרי?

כמנחה אני מציגה לכם את האילוסטרציה הבאה,
המתארת את מידת השמחה שג'סי מצוי בה בתחילת העונה, כזאטוט בבריכת כדורים, עת וולטר ומייק מצליחים לשחק יפה זה עם זה.

בזינגה.

xxx

מסתבר שאת לא יכולה לכתוב פוסט שבועי על "שובר שורות" מבלי להיתפש על ידי הסביבה כנשיאת מועדון המעריצים שלה והפייסבוק שלך כסוג של קיר מודעות בנושא.
נו, יש טייטלים קשים מאלו.
אז זהו כנראה הפוסט הכי  פסיכי וידידותי למעריץ שיצא לי אי פעם להעלות, אבל במהלך כל העונה הזו נתקלתי ונשלחו אליי כל כך הרבה חומרים מצוינים, ולפנינו תקופת יובש כה ארוכה, שזה היה לי ברור שאני חייבת לחלוק אותם (או לחלוק אותם שוב) אתכם באופן מסודר. אם להיות כנה על הרבה מהאייטמים יצא לי רק לרפרף אבל מדובר בחומרים איכותיים מסוחרים מהימנים. אז תודה לכל מי ששלח, אל תפסיקו לשתף, ותיהנו!
התוכנית היא שעד שתסיימו לעבור על כל הפוסט הזה – הסדרה תחזור. נתראה עוד שנה. 🙂
אה, ובפעם האחרונה לעונה – זהירות ספוילרים!


תרפיית צפייה

  • סרטון פשוט נפלא מעשה ידי מעריץ מוכשר שהוא למעשה תקציר כל העונות עד כה (ואי לכך גדוש בכל הספוילרים בעולם אי פעם). הקליפ מטיב לשלב יותר מכל קדימון רשמי את מיטב רגעי הסדרה והתימות שלה ולשקף נאמנה את איכויותיה האפיות, כי הוא עושה זאת לצלילי "The Ecstacy of Gold" המפעימה של אניו מוריקונה (מתוך הפסקול של "הטוב, הרע והמכוער").
  • קרנסטון כבר שלוש שנים הוא זונת סרטים נודעת. הוא מקבל אינספור הצעות עבודה, הוא מסכים לכולם, והוא מעולה גם כשהסרט לא.
    מבין המבול הסינמטי, סרט אחד מתבלט כאיכותי במיוחד, עם תפקיד שמצדיק את הליהוק של כישרון אדיר כקרנסטון
    Drive
    מה-3/11 בקולנועים שלכם. ריאן גוסלינג וקרנסטון בדרמת פשע מסוגננת, אווירתית ואלימה במיוחד (באמת, מאוד אלימה). מדובר באחד הסרטים הטובים של השנה כך שהוא מומלץ ללא קשר, אבל גוסלינג כמעט לא מדבר כל הסרט כך שבסצינות משותפות, אם מצמצמם עיניים, אפשר לרגעים לשכנע את עצמך שאהרון פול וקרנסטון חולקים מסך גדול (וחולקים מערכת יחסים נצלנית אך חיובית וחמה, ויש גם חברה עם ילד לטיני קטן!). כי מה הוא ריאן גוסלינג אם לא סוג של אהרון פול שמתחו אותו משני צדדיו?
  • Drive, תיקים באפילה.
    שיתוף הפעולה הראשון של וינס גיליגאן עם בראיין קרנסטון בימי ה-X Files (עונה שישית פרק שני), נקרא כמה מבדח, ממש כמו שם הסרט העכשיווי.
    זהו התפקיד שבראיין עשה לפני שהצטרף ל"מלקולם באמצע" וזה התפקיד שבגללו גיליגאן ייעד אותו לגלם את וולטר ווייט. מלבד העובדה שהפרק מצוין ומלמד המון על התסריטאי והכוכב האורח שלו, קרנסטון פשוט ממש ממש סקסי בו.

YM81APJB4f64e0abe3cec1f31445891a5f551908

  • למי שזקוק למנה של סול, וכבר מיצה את האתר שלו, יש שלל מערכונים מהתוכנית ההזויה של בוב אודנקירק ושל דייויד קרוס, Mr. Show.
    http://www.youtube.com/watch?v=Uco5Ed-5y2U&feature=BFa&list=PLAC5B0A7F92A9549E&lf=results_main


  • טיפ: מי שייצפה ב-Little Miss Sunshine, יקבל בונוס כפול בצורת בראיין קרנסטון בתפקיד חלאה שרמנטית ודין נוריס בתפקיד שוטר.
  • מי שיכול להביא את עצמו לצפות בג'ניפר לאב היואיט, יוכל על הדרך גם לשזוף עיניים באינטראקציה מאוד מעניינת בין ג'יאנקרלו אספוזיטו ואהרון פול, בפרק 1.19 של "הלוחשת לרוחות". שווה ולו בשביל התספורות, ותודה לגיא שוהם על המציאה המטורפת.
    http://tvsearch.co/tv/watch/BXS6JVG7/
  • יש כמה וכמה פארודיות על שובר שורות שמסתובבות ברשת כמו גם סרטונים היתוליים בכיכובם של השחקנים, אבל לא נפלתי מאף אחד מהם.
    מבין כולם, זה עדיין המוצלח שבהם. oldie but goldie
  • אוה, לבראיין קרנסטון לא יוצא לרקוד מספיק בשובר שורות… או להחליק…

  • והנה אהרון פול הקטנטן, עושה עם הפרצוף שלו חיקוי מאוד משכנע של מלקולם (וגם פה יש לו מערכת יחסים מאוד מטרידה ולא לגמרי נורמלית עם מדען). תודה לגיא שוהם.
    אגב, פול עשה אודישן לתפקיד פרנסיס, הבן הבכור ב"מלקולם באמצע". למזלו, ולמזלנו, הוא לא קיבל את התפקיד.
  • שני הסרטונים האחרונים, הן פספוסים רשמיים של הסדרה. כן, זה זול, זה צפוי, זה ישן, בטח כבר נתקלתם בהם, והם לא הפספוסים המוצלחים ביקום (הם כנראה חבורת מקצוענים שלא ממש מפשלים)… אבל זה תמיד יעיל נגד געגועים. הקטעים המוצלחים יותר, לא מפתיע, הם בעיקר אלה בין קרנסטון לפול.

gag reel עונה 2.

gag reel עונה 3.


תרפיית קריאה

  • התסריט של הפיילוט, מאת וינס גיליגאן (ותודה ליותם קניספל על המציאה המדהימה)
    זה אולי יבוא לכם בהפתעה, אבל תשמעו, האיש יודע לכתוב!
    שוב, רק רפרפתי אבל ממה שקראתי מדובר באחד התסריטים הכי סוחפים שיצא לי להיתקל בהם. אפשר להבין איך הפיקו לו את זה למרות הפרמיס הקודר.
    http://www.mediafire.com/?z4xtfazzmbz
  • סדרת הריאיונות עם וינס גיליגאן ב-AV Club, שבו הוא עובר פרק פרק ועונה, ב-50% כנות וענווה אינסופית וב-50% היתממות מתחמקת, על מבחר שאלות מהותיות.
    בבואכם לקרוא את הריאיונות תחשבו לו הייתם שואוראנרים בסדרת מתח מה אתם הייתם מוכנים לחשוף לקהל כשעוד עונה אחרונה לפניכם, ומתוך כך תדעו לברור בין הכנות וההיתממות.
    חלק א –  פרקים Box Cutter עד Open House
    חלק ב – פרקים Bullet Points עד Problem Dog
    חלק ג – פרקים Hermanos עד Salud
    חלק ד – פרקים Crawl Space עד Face Off


תרפיית שמיעה


בונוסים, מעשי ידי מעריצים
יש אינספור פורטרטים, פוסטרים וחולצות שעוצבו ע"י הצופים שמסתובבות ברשת. אלה הן כמה דוגמאות למפגנים יותר יצירתיים של הערכה לסדרה. 

  • לגו שובר שורות

הסופרלאב בלגו (קומפלט עם מכונת הקפה של גייל!).

  • קלפי לוטריה (סוג של בינגו מקסיקני) של שובר שורות

 הסברים מלאים ומקסימים כאן (העובדה שהקלף של הדלת מעוטר בסיגרייה של ג'יין היא לא פחות מנפלאה בעיניי):
http://mlapinski.blogspot.com/search/label/Breaking%20Bad

  • הדמויות של שובר שורות ב-8 ביטים.
  • בובות נייר של שובר שורות


(הרעיון פשוט מבריק, הבובה של וולטר היא שומר המסך שלי כל העונה, ושווה לקרוא גם מה שהבחורצ'יק הזה כותב. יוצרי הסדרה מאוד התרגשו מהמחווה ופירגנו לו בחזרה. מקסים). http://flannelanimal.tumblr.com/post/4948798945

וזה האתר הרציני שלו. שימו לב שזה סט של 8 בובות שהוא כרגע מחכה לאישורי ההפקה כדי להעלות ת ה-6 הנותרות.
http://www.kylehilton.com/BreakingBad1.html

  • meme קומיקס שובר שורות, שמשחזר סצינות מהסדרה תוך כדי הסבר מפורש של המשמעויות.
    בגלל שזה מים, הוא כעור-במפגיע, אין שליטה על איכות וחלק מהם ממש ממש חלשים, אבל אלה שקולעים, קורעים מצחוק.

    http://breaking-bad-comics.tumblr.com/
  • אולסטאר וולטר ווייט, הידוע יותר בשמו "למה, למה, למה זה לא קיים באמת?!". (ותודה ליניב אידלשטיין).

עדכון חמים ונעים: מעכשיו דווקא כן ניתן להזמין אותן. וגם, לאור הקבלה הנלהבת, עוצבו נעלי פינקמן.
http://tauntr.myshopify.com/

Eye Candy
להלן התמונות והגיפים שהכי הקלקתם עליהם העונה, מרוכזים במקום אחד, לנוחיותכם.




ו
הנה תמונות משלימות לכמה מהקלאסיקות (וכן, זה בסדר לחשוק באהרון פול לבוש כג'יין. ולא, זה פחות בסדר לחשוק בקרנסטון בדראג):


כל האמת מאחורי הקשר של גאס עם תרנגולות


Valid Lifestyle Choices

  • מחפשים רעיון לחופשה הבאה שלכם?
    למה לא תבקרו באלבקרקי? (תודה ליניב אידלשטיין)

http://www.flickr.com/photos/24869473@N02/sets/72157623732482564/

  • מחפשים תחפושת לפורים?
    מדוע לא תתחפשו לאפריקני אמריקני צ'יליאני בחליפה ובלי חצי פרצוף?

    …או הזמינו את תחפושת הייזנברג מאמזון.
  •  מחפשים רעיונות חדשים לבילוי?
    מדוע שלא תצאו לערב קריוקי תאילנדי?
  • או אולי תיהנו מבילוי ביתי עם משחק בינגו/ משחק שתייה?

  • או שמא תעדיפו משחק מחשב?
  • הופ, אם "שובר שורות" הייתה משחק וידאו RPG מהאייטיז שהגו החבר'ה בקולג' הומור.
    אחת הפארודיות הנפלאות והמדויקות ביותר שנעשו על הסדרה.
    http://www.collegehumor.com/video/6701398/breaking-bad-rpg
  • מחפשים עורך דין?
    למה שלא תפנו לסול גודמן?
    http://www.bettercallsaul.com/
  • מחפשים פיצה חדשה?
    למה לא תזמינו מויני'ס? (ותודה לארז לסמן)
  • מחפשים מנהיג חזק?
    למה לא תצביעו לוולטר ווייט?


במלאות חודש לתום העונה ובמלאות שבועיים וחצי להימחקות הדראפט המקורי, הנה הוא סופסוף כאן. פוסט סיכום העונה הרביעית. ובשם האקסטרה חגיגיות (*כחכוח*וכדי שלא תשימו לב שהוא כל כך ארוך*שיעול*) – הוא מקושט בעיטורי מאיירים (תחשבו עליהם כאל ספסלים מנטליים, למתי שרוצים לעצור ולנוח). משום שהוא די מורכב, הוא מחולק לארבעה חלקים בעזרת קווי הפרדה – פרולוג קונטקסטואלי-תרבותי, ניתוח העונה (מתייייייייייש! אה, כלומר, ממצה), רשימת סיכום ולבסוף אפילוג אישי. זה מבנה אולי סופר-מסורבל ומוזר, אבל היי, זה מאפשר לכם לקרוא בשלבים או לדלג לחלקים שמעניינים אתכם בקלות יחסית.
למיותר לציין שהוא עתיר בספוילרים.

זהירות, רעיל.

במובנים רבים, זו הייתה שנה מכרעת בחיי ברייקינג באד.
במהלך הפגרה בת השנה וחודשיים בין העונה השלישית לרביעית רבים גילו אותה והיא אט אט הפכה להיות השם שכדאי לזרוק לאוויר אם רציתם להתבשם בארומה של מביני עיניין. סלבריטיז ויוצרים ממדרוג אותיות מגוון (מ-א' ועד ז') צייצו עליה בטוויטר והצהירו על אהבתם אליה בריאיונות שונים. והיות כי, באופן לא מפתיע, יש משהו בשובר שורות שמדבר עמוקות לקומיקאים, עשרות מהם הפכו אובססיבים איתה באופן גלוי.
רפרורים של כבוד צצו בסדרות כמו קומוניטי, המשרדצ'אק, משפחת סימפסון והמתים המהלכים ושואוראנרים מתחרים הודו בהערכה שהם רוחשים אליה (הפנטזיה של קורט סאטר, למשל, היא לעשות קרוס-אובר בינה לבין "ילדי האנרכיה").
ערב עליית העונה החדשה מחצית מהמבקרים נתנו לפאנבוי הפנימי להשתלט עליהם וכמו התחרו זה בזה על מי משתפך עליה יותר. הם העלו כתבות המכריזות עליה כעל הסדרה הטובה ביותר כיום בטלוויזיה ואולי בהיסטוריה של המדיום בכלל.
ואילו אני, מנקודת מבטי האישית, בחרתי להקדיש לה פינה שבועית כי את האפשרות להשמיע את קולי כשבאפי, המשרד UK והסמויה שודרו אמנם פספסתי אבל כעת שיש לי בלוג לא אחמיץ הזדמנות לסקר סדרה שתיכנס לדפי ההיסטוריה… כל עוד לא תפשל בעונותיה הנותרות.

הלחץ לעמוד בציפיות הללו היה אדיר ולא לגמרי הוגן. הנה סדרה שעל פי הדיעה הרווחת רק הלכה והשתבחה עם הזמן והשאלה בפי כולם הייתה: האם העונה הרביעית תראה עצירה במגמה? האם תביא למפלתה לאחר התפוצצות הציפיות המוגזמות וההייפ שלא יבוא על סיפוקו?
בתחילה זה בהחלט נראה כך. הפתיחה האטית והלא מאוד אלגנטית הצליחה להדאיג אפילו אותי, מי שמסרבת לגבש ביקורת על כל סדרה לפני ששלוש רבעי עונה עוברת.
אבל איכשהו מפרק 4 החלה מגמת עלייה מחודשת ומתמדת, המהלכים החלו אט אט להתברר והמתח החל להיערם. וכל זה קרה במקביל לעליית הסדרה לנטפליקס שחשפה אותה בפני מאות אלפי אמריקנים שאולי שמעו עליה אבל התעצלו לחפש אותה עד כה. פתאום, בסביבות פרק 8, "שובר שורות" הפכה להיות שיחת השבוע הטלווזיונית, וכאשר הגיעו שלושת פרקי הסיום, הבאז האינטרנטי סביבה כבר הפך מחריש אוזניים.
נדמה ש"כולם" דיברו עליה. מי שלא עקבו אחריה הרגישו מחוץ לעיניינים וזה הותיר להם שתי אופציות בלבד: לפתח אנטי חריף או פשוט להשלים את החסר במרתון היסטרי על מנת להתיישר עם השידור.

ולראייה, התפרסמו הנתונים הבאים המגבים זאת: שובר שורות הפכה להיות סדרת הכבלים שגידול אחוזי הצפייה בעונתה הרביעית (24% לעומת עונה 3) הוא הגבוה בהיסטוריה. זה נשמע הישג זניח, כי לא מדובר פה בשבירת שיאי רייטינג (ודאי לא לאור ההישג הפסיכי של "המתים המהלכים"), אבל חישבו על זה. כמה סדרות אתם מכירים שהן במגמת עלייה תמידית? רק הולכות וצוברות תאוצה הכרתית עם השנים? שלא מתחילות לראות התייצבות בנתוני הצפייה או ירידה בפופולריות שלהן אחרי עונה 3?
אבל שובר שורות כרגע חוותה את ה-Most engaging 4th season in cable history. ואיזה מינוח מדויק במקרה של הסדרה? כי אם יש משהו שהסדרה הזו מטיבה לעשות זה לשאוב אותך אליה, לרתק אותך יותר ויותר. ועונה 4, לאחר המתח שבנתה מאמצעה, הייתה אולי הממכרת מכולן. ההישג שרשמה לעצמה אינו מפתיע: ההייפ של הסדרה צומח באופן אורגני היאה לקאלט, מפה אובססיבי לאוזן נטויה.

אבל איך הייתה העונה מבחינת מוצר טלוויזיוני?
___________________________________________________________________________________________

Chemistry is the study of change, מסביר וולטר ווייט בפיילוט של "שובר שורות" לכיתה של תלמידי תיכון על סף תרדמת.  It is growth, then decay, then transformation…
למן ההתחלה שטחה שובר שורות את התימה שלה אל מול צופיה מבלי להתנצל. זו עבודת מחקר על שינוי מוחלט. וולטר ווייט בעצמו הוא סט של יסודות כימיים בתהליך של התנוונות מתמשכת המוביל להתמרה ולבסוף לפיצוץ שלאחריו יוותר רק עשן (ירוק).
העונה הרביעית המשיכה את המסע אל עבר היעד הראשוני שנוסח והייתה ללא ספק השאפתנית ביותר עד כה, משום שבמהלכה שמו היוצרים למטרה להשלים תהליך פסיכולוג שאנחנו חוזים בו כבר 4 שנים.

בבואם לכתוב את העונה ניצבו בפני היוצרים מספר בעיות ושאלות שדרשו תשובה, ביניהן "כיצד לגרום לנפילתו של גאס?" ו-"כיצד להפוך את וולט לאנטגוניסט?" אבל אולי הבהולה שבהן הייתה "איך ג'סי ישרוד?".
אם יש משהו שעונה 3 לימדה את יוצריה סופית וחד משמעית זה את חשיבותו של ג'סי ומערכת היחסים בינו לבין מר ווייט לא רק לפופולריות של הסדרה ולאחיזתה הרגשית בנפש הצופה, אלא להתנהלותה התקינה של העלילה. ועם זאת, בעולם הפשע הפראי של אלבקרקי קו החיים הלא קטוע של ג'סי פינקמן הוא בגדר אנומליה.
כמה זמן יוכל הג'אנקי חסר השליטה להמשיך לאכול מכות ולא להירצח או להתאבד?
כמה זמן נוכל אנחנו הצופים, עם כל הכבוד לנטיות הסאדיסטיות שלנו, לשאת אותו כקורבן תמידי של חוסר אונים כשוולט מתפקד על תקן מכונת ההחייאה שלו, מבלי לאבד עיניין?
נדרש שינוי.

וכך, במהלך עונתה הרביעית הפך ג'סי פינקמן לפרוטגוניסט הראשי של שובר שורות.
לאט ובסבלנות בנו היוצרים את המהפך באישיות ובמצבו של פינקמן. מנער מבודד, מחולל ושבור, התגלמותו של סיכון מקצועי, הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית לגבר בטוח בעצמו, לעובד בכיר, מכובד ומבוקש ולאיש משפחה.
כה מסורים היו היוצרים לתהליך הזה ולהפיכתו לטבעי ואמיתי לדמות שהם הקדישו שני פרקים סטטיים ומשמימים למסיבת הבית של פינקמן. 
שובר שורות
מוקדשת לשינוי ומקדשת את התהליך, ואם לפצעים פיזיים לוקח זמן להחלים, הרי לפצעים נפשיים לוקח יותר. בפעם הראשונה בתולדות הסדרה תפשתי את האטיות שלה כקרטוע, ומבחינתי מוטב היה לו פרקים 2 ו-3 היו מתאחדים לכדי פרק מציק אחד. אבל לדידם של גיליגאן וצוות הכותבים, והם צודקים לפחות מהבחינה הזו, הבחירה של ג'סי למלא את הבור האמוציונלי הפעור שהותיר הרצח של גייל במנת יתר של גועל פיזי ושנאה עצמית הייתה נכונה לדמות ולו היו מאיצים את ההתדרדרות הפסיכולוגית שלו זה היה בגדר שקר מוחלט. רק חבל שזה לא נעשה בעזרת פרקים אלגנטים יותר (ועם קצת פחות זחיחות).

על כל פנים, בתום העונה בהחלט ניתן להכתיר את הטרנספורמציה של ג'סי כהצלחה, אבל באיזה מחיר?
במהלך אמיץ ומרגיז דחק הנרטיב הפינקמן-צנטרי את וולטר אל שוליה של הסדרה, הן מבחינת קווי עלילה והן מבחינת זמן מסך, לתפקד בתור דמות משנה בסיפור שלו עצמו. איזו עוד סדרה עושה כזה דבר?
אל תשוו זאת ל-הסמויה, שהייתה סדרה עם אנסמבל בן עשרות דמויות או אותה סדרת פנטזיה חדשה שבאופן מכאני לחלוטין נפטרה מאחת הדמויות המרכזיות שלה בתום עונתה הראשונה. השוו את שובר שורות לסופרנוס או להאוס, סדרות עם אנסמבל חזק שנשענות על כתפיו של שחקנן הראשי. האם אי פעם היו עושים כך ליו לורי? התשובה היא לא.

אבל זה בדיוק מה שברייקינג באד עושה לחתן-פרס-האמי-לשחקן-הראשי-הטוב-ביותר-שלוש-שנים-ברציפות שלה, ויש היפוך יפה בתפקידים של שתי הדמויות. פינקמן הוא איש המשפחה, ו-ווייט הוא המתבגר המתמרד, חסר האחריות והשליטה. ולא זאת בלבד שוולט מאבד את התכונה שלמד להגדיר ולמשמע את עצמו דרכה – המציל של ג'סי, "המפרנס", "האב", הוא הופך להיות מי שזקוק להצלה, וג'סי הופך למכונת ההחייאה שלו!
ככול שאנו מעריכים את האירוניה ומעודדים את ג'סי, אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה לעזאזל קרה כאן.

ויש קורולציה יפה בין תחושת הצופים לזו של וולטר. מרמור.
לא הקהל ולא הגיבור מרוצים מזה. לא בשביל זה הם נרשמו לחוג של הייזנברג ולעזאזל, זה לא מה שהיה רשום על האריזה! איפה מקגייוור של הכימיה? איה המוח הנדיר שיודע לפוצץ דברים? היכן המדען בועט הישבנים שהבטיחו לנו?
תאהבו את זה או לא, הסדרה עושה זאת ביודעין ובכוונה משתמשת גם בתסכול של צופיה ליצירת מתח.
אבל היא לא עושה דווקא למטרות דווקא.
היא באה לבחון תהליכי שינוי, וכדי שוולטר יגיע מנקודה W לנקודה H הוא צריך לעבור תהליך.
מה יגרום לאיש מנוול להפוך להיות סופר-מנוול? התשובה ש"שובר שורות" מציעה הוא ייאוש מוחלט, והיא יוצאת לחסל לאט ובשיטתיות את כל מה שוולטר ווייט בנה עד כה וכל מה שנותן לו משמעות בחייו.

מי שעומד מאחורי משימת החיסול הזו הוא כמובן גוסטבו פרינג, אח, כפיל-אובמה ואיש תרנגולות, מי שמקדם את ג'סי, מעלים את וולטר ומשתלט על כל העלילה… גם אם זה נעשה מבלי שנראה אותו במשך כמעט חצי עונה.
ופתאום "שובר שורות" נהיית סדרה שנעשים בה דברים מתחת לפני השטח, ויש מניעים הנסתרים מעינינו, ומתנהלים מהלכים שלא ברורים לנו מחד, אך כאלה שתוצאתם ברורה כשמש וידועה מראש מאידך, והכול פתאום סדור, מאורגן, שיטתי, צפוי… ההפך ממה שהורגלנו בו כשוולט היה במרכז.

וזה אולי הזמן לאזכר את מה שפרסם את ורנר הייזנברג, אותו מדען שוולטר ווייט נטל את שמו לאלטר אגו. הייזנברג, מאבות תיאוריית הקוונטים, אחראי למה שקרוי "עיקרון האי ודאות", הגורס (אליבא דה וויקי, לפחות) כי "יש זוגות של משתנים, המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית, שיש להם תכונה מיוחדת במינה: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר".
כלומר בהשאלה שטחית וכוללנית משהו, ויסלחו לי אנשי ונשות הפיזיקה, ככול שנחשב גורם אחד במשוואה בדיוק רב יותר כך לא נוכל לחשב בוודאות את מצבו של השני.
כך בדיוק התנהלו להם וולטר ווייט, העלילה והיקום המושפע ממנו: ככל שתכנן תוכניות מדויקות יותר כך התוצאה יצאה משליטה, בעולם שנגזר עליו אי לכך להיות נסיבתי הסתברותי. ואם נלך מעט רחוק יותר בהשאלה המטאפורית, נוכל להפעיל את העיקרון גם על זוג המשתנים גאס ו-וולטר: ככול שגאס מחושב יותר כך וולטר יותר בלתי נשלט או צפוי.

לעומת ווייט, גוסטבו פרינג מתפעל את פועליו כ-Puppetmaster, ביעילות של רובוט מפס ייצור אוסטרי.
אם וולט הוא סוכן הכאוס של אלבקרקי, הרי שמזימותיו של פרינג יוצאות לפועל תמיד לפי התוכנית וכך גם נראית הסדרה כשגאס אוחז בהגה שלה. מלכת דבורים המנהלת צבא פועלים ייצרני ויעיל אל מול זבוב מציק המזהם את סביבתו. ונשאלת השאלה: למי לכל השדים והרוחות יש תוכניות על? מי זה חורש מזימות? ולמי לעזאזל בימינו יש Arch-nemesis?
התשובה, רק ל-SuperVillain.
ואכן, גוסטבו פרינג הוא נטע זר בעולם של שובר שורות, והוא התגלמות של בערך כל הנבלים הקולנועיים שאי פעם ראינו. סוג של ארכי-נבל ג'יימס בונדי הגזור מעולמות הקומיקס, מערבוני הספגטי וסרטי האקשן… עם עבר טראשי, קאמפי ומלודרמטי הלקוח מתוך סרט של בראיין דה פלמה.

וכשגאס במרכזה, ברייקינג באד הופכת להיות מחווה לאותם סרטים, ומציעה להם אינטרפטציה משלה בעזרת ההשוואה שהיא עורכת בין שני יריביה. אם פרינג הוא הקלישאה הקולנועית של הנבל, אזי וולטר ווייט הוא הייצוג האנושי, הבלתי-זוהר והמורכב שלה.
וזה מרענן כי אנחנו מתורגלים על ידי שנים של סרטים בהם הארכי-נבל נולד בין רגע (אההה, נקמה על שרצחו לו את הפרטנר!), אינו מאבד עשתונות לשנייה (פחחח, קליעים), מעשיו מתוכננים בקפידה (בית חולים שדה!), מוחו חריף כתער ורוחש מזימות תמיד (לחיים!), ויש לו עקב אכילס אחד (דינג!).
"שובר שורות" נותנת לנו את וולטר ווייט, ה-evil mastermind שמתקשה לקלוט שסוחטים אותו, הרוצח שמרכיב את משקפי הראייה שלו בקלאמזיות, הגבר הקשוח שהדם הקרוש מדביק את השמיכה לפצע בראשו (שלא לומר בוכה בתחתוניו), ה-Supervilain שמזגזג בין גאונות לעליבות ושנולד בתהליך של דרדור מוסרי ארוך, מתמשך ורב-מהמורות.
ולמרות שהסדרה משתעשעת בעונתה הרביעית עם הקונבנציות הקולנועיות הללו, זה לא הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מראה לנו כמה קל לגרום לנו להחליף הזדהות ושואלת אותנו מיהן אותן דמויות נבל שאנחנו כל כך "אוהבים לשנוא"? ואיך היינו מרגישים כלפיהן לו היינו מכירים אותן באמת? האם גם אז היינו מעודדים אותן?

כדי להשתחרר מזמזום הזבוב באוזנו, פרינג מאבחן את עקב אכילס של מערכת היחסים בין שני הגיבורים ויוצא לפרק את השותפות לתועלתו.

מיומה הראשון, מערכת היחסים בין וולטר ווייט וג'סי פינקמן הייתה סוטה לחלוטין. מורה בן 50 לא אמור לנהל חיים סודיים עם תלמידו לשעבר בן ה-25. להבדיל מהאהבה הטהורה של מרטי מק'פליי והמדען האקצנטרי שלו, דוק בראון, מיבשלת ווייט את פינקמן בע"מ מעוררת יותר מסתם מבוכה חברתית. הרי עבור ווייט, פינקמן הוא במידה רבה סוד אפל יותר מהבחירה לפנות אל עולם הפשע. משום שלג'סי, בניגוד לסקיילר, אין מקום משני צדי המתרס של חייו הכפולים של וולטר. הוא לעולם לא יוכל להסתובב עם ג'סי בגלוי או להזמין אותו לארוחות ערב עם המשפחה.
כלומר, הוא יוכל, אם הוא רוצה שהסביבה תחשוב שמשבר גיל העמידה שלו הוציא אותו מהארון, ושהרשויות יידעו בוודאות שהוא מבשל סמין קשין בזמנו החופשי. ולך תסביר לאישתך ואם ילדיך שזה הכול סתם חלק מפרויקט חונכות "אמץ סוחר" שאעפס יצא משליטה.
הסודיות הזו שנכפית עליהם רק מקבעת ומעמיקה את הסטייה.

אי לכך, המוח החריף, האנליטי והמתנשא של וולט גרם לו למן ההתחלה להציב גבולות ולהדוף בגסות את ניסיונות הקרבה של הפרטנר שלו, בזמן שהאינטליגנציה הרגשית של ג'סי הבהירה לו מיד שמה שהוא ושותפו עברו יחד יצר ביניהם קשר עמוק לכל החיים. כל אחד והחוכמה שלו. הכעס והתסכול ההדדי שהגישות המתנגשות הללו יצרו עומדים בבסיסו של הקשר ומבטיחים דיספונקציונליות אינסטינקטיבית ומושרשת שעליה שום אהבה תלותית (שאודותיה דיברתי די והותר כאן) לא תוכל לכפר ואף אלון גל לא יידע לתקן.

אם הייתה סיבה מרכזית בגינה ג'סי הסכים לספוג את ההתעמרות של וולט ולפרש אותה בתור אהבה, הרי זו הייתה ההבנה שלאיש מלבד וולט לא אכפת ממנו, ושאף מבוגר אחראי אחר לא ייקח אחריות עליו או יראה בו ערך ותועלת.
פרינג מזהה את הנחת היסוד הזו של פינקמן ומצליח לערער את הנאמנות בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. זה כל כך מבריק בפשטותו שזה טרגי.
ובחלקה הארי של העונה, וולט וג'סי, הנמצאים אף הם על הציר במשוואה של עיקרון אי הוודאות, מחליפים מקומות. ככל שג'סי הופך מוערך, אחראי ושקול יותר, כך וולט הופך פראי, חסר שליטה ומי שלא צריך לספור אותו.

ושוב יש קו משיק ונפלא בין הסדרה, לעשייתה ולצפייה בה.
מהפרק הראשון אהרון פול תופס את מירב תשומת הלב של הצופים, הממהרים להצהיר עליו כגונב הצגה, כדמות הראשית וכשחקן הטוב ביותר העונה וקרנסטון אט אט נשכח. ובצדק, ההופעה המורכבת, חורכת המסך ושוברת הלב של פול גובלת בשלמות. 96.2 אחוזי טוהר.
עד שקרנסטון צץ בפרקים האחרונים ומזכיר לנו איך נראה יתרון של 3%.

בשלושת פרקי סיום העונה, אחרי שזרעי הפורענות ששתל לכל אורכה הניבו פירות רעילים, וולטר, קרנסטון והכאוס חוזרים לתבוע בעלות מחודשת על הסדרה.
תחושת סגירת המעגל העולה מפרק סיום העונה הרביעית, המרפרר אל הפיילוט (בין היתר בבחירות המוזיקליות ובתלבושת של וולט), עוזרת להבין שהושלם כאן תהליך הטרנספורמציה. וכאשר הגיבור שלנו אומר לסקיילר I won דומה שהוא מתייחס גם למאבק שהתחולל בקרבו, כשוולטר ווייט סופית הוכרע על ידי הייזנברג.

בתחילת "שובר שורות" היה וולטר ווייט אזרח שומר חוק, איש משפחה, חבר קהילה, מחונך, מנומס ונורמטיבי. אבל ברגע שהסדרה החלה מקלפת את שכבות הקונבנציות החברתיות היא מגלה שווייט אולי מעולם לא היה איש יותר מדי טוב (ומתוך כך שואלת: איך הייתם מגדירים איש טוב?). זה לא שגבולות המוסר היטשטשו לו בעקבות הנסיבות, אלא שהוא גילה שהוא מסוגל להביא את עצמו לחצות אותם שוב ושוב ביודעין. ובתום העונה הרביעית הוא גם כבר לא צריך תירוצים כדי לעשות זאת.
עוד יותר מפיצוץ בית אבות, עוד יותר משליחת השכנה אל עבר מותה האפשרי, עוד יותר מהרעלת ילד, המהלך הפסיכולוגי שוולטר ווייט עושה על תלמידו הוא חציית הקו האדום המוסרי המהותית ביותר עד כה (ומתוך כך הסדרה שואלת: כיצד תגדירו אהבה?).

הרי הסדרה מראה לנו שהאיום על חיי וולט ומשפחתו ריכך את ג'סי, כך שלו רצה – יכל וולט לדבר אל לב שותפו ובעבודת התרפסות נמרצת להחזיר אותו אל הצד שלו. אבל וולט בוחר בדרך הקלה מבחינתו, זו שלא דורשת ממנו כנות, התנצלות ומחילה אמיתית על כבודו, אלא זו שמשתמשת בג'סי כמו פיון חסר דעת ודיעה. להבדיל מגאס, התפעול של וולט את ג'סי אינו טומן בחובו ערך מוסף חיובי, רק תועלתנות המנצלת בציניות אין קץ את האהבה של ג'סי כלפיו ומאחורי גבו מאפסת באירוניה מרושעת את תחושת הערך שהבחור רכש לעצמו במהלך העונה. אם בעבר, ולא משנה כמה שגויה הייתה הדרך, ווייט פעל כשטובת השותף שלו לנגד עיניו (מקרה ג'יין, מקרה הסוחרים הדרוסים, מקרה האנק והקרוואן, מקרה גייל), הרי שמאחורי מקרה ברוק עומדת אך ורק טובתו האישית של וולטר והקרבת נפשו של ג'סי נעשית במודעות זדונית.
כשג'סי ניסה להציל את תומאס בסופה של העונה השלישית הוא הזדעזע מהשימוש בילדים שעשו סוחריו של גאס.
Hearts and minds, right? Get them young and they'll be yours forever…
האין אותו הדבר יכול להיאמר היום על הדרך שבה וולט שולט בג'סי?
וזה מפחיד עוד יותר ממה שאותם סוחרים עשו לתומאס, משום שווייט (ויעיד על כך התת מודע השיכור שלו) רואה בג'סי בשר מבשרו.
ובסוף העונה מוטיב הראייה שנטווה לכל אורכה מתברר לא כאמירה על המהלך הנעלם של גאס על וולט וג'סי, אלא בעיקר על האהבה והנאמנות העיוורת של ג'סי לוולט.
ועכשיו שג'סי הוא כלי משחק עבורו, האם יוכל בעת הצורך להקריב אותו? ואם ווייט מוכן להתנהג כך לג'סי, כמה רחוק היום שבו ייתייחס גם לסקיילר, וולטר ג'וניור והולי כפיונים ברי הקרבה?

מהפרק הראשון, "שובר שורות" יצאה לספר את המעשייה אודות הייזנברג (המערכה הרביעית שהסתיימה זה עתה תיארה את עלייתו של הנבל והחמישית תתאר את נפילתו).
מאז ומעולם הייתה הסדרה מעשיית מוסר למבוגרים, ובהיותה כזו אין לשפוט אותה משל אנחנו צופים בניאו-ריאליזם איטלקי. זה קצת כמו לגשת למשלי איזופוס ולהגיד "המסר האנושי, הפילוסופי והמוסרי ברור ומדויק, אבל עורב מדבר זה פאק באמינות".
זו היא מעשייה הכמהה למוסר ומתחננת לענישה אבל עומד בפניה אתגר קשה אם היא רוצה, והיא בפירוש רוצה, לא להיתפש כהטפה דתית.
בעולם שבו אנו חיים אין דבר כזה קארמה מובטחת או שיפוט אלוהי מוחלט, פושעי מלחמה מתים בשיבה טובה ורוצחים סדרתיים מנהלים חיי משפחה וקהילה ענפים באין מפריע. רק באומנות, גיליגאן והצוות שלו רוצים להזכיר, ניתן ב-100% להבטיח משפט צדק.
על כן הסדרה שוב ושוב קוראת לתשומת לבנו את המנגנונים שבה, מאירה זרקור אל הטלוויזיוניות והקולנועיות שבה, אל המלאכותיות שבה.
בעידן של צופה המורגל, נאמר, בסרטיו של טרנטינו לא די בזוויות מצלמה אבסורדיות ובסלואו-מושן כדי לייצר מודעות לאפרטוס הטלוויזיוני (למרות ששובר שורות בהחלט עושה בהם שימוש ענף לצורך כך, אם תהיתם מה משמעות אותם שוטים בקצה חפצים דוממים). בניית עולם בדיוני סגור ושלם מדי היה מייצר ריחוק פסיכולוגי שיקל על ההזדהות המסויגת ויפריע לדיון המוסרי, מאידך – הנמקות ריאליסטיות מדי של מהלכים קארמטיים בסדרה עלולות לשלוח את הצופים עם מסקנות נוסח "The truth is out there" ומשם, בשל הדיון במוסר, שפיטה וענישה, אל משמעות דתית גורפת. "God is coming, look busy" .

בניגוד ל"הסמויה" שהתחזתה לדוקומנטיה והצליחה לייצר בקהל שלה תחושה שהוא צופה במציאות (וכביכול כזו שהיא אובייקטיבית ואינה נוקטת עמדה מוסרית או פוליטית), "שובר שורות" מתעסקת בנפש האדם ולא בריקבון מוסדותיו ולכן מבקשת לעשות בדיוק את ההפך.
היא שואפת לדחוק את דמויותיה ואת צופיה עד לקצה המוסר וסף ההזדהות ולשם כך כל כלי הוא לגיטימי, כשהריאליזם היחיד שהיא מחויבת לו הוא זה הפסיכולוגי.
במנגנוניה ה"לא ריאליסטיים" היא לא רוצה שתעשו Suspension of disbelief, היא רוצה שתתבלבלו, תעצרו ותחשבו למה אקט זה או אחר נמצא שם. למה יש מקהלה מקסיקנית? למה וולט פוגש את אבא של ג'יין? כיצד המטוס מתפוצץ דווקא הישר מעל ראשו של וולט? איך הקליע של התאום המקסיקני מגיע לאקדחו של האנק? למה לאת חפירה יש נקודת מבט? איך זה שגאס מהלך לאחר מותו? ולא אתפלא, למשל, אם בשוט החותם את הסדרה וולטר ווייט (המת) ישיר מבט מוכיח למצלמה, מצילום תחתי.
זה ההבדל בין האמירה "זו המציאות ויש כוח עליון המנתב את החיים" לבין "זאת אומנות, לא החיים. וכל עוד היקום האמיתי לא שופט אותנו, אל לנו לעולם לחדול לשפוט את עצמנו".

להבדיל מבעונות הקודמות, אשר נוקדו בשיאי מתח ואקשן לאורך כל הדרך, בעונה 4 המתח התחיל להרים את ראשו רק בסביבות פרק 7 ומאותה נקודה הלך והתגבר והתגבר ללא הפוגה, באינטנסיביות על סף הבלתי נסבלת, שלא הרפתה עד להתרה הכמעט מוחלטת של פרק 13. כתמיד, ויותר מכל סדרה אחרת כרגע על המרקע שלכם, הסדרה מייצרת חפיפה מרתקת באינטנסיביות ובטוטאליות שלה בין החוויות שעוברות על הדמויות הראשיות לבין אלו הנחוות ע"י הצופה. בליל של בלבול, תסכול, התמכרות, אימה, מתח, כאב, מיאוס, סטרס והתלהבות שהגיעו לפורקן בקתרזיס של פרק הסיום.
לי אישית נראה קצת מגוחך לבקר את עצם הימצאות הבנייה האטית ולייחל רק לחלק עם המתח עוצר הנשימה, כאילו האחרון יכול לרגע להתקיים בלי הראשון. גם ברכבת הרים הטיפוס לקראת הנפילה הגדולה הוא מייסר באטיותו אך מהותי לחוויה. הדיון צריך להיות כמה יעילה הייתה הבנייה כנלמד מהאימפקט של הפאייאוף (מאוד מאוד) וכמה אינטגרלית וטבעית לעולם שבנתה (הרבה פחות)?
ואין גם טעם להתרפק על העבר (פעם היה יותר שימוש מגניב בכימיה/ פעם השותפות הייתה תמימה/ פעם חיבבתי את וולט/ פעם ג'סי היה יותר מצחיק) ביצירה טרגית המוקדשת לטרנספורמציה. לגיטימי לחלוטין לא להתחבר לזה ולקבל אי לכך החלטה להפסיק לצפות, אבל די מיותר להמשיך לצפות בה ולקוות שהיא תעשה אחורה פנה או תעמוד במקום. כמו שאי אפשר להעריך ולעודד את השאיפה לשינוי מחד, ואז לצאת נגדה ברגע שהשינוי קורה באופן שלא רצינו. השאלה האסתטית היא "האם השינוי התמטי שניסו להשיג הצליח להם?" ולא "האם אהבתי את הכיוון?".

מה שעומד מאחורי השינוי המהותי ביותר בטון של "שובר שורות" היא העובדה שהיה צריך, אם היוצרים רוצים (והם רוצים) לסיים אותה בחמש מערכות, להתחיל לקפל עניינים. אם רוצים להנחית את הדבר הזה צריך לקרב אותו לעבר המסלול. זה בא בניגוד קיצוני למשולחות הרסן והפראיות שבהן התנהלה העלילה בעונות הראשונות, וכאן מתנגשות שתי גישותיה של הסדרה עם עצמן: הרצון למעשייה סגורה עם סוף ברור והשאיפה לחופש יצירתי מוחלט.
ופה לראשונה וינס גיליגאן מתפצל מהאלטר אגו שלו, וולטר ווייט, ושם לעצמו גבולות.
מאידך, הסיום יצר עונה חמישית שהיא מבחינה עלילתית (אך לא מבחינה מוסרית או פסיכולוגית) טאבולה ראסה פתוחה ומשוחררת. שאפו בריבוע.

צופי טלוויזיה, אם לחזור לרגע לביקורת הפרק הראשון שכתבתי, לא אוהבים שינויים. הם מעריכים התקדמות עלילה, כל עוד היא שומרת על רוב הדברים בסטטוס-קוו מנחם. הגיבורים מתבגרים אך עומדים במקום, הדינמיקות נטועות, הסגנון הסיפורי מבוסס וחלל ההתרחשות קבוע. ואם כבר פתחנו בפניהם את ביתנו ולבנו, אנחנו מצפים מהדמויות להישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
כדי שנהנה ממנה, "שובר שורות" מבקשת מאיתנו להתנער מעשרות שנים של הרגלי צפייה טלוויזיוניים. הדמויות בתזוזה מתמדת, הדינמיקות משתנות, הסגנון לא אחיד, אין נחמה והסוף הטרגי קרב. הסדרה מנצלת את המדיום הסריאלי המשתנה-תדיר כדי לייצר משמעות גדולה יותר, כדי לנבור לעומק פסיכולוגי, כדי לבנות מתח עשיר ובלתי צפוי יותר ממה שהקולנוע יכול להציע, אבל במהותה היא חותרת תחת המסך הקטן.


בניגוד לדרך שבה אני צופה בסדרה בדרך כלל, את הפינאלה יצא לי לראות בשנית מוקרן על מסך גדול (סוג של) באיכות HD במחיצת קהל של עוד 5 חבר'ה. העובדה שלכולם מלבדי זו הייתה צפייה ראשונה, אפשרה לי להתנתק קצת מהתוכן ולבחון את האופן שבו האנשים מסביבי חוו את הפרק.
מה אני אגיד לכם, זה היה מקסים. בתומן של מספר סצינות, כמו זו בה וולט פורץ לביתו, נזכרו כולם בבת אחת לנשום ואז צחקקו כשקלטו כמה זמן נעתקה נשימתם. כשג'סי נחטף, בו זמנית לארבעה גברים ברח "אוי לא!" אי-רצוני. ובשלב מסוים בסצינת בית האבות אחד מהם לא יכל לשאת עוד את המתח והתעקש להמשיך לצפות בעמידה, כשיד אחת מונחת לו על החזה.
אז הבנתי כי זו כנראה הדרך האידיאלית לצפות ב"שובר שורות": במסגרת אירוע חברתי בו חברי הקבוצה נשאבים לחלוטין ליצירה ובו זמנית חולקים את תחושותיהם עם שאר הנוכחים… כלומר, כמו חוויה קולנועית. (זה לא מפתיע, על כן, שבעונה הנוכחית החלו קולנועים קטנים ברחבי אמריקה לערוך מדי שבוע הקרנה של הפרקים. לא משהו ש-AMC  ארגנו, אלא יוזמה עצמאית, ספונטנית של בעלי תיאטראות. את הפינאלה, מן הסתם, כבר מספר גדול יותר של קולנועים הקרינו).

מבחינתי השאלה הגדולה בסיכום העונה היא לא האם הצליחו היוצרים במשימה שהציבו לעצמם, משום שהתשובה לכך היא כן.
למרות התחלה בעייתית והתנעה לרגעים מלאכותית, העונה הרביעית הייתה כדור שלג מסעיר שסחף את הקהל שלו איתו לכל מקום שרצה, תוך לחיצה על כל הכפתורים שהציב לו בדרך. משחקי ההזדהות, פיתוח הדמויות, הקתרזיס הסופי, המתח, השימוש בנרטיבים קולנועים מוכרים והמשחק בהם, הכול תקתק כמו שעון מחובר לאינספור חוטים המחוברים בקצה לסדרת פצצות.
וכולם נצחונות הטובלים בטון אירוני מרושע. ג'סי ניצל בזכות ולא בחסד (אך נותר קורבנו התמידי של מר. ווייט), מערכת היחסים נותרה בלב העלילה וחזרה להיות מהנה כבימיה הראשונים (אך למעשה הפכה טמאה ומשוקצת מאי פעם) ו-וולטר ווייט גבר על המתחרה (והפך לאנטגוניסט במלוא תפארתו).

השאלה האמיתית שיש להעלות היא: האם זה היה נבון להתרחק מהחספוס הסגנוני ולייצר התכתבות עם עולמות קריקטוריים, קומיקסיים, משחקי-מחשביים או איקוניים בעונה שמנסה לתאר מהלך פסיכולוגי עמוק, רציני ומכריע בתולדותיה? האם הרצון למצוא אמת דווקא מתוך עולם נרטיבי מצועצע וה-בוא נודה, די אינפנטילי לא היה טעות? האם שובר שורות הלכה רחוק מדי וירתה לעצמה ברגל?
המהלך העלילתי המוצלח של העונה היה אחד הדברים הכי מורכבים ואמביציוזים שעולם הטלוויזיה אי פעם ידע, אבל כמה מוצדק אותו מרחק בין הקתרזיס החיובי של עונה 4 לבין התחושה המייאשת עד עפר, המערערת עד היסוד והאמיתית להכאיב של תום עונה 3?
התשובה הכנה היא שאני לא יכולה לענות על כך בשלב זה. אני מניחה שזה משהו שצריך להיבחן בראי הזמן והמערכה החמישית היא שתכריע את הכף.

מה שכן, וזה שובב מצדה, מי שייצאו מ-90% מהסרטי הקומיקס והאקשן מעתה, לא יוכלו שלא לחשוב ששובר שורות סיפרה את זה טוב יותר.
בעונתה הלפני אחרונה זכתה שובר שורות סופסוף למעמד קאלט אמיתי. המינוח To break bad הפך סלנג שגור, גאס, ג'סי והייזנברג הפכו לתחפושות פופולריות להאלווין ומיליוני אנשים לעד לא יוכלו לראות קרוואן בלי לחשוד שמבשלים בו, לחשוב שצבעו של כל קריסטל מת' הוא כחול או לשמוע פעמון קבלה מבלי שזיעה קרה תיזל בגבם.
בסיכומה של עונה 4 אני לא יכולה לומר שזו הייתה עונתה הטובה ביותר או אפילו שזו העונה הטובה ביותר ששודרה השנה.
העונה השנייה של "צדק פרטי" הייתה יצירה אחידה, בוגרת ושלמה ממנה, "לואי" הייתה אלגנטית ממנה ואמיצה באותה מידה, אבל השנה "שובר שורות" הפכה ליותר מסדרה אמיצה וייחודית, היא הפכה לתופעה תרבותית וליצירה שמתעלה מעל המדיום שלה, והפינאלה שלה היה האירוע הטלוויזיוני (ואילמלא "דרייב", כנראה גם הקולנועי) של השנה.
יש לנו עוד חודשיים עד לתום 2011, אבל לא נראה לי שאף סדרה אחרת תצליח להגיע להישג דומה, ללא קשר לאיכות או נתוני רייטינג.
בדומה, נאמר, ל"התחלה" בקולנוע, פרק הסיום של ש"ש, השיא שלקראתו נבנתה כל העונה, היה בבחינת Must Watch ובין אם נפלת ממנו או שנאת כל רגע היית חייב/ת לאחוז בדיעה מגובשת בעיניין.
אדישות לא הייתה אופציה, ואיש לא יוכל לקחת לה את זה.

Walter White can't win.

_________________________________________________________________________________________________________________

מי לא אוהב רשימות מכולת?

נקודות השיא של העונה (מבחינתי בלבד)

  • גייל הוא רוחו של בנקו הרודפת את מקבת בעזרת קריוקי ופיטר שילינג.
  • ג'סי מספר לקבוצת הנרקומנים האנונימים שלו אודות הכלב שהרדים.
  • וולט והאנק בולשים על גאס בחניון ומייק לא מאמין לעיניו.
  • גאס מאבד את חברו ואת נשמתו במקסיקו.
  • גאס חוזר למקסיקו וג'סי קובר את הקרטל.
  • וולט וג'סי הולכים מכות מלוכלך והסוללה שלהם נגמרת תוך 2 דקות בדיוק – הדבר הכי קרוב לסצינת סקס גראפית שנקבל בסדרה הזו. HBO, תאכלי את הלב!
  • עריכת הסאונד, העריכה המוזיקלית והמוזיקה המקורית העונה. בום, בום, בום, דינג!
  • הקטור סלמנקה מאיית את דרכו לנקמה בגאס.
  • וולט כורה לעצמו קבר ומתעל את הג'וקר. lol.
  • פרק הסיום כולו (למעט קוצו של השוט הסופי).

נקודות השפל (מבחינתי)

  • עלילת גניבת הכפיות של מארי. הסצינות איתה היו החביבות עליי בפרק המעפן ההוא, אבל בסיכומה של עונה אם לא טרחתם לחזור לסיפור שלה שוב, מוטב היה לא להעלות אותו מלכתחילה.
  • אוקיי, פרק 3 בשלמותו. איזה פרק בוטה, עקר ומזויף. Cringe fest מתחילתו ועד סופו.
  • Product Placements מזעזע. כה בוטה שהוא מסב את כל תשומת הלב אליו. זה אולי אפשר להם לייצר עונה שלמה בלי פרק בקבוק, אבל יודעים מה? אני אוהבת פרקי בקבוק.
  • היעדרותו של פרק בקבוק. אני יודעת שהעלילה לא ממש איפשרה פרק שכזה, אבל עונה שעברה Fly היה השיא הטלוויזיוני של השנה, והעונה אף פרק לא התחרה בו.
  • התספורת של ג'סי מגיעה מוקדם מדי או מאוחר מדי מבחינה פסיכולוגית.
  • הנמקת האינפנטיליות של וולט. אני מבינה מה ניסיתם לעשות, אני חושבת שזה נכון לדמות, אבל הייתם צריכים להסביר אותה טוב יותר בתחילת העונה.
  • המבטא הספרדי של מחצית השחקנים. צליליו מצלקים לנו את עור התוף ושוברים את הקיר הרביעי.
  • שילוט מיותר על עציצים ביתיים, נטולי פירות.
  • החולצה של ג'סי בפרק 4.8… לא, ברצינות, מה זה היה?! ולמה, הו, למה?

כל הדברים שחייבים לקרות בעונה האחרונה.

  • האנק מגלה הכול. Eh, duh.
  • סקיילר מגלה את חשיבותו של ג'סי. מתי זה קורה כבר? הוא כמו המאהבת והבן הממזר מעורבבים יחד!
  • המשפט "That's good, Jesse" מגיע לאוזניו של האנק ומשמש פצצה עלילתית.
  • העבר הצ'יליאני של גאס חוזר לנשוך את וולט וג'סי בתחת? או לפחות חוזר ליידע אותנו מה הוא היה.
  • ג'סי מגלה הכול. Eh, duh. למרות שקשה לדמיין מקרה בו יגלה גם על ג'יין.
  • מייקל הרמנטראוט חוזר ממקסיקו ומגלה שהוא צריך לחתום אבטלה. הוא לא שמח.
  • אנחנו מקבלים פלאשבק של מר ווייט וג'סי בימי התיכון. חליק, זה חייב כבר לקרות (אבל עם פיאות ממש ממש טובות)!
  • סקיילר (ואנחנו) מגלה את גורלו של בנקי. וגם מס ההכנסה.
  • מארי הופכת לחציל.
  • טוקו חוזר בפלאשבק. בא לי. מתגעגעת.
  • הסיבה לשיניים המושלמות של ג'סי הנרקומן מוסברת.
  • בתום פרק המיוזיקל, הסרטן של וולטר חוזר. חצי מזה בטוח יתגשם.
  • וולט וג'סי מתחבקים. גם אם זה לאחר/תוך כדי שהאחד רוצח את השני.
  • ג'סי קורא למר. וייט – וולטר. *צמרמורת*

מה היו נקודות השיא (או השפל) שלכם? מה הן התחזיות שלכם לגבי העונה הבאה או מה פשוט חייב לקרות מבחינתכם?

__________________________________________________________________________________________________

וכמה מילות סיום בנימה אישית.
הקיץ, החיים שלי נשלטו ע"י שני דברים שהתנפלו עליהם ללא התנצלות – "שובר שורות" והמהפכה החברתית.
החל מיולי השנה הצבנו אוהל בשדרות רוטשילד והקפדתי לבלות בו את רוב זמני. בין לבין נדרשתי ללכת לעבודה בתקופה לחוצה במיוחד, להשתתף בכל הפגנה, ואיכשהו לנהל בלוג על טלוויזיה וקולנוע. בוא נודה – כשלתי. "שובר שורות" הייתה המוצר התרבותי היחיד שיכולתי (והתחייבתי) לסקר אותו.
בחודשיים האחרונים המחשב שלי התנדב לתרום לשמחה והחליט שמסמך וורד או דף אינטרנט זה מעייף מדי והחל שובק תדיר (משל היה מחובר לתחנת כוח שמופעלת ע"י חמור ישיש ואנורקט הסובל ממכת שמש ומאיים להתפגר בכל רגע נתון).

אי לכך כל פוסט היה מאבק בו התחרו נסיבות חיי עם השפיות שלי, ולרוב קשה היה להכריע מי ניצח (לא תדעו שמחה מהי עד שלא יימחק לכם פוסט בן 2500 מילים שהקזתם דם על כתיבתו).
הקיצר, זו הייתה עבודה רצינית, מייגעת ועל סף הבלתי אפשרית, אבל התמדתי בה בעיקר בגללכם, אסופת האנשים המקסימים שהתארגנו כאן כדי לעזור לי בחגיגה.
ואני שמחה שעשיתי זאת. מגיע ל"שובר שורות" כבוד ועזרתם לי לחלוק אותו.

אז תודה לכל מי שקרא באדיקות ובעיקר לכל מי שהשתתף, שיתף ותרם לדיון. היה לי תענוג.
ועכשיו ששני הדברים הללו נסתיימו (האחד בפרק סיום מרטיט, והשני, למרות שאני מקווה ששלב ב' שלו רק מתחיל, בהחזרתו של גלעד שליט…) אלך לנסות לשקם את מה שנותר מחיי.
ובאירוניה שובר שורותית אופיינית אכריז: קניתי מחשב חדש… שהגיע חודש אחרי תום העונה.

ובשישי הקרוב – הפוסט השלישי והשטותי מכולם!