4.2 – משענת קנה קצוץ – על אודיו, אבנים ותחליפי פין ב-Thirty-Eight Snub

אם היה משהו שחסר בדיון על הפרק הקודם, הרי זה הדיסקליימר הבא:
למרות מה שנדמה לעתים מהתלהבותי נוכח התוכנית, הצ'ק מוינס גיליגאן טרם הגיע בדואר, כך שעדיין אינני מועסקת על ידו רשמית.
הרגישו חופשי להיכנס בסדרה, וצאו מנקודת הנחה שאם אמצא לנכון, גם אני אעשה זאת בעצמי.

אה, וזהירות ספוילרים לפניכם.

באופן שדי הפתיע אותי לרובכם, ולהבדיל מתגובות הצופים בניכר, הייתה אכזבה די מרה מהפרק הקודם.
הגם שלא חשבתי שמדובר ביצירתם הטובה ביותר, או אפילו בפרק פתיחת העונה הטוב ביותר שיכלו להנפיק, מצאתי שזהו פרק מוצלח למדי בהתחשב בנסיבות.
כי כן, היו נסיבות, וכאלה שאני אישית לקחתי כמובנות מאליהן: פרקי תחילת עונה של סדרות מתח ופשע הם בהגדרתם די מאכזבים. בעיקר כשהם באים בהשוואה לאימפקט הרגשי של פרקי סיום עונה. ועל אחת כמה וכמה אם הם באים לאחר (נו, מילא, נקרא לו כך)"Cliff Hanger".

הסיבות לכך ברורות. הצופה יודע שיוצרי סדרה, כל סדרה, לא יחסלו את אחת הדמויות הראשיות שלהם בפרק הפותח את העונה. דברים כאלה שמורים לפרקי סיום עונה, או בסדרות אמיצות יותר – לאמצען.
אם דמות מרכזית מחוסלת בפרק ראשון של עונה, 99 מתוך 100 מקרים, זה בגלל שהשחקן פרש או הועזב על בסיס בעיית התנהגות ו/או חילוקי דעות פיננסיים וזו דרכם של הכותבים להתנקם בו (צ'ארלי שין, אני מסתכלת עליך).
במקרה האחד הנותר, זה יהיה כי הדמות מיצתה את עצמה מזמן.
יוצרים, וודאי יוצרים טובים, לא יוותרו על הדרמה והרגש שניתן להרוויח מדמות שעוד יש לה מיץ לאורך תקופה, לטובת ריגוש, הלם והפתעה רגעיים בפרק ראשון. אלה הם החוקים הלא כתובים של הסיפור הטלוויזיוני.
אנחנו יודעים זאת והיוצרים יודעים שאנחנו יודעים זאת.

ההבנה הדו-כיוונית הזו בסדרה כמו "שובר שורות", שנשענת על החשש העמוק והתמידי שלנו שכל אחת מהדמויות-המרכזיות-שאינן-וולט יכולה לסגור את הבסטה בכל רגע נתון, היא הרסנית.
בטח ובטח לאחר פרק סיום מצמרר ומופתי כמו זה של עונה 3, ובטח ובטח כשזה מגיע לדמות כמו פינקמן. כל כוחו של האימפקט הרגשי העצום של Full Measures נשען על המהלך שנעשה על נפשו של ג'סי, מהלך שהקהל חשש ממנו 3 עונות מלאות. מהלך שהבטיח שינוי ודרמה אדירים בהתפתחות הדמות. אף יוצר בר דעת, לא כל שכן וינס גיליגאן, יחסל דמות בדיוק לפני שהיא עומדת לעבור טראנספורמציה כזו. ודאי שלא סדרה שעוסקת בפסיכולוגיה של דמויות ובטראנספורמציות.
מתוקף הנסיבות הללו, כל מתח שיכלו יוצריה של "ברייקינג באד" לייצר ב-4.1 היה חייב להיות פאלצ'ה.

אי לכך, לפניהם עמדו שתי אפשרויות: לנסות להגניב עם פתרונות חיצוניים כמו מתקפת פתע של הקרטל המקסיקני או פשיטת משטרה, אבל אלו בהכרח היו מרגישים דאוס אקס-מאכינה-ים, או jump shark-יים (ולא, תאונת המטוס לא באמת הייתה דאוס אקס מאכינה אמיתית, כי כיוונו אליה כל העונה – ולא משנה אם הצופה הצליח לנחש זאת או לא, ולכן מהלך שכמוהו יכל לקרות רק בסיום עונה ולא בתחילתה).
או לפתור את הברוך באופן מינורי, בלי להסעיר או באמת להפתיע, אבל גם מבלי לחבל באמינות הדמויות והעולם הסיפורי.

אני שמחה שהם בחרו באופציה ב'.
מכירים את זה שאתם עומדים על קצה גג ביניין גבוה, הכי גבוה שאי פעם טיפסתם אליו, ולרגליכם תהום עמוקה? מנקודה זו, אם תקפצו לבניין ממול – תתרסקו, לכן אתם צריכים ללכת אחורה כמה צעדים (אחורה אבל לא למטה) כדי לתפוס מומנטום, ואז אתם מתחילים לרוץ ודופקים קפיצה (עדיף בסלואו-מושן) ונוחתים בבטחה בבניין בן אותו מספר הקומות שממול.
אז מבחינתי פתיחת העונה היא כזו.  בתקווה.

 ולשם מה ההקדמה הזו לפרק של היום?
ראשית, כי "thirty eight snub" הוא פרק פינקמן-צנטרי, ושנית, כי אורך רוח זה דבר משתלם והנה העסק מתחיל לנוע אט אט לכיוון נכון.
האמירה האחרונה היא די מוזרה בהתחשב בעובדה שכלום לא קורה בפרק הזה.

צריך לצבוע את התקרה בבז'.

Did that just happen?

הפתיחה הקרה של הפרק, קרי הסצינה שלפני אות הפתיחה,  מציגה לנו את וולט קונה אקדח מדוד בובי. או למי שלא צופה ב"על טבעי" – מסוחר הנשק הלא חוקי העונה לשם Lawson (טיהי), המגולם ע"י ג'ים ביבר (אם כי הליהוק שלו כאן מרפרר לתפקידו במערבון הטלוויזיוני "דדווד").

 הסצינה באה ללמד אותנו שמה שחשדנו שיקרה קרה ו-וולט הפראנואיד פיתח אובססיה לרצוח את גאס. תתחדש, חמוד.
מה שמעניין פה זה איזה אקדח וולט רוכש לעצמו. הוא רוצה אקדח גדול אבל זה גדול ובולט מדי במכנסיו ולכן הוא חייב להמיר אותו בכלי קטן יותר. מעבר לבדיחה פאלית יש פה אמירה על וולט בכללותו.
וולט בוחר בכלי נשק מקוצץ צ'ופצ'יק, המיועד לפחדנים שמשחקים מלוכלך. נו, לא מסוג הדברים שהייתם רוצים שיכתבו עליכם בספר מחזור.
זה, כמו גם הסצינות הבאות של וולט והאקדח, בא בסתירה גמורה לאיך שוולט רואה את עצמו – כקאובוי קשוח ו"מוצדק" – ומתפתח לסדרה של כאפות לאגו.

וכך מתחיל לו הפרק שכל כולו עוסק בנושא אחד. התמודדות. 3 אנשים שרדו את המפגש עם גאס בפרק הקודם, וכל אחד מהם מגיב אחרת.
וולט, כאמור וכצפוי, מגיב כיאה למגלומן מוכה OCD שלא יודע איך להתמודד עם איבוד שליטה, ומנסה להכניס את הדברים חזרה לשורה מסודרת, לתוכנית.
מייק המבולבל, כיאה לעובד נאמן שגילה מה עושים במקום העבודה שלו לעובדים נאמנים, שורץ בבר השכונתי ושותה (ומשתעל! וד"פ?).
וג'סי, שזו לו רק הטראומה האחרונה בשורה ארוכה של התעללויות פיזיות ונפשיות, מתפרק.
שום דבר כאן לא מפתיע או מחדש במאום, אבל יש לפרק בכללותו, אפילו שהיה מבדח מאוד, משקל רגשי יפה ותחושה מלנכולית גורפת.

גם הפרק הזה, כמו קודמו, נקרא על שם כלי נשק שמופיע בפתיח.
אבל, וזה המהלך השנון של הפרק, הנשק של וולט, להבדיל מזה של גאס בפתיחת העונה, לא עושה את העבודה.
ההלעגה של וולטר בפרק הזה מתחילה ברכישת האקדח הקטן, ממשיכה באימונים בישיבה בדירה על רקע תמונה של מדבר ובלבישת כובע (עאלק קאובוי), עוברת בהוצאת העוקץ מניסיון ההתנקשות ונחתמת ב-Bitch Slap הפומבי שהוא חוטף ממייק. אכן, Go home, Walt.
התוכנית הפחדנית וההיסטרית של וולט קורסת בין רגע, ללא כל מאמץ. ובסוף הפרק, להבדיל ממה שוולט קיווה, מייק והוא לא אחוקים. א-ב-ל, מייק אכן לא מרוצה מהסיטואציה בה הוא נמצא והוא לא מלשין לגאס על ההתנהלות של וולט (ולא ילשין בעתיד, אני מוכנה להתערב על כך), וזה אומר המון.

 למרות ההטעייה בכותרת ובסצינה הפותחת, העלילה המרכזית הפרק מתרכזת סביב התמודדותו של ג'סי.
גם הוא רוכש מפלצת (אבל להבדיל מוולט, המדחיקן האוטומטי, המפלצת שלו היא זעקה רמה לעזרה בדמות מערכת סאונד אימתנית), ומזמין את חבריו (וחברינו. התגעגענו!) לבוא לבחון אותה.
מבלי לדעת שזה תפקידם, באדג'ר וסקיני פיט עושים כמיטב יכולתם להיות הסחת הדעת האולטימטיבית בטימטומה.
בתור צופה, היה משהו חורק ולא משכנע בויכוח שלהם על זומבים במשחקי מחשב, בעיקר אם משווים אותם לחילופי דברים בסצינות קודמות עם השניים שהיו מדויקים ומצחיקים בהרבה, אבל האירוניה בשיחה עוברת חזק. גם ג'סי לא מבין על מה הם מדברים, וגם הוא לא מתחבר. הם אולי אלה שאוכלים את הראש, אבל ג'סי הוא הזומבי.

מערכת הסאונד, שמשמיעה המון רעש בלי תוכן, היא לא הדבר היחיד שג'סי קונה. הוא גם רוכש לו רובוט ניקיון (אק"א Roomba) שמסתובב על אוטומט ברחבי הבית, שואב אל הריק שבקרבו לכלוך.
אולי, בדומה לאקדח של וולט, השניים הם מטאפורה לבעלן ואולי לא, אבל באופן די מטורף, ולא משנה כמה מטופש היה ה-Roomba shot, הייתה לי אמפטייה עזה לרובוט הקטן, שהסתובב בין האנשים מנסה ללא הצלחה או סוף נראה לעין לנקות את הטינופת, וסופו להיות מפורק באלימות.

מה שמדהים זה שהעלילה "ג'סי עושה מסיבה כי הוא לא יכול לשאת להיות לבד עם עצמו" של הפרק, בפרט בהקשר של מסיבת הבית בת השלושה ימים, היא כל כך טחונה, ידועה מראש ומושכת תשומת לב למנגנון של עצמה, שהיא נדונה להיכשל. אבל היא לא, ויש לכך שלוש סיבות ברורות: אהרון פול, הפרצוף של אהרון פול, וכישרון המשחק של אהרון פול.
חפשו את התגובה שלו למשפט של סקיני פיט, "Nothing but good times ahead" – כשבבת אחת מתחלפת הפוזה של הבליין הקשוח במבט שבור של ילד מבוהל. בעדינות וללא הגזמה מצליח פול לגלם את נפשו של פינקמן כפריכה ממש.
ועל אף ה-none-story והבנאליות, השוט החותם את הפרק, בו ג'סי מגביר את המוזיקה ומצמיד את אוזניו לרמקולים החדשים שלו כדי שיאנסו לו כל חלקת שכל טובה, מהפך את הקיבה ושובר את הלב.
אנחנו יודעים את זה, צפינו את זה, ועדיין קשה לנו לראות את זה.

 גם שתי הנשים בסדרה עסוקות בהתמודדות.
מארי האומללה (בגילומה המתוק של בטסי ברנדט, שלא מקבלת מספיק קרדיט על עבודתה המצוינת) בוחרת ללבוש מסיכה של עליזות ואופטימיות, גם בפני עצמה, כדי לתמוך בבעלה, שמתעקש לדחות אותה מעליו ובונה סביבו קיר עשוי מאבנים. סליחה, מינרלים.
וסקיילר, ששוב מוכיחה שהיא ו-וולט מאוד דומים בשכלתנות שלהם, מתמודדת על ידי לקיחת אחריות ויוזמה. על פניו, בפגישה שלה עם בעל העסק לשטיפת המכוניות, האיש, הגבות והאגדה, היא זו שידה על העליונה. היא לא פראיירית, לא מפחדת לעבוד קשה, היא ערכה מחקר יסודי ויודעת בדיוק מה היא רוצה. אלא שהיא לא לוקחת בחשבון פקטורים נעלמים, כמו היחס הנזעם של בוגדן לאור התנהלותו של בעלה.
שתי הנשים חוטפות סטירה מצלצלת שמעליבה ומבהירה להן בדיוק היכן הן עומדות, כשהגברים שלהן לא משתפים אותן בחייהם.

הבעיה המרכזית עם הפרק הנוכחי, כמו גם עם קודמו, היא העובדה שהעלילות בו מאוד סטנדרטיות.
הפרקים יפהפים למראה, עשירים באופן נדיר בפרטים ומטאפורות, משוחקים להדהים ועשויים היטב, אבל אנחנו רואים "שובר שורות" בשביל לחזות במשהו מקורי לחלוטין גם בתחום העלילה, וזכר לזה עוד לא ראינו העונה.
אז thirty eight snub הוא פרק מילוי, כבד בסימבולים, שלא באמת קורה בו כלום שיקדם את הסיפור, והוא לא מפרקי המילוי המרטיטים ביותר שידעה הסדרה, אבל הוא מהנה להפליא והאימפקט הרגשי והאווירתי שלו מבטיח דברים טובים יותר והוא גורם לו להרגיש כמו השקט שלפני הסערה.

 אבל אל תטעי, "שובר שורות" יקירתי, שלושה פרקי חסד את מקבלת לפני שאני מתחילה להיכנס לפניקה וקונה אקדח.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות

* מייק, מייק, מייק. האם כבר ציינתי את אהבתי אליו? מלבד העובדה שמרגש לראות שוב את פרצופו של פרנק האגדי מ"סוכן סמוי",  ג'ונתן בנקס עושה פה יופי של תפקיד. איזה כיף שהוא מקבל יותר במה העונה.

* הפרק שוב מעלה את השאלה המהותית למה פינקמן לא מתאבד? הוא לא חייב לדפוק לעצמו כדור בראש, הוא יכול להזריק אוברדוז של הרואין ולהפליג הרחק מכאן.
התשובה הראשונה לשאלה הזו היא זמן. בעולם הסיפורי עברו רק 4-5 חודשים מאז שג'יין מתה, ורק כשבועיים מאז שג'סי הפך לרוצח.
התשובה השנייה היא וולט – עד לא מזמן היה מר ווייט הסיבה העיקרית של פינקמן להיאחז בחיים. הרצון לזכות בהערכתו או לא לאכזב אותו (תלוי מתי בודקים) היה כוח הישרדותי מניע. כרגע וולט לא משחק שום חלק בחייו של ג'סי והוא פשוט רוצה למות. מתישהו בקרוב היוצרים יצטרכו לתת מענה משכנע לשאלה הזו.

* הבחור החדש שדומה לגאס. האם הוא אחיו? ההרמנו השני של לוס פויוס?

* אוה, מחברת האהבה של גייל, האם תצוצי בפרק הבא?

* על אף מה שאירע הפרק, עדיין: מייק ו-וולט נגד גאס וג'סי. לגמרי.

* לא יודעת מה אתכם, אבל השוט מאחור שבו רואים את ג'סי, פיט ובאדג'ר רוקדים למקצב המערכת גרם לי לצחוק בקול רם. כל כך עלוב, לבנבן ומדויק.

* אז מה, לא שטיפת המכוניות?
אני חושבת שעדיין כן. סקיילר רוצה, וסקיילר תקבל. וההוא עוד קרא לה "האישה של"? הוא הולך לאכול את המילים הללו לארוחת בוקר.

* ואפרופו, אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו סקיילר תגלה על פינקמן ותחטוף קריזה מוצדקת.
זה משהו שעתיד היה לקרות שלוש שנים, ועכשיו שהיא מתעקשת על הצטרפות לעסק, היא הולכת לקבל את הבן המאומץ לפנים. יהיה מעולה.

* הפרסומת של סול, אפילו שהייתה תלושה וכפויה ומרוצה מדי מעצמה במרחב הסיפורי, הייתה נורא, נורא מצחיקה.
סול רודף אמבולנסים במרומים. היה כיף לראות את השימוש הציני בתרסקות המטוס בצורה כל כך גראפית וזולה, עם ההטבות העתידיות שנופלות מהשמיים. So wrong, yet oh so right.

* הפיצה הענקית ללא החיתוך. מלבד העובדה שזו הייתה בדיחה נורא חמודה על חשבון עולם הצרכנות פוסט-איקאה, היא גם היוותה איזשהו ריפרור מבדח לאחת הסצינות האהובות בתולדות הסדרה,
וענתה על השאלה שהטרידה רבים. "איך, לעזאזל, הפיצה לא מתפרקת לסלייסים?!"

גבירותיי ורבותיי, בראיין קרנסטון!

* הפיצה מביאה את מספר הרפרורים לשלושה, ביחד עם Fuck you and your eyebrows והתרסקות המטוס (ואם לא סופרים את התתכתבות בפתיח ובשם, עם הפרק הראשון של העונה הנוכחית).
זהו פרק שני ברצף שהסדרה קורצת להיסטוריה של עצמה. בינתיים אני משועשעת (מה גם שכעסו של בוגדן היה חלק בלתי נפרד מהעלילה), אבל אם הסדרה לא תיזהר, זה בקרוב יהפוך למפגן נוסטלגי של אהבה עצמית. קו דק, חברים.

* פסקול הפרק הורכב ברובו ממוזיקה רעשנית ואיומה באופן מוקפד, ששום דעת לא יכולה להתקיים במקביל אליה. בדיוק מה שפינקמן רצה.
שיר הסיום "Digital Animal" של Honey Claws  היה מעולה בסוגו.

* המממ, האין רובוט הרומבה סוג של חיה דיגיטלית? אולי הוא מטאפורה לפינקמן ככולת הכול.

* לבסוף: חשבתי שזו רק אני, אבל מסתבר שעוד אנשים ברשת סברו כמוני ואף טרחו לעשות סקרין קאפ.
כנראה מהגעגועים לאהרון פול, איתו לא החליף מילה כל הפרק וחלק רק סצינה דוממת אחת במרחק פיזי ניכר, בראיין קרנסטון בתפקיד הזקן וההזוי במסיבה של פינקמן.
שמה כסף שזה היה רעיון של קרנסטון.

אי אפשר לטעות בגומות האלו

 בגלל שכמעט לא שמים לב לזה, אני מחליקה להם. אבל טיפה פחות נסתר וזה היה הופך להיות זחוח.
הישמרי לך, סדרה יקרה.

4.1 – חד וחלק – Box Cutter, הפרק הראשון בעונה הרביעית של שובר שורות, מספק את הסחורה.

זהירות, פוסט עתיר ספוילרים.  במקרה של שובר שורות, והאמינו למישהי שאיו לה עמוד שדרה וידעה קצת ממה שהולך לקרות בפרק, ספוילרים אכן הורסים המון מההנאה.
אם עוד לא ראיתם את פרק 4.1, הימנעו מקריאה!

13 חודשים מייסרים היינו צריכים לחכות על מנת לקבל את התשובות לשאלות הבוערות שהעלה ה-Cliff Hanger של סוף העונה השלישית.
בפעם האחרונה שראינו את שני יצרני המת' החביבים עלינו, הם היו שקועים בבוץ עמוק יותר מאי פעם, כשוולט נמצא בסכנת הירצחות במעבדת העל, וג'סי עומד להפוך לרוצח בעל כורחו של חנון חף מפשע (שכל חטאו היה חיבה לשירים אזוטרים ובישול קריסטל מת. חפות היא עיניין יחסי, כמובן).

למען האמת, לפחות מבחינתי, לא היה כאן קליף הנגר במובן המסורתי.
לשבריר שנייה לא שאלתי את עצמי "האם ג'סי הרג את גייל או שמא הוא הסיט את האקדח במכוון ופגע במשהו אחר?"
Breaking Bad היא אינה סדרה שחוזרת בה מצעדים קיצונים. כמו לדמויות שלה, גם לסדרה, אין את הפריבילגיה להתחרט ולהתחיל מחדש. אז התשובה הייתה לדידי חותכת: כן, ג'סי רצח בדם קר את עוזר המעבדה החביב.
אך השוט הסופי (Pun Intended) שלח עשרות אלפים ממעריצי הסדרה חמושים בספקולציות אל שיחות סלון ו/או אינטרנט.
"הוא לא ירה בו, הוא ירה בקומקום!", הוא לא ירה בו, הוא חטף אותו!" ו-"הוא לא הרג אותו, הוא רק פצע".
כביכול מקור הבלבול הייתה תנועת המצלמה בשבריר השנייה האחרונה לפני הייריה: במהלך אומנותי המצלמה זזה כדי לדמות ויזואלית בדיוק את מה שעבר על הצופה – כרגע ג'סי הדומע ירה לא רק בגייל אלא גם בנו הקהל.
אבל רבים מהצופים קראו אותו אחרת. ניתן להאשים את הבימוי בחוסר בהירות, אבל לדעתי הבלבול לא מצוי במבע הטלוויזיוני אלא בא ללמד אותנו משהו על האימפקט שיש לסדרה על צופיה ואת התגובה הרגשית שיש לנו  לג'סי.

ללא מילים

אם הייתה איזושהי נחמה פעוטה שניתנה לנו בשלוש שנים שעקבנו אחר תהליך ההתדרדרות המוסרי והמייסר של וולט, זו הייתה הידיעה שג'סי נותר, בנפשו, די תמים. על כל החבטות הפיזיות והנפשיות שעברו על פינקמן, ההיאחזות שלו, על אף ניסיונותיו שלו עצמו להתחשל ולהתקשח, בעמדה מוסרית ובקוד הומני אפשרו לנו למצוא בסדרה דמות מרכזית שאפשר בלב פחות או יותר שלם עדיין לעודד.
אנחנו יכולים לראות את וולט עובר פסים אדומים, כל עוד פינקמן נותר איתן מאחוריהם.
ואז הגיעה הסצינה הסופית של העונה הקודמת, פרק אחד בלבד לאחר שוולט – מאותם סיבות כמו שלנו ממש – מציל את ג'סי מלהפוך לרוצח, והפכה את הקערה על פיה.
אותו בחור שבפרק (Peekabo 2.6) לא יכל להביא את עצמו להרוג חיפושית (בקריצה ויזואלית ישירה למינוח *Can’t hurt a fly), הוא כעת הרוצח המתקדם יותר מבין השניים ב"היררכיית הרשע". זה שהרג לא מהגנה עצמית אלא מחישובים קרים.
המחשבה כה שוברת לב-עד-בלתי-נסבלת ותגובת הצופים הייתה כה רגשית עד שאפילו גיא, חברי הבלובר היקר, חשש להשתפנות מצד היוצרים.
אבל לא. הפרק הראשון ממשיך בדיוק איפה שהוא צריך להמשיך, עם ג'סי שצריך להתמודד עם המשמעות של מעשיו. וכקריצה, היוצרים מתייחסים לאותן ספוקלציות של הקהל בנגיעות של הומור מרושע. הכדור נורה הישר לתוך עינו של גייל (קרי, של הצופה) והמשיך וננעץ בקומקום. Wink wink.

וכך, העונה הרביעית נפתחת ונכנסת ישר לעיניינים, בהמשך ישיר לנקודה בה עזבנו, בלי דילוגים בזמן או קיצורי דרך. זהו הסגנון שגיבשה לעצמה שובר שורות במהלך שלוש עונותיה, היא לא עושה לאף אחד הנחות, לא כל שכן לעצמה, והיא לוקחת אותנו שלב אחר שלב ונותנת לדמויות, לדינמיקה ולסיטואציה לייצר את הדרמה…
אם יש משהו שיוצריה של "שובר שורות" אוהבים לעשות זה להנגיד בין היומיומי למפלצתי, ולזגזג בין הסתמי למורט עצבים. הם מתעכבים ומראים לנו מה עובר על סקיילר, מארי והאנק ביומם, בזמן שוולט וג'סי מוחזקים במעבדת העל, מחכים שעות לגאס שיגיע ומוכנים, מי יותר(וולט), מי פחות (ג'סי) להילחם על חייהם.

היוצרים כה נחושים בדרכם שהם לוקחים את הזמן שלהם ומונעים מאיתנו הצופים את מה שאנחנו הכי להוטים לדעת, וזה רק מעביר אותנו על דעתנו עוד יותר.

אבל ההתעכבות הזו היא נהדרת בעיניי. חשיפת התגובה האנושית והמתבקשת של סקיילר היא בגדר חובת אמינות. סקיילר ווייט מתחילה לקבל תחילתו של מושג לגבי מה עושה בעלה, ותפקידה המרכזי בפרק הפתיחה גם מלמד כנראה על התפקיד שתגלם העונה. היא כבר לא האישה שבחוץ, ונחישותה ויכולת החשיבה המהירה שלה תחת לחץ ממשיכות לצייר אותה כדמות יותר מגניבה ומרמזות שהיא מתאימה בול לתחום ההתמחות החדש שבחרה.
גם ההתחרפנות של סול, ותיאור מצבו העגום של האנק (התגעגענו!) מדויקים להפליא, והם מרחיקים אותנו מהאקשן או האקשן-בהמתנה לפרקי זמן שלא מספיקים להעיק.

מבחינתי, פרק הפתיחה הוא מלאכת מחשבת בבניית מתח ושיעור בדחיית סיפוקים. שום דבר בטלוויזיה לא נראה, נשמע ומרגיש ככה ואין דרך אחרת לכנות את יוצריה מלבד חתיכת חצופים.
בשלב זה של חייה, Breaking Bad בטוחה בעצמה ובכל אספקט ואספקט בה והיא משתמשת בכל משאביה עד תום.
היוצרים יודעים שהם יכולים לתת לשניים מהשחקנים המרכזים ביותר בסיפור לא להוציא מילה אחת מהפה במשך 90% מהפרק, ושאלה עדיין ינפיקו הופעות שיזכו אותם, על סמך הפרק הבודד, במועמדות לאמי.

כנגד הטוקאטיביות המוגזמת של וולטר, שאחראי אולי לרובו של כלל הטקסט הנאמר בפרק (ועיקר דבריו משפטים היסטרים, אימפוטנטים ונלעגים), ניצבים גאס פרינג וג'סי פינקמן, וכל אחד מהם מביא את החיקוי שלו של הארפו מרקס,
ג'יאנקרלו אספוזיטו מצמרר כגאס, המשתמש בשקט כדי להפחיד עד העצם. פושט בגדים, לובש אותם, חג סביב טרפו, מלכלכך את ידיו, לוקח את הזמן לנקות חרש את עצמו מדם. לעומתו, האילמות של ג'סי נובעת מהלם ומניתוק רגשי, והבהייה בחלל מנוקדות בתגובות קטנטנות (כמו מבט פה, וניגוב הדמעה מזווית הפריים באאוט אוף פוקוס שם). אם יש משהו נוסף שיוצרי הסדרה גילו מסצינת הסיום של העונה הקודמת, זה שאהרון פול, מלך מלכי המונולוגים של עונה 3, מדהים ושובר לב באותה מידה גם כשהוא שותק.

ואז מגיע ה-רגע של הפרק. גאס, ממבחר סיבות – העובדה שויקטור נראה בזירת הפשע בראשן, אבל גם על שום 99% אחוזי טוהר והרצון ללמד את עובדיו היותר מרדנים לקח – מראה לוולט וג'סי את הסיבה שהוא מספר אחד. שדיבורים זה יופי, אבל כרגע מעשים זה יותר.
וולט מתקשה לשמור על פסאדה ולא להקיא, כי אם יש משהו שמר ווייט לא אוהב זה איבוד שליטה, בטח שלא כזה כל כך גורף, מצמית ומשפיל, אבל ג'סי מזדקר בכסאו. המסר הועבר אליו חד וחלק כסכין יפנית כנגד צווארו של עובד מסור.

וזה מתבטא, כמובן, בארוחת הבוקר שלו בדיינר. התיאבון חזר אליו כסימן בוטה שהצליח לנתק את עצמו מרגשותיו לגמרי. ופול חומץ את הלב ומהפך את הבטן בדיאלוג הממשי הראשון להפרק, כשהוא אומר, עיניו עדיין אדומות וטרוטות, עם חיוך על שפתיו. "'The page that says 'If I can’t kill you, you’ll sure as shit wish you were dead.”
ו-וולט יושב מולו המום ומתחיל להבין שהוא כנראה איבד אותו לעד והג'סי של החיפושית והילדים הג'ינג'ים איננו עוד.

לבסוף, קרדיט למשהו שלא מקבל די שבחים בסדרה הזו. עבודת התפאורה, מהלוקיישנים, התלבושות ועד הפרופס היא מופלאה.
ברצינות, איזו מדהימה היא מעבדת העל! ה-superlab היא עוד דמות אקטיבית ומזרה אימה בסיפור, עם הצבעוניות הכחולה-כסופה-קרה מחד והאדומה-מדממת מאידך, ועם אסופת הרעשים התמידית של מכשירים מתחמממים ומדרגות ברזל חורקים.
אל הסטים חוברים גם הצילום והתאורה שרק מחדדים את הדיכוטומיה בין שמיה הפתוחים, הכחולים והחופשיים של אלבקרקי, לבין המעבדה החשוכה, הסוגרת ודמויית המוזוליאום.
ולבסוף, מצטרפים גם המלבישים ואנשי אביזרי הבמה שמוודאים כי התסריט יבוצע בשלמות חסרת פשרות.
מאז ומעולם "שובר שורות" נהנתה לקחת עצמים קזו'אלים, ובמה שויקטור (זהירות: אירוניה!) שקלובסקי כינה "הזרה", להפוך אותם למעוררי פלצות. פעמון קבלה, מנעול אופניים, דובי ורוד, צב.
גם כאן, חליפת מעבדה כתומה ועצם ביתי נפוץ כסכין יפנית משחקים כלי פוליטי להנחלת פחד עמוק.

פתיחת העונה החדשה של שובר שורות מספקת לנו את כל מה שביקשנו, אבל בהתאם לסגנונה הכל כך שובר שורות-י, ובדומה לוולט ההולך ברחוב כשהוא חי אבל מנוער יותר ממרטיני בידו של ג'יימס בונד, זה ממש לא בכיוון שחשבנו.
וזוהי רק ההתחלה-לה-לה.

הבחנות, ציונים לשבח ותהיות נוספות
* אז מה קורה עכשיו? נכון לרגע זה לג'סי לא אכפת מכלום, אבל מה וולט יתכנן? ניסיון השתלטות? שיתוף פעולה עם הקרטל? המאפייה הרוסית של אלבקרקי?

* סצינת הרצח הייתה במקור ארוכה וגראפית יותר, אבל לאחר שבהקרנת הבכורה הבת של קרנסטון התעלפה, AMC ערכו את הסצינה מחדש. אני מתבאסת על ה-3 שניות שנחתכו ממנה. ממש בא לי עליהן.

* אם ג'סי הוא זה ש"לא יכל להרוג זבוב" ב-2.6, והוא זה שהורג את הזבוב ב-3.10, ואם יוצאים מנקודת ההנחה האלגורית שוולט הוא הזבוב – האם הריגת הזבוב היא רמז מטרים שסופו של ג'סי להרוג את וולט?
בהחלט יתכן. אלא שלא נראה לי שהיוצרים עצמם יודעים את התשובה בינתים. יהיה מעניין לגלות, עוד שנתיים לערך.

* שלא ישתמע מחיסור האזכור בפוסט לעיל, שקרנסטון הוא פחות מנפלא בפרק הזה. אבל מכל מנעד הרגשות שהפגין (הניסיון להישמע בשליטה מול מייק, ההתחנחנות הפסבדו-רציונלית מול גאס, הדיבור העדין והמודאג אל ג'סי), אני הכי       אהבתי את התגובה האילמת שלו מול מייק כשויקטור מביא את ג'סי. חפשו את חצי השנייה הזו, תחלופת הדברים הזו מתקתקת בלי מילה אחת.

* צל"ש מיוחד מגיע לבדיחה עם הבילד אפ אולי הארוך בהיטוריה של הטלוויזיה. מייק על החומצה תוהה "אתם בטוחים שזה יעבוד?" ופינקמן עונה, בשורה הראשונה שלו לפרק, "סמוך עלינו". מבט מוולט. ביט. איזו קומיות מנוולת!

* וולט וג'סי קונים לעצמם חליפות נקיות וזהות של מכנסיים לבנים, סניקרס אדומות וחולצות חומות עם ציור קני רוג'רס. מעשה לא ברור, מחוונת קטנטונת אולי ל"ספרות זולה", ובדיחה מתוקה להפליא.

* אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני חשתי שבסצינת הרצח, ג'סי וגאס חולקים שם רגע. אני לא אתפלא אם גאס ינסה להפוך את ג'סי לויקטור הבא ואם ג'סי יחליף דמות אבהית אחת בשניה.

* האנק המסכן אוסף אבנים… אה, סליחה, אבני קריסטל. היש משהו מעורר רחמים יותר? אה, כן, סיר לילה והיד התלויה.

* רגע, קריסטלים? באמת? טוב, תכף הוא יוכל לחדש עיניין בקריסטלים האמיתיים עם התיק שנמצא בזירת הרצח.

* לשיר היפהפה בסוף הפרק קוראים Truth של (Alexander (featuring the RZA , וניתן להוריד אותו כאן:
http://soundowl.com/track/188g/alexander-truth-feat-the-rza